פְּנֵי מְשֻׁלָּח־מִן־הַדִּבּוּק. אוֹ פְּנֵי דַיָּן

לְעֵת קָרְאוֹ גְזַר־דִּין בִּבְלִי אֲרֶשֶׁת.

בַּסָּף הַהוּא. בָּזֶה. וְעוֹד מְעַט הוּא כָּאן.

וּמִין יִרְאָה לֹא־מֻסְבָּרָה – לָגֶשֶׁת.

זֶה בָּא לִי מִיַּלְדוּת

(עִם הַיָּמִים נוֹדַע לִי כִּי הַכֹּל מִמֶּנָּה).

“יֵשׁ מִכְתָּבִים?” – וְ“הֵן” שֶׁאֵין בּוֹ מַשְׁמָעוּת:

“כּוֹתְבִים, רְחִימָאִי, כּוֹתְבִים עֲדֶנָּה”.

וּפְנֵי אַחַת. בִּבְלִי־מַבָּט – בְּאֶפֶס־קוֹל

(נִדְמֶה לִי: מֵעוֹלָם אִישׁ לֹא שְׁמָעָהּ שׁוֹאֶלֶת)

סִפָּהּ נִפְסַח כִּתְמוֹל וְשָׂם יוֹמָהּ לִתְמוֹל –

וְטֶפֶף נְסִיגָה מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת.

הִיא בַּחַלּוֹן נִדְמֶה מֵאֶמֶשׁ מַבִּיטָה

בִּבְלִי רְאוֹת

        בְּשִׁוְיוֹן־נֶפֶשׁ

                מִגָּבוֹהַּ

עַד רֶגַע וְיֶחְמַק בְּקֶרֶן הַסִּמְטָה

נוֹשֵׂא הַמִּכְתָּבִים־שֶׁלֹּא־יָבוֹאוּ.