בודד היה האיש לא רק בחייו, חיי הפרט. בודד היה בעצם הופעתו – כיוצר, כאישיות, כחוזה. רבים העריצוהו, רבים יראוהו, אך מעטים מאוד היו אלה שתפסו את כל החזיון המופלא הזה, את כל הגילוי הנפלא הזה, שהתחולל בלא־יודעים כמעט בספרותנו; מעטים מעט התעכבו להתבונן אל האדם הזה, שהתהלך כרוח־סער מטהרת בתוך עזובת הספרות העברית, בחוצותיה הנידחות ובנה בעצמו את חרבותיה, ותבע והתריע וקרא אחרים לפעולה; הרגיזם משלוותם ועורר על עצמו את הכעס והטינה והתרעומת.
מתוך שהיה קובל תמיד על הקלוש והמקולקל, מתוך שהתאכזר אל עצמו, מתוך שדן עצמו לשריפה יום־יום בתביעותיו לאין גבול, מתוך שראה וחשף בלא רחמים את כל החולשות והמומים, את קטנוּת הנפש ודלות האונים אשר בתחומי היהדות ולא רצה להתנחם בניחומי־שוא – בַל השליה! – באשר הצער היה צערו־קנינו, צער של כל הימים והלילות ולא של שעת־כתיבה בלבד – לא הובן. לא הגיעו האנשים להשגת מין צער שכזה, ופסימיסט קוֹרא לו. כיוון שהודבק השלט הזה, לא טרח עוד איש לגשת מקרוב ולראות את המאורע שבסופר ובאדם זה. יראים בני האדם מפני הבלתי רגיל. גם אחרי מותו, כלומר אחרי עבודה עצומה בת עשרים שנה ויותר מזה, אחרי מפעל־חיים רצוף ומתמיד, שנצטרף אחר כך לתשעה כרכים עבים, שבהם כונסו כל אותיות החיים של מהותו, גם אז עדיין קורא לו בשם איש־המרתף.
והוא לא היה כן. בתוך החיים עמד ועליהם נלחם, נאבק על הזכות לקיים את החיים, ליהנות מאורם. בהמון ביטויים מביטויים שונים הוא חוזר ומשנן לעצמו בלי הרף, כי זכות היא לאדם לחיות, כי תעודה היא לו, וצריך אדם לשאוף להיות ראוי לכך.
אסונו של ברנר היה מוצָאו: תחום מושב־היהודים ברוסיה של ימי הצארים, תחום הדלות היהודית. על כל פנים, בזה ראה הוא עצמו את אסונו. ב“בחורף”, זה ספרו האבטוביוגרפי ביותר, הוא כמו נותן חומר להבנת דרכו בעתיד, להבנת אישיותו וכתביו. אותם רחובות העיירה הנמקים בחושך ובעוני – הסביבה שבה חוּנך. אביו המלמד, ואמו העלובה והרחמנית. “אבי גלות מרה, אמי דלות שחורה”, יכול היה לומר יחד עם ביאליק. אותן שנות־הילדות הטביעו את חותמן הקשה, הקודר על כל מסכת־חייו. הן השרו צל על רוחו לשנים רבות (עיין “פעמיים”, “שמה”, “בחורף”). רק מעין הרחמים הרבים, שזרם בלבו משחר ילדותו עד לבלי הכיל, הוא אשר זיקק וזיכך את כל העוני המכוער, את כל היתמות החובקת אשפתות ש“בעמק עכור”, והוא אשר הציל אותו מכליון גמור, מהתנוונות של פסימיזם עקר – הוא אשר קרא אותו אל החיים, על אף הכל, לעבודה וליצירה!
ברנר הצעיר שאף לשחרור מ“עמק עכור” זה, הוא התהלך אז עם אברמזון גיבורו בחוצות העיר החדשה, ורועד מקור החורף של הלילה, הקשיב אל השיר החדש שמצא הדים בנפשו:
"אַל יִפּוֹל רוּחֲכֶם, עַלִיזִים, מִתְרוֹנְנִים,
בּוֹאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם."
בה, באותה תקופה, בסוף ספרו “בחורף”, הערה גם את שירת נשמתו הוא, שורר בפרפור־נפש אשר כמוהו לא ידעו אולי אותיות עבריות עד כה, שר וזעק את תמצית חייו, את יעודו:
“היום תזרח השמש ולא אותה של בוקר החורף, אשר פני אישה צעירה רפויה וחיוורת לה, אלא שמש קיץ עזה, גדולה, נוצצת ועיני האדם לא תוכלנה להביט בה. אור וחום מסביב, ואני אוהב את החיים”… “אני אוהב את הטוב, את היפה, את הטהור, את הנשגב… אני חניך הצער… אני נעלה על כל אלה ההבלים… אני חש חיים חדשים ואחרים – ובי צפון החומר להם… אני נושא את עיני… טובה ההכרה, טובה ההבנה! אני יודע, כי רק עינויים נכונים לי בעתיד ולא אירא ולא אפחד… גדול הבודד… גדול הנודד”…
שעות עליה כאלה היו רבות בחייו כבספריו. דומה שהיאוש, שהיה תוקף אותו לעתים קרובות, שימש רק כחומר מלַבּה, רק אש מצרפת. לאחר דכדוך־הרוח הקשה, שהיה מסתער עליו ועושה בו שׁמות, כביכול, היתה שבה ומתלקחת בו האקסטאזה האוכלת של החוזה. בן רגע אחד היה רואה אז בראיה אחת מעמיקה ובהירה את כל המעשים, את כל הבריאה, את כל שבילי החיים הנפש. לא היה לו מנוס מפני ראיה זו (“מה אעשה ועיני פקוחות” – במכתב אל הלל צייטלין), ולא היה מפלט ממנה לאחרים. בניב אחד, בפסוק אחד קצר, חותך ומזעזע, היה קובע אז עיקר מוסרי, אשר ממנו אין לזוז. רעדה מחלחלת בדבריו בשעה שהוא קורא קריאה תמה כמעט על קדושת החיים, על קדושת היופי, על “המגע הקדוש שבין גבר לאישה”, על “חירות ההויה”. מחריד ומשעבד היה אז בקיצורו, בפסקנותו. אלה היו שוועות נפש של אדם, אשר רדפו אחריך, אשר לא נתנו לך מנוח, באשר “הוא פנה אל כל העבָרים, הוא שאף, הוא ציפה ציפיה גדולה ואיומה”.
עליות וירידות רבות ידע. אחרי שטף האקסטאזה היה בא שפל המציאות, עלבונה ושממונה. ושוב חזרה ועלתה בו הכָּרה אדירה של אדם “נעלה על כל אלו ההבלים”, הרואה את חייו כשליחות, כתעודה, המכיר בכשרונו ומוצא ניב לו, ושוב השתררה עליו עקת המרירות של איש אומלל המתבוסס בעינוייו. אבל בתוך כל הנפתולים, ההרפתקאות בגוף וברוח, הטלטולים והנדודים, האמונות והאכזבות, בתוך כל היסורים, שקיבל עליו מאהבה, לשמם, ואשר באו מאליהם, נגררו אחריו, בעל כרחו, היתה שאיפה נועזה ונבונה להתגבר, להתחזק, להכיר בחשיבות כל רגע ורגע שבחיים, שלא יאבד לבטלה, שלא יזדהם בחולין פגומים, בהבל קלוקל, שאיפה להיאחז בנקודה העיקרית, שהיא תוֹך החיים, עצמותם, היא מקור האור והשלימות.
להילחם בכל הפעוט שבעקלקלות־החיים, להרחיק מן השיגרה, בדרך אל השלימות הלך כל ימיו. היה צורך להיטהר, להוקיע לעיני עצמו את כל פגמיו ומגרעותיו, לדעת כל הימים כי לא שלם הוא. מכאן החיטוט בפצעי עצמו, החיטוט בפצעי האומה, שראה גם אותם כפצעיו. את כל רפיונה וליקוייה של האומה חשב לחטא לו, ואת כשלונותיו הפרטיים צירף אל קלקולי העם כולו. כלומר: ממקור אחד יונקים אלה. בדרך אל השלימות היה צורך להתרחק מכל הדרת־שוא, מכל מעמד־פוֹזה, מכל ניב מפוקפק. מכאן גם הסגנון הבלתי־מלוטש בכוונה. והעיקר: כדי להגיע אל השלימות, כדי לעבור את הדרך הזאת, המלאה חתחתי־יצרים ומוקשי־אנוכיות על כל צעד, נחוץ להעלות את נר הרחמים הגדול, כי יאיר בעלטה. להוסיף מידי פעם הפעם שמן על מדורה זו, שלא תכבה. ובכוח הרחמים האלה צריך גם לאסור מלחמה על “המות הרע” האורב לו על כל צעד. לא רק בימי הפרעות בירושלים ראה את בַּלהַת סופו המחכה לו, עוד שנים רבות לפני כן נלחם בצל זה שרדפהו. “המות הלא יחטפך כחתף” – ישיח בוודאות ב“הוא סיפר לעצמו”.
ב“מסביב לנקודה” הוא מתאר את גיבורו אברמזון – הוא ברנר – המבקר בבית חברו אוריאל דוידובסקי אחרי חצות הלילה. הוא רק הגיע עד בית חברו, דפק על דלתו פעם ופעמיים, אחר שמע צלצול של תער בנפלו ארצה, וכשנכנס ראה את צואר חברו מגוּלה. נפלאה היא אותה שעה, אותה מסיבת שני החברים. וכמתוך חלום ידבר אברמזון אל רעהו. ועל מה יסיח? "יום תכבוסת לה, לאמא היום, אוריאל, יום תכבוסת! כתנות הילדים הקטנים כבסה היום אמא. הילדים לא ניגנו, רק יללו, אוריאל – פנאי לא היה לאמא להאכילם, אוריאל, אילמלא שמעת את קולותיה השונים של אמא, קולותיה השונים, שבהם השתיקה את יללת הילדה הקטנה:
בֶּבּלה, בֶּבּלה, הוֹפּצי; אַח, מזלי; אַח, נחמה; אַח, חיות, בֶּבּלה לי, בבלה לך, – אוריאל, אינני יכולה למות… עתה נוכחתי!.. אויה לי… אין צורך למות… גדולה היא חידת החיים… גדולה מחידת המות. בֶּבּלה – חיות"…
כוח היה זה באיש, אשר הוא עצמו לא שיערו לעתים. בכוח שה היה מרתק אליו אנשים יחידי־סגולה, אשר היה מעלה אותם לתואר החשוב ביותר, למעלת אדם. כל אותו המון האנשים שרחשו מסביבו, כל אותם המון הטיפוסים העלובים, המרוּדים, האומללים לא בא אלא להבליט ביתר שאת את הדמויות הראשיות של גיבוריו. כי הוא זכה – כאשר לא זכה לכך שום מספּר עברי, מלבד ברדיצ’בסקי לעתים – לגיבורי חזון ממש, לאנשי חידות, אנשי קומה ועלילה, אנשים אשר לא רבים כמוהם בחיים ומעטים מאוד בספרים. אוריאל דוידובסקי ב“בחורף” וב“מסביב לנקודה”, מנוחין וטאלר המת ב“מן המיצר”, אריה לפידות ב“מכאן ומכאן”, הם אשר התמזגו ברוחם עם אישיותו של המחבר, אשר הדליקו באשם את יצירתו. ידע ולא ידע ברנר את אָשרו; הם־הם היו אותה הנקודה אשר אליה שאף. תכונת רוחו של המחבר שאפה להתלכד עמם, עם בחירי נשמתו אלה, בחירי המין האנושי, והם אשר שיוו לדבריו אותו הטון העמוק, האגדי כמעט, אותו הזוהר הטראגי האמיתי, שהוא זכות עליונה וחסד למשורר.
הוא היה איש האחריות. הוא ראה עצמו שליח. עוד אברמזון הצעיר ב“מסביב לנקודה” רואה עצמו כך. יש להעלות את ערך החיים, להעלות את ערך האדם. להוקיר אותם. לא בדברים, כי אם במעשים, באמונה. “לא ברגע הגבורה, כי אם בהתמדה, בהן התמידי, במעשי ובחיי יום־יום”. “להתיחס כאדם תקיף אל כל הנפגש, גם – ובייחוד – בפעוטות, בנמושות… להיות בחינת אב לכל יתמות שבעולם” (“מן המצר”). וככל איש אחריות לא ידע מרגוע. הוא העמיס עליו את כל העוּלים (“עבד ספרותנו” קרא לעצמו). הוא נשא באחריות בעד הפרט הישראלי ובעד הכלל. חרד ל“בוּנד” ול“ציונות” גם יחד. דאג לגולה ונשא בחבלי הבניה בארץ־ישראל. כן, גם לפרט חרד מאוד. כי הלא אליו דיבר, אותו קרא להתעלוּת, לגבורת־נפש, לעבודה, ולעתים חשש שמא “תועה ומתעה” הנהו. הוא, יוסף חיים ברנר, היה אחד מאלה שעליהם ייאמר אותו פסוק צורב ולוהט בספר מתיא: “ובראותו את ההמונים נכמרו רחמיו עליהם, כי הם מתעלפים ונידחים כצאן אשר אין להם רועה”, והוא הבודד הגדול, הנודד הגדול, “יתום היתומים”, אשר ביקש לגאול ולהיגאל על ידי הרחמים – הוא היה להם לרועה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.