עַד שֶׁהִגַּעְנוּ, אֲנִי וְאִיתָמָר, אֶל הַחוֹף –

רָצִיתִי לְהַרְאוֹת לוֹ שְׁקִיעָה בִּצְבָעִים טִבְעִיִּים –

הַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר לֹא הָיְתָה שָׁם, הִיא כְּבָר צָלְלָה,

אֲבָל הַשָּׁמַיִם עֲדַיִן הָיוּ, וְהֵם פָּלְטוּ מֵאֲרֻבּוֹתֵיהֶם

תִּימְרוֹת עֲנָנִים, וְהָאָרֶץ עֲדַיִן הָיְתָה שָׁם,

וְהִיא כִּסְּתָה אֶת רַגְלֶיהָ בִּשְׂמִיכָה שֶׁל צֵל;

עוֹד מְעַט בִּגְבֹר הַקֹּר,

הִיא תִּמְשֹׁךְ אֶת הַשְּׂמִיכָה עַד לְמַעְלָה רֹאשׁ

וְתִתְחַמֵּם מְכֻרְבֶּלֶת, בְּהֶבֶל פִּיהָ.

אֵין דָּבָר – אָמַרְתִּי לְאִיתָמָר – הָעֶרֶב אִחַרְנוּ,

נָבוֹא שׁוּב מָחָר וְנִרְאֶה אֶת הַשֶּׁמֶשׁ תְּלוּיָה

כְּמוֹ צַעֲצוּעַ מֵעַל לָעֲרִיסָה שֶׁל אֲחוֹתְךָ הַחֲדָשָׁה

עַד שֶׁנִּתָּק פִּתְאוֹם הַחוּט וְהַשֶּׁמֶשׁ נוֹפֶלֶת

יָשָׁר אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם כְּמוֹ לָאַמְבַּטְיָה שֶׁלְךָ –

אַתָּה מַתִּיז וְהִיא לֹא מַתִּיזָה, הִיא שׁוֹקַעַת

בְּלִי חֶדְוָה אֲבָל גַּם בְּלִי רֹגֶז, הִיא כְּבָר לֹא תִּינוֹק;

וּבֵינְתַיִם, עַד מָחָר, אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת הַשָּׁמַיִם

וְאֶת הָאָרֶץ וְכָל צִבְעָם, וַאֲנַחְנוּ מְאוֹד

נֶהֱנִים שְׁנֵינוּ.