בְּצֵל אַלּוֹן בְּחֵשֶׁק רַב
אָכַל חֲזִיר מִבַּלּוּטָיו:
זָלַל עַד שֶׁכְּרֵסוֹ חִשְׁבָה לְהִתְפַּקֵּעַ,
וְאָז, שְׂבַע בֶּטֶן וְרָצוֹן,
בּוֹ בַּמָּקוֹם רָבַץ לִישׁוֹן.
מִשֶּׁפָּקַח עֵינָיו הִתְחִיל לְקַעֲקֵעַ,
לִגְרוֹד בְּחַרְטוּמוֹ שָׁרְשֵׁי אוֹתוֹ אַלּוֹן,
“הַנַּח!” – אָמַר עוֹרֵב – "פְּעֻלָּתְךָ מַזֶּקֶת!
אִם תְּגַלֶּה אֶת שָׁרָשָׁיו,
יִיבַש הָעֵץ הַזֶּה לַשָּׁוְא!"
– “יִיבַשׁ-לוֹ מָה אִכְפַּת?” – סָח הַחֲזִיר בְּשֶׁקֶט –
"הָאֲבֵדָה אֵינָהּ רַבָּה.
לֹא אֶצְטָעֵר, אִם לְהַבָּא
יֹאבַד בִּכְלָל מִינוֹ בַּחֶלֶד:
אֵינִי רוֹאֶה בּוֹ כָּל תּוֹעֶלֶת.
רַק בַּלּוּטִים יִהְיוּ-נָא כָּאן!
הֵן רַק מֵהֶם גּוּפִי יִשְׁמַן".
– “הוֹי כְּפוּי-טוֹבָה!” אֵלָיו קָרָא אָז
עֵץ הַאַלּוֹן עַצְמוֹ בְּכַעַס:
"לוּ פַּרְצוּפְךָ הַנֶּאֱלָח
לִזְקוֹף יָכֹלְתָּ הַצַּמַּרְתָּה,
אוֹ-אָז הִכַּרְתָּ
כִּי זֶה הַפְּרִי עָלַי יִצְמַח".
כָּךְ יְגַנֶּה לִמּוּד וָדַעַת
הַבּוּר, שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם –
וְלֹא יַרְגִישׁ כִּי עַל כָּל צַעַד
הוּא בְּעַצְמוֹ אוֹכֵל פִּרְיָם.