מִי יִתְּנֵךְ עַתָּה פֹּה. מִי יִתְּנֵךְ עִמִּי פֹּה.
נֵרֵד יַחַד בַּשְּׁבִיל. לַמַּעְיָן, לַחֻרְשָׁה.
רַקָּפוֹת לָךְ אֶקְטֹף. מִן הָהָר. מִמַּחֲבוֹא.
אַתְּ אָהַבְתְּ – זֹאת יָדַע גַּם לִבִּי הָרָשָׁע.
מִן הָאֹפֶל דָּפַק מִי בַּגַּג, בַּחַלּוֹן.
הַדְּמָמָה נִלְפְּתָה: זֶה אַתָּה, הַמַּלְקוֹשׁ?
אֶרְאֶה לֵיל רָחוֹק בַּמָּבוֹא לְבֵיתֵךְ –
אַךְ הַבְּרוֹשׁ שֶׁמִּמּוּל לֹא חָדַל מִלִּרְעשׁ – –
הוֹ, הַלַּיְלָה הַהוּא הָעוֹמֵד עוֹד בָּעִיר.
בָּרוּחַ, בַּגֶּשֶׁם, זָכוּר וְנִשְׁכָּח
זֶה רֹאשֵׁךְ הַבָּהִיר שֶׁצָּנַח עַל כְּתֵפִי:
אָשְׁרֵנוּ סֻיַּם וְאוּלַי מוּטָב כָּךְ.
דְּבָרַי נִפְרָדִים כְּפִרְחֵי-מְבוּכָה: לָךְ תּוֹדָה.
– אַךְ עַל מָה? – כִּי יֶשְׁנֵךְ – לָךְ תּוֹדָה.
הַבָּרָק לֹא הִבְרִיק – הַמִּלִּים רַק הֵאִירוּ,
רָאִינוּ נַפְשֵׁנוּ וַנָּבוֹא בְּסוֹדָהּ – –
– – הַלַּיְלָה הָלַךְ מֵאַחֲרֵי הֶהָרִים.
בִּנְתִיבָה רְחוֹקָה כְּבָר הַגֶּשֶׁם נוֹדֵד.
נִכְנַס הַנִּיסָן, וְעִמְקִי נִתְבַּסֵּם.
מִי יִתְּנֵךְ עַתָּה פֹּה – אֶל הָעַיִן נֵרֵד – –
עין-חרוד, אדר ת"ש