אֲנִי זוֹכֵר הֵיטֵב הַפִּתְאֹמוּת שֶׁהֱבִיכַתְנִי

לְשֵׁמַע צְלִיל קוֹלִי לָרִאשׁוֹנָה

מִסֶּרֶט הָרְשַׁמְקוֹל:

– הֲזֶה קוֹלִי?

קוֹלִי שֶׁלִּי?

הֵן כָּל יָמַי שָׂנֵאתִי קוֹל אֲשֶׁר כָּזֶה!

וְכִי לֹא מִשּׁוּם כָּךְ שׁוֹכֵחַ הָאָדָם חֲלוֹמוֹתָיו

בַּהֲקִיצוֹ

אֶלָּא אִם כֵּן יִפָּה אֶת מוּמֵיהֶם

בְּלֹא־יוֹדְעִים?

וְכִי לֹא מִשּׁוּם כָּךְ כָּל וִדּוּיָיו

(עַל הַצְּדָקוֹת וְהָעַוְלוֹת גַּם יַחַד)

עֵדוּת כּוֹזֶבֶת הֵם שֶׁל הַנּוֹגֵע־בַּדָּבָר?

גֻּזְמָה שֶׁלֹּא־מִדַּעַת?

מָחָר וַדַּאי יוֹכִיחוּ לִי גַם זֶה:

שֶׁכָּל מַרְאוֹת־עֵינַי וַעֲלִילַי

הִנָּם לֹא־כָּךְ

הִנָּם לֹא־הֵם

הִנָּם רַק חֶפְצִיּוֹת

שֶׁל הַנָּסִיךְ הַמִּתְחַטֵּא.

כָּךְ רוֹאֶה אָדָם מַרְאֵה עִירוֹ

בְּטַיִס עַל־קוֹלִי.

כָּךְ טַיָּסֵי־חָלָל רוֹאִים כּוֹכַב־לֶכְתֵּנוּ

שֶׁהוּא זָעִיר יוֹתֵר

נָאֶה יוֹתֵר –

יוֹתֵר…

אַךְ לֹא כְּמוֹ.

כָּךְ הַמֵּקִיץ זוֹכֵר קוֹרוֹת וַחֲלוֹמוֹת

כִּשְׁנֵי פָּנִים שֶׁל לַהֲדָם אֶחָד.

הוֹ פֶּתַע הַסּוּמָא בְּהִפָּקַח עֵינָיו

אֶל הַגּוּפִים בְּאֵין־לְבוּשׁ.