הוּא אִמֵן אֶת עַצְמוֹ,

חֲלּוּקֵי נַחַל בְּפִיו,

מִן הַפֶּה וְלַחוּץ.

אֲבָל, עֻבְדָּה, אֶת אָתוּנָה שֶׁלּוֹ הוּא לֹא הִצִּיל מִכִּבוּשׁ,

אַף עַל פִּי שֶׁרָץ, וּקְצַר נְשִׁימָה דִּבֵּר שִׁירָה; וּלְחִזּוּק הַקּוֹל

הִתְחָרָה עִם הַגַּלִּים בְּנַהֲמָתָם.

הוּא עָשָׂה מַמָּשׁ הַכֹּל

וְצִדְקוֹ לֹא הִלֵּךְ לְפָנָיו

וְלֹא נִצּוֹל.

גַּם אֲנִי הוֹלֵךְ הָלוֹךְ וּמָעוֹד

מְתַחֲרֶה אֶת הַגַּלִּים, כַּמָּה זְמַן עוֹד

אָרוּץ וַאֲשׁוֹרֵר,

וְגַם בָּעֵט שֶׁלִּי, בִּמְקוֹם גָּלוּתִי, יֵשׁ לֹא מְעַט רַעַל קַטְלָנִי

אֲבָל לֹא אֲנִי, כָּמוֹהוּ, אֶטְרֹף אֶת נַפְשִׁי, לֹא אֲנִי.