נָקְבוּ בַּטַּחֲנָה הַמַּיִם חוֹר בַּסֶכֶר.
אֵין הַפִּרְצָה מְסֻכָּנָה
אִם מִזְדָּרְזִים בְּתִקּוּנָה,
אַךְ לַתִּקּוּן – אֲבוֹי! – אֵין זֵכֶר.
אֵין הַטֶּחַן דּוֹאֵג לִשְׁמוֹר
עַל רְכוּשׁוֹ מִפְּנֵי הַהֶרֶס,
וּבֵינָתַיִם מִן הַחוֹר
זוֹרְמִים הַמַּיִם כְּמִבֶּרֶז.
"הוֹי, קוּם, טֶחָן: הִגִּיעַ זְמַן!
אַל נָא תָּנוּם וְאַל תִּישַׁן!"
אַךְ הַטֶּחָן טוֹעֵן בְּשֶׁקֶט:
"כַּמּוּת הַמַּיִם עוֹד מַסְפֶּקֶת:
לִי לֹא נָחוּץ, חָלִילָה, יָם –
וְלָרֵחַיִם יֵש דַּיָּם".
הוּא שׁוּב יָשֵׁן, וּבֵינָתַיִם
כְּמֵעָבִיט שׁוֹטְפִים הַמַּיִם.
וְיוֹם אֶחָד קָרָה אָסוֹן:
עָמְדוּ מִנּוֹעַ הָרֵחַיִם,
הַטַּחֲנָה חָדְלָה מִטְּחוֹן.
רַק אָז עֵינֵי הָאִישׁ נִפְקָחוּ:
עַתָּה בּוֹכֶה וְנֶאֱנָח הוּא.
פִּתְאֹם רָאָה: בָּאוֹת לִשְׁתּוֹת
מִן הַנָּהָר תַּרְנְגוֹלוֹת.
“שַׁטְיוֹת!” – הִתְחִיל צוֹעֵק: "כְּסִילוֹת! מְנֻוָּלוֹת!
הֵן גַּם בִּלְעֲדֵיכֶן לֹא נִשְׁאֲרוּ לִי מַיִם –
וְעוֹד אַתֶּן בָּאוֹת לִשְׁתּוֹת אֶת הַשִּׁירַיִם?!"
תָּפַס בּוּל-עֵץ כָּבֵד – וְהַךְ!
וּמָה הִשִּׂיג עַל יְדֵי כָּךְ?
נִשְׁאַר, הַגֹּלֶם, בֵּינָתַיִם
גַּם בְּלִי עוֹפוֹת וְגַם בְּלִי מַיִם.
יֵשׁ אֲדוֹנִים,
הַמּוּכָנִים
לִזְרוֹת מֵיטַב-כַּסְפָּם לָרוּחַ –
וּבוֹ בַּזְמַן לִבָּם בָּטוּחַ
כִּי כָל הַמֶּשֶׁק יִתְעַשֵּׁר
אִם יַחְסְכוּ זְנָבוֹ שֶׁל נֵר.
אַחְרֵי הָאֲלָפִים שֶׁבִּזְבְּזוּ בְּלִי בֹּשֶׁת,
יָקִימוּ רִיב סוֹעֵר בְּשֶׁל פְּרוּטַת-נְחשֶׁת.
מוּבָן, מַה סּוֹף לָהֶם יִצְמַח
מִקִּמּוּצִים יָפִים כָּל-כָּךְ!