לילה… אפלולית עמוקה… דממה… אני ישן ולבי ער… לחש שיחה אלי גונב בשעיפי-לילה… נשאה על כנפי הרוח הנעימה, הנושבת דרך חלון חדרי הפתוח – ואלי הגיעה…
שם באחת הפינות של העיר מתגולל שבר פחם-אבן, הרוח גללה חבצלת בודדת שנציה קמלו. המסכנה טולטלה עד שהגיעה עד הפחם – ונתעכבה. נשמע קול רך וענוג:
– מי אתה השחור משחור? – החבצלת ממללת ומתרפקת עליו.
– מי אני? – עונה לעומתה קול גס. – ממשפחת העובדים אנוכי, ממשפחת העמלים… אנו העובדים בעד העולם ומלואו…
– ומאין באת?
– ממעמקי האדמה הוּצאתי… רב היה העמל, עד שהוּצאתי לאור עולם… טלטלוני והשליכוני עד שנמצאתי במקום הזה…
– ומה מעשיך? במה הצטיינת?
– הלא אמרתי, כי בין העובדים חלקי… אנחנו – המביאים ברכה, אושר ועושר לעולם… אנחנו נותנים אור וחום לכל האנשים, בכוחנו מפליגות האניות, אנחנו מסיעים את הרכבות מקצה הארץ עד קצה… במרצנו ובעוזנו פועלות כל המכונות, שהמציאו חכמי-חרשים; מאמצנו – כל תנועתן, מלאכתן, גדולתן… בלעדינו – אין תנועה, אין אור בחושך, אין חום בקור, אין חיים בכל הארצות… הכוח והפעולה בנו נסתתרו! העמל הוא דרך חיינו… סמל העמל אנחנו! סמל העמל הנצחי!
דממה… נפסקה השיחה… עברו רגעים אחדים…
– ומי אַת, הרכה והענוגה?
– מפרחי גן עדן אנוכי… בגן נחמד נולדתי – בזוהר אור בוקר… הטל והשמש טיפחוני, גידלוני, ייפוני… מלאה רעננות ומקושטת בצבעי-זוהר צמחתי בין אחיותי, הפרחים החביבים, היפים, מרהיבי-עין, והייתי ברה, זכה, מלבלבת… ריחות נעימים, חדווה, יופי, הדרת-חן, תשוקת חיים – היו שפוכים בכל רחבי הגן… הגיעה הפריחה, נצנצה הניצה, צבעים וורוּדים, כחולים, אדומים כיסו את עלי-הגבעולים הרכים… שמחה הייתי, עליזה… בעליצות שוחחתי עם הצפורת היפה בשלל צבעיה, שפרחה עלי ונשקתני… וכל הבא אל הגן פנימה – ונהרו פניו וקידם אותנו בשחוק עליז, וספגה נפשו את תפארת החן וההוד ונישאה רוחו אל על, אל טוהר השמים, אל זיו השמש – ונער ממנו את אבק דאגותיו, את רוחו הכואבת והדואבת… הששון וההוד – דרך חיינו! סמל היופי והתענוג אנחנו!
– ואיך הגעת עד הלום?
– נכנסה אל הגן ילדה קטנה, נעימה… הגנן קטפני ונתנני על ידה… יצאה בחדווה ובשחוק אל הרחוב… פגשה עלם נאה ואמרה:
– קנה נא את הפרח היפה והנחמד הזה.
והעלם לקחני בידו, לטפני, קרבני אל פניו הצוהלים מנחת.
– והקטנה מה עשתה – שואל הקול הגס.
– הה! שמחתי מאוד בשמעי, שהיא אומרת:
– תודה לך,אדון נכבד!… אמהר ואקנה חלב ולחם לאמי החולה. – ותרץ בצהלה וברינה – רוקדת – הלאה.
– והעלם הגיע עד ארמון גדול, נכנס אל אולם מקושט הדר, נגש אל עלמה רכה, יפהפיה, כרע ברך לפניה ואמר:
– הבאתי לך אהובתי, את החבצלת הנחמדה הזאת. אנא, קבלי אותה ממני ברצון, כי יפית מן הפרח הזה…
והיא שמחה וחבקה את העלם. שניהם היו מאושרים… והרי אני נתתי להם את חדוות החיים. היא שמה אותי בשמלתה על חזה והאושר הזהיר את פניה… אמנם, מפזרי-היופי והעונג אנו, פרחי עדן!…
דומיה…
אנחה נשמעה.
הרוח הומה בין ענפי האילן שעל יד חלוני.
– בערב, – מוסיפה החבצלת לספר, – שבה העלמה מנשף-חשק. ובהתפשטה משמלתה, הושלכתי ארצה והתגלגלתי אל תחת השולחן.
– בבוקר מצאתני המשרתת, לקחתני, ושמתני בספל מים טהורים – ואחיה… לפנות בוקר הוציאתני מן הספל והלכה בדרך רחוקה… הגיעה לבית הקברות, נגשה אל קבר אמה, כרעה על ברכיה, התפללה בדמעות עיניה והניחתני על אבן המצבה…
– בלילה נשבה הרוח וטלטלתני עד שהגעתי הנה…
– אמנם אחרי הפריחה באה הכמישה. אנו נקטפים ונובלים!…
דממה…
אפלה…
הרוח נושבת ומתוך אוושת העלים שומע אני אנחות עמומות…
– ואיזו היא הדרך שהתגלגלת בה הנה? – שואלת החבצלת.
– ככלות כוחנו ויגיענו, נעזבים אנו ומושלכים החוצה כנצר נתעב… אחרי היצירה באה הכליה… אנו נשרפים – ונעלמים!…
– ומה קיצנו כי ניחל? – לוחשת החבצלת בהתרפקה על מכירה.
– למרמס רגלי אדם ובהמה!…