אָמְרָה לִי אִשָּׁה אִינְדִיאָנִית כְּשֶׁלָּחַצְתִּי אֶת יָדָהּ:

“יֵשׁ לְךָ יָד לֹא־מַעֲלִיבָה.”

(מעשה שהיה)

כַּף־יָד קְטַנָּה וְחוּשׁ שִׁשִּׁי לָהּ

נֵס קְפִיצַת־רַחַק שֶׁל רָדָר

וְאֵיךְ בָּגְדָה וְלֹא הִבְדִּילָה

בֵּין פְּרִי־הַגֶּפֶן לִסְמָדָר?

אֵיכָה דָרַךְ בְּהֹלֶם־פַּעַם

וּפַעֲמֵי נָדִיב כָּשְׁלוּ

וְהוּא חָשַׁשׁ כִּי זֹאת הַפַּעַם

הוּא יְאַבֵּד אֶת חוּ־אָ־לוּ.

אָז נִכְנְעוּ יוֹקְשֵׁי־הַיַּעַר

לִפְנֵי רוֹעֶה־בַּשּׁוֹשַׁנִּים

וְהוּא נָשָׂא מִסַּף הַשַּׁעַר

אֶת עַזּוּתוֹ הַבַּיְּשָׁנִית.

אַךְ עוֹד לֹא תַּם סִפּוּר־הַצַּיִת

אֵיךְ בִּתְפִלָּה עַל תִּקּוּנָהּ

צִיְּתָה קַשְׁתּוֹ שֶׁל אִישׁ־הַצַּיִד

לְצַו קַשְׁתּוֹ שֶׁל הַכַּנָּר.

*

אֵחַרְתֶּם שׁוּב בְּסוֹף אַשְׁמֹרֶת

פִּתְאֹם לִטְּפֵךְ בְּמֹרֶךְ יָד

וְאַתְּ גוֹבֶרֶת עַל הַמֹּרֶךְ

הָפַכְתְּ אָחוֹר אֶת הַצַּיָּד.

קַשְׁתּוֹת־נִמְרוֹד כּוֹנָנוּ: טֶרֶף!

עַשְׁתּוֹת־יוּבַל עָנוּ: מִזְמוֹר!

חִצֵּי־נִמְרוֹד: הַרְדֵּף! אַל תֶּרֶף

רַצֵּי־יוּבַל: חֲזוֹר! חֲזוֹר!

אָז סָר בְּנֶפֶשׁ מִתְנַצֶּלֶת

וְאַתְּ לֹא נַעְתְּ וְלֹא גִלִּית

הַאִם תִּשְׁעִי וְתֵרָצֶה לָךְ

וַתְּרָנוּתוֹ הַהֵיכָלִית.

סִלְחִי שִׁבֹּלֶת מִתְעַלֶזֶת

שֶׁל הַנָּהָר הַמִּשְׁתַּפֵּךְ –

הוּא סָג אָחוֹר וְלֹא יָעֵז עוֹד

לִפְקוֹד הָעֶרֶב אֶת סִפֵּךְ.

*

זֶה פִּתְאֹמוֹ אוֹמֵר דָּרְשֵׁנִי –

אַךְ יוֹדְעֵי־חֵן הֲלֹא יֵדְעוּ:

כָּךְ גַּם בַּסֵּפֶר הַזֶ’ן־שֶׁנִי

קָרֹה קָרָה לְחוּ־אָ־לוּ.