בְּהִזְדַּמְּנוּת זֹאת אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹדוֹת מִקֶּרֶב לֵב –

תּוֹדָה לַמַּדָּע, בֶּאֱמֶת תּוֹדָה.

שֶׁעֲדַיִן מְגַלֶּה עִנְיָן בְּגוּפִי

שֶׁאַתְּ, לַדֻּגְמָה כְּבָר לֹא כָּל כָּךְ מִתְעַנְיֶנֶת בּוֹ.

מִלֵאתִי, כַּמְקֻבָּל, אֶת הַטֹּפֶס הָרִשְׁמִי

וְהוֹסַפְתִּי אֶת חֲתִימָתִי

שֶׁצְּרִיכָה לִהְיוֹת בְּתֹקֶף עַד יוֹם מוֹתִי

וּלְאַחֲרָיו.

אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁלּא שָׁאַלְתִּי שָׁם

אֶת קְהִלַּת הַמַּדָּע

מַה בְּדִיּוּק הֵם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת

עִם הַלֵּב הַבָּלֶה שֶׁלִּי

עִם הָרֵאוֹת הַנּוֹחֲרוֹת וְהַמְחַרְחֲרוֹת שֶׁלִּי

עִם הַקַּרְנִיּות הָעֲכוּרוֹת שֶׁלִּי,

אֻמְלָל מִי שֶׁיְּקַבֵּל אֶת הָאֵיבָרִים הָרְקוּבִים שֶׁלִּי.

אֲבָל אִם אַתֶּם דַּוְקָא רוֹצִים אָז קְחוּ,

אֲנִי הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם מֵרֹאשׁ.

לוֹ הֱיִיתֶם מִתְיַעֲצִים אִתִּי קֹדֶם

הָיִיתִי מַמְלִיץ לָכֶם עַל נִשְׁמָתִי

שֶׁנִּרְאֵיתָ כָּרֶגַע בְּמַּצָּב קְצָת יוֹתֵר טוֹב

וְאוּלַי עוֹד נִתָּן לְגַלְגֵּל אוֹתָהּ,

וּבִכְלָל זֶה דֵּי מְשֻׁנֶּה שֶׁדַּוְקָא בְּאֶרֶץ

שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גְּוִיּוֹת צְעִירוֹת לָרֹב

הֲכִי יָפוֹת בָּעוֹלָם

נִטְפָּלִים לְאִישׁ שֶׁכְּמוֹתִי

וּבוֹנִים כָּאן אֶת הַמַּדָּע עַל מוֹתִי.

אֲבָל, אִם לְמֵחוֹשִׁים שֶׁל קְשִׁישִׁים

יֵשׁ לְדַעַתְּכֶם כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שִׁמּוּשִׁים

אָז שֶׁיִּהְיֶה לָּכֶם לַבְּרִיאוֹת,

רַק שֶׁלּא תַּגִּידוּ שֶׁלּא נָתַתִּי

גַּם לְאַחַר שֶׂמַּתִּי.