אַבְרָהָם אָבִינוּ עָקַד
פַּעֲמַיִם: בַּתְּחִלָּה אֶת בְּנוֹ
יִשְׁמָעֵאל, שֶׁאוֹתוֹ גֵּרֵשׁ בְּחֹסֶר כָּל
לִתְעוֹת עִם אִמּוֹ בְּלִי מַיִם בַּמִּדְבָּר,
וְהָאֵם נָשְׂאָה אֶת קוֹלָהּ בִּבְכִי
כִּי לֹא רָצְתָה לִרְאוֹת בְּמוֹת הַיֶּלֶד.
וְאַחַר כָּךְ אֶת בְּנוֹ
יִצְחָק, שֶׁאוֹתוֹ לָקַח בְּהַשְׁכָּמַת הַבֹּקֶר
בְּלִי לְשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת
אֶל הַר הַמּוֹרִיָּה לְשָׁחְטוֹ שָׁם בַּמַּאֲכֶלֶת.
לוּ זֶה קָרָה רַק פַּעַם אַחַת
הָיִיתִי אוֹמֵר – חֻלְשַׁת דַּעַת.
אֲבָל פַּעֲמַיִם – זֶה כְּבָר מִבְנֵה אִישִׁיּוֹת.
מַה שֶׁמֵּבִיא לַמַּסְקָנָה, שֶׁהַרְבֵּה יוֹתֵר קַל
לִהְיוֹת אַב הֲמוֹן גּוֹיִים
מִלִּהְיוֹת אָב לִשְׁנֵי יְלָדִים קְטַנִּים.