אִמִּי הִתְעַקְּשָׁה עַל נְגִינָה

בִּכְלִי נְשִׁיפָה אוֹ בִּכְלִי מֵיתָר

(לִפְסַנְתֵּר לֹא הָיָה אָז כֶּסֶף)

כְּדֵי לַחְסֹךְ אֶת מוֹתִי הַמְּיֻתָּר.

מוּטָב שֶׁאֲנִי אֲנַגֵּן בְּעַצְמִי אֶת הַהִמְנוֹן

מִשֶּׁיְּנַגְּנוּ אֶת הַהִמְנוֹן עָלַי.

לֹא הָיִיתִי כַּנָּר מְחוֹנָן, אֲבָל גְּדוֹל הַמּוֹרִים

בְּכָל זֹאת לִמֵּד אוֹתִי.

פָּעַם שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ – הַמּוֹרֶה, מַדוּעַ תְּלַמְּדֵנִי,

וְהוּא הֵשִׁיב בַּמִּבְטָא הַהוּנְגָּרִי הַכָּבֵד שֶׁלּוֹ:

יוֹסִי, אֲנִי מְאוֹד אוֹהֵב לִשְׁמֹעַ אוֹתְךָ,

לִשְׁמֹעַ אוֹתְךָ –

מְדַבֵּר.