דְּמָעוֹת רַבּוֹת לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הַכְּאֵב.

גַּם הַשִּׁכְחָה לֹא תָּבוֹא בִּצְעָדִים רַכִּים

לְיַשֵּׁן בְּסִפּוּר-מַעֲשֶׂה רָחוֹק-רָחוֹק –

“הָיֹה הָיָה”…

הָאֲנָשִׁים אֵינָם – –

וְהַכֹּל כְּשֶׁהָיָה

מְחַכֶּה

כְּבַיִת שֶׁנֶּעֱזַב בְּאֶמְצַע הַלַּיִל.

הָאֲנָשִׁים אֵינָם,

אֲבָל הַמִּטּוֹת, הַחַמּוֹת לָעַד, קוֹרְאוֹת לָהֶם

לָשׁוּב.

עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם וְסַכִּין וְצִפִּיָה מִתְחַנֶּנֶת

לַפּוֹרֵס.

הָאֲנָשִׁים אֵינָם.

כָּל הַמִּלִּים בָּאוֹת –

הֵן רוֹצוֹת לוֹמַר שִׁיר לַיָּגוֹן.

מְבֻיָּשׁוֹת שָׁבוֹת בָּדָד.

גַּם הַזְּעָקָה נָסוֹגָה

בְּתִמְהוֹן אֵלֶם.