כַּאֲשֶׁר אֲנִי מַשְׁלִיךְ עֶצֶם

לַכַּלְבָּה הַזְּקֵנָה שֶׁלִּי –

שִׁנַּיִם נְגוּעוֹת וַחֲנִיכַיִם יְגֵעִים –

בְּבַת אַחַת אֲנִי מַחְזִיר אוֹתָהּ

לְמִשְׁפַּחַת הַטּוֹרְפִים.

אֵינִי מֵעֵז לִתְחֹב יָד בֵּין חֲצָאֵי תַּאֲוָתָהּ.

לְאַחַר שֶׁהִיא מְגָרֶמֶת אֶת הָעֶצֶם עַד הָעֶצֶם,

הִיא יוֹצֵאת הַחוּצָה,

טוֹבֶלֶת רַגְלַיִם בְּמֵי הַיָּרֵחַ

וּמְחַדֶּשֶׁת אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁלָהּ

עִם זְאֵבִים רְחוֹקִים.

כְּשֶׁזּוֹרְקִים לִי עֶצֶם

מְשַׁוִּים לִי מֵחָדָשׁ פְּנֵי כֶּלֶב,

אֲנִי כְּבָר לֹא בֶּאֱמֶת רָעֵב.