הכבד מכל / יצחק ליבוש פרץ
(חקוּי) 🔗
איש בושש: (אחד מגדולי המלומדים, נלחם באיזה אור ליום עם העכברים, אוכלי ספריו וכתביו. והעכברים רבים ומחוצפים, וירף איש בושש ויחדל מריב, ויגש אל חלונו הקטן לשאוף רוח; והוא מדבר אל עצמו) אלה הם החיים – מלחמה ארוכה ורגעי מנוחה, מנוחת רגע ומלחמת ימים… איפה קראתי זאת? (מתיישב בדעתו ושוכח על מה הוא חושב, מביט בפנת הגג על פני חוץ, וקורא ברחמים) נמלים המה ההולכים בחוץ, וחייהם חיי נמלים… (פתאום הוא רואה והנה – )
איש סַבּל: (יוצא ממעונו במרתף הבית, והוא כפוף ושחוח כנושא סבל כבד, ועל שכמו אך שׂק שטוח, כאִלו הוא ריק).
איש בושש: (מתפלא וקורא) עמוד נא, איש סַבּל, עמוד! מה אתה נושׂא בשׂקך הריק?
איש סַבּל: (עומד, מוחה זיעת אפיו ועונה בכובד ראש) את הכּבד מכול! (נאנח) רצוני לומר – –
איש בושש: (מפסיקו) אל תאמר! שתוק! דע לפני מי אתה עומד, הלא מלומד אני, ועלי להבין דבר מתוך דבר…
הנה שתי הנחות: כבד מכול ושׂק שטוח (חושב רגעים). כן הוא באמת! נושׂא אתה… אתה נושׂא את הקו המשווה של הפשרנים, שביד המוכיחים, שהכל מעפר וסופו לעפר והכל שווה… שאין הבדל בין אור ללילה ואור ליום… בין הטומאה והטהרה… כי לשרץ ק"ן טעמי טהרה, ודי בקצף של רוֹק לטמא את הקודש… שאין אמת ושקר, כי –
איש סַבּל: אל תרבה שׂיחה, איש בושש, כי שוגה אתה! זהו דבר קל שבקלים! נחוץ אך לעשׂות נתוח קטן בלב האדם ולהוציא משם את התולעת הקטנה, את המוסר… והלב הנתפר שב לעבודתו. והאדם חי, אך אינו מבדיל עוד בין הצבעים… השעה היא לא יום ולא לילה, המעשׂה נעשׂה מטולטל והולך מימין לשׂמאל, ושב אחור משׂמאל לימין, והמחשבות פורחות בעולם התוהו ואינן נשמות למעשׂים, כי אם הרהורים לחלומות…
איש בושש: (בצחוק של אפיטרופסות, אך בקול רועד קצת) רואה אני, איש-סַבּל, שבזמן שנלחמתי אני עם הרשעים העכברים, גם אתה לא הלכת בטל, – שיננת את לשונך, חץ שחוט היא. בכל זאת ברוב הדברים לא בלבלת את מוחי; אם לא את קו המשווה, נושׂא אתה את המהלך החדש! הלא כבד הוא, רצוני לומר: כבד פה וכבד מחשבה הוא. סלעים הם מגלגלים עלינו, כל מלה – סלע!
איש סַבּל: שוגה אתה, איש בושש! כבר צמחו כנפים למהלך החדש והוא מתעופף; ומתעופף הוא במרומים מעל לפנת-גנך, מעל להגג…
איש בושש: (נושׂא עיניו למרום) אינני רואה מאומה, עבים קלים נשׂאים… יותר אינני רואה!
איש סַבּל: קצר-רואי אתה, איש בושש! בחשכה למדת, בחשכה נלחמת עם עכבריך, ואת מאור עיניך שאפו הצללים…
איש בושש: אם כן, את האיוולת אתה נושׂא…
איש סַבּל: היא נשׂאת על כרכרות בחוץ!…
איש בושש: את המגמות, את התקווֹת?…
איש סַבּל: קלות הן התקווֹת והמגמות, קלות מאד… ערפלי טוהר הן, קסם השמים, אך טרם ירדו ארצה להתגשם בעובדות ובמעשׂים – רוח ישׂאֵן, רוח מצויה תפזרן… ואת המעשׂים הן לא אשׂא בשׂק… המעשׂים עוד אינם!
איש בושש: (אל עצמו בתוגה) אינני יודע מאומה… בפנת גג ישבתי, עם העכברים נלחמתי, והחיים בחוץ הלכו להם. ואני זקנתי ולא ארדוף אחריהם… (אל איש סבּל) ואתה סלח לי! עתה יודע אני, שאינני יודע… הגד נא, מה אתה נושׂא?
איש סַבּל: לפני, איש בושש, עבר מחנה גדול ורב נושׂאי סבל כמוני, והם נשׂאו על כתף את צרות היהודים, את הצרות הכפולות, והלכו להם… ואני נחשל אחריהם, כפוף תחת משׂאי – כי את הצחוק היהודי אני נושׂא… את ההתּוּל היהודי… והוא – הכבד מכול!