שֵׁד-בַּיִת, “דּוֹמוֹבוֹי”, שָׁמַר אוֹצָר רַב-עֵרֶךְ

טָמוּן בָּאֲדָמָה. פִּתְאֹם הִגִּיעַ צַו

מִשַּׂר הַגֵּיהִנֹּם – לָצֵאת מִיָּד לַדֶּרֶךְ:

אֵי-שָׁם, בִּקְצֵה תֵּבֵל דְּרוּשִׁים מַאֲמַצָּיו.

נָעִים אוֹ לָאו –

הַצַּו הוּא צַו;

יֵשׁ לְמַלֵּא אוֹתוֹ בְּלִי אֹמֶר.

אוּלָם כֵּיצַד יַפְקִיר הַשֵּׁד אֶת אוֹצָרוֹ?

מִי יִשְׁמְרוֹ? מִי יִנְצְרוֹ?

מַצָּב חָמוּר תַּכְלִית הַחֹמֶר!

לִבְנוֹת מַחְסָן? אַךְ שְׂכַר שׁוֹמְרָיו

יִגְזוֹל מִמֶּנוּ כֶּסֶף רַב.

וְלֹא לִשְׁמוֹר – גַּם-כֵּן עוֹלֶה בְּיֹקֶר:

אַף-הַבְּרִיּוֹת מַפְלִיא לָחוּשׁ,

הֵיכָן טָמוּן מָמוֹן וּרְכוּשׁ.

אֵין לְהַפְקִיר הוֹנוֹ אֲפִילוּ עַד הַבֹּקֶר!

בִּקֵּשׁ הַשֵּׁד עֵצָה – וּבֶאֱמֶת, מָצָא.

בַּבַּיִת גָּר כִּילַי יָדוּעַ לְשִׁמְצָה.

אֵלָיו הֵבִיא הַשֵּׁד זְהָבוֹ מִמְּקוֹם-הַגֹּנֶז

וַיֹּאמֶר: "מִבֵּיתְךָ נִפְרָד אֲנִי מֵאֹנֶס;

לְאֶרֶץ רְחוֹקָה יוֹצֵא אֲנִי, שָׁכֵן;

וּבְכֵן,

כֵּיוָן שֶׁבְעֵינַי תָּמִיד מָצָאתָ חֵן,

אַל תְּסָרֵב עַכְשָׁו אֶת אוֹצָרִי לָקַחַת;

אֱכֹל וּשְׁתֵה וּשְׂמַח, פַּזֵּר הוֹנִי בְּנַחַת!

אַתְנֶה רַק תְּנַאי אֶחָד – קַבֵּל אוֹתוֹ בְּלִי פַּחַד:

הָעִזָּבוֹן שֶׁתַּעֲזוֹב

יָשׁוּב אֵלַי, שְׁכֵנִי הַטּוֹב.

וּלְוַאי שֶׁתְּבֹרַךְ בִּשְׁנוֹת-חַיִּים לָרֹב!"

אָמַר – וְנֶעֱלַם. עָבְרָה תְּקוּפָה נִכְבֶּדֶת.

סִיֵּם הַשֵּׁד מְלַאכְתּוֹ וְשָׁב אֶל הַמּוֹלֶדֶת.

הִגִּיעַ לְבֵיתוֹ – וְשָׂשׂוּ בְּנֵי-מֵעָיו:

עַל הַקֻּפָּה, מְזֵה רָעָב,

אוֹתוֹ קַמְצָן שָׁכַב גּוֹוֵעַ…

וְכָךְ קִבֵּל הַשֵּׁד הוֹנוֹ בַּחֲזָרָה

מִבְּלִי שֶׁהַשְּׁמִירָה

עָלְתָה לוֹ בְּמַטְבֵּעַ.

לְמִי תָּמִיד, אֵיפוֹא, שׁוֹמֵר

כַּסְפּוֹ קַמְצָן, הַחַי בְּלִי נַחַת?

הֱוֶה אוֹמֵר:

לַשֵּׁד מִשַּׁחַת.