הַיָּזְמָה לְהַשְׁלִיךְ אוֹתוֹ אֶל הַבּוֹר
הָיְתָה טָעוּת
מִכָּל נְקֻדַּת רְאוּת.
בְּכָל מִקְרֶה הָיָה אָבִיו אוֹהֲבוֹ כִּמְטֹרָף
אֶת הַטָּרֹף טֹרַף
כְּשֶׁהַכֻּתֹּנֶת תְּלוּיָה לְנֶגֶד עֵינָיו.
וְאִם הַכַּוָּנָה הָיְתָה לִשְׁבֹּר אֶת יוֹסֵף –
כֵּן, לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבּוֹר –
גַם זֹאת אִוֶּלֶת.
מֻקָּף בְּחַיּוֹת רָעוֹת וּבְיִשְׁמְעֵאלִים,
הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלּוֹ הֵם הַסִּיּוּטִים שֶׁלָּהֵם.
חֲלוֹמוֹת בְּבוֹר עָמֹק נַעֲשִׂים רַק יוֹתֵר גְּבוֹהִים –
לַגָּבוֹהַּ יֵשׁ מִנַּיִן לִנְבֹּעַ –
אֲפִלּוּ יוֹתֵר גְּבוֹהִים מִכּוֹכָבִים שֶׁמִּשְׁתַּחֲוִים.