הוא ניצל מתוך המהפכה באורח-פלא.
וזוכר הוא את הכול מתחילתו ועד סופו, אלא שכל חזיון וחזיון מרחף בזכרונו בודד ונבדל, בלי שום קשר של מוקדם ומאוחר, כאלו לא היה סדר-זמנים נוהג אז.
ומאותו הטעם עצמו טבוע במוחו כל חזיון וחזיון בבהירות גדולה, כמעט בבליטות מוחשת. כאילו עשוי הדבר עכשיו, לנגד עיניו.
הוא יושב בחנות על יד שולחנו. קול נפץ-זכוכית. אבן נופלת על הקסת שעל השולחן. הדיו נשפך בזילופים קטנים ושונים ונעלם בתוך בקיעי השולחן…
פופוב… אבריקוסוב… ספרה אדומה.
אלה היו הכתובות של ארגזי-תה ושל סוכרוניות, והספרה של הלוח היומי שגם היא הופיעה אז במקרה לנגד עיניו.
וזוכר הוא מה שנעשה אז בחוץ… קולות ומראות מתערבים יחד, אבל אינם מיטשטשים.
“בי ז’ידוב!” שוטר כפוי-ראש תר בעיניו אחר כלב קטן שעבר.
קרעי-קולות מתוך החלונות, מן הרחוב, מנפשו שלו. איש-צבא מזויין עובר ומביט השמימה.
הרואה הוא או שומע?
אינו מבחין.
ושוב קולות, והקולות יוצאים מתוכו. ופה – טשטוש.
ושוב הוא רואה את עצמו, אבל לא בחנות אלא בחדרו. ושלשה יחפים בבית. ואשתו שוכבת על הרצפה – שלא כנימוס… בין ראשה וכתפיה יש איזה חלל…
בתו מתאבקת עם שני יחפים. הוא רוצה לקום ואינו יכול. רוצה הוא להרים קול ואינו יכול. אין אבריו נשמעים לרצונו.
הבת מתאבקת. היא נופלת וקמה. היחף השלישי ממשמש בכיסיו, מחפש בארגזים.
הבת נופלת. גיזות שער מרוט בידיה… ושוב טשטוש.
הוא ניצל באורח-פלא.
ומאמין הוא, שהוא לא ניצל כדי שיאכל עוד מספר-ליטראות של בשר וישתה עוד איזה לוגים יין. הוא ניצל כדי שיעיד ברוצחים.
והוא עומד לפני חוקר-הדין ומספר דברים וקטעי-דברים.
לעדותו הצטרף עוד יהודי אחד, שראה שלושה יחפים ידועים לו נכנסים לתוך אותה החנות ריקים ויוצאים מסובלים.
אחד מן השלושה הובא לפני החוקר.
העשוק מסתכל בו ונרתע לאחוריו.
החוקר הציץ בפני העשוק בגיחוך עצור. ניכר הדבר, שהוא חושד את העשוק ברתיתה מעושה.
“הכרת אותו?”
הלז מתאנח, מנענע בראשו ואומר:
“כן, מכיר אני בו. שהוא אינו לא רוצח בתי ולא רוצח אשתי.”
בדיחות-דעתו של החוקר פגה.
“באר דבריך!”
“הדבר פשוט: הוא לא יכול לרצוח מפני שהיה טרוד בגזילה.”
“הסתכל בו היטב שמא?…”
“מיותרת הסתכלות זו. מכיר אני בו היטב. אמנם חשוד הוא על הרציחה, אבל בפעם הזאת הקדימוהו אחרים.”
“שמא לא בדקת היטב?”
“בשני הרוצחים יש סימנים: אחד יצא מחוסר-חוטם ואחד בלי תנוך האוזן הימנית. בראשון שלחה בתי את שניה בשעת ההתאבקות. מי שלח ידו בשני איני יודע; אולי עשתה זאת אשתי.”
“וזה?”
היהודי נתן בו עין מלאה בוז ומשטמה.
“זה אינו רוצחן של בתי ואשתי.”
החוקר נפעם. הוא נצטווה לחקור היטב את המאשימים, שהתחילו חושדים אותם, שהם מאשימים על פי השערה ולשם התנקמות. אבל רואה הוא, שיהודי זה יודע את כל חומרה של עדות-שקר, ושום שנאה ומשטמה אינן יכולות לסלף את יושרו.
הוא משתקע במחשבות.
חוקר-הדין, וואסילי מירונוביטש קארפוב, לא הצטיין בשנאה לבני-שם, אבל גם מחסידי-אומות-העולם לא היה. מסתכל היה תמיד ביהודים בחשדנות מיוחדת במינה.
הוא ידע, עד כמה רעועות מצד השכל והיושר כל אותן הטענות, שיש לאנטישמיים כנגד אומה זו. הוא הכיר בשכלו, שאין שום רשות לומר לחלק הגון של בני אדם, שנולדו ונתגדלו מספר-דורות מסוים במקום אחד: אין לכם בו חלק ונחלה, מפני שאבי-אבותם של אבות-אבותיכם לא נולד פה. הוא הבין שאם אתה בא לידי כך, לא נשארה רשות לשום בריה שבעולם להיקרא בשם אזרח.
הוא ידע, שגם לסיבות הכלכליות של שנאת-היהודים אין יסוד מוצק. הוא הכיר, שאילו היו עומדים וגודרים את דרכיהם של ישראל בגזירות וסייגים עוד יותר מרובים בענף-המסחר העלוב, ובאותה שעה היו נותנים להם את היכולת לעמוד על הקרקע, היו בוודאי בוחרים יותר לעבוד אדמה מלחיות בנס. חוק כללי הוא, שאינו מבדיל בין אומה לאומה; בין שתי רעות בוחרים ביותר קלה. אלא שלפי דעתו אין לבני אדם שום זכות לקחת את המסחר מידי היהודים מפני שהם סוף-סוף היותר מוכשרים לענף, שהחזיקו בו, והיותר רצויים על מקומם.
הוא ידע, שכל אותן הפרעות, שהיהודים סובלים מהן כל-כך, אינן, כמו שמבטיחים אחרים, מחאה המונית נגד היהודים, אלא, פשוט, תעלולי יחידים, שמפיצים שמועות-שקר וכזבים גסים בין ההמון הגס; ואחר כל אלה עדיין אין בכוחם של כזבים הללו להביא את ההמון לידי כך, עד שמבטיחים לו תועלת חמרית וחוסר-אחריות. ובאופן זה הרי היו יכולים להסית את הגסים הללו לפרוע פרעות גם באחיהם.
הוא ידע, שעוד יותר מגוחך הדבר לפרוע פרעות ביהודים “לשם מצווה,” מפני שדתם שונה. לפי דעתו, הקורטוב הטוב שבדת הוא רק החלק המוסרי שבה, ואין לך שום דת בעולם, שלא יהא בה איזה קורטוב של מוסר, ועל אחת כמה וכמה דת ישראל. אם כדאי היה לעולם להשתתף במלחמותיהם של היוונים ולרוסים במלחמותיהם של הבולגרים והסרבים, ולשפוך דם בשבילם בזכות שאבותיהם היו מורי-חכמות ידועות או מורי-הנצרות, על אחת כמה וכמה שכדאי להציל את היהודים בזכות זו משפיכות דמם.
כל זאת ידע היטב. אך חולשה אחת היתה בו: כשהגיע הדבר לידי האמונה התפלה של עלילת-דם – מיד פקע ממנו ההגיון הבריא.
והרבה סיבות היו לדבר. הסיבה הקרובה ביותר היתה אשתו מריא וואסילבנא, בת ישראל, שהמירה את דתה ונישאה לו.
הוא אהבה וכיבדה מאד כשהיתה עדיין נערה בבית אביה. המרת-דתה היה אמנם ענין, שמצב-הדברים היה מחייב אותו, אבל הוא כשהוא לעצמו מכיר בלבו, שאותן המעלות שמצא בה, יש לה רק מפני שבת-שם היא. צניעות, תום, הזיווג הנאה בין החשבון ההגיוני ותביעות-הרגש – כל אלו לא מצא לאחרת באותה מידה שמצא בה. ובהיותו במידה ידועה עייף מסערות-חיים מוקדמות ומתגעגע על המנוחה שבחיי-המשפחה, לא מצא לו אחרת יותר הגונה מנערה זו.
והיא היתה מאותה הספירה, שאין ההמרה עושה בה רעש; וגם הקהל אינו גוזר תענית עליה. בין כך ובין כך לא היה לה לנערה זו שום קשר גלוי עם אותו הקהל. שונאיה לא נתרבו בשביל שהמירה, ואוהביה לא נתמעטו.
כשהיו סרים לפעמים יהודים לביתו של חוקר-הדין, מפני שהיה להם דבר אליו, היה מוצא את עצמו מחויב לקבלם בסבר פנים יפות בזכות אשתו. אבל היא, אדרבה, היתה מרעמת להם פנים.
כשהיו סרים לביתו, על פי טעות, יהודים עניים המחזרים על הפתחים, היתה מגרשת אותם באופן גס, שאינו נאה כלל לאדם מנומס.
כשהיתה השיחה בין אורחי ביתו מתגלגלת על שאלת-היהודים, לא היתה משתתפת בה ברצון. אבל לפעמים היתה נזרקת מפיה דעה קיצונית באותה שאלה, שאפילו העתון “נובויה-וורמיה” היה יכול להתפאר בה.
בין מבקרי ביתו היו גם דוקטורים, יוריסטים ועוד יהודים משכילים, שהוא מחבבם ומכבדם על פי ערכם, אבל היא לחשה לו פעם אחת באזניו, שקשה עליה ישיבתם בביתה.
יחוסה זה למי שהיו אחיה ברוח עורר בו חשד.
חוקר-הדין וואסילי מירונוביטש לא היה פסיכולוג עמוק ביותר. הוא לא ידע, ששנאה גלויה היא לפעמים תולדת אהבה כבושה. הוא לא ידע, שכשאדם בוגד בדעה קבועה או משנה יחס קבוע בשביל להשיג מטרה ארעית, הרי אינו יכול להישאר שבע-רצון אחר שהשיג את המטרה. אדם כזה נמצא תמיד על כל פנים בין שני כוחות-מושכים, שאינם מתאחדים לעולם. משוך, נדחף ומצטער, הוא נכון להתנקם בכל רגע באותו הכוח, שהוא מצערו ביותר.
לא ראה קארפוב סיבה גלויה לשנאת אשתו לאחיה והתחיל חושד סיבה נסתרת בדבר.
הלא העולם מדבר על סודות-הקהל, חרמות, התרות-נדרים, כפרות, ריקודים משונים כנגד הלבנה… מי יודע, אם שנאתה זו אינה נובעת ממה שהיא יודעת ומכירה איזו אשמות גסות, הנעשות בסוד-הקהל?
וחשד זה, אמנם לא היה חדש אצלו. מסתכל היה זה כבר ביהודים המשכילים וביחוסם למי שאינו יהודי, ומוצא בם איזו התכוננות תמידית ומאונסת, איזו התראות מזוייפת. חמלתם על הבריות משאינם-יהודים נראתה לו תמיד נפרזת ואינה מתאמת עם קרירות-רוחם אל אומללים מאחיהם. דומה, שגם מזו וגם מזו בולטות מלאכותיות והעמדת-פנים. די לו רק לתבוע נדבה מאחד מהם, בין שהנדבה היא על בנין בית-תפילה קתולי, בין שהיא לבנין בית חולים באיזה כפר, ובלבד שלא יהא ענין של ישראל, מיד הם מתבזבזים ונותנים בפזרנות גדולה.
לפעמים נדמה לו שמתוך שיחותיהם נודפות כעין התחטאות והתנצלות.
ברור הדבר בעיניו, שאילו היה יהודי משכיל לשופט והיו באים לפניו לדין יהודי ואינו-יהודי, היה בוודאי מי שאינו-יהודי זוכה תמיד במשפטו.
מבין כל האשמות, שטופלים על אומה זו, מכיר הוא באחת מהן אמיתית. שכל השפחות הנוצריות, ששירתו פעם אחת בביתו של יהודי משכיל, יוצאות משם מזויינות בזחיחות-הדעת ובקלות-ראש, ועלולות להתריס בכל שעה.
מנהגים אלה, ביחד עם יחוסה של רעיתו לבני-עמה לפנים, היו בעיניו חידות, שהיה נוטה לפעמים לפתרן בחידות אחרות.
מי יודע, כמה מן האשמות הכבדות מכירים היחידים האומללים הללו באחיהם ההמוניים ובקהל שלהם? מי יודע, אם אין התחטאות זו, בזבוזים אלו וכל אותה ההתכוננות הנפרזה להיטיב ולגמול חסד לאינו-יהודי, – אם אין כל אלה מעין מחאה מתפרצת מתוך הלב או כעין כפרת-עוון?
כשנתחדשה בימים האחרונים עלילת-הדם פעם אחר פעם, היה משתקע במחשבותיו אלו לשעות ארוכות.
נדמה לו, שהוא רואה בעיניו קלויז של יהודים, בלי חלונות, נרות של שעוה דולקים, הקהל לבוש קיטלים, טליתות וירמולקאות מחודדות, ילדים נוצרים נשחטים. דמם שותת לתוך כוס של זהב.
הוא מתעורר מתוך דמיונותיו – ומזדעזע.
פעם אחת גמר בדעתו להיכנס בדברים על ענין זה עם אשתו.
והוא עשה את הדבר בזהירות הדרושה.
אבל היא נתנה בו עין אחת ופניה נתחוורו ונתאדמו חליפות.
“לא אני מצאתיך בבית-תפילה נוצרי, ולא אתה לקחתני מתוך סינגוגה יהודית. ביום שהכרנו זה את זה לא חשבתי לשמוע מפיך שאלות כאלה, ועל כן לא הכינותי לי תשובות עליהן.”
אחר זה היתה שלושה ימים שרויה בכעס, מתסתתרת ממנו בחדרה.
הרבה הצטער אז על הדבר. היא לא ירדה לסוף דעתו. נראה, שהיא חשבה, כי שאלה זו מכוונת לעלבה בשביל מולדתה. כך חשב מתחילה והצטער על ששאל אותה. אבל לפעמים היה יצרו לוחש לו: שמא גם רוגז זה אינו אלא מלאכותי, השתמטות פיקחית מענין שאינו נעים לה?
והוא השתדל ללגלג בעצמו על חשד זה, שאינו אלא הזיה של דמיון נלהב. ונדמה לו שהשתיק את יצרו. אבל יצרו זה שתק רק לפי שעה, ולא הניח שעת הכושר להיות חוזר וניעור.
כלום מה היתה חסרה, אילו היתה משיבה ברורות וקצרות: הדבר בדותא הוא?
רוצה היה מאד, שיהיו הדברים מתבררים לו כשקר גמור. אהבתו להמין האנושי ואמונתו בהתקדמות היו פגומות אצלו על ידי עלילה זו. יושרו והגיונו לא נתנו אותו שלא להכיר, שבני אומה זו הם, במידה ידועה נושאי-דגלה של ההתקדמות. אשמתם היתה בעיניו אשמתו של חלק הגון מן האנושיות.
הרבה צער גרם לו ספק זה.
וכבר דיבר בנידון זה עם רב מלומד אחד, והלז השתדל להסביר לו את שקרותה של העלילה בדרך דוגמטית, מקל-וחומר: “דם של בהמה כשרה אסור עלינו, ואיך אפשר להאמין, שאנו שופכים דם-אדם בתוך המצות?”
אבל אין טעם זה מתקבל על לבו. יודע הוא, שכל דת מוותרת לפעמים לעצמה בפרט ידוע על מה שהיא אוסרת בכלל באיסור חמור. הדת מבשרת שלום, מטפת לחסד, לצדקה, לחמלה ולאהבת-אדם – ומתרת לצאת באש וחרב על מי שלא יקבלה.
והוא ניסה פעם אחת לדבר בזה עם קצת מן היהודים המשכילים. אבל הם ענו לו מתוך קלות-ראש, בבדיחה מאונסת וברגש של עלבון כבוש.
ופעמים שלבו מוטל בספק: שמא צדקו אותם בעלי-ההשערה, שמשערים, כי סוד זה ידוע רק לחרדים שביהודים, בעלי הפיאות והקפוטות, אבל המשכילים שבהם אינם יודעים מזה כלום, והראיה, שאפילו “עברית עתיקה” אינם יודעים כמו שנוכח זה כמה פעמים.
– – – – – – – –
וכשעמד לפניו אותו היהודי העשוק כפוף-ראש ועם כל זה עומד על דעתו, שאין להאשים אותו יחף ברציחה, וכשראה אותו והנה הוא מדבר דבריו ביושר לבב, אבל גם בשנאה גלויה ובלי קורטוב של מלאכותיות, – נתן בו את עיניו ברגשי-כבוד. הוא העביר עין על פאותיו וזקנו הסבוכים, על קפוטתו המרובבת, על מצחו ולחייו המקומטים, ואפילו הציצית היחידה שנראתה מתחת חזייתו, לא נעלמה מעיניו. ופתאום עלה על לבו, שצריך לשאול יהודי זה על ספקו. אדם כזה, אפילו אם ירצה לרמות אותי, לא יוכל. לשונו תיכווה ביושרו. והוא גם יבין את שאלתי, למרות מה שהוא יהודי אדוק מן הדור הישן, אדם מעורב בין הבריות הוא ויודע לדבר רוסית, – כך גמר בדעתו והציע לפני היהודי את שאלתו.
הזקן שמע והקשיב. שפתו התחתונה התחילה רועדת. הוא זקף את קומתו ותחב את מבטיו בפני השואל. הוא הביט ושתק. אבל ניכר היה, שכל קמט וקמט שעל פניו מתעורר לדבר. ורצה הוא לומר דבר, שאין די כוח בלשונו לבטא אותו.
הזקן החריש מספר רגעים. אחר כך פתח את פיו:
“אלף ותשע מאות שנה אתם, כל צוררי-היהודים, מלעיבים בנו. כספנו אתם בוזזים, ספרי-תורתנו אתם קורעים, נערותינו אתם ממיתים בשביל שאינן נותנות לכם לחלל את כבודן. רבו, כבדו חטאותיכם נגדנו. ואולם בני ישראל סלחנים הם! את הכול, את הכול יכולים אנו לסלוח. אבל שקר זה של עלילת דם – אותו לעולם לא נמחול לכם, לעולם, אפילו אם ימחלו לכם כל אותן הנפשות האובדות, ששחטתם כדי להעליל עלינו בדמם – אנחנו לא נמחול! אני לא אמחול. לבני אצווה, שלא ימחלו דבר זה. גם אלהים לא ימחול לכם. יש צדק בשמים! אתם, צוררי היהודים, צריכים לדמנו – ואנחנו נקיים!”
עיני הזקן בערו. הוא שכח לפני מי הוא עומד. ניכר היה, שנגעו בפצע היותר מסוכן שבלבבו. לאחרונה הרגיש בעצמו, שהפריז על המידה. הוא פסע שלוש פסיעות לפנים, כפף את ראשו ופשט את שתי ידיו, כאילו המתין, שישימו עליהן שלשלאות של ברזל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.