הָיֹה הָיָה חֲמוֹר. וְהוּא נִרְאֶה כֹּה תָּם,

שֶׁמּוֹנִיטֵי-תְּמִימוּת דָּבְקוּ בּוֹ כַּחוֹתָם.

גַּם בְּעָלָיו שִׁבְחוֹ עַל צַיְּתָּנוּת וְיֹשֶׁר;

וּּכְדֵי שֶׁלֹּא יֹאבַד, חָלִילָה, חֲמוֹרוֹ,

קָשַׁר לוֹ פַּעֲמוֹן קָטָן בְּצַוָּארוֹ.

וְהַחֲמוֹר קָרַן מִנַּחַת וּמֵאֹשֶׁר.

צוֹעֵד הוּא מְנֻפָּח, מָלֵא רַבְרְבָנוּת,

סָבוּר שֶׁנִּתְכַּבֵּד בּאוֹת-שֶׁל-הִצְטַיְּנוּת.

“עַכְשָׁו אֲנִי יַחְסָן” – חָשַׁב בְּלֵב בָּטוּחַ –

“בְּכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה – אֶמְצָא מָבוֹא פָּתוּחַ”.

אַךְ לְחִנָּם שָׂמַח: כִּי, בִּמְחִילַת כְּבוֹדוֹ,

שְׂכַר פִּרְסוּמוֹ הָרַב יָצָא בְּהֶפְסֵדוֹ

(לְשׁוֹאֲפֵי-כָּבוֹד כִּמְעַט תָּמִיד יִקְרֶה כָּךְ –

וְלֹא חֲמוֹר בִּלְבַד לוֹמֵד אֶת זֶה הַלֶּקַח).

עַתָּה חַיָּב אֲנִי לֵאמוֹר

אֶת הָאֱמֶת: אוֹתוֹ חֲמוֹר

הָיָה נִבְזֶה תַּכְלִית הַנֶּבֶז –

אַךְ הֶעֱמִיד פְּנֵי תָּם כַּכֶּבֶשׂ.

יוֹם-יוֹם יָסוּר לִשְׂדֵה-דָגָן

אוֹ יְרָקוֹת יִזְלוֹל בַּגָּן –

וְשׁוּם אָזְנַיִם לֹא תִּשְׁמַעְנָה.

אוּלָם לֹא כֵן עַכְשָו: אַךְ יִכָּנֵס הַגַּנָּה –

וְאוֹת כְּבוֹדוֹ וְתָאֳרוֹ

כְּבָר מְצַלְצֵל בְּצַוָּארוֹ;

וּבַעַל-הַגִּנָּה מַקֵּל גָּדוֹל לוֹקֵחַ,

וְעַד שֶׁהַחֲמוֹר מַרְגִּישׁ בּוֹ וּבוֹרֵחַ –

מַסְפִּיק הוּא לְקַיֵּם מִצְוַת כִּבּוּד אוֹרֵחַ.

לְמָחֳרָת אַחֵר יַפְלִיא אֶת מַכּוֹתָיו.

קִצּוּר-דָּבָר, עַד בּוֹא הַסְּתָו

הָפְכָה פִּרְסֹמֶת מְצַלְצֶלֶת

מִשְׁמַן-בְּשָׂרוֹ לְעוֹר-וָשֶׁלֶד.

גַּם לְנוֹכְלִים נוֹשְׂאֵי-מִשְׂרָה

צְפוּיָה תָּמִיד אוֹתָהּ צָרָה:

כָּל עוֹד לָהֶם תַּפְקִיד צָנוּעַ,

טִיבָם אֵינוֹ כָּל-כָּךְ יָדוּעַ;

אוּלָם גְּדֻלָּה וְתֹאַר רָם –

כְּפַעֲמוֹן בְּצַוָּארָם.