רָאָה בַּיַּעַר דֹּב כֵּיצַד כּוֹפֵף אִכָּר

קַשְׁתוֹת-רִתְמָה בִּשְׁבִיל מִמְכָּר

(וְקֶשֶׁת אֵין עוֹשִׂים בִּן-רֶגַע,

אֶלָּא בְּרֹב עָמָל וַיֶגַע) –

וַיִתְפַּתֶּה וַיַחֲשֹׁק

בּוֹ בַּמִּקְצוֹעַ לַעֲסוֹק.

קוֹל מְהוּמָה אַדִּיר נִשְׁמָע בְּכָל הַיַּעַר.

עֲצֵי לִבְנֶה, אֱגוֹז וּבוּקִיצָה לָרֹב,

זֶה אַחַר זֶה הִשְׁחִית הַדֹּב –

וְנַחַת אֵין לוּ אַף קוֹרְטוֹב:

הַכֹּל לֹא טוֹב! סוֹף-סוֹף, בְּצַעַר,

אֶת פִּי הָאִישׁ הָלַךְ לִשְׁאוֹל:

"הַגֵּד, שָׁכֵן, מָה סּוֹד הַפֶּגַע:

לִשְׁבּוֹר כָּל עֵץ אוּכַל בִּן-רֶגַע,

אוּלָם לִכְפּוֹף – אֵינִי יָכוֹל!

הֶסְבֵּר, אָחִי, בַּמֶּה נִרְכֶּשֶׁת

הָאֻמָּנוּת לִכְפּוֹף הַקֶּשֶׁת?"

– “בָּזֶה” – עָנָה לוֹ הָאִכָּר:

"מָה שֶׁחָסַרְתָּ כָּל-עִקָּר:

בְּסַבְלָנוּת, יְדִיד יָקָר!"