פִּתְאֹם – אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת כָּל הַשִּׁירִים הַיְשָׁנִים

מִתְנַגְּנִים בְּעֶצֶב מָתוֹק בִּלְבָבִי

וְהַדְּמָעוֹת נוֹשְׁרוֹת עַל לְחָיַי.

לֹא רָאִיתִי שֶׁכָּךְ חָמַק לוֹ הַזְּמַן!

רַק הַזִּכְרוֹנוֹת הָעוֹטִים בִּגְדֵי חַג

וְהַלֵּב הַפּוֹתֵחַ אֶת כָּל דַּלְתוֹתָיו

לְקַבֵּל אֶת הַשִּׁיר הַתָּמִים מֵאָז –

מְסַפְּרִים כִּי חָלְפוּ יָמִים רַבִּים, רַבִּים,

אִם כָּכָה נוֹשְׁרוֹת הַדְּמָעוֹת עַל לְחָיַי.

לֹא יָדַעְתִּי שֶׁכָּךְ צָחַק לִי הַזְּמַן – –

הוּא עָמַד

עִם שָׁעוֹן בַּיָּד

וּמָדַד, מָדַד, מָדַד

אֶת כָּל הַשָּׁנִים, אֶת כָּל הַיָּמִים,

אֶת כָּל הַשָּׁעוֹת, אֶת כָּל הַדַּקּוֹת,

אֶת כָּל הַשְּׁנִיּוֹת

וְאֶת נִיד הַשְּׁנִיָּה לִפְנֵי הֱיוֹתָהּ.

אַף אֶת כָּל הַיָּמִים הַגְּדוֹלִים שֶׁנָּתַתִּי

מַתָּת,

כְּמוֹ לוּ חָיִיתִי לָעַד.

הָעוֹלָם עָמַד

חוֹלֵם בִּתְפִלָּה,

וְהַזְּמַן נָטַף, נָטַף…

הִנֵּה אֲנִי¹ שׁוֹמַעַת אֶת כָּל הַשִּׁירִים מֵאָז

מִתְנַגְּנִים בְּעֶצֶב מָתוֹק בִּלְבָבִי,

וְהַדְּמָעוֹת נוֹשְׁרוֹת עַל לְחָיַי.

פִּתְאֹם, וּלְרֶגַע, עָמַד הַזְּמַן –

לְהוֹשִׁיט לִי פֶּרַח קָטָן

אֲשֶׁר לֹא יִבֹּל לְעוֹלָם.