בְּמַהֲלַךְ חַיַּי הִרְבֵּיתִי לֶכֶת.

הָיָה חַם, אִבַּדְתִּי נוֹזְלִים,

אֲּבָל יָדַעְתִּי לְכַלְכֵּל אֶת כֹּחוֹתַי.

לֹא הָיִיתִי חָזָק מֵאֲחֵרִים

אֲבָל רָאִיתִי יוֹתֵר רָחוֹק.

גַּם קְרִיאוֹת שֶׁשָּׁמַעְתִּי מִפַּעַם לַפַּעַם מִצִּדֵּי הַמַּסְלוּל

הוֹבִילוּ לְנִצָּחוֹן אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם.

רַק פַּעַם אַחַת,

דַּוְקָא לִפְנֵי קַו הַסִּיּוּם,

נִתְפַּסְתִּי כַּאֲשֶׁר שְׁתֵּי רַגְלַי

מְנֻתָּקוֹת בְּאַחַת מִן הַקַּרְקַע –

וְזֶה אָסוּר.

רֶגֶל אַחַת לְפָחוֹת חַיֶּבֶת תָּמִיד לָגַעַת,

אֲבָל אֲנִי, בָּרֶגַע הַזֶּה שֶׁל הַחַיִּים,

חַיָּב הָיִיתִי לְהִתְנַתֵּק, בִּשְׁתֵּי רַגְלַי,

וְאָז נִפְסַלְתִּי.

הֵנִיפוּ דֶּגֶל אָדֹם וְשָׂרְפוּ אוֹתִי.

וּמֵאָז אֲנִי מַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת,

אֲבָל אֲנִי כְּבָר מִחוּץ לַתַּחֲרוּת.