אברהם-מאיר הזקן נשתתק מתוך שיחתו עם אלקנה האברך, שהיה משותי-מימיו ומקבל ממנו השפעה בסיפורי-קדושים, והתחיל לזמר בחשאי קטע של איזה ניגון, מה שהיה עושה תמיד, כשהיו מוחו ולבו מלאים מחשבות.
ואלקנה נשתקע ברעיונות על הדברים ששמע עתה מפי רבו זה ופתאום נתעורר ושאל:
“והוא היה משמש גם אצל האדמו”ר הזקן, זכותו יגן עלינו?"
“מי?”
“חיים-איצי? בידוע. הוא היה אצלו, זכותו יגן עלינו, כל-וכל. הוא היה מגיש לפניו תבשילי הסעודות ערב ובוקר, חולץ מנעליו ומלווהו לכשיצא, הכל כמו אצלו שליט”א. אבל אז לא היתה בו עוד הלקותא 1, רחמנא-ליצלן."
אברהם-מאיר הפסיק בשיחתו ונתאנח, וסינן מתוך שפתיו בחטיפה:
“והלקותא, רחמנא-ליצלן, באה עליו על-פי מעשה.”
“אינך יכול לספר לי המעשה?”
“מפני-מה לא? שוטה, אין זה בכלל מספר אחרי מיטתו של מת. הדבר הוא במקצת לכבודו. וחוץ לזה, מצווה לפרסם דברים כאלה.”
והזקן ניקה את קנה-מקטרתו וישם קצהו האחד בתוך פיו ואת קצהו השני הושיט להאברך. הלז הוציא מתוך התיק שלו קופסא יפה וחדשה מלאה טבק מן המובחר, מילא את מקטרתו של הזקן, הצית פיסת נייר והגישה אל המקטרת.
הזקן מצץ שתים שלוש מציצות מתוך הקנה והתחיל מספר:
“כשנפטר הזקן, זכותו יגן עלינו, והוא, שליט”א, להבדיל בין חיים לחיים, היה אז עוד צעיר, ממש קטן, כביכול, אז פטרו את כל המשמשים ממקומם, ורק חיים-איצי נשאר על מקומו, כי הוא היה גם קצת מלמדו שיחיה.
וכשישב הוא, שליט"א, על הכסא, התחילו המקורבים והחסידים לנסוע אליו בזמנם ושלא בזמנם, הכול כמו שהיה בעוד הזקן, זכותו יגן עלינו, היה בחיים.
אבל הם לא נושעו. כאילו לקחו מידו, חס-ושלום, את מפתח הישועות.
מקשות-לילד מתו, רחמנא-ליצלן, עקרות לא ילדו, בני עשרים ואחת נתקבלו כמעט כולם לצבא, הרבה רינדרים 2 גורשו מתוך הקריטשמות 3 שלהם. הכול כאילו נהפך העולם. נהפכו סדרי בראשית ויהיו לתוהו-ובוהו.
אין מופת, אין הבטחה ודאית, אין מאמר נפלא.
וחיים-איצי, הרגיש בדבר והיתה לו חולשת הדעת מזה, וכמעט שנלכד בפח של היצר, מפני שנפל בספק: שמא, אולי, מי יודע, וכאלה מטענות אותו הבחור, כשרוצה להעמיד איש חסיד בנסיון, רחמנא-ליצלן.
אבל הוא לא יכול להיות בספק. הוא יודע אותו שליט"א, שהוא קדוש מרחם, שהוא עובד את השם-יתברך ממש כאבותיו, זכותם יגן עלינו. ועמד בנסיון, וגירש את ההרהורים מתוך לבו, והתחיל לבקש את סיבת הדבר.
ביקש ומצא.
ונודע לו שהוא, שליט"א, מסור כולו לעולמות העליונים, ואינו יודע מן העולם השפל כלום.
ולא עוד, אלא כשמתאוננת לפניו איזו קשת-לב, הוא מצרף צירופים מדבריה ומוציא שמות הקדושים, ובורא עולמות חדשים.
אתה מספר לו גזירות רעות על ישראל, רחמנא-ליצלן – צירופים; מקשה לילד – צירופים; שוורים בווינא, שעומדים למכירה בחצי מחירם – צירופים; קריטשמות, משרפות יי"ש, פריצים רעים – הכול צירופים, צירופים של שמות הקדושים.
אתה כותב בפתקא שלך ‘לרפואה מכאב-שינים,’ והוא אינו יודע מהו כאב ומהו שיניים.
אתה כותב בפתקא שלך ‘שיזכה לפרנסה,’ והוא אינו יודע מהי פרנסה.
אתה כותב ‘שיהיו מזונותיו נתונים לו מידי הקדוש-ברוך-הוא ולא מידי בשר-ודם,’ והוא נושא את עיניו הבהירות, ושואל: ‘וכי יש דבר שאינו, חס-ושלום, מידי הקדוש-ברוך-הוא?’
בקיצור אינו יודע כלום מהו עולם-זה."
“ומה היה בדבר?”
“ומה היה בדבר? העולמות העליונים האירו באור הגנוז. קודשא-בריך-הוא לא קא בכי ולא קא רגיז כל האי שעתא 4. וראוי היה הזמן שתבוא בו הגאולה.”
“ומפני מה לא באה?” קם האברך על רגליו ונתן את מבטי עיניו ברבו.
“מפני מה לא באה?” צחק הזקן צחוק של יאוש, "מפני שלא חסרה לו. מפני שבספירות העליונות אין הגאולה חסרה. מפני שהכול שם גאול ועומד. רק העולם השפל הוא בגלות, ושכינתא בגלותא. התבין את הענין? זהו סוד של ‘עמו אנו בצרה.’
רק העולם השפל הוא בגלות, ומן העולם השפל, לא ידע שליט"א כלום.
ואז היה מעשה, שיוחנן המקורב חלה, רחמנא-ליצלן, במחלה מסוכנת, ושלח פתקא אליו שיחיה, והפתקא היתה כתובה ממש בדמעות.
וכשעיין הוא שיהיה בהפתקא, נשא את עיניו הקדושות ואמר: תמה אני על יוחנן, שהוא כמדומה לי עובד וירא-שמים ויודע שיעור בעבודת הבורא, ‘בכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך,’ כל ימיו צריך אדם להצטער, מתי יבוא לידו דבר זה, ויקיימנו; עכשיו, כשהגיע לידי כך – ומה הוא רוצה, שאלך, חס-ושלום, נגד רצון הבורא?
וחסידים נוסעים ושבים, ונוסעים וכותבים בקשות, לפרנסה, למעמד פרנסה, להינצל מחרפת רעב, חס-ושלום.
אבל הוא שיחיה אינו יודע מהי פרנסה ומהו רעב.
וחיים-איצי היה מצטער מאד על הדבר ועמד וטען: רבונו-של-עולם, כלום למענך בראת צדיקים בעולמך?
ואז החליט בדעתו לעשות דבר, שיש בו סכנת נפשות: לא צירופים חסר העולם. כבר יש די קדושה בארץ, כשיש לו להקדוש-ברוך-הוא צדיקים כמוהו בעולמו. העולם צריך לפרנסה. בעולם יש עול גלות. צריך להביא את העולם בלבו הקדוש. צריך לעשות דבר, שידע שליט"א מהי פרנסה, מהו רעב ומהו עול גלות.
והוא קיבל על עצמו הדבר, ועשה
ואחר תפילת שחרית, כשהגיעה העת להגיש לפניו שיהיה ארוחת-הבוקר, עמד וסגר את הדלת ולא הביא לפניו אפילו כזית לחם.
והוא שיחיה היה טרוד בצירופיו ובבריאת עולמות, ועשה נחת-רוח לשכינה הקדושה, ולא הרגיש כלום.
אך בעוד שהוא עוסק בצירופיו, הרגיש שחסרות לו היום הרבה ברכות לתשלום סכום המאה.
ולעת ערב הרגיש בדבר, וקרא לחיים-איצי, וציווה לו שיגיש לפניו איזו טעימה.
וזה התחיל לבכות, והסתכן בנפשו, ועמד וקרא: רבי, כל טעימה לא אתן היום. צריך שתדע מהו רעב, מהי פרנסה.
ומכיון שפתח פיו, הגיד את הכול:
אין העולם צריך לצירופים.
הצדיקים לא נבראו בשביל העולמות העליונים.
העולם צריך לפרנסה. יש בעולם עול גלות.
יש בני אדם שהם רעבים.
רבי, עמד וצעק, צריך לדעת מהו רעב.
ועוד הרבה הטיח דברים כלפי קדושתו."
“ומה היה בסופו של דבר?”
"סופו של דבר? באותה השנה היה שובע גדול בעולם וכל העקרות נפקדו. מקשה-לילד אפילו אחת לא היתה. וכל מחוסרי פרנסה מצאו מעמדות טובים.
אבל חיים-איצי נענש.
הוא שליט“א נתן בו עיניו, ובאותו הרגע נדבקה בו אותה הלקותא, רחמנא-ליצלן, ולא סרה ממנו עד שנפרד מן העולם.”
הזקן הפסיק את שיחתו ותקע את שתי עיניו בקורות בית-המדרש, והאברך הוציא אנחה מתוך לבו, והתחיל לשפשף בידיו מתוך התפעלות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.