רקע
יהודה שטיינברג
חג מחולל

מתוך טיט, זוהמה ותוהו-ובוהו הגיח ביתו של אפרים-מאיר ויצא בריאה חדשה. נקי, מצוחצח ומסויד, הקירות נוצצים לבנים כסיד ההיכל, וכאילו מחייכים בחיוך של ילדים השמחים בעצמם; הרהיטים מרוחצים ומשוחים; הרצפה נוצצת. האוויר שבחדר התדקק, וכשאתה מוציא הברה מפיך, היא עוברת ומתגלגלת חפשי בחללו של החדר, עד שאינך מכיר את קולך, ונדמה לך, כי לא אתה אלא הצורות הנשקפות מתוך הראי הבהיר שעל הקיר הוציאו את ההברה.

כל החפצים שבחדרים לוחשים ואומרים: ערב פסח היום.

לא האמינה שרה, אשתו של אפרים-מאיר, שתיפטר כל-כך מהרה מהחמץ. אשה חולנית, בית מלא טפלים, בעל קצת קפדן. אוהב הוא, שיהי הכול נגמר ונעשה על צד היותר טוב.

מן השמים ריחמו עליה והזמינו לה את רבקה המשרתת לימים אלו. אלמלא אשה זו, ספק הוא, אם היתה נגאלת בשנה זו מתוך החמץ.

רבקה איחרה קצת לבוא. היא באה אחרי ראש-חודש. ואף-על-פי-כן הרי נגמר אצלה הכל בזמנו.

קודם לכן לא יכלה לבוא. היא ישבה בתוך ד' אמות מצומצמות והמתינה לנס, שמא יזדמן סוף-סוף. כבר עמדה חורף כולו בנסיון של קור וקפאון, רעב כמשמעו, ומחסור בכל אכזריותו. עזובה, הפקר לאסון, שרויה בצער-געגועים כאשה וכאם, לא חפצה להראות לרבונו-של-עולם דרך ולרדת למדרגה כזו. ומכיוון שכל-כך התעקשה, הרי מן הדין היה, שתחכה עוד שבוע, עוד ימים. אפשר יזדמן.

חיכתה, חיכתה, וסוף-סוף נכנעה מפני רצונו של רבון העולמים.

ואחרי שכבר היה הכול מסודר בבית, וחצי-תריסר בניה של שרה כבר יצאו רחוצים ולבושים והשמש החולנית נטתה לצד מערב והכינה מקום לליל החג, ישבה רבקה לקלף בולבוסים לסעודת-הערב והשתקעה במחשבות.

אשתקד לא עלה על דעתה, שתגיע לידי כך.

פרנסה? אין זה ענין לכאן! לא ראתה רבקה עדיין אדם שיאמר: יש לי פרנסה יותר מדי, בואו וטלו קצת ממנה. ושוב לא ראתה אדם בוטח בהקדוש-ברוך-הוא, שימות חס-ושלום ברעב. אשה שיש לה בעל, יש לה פרנסה. פעמים בדוחק, פעמים בריווח. כך הם החיים, מרור וחרוסת יחד.

נזכרת רבקה במרור, מיד הוא פוסקת בקילוף ולוקחת קלחי-חזרת ומתחילה מפוררת אצל התנור כדי להפיג מרירותו, שיהי כשר לסעודה. ושוב משתקעת בהרהורים וזכרונות.

אשתקד ערב-פסח… מכיוון ששקעה השמש הפיח רוח נעים, רוח חגיגה ומילא את הלבבות. נעשה לה פתאום קל ונוח בלבה. נראה לה ברור ובטוח שאחר הפסח ייגאל העולם, יפתחו שערים. קול נעים ומבורך. הפרנסה תשתבח, ודאי שתשתבח. הרי זה ברי אצלה. נתמלא לבה חדווה וישבה לה בביתה כלפי נרות החג והמתינה עד שיבואו ‘שניהם’ מן הקלויז.

ובבית הכל מסודר, נוצץ, ממתין, כעין מה שמורגש עכשיו בבית זה. וה“קערה” מסודרת. קערה זו, שארגה ורקמה בשנה שאחר חתונתה, באותם הלילות, שהיו ארוכים מאד, כשהוא לא היה בביתו, וקצרים כשהיה הוא עמה.

נתארכו לה הרגעים בהמתנה. הרי הכול כבר ערוך ומסודר. ברוך-השם, הכול יש, אפילו כרפס. הכוסות נוצצות, היין מתאדם, המפה פרושה. מפני מה הם מתמהמהים?

תיתי לה, שזה אינו אחר החתונה ואין לה מה להתבייש. כשתרצה, יכולה היא להגיד שלא על בעלה, אלא על בנה היא מתגעגעה כל-כך. הרי הוא, ברוך-השם, בן הגון לאלהים ולאנשים. פתחה את הדלת, שלצד הרחבה, וישבה על המפתן, כדי שתפגשם כשהם שבים מן הקלויז.

קידמה אותה לבנה יפה, שופעת אור רכיך, חביב ושקט כאהבת אשה ואם, ומן הנהר שמאחורי הקלויז נשמע קרקור צפרדעים ממלא את חללו של האוויר. נדמה לה כאילו הן מברכות ואומרות: חגא-טבא על כלל-ישראל, אמן סלה.

נתמלא לבה חדווה יותר. צר נעשה לה המקום. עמדה ויצאה לקראתם, והם כאילו נחבאו וחיכו לרגע שתצא, נגשו מתוך חגא-טבא ונכנסו.

השתקעה רבקה כל-כך בהרהוריה, עד שלא הרגישה שכבר הגיע קלח החזרת עד קצו ואצבעותיה התגרדו במפרר.

התעוררה ומצאה טיפת דם במרור, חרדה וזרקה את המרור החוצה שלא תראה בעלת-הבית. דם, בידוע שהוא גם טרפה וגם חמץ.

כרכה מתוך אנחה מטלית על מקום הפצע. לא נרפאו עדין הפצעים שהסב לה סיוד הכתלים, ועוד פצע

נוסף. הפסיקה במרור, וקרבה שוב לקילוף.

והרהורים נדחקים ועולים, כאילו קורא לפניה איזה אדם מתוך ספר הזכרונות.

אכן זה היה סדר! כאילו נתנו לה מן השמים תענוג של שתי שנים בבת-אחת על חשבון שלהבא.

“האב אינו זקן עדיין והבן כבר אינו ילד,” התערבו שני קולות נעימים, זורמים-זורמים, מתמזגים ומשתפכים. קשה היה להבחין ביניהם. דומה היה, שקול אחד מלא ונעים, זורם כנחל של שמן. והיא האשה והאם, המלכה של פינה קוסמת זו, שוחה וטובלת בזרם זה.

הוי, כמה חפצה אז לחבקם יחד ולאמצם אל לבה הבוער בשתי אהבות שונות, שאחת מגבירה את חברתה.

קשה היה להכיר בין הקולות. ואז נזכרה בפעם הראשונה, שלבנה מלאו עשרים שנה, ובקרוב ייקרא לעבודת-הצבא. זו היתה טיפה מרה אחת בליל שכולו תענוג. אבנים קשות שקעו ברגע זה על לבה; אף-על-פי ששלמה שלה הוא, לכאורה בן-יחיד.

עברו ימי החג, והתקוות לא נתקיימו, הפרנסה הורעה עוד יותר, ממש עד ככר לחם.

עוד קודם שנתקבל בנה לצבא, יצא האב לאמריקה; יצא לבקש את אשרו. אפשר שלגברים יש אושר גם בנכר; וכאן העמידו עליה חובות ישנים. איזה נפל נולד לה אחר שלמה’לה הבכור. לא הוציא את חדשו. אפילו שבעה לא ישבה אחריו. לא הורידה עליו דמעה. אפשר שבשביל כך נענשה, ופסלו לה את זכויותיו של בנה-יחידה.

נלקח שלמה’לה לצבא, והיא נשארה לפי-שעה יחידה, עזובה ועניה. מתפרנסת היתה במכתביהם.

מתחילה הבריאו אותה שניהם בהבטחות. הבן כתב, שהוא מקווה סוף-סוף, שישלחו אותו לחפשי, מפני שהרופאים מצאו את לבו שלא כרגיל. דופק הוא יותר מדי. טבע אמו בו, גם לבה דופק שלא כרגיל.

והבעל גם הוא כותב, שהוא מקווה לשוב מהר, אלא שלפי שעה אין לו להוצאות הדרך. כמה שהוא מרוויח, מספיק לו בקושי ללחם צר.

והיא קיוותה וחיכתה. מכרה היום כלי-בית, מחר מלבוש-יתיר, עד שנשארה ערומה, כבולבוס זה שבידה. ובין כך הגיעו ימי חורף קשים. היא לא היתה מפורסמת בעיר ולפיכך שכחו אותה בעלי הקצבה.

ומתחממת היתה בלילות הקרים באהבה וגעגועים, ומתפרנסת היתה בתקוות והבטחות.

ועבר חורף ואכל את כל כלי-ביתה. והיא חיכתה, סוף-סוף יגיע לה מכתב עם קצת כסף מבעלה, ואפשר יבוא בעצמו, ואפשר גם בנה יבוא, וודאי שיבואו שניהם לחג-הפסח.

באחרונה הגיעו לה שני מכתבים מבנה ומבעלה.

בנה מבקש, שתשלח לו עשרה רובל. הוא כבר התייאש מלשוב לביתו, יצא עליו הגורל להישלח למקום רחוק מאד, ובלי כסף קשה מאד ליהודי בצבא.

הבעל קובל וכואב ומסיים בהבטחות, שסוף הקיץ הבא, אם לא ישוב, אפשר שיקחנה לשם.

ברכו עליה בקלויז את החודש ניסן, שלא בשעה טובה.

ימי הפסח קרובים. ומה תעשה? שמא לקבל קצבה?

ומה תענה לבנה?

כמדומה, שהכול כבר מכרה. אבל, לא! הרי נשאר חפץ אחד.

היא קיוותה, ששניהם ישובו לחג הפסח, והחביאה בשבילם את החפץ הנחוץ ביותר, את הקערה המרוקמת, שיש לה שום בכספים.

עמדה ומישכנה את הדבר היקר, קבלה שני רובלים ונסעה לעיר אחרת בלי הכרה ברורה, למה היא נוסעת. לפי-שעה היא בורחת מן המקום שרעבה וקפאה שם חורף כולו, וקיוותה תקווה בוגדת.

וכשבאה לעיר, שאין מכירין אותה, נעשה לה ברור, למה נסעה.

והתחילה מבקשת לה שירות.

בקושי מצאה לה מקום. הסרסורית הביטה בה בתמהון ולא הבינה בתחילה את מבוקשה. נדמה לה לזו, שהיא בעלת בית כפרית ודורשת משרתת לביתה.

וכשהגידה לה רבקה ברור, שהיא חפצה להיות משרתת, הסתכלה זו בפניה, בידיה, ומשכה בכתפיה.

“ספק, אשה, ספק אם תמצאי בכאן שירות.”

“מפני מה?”

“ראשית, מפני… מפני ש… שאיני יודעת כיצד אומר, בעלות-הבית שלנו מבקשות משרתות לא כמותך. הרי ידיך. פניך… מסופקתני אם תצליחי לעבודה קשה.”

ראתה רבקה אחר-כך שאמת דיברה הסרסורית, בכל בית שבאה בדקו אותה בפניה ובידיה, הניעו עליה בראשם ואמרו: “לא, לא משרתת כזו נצרכה לנו.”

עד שבאה לביתו של אפרים-מאיר, ובכאן נתקבלה. כאן, כנראה, שמחים בה וגם היא שמחה. תיכף אחר החג תוכל לקבל כסף למפרע ולשלוח לבנה עשרת הרובלים.

ואפשר תשלח גם לבעלה איזה עזר.

וחפצה היא להשתדל להאמין, שהיא שמחה, אלא שבכל פעם, שהיא סוקרת מחדר-המבשלות לחדר הבעלים על מיטת ההיסבה, הרי היא מרגישה מחטים מתהפכים לארכו ולרחבו של לבה.

ושרה היא אמנם אשה טובה. ואחר שיצא בעלה עם חצי-תריסר בניו אל הקלויז התאנחה מתוך שמחה של גמר עבודה וישבה לשיח קצת עם המשרתת הטובה.

“תודה להשם-יתברך, הכול נגמר בעתו. יודעת אני? עד כמה שיד אדם מגיעה, כמדומה, הכול נעשה בכשרות. אמת, רבקה?”

“בוודאי שכך.”

“ואני כמה דואגת הייתי. לו כאילו אין הדבר נוגע. הבעלים הם…”

“לא, שרה. למה תאמרי ככה? יש לבעלים דאגות שלהם. גם הם אינם טועמים טעם גן-עדן בעולם, האמיני לי.”

“אמת… כך. אבל יודעת את, אשה חולנית כמוני, ובנים נתן לי השם-יתברך, נחשים-שרפים.”

“יאריכו לך ימים, שרה, למה תאמרי ככה? בנים הם בנים. ילדים מה הם יודעים? כל הבנים טובים, טובים…”

מצטרד קולה של רבקה, כאילו יוצא מתוך כלי-חרס שבור, דומה, שלבכיה היא מתכוונת, אלא שגמרה בשיעול בעל שברים רבים.

ואפרים-מאיר חזר מבית-הכנסת עם חצי-תריסר בניו – בחג-טבא שיצא משבעה פיות קטנים וגדולים, והתמזג לברכה ערבה אחת.

ישב “המלך” לשולחן. סביביו “בני המלך.” רק קטן אחד רץ בחדר לכאן ולכאן, פרץ גם לבית-המבשלות ושב משם תמה וצוחק.

“רבקה בוכיה, חי-חה-חה.”

“בוכיה?” מתפלאת שרה ונכנסת לבית-המבשלות.

“מרור אני מפררת.” מקדימה את פניה רבקה. “הוי, כמה חריף המרור בשנה זו.”

חוזרת שרה לכסא-המלוכה, ואפרים-מאיר מסתכל בה ברוגז ולוחש:

"נו, רואה את? כלום לא אמרתי לך, זוהי אשה אומללה, אלהים יודע מה קרה לה. ולמה לי צרה זו, שתחלל אשה זרה את חגי? והרי מוטב היה לעשות הכול בעצמך, ובלבד שלא יהיה החג מחולל.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!