אֱמֹר, כִּי לֹא יִהְיֶה עוֹד לְעוֹלָם, כִּי לֹא תִּתֵּן.

כִּי לֹא תִּתֵּן, כִּי יֵעָשׂוּ דְּבָרִים אֲשֶׁר

אַתָּה לֹא בָרָאתָ בִּשְׁבִילָם מִלִּים וּבֶן-אָדָם

לֹא יָדַע לִקְרֹא אוֹתָם בְּשֵׁם –

כִּי לֹא תִּתֵּן.

כִּי לֹא תִּתֵּן, כִּי יְגָרְשׁוּ אוֹתְךָ שֵׁנִית

מִמְּלֹא-תֵּבֵל

לְהִסָּתֵר

בְּתוֹךְ קְבָרִים,

בְּתוֹךְ מוֹקְדִים,

בְּתֹהוּ כִּלָּיוֹן…

אֱמֹר, כִּי לֹא יִהְיֶה, כִּי לֹא יִהְיֶה עוֹד יוֹם אוֹ לֵיל,

סָבוּךְ, נוֹהֵם.

יְלָדִים קְטַנִּים הָלְכוּ בָּדָד לִקְטֹף לְךָ

זֵרֵי פְּרָחִים…

אַתָּה תַּחֲנֹק לוֹעוֹת-הַפָּרִיצִים!

כִּי לֹא תִּתֵּן עוֹד לִרְצֹחַ יְלָדֶיךָ – –

אֱמֹר, הָאֵל:

“אֲנִי נִשְׁבָּע”!