##א

מֶלֶךְ, הֲתִשְׁמַע אֶת הָרְחָקִים

שֶׁמֵּטִיל נָגְנִי וּבָם נִנְקֹפָה:

כּוֹכָבִים שֶׁל בֹּהוּ נַעֲקֹפָה,

עַד אֲשֶׁר כְּגֶשֶׁם נַעֲרֹפָה,

שֶׁגַּנִּים מַצְמִיחַ יְרֻקִּים.

הֵן לְךָ הָיוּ הַנְּעָרוֹת

וּלְפַתּוֹתֵנִי הֵן תִּפְרַחְנָה;

אֶת רֵיחָן שֶׁל הַבְּתוּלוֹת הָרַח-נָא,

שׁוּרָה: עֲלָמִים בָּאַשְׁמוֹרוֹת

לַדְּלָתוֹת צוֹפִים כִּי תִפָּתַחְנָה.

לוּא אוּכָל כָּל זֹאת הָשֵׁב אֵלֶיךָ,

אַךְ מַנְגִּינוֹתַי מִסְּבוֹא תוֹעוֹת.

הוֹ, לֵילֶיךָ, מֶלֶךְ, הוֹ, לֵילֶיךָ –.

מַה יָּפוֹת הָיוּ נְשֵׁי בְעוּלֶיךָ,

מֶה הָיוּ בְּעֵירֻמָּן נָאוֹת.

חָשׁ אֲנִי, לָכֵן לְךָ אַבִּיעַ

זִכְרוֹנֶיךָ. אַךְ אֵיךְ אֲאַצְבִּיעַ

בְּמֵיתָרֵי אֶנְקַת הַיְּחוּמוֹת? –

  ##ב

מֶלֶךְ, אֲשֶׁר אֶת כָּל זֹאת יָדַעְתָּ,

וּתְהַמְּמֵנִי וּתְסַנְוֵר

בַּחַיִּים אֲשֶׁר חָיִיתָ אָתָּה:

לוּא תֵרֵד אֵלַי וּתְשַׁבֵּר

כִּנּוֹרִי זֶה, שֶׁכָּל כַּךְ הוֹגַעְתָּ.

כִּי כָעֵץ הוּא שֶׁפִּרְיוֻ הוּרַד:

וּמִבַּעַד לָעֳפָאָיו הוּרָקוּ

יְמֵי עָתִיד יַבִּיטוּ שֶׁעָמָקוּ,

וַאֲנִי לֹא אֵדָעֵם כִּמְעַט.

אַל-נָא עוֹד עִם כִּנּוֹרִי אִישָׁנָה;

מֶלֶךְ, הִסְתַּכֵּל בְּזוֹ הַיָּד:

הַסָּבוּר אַתָּה, כִּי לֹא אֻמָּנָה

פְּרֹט גַּם עַל אֶבְרֵי אִשָּׁה חַיָּה?

ג    🔗

מֶלֶךְ, לוּא נֶחְבָּא אַתָּה בָּאֹפֶל,

וּבְכָל זֹאת בְּכַף יָדִי אַתָּה.

רְאֵה, שִׁירִי עַז וְזָקוּף כָּעֹפֶל

וְאֶת שְׁנֵינוּ אַט צִנָּה עוֹטָה.

יְתוֹם לִבִּי וּמְבֹהָל לִבֶּךָ,

וּשְׁנֵיהֶם בְּעֶשֶׁן חֲרוֹנֶיךָ

נְשׁוּכִים זֶה בְּתוֹךְ זֶה בְּמוֹ פֶה

וּדְבוּקִים בִּמְרִי שֶׁל רִיב יַחְדָּו.

הֲתִרְאֶה אֵיךְ מִשְׁתַּנִּים פָּנֵינוּ?

מֶלֶךְ, מֶלֶךְ, רוּחַ הוּא שְׁאֵר.

אִם נַחֲזִיק אִישׁ בְּרֵעֵהוּ שְׁנֵינוּ,

לְךָ אִכַּף, אַתָּה תְרַחֲמֵנִי,

וְהָיִינוּ כְּגַלְגַּל חוֹזֵר.

מֵדון, חורף 1905 - 1906