לוגו
מכתב לעורך השילוח
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מכתב לעורך “השׁלח”.

אדוני הנכבד!

בחודש תמוז שעבר בא לידי מכתב מאודיסא, בחתימת האדונים ח. עטינגער, ז. עפשטיין וי“ח ראבניצקי, בתור חברי קומיסיא שנבחרה ע”י האספה הכללית לחו“צ, שהיתה באודיסא באדר שנה זו. כותבי המכתב יבארו, כי בהאספה הכללית ההיא התעוררה השאלה ע”ד קיום בתי הספר ביפו לעתיד ונחלט להוציאם מרשותה של חברת כי“ח ולהכניסם לרשותם של חו”צ. וכפי שהועד האודיסאי הוא מוקדש בעיקרו להתפתחות עבודת האדמה וחרושת המעשה בארץ ישראל, לכן הוחלט לבחור אורגן מיוחד, שינהל כל עניני בבתי הספר ההם בחומר וברוח, והועד יהיה רק הגזבר להכספים הנכנסים לטובת בתי הספר; כן לא יחדל הועד מלתת מקופתו גם לעתיד את הסכום הקצוב לטובת בתה“ס, כנהוג עד הנה. ובכן נבחרה להנהגת בתה”ס ביפו קומיסיא מיוחדת, שבה אחד עשר איש, מהם חמשה באודיסא וששה ביתר הערים, – וגם אני בתוך האחרונים. הקומיסיא לא החלה את עבודתה תיכף אחרי האספה הכללית, כי – כן מצטדקים החברים בעלי המכתב ההוא – חכתה למוצא דבר המלאכות לפאריז, למען דעת מה יהיה גורל הישוב בכלל; ובשוב המלאכות התאספו חברי הקומיסיא האודיסאים. שנים מהחברים התפטרו תיכף מעבודתה, ושלשת הנשארים – החתומים על המכתב – באו לידי החלטה, כי בתה“ס ביפו במצבם הנוכחי הם בתי ספר נמוכים, אם גם מצוינים באיזו מעלות טובות, ואינם ראוים להקדיש להם אורגן מיוחד וטובי כחותיהם של חו”צ, ועל כן יכולים להשאר ברשותה של חכי“ח ובתמיכתו של הועד האודיסאי. כי להעלות את בתי הספר ביפו למדרגת מֹוסד לאומי, אשר בו יהיו ספונים עתידות טובים לעם ישראל, דרושים הרבה כחות, רוחניים, מוסריים וחמריים; – ההוצאה השנתית תדרוש לערך ארבעים אלף פראנק, וסכום כזה אי אפשר לאסוף, כפי מצב הענינים עתה, מנדבות מקריות ע”י אנשים פרטיים. ולכן אין חברי הקומיסיא מוצאים לאפשר לעבוד בתוך תנאים כאלה, והנם מתפטרים מעבודתם ומודיעים את החלטתם זאת גם לי, באשר, לפי דברי המכתב, חבר גם אני לקומיסיא ההיא.

על המעטפה אשר בתוכה נתקבל המכתב ההוא היה כתוב מפורש בשפת המדינה שמי ושם אבי ושם משפחתי ושם עיר מגורי, וכל כך אין לחוש לשני יוסף בן שמעון. לכן אין ספק, כי אמנם אלי כונו כותבי המכתב. ובכן הנני חבר לאחת הקומיסיות המפקחות על בתי הספר בארץ ישראל, מי בחר אותי? – כפי האמור במכתב הנזכר, בחרה אותי האספה הכללית באודיסא שהיתה עוד בחודש אדר שעבר. אז כנראה, נבחרה קומיסיא להנהגת בתי הספר ביפו, ואני בתוך הקומיסיא – ואני לא ידעתי…

ואיך אדע, ואיש לא הגיד לי על אודות הדבר הזה עד בוא לידי המכתב ההוא, – לא הועד ולא ראש האספה ולא חברי הקומיסיא עצמה!

– אבל הלא בעצמך היית באודיסה ולקחת חלק באספה הכללית! – תוכיחני, אדוני.

להשיב על תוכחתך, עלי לספר הדברים כמו, כפי שידוע, נמשכה האספה הכללית שלשה או ארבעה ימים לפני יום ז' אדר המיועד ושלשה או ארבעה ימים אחרי היום ההוא. ואני עבדך נער הייתי בעבודת הלאומים גם זקנתי באספות, וכמעט לא היתה אספה כללית לחו“צ באודיסה אשר לא השתתפתי בה, ואני יודע כבר היטב את טיבן וערכן של האספות האלה. אולם הפעם, מבלי דעת על מה זה ומדוע, קוו רבים, כי גדולות תהיינה תוצאות האספה הזאת. המצב המעציב של המושבות והגורל הנורא של הפועלים הכבידו את אכפם על חו”צ לשים לב בכובד ראש אל מעשי מוסדם זה שתים עשרה שנה. הנאספים כמו הבינו, כי הפעם לא באו לאודיסה “לראות ולהראות”, “לחצוב להבות” או לשמוע “נאומים”, אך להתבונן אל המעשה אשר נעשה ולטכס עצה, במה תמצא יד חו“צ לעזור להמושבות ולהפועלים לצאת מן המצר. אז נגלה דבר, אשר אמנם היה גלוי וידוע כבר לפני זה ואך ענן מליצות רמות כסה עליו. נגלה, כי באמת יד חו”צ קצרה מאד, באשר כמעט כל המושבות וכל הפועלים תלוים בחסדי אחרים, שאליהם עלינו לפנות בדברינו; כי בכל עמלנו שאנחנו, חו“צ, עמלים בישוב א”י, אין לנו כמעט מאומה, באשר גם בפעולותינו אנו היינו מחקים תמיד את מעשי “הנדיב” שמה; ועתה, כאשר נגלו לעיני המבקרים הנגעים בכל המושבות והתמוטטו המגדלים הגדולים אשר בנה הנדיב, ירד גם ערך פעולותינו אנו בא"י עד הדיוטא התחתונה.בכלל, הוברר הדבר, כי מרכז הכובד של הישוב החמרי, וגם המוסרי הכרוך בעקבו, מונח – בפאריז, ושם נמצאהו אם נדרשנו בכל לב באמת ובהכרת עצמנו, כראוי לעם האומר להתרומם ולקום לתחיה…

אך בסדר העבודה של האספה הכללית באודיסא היתה עוד שאלה אחת, – שאלת בתי הספר בארץ ישראל ויחוס “חברת התמיכה” אליהם. השאלה היתה עיקרית ונכבדה מאד. לפני הועד הוצעה הצעה, כי אחרי אשר הוברר, כי כל דבר התמיכה שחברתנו נותנת להקולוניסטים ולהפועלים אינו “ישוב ארץ ישראל” באותו המובן הלאומי אשר היה ליסוד חברתנו כי אם תמיכה לעניים היושבים בא“י; כי כל פעולותינו החומריות שחברתנו עושה בא”י הן באמת רק חקוי קל שבקלים למעשי הנדיב, ואחרי אשר באנו לידי הכרה, כי העצם משחתו בו, כי האריגינל לא יצלח, – אם כן גם חקויו אין לו ערך ומה איפא פעולתנו? ולכן אמרה ההצעה: אולי טוב הדבר, כי תפנה חברתנו את לבה מן הישוב החמרי וכי תתן את רב כחה למקום אחר – להישוב הרוחני. בענין הישוב החמרי קצרי יד וחסרי כח גם אנחנו יהודי המזרח, גם חברתנו; הישוב החמרי נתן במצב כזה, כי ידרוש כסף רב מאד, ואנחנו הלא עניים אנחנו כלנו ובמעט כספנו לא נמלא את הצרור הנקוב. מרכז הכובד יהיה תמיד בפאריז, ואנחנו נהיה תמיד אחרונים לכל סבל ענין הישוב, ולקול דברינו לא יהיה שם לעולם שומע, או ישמעו רק אל תחנתנו ואל תפלותינו, ולא אל משפטנו ודעתנו; אולי איפוא טוב לפנינו, כי אנחנו, יהודי המזרח, וחברתנו, אשר תחלת יצירתה היתה לתמוך את רעיון חבת ציון, ולא לחלק צדקה לעניי א“י (כוללים וקופות למטרה כזאת היו לנו משנים קדמוניות), – כי אנחנו נתגדר בבקעת “הרוחניות” שבחבת ציון ונשמור היטב אך את הבקעה הזאת. נקח נא בידנו את דבר החנוך בא”י, לפחת בו רוח לאומי ולשמור על טהרתו. את הישוב החמרי לא נוכל לכלכל, יען כי אין “חומר” בידנו, אבל את הישוב הרוחני הלא נוכל לשכלל, כי על כן עוד עשירים אנחנו, יהודי המזרח, בכח הרוחני העברי. פאריז עשירה היא בכסף ובדעת העולם ובחרושת המעשה; ואנחנו דלים ורשים גם בכסף וגם בנסיונות מעשיים, אבל תחת זה יודעים אנו את התורה ואת רוח עמנו, ועשר ידות לנו על אחינו שבמערב בכל קדשי בני ישראל, – נאיר נא את האור הגנוז הזה על ציון ונפח את רוח ישראל בעצמות היבשות המתלקטות אחת אחת בעמקי השרון ובהרי אפרים. תתן פאריז את הרכוש החמרי, ואת הנפשות לציון נעשה אנחנו, יהודי המזרח.

ובכן היתה הצעה, כי תתיצב חברתנו האדיסאית בראש בתי הספר אשר במושבות, כי תשים לבה לגדל מורים ולשלחם לבתי הספר במושבות והיא תתן את משכורתם. המורים אלה, שלא יהיו תלוים בדעת בני המושבות ובחסדיהם, יחנכו את בני הנעורים ברוח עמנו מקדם, יאירו נתיבה על דרכי בני המושבות להדריכם בדרך טוב, והמה יורו דעת ומוסר את הקטנים עם הגדולים ויהיו הכח הרוחני בכל המושבות. ואולי לא תמצא אז חברתנו האדיסאית חפץ עוד ב“ועד הפועל” ביפו, אשר הוצאותיו מרובות ועל ידו באו תקלות רבות ומצבו איננו מבורר לעולם ותועלתו כאין; כי המורים הרבים, אשר יושיב הועד בכל מושב ומושב, ישמרו תמיד להודיע אותו מכל הנעשה ויראו לו את המקום אשר שמה עזרת הועד החמרית או המוסרית נחוצה באותה שעה. תתמוך נא חברתנו ביד כל כושל ונצרך ונדח, אך ראש פעולותיה בא“י יהיה החנוך הרוחני, גדוּל הרעיון הלאומי בארץ ישראל ובחוצה לה. לא תתהלל עוד חברתנו, כי הוציאה עוד ועוד אלפי פרנקים לתמיכה ולבנין רפתים ולמקנה בהמות; אך בזאת תתהלל, כי בנתה עוד בתי ספר ויסדה שעורי תורה ולמוד לגדולים וכי הראתה את פעולתה הטובה על בני המושבות; תספר נא כח מעשיה, כי שם נלחמו מורי החברה נגד מדות מגונות ופה התנגדו למטעי ה”מודה" הפאריזית, שם היו מלאכי שלום ופה הביאו אחדות בין נפרדים, ועוד כאלה וכאלה. דגל החברה יהיה – רעיון חבת ציון, הקנינים הרוחניים של לאומנו, והדגל הזה, דגל תורה ודעת ורוח ישראל בארץ ישראל, ינחיל לחברתנו כבוד ויקר תמיד גם בקרבנו וגם בארצות המערב. ולפעולה רוחנית כזאת, אשר כל ערכה ויקרה באיכותה יותר מאשר בכמותה, יספיקו האמצעים אשר ביד חברתנו לאסוף וביד יהודי המזרח להביא לאוצרה.

ונוטה אני להאמין, כי ההצעה הזאת היתה אחת הסבות הראשיות, שעוררו את הועד לקרוא אספה כללית שלא מן המנין. הן ההצעה אומרת לתת תוכן חדש לכל ענין החברה, ואם יסכימו לה חברי החברה, אולי ימצאו אז גם צורך בועד חדש, אשר יתאים יותר אל מצב הענינים להבא. וכפי הנשמע, הגיד ראש הועד ולא כחד, הורה ולא בוש, כי אם תקבל האספה הכללית את ההצעה הזאת, אז לא ימצא עז בנפשו לעמוד בראש הועד. "איש מן הישוב אני – אמר – ויודע אני לנהל ענין של ישוב וכלכלה ושכלול; אבל אין אני מקבל עלי לנהל ענינים רוחניים ובתי ספר וכאלה; עטרה כזאת אינה הולמת. ולכן יש ידים לההשערה, כי ההצעה דנזכרת היתה כמעט הסבה העיקרית למקרא האספה הכללית.

ואולם אך נהיתה האספה, – ותהי גם היא כמעט ככל יתר אחיותיה הקודמות. אמנם סדריה החצוניים היו יותר טובים, פעולת הקונגרסים הציוניים היתה בולטת וניכרת. מקום הישיבות לא היה בחדרי האכסניות, כנופיות כנופיות לבדנה, ואך בבית הועד ותחת חסותו. ההצעה הנזכרת – שהיתה באמת שאלת הויתה של החברה, אם תחיה ואיך תחיה – נתבררה כלאחר יד, כמעט בקלות דעת, והלכה ונצטמקה עד כי לבסוף קבלה צורת שאלה קטנה בערך: אם להוציא את בתי הספר ביפו מתחת רשותו של האליאנס ומתי לעשות זאת.

ואני זוכר את הישיבה ההיא, שבה דנו על דבר בתי הספר ביפו. הדבר היה ביום השבת לעת ערב, י“א אדר, והישיבה היתה בבית ראש הועד. אך כעשרים או עשרים וחמשה איש מכל המון החברים באו אל הישיבה האחרונה הזאת. רוב הציונים והחובבים כבר יצאו את העיר, וגם אלה אשר נשארו היו נכונים בלילה ההוא לעת צאת השבת להפרד איש מעל רעהו ולשוב לבתיהם. היושבים היו נחפזים לדרכם, ובשעה כזו אי אפשר לאדם לדון בכובד ראש. אז עלתה ההצעה לבחור קומיסיא להשגיח על בתי הספר ביפו ולנהל את כל עניניהם בחומר וברוח. מי שבקי בעניני הצבור יודע, כי אם רצונך להוריד ענין אחד לתהום השכחה לך – והכניסהו לקומיסיא מיוחדת: כיון שעבר עליו הגל הזה, שוב לא יראה חיים. ואני, אשר כבר זקנתי בעבודת צבור ושפיר יודע אני את תורת הקומיסיות וגורל השאלות האמללות היורדות לתוכן, הבינותי עד היכן הדברים הגיעו, ולא מצאתי עוד חפץ בכל הענין. כבר היה לילה והגיע מועדי להפרד מעל חברי. זוכר אני, כי נגשתי לברך את אחד מרעי, והוא מן המעולים שבחו”צ ובציוניים, ויראני רשימת אנשים אשר הוא אומר להוציא אותם בתור חברים להקומיסיא הזאת ויתן בידי עט עופרת, לרשום את דעתי על בחיריו. העיפותי עיני ברשימה, ובעט אשר בידי מחקתי מתוכה רק שם אחד – שמי אני

ומאז ועד היום, אשר בא לידי המכתב ההוא של האדונים עטינגר ועפשטיין וראבניצקי, לא ידעתי כי אמנם נחלט הדבר, לבחור קומיסיא להנהגת דבר בתי הספר בא"י, וכי גם אני בתוך הקומיסיא. איש לא הודיע אותי, כי קומיסיא עומדת ומשמשת ואני חבר לה. עתה נודע לי מפי המכתב ההוא, כי חמשת החברים של הקומיסיה מבני אודיסה התפטרו ממשמרתם, והמה שואלים אותי: מה “משפט כבודי” על זה…

כמדומה לי, אדוני הנכבד, כי אחרי הדברים והאמת האלה אשר הגדתי בזה, “משפט כבודי” יוצא ברור גם בלי תשובה מיוחדת לכותבי המכתב…

ואני, בבואי לבקש אותך, כי יהי רצון מלפניך, אדוני, לפרסם את מכתבי זה לא להנאתי כונתי, אך למען ידעו, איך עניני צבור נעשים אצלנו. כבר היה למנהג, נשען על ספר התקנות לחברתנו, כי מפקידה לפקידה טובי חו"צ נאספים לאודיסה להתיעץ על צפונותיהם, ואנו טורחים ומריבים ומעינים בשאלות בכובד ראש. וגם כבר היה למנהג, כי הועד יחלק כבוד להחברים הבאים ממרחק, והם ידברו רתת, ודמם ירתח, וגרונם יחר וילכו לבתיהם לשלום, והענין לא ישא מאומה בעמל הרב של החברים. וכפי הנראה המנהג הזה יפה הוא, כי גם הקונגרסים של הציונים החזיקו בו: הקונגרס מצדו מתגעש ומרבה שאון, והועד הפועל בווין מצדו עושה את שלו… אבל מפני שכבר קצה נפשנו בשחוק הזה שעורכים לנו מעת לעת ומפני שמצב הענינים עתה גם הוא אינני מסוגל לשעשועים ושחוק, לכן קוינו, כי הפעם אחרת תהיה. גם ראש האספה הכללית הבטיח ברמה, כי הוא יגן על כבוד האספה ההיא וישלח לנו העתקות מהחלטותינו וישמור כי תעשנה. והיה מכתבי זה להוכחת עון ולזכרון לאמר: ככה יעשו בני ישראל את אספותיהם ואת עניני קהלם…

עבדך אני

**מרדכי בן הלל הכהן. **