זֶה חַלּוֹנִי. אַרְגִּיעַ

בְהָקִיץ וַאֲיַחֵל.

כְּרָחַף לִי רָקִיעַ.

עַד אָן לִבִּי יַגִּיעַ,

וְאֵי יָחֵל הַלֵּיל?

כְּאִלּוּ כָל הַחֶלֶד

סְבִיבִי הוּא אָנֹכִי,

שָׁקוּף כְּעֵין הַתְּכֵלֶת

שֶׁל אֶלְגָּבִישׁ זִכּוּכִי.

גַּם כּוֹכָבִים, דּוֹמַנִי,

אָכִיל בִּי, כֹּה גָּדוֹל

לִבִּי. לוּא יְכוֹלַנִי

מִמֶּנוּ שׁוּב לַחֲדֹל,

אֲשֶׁר אָהוֹב הִתְחַלְתִּי,

וְאוּלַי הַחְזֵק כִּמְעַט.

זָר, כְּמוֹ לֹא לוֹ הוֹחָלְתִּי,

בִּי גוֹרָלִי נִבָּט.

הִנֵּנִי, כִּי הֻנָּחוּ

עָלַי גָּבְהֵי אֵינְסוֹף, –

רֵיחָנִיָּה כָאָחוּ,

נָעָה הָלוֹךְ וָשׁוֹב,

קוֹרְאָה וְגַם פּוֹחֶדֶת

פֶּן יִשָׁמַע קוֹלָהּ,

וְלִשְׁקֹעַ מְיֻעֶדֶת

בְּחֵיקוֹ שֶׁל גֹּואָלהּ.

פריס, בין 5 ו-9 באבגוסט 1907