עַכְשָׁו בָּא הָאָבִיב

וּכְבָר מִזְּמַן לֹא הָיָה שֶׁלֶג עַל הֵחֶרְמוֹן

בְּעוֹנָה כֹּה מְאֻחֶרֶת.

מִתַּצְפִּית מַרְגָּלִיוֹת

פִּתְאוֹם הָאֹפֶק נִפְתִּח וְהָאֲוִיר נִמְתָּח

פִּתְאוֹם הֵחֶרְמוֹן רוֹאֶה אֶת הַכִּנֶּרֶת,

יֵשׁ כָּאן תְּשׁוּקָה עֲמֻקָּה לִמְלֵאוּת,

הַפִּרְכּוּס הָאַחֲרוֹן שֶׁל שָׁנָה מְאוֹד גְּשׁוּמָה.

הַפְּרִיחָה שֶׁל עֲצֵי הָאַגָּס וְהַתַּפּוּחַ

פּוֹרֶשֶׂת תַּחְתַּי מַצָּעִים וְרֻדִּים

יִלְלוֹת הַתַּנִּים מְבוֹדְדוֹת אוֹתִי

עַכְשָׁו אֲנִי כָּאן לְגַמְרֵי לְבַדִּי

הַטֵּלֵפוֹן שׁוֹתֵק סוֹף-סוֹף –

נֶשֶׁר שָׁחֹר אֲסוּף כְּנָפַיִם עַל קְצֵה הַמָּצוּק

לִפְנֵי הַמְרָאָה מַרְהִיבָה

אֶל הֵצְּרִיחִים שֶׁל שְׁתֵּי הַכְּנֵסִיּוֹת;

עוֹד הַמְרָאָה אַחַת – וְדַי.