אָמַרְתִּי לָהּ שֶׁאוּלַי, לִפְנֵי הַנִּתוּחַ הַגָּדוֹל,

אַשְׁאִיר צַוָּאָה וְאוֹרִישׁ

לַנְּכָדִים שֶׁלִּי אֶת כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ לִי.

וְהִיא אָמְרָה שֶׁאֵין טַעַם לְהָחִישׁ

כִּי בְּלָאו הָכֵי אֵין לִי מַה לְהוֹרִישׁ,

אֶת הַכֹּל הִיא מִמֵּילָא רָשְׁמָה עַל שְׁמָהּ.

“אֲבָל אֲנַחְנוּ חַיִּים יַחַד כְּבָר אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה”.

לֹא חָשׁוּב – הִיא אָמְרָה – זֶה הָיָה רַק לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן

אַל תֵּעָלֵב לִי עַכְשָׁו אַחֲרֵי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁנִים.

אוּלַי כְּדַאי שֶׁתַּשְׁאִיר לָהֶם יְרֻשָּׁה רוּחָנִית – הִיא הִצִּיעָה.

“וְאֵיפֹה אֲנִי אֶמְצָא לָכֶם יְרֻשָּׁה כָּזֹאת בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן”.

שָׁכַבְתִּי עִם הַנֶּכֶד שֶׁלִּי בְּנִסָּיוֹן לִישֹׁן יַחְדָּוֹ.

אֲנִי הָיִיתִי נוֹרָא עָיֵף, וְהוּא הָיָה בְּהִיפֶּר.

אָז הֶחְלַטְתִּי לְנַצֵּל אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת וּלְהַסְבִּיר

לוֹ עַד כַּמָּה הוּא חָשׁוּב בַּחַיִּים שֶׁלִּי וְלַהַחְלָמָה שֶׁלִּי.

אֵין לִי מֻשָּׁג מָה יֶלֶד בֶּן שְׁנָתַיִם וָחֵצִי בֶּאֱמֶת מֵבִין

וּמַה סַבָּא שֶׁלּוֹ פִּתְאוֹם מַטְרִיד אוֹתוֹ בְּדִּבּוּרִים מְשֻׁנִּים,

אֲנִי רַק יוֹדֵע שֶׁהוּא הוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ וְלִטֵּף אֶת הַלֶּחִי שֶׁלִּי, בַּפַּעַם

הָרִאשׁוֹנָה.