רקע
יעקב יערי־פולסקין
מ' דיזנגוף: חייו ופעולותיו

קשה להאמין, שכבר הגיעה שעת תפלת ערבית לאותו האיש הער והרענן, המחונן במרץ נובע ומחלחל ובכח-יצירה מתמיד ובלתי-פוסק; קשה להאמין שלמאיר דיזנגוף, בעל הגוף המוצק והפנים הצוהלים, שרכיבתו על הסוס היא עדיין ישרה וחסונה – כבר נמלאו ששים וחמש שנים.

אבל אנו עומדים בפני עובדה. בשושן-פורים, ביום ט“ו באדר תרפ”ו, מלאו ששים וחמש שנים לאותו האיש המצוין, שזכה לכך שפרשת חייו תהיה מעורבה באפן שאין למעלה הימנה בפרשת חייו של כל הישוב הארצישראלי, שזכה לכך להיות היוצר והבנאי, המחיה והמעודד של העיר העברית הראשונה בעולם – של תל-אביב.

ומכיון שעדיין לא נס ליחו של דיזנגוף; מכיון שעבודתו טבועה במטבעתו של אברהם אבינו, שיש בה גם מבינת הזקנה וגם מרעננות החברות, יטעה הקורא אם יקוה למצא בספר זה הערכה מקיפה, שאין אחריה אלא “סוף-פסוק”… אנו מקוים עוד הרבה מדיזנגוף, ולאו דוקא בתחומי-העבודה של תל-אביב בלבד, ואין הוא יכול להיות ניתן כבר להערכה שלמה. רצוני רק לציין בקוים כוללים את דברי ימי חייו ומהלך-עבודתו,– עבודה לאומית, הנעוצה בימות-השחר של תנועת חובבי-ציון.

כשאנו מוציאים מפינו את השם דיזנגוף אי-אפשר שלא לצרף לזה תוך כדי דבור גם את התואר “ראש עירית תל-אביב”. השם והתואר הספיקו כל כך להתדבק, שאין להעלות כלל על הדעת לשים רֶוח בין הדבקים. דיזנגוף לא היה רק ראש המיסדים של תל-אביב; הוא הוא ששכלל אותה ושמר עליה ועזר לגדולה והתרחבותה. וההסטוריון הבא, אפילו זה שיבוא לכתוב על תל-אביב ליובל-החמשים שלה, יהיה מוכרח להפריש הרבה מקום לעבודתו של דיזנגוף, עבודה היכולה וצריכה לשמש מופת לנהול-עירוני בעולם כלו.

יום עבודה של דיזנגוף בתל-אביב ארוך הוא, 1ואין לו דוגמא אצל שום ראש עיריה. השכם בבקר, עם זריחת השמש על הרי יהודה, מוצאים המוני הפועלים היוצאים לעבודתם גם את “חברם” דיזנגוף בעבודה. רכוב על סוסו עובר הוא את תל-אביב לארכה ולרחבה בכדי להתבונן מקרוב למה שהתרחש בעיר-חמדתו במשך עשרים וארבע השעות האחרונות. הסקירה הזאת נמשכת עד שעה שבע. מכאן ואילך הריהו רתום כבר לעבודה המשרדית בנהול העיריה, ועבודה זו נמשכת עד שעה שתים-עשרה ולפעמים עד אחת. ואחרי הצהרים מתחילה העבודה מחדש; אחרי הצהרים נוספת גם עבודה של שפוט בבית-משפט העיריה, והעבודה נמשכת-נמשכת עד שעה מאוחרת. ע"פ הרוב יוצא דיזנגוף האחרון מבית העיריה. אבל עבודת העיריה אינה מעיפת אותו; הוא חי בה, הוא קשור בה באופן אורגני. דיזנגוף בלי העיריה משול לדג המשוי מתוך המים. לא רק הוא בלבד סובר כך ולא רק תושבי תל-אביב בלבד. יש הרשם שכל מי שמכיר את תל-אביב, או שמע על תל-אביב, קשה לו לצייר לעצמו את תל-אביב בלי דיזנגוף – את הגוף בלי הראש. וכל זה אינו בלי יסוד כי רק הודות למסירותו וגמישיות-נהולו של דיזנגוף הגיעה תל-אביב למה שהיא עכשיו, והודות לו רכשה לה גם את שמה הטוב ואת כשרות-האשראי בעולם הפיננסים.

מהיר הוא דיזנגוף בעבודתו, ביחוד בעבודת-הנהול של העיריה. אין הוא אוהב להאריך, אינו מרבה דברים, תמיד פזיז, כאילו חס הוא להוציא גם רגע לבטלה. מטעם זה דרכו לגשת לכל ענין מצדו המעשי, בלי מליצות ובלי צדי דרכים. אבל יחד עם מעשיותו אין בו “היובש” של איש-מעשי מקובל. הוא מלא לחלוחית של בעל-נפש, וגם את דבריו אוהב הוא להטביע במטבע של הומור רך ואצילי.

וגם בשביל דפוס מוצק של מפלגתיות אין דיזנגוף חמר מתאים. לכאורה שייך הוא למעמד הבורגני, וגם נסה כמה פעמים ליסד הסתדרויות מרכזיות, אבל רוחו אינו נתן להתגבש בפורמליות ובנוסחאות. נשמתו כלל-ישראלית היא, והוא נועד להיות פרנס לדור ולא פרנס למפלגה.

יחד עם תולדות ימי חייו של דיזנגוף ינתן בפרקים הבאים תאור מפורט וכרונולוגי של עסקנותו הצבורית, גם בחו“ל וגם בא”י.

ועוד שתי-שלש מלים על צורת עבודתי בחבור המונוגרפיה הזאת. כפי שהקוראים יוָכחו מתוך הקריאה לא הרביתי בתאורים ובסברות אביקטיביות, אלא הצגתי את העובדות לפני הקורא, עובדות המדברות בפני עצמן. לשום כך אנוס הייתי להרבות בציטטים מדברי אחרים; בכדי לסיים את מגמותיו הפוליטיות של דיזנגוף הבאתי קטעים ממאמריו הוא, בשביל הבלטת עבודתו ביצירת תל-אביב ושכלולה הבאת, את הפרוטוקולים, ובשביל סדור הפרק “דיזנגוף בתור ריש גלותא” – הפרק החשוב ביותר במונוגרפיה זו – שמשו לי החוזרים והפרוטוקולים של ועד-ההגירה, שלצערי הגדול לא יכלתי להשתמש בהם אלא במדה קטנה הודות להתחומים הצרים של עבודה זו.

ויצוין נא – בהזדמנות – גם זה: את החוזרים והפרוטוקולים של ועד ההגירה, שאין ערוך להחמר הרב שיש בהם בשביל ההסתוריון, מצאתי, אחרי חפוש רב, במרתף אפל, כשהם הפקר להטחב ולשני העכברים. אני הצלתי מהם לצרך עבודתי כמה שאפשר היה, והשאר מחכה עדיין לגואל. והגואל צריך לבא. כי גם מי שירצה לעמד על אפים של עסקנינו– החל מעסקן חדיש וחקלאי כהמנוח בוסל וגומר בעסקן של הישוב הישן כהמנוח שמעון רוקח, - ימצא כאן רב.

 

פרק א    🔗

כפר מולדתו. – חנוכו בחדר. – בבית ספר עירוני בקישינוב. – עבודתו בתור מתנדב בצבא. – הוא נעשה לניהיליסט. – קרבתו להנרודניה ווליה. – האידיאות של טולסטוי משפיעות עליו. – למודו מלאכת יציקת המתכת בבית הספר למלאכה “טרוד” באודיסה. – המאסר. – שבתו בבית הסהר בזיטומיר. – חשבון הנפש. – מנרודניה ווליה לחבת-ציון. – יסוד אגודות של חובבי-ציון בזיטומיר ובברדיצב. – בועידה של חובבי-ציון בדרוזגניק. – התודעותו לפינסקר, ללילינבלום ולאוסישקין. – הצעתו ליסד מושבה בעבר-הירדן. – מאמרו “האידיאלים היהודיים” בהמאסף “דאס הייליגע-לאנד” של ב. ל. פלקסנר, בשנת 1891. – נסיעתו לפריז להשתלם בלימודיו.

מאיר בן יעקב דיזנגוף נולד בכפר הקטן Екимоуцы אקימובצי, הסמוך לעיר ארגיוב שבבסרביה. לפי התאריך היהודי נולד הוא בשושן-פורים שנת תרכ"א, ולפי התאריך הנוצרי – בפברואר שנת 1861.

אביו, יעקב דיזנגוף, היה מצוי כסדר אצל החקלאות ובמשך שנים רבות היה מנהל המשק של אחד מבעלי-האחוזות בבסרביה הברוכה.

את חנוכו הראשון קבל מאיר דיזנגוף מפי “רבי” מיוחד, שנתקבל בתור בן-בית בבית-אבא, והרבי הזה יהודי אדוק היה וקצת מקובל, ואת תפלת “חצות” היה עורך בדביקות גדולה ולפעמים קרובות היה התלמיד מצטרף לרבו בתפלת או “עריכת” חצות. אח"כ נמסר הילד מאיר לה”חדר” המסורתי, וכך היה עולה מ”חדר” ל”חדר” עד שנמלאו לו חמש-עשרה שנה.

עם גמר שנה זו מתחיל פרק חדש בחיי דיזנגוף. אבותיו עזבו אז את הכפר ועברו לגור בקישינוב. הוא נכנס לבית-הספר העירוני, והתחיל מכין את עצמו להגמנסיה. אך הכניסה להגמנסיה הממשלתית היתה אז קשה כקריעת ים-סוף, הודות להגבלות שהממשלה הצרית עשתה בשביל ילדי היהודים. לא הועילה גם הנסיעה לקרים, גם שם היו דלתות הגמנסיה סגורות בפני היהודים. למאיר דיזנגוף לא נשארה איפוא אלא הדרך הכבושה של בחורי ישראל – הדרך של למוד אכסטרני, למוד מחוץ לכתלי בית-הספר.

שנת העשרים והאחת שנת צרה היא לבחורי ישראל כידוע, אך מאיר דיזנגוף לא נגרר אחרי הכלל; הבריחה מעבודת-הצבא עוררה בו גועל. הוא לא חכה לקריאה ומסר את עצמו לעבודת הצבא.

בתור מתנדב נתנה לו הבחירה בנוגע למקום העבודה, והוא בחר לו בזיטומיר, מרכז המשכילים היהודים בזמן ההוא. חביבה היתה עליו עיר זו גם הודות לבית-מדרש למורים שהיה אז קים שם (בזיטומיר נתודע גם להעלמה צינה חיה בְרֶנֶר, שנעשתה אח"כ למרת דיזנגוף עד היום הזה).

השכלתו וזריזותו של דיזנגוף הבדילו אותו לטובה משאר חבריו בקסרקטין. המפקדים שמו בו עיניהם לטובה, והוא נמנה ללבלר במשרד הגדוד, וכעבור זמן-קצר נמסרה לידו גם עריכתו של “ידיעות הגדוד”.

מהלך הרוח של המשכילים בזמן ההוא היה נוטה לניהיליזם, וגם מאיר דיזנגוף נסחף אחרי הזרם, ונעשה לאחד החברים הפעילים בתנועת “נרודניה ווליה”, ביחוד לאחר שנשתחרר מעבודת הצבא. אך הבולשת עקבתה את הפעולות האלה, ובאחד החפושים הפתאומיים נתפסו הרבה דברי-ספרות אסורים וגם רשימות החברים. בשל גלוי זה היה מוכרח דיזנגוף לעזוב את זיטומיר. הוא עבר לאודיסה.

אבל הדרך לציון לא נפתחה לדיזנגוף גם תיכף אחרי בואו לאודיסה. המושל ברוחו של הדור הצעיר היה אז הסבא מיאסניה פולינא, וגם דיזנגוף הסוער היה לטולסטואי. תורתו של טולסטוי מחיבת את האדם להזהר מנצול ולחיות מיגיע כפים, ודיזנגוף עוד בהיותו בזיטומיר למד יחד עם קבוצת חברים את הנגרות ובאודיסה נכנס לבית-הספר למלאכה “טרוד” ללמוד שם את המלאכה של יציקת המתכת. כעבור זמן-מה מצאה בו הבולשת את “החוטא” הנעלם, שלחה אותו למשפט לזיטומיר ושם החזיקו אותו במאסר–בחדר מיוחד–במשך שמונה חדשים שלמים.

וכאן, בדול ובודד בחדר-הכלא הצר, הגיע דיזנגוף לחשבון נפשו. שם גמלה בלבו ההכרה, שלעם היהודי לא נשארה שום אפשרות לחיות בגולה חיים לאומיים, ושהדרך היחידה לתחית העם היא – שיבת ציון.

לאחר ששחררו אותו ממאסרו, שב דיזנגוף לבית הוריו בקישינוב והתחיל מכין את עצמו לאוניברסיתה. בכדי שלא לפול למשא על שום איש היה נותן אז שעורים פרטיים ומתפרנס מזה. והנה באה התקופה שאחרי שנת 1882 וסכמה את השורה האחרונה לאותו חשבון-הנפש, שהתחיל נעשה בחדשי המאסר. תוצאות הפרעות של אז שברו ורוצצו לא רק את המוח ואת הרהיטים אלא גם את הלבבות. בת אחת התנדפו כל התקוות לעתיד טוב ברוסיה, ו”שאלת היהודים” התחילה מנסרת ברמה ודורשת פתרונה. מאיר דיזנגוף לא עמד על פרשת דרכים ולא הסס זמן רב. תחת השפעת “האוטואמנציפציה” של פינסקר ומאמרי לילינבלום נתן תיכף את ידו “לחובבי-ציון”.

הוא התחיל ביסוד אגודה בעיר מושבו. לאגודה זו של חובבי-ציון נתן ידו כל הרענן והתוסס שבצעירי קישינוב הלאומיים.

האגודה פתחה בקרב חבריה את ההכרה בנחיצותה של שיבת-ציון והיתה גם מאספת כספים ומעבירה אותם לידי מיכאל ארלנג’ר בפריז. בתור ראש האגודה עמד דיזנגוף בחליפת מכתבים תמידית גם עם חובבי ציון שבאודיסה ושביתר הערים. ע"פ הזמנתם של אלה נסע לז’יטומיר וברדיצוב ויסד שם אגודות של “חובבי-ציון”. שמו של דיזנגוף התפרסם יותר ויותר, ובועידת חובבי-ציון שבדרוזגניק (בשנת תרמ"ז) הופיע כבר דיזנגוף כחובב-ציון מנוסה ורגיל, ועם דעתו התחשבו שם הרבה.

בועידת דרוזגניק התודע דיזנגוף בפעם הראשונה לאוסישקין והתקרב עוד יותר לפינסקר, ללילינבלום ולהרב מוהיליבר. כדאי לציין ג“כ את התזכרת דלקמן שהוגשה ע”י דיזנגוף להועידה בתור

"הצעה ליסוד הסתדרות חובבי-ציון "

א. הצד הכספי.

  1. לחברת חו“צ נשקפת סכנה מפני האופי הפילנטרופי שיש לה (בעיני העם) ביחס לאלה שעלו מפני איזו סבה לא”י; לפיכך נחוץ לרכוש קרקע ככל האפשר יותר בשביל קנין הצבור, ואת הקרקע או למכור לחלקים לאנשים פרטיים, שאינם זקוקים לתמיכה חמרית, או למסור בתשלומים בשעורים לאלה שיכולים להתנחל עליו.

2. האמצעים: א. הכנסות קבועות, אשר חלק מהן צריך להיות מוקדש ליסוד מושבות חדשות. ב. קניות קרקעות ע“י מניות, רשומות דוקא על שם פרטי, ולא על שם כלל. ג. הלואות חיצוניות ע”י בנקירים.

3. המקורות: א. מכירה מונופולית של כל תשמישי קדושה. ב. רכישת בתי הכנסת והרבנים לנדרים. ג. הגרלות לחלקות קרקע. ד. יסוד קופסאות ומגן-דוד עליהן.

4. לסדור הישוב וחלוקתו: א. יסוד שתי לשכות סוכניות, מקבילות ברוסיה ובא“י (בא"י מבעלי השפעה בהשתדלות). ב. קנית קרקעות ע”י חברת חו“צ והלשכה לפי יפוי כחם של אנשים פרטיים וכן מכירת הקרקעות. ג. מכירת חלקות בתשלומין לשעורין. ד. להציע לבעלי היכולת לקבל מושבות באפוטרופסותם. ה. המועצות והועד המרכזי פונים בכח סמכותם לבקש סיוע מאת האנשים המוצעים ע”י הצירים.

ב. הצד הרוחני.

1. אחוד כל האגודות: א. אספה כללית אחת בשנה. ב. אספות חלקיות של אגודות המתאחדות למרכז אחד. ג. את כל האספות האלה מנהל הועד המרכזי שהוא מסדרן לפרקים תכופים עד כמה שאפשר, לא פחות מארבע פעמים בשנה (מוטב בימי מועד: פסח, סכות, חנכה ותשעה באב). ד. באספות החלקיות צריך להשתתף, אם אפשר, מי שהוא מחברי הועד המרכזי. ה. האגודות מתאחדות ע“י ציריהן בקשרים אמיצים, יוצרות יחסי חיים ע”י חלופי דעות בכתב בענין העבודה בא"י. ו. הועד המרכזי מוסר לאגודות דין -וחשבון על פעולתו פעמים אחדות בשנה, לפי האפשרות, מודיע על חדשות מיוחדות, מיעץ במקרים קשים ועונה בלי עכוב על כל שאלות האגודות.

2. הפצת רעיון התחיה והישוב: א. לתמוך ולהפיץ את העתון “הצבי” עד היותו כלי מבטא לחו"צ. ב. להוציא מאספים כמו “פלשתינה”, לפרקים קרובים יותר בכל הלשונות, וביחוד בלשון הרוסית, כי בעברית ובז’רגון כבר יש מעין אלה. ג. הוצאות מגלות עפות ככל האפשר. ד. לנהל תעמולה רחבה בפה (מטיפים, רבנים). ה. האינטליגנציה צריכה לבוא בקשר עם ההמון בכל מקרה ובכל מקום מתאים לכך (בתי הכנסת), להפיץ לאט לאט ובשיטה ולהוכיח במעשה את שיבת האינטליגנציה היהודית לעם ולהמון. ו. להסב לב האינטליגנציה היהודית אל בתי הספר היהודיים העממיים. ז. על החברה והועד הפועל שלה לקבל את האיניציאטיבה, להציע לבני סמך רק מקרב היהודים לכונן את הקהלה היהודית בכלל, לעסוק בעניני בתי הספר, לקרוא לאספות מורים, ליסד חברת “כל ישראל” חדשה לתחית ישראל.

ג. ההנהלה.

1. המרכזים. מוצעים למתאימים יותר 4: א. אודיסה – נקודת המבוא והמוצא של המהגרים. ב. ורשה–מרכז יהודי גדול. ג. השאר לפי ההסכם עם הנשיא הנבחר.

2. ההנהלה. רצוי שבהנהלה יהיו שלשה חברים מבני זרמים שונים (למשל, הרב – רבי יצחק אלחנן, משכיל – הד"ר פינסקר, ממונאי – גרינברג או ויסוצקי) באודיסה (או בורשה, אבל בתנאי שיהיה סניף באודיסה), בצרוף המזכיר לילינבלום. לועד–באי כוחו המשפיעים בכל עיר”.


אחרי הועידה הדרוזגניקאית השליך דיזנגוף את עצמו ראשו ורובו לתוך העבודה של חבת-ציון. בשל עבודה זו סולקו הצדה לזמן-מה גם למודיו. על טיבה של עבודה זו נותנים לנו מושג ידוע המכתבים דלקמן, שנכתבו לאוסישקין ולפינסקר. 2

מאת מ. דיזנגוף למ. אוסישקין

כ“א אלול אתתי”ט לחורבן (קשינוב)

בשם ה' הבוחר בציון!

ידידי הנכבד, . . . . . . . . .

שנים הם המכשולים היותר גדולים העומדים לנו על דרכנו פה, והם:

א. החסידים או, מוטב, המתחסדים האומרים רע לכל אשר לא מפי רבם יצא והם המה חסידי באהוש טאלנא וסאדיגורא ורק מעט מזעיר תמצא ביניהם מחסידי חבד, תלמידי ר' זלמן מקיופוסט, אשר דברת אתו. לא אחת ושתים הראינו לדעת פה כי החסידים יתאמצו בכל עוז להפיר את מחשבותינו ע“ד קביצת כסף, כי לדעתם לא יתכן לאנשים צעירים לימים אשר בצל “הצדיקים” לא יחסיו לקבץ כסף בשביל דבר שבקדושה כא”י. ואף גם זאת כי כל הכסף הנאסף מחויב להקבץ אל ידי הצדיקים וגבאיהם כסדר החלוקה. – רבים יאמרו כי לו הרשה הצדיק מבאהוש לחסידיו לתת נדבות לישא“י הזילו כל החסידים את כספיהם מכיסיהם. כאשר אזכור אני אמרו הרבנים בדרוזגניק כי ישתדלו לכתוב להרבנים ולראשי החסידים אודות הרעיון של ישא”י ותחית האומה. אולי ידעת דבר אודות הענין הזה, תוצאות חליפת המכתבים אשר אולי היתה בין הרבנים והצדיקים, או אולי ידעת עוד אגודות אשר גם אותן תולעת החסידיזמוס תאכל כעש. וע"כ נחוץ איפוא לכל האגודות אשר מכת ארצן הם החסידים לדבר ביניהם ולטכס עצה איך להסיר את אבני הנגף האלה מדרכנו; אולי נוכל לשלוח לכל ה”צדיקים” איש אחד, אשר יהי בא כחם של החברה וגם בשם הרבנים; הודיענו את דעתך ועצתך כי גדול מאד המכשול הזה.

ב. הממשלה. רעיונות רבים וטובים חפצים להוציא פה מן הכח אל הפועל ורק פחדנו מפני הממשלה לא נתננו. רבים המה פה אצילי אחב“י, אשר בכל לבם רצו לקחת שכם בתנועה הזאת, רק בהיותם אנשים נראים לעין (אופיציאליים) יראו לנפשם פן יבולע להם בהודע דבר התנועה והחברה לשרי העיר. כבד הוא ע”כ עלינו להתאסף מדי פעם כסדר אל מקום אחד – דבר נחוץ מאד למען האחדות והשלום – ובכלל דברים רבים נחוצים לא יכלו להעשות רק בגלל כי הננו נאלצים לגלות טפח ולכסות טפחים. הואילה נא, ידיד יקר, והודיענו איך תעשו אתם ומדוע לא תיראו אתם מפני מראית העין?…

לבטח נשאלתם ע“ד בחירת ג”ר אחר במקום הד“ר פינסקר אם הוא לא יוכל להאריך את עבודתו לחו”צ, הגידה נא לי: במי בחרתם אתם? איזו היא מטרת הד"ר בשאלתו זאת: אם חפצו להתפטר ממשרתו כאשר היה רצונו בדרוזגניק, או אולי חולה הוא באמת וצפוי הוא למיתה פתאומית (ח"ו) כאשר הגידו הרופאים בדרוזגניק?

אודותנו תאמר שלום לכל חברי אגודתכם,

והנני ידידך מכבדך

מ. ד.

מאת חובבי-ציון בקישינוב

לחובבי-ציון במוסקבה

בשם ה' הבוחר בציון.

יום ד', כ“ד מנחם אב אתת”כ לגלותנו תרח“ם ציון לפ”ק.

לאחינו אנשי בריתנו הדבקים לדגל חו"צ במוסקבה.

כל המתחקים על עניני התנועה של ישא“י יודעים ורואים כי הדברים יגעים. וגם אתם בלי תפונה רואים כמונו איך הקולוניזאציון באה”ק מתנהלת בכבדות. אנחנו יגענו למצא פשר הדבר ומצאנו כי הסבה היא – יען כי נחוץ לאיש החפץ להתישב שם לא פחות משלשת או ארבעת אלפים רו“כ - - - - אולם ע”י אורגניזציה כללית יכול איש עם סך כסף יותר פחות מהסך הנ“ל להתישב שם עצהיו”ט אם רק ידע תנאי המקום ההוא.

והנה אנחנו באנו, ע“י אחינו הנכבד ה' כהנא מאונגני אשר היה בפאלעשתינא שנה תמימה, לכלל הצעה כזאת: ליסד מושב חדש מעבר לירדן. המושב הזה יהיה ממאה משפחות, אשר יש לכל אחת מהנה לא פחות מסך חמש מאות רו”כ. טוב מאד לו היו המשפחות רק שנים שנים אנשים צעירים, אך יען כי אי-אפשר הדבר הזה לכן נתן הרשיון גם לאנשים אשר בנים להם להכנס אם ישלמו בעד בניהם או בנותיהם, אשר עוד לא הגיעו לשנת השתים-עשרה חמשים רו“כ, ובעד אלה אשר כבר הגיעו לפרק הזה – מאה רו”כ בעד כל אחד.

האנשים האלה צריכים להיות אנשים ישרים, תמימי דרך, שלוים ושקטים וסבלנים (בעניני אמונה ודת).

שלש השנים הראשונות כלם יעבדו ביחד (אף קופה אחת) ויחלקו ביניהם הדברים הנחוצים לפי מספר הנפשות, והעודף יהיה על צרכי הקולוניה בכלל, על בנין בתים לכל אחד מהקולוניסטים ועל כלי בית לכל אחד מהם…. כל אחד מהחתומים צריך ליתן עשרים רו“כ על הוצאות; מאה רו”כ בתור התשלום הראשון; התשלום השני ממאה רו"כ – כעבור שלשה ירחים מזמן התשלום הראשון. והמותר צריכים החתומים לתת אחר צאת השטר מכירה לאור - - - - - - - - - ועתה, אחים יקרים, הנה לפניכם הצעתנו, קחו אותה וחשבו על אודותיה; והיה אם תמצא חן בעיניכם, נבקש אתכם ליסד בעירכם אגודת אנשים אשר יתנו חתימתם על ההצעה הזאת. ואף כי טוב מאד שיהיו חתומים רבים בכל עיר ועיר, בכל זאת בחירה גדולה נחוצה פה.

הננו חותמים בשם כל חברי אגודתנו:

ראש האגודה מ. דיזנגוף.

המזכיר נח ליפשיץ.

והתכנית לא נצטמצמה בהצעה בלבד. נצטרף לה גם תקציב מפורט בשביל יסוד אותה המושבה בעבר-הירדן. ע"פ התקציב צריך להשאר עודף של ששת אלפים ושמונה מאות רובל, וקשה ממש למצא מקום קבול בשביל עודף זה… מי שהיה עתיד להיות מיסדה וראשה של תל-אביב עוד היה אז בעל-חלומות כהלכה!

הנה פרטי התקציב בסגנונו ובכתיבו של מר דיזנגוף בימים ההם:

2000 דעסיאטין אדמה פוריה. . . . 20000 רו"כ

300 דעסיאט. מהם לזריעה. . . . 3600 "

20 כלי מחרשות אירופיים . . . . . 400 "

40 צמדי שורים. . . . . . 4000 "

400 כבשי צאן. . . . . . . 3000 "

25 פרות . . . . . . . . . 1200 "

30 בתים (עצים לבנין). . . . . 5000 "

למחיה של שנה למאתים נפש . . . . 5000 "

10 עגלות רתומות. . . . . . . 1000 "

ס"ה . . . . . . . . . 43200 "

100 משפחות וחמש מאות רו"כ

לכל אחת עולה . . . . . . 50000 "


עודף בקאססא. . . . . . 6800 "


את גורלה של המושבה בעבר הירדן אין אני יודע. כמו כן אין אני יודע איך התיחסו חו“צ המוסקבאים לתכנית זו. מה שידוע לי זהו: – עד היום אין לנו אף נקודת-ישוב אחת בעבר הירדן, אע”פ שהיינו נכונים לוותר על העודף הדיזנגופי של ששת אלפים ושמונה מאות הרובלים…

דיזנגוף הסתלק, כנראה, לזמן-מה מעולם המעשה. במשך זמן ידוע אין אנו שומעים לא הצעות ולא תכניות חדשות. קרוב לודאי המציאות הוכיחה לו, שענין-התישבות אינו כל כך קל, כפי שמציירים אותו בישיבות משרדיות של “גבאים” וחובבים, ושבכלל אין ישובה של מדינה שוממה ענין של מספר-שנים מסוים וקבוע מראש.

בשנת 1891 הופיע בזיטומיר קבץ ציוני ביהודית בשם “דאס הייליגע לאנד” (הארץ הקדושה) בהוצאתם ועריכתם של ב. ל. פלקסר וב. נארודיצקי, ודיזנגוף משתתף שם בשני מאמרים חשובים: “על האידיאלים היהודיים”, ו”מכתבים יהודיים”. את האידיאלים מביא דיזנגוף לידי אנליזה יפה ומוסברת, האידיאלים הלאומיים לחוד והאידיאלים האנושיים לחוד, והוא מדגיש את התחומים ואת ההבדלים שביניהם. את האידיאלים הלאומיים של העם היהודי הוא סוקר לאור ההסטוריה הארוכה של עמנו. בשעה שישראל ישב על אדמתו היו אידיאליו הלאומיים העיקריים: השתחררות שלמה מכל השפעה נכרית ואשרם של כל אחד מאישי העם. בתור אמצעים לכך שמשו סיגים ואזהרות, חוקים של עזרה הדדית, טפוח האהבה והרצון לעבודה וסיומם ואחודם של עיקרי האמונה. אך משעה שישראל הלך בגולה נשתנו האידיאלים שלו: במקום אשרו הארצי של העם באה הדת עם יעודיה והבטחותיה לעולם הבא. במשך חיי הגלות הביאו האידיאלים החדשים לידי מלחמות חריפות בקרב היהדות, – מלחמות בין אלה שהציצו לחוץ ונפגעו, והעמידו את אידיאלי האנושיות למעלה מאידיאלי היהדות, ובין שומרי-החומות שנשארו נאמנים לדת ולמסורה, בהקריבם לפני אלה את חייהם בעולם הזה. תנועת השיבה לציון היא איפוא להביא לידי סינתיזה את האידיאלים האנושיים והיהודיים.

לאחר זמן מה התמסר דיזנגוף שוב ללמודיו, ומאין יכולת להתקבל לאוניברסיטה ברוסיה, החליט לנסוע לחו"ל. הוא בחר לשבתו את העיר פריז, עיר החפש וההשכלה, ובכימיה בחר למקצוע למודיו.

 

פרק ב    🔗

למודיו במקצע החימיה בצרפת. – התודעותו לראשי חובבי-ציון בפריז, למיכאל ארלנגר ולהרב צדוק כהן. – הוא נעשה לה”אמבסדור” של חובבי-ציון מרוסיה בפריז. – הרעיון על יסוד בית-חרשת של בקבוקים בא"י. – נסיעותיו. – למוד-המקצע הזה בארצות אירופא: באנגליה, צרפת, בלגיה ובוהמיה. – התודעותו הראשונה אל הברון אדמונד רוטשילד. – נסיעתו הראשונה לארץ-ישראל בשנת 1889. – תיורו את הארץ ברכיבה על סוס לארכה ולרחבה. – יסוד בית החרשת של זכוכית ב”טנטורה”. – החלום על נמל עברי ב”טנטורה”. – נסיון שלא הצליח. – הסבות והגורמים לזה.

למודיו באוניברסיטה בצרפת נמשכו שתי שנים וחצי, ותשומת-לב מיוחדת הוקדשה מצדו להרכבתם והפרדתם של השמנים. וגם בזה נכרת היתה השפעתה של ארץ-ישראל. ארצנו ארץ שמן היא, ברוכה בהרבה זיתים, ומן הצרך הוא להזדיין במדע בכדי להוציא מברכת הארץ את התועלת המקסימלית. הוא התמחה במקצוע השמנים והסבון עפ"י עצתו של מר שייד.

וגם העבודה לטובת “הרעיון” (כפי שהיו רגילים לאמר אז) לא הוזנחה בשל הלמודים. בבואו לפריז הביא דיזנגוף אתו מכתב-המלצה מהד“ר פינסקר למיכאל ארלנג’ר, והוא נעשה ע”י כך תיכף לבן-בית בבתיהם של הרב צדוק כהן וארלנג’ר– ראשי חובבי-ציון שבפריז. לאט-לאט נעשה שם בחינת “אמבסדור” של חובבי ציון הרוסים, והוא היה להם לפה אצל האחים לדעה הצרפתים. במשך שנות שבתו בפריז היה חבר פעיל באגודת בני ציון הפריזית.

דיזנגוף התקרב גם לאליהו שייד, הפקיד הראשי של הברון רוטשילד בעניני ההתישבות בא“י, והיה מודיע כסדר לרוסיה את החדשות שקבל מחוגי הפקידות בפריז, והיה מוסר לפקידות את תכניותיהם ובקשותיהם של חובבי-ציון הרוסים. באותו הזמן השיגו חו”צ הרוסים את הרשיון מהממשלה הצרית לסדר סוף-סוף באפן רשמי את הסתדרותם. רשיון זה היה מאורע, והכרזתה של בשורה זו נמסרה בתלגרמה לדיזנגוף. והוא מסרה תיכף לארלנגר, להרב צדוק הכהן ולשייד.

דיזנגוף גמר בינתים את חוקי-למודיו, ועיניו היו נשואות לארץ-ישראל ביתר התרכזות. והנה באה ההזדמנות. הימים היו אז בתקופת-הזוהר של הענבים ותוצרתם. כל תקוות ההתישבות היו מוטלות על ענף-כלכלה זה. זה עתה גמרו לבנות את היקב הגדול שבראשון-לציון, ועוד מעט יוציאו לעולם הגדול את היין הארץ-ישראלי, היין המשובח מענבי יהודה ושומרון, שבודאי יכבוש תיכף את כל השוקים. והברון, אבי-החלומות והתקוות, שלב חלום בחלום ותקוה בתקוה עד שהגיע להחלטה לכונן בארץ-ישראל בית-חרשת לבקבוקים. אם מוציאים לחוץ-לארץ תוצרתה של ארץ-ישראל, מהראוי שגם הכלי של תוצרת זו יהיה תוצרת הארץ, לא רק היין אלא גם הבקבוק. למעשה הרי זה מן הנמנעות כמעט לשלח לחוץ-לארץ יין בבקבוקים. אבל נגד קפריזיו של ברון הרי אי-אפשר ללכת. ובכן מסר הברון לארלנגר – יועצו הנאמן בעניני ישוב א"י – לגשת תיכף ליסוד בית החרשת.

וארלנגר בחר בדיזנגוף בתור מוציא לפועל של בית-חרשת זה ומיסדו בעתיד. דיזנגוף קבל את ההצעה, כמובן, מתוך שמחה רבה. הרי נתנה בזה האפשרות לגשם את חלום התישבותו בארץ-ישראל, ולהיות המתחיל בהכנסת אינדוסטריה לא“י, כי גם ארלנגר וגם דיזנגוף חלמו הרבה ע”ד התעשיה בארץ-ישראל.

והתחילו ההכנות. קדם-כל הוצג דיזנגוף לפני הברון ונתקבל שם בסבר-פנים יפות. פקודת הברון הראשונה היתה דוקא רחוקה מהזיה: הוא פקד על דיזנגוף להתמסר קדם ללמוד המקצוע ולעמוד על טיב העבודה בבתי-החרשת הגדולים באירופה. מפני סבות ידועות יעץ הברון לדיזנגוף לבלי להתמחה לצרך זה בבתי-חרשת שבצרפת, אלא לנסוע לאנגליה. דיזנגוף נסע מתחילה לבירגנהם, אבל שם לא התירו לו גם להכנס לבתי-החרשת, גזרה שמא שלוח הוא מאיזה מתחרה נסתר. וגם בלונדון לא הצליח הדבר. לדיזנגוף אמנם עלה להתקבל ע"י המנהל לאחד מבתי-החרשת אך לאחר שהתחיל ללמוד את פרטי העבודה נודע הדבר להפועלים, שהוא מתכון למטרה של למוד בכדי ליסד בית-חרשת כזה במקום אחר, והסוף היה שאסרו עליו דריסת-רגל בבית-החרשת וגם העמידו אותו למשפט של הטריד-יוניון.

באין ברירה שב דיזנגוף לצרפת והתחיל עוסק שם בחקר המקצוע. התחיל במרסליה, אח“כ נסע לעיר סנטיטיין, Saint Etienne, עיר הנמצאת במרכז תעשיתי ממדרגה ראשונה, ואחר שחקר טוב במשך זמן ידוע את תעשית הבקבוקים במקום העבודה, נכנס להאוניברסיטה שבליון בכדי ללמוד את תורת ההרכבה של זכוכית– ועי”ז נפתחו לפניו דלתות כל בתי החרשת של הסביבה.

מזוין בהכנה מדעית זו שב אח“כ דיזנגוף לפריז להתיצב לפני הברון. הוא קבל פקודה לנסוע תיכף לא”י ולגשת שם בלי דחוי ליסוד בית-החרשת.

בארץ התחיל דיזנגוף בלמוד התנאים לשם בחירת המקום. רכוב על סוסו עבר את הארץ לארכה ולרחבה. הוא שם עיניו לבסוף בחולות שומרון, והגורל נפל על טנטורה (עין-דור). באמצע עבודת ההכנה, כשנסע דיזנגוף לרוסיה להביא את הפועלים היהודים, נפגש שוב עם הג' צנה חיה ברנר, ובשנת 1893, 10 ליוני, לקח אותה לאשה.

למה דוקא שומרון ולא יהודה? אין שום ספק, שהרבה השפיע על החלטה זו המצב הדיקטטורי הפרוע של הפקידות בזמן ההוא. במושבות יהודה היה אז בלוך הידוע – המושל בכפה, ואכרי יהודה היו נאנחים תחת עריצותו, נלחמים בו ומתגרים בו. זה גרם, כנראה, לדיזנגוף להתרחק מתחום העבודה של יהודה. ועוד נמוק אחד: היתה כאן השפעת חלומו של הברון ע"ד מפרץ יהודה בשומרון. הברון לא הסיח את דעתו מחלומו זה גם עתה (וזהו שגרם, שבבואו לארץ בפעם האחרונה עגנה אניתו על יד טנטורה), אבל אז היה שקוע ראשו ורובו בחלום זה של סדור מפרץ-ים יהודי סמוך למושבת זכרון-יעקב, מושבת-חמדתו מקדמת-דנא.

אבל בחירה זו, שהיתה טובה מצדה הפוליטי, לא היתה טובה מצדדים אחרים. טנטורה מוקפת בצות כברה, היא על שטח כמה וכמה קילומטרים, והבצות הללו משמשות קן ליתושי-הקדחת. וקדחת זו, שהרעילה את דמם של פועלי-בית-החרשת מהיום הראשון, היתה בעוכריו של כל המפעל. לא היה פועל שעבר עליו שבוע בלי קדחת, ויש מהם שהיו חולים גם בקדחת צהובה.

לא נקתה ממחלה זו גם הגברת דיזנגוף שהתישבה עם בעלה בטנטורה. קדחת עזה תקפה אותה בעצם ימי הריונה והמחלה לפפה אותה ולא הרפתה ממנה עד שהיתה מוכרחה, ע"פ פקודת רופאים, לעזוב לזמן-מה את הארץ (היא נסעה להתרפא לפריז וקברה שם את הילדה שנולדה לה שם, – הילד היחידי שהיה למשפחה ושנפל קרבן להקדחת).

עכשיו נשארו מבית-חרשת זה רק כתלי-הבנין, אבל בימים ההם היה זה מאורע ממדרגה ראשונה. תאור יפה ומפורט על בית-החרשת הננו מוצאים בספרו הרוסי של הד"ר חיסין (“הארץ המיועדה”) שנדפס ב”הווסכוד” בשנת 1896. 3

“כאן (בבית-החרשת) נפלתי לתוך חגיגה לכבוד–אם איני טועה–סדור התנור החדש. כשאך הספקתי לעבור את הגשר, מצאתי את עצמי מוקף בתוך חבורה גדולה, שבראשה היה ה' דיזנגוף, מנהלו של בית-החרשת. הוליכו אותי אח“כ דרך כמה מדרגות לתוך חצר גדולה ומרוחה אבל בלי תקרה. הגג המקומר היה נשען על עמודי עץ. לארך כל הקירות עמדו מטות, ומסביב השלחן שבאמצע החדר ישבו איזו עשרות אנשים. הקציעו לי מקום לשבת, והחגיגה שנפסקה לזמן-מה ע”י בואי, התחילה מחדש. הנאומים היו מרובים ואחרי כל נאום היתה השתיה כדת, שתיה של יין יהודי מתוך כוסות ובקבוקים של בית-חרשת יהודי. החוגגים היו כמעט כולם פועלים. מלבדם נמצאו בחבורה מנהל בית-החרשת ואשתו וגם האומן הראשי (צרפתי נוצרי) עם אשתו. השיחות היו ידידותיות ולא היתה נכרת שום התרברבות משום צד. הפועלים דברו בהתלהבות על הצלחתו של בית-החרשת, שכנראה ענינה אותם יותר מעניניהם הפרטיים; הצרפתי שתה לחייה והצלחתה של ההתישבות היהודית. הגברת דיזנגוף מצאה בשביל כל איש את המחמאה המתאימה והחביבה. למחרת הוליך אותי אדון דיזנגוף להתבונן לבית-החרשת. זהו בנין רחב בעל שתי קומות. הקומה התחתונה היתה מיוחדה בשביל מחסנים וגם שמשה מקום עבודה בשביל דברים ידועים השייכים למזגגה. אני מצאתי שמה שני פועלים כשהם עסוקים בלישת חמר שממנו מכינים את הלבנים בשביל התנורים וגם את טפוסי הבקבוקים. לכאורה אין לך דבר יותר קל מלישת חמר, ובכל זאת דרש דבר זה מומחיות ממדרגה ראשונה, ולא כל פועל התמחה בזה בימים מועטים. בקומה השניה היו עסוקים בעצם עשית הזכוכית. האומן הצרפתי היה עסוק באותה שעה בגדור תנור חדש במקום הקודם שנהרס למחצה. בבית-חרשת לזכוכית הרי הוא גדור התנורים הדבר הכי חשוב הדורש הרבה מומחיות והרבה נסיון. מתוך היהודים לא נמצא עדין אף איש אחד שסגל לעצמו עבודה זו. סמוך לבנין בית-החרשת יש עוד אי אלה בנינים המשמשים דירה להמנהל, להמשרד, להמעבדה החימית וגם לבית-הספר. ששה עשר ילדים לומדים בבית-ספר זה אצל מורה צעירה, המתיחסת לעבודה זו בחבה רבה. כל הלמודים הם בעברית, וגם הילדים מדברים ביניהם רק בשפה זו. כל שטח בית-החרשת מחזיק כארבעים דונם, והוא מוקף גדר גבוהה”.

הד“ר חיסין מזכיר אגב-תאורו את שתי הסירות, ששלח הברון לטנטורה בתור התחלה של “קריעת חלון להים הגדול”. מתוך שיחה עם מר דיזנגוף בענין זה, נודע לו שאלה לא היו סירות סתם, אלא ספינות קטנות שכל אחת מהן נקראה בשם יהודי. וגם קברניט קבוע היה לצי קטן זה, שהיה חוליה בשלשלת החלומות של הברון ע”ד סדור נמל יהודי בארץ-ישראל, אך הצי לא ארך ימים מרובים, והתנדף כערפל.

וגם מבית-החרשת לא נשאר אלא חלום, לכל היותר נשארו מצבות בצורת בנינים חשופים וזועמים, המשמשים מעון לתנים.

אי-הצלחתו של בית-החרשת נותנת מקום לבעל-מקצוע להתגדר בו. עד כמה שעלה בידי לחקור ולדרוש גרמו לאי-הצלחתו זו סבות שונות. מלבד מכת-המקום, הקדחת, שהחזיקה כסדר חצי מספר פועלים מחוץ לעבודה, היתה שאלת-הפועלים בכלליותה חמורה מאד. פועלים בעלי-מקצוע לא נמצאו בקרב היהודים, וצריך היה להביא אומנים נוצרים מצרפת, ואלה עלו ביוקר רב וגם התנהגותם היתה מחוצפת, מתוך ידיעה שהם קרובים למלכות, בני-מולדת עם הברון, וגם המומחים היחידים בכל הסביבה.

בכלל גרמה שאלת הפועלים טרדה רבה. דיזנגוף נסע בענין זה כמה פעמים לרוסיה, לצרפת וגם לבוהמיה (צכוסלובקיה של עכשיו). במינסק נדמה לו פעם, שכבר מצא מה שדרוש לו: פועלים מומחים ונוסף לזה גם יהודים. אך כשהביא את הפועלים האלה לא“י נוכחו הם עצמם, שעדין רחוקים הם ממומחיות. והיות שקשה היה אח”כ לפטר את הפועלים הללו ושלחם חזרה לרוסיה היה על דיזנגוף לנסוע שוב לצרפת בשביל חפוש אומנים מומחים, ופועלי מינסק נשארו בבית-החרשת בתור מתלמדים והגדילו בינתים את ההוצאות. אבל גם בהמומחים הצרפתים לא היה סימן ברכה. מלבד המחיר הגבוה שקבלו, התעקשו ולא רצו בשום אופן ללמד את העבודה לפועלים עברים. ואחרי שגלגלו אתם זמן-רב והם נשארו בעקשנותם, מן ההכרח היה לפטרם ולשלם להם פצויים, ולהביא פועלים מצכוסלובקיה.

הסוף היה, שבשנה השלישית לקיומו של בית-החרשת נוכח דיזנגוף שאין שום אפשרות להמשיך קיום זה והוא הציע לפני הברון לסגר את בית-החרשת. הברון דחה את הסכמתו עד לבקורו של דיזנגוף בפריז, ואז, אחרי ששמע את באוריו של דיזנגוף, הסכים לסגרו.

זה היה איפא נסיון שלא הצליח. גם דיזנגוף (הערת פב"י:במקור דיזננוף) מודה עכשו בזה. הוא עצמו זוקף את הכשלון על חשבון גילו הצעיר ורוה-החלומות, שהאפיל על התנאים והמכשולים שבמציאות, הן בנוגע לתנאים הכלכליים והן בנוגע להצדדים הטכניים. בתור נחמה יחידה יכולה לשמש העובדה שהנסיונות האחרים שנעשו אח“כ במקצוע הזה ע”י לא-יהודים – במצרים ובדמשק –ג"כ לא הצליחו.

כדאי לצין שהנהלת היקבים נוכחה כעבור זמן-מה שרצוי בשבילה לשלח את היין לחו“ל בחביות ולא בבקבוקים, ושיותר מתאים לקנות בקבוקים משומשים במצרים ובא”י.

להשלמת הפרק של טנטורה כדאי לציין, שבשעת בקורו הראשון של הברון בתל-אביב בשנת תרע"ד, הבקור שעשה עליו רושם חזק ויפה, העיר לדיזנגוף אגב-התול: “לחלומותיך על תל-אביב היתה יותר הצלחה מאשר לחלומותיך על טנטורה, יען כי אז היה קשה מאד להצליח”.

 

פרק ג    🔗

עסקנותו הצבורית ביפו. – הוא נכנס בתור חבר-ההנהלה של “בני-משה”. – פעולתו בועד-הפועל של חובבי-ציון בא“י. – התקרבותו ליחיאל מיכל פינס. – השפעתו של פינס עליו. – מאמרו “הקנין והעבודה” בהקובץ “מירושלים” של ז. יעבץ. – דעותיו על הפועלים העברים בא”י. – דיזנגוף בין מחברי התקנות של אגודת-הפועלים “הארץ והעבודה” ויחסו המצוין ועבודתו בעד התבצרותו של הפועל העברי בא“י. – עסקנותו הציונית והתקרבותו היתרה אל הפועלים העברים לא רצויות בעיני פקידי הברון בא”י. – מלחמתם נגדו. – מוכרח לעזוב את הארץ. – מנהל בית חרשת של זכוכית בבלגיה. – בקוריו בשביל עסקנותו הציונית בפריז. – הופעת הרצל עם מחברתו “מדינת היהודים” וההשפעה על דיזנגוף. – הוא שב לרוסיה.

במשך כל זמן ההכנות ליסוד המזגגה ישב דיזנגוף ביפו ועבד בהמעבדה החימית שלו באנליזים של חמרי המקום. אבל הוא היה שקוע לא רק במעבדה זו. את מוחו ואת זמנו העסיקו גם שאלות ההתישבות. יהושע ברזלי ולוין-אפשטין הכניסו אותו לתוך חבורת “בני-משה”, ואחרי זמן קצר נבחר גם לתוך ההנהלה של חבורה חשאית זו. הוא עמד אז קרוב לועד-הפועל של חובבי-ציון וע“י זה נתקרב ג”כ לר' יחיאל מיכל פינס. נראה הדבר, שליחיאל מיכל פינס הפקח והמתון היתה בכלל השפעה גדולה על דיזנגוף בזמן ההוא, והראשון הטה ג"כ אזן קשבת לדברי-הבקרת, שידידו הצעיר השמיע לפניו בקשר עם מהלך ההתישבות.

בשעת שיחה אינטימית אחת, לאחר שדיזנגוף צרף אחת לאחת את הפגימות והסירכות שבעבודתם של חו"צ ופקידות הברון, הציע לפניו פינס לערוך את הדברים בכתב בצורה של מאמר. על יסוד הצעה זו כתב אז דיזנגוף את מאמרו “הקנין והעבודה”, שנדפס בקובץ “מירושלים”, שיצא לאור בעריכתו של זאב יעבץ. 4

הקובץ “מירושלים”, שנדפס בו מאמרו של דיזנגוף, הופיע בשנת תרנ"ד. לצערי אין קובץ זה עתה תחת ידי, ועלי להסתפק בהציטטות, שה' בן-גריון מביא במאמרו “משמרות” ממאמרו של דיזנגוף (ב”הקונטרס” בגליון המיוחד תוספת לחוברת רכ“ה “קרן-היסוד ופועלי א”י”). אבל יש גם בהקטעים המעטים הללו בכדי להבליט את שיטתו של דיזנגוף בעניני ההתישבות.

“אם יש את נפשנו לברא אכרים יהודים בארץ-ישראל, כפשוטם וכמשמעם, כלומר להקים דור עובד בידיו ממש את אדמתו אשר רכש לו בארץ אבותיו, עלינו למצא דרך אחרת להישוב, דרך חדשה אשר על פיה יתאחדו הקנין עם עמל-כפים, ותתאחד הארץ עם העבודה, עד כי לא יהיו לנו פועלים מבלי אדמה, ולא אדמה מבלי פועלים עברים (ההדגשה במקור). ורק אז נוכל לקוות, כי יאחזו אחינו בארץ אחיזה קבועה וקימת ודבקו בה דבוק גמור לעבדה ולשמרה לעולם.

“…. בריאה חדשה נחוץ לברא בעולם הישוב ולשפוך על ידה רוח חדשה על השואפים לעלות, רוח של חפץ פנימי לעבודה קבועה ומסודרת, ורוח הבטחון ביגיע כפים, ללמד את אחינו לדעת כי כבד הוא הדבר מאד להתישב בארץ חדשה ולשנות בן לילה את דרכי החיים וסדריהם. אך כל אלה כאפס הם לבעלי רצון נמרץ אם רק יתאחדו אחד לאחד והיו לאגודה אחת משותפת בתכליתה האחת לחזק ולקיים את ישוב ארצנו ועמל-כפינו”.

בשורות המעטות האלה יש חזות-הכל. כל מה שנאמר אח"כ על “דת-העבודה” וכבוש העבודה וערך העבודה – הכל כלול בשורות המעטות והפשוטות של דיזנגוף.

דיזנגוף הקדיש אז בכלל תשומת-לב מרובה לבצור מצבו של הפועל העברי בארץ– בצור ע“י התקשרות עם האדמה. עוד בשנת תרנ”ב, כשעוד לא היה בארץ כמעט סימן לארגון של פועלים, סדר דיזנגוף, יחד עם אחים-לדעה, אגודת-פועלים בשם “הארץ והעבודה”, שתפקידה העקרי היה לשפר ולחזק את מצבו החמרי של הפועל היהודי ולקשרו לעבודת-האדמה.

לאגודה היו אספות תכופות, וממילא מובן שקטב כל השיחות וההתיעצות היתה הטבת מצבו של הפועל הארץ-ישראלי. היו כאלה שראו את הפתרון בפתוחה של תעשיה עירונית רחבה, והיו כאלה שראו את הישועה ביסוד כפרי פועלים על יד המושבות הגדולות (בצורת “עין גנים” ו”נחלת יהודה”, שנוסדו אח"כ בקרבת פתח-תקוה וראשון-לציון). דיזנגוף נטה לדעה אחרונה; הוא ראה חזות הכל בהחקלאות. בספר-התקנות לחברת “הארץ והעבודה” שיצא לאור בשנת תרנ"ב בירושלים, שמחברו העיקרי היה דיזנגוף מוצאים אנו את הדברים דלקמן על שאלת הפועלים:

“שאלת הפועלים היא הכי נכבדה בשלשתן (שאלת התמיכה ושאלת ההתישבות על יד בעלי הרכוש). כי לא רק שאלה חברותית היא, אבל גם וביתר שאלה לאומית, שאלת הישוב בכללו! הנסיון הורה לנו, כי מבלי פועלים עברים אין תקומה להמושבות. הפועלים הערבים אינם אלא משענת קנה רצוץ להמושבות, הן בבחינת מספרם והן בבחינת יתרון העבודה. ולא זו בלבד, אלא יש כאן גם מיחוש פן כמקרה הכסיל אשר החיה את הארי המת, גם אנו יקרנו. הפועלים העברים המה להישוב מה שהדם הוא לגוף אדם בריא. הם יתנו לו חיים, והם ישמרוהו מרקבון וכליון.

“… עלינו לשנות תחלה את תנאי החיים ביחוס אל הפועלים שנוי גמור. עלינו לפנות דרך לפני הפועלים מכל מכשול ופגע שאינם תלויים בעבודה. עלינו להשתדל להנעים להם את העבודה עצמה, ואלינו לתת לפניהם גם תקוות ומטרות, אשר תמשכנה אותם אל עבודתם לא רק במושכות האהבה אלא גם במושכות התועלת”.

והלאה:

“אך בהתמיכה לבדה טרם יצאנו ידי חובתנו. אם אמנם תעלה בידינו לתת בה בית תקוה להפועלים ומטרה אשר אליה ישאפו, אך אין לאל ידינו להסיר בה גם את הקוצים והברקנים מדרך המובילה להמטרה הזאת. מה יתרון להפועל באחוזה, אשר יסגל לו אחרי שבע שנות העבודה, אם העבודה עצמה היא רבת עמל ותלאה ושבעת נדודים מרבה להכיל? לכן שמה לה החברה לחובה להשתדל עם בעלי המושבות להכין במושבותיהם סדרים נכונים, אשר ימעיטו את התלאות ויסירו את הנדודים, באפן אשר כל פועל ימצא במושבה את רוחתו אשר הסכין בה בביתו. ובדבר זה נשים מבטחנו בבעלי המושבות כי לא יכבידו עלינו את מלוי חובותינו, באשר יבינו מאליהם את הטובה הרבה הצפונה בהסדרים האלה להם ולעניניהם. מלבד כל אלה דואגת החברה גם לחנוך בני הפועלים וחנוך הפועלים עצמם”.

יש כאן הרבה תמימות גם בתפיסת הענין וגם בההרצאה, אבל די בזה להוכיח את יחסי-האהדה של דיזנגוף להפועלים. אם לתרגם את הדברים בשפה חדישה אפשר היה להחתים תחתם את מישהו ממנהיגי הסתדרות העובדים של היום…

אבל עסקנותו של דיזנגוף לא היתה רצויה ביותר לגבאי הפקידות של הזמן ההוא. הם אל סבלו את התרחקותו מהם ורשות-היחיד שקבע לעצמו; הם לא יכלו לסלוח לו את דברי-הבקרת שלו ביחס לעבודתם; הם הביטו בעין-רעה גם על “עממיותו”, וביחוד על התקרבותו לחוגי הפועלים. ומתוך שהם היו אז שליטים יחידים בהישוב, ודעת-הקהל כמעט שלא היתה מציאות, היו גבאי הפקידות ממררים את חייו של דיזנגוף ועשו את ישיבתו בארץ אחרי הסגר ביהח"ר בטנטורה לבלתי אפשרית.

דיזנגוף ראה את עצמו אנוס לעזוב את הערץ. הוא נסע לצרפת. חברה בלגית הציעה לפניו משרת מנהל בבית-חרשת שלה למראות באחד מערי רוסיה. 5 אבל הוא לא נסע ישר לרוסיה. הוא נסע תחילה לבלגיה ועבד שם זמן מה בבית חרשת לתעשית זכוכית. וגם שם לא הסיח את דעתו מעניני חבת-ציון, והיה בא מפעם לפעם לפריז בענינים האלה.

בזמן ההוא הופיעה מחברתו של הרצל “מדינת היהודים”. אברהם לודויפול, שנמצא אז בפריז, העיר את תשומת-לבו של דיזנגוף על הכוכב החדש שעלה בשמיה של חבת ציון. הוסכם ביניהם לנסות לעשות דבר מה לטובת רעיונו של הרצל. אך היחס של גדולי היהדות הפרזיאית לתכניותיו של יוצר הציונות היה ק כקרח, וכל הנסיונות נופצו אל קיר ברזל.

דיזנגוף שב לרוסיה, ועבודתו הפרטית נעשית שוב תפל לעבודתו הקבועה לטובת חבת ציון. הוא תופס מקום חשוב (בתור יו"ר הועדה) בסדור המשלחת הידועה של חובבי ציון ואכרי א"י להברון בשנת 1901. באותו הזמן פרסם ב”הווסכוד” גם מכתב גלוי להברון, שעשה בשעתו רשם גדול. הוא מתחיל בסדור חברת “גאולה” ועוד. –

על הפרטים של העבודות הללו ידובר בפרק הבא.

 

פרק ד    🔗

ישיבתו ועסקנותו הציונית והצבורית באודיסה. – מיסד יחד עם אחה“ע ועם ההיסטוריון דובנוב חברה להלחם נגד המתבוללים ברוסיה. – חבר ההנהלה של בית-הספר למלאכה “טרוד”. – הוא מיסד את חברת “גאולה” וסניפים לה ברוסיה. – סדור ויו”ר הועדה של המשלחת אל הברון רוטשילד. – מכתבו הגלוי אל הברון רוטשילד ב”ווסכוד” עושה רושם חזק. – מכתבו של הברון אל דיזנגוף.

דיזנגוף שב לרוסיה בשנת 1897 בתור מנהל לחברה בלגית של ביח“ר לזכוכית ובקבוקים באודיסה. חובבי-ציון באודיסה, אשר מסביב לועד חו”צ,, שמחו מאד על שהתישב דיזנגוף בעיר זו, היות והוא היה מלומד נסיונות ובקי בתנאי א“י וישובה. הימים היו לדיזנגוף למשרתו הפרטית והלילות – לעסקנות צבורית. לא ארכו הימים ונבחר גם לאחד החברים בועד חו”צ. ע“פ הצעתו של דיזנגוף שנשלח אז האגרונום אטינגר לא”י מטעם ועד החו"צ, בכדי לחקור את מהלך ההתישבות.

יחד עם אחה"ע ועם ש. דובנוב ואחרים מיסד דיזנגוף חברה להלחם בהמתבוללים, Комитет Национализации שהקהלה ומוסדותיה היו כבושים בידיהם, ובמשך כל המלחמה הזאת, שנגמרה בנצחון ידוע, נמצא דיזנגוף תמיד בחזית. הוא נבחר גם לחבר ההנהלה של בית-הספר למלאכה המפורסם “טרוד”, שבין כתליו למד פעם בהיותו צעיר.

אך עבודתו הממשית ביותר לטובת ארץ-ישראל היתה בתקופה ההיא יסוד חברת “גאולה”. המטרה היתה ברורה אז כמו עתה: גאולת האדמה של המולדת. גם הצרך בחברה כזו היה ברור אז כמו עתה: גם אז מרובים היו הספסרים בארץ, שהתחרו זה בזה והעלו הרבה אבק ועשו הרבה רעש וגרמו בזה להפרעת השער. חברה הגונה בעלת הון הגון תוכל לקנות קרקעות בלי קולי קולות ולמכור אותן בלי רוחים גדולים, באופן שהמתישב לא יהיה מנוצל וגם יהיה בטוח בזה שהוא קונה. עסקני חו“צ שבאודיסה קבלו איפוא את רעיונו של דיזנגוף מתוך התלהבות מרובה, ואחרי שנגמרה החתימה על מניות החברה באודיסה גופה, נשלח דיזנגוף באופן רשמי לקיוב ולערים אחרות בכדי ליסד גם שם סניפים ל”גאולה”. דיזנגוף נבחר אח”כ גם למנהלה האקטיבי של החברה בא"י – אך על זה נדבר בפרק הבא.

במשך שבתו של דיזנגוף באודיסה עבר על הישוב הארץ-ישראלי “המשבר” הידוע של שנות תר“ס-תרס”א, שנגרם ע“י העברת המושבות מידי הברון לידי יק”א. מסירת המושבות – בעצם המסירה היה דבר-מה מגונה, משהו שהזכיר את תקופת המשועבדים של ימי הפיאודלים. אך המהפכה שבאה בעקבות המסירה עוד הגדילה את הבהלה. האכרים, שבמשך תקוה של שמונה-עשרה שנים הורגלו לחיי אפוטרופסות, ראו את עצמם ע"י “מסירה” זו כבנים שגלו פתאם מעל שלחן אביהם. את התמיכות שללו מהם כמעט לגמרי, אך השעבוד נשאר.

והבהלה הזאת, שתקפה את הישוב לרגלי מסירת המושבות לידי יק“א, עברה גם לרוסיה. טובי חו”צ התאספו תכופות לטכס עצה, ואחד מראשי-המדברים שבאספות הללו היה דיזנגוף – הוא שהכיר מקרוב את קפריזיו של הברון וגם את טיבה של הפקידות. וכשנבחרה ועדה בכדי לסדר משלחת להברון, נבחר דיזנגוף ליושה-ראש של הועדה, וממכתביו של אחד-העם לדיזנגוף 6אפשר לראות כי עבודתו של דיזנגוף בסדור המשלחת היתה פעילה מאד.

סופה של המשלחת ידוע. גם זה היה בבחינת נסיון שלא הצליח. לכה“פ לא הצליחה המשלחת תוך כדי דבור (היא השאירה בכל זאת רושם חזק על הברון, ואין שום ספק שהיא השפיעה הרבה על הברון ועל יק“א לשנות אח”כ את דרכי ההתישבות לטובה). אחד-העם, שהשתתף בעצמו במשלחת זו, השאיר לנו לזכרון את מאמרו המפורסם “שלוח עם עני”, ודיזנגוף, שלבו נפצע מאד מאי-הצלחתה של המשלחת, פרסם אז מכתב גלוי להברון (“ווסכוד” שנת 1901 גליון 44). הנני מביא כאן בתרגום מדויק את המכתב כלו, מלה במלה, מפני שמלבד ערכו ההיסטורי מעיד הוא הרבה על רוחו של כותבו. דיזנגוף לא חתם אז מתחת להמכתב בשמו המפורש אלא בפסידונים Vox Populi (קול העם), אבל עסקני חו”צ ידעו מי הוא הכותב.

מכתב גלוי להברון אדמונד רוטשילד

“אדוני הברון!

“כשאני פונה אליך במכתב גלוי זה, שבו אומר אני לדון עמך בפני היהדות כלה על ענינינו הארץ-ישראליים, מכיר אני ומודה שיש במעשה זה חוצפה גדולה מצד הנמוס המקובל. שהרי בעצם הדבר, איזו זכות יש לי, בן-תמותה פשוט, שלא הצטיין בשום מפעל לטובת עמנו, העושה ומדבר בשמו הפרטי בלבד – איזו זכות יש לי להתערב ולהכניס ראשי בענין שנוצר ונתמך על ידיך, רק על ידיך – באמצעים שלך, בפקידים שלך וברצון שלך? כלום יעלה על דעתו של מי שהוא להתערב ביחסיך לכל אותם האנשים שבפריז, התלוים בך לגמרי ושמספרם עולה בודאי על מספר האכרים שבארץ-ישראל!

“אבל יש שטחי-עבודה, אדוני הברון, שבהם נשללות מהפרט זכויותיו האינדיבידואליות, והוא נעשה חלק מהכלל, מבלי להתחשב עד כמה גדול חלקו בכלל זה. אם אתה, למשל, תבנה בית-כנסת בכסף שלך ועל אדמה שלך, ותזמין לבית-כנסת זה מנין של יהודים עניים בכדי להתפלל בצבור, כל אחד מהעניים האלה רשאי יהיה לאסור עליך להתפלל בגלוי-ראש או לשנות את סדר התפלה.

“מאותו היום, שאתה התחלת להתעסק ברצינות בישוב א"י, נעשת שותף לכח-היוצר ההיסטורי של עמנו, ולבית דינו של ההיסטוריה אין משוא-פנים. ואם יש לך הזכות לעבוד ולפעל בארץ-ישראל, יש לכל אחד מאתנו הזכות להעריך את פעולותיך לפי ראות-עיניו.

“לאחר שורת דורות ארוכה של רדיפות והשפלות, נעשה בפעם הראשונה הנסיון לבטא בצורה ממשית את האידיאלים ותקוות-התחיה, שעמנו נושא בחבו מדור-דור. מורדפים ומושפלים במקומות-גלותם, קמו לפני עשרים שנה חלוצים אחדים אמיצי-לב ועזבו את אירופה ועלו לציון בתקוה למצא שם מנוחה ונחלה על-יד קברי האבות. אידיאלים רמים ונשגבים הלהיבו את האנשים האלה: לאחר שהכירו בשקר ובאי-הקביעות שבמצבם בנכר, גמלה בלבם שנאה לחיי-מסחר ואויר, ובשובם לארץ-המולדת העתיקה, רצו ג“כ לחדש ימיהם כקדם ולשוב לחיי-עבודה אנושיים ובריאים. בה בשעה שהאנשים האלה השתדלו ודאגו לבסוסם בתור עובדי-אדמה, האמינו באמונה שלמה שהם ממלאים תפקיד של חלוצים, בחדוש חייה של היהדות; בשעה שהשקיעו את עצמם ברכישת אדמה ובהחלפת הצורה הכלכלית של חייהם, חלמו ג”כ על תחיה רוחנית. זה היה רגע מרומם ומכריע בדברי-ימי עמנו. אחרי המהלומה הפתאומית של המאורעות הנוראים כאילו התעורר העם והתחיל מתבונן סביבו. על לבו עלו היעודים וההבטחות של האבות הנביאים, והוא התחיל בוחל בדרכי-החיים ובצורת-החיים של הגלות, התחיל משתוקק להתרכזות ולהתבודדות בד' אמות שלו; תקף אותו הרצון להתחיל את חייו מחדש על “ארץ חדשה” “ותחת מים חדשים”.

“לאסוננו היה מפעל זה למעלה מכחותיה של חברת-נלהבים זו. בלי מורי דרך, בלי תכנית, בלי אמצעים ובלי ידיעת שפת-הארץ, הביאו אותם החיים תיכף לידי הכרה, שרק מכשיר לאומי גדול יוכל לגשם אידיאה נשגבה כישובה של א"י. הסתדרות חובבי-ציון צעירה היתה וחלשה ומובן שלא יכלה לשמש בתור המכשיר הלאומי המבוקש. המצב היה טרגי באמת: מצד אחד המון נבוך וחסר-עזרה, הקשור בכל נימיו למסרת-אבות ולקדשי האומה והנכסף ומשתוקק לחיים חדשים בציון העתיקה, אבל בלי כל יכלת להתארגן ובלי כל אמצעים לגשם את תקוותיהם. ומצד שני השכבות העליונות של העם, התלושות לגמרי מקרקע האומה והרואות בממונן תריס ומגן בפני פורעניות ורדיפות, והמביטות על מעשי הראשונים במנוד-ראש ובסקרנות של חמלה.

“מן המצר הזה קראו אליך לעזרה. שמך מפורסם מאד בתוך המוני עמנו, המספרים בגאוה כיצד נעשה אביך-זקנך למיסדה של משפחת רוטשילד המהוללה. הדמיון העממי רואה את כל בני משפחת רוטשילד כבנים נאמנים לעם, המתיחסים ביחס של קדושה לכל יעודי האומה. אלה שפנו אליך האמינו לפיכך באמונה שלמה, שאתה מסוגל לחדור להמגמה העיקרית ולהבין את מאוויהם.

“ובאמת: בשעה ששליחה של ראשון-לציון, שהוצג לפניך ראשונה ע"י הרב איזידור לב בשנת 1882, הרצה לפניך ארוכות על הסבל של אחיו על אדמת-ציון ועל ההוד הנשגב שבשאיפותיהם, ירדה דמעה חמה מעינך, וברגע הזה יכול היית להעשות לגבורה של היהדות הלאומית במקום הגבור האזרחי של היהדות הגלותית. מהו הדבר שהשפיע עליך לפתוח בשביל הארץ-ישראליים האלה את כיסך ואת לבך היהודי? האמנם היתה כאן רק רחמנות בלבד, רחמנות של נדבן? אבל הרי גם לאוסטרליה ולאפריקה ועוד נדדו עשרות אלפי יהודים, גם שם כוננו מושבות חקלאיות, ולמה איפוא שמת לבך רק לחבורת-האכרים, שהתישבה בארץ שוממה ונדחת? שלוחי עמנו המסכן היו בטוחים, שברגע ההוא היית לגוף אחד אתם, וצערם היה לצערך וחלומותיהם היו חלומותיך; שלפני עיניך הופיעו פתאם תמונות גבורינו המהוללים, שעלו על המוקד בכדי לקדש שם שמים ושם הדגל הלאומי, ואתה הבינות שיש כאן צרך באהבת אחים חמה ומלטפת. שליחי עמנו האמינו לפיכך שמהפכה שלמה הולכת ונעשית בדברי ימי הגלות, שהולך ומתקרב הזמן של תחית “העצמות היבשות” האלה.

“אולם בכדי להחיות את העצמות היבשות, מן ההכרח היה להפיח בהן קודם רוח חדשה, רוח של אהבה: עם ישראל זקוק בעיקר לאהבת בניו ולא לכסף. במדה שמרבים לחלק כספים להעני, בה במדה מתחבבים עליו ענויו. כאן מן הנחוץ היה לאסוף ולחבר את כחות-היהדות המפוזרים למכשיר חי ופועל, להלהיב ולעודד את הלוחמים הבודדים לעזרה עצמית ולהגנה עצמית, לתמוך ולסייע בכל התחלה ובכל פסיעה של עבודה-עצמית – מן הנחוץ היה לא לחלק כספים להאכרים, לא ליסד מושבות ע"פ נוסח-דפוס קבוע, אלא ליצור ולארגן את המפעל הלאומי. אתה היית אז האיש היחיד, שיכול היה להעמיס על שכמו עבודת-ענקים זו של תחית העם היהודי. מזוין באמצעים גדולים ויושב במרכזה של התרבות, צריך ויכול היית להבין שרק העם עצמו מסוגל להתיר את עצמו מהשעבוד, וששום עזרה הנתנת לו מלמעלה למטה לא תובילהו אל המטרה. אם למרות כל מוראי-המצב מצא העם ברגעי-היאוש שלו שארית-כח למען לרצות בחפש וביגיע-כפים, צריך היה להשתמש בחכמה ברגע זה של ההארה האלהית, להשתתף בהתעוררות כללית זו ולהכניס לתוכה סדר ואמצעים ומרץ. אם העם המדוכה אינו מעיז להאמין בחלומותיו ומתירא משום כך להכריז ברמה על קומו לתחיה, אתה צריך היית להיות לו לפה; אמץ-הרוח של האומה צריך היה למצא בטוי בך, ואתה מחויב היית להכריז קבל-כל העולם, שעם-ישראל חי עדיין ושהוא רוצה בחיים עצמיים. בדבור-קסם אחד יכול היית להחיות את תקוותיהם של אחיך-לגזע, והעדר המפוזר היה נהפך תיכף לעם מסודר ומאורגן. אתה יכול היית להעשות לזרובבל של הגלות השלישית. ולפיכך אומר אני שבשעה שהורדת דמעה על צרותיהם של היהודים, יכול היית להעשות לגבור העם, והדמעה ההיא היתה נעשית יקרה לעם היהודי הרבה יותר מהמליונים, שבזבזת אחר כך בשבילו.

“אבל לאסונם הגדול של ידידי ציון האמיתיים, לא כך הבנת את תפקידך ברגע ההיסטורי ההוא, ואחרים לגמרי היו מעשיך. כשהודיעו לך שחברת כל ישראל חברים הקציבה בשביל ראשון-לציון סכום שנתי של שנים עשר אלף פרנק, קמת והצהרת חגיגית, בנוכחותו של איזידור לב, שאתה מוכן ומזומן למלא את כל מחסורי המושבה, אבל בתנאי מפורש, שחברת כי“ח לא תשתתף בזה בכלום. במקום להתמסר כלך לטובת הענין הקדוש ולעשות ממנו דבר לאומי כללי, השתדלת מן הרגע הראשון להניח עליו את החותמת האישית שלך. גם מתקני-הדת היהודים מגרמניה הציעו את עזרתם ליהודי ארץ-ישראל, דוקא בתנאי, שהחלוצים יקבלו עליהם התחיבות להפיץ בא”י את רעיון התקונים בדת ולבנות בירושלים בית-כנסת מתוקן עם עוגב וכו' – ואתה מצדך הצגת תנאי, שמלבדך לא יתערב איש בענין-ההתישבות. קשה להגיד מי משני התנאים היה נגוד יותר גדול לטובת האומה, אלא שהתנאי הראשון הוצג גלוי וברור ומשום זה דחו אותו. אבל על הרע שבתנאי שלך לא עמדו בשעתו, מפני שהוקסמו מהפרספקטיבה של אמצעים בלתי-מוגבלים ומפני שבכלל לא חדרו לעמק הדבר, ולא הרגישו שבתנאי שאתה מעמיד צפונה כליה לכל תנועתנו. התנאי שלך נתקבל, ואתה לקחת תחת חסותך את המושבות אחת אחרי השניה, והעבודה התחילה. התפקיד, שקבלת עליך למלאות בתוך רשות-יחיד גמורה היה בעקר: “לסדר” את האכרים על קרקע “וליצור” בא“י מעמד של עובדי-אדמה. סבור היית שרצונו ואמצעיו של אדם אחד מספיקים “לסדר” ו”ליצור” אנשים ע”פ חפצו.

“בהיותך יו“ר הועד הפריזי לעניני צדקה הפקדת את מזכירו של ועד זה למוציא-לפועל של עניני הישוב הא”י. האדון הזה התרגל להביט על הכל מנקודת-השקפה של צדקה וחסד; וגם ענין הישוב נראה בעיניו לועד-צדקה גדול – האכרים הם העניים הפושטים יד, אתה הנך היו"ר, והוא משמש בתור מזכיר לצדקה ואידיאלסטים לפושטי-יד מסכנים, וכל הבנין שלך אינו אלא קורי-עכביש. נסה-נא לסגור את קופתך, ותראה שבמשך חדש אחד יגועו כל האכרים מרעב. האכרים שלקחת תחת חסותך היו לפני עשרים שנה צעירים ומלאי-רעננות ומעוף; הם שאפו לדבר-מה, הם התכוננו לדבר-מה. הבט-נא עליהם עתה, לאחר שזכו להנות מידך הנדיבה; עכשיו הרי הם קומץ של חלכאים והולכי-נמושות, בלי כח ובלי רצון ובלי שאיפות. זהו פרולטריון שכל אחד ממנו שקוע בחוב של חמשים אלף פרנק, חבורה של “מי שהיו אנשים” ועבדים נרצעים בהווה ובעתיד.

“אילו היתה עבודת ההתישבות מבוססת מתחלתה על כחות עצמיים, בלי התערבותך ובלי מטר-נדבותיך השופע, היתה מתפתחת בפסיעות קטנות אבל באופן טבעי ובריא, ולבסוף היתה נותנת לנו אי-אלה תוצאות. אפשר שהיינו מגיעים סו“ס, לאחר עבודה של עשרים שנה, למספר קטן של אי-אלה עשרות אכרים בריאים בגופם וברוחם, המעבדים את שדותיהם וחיים מיגיע כפם. ואפשר שהעם העברי היה נאחז סו”ס בהכלל של “אם אין אני לי מי לי”, והיה תורם מרכושו הדל, ומאסף ע"י התרומות הפעוטות האלה את הקפיטל הדרוש בשביל התישבות יותר גדולה. אבל אתה נדחקת לתוך העבודה והשפעת עליה את המליונים המרובים שלך, וכל המפעל נטה מן הדרך לרעתו.

“האכרים שלך, “אכרי-הברון”, חיו ופעלו באפן אי-נורמלי, מפני שהם חיו לא על חשבון אמצעיהם אלא על חשבונך,ומפני שהם פעלו לא בתקף רצונם ובהתאם לצרכיהם, אלא ע“פ פקודותיך. ו”אכריך” אלה שמשו דגמא באפן חייהם ובצורת עבודתם גם לאכרים אחרים, שלא זכו להיות סמוכים על שולחנך. וגם הממשלה התורכית נבהלה ונשתגעה למראה מטר-הזהב היורד מפריז על מושבותיך. היא לא היתה מוצאה סיבה להתנגד ליצירת מושבי עובדי-אדמה, אבל היא מוכרחה היתה לבקש כוונות זרות ביסוד מושבות-אצילים שופעות זהב. עכשיו בא רגע של משבר גמור לכל אותה העבודה הנבוכה ללא שיטה וללא בסיס. ועל תוצאותיו של הנהול הפזיז והפרוע מעידה עובדה זו: בשעה ששלמו קודם לכורמים שלשים פרנק לכל קנטר ענבים, ובשעה שהגרמנים שבשרונה משלמים גם היום עשרים ואחד פרנק לקנטר, אין בכחו של יקב ראל”צ לשלם יותר מחמשה-עשר פרנק. האכרים נהרסו לגמרי, הרבה מהם עוזבים את הארץ, ואנחנו עומדים לפני מפלה גמורה.

“רעיון-התחיה נשרף והיה לאפר, ובעד כל העלבון הזה עלינו להכיר תודה לך.

היו אנשים, שזה מזמן הבינו את אי-הנורמליות שבשיטת-עבודתך בארץ-ישראל. הם אמרו לך זה, כתבו, הזהירו, אבל אתה נשארת נאמן לעקרונך ותשובתך היחידה היתה: למי שנותן המאה לזה יש גם הדעה, ושאין לשום איש הרשות להרהר אחרי מעשיך ומעשי פקידיך. בשעה שלפני שנתים הרגשת את עצמך עיף ומאוכזב ואמרת למסר את כל ענין ההתישבות לחברת יק“א, נמצאו גם אז אנשים שהתחננו לפניך שתטה אזנך להצעתם בדבר שיטה חדשה בהתישבות, אבל אזנך היתה אטומה, ועתה, כשהמשבר הגיע למדרגתו העליונה, נתאספו לאספה מיוחדת כל אלה, שהישוב הא”י יקר ללבם והם שלחו אליך משלחת מורכבת מטובי החברים. המשלחת הזאת הגישה לך תזכיר ובו הודגש בפירוש שאין לחפש את שרש הרע בחסרונותיה של שיטה זו או אחרת או בחסר-הכשרון של פקיד זה או אחר, אלא באפוטרופסות שלך, הממיתה בלבות האכרים כל רצון וכל חפץ. בזה שאתה מבזבז כספך בלי ברירה מעמיד אתה מכשול גדול לגורם-החיים החשוב ביותר – למלחמת-החיים ולהבחירה הטבעית. המשלחת הציעה לפניך לבטל את התמיכה, לחדל מלהיות דן-יחיד בעבודת ההתישבות ולמסור את גורל המושבות לידי המעונינים עצמם, בתתך להם עזרתך ע"י מוסד בן-סמך ועל בסיס מסחרי, כדי שיוכלו לצאת מן המצר.

על זה באה תשובתך הקבועה והמנוסחת:

“La colonization – c’est moi “

“אין אתה רוצה בשום אפן שיתערבו “בעניניך”. בכח המיליונים שלך מעמיד אתה את עצמך בנגוד לטובת האומה. בתוך עמים מתוקנים אי-אפשר הדבר שיצא אחד מבניו ויטיל את מרותו על כלם בכח החמריות שלו, אבל עמנו הרי כה דל וכה חלש…

“אבל עם חלש ודל זה מתעורר, הוא יקום ויתעודד לחיים חדשים, ובעצמו, בלי עזרת המיליונים, יתיר את עצמו משעבודו ויסדר לו חיי-עצמיות שלמים. ואתה לוקח על עצמך בינתים את האחריות לא רק בעד עתידם של ארבע מאות אכריך המסכנים, אלא גם בעד גורלו של נסיון התחיה והגאולה שאליהן נכספים היהודים זה אלפים שנה”.


את הרשם שעשה מכתב גלוי זה על הברון אין אני יודע, אפשר שבא לידי כעס, ואפשר שבעמק לבו נתן צדק להכותב. יודע אני רק זה: לאחר עשרים וארבע שנים, כשבא הברון לא“י בבקורו האחרון בשנת תרפ”ה וראה את תל-אביב בפריחתה ובשגשוגה הודות לראש העיר דיזנגוף, שלח מאניתו “אטמה” את המכתב הבא:

אדוני דיזנגוף היקר!

מאד הצטערתי על שסערת הים הכריחה אותנו לעזוב בחפזון כל כך את חוף יפו. ברצוני להודות לו באופן פרטי על כל תשומת הלב שנתתם לי.

אין ביכלתי להביע את כל התרגשותי מקבלת הפנים הנהדרה שערך לי הישוב בתל-אביב, קבלת פנים שהעידה על רגשות כה כנים ואמתיים, והריני מבקש ממנו למסור לישוב בתל-אביב את כל תודתי העמוקה.

הרשם שקבלתי ישאר בזכרוני ובלבי תמיד. היכולת לראות את תל-אביב היתה לי לאושר גדול. גבעות החול שלה, שראיתי לפנים, ראויות באמת לשמן “תל-אביב”, אביב התקופה החדשה לישראל. רחובותיה הרחבים מוקפי בתים, בעלי ארכיטקטורה כה עדינה, נותנים לה אופי מיוחד, ובתי החרשת שלה עם הפועלים העובדים בלבביות גדולה מעידים על אפשריותיה של התעשיה בארץ. –

ירשה נא לי, אדוני דיזנגוף היקר, לברך אותך לזה ולשלח לך יחד עם תודותי את ברכותי הנאמנות.

חתום: א. רוטשילד.

 

פרק ה    🔗

בואו לא“י בפעם השניה בשנת תרס”ה בתור בא-כח ומנהל של חברת “גאולה”. – הקניות הראשונות של חברה זו נעשות על ידו. – עסקנותו הצבורית. – ביתו נעשה מרכז פוליטי. – המהפכה הקונסטיטוציונית בתורקיה ומאמרו “בפני משטר החדש” ב“העמר”. – יחסו אל הפועלים-הצעירים מהעליה השניה. – הצעתו ליסד “חברת הישוב הקרקעי ליהודים בתוגרמא”. – עבודתו בהתחלת יסוד חברת אחוזת-בית – תל-אביב, ועסקנותו הצבורית ביתר שאת. – מאמרו “מקץ שלשים שנה” ב“העולם”. – הצעתו לבירור בעבודה הציונית בא"י.


שנת 1905 התחלתה של תקופת “האביב” היתה ברוסיה, גם בשביל יהודי רוסיה. עם נשיבתן של רוחות החרות ברוסיה הגדולה, נסחפו גם יהודיה, עם הזרם, וגם חלק גדול מתוך חובבי-ציון תלו אז את כל תקות עמנו בהשגת הקונסטיטוציה ושווי-הזכויות.

דיזנגוף נשאר נאמן לשיבת-ציון. הוא היה בכלל איש-המעשה ואיש ההעזה בחבת-ציון שלו. הוא לא אהב להתעמק הרבה בבסוסה של התורה הציונית, לא בתקופת חבת ציון ולא בתקופה ההרצלית; הוא בכר את המעשה על המדרש. משום כך היה הוא אחד העסקנים המעטים, שעזב את הגולה במבחר ימיו, מבלי לחכות לא לצרטר ולא להצהרתו של בלפור.

ובעצם הרעש וההמולה של “האביב” הרוסי צרר דיזנגוף את חפציו ועלה לארץ-ישראל להתישב שם בפעם השניה, והפעם לתמיד. הוא בא לארץ-ישראל בתור מנהלה של חברת “גאולה” שהוא היה יוצרה, אבל לא עברה עליו שנה בארץ והוא נעשה לנקודה המרכזית של העסקנות הארץ-ישראלית בכלל.

אמצעיה של “גאולה” לא היו גדולים ביותר וגם על מקח-וממכר של אדמה עירונית לא יכלו אז לחשוב. מן ההכרח היה אז, איפוא, לסדר תכנית-עבודה כזו שאפשר יהיה להוציא את התועלת הלאומית המקסימלית על ידי השקעת-כספים מינימלית. דיזנגוף הניח ביסודה של התכנית גאולת השטחים שבין המושבות. התועלת שבגאולה זו כפולה היא: הגדלת המושבות הקימות ע“י הוספת שטחים חדשים ושחרורן של המושבות מהטרדת שכנים לא רצויים, שלפעמים היו גורמים צרות מרובות להמושבות גם ע”י רצועות-אדמה צרות שלהם, שהיו חוצות ונדחקות לבין אדמת היהודים.

לא קלה היתה קנית קרקעות בימי שלטון התורכים. ובכל זאת עלה בידי דיזנגוף לגאול את הרצועה, שהיתה מפסיקה בין ודי-חנין ונס-ציונה (ע"י זה נתחברו שתי המושבות לאחת עד שהשם הראשון כמעט שנשתכח לגמרי). זה היה המפעל הראשון של חברת “גאולה”. אח"כ באו הקניות של אדמת המושבה באר-יעקב, קנית אלף וחמש מאות דונם על גבול המושבה גדרה, קנית שטח בין פתח-תקוה וחור-זרזור, קנית שטח על גבול מקוה-ישראל ועוד, ועוד.

אך מרובה מזה היתה עבודתו הצבורית. הודות לסגולותיו הגמישות, ששחררוהו מלהיות כפוי לשום דוקטרינה, הודות להדביז שלו “אמור מעט ועשה הרבה”, וביחוד הודות למדותיו הג’נטלמניות המחבבות אותו על חוגים שונים – נעשה דיזנגוף לפרנס-הישוב המושבע בלי החלטות ובלי בחירות. והוא השכיל והבין לרכז סביבו בעבודה הצבורית כל בעל כשרון וכל בעל ערך ומשקל, אפילו מתוך החוגים שהתיחסו אחרת אל הציונים. ענטבי, אליהו ספיר, שמעון רוקח, שינקין ולהבדיל בחיים דוד ילין, מאירוביץ, איזנברג, ד“ר חיסין הד”ר לוי, ועוד, ועוד – כלם היו שותפים בעבודתו ובשביל כלם היה דיזנגוף הפיגורה המרכזית של העסקנות הצבורית, שבימי שלטון התורכים והקפיטולציות והתרברבות הקונסולים היתה צריכה להיות מלאת-טקט ובינה יתרה. מלחמה בין הזקנים והצעירים בפתח-תקוה, כדור של יהודי חובל בשוגג בערבי בגדרה, הקימקם של חיפה התבטא זדונות ביחס ליהודים, בחירות למג’לש עמומי בירושלים, יסוד מועדוני “אחדות” ביפו – כל הדברים הללו נדונים בהכרח בביתו של דיזנגוף. ביזמתו 7נוסד ג“כ אז מועדון פוליטי, שתפקידו היה למנוע בעד קפוח-זכיותינו ע”י הפקידים התורכים. חברי הועד הזה היו: דיזנגוף, ענטבי, רוקח, ספיר, ילין, איזנברג וי.ד. דרורי (בר-דרורא), והרבה חמר הסתורי אפשר למצא בארכיונו של מועדון זה, ביחוד מימי ההתנפלות הידועה על בתי המלון של ספקטור וחיים-ברוך.

על מהלך מחשבתו של דיזנגוף בימים ההם יעיד מאמרו “בפני המשטר החדש”, שנכתב בשנת תרס“ט ונתפרסם ב”העמר" כרך שני.

על מצבה של הקהלה היפואית כותב הוא:

“אך הנה זה יפו החיה, ההומיה, הרועשת באספותיה ובעסקיה השונים והמשונים, יפו זו שכלה “חדש” – כלום מרגיש אתה בה חיים מבוססים ומיוסדים של עדה אזרחית המשתרשת בארץ ויוצרת לה מעמד במדינה? קהלה יהודית זו שיש בה כששת אלפים נפש אינה תומכת אפילו בבית-הספרים שיסדו להם חובבי-ציון ולא בבית החולים שלה, המוכרח להסגר כפעם בפעם. לא עדה אתה מוצא בעיר חדשה זו, אלא ערב-רב של עוברים ושבים, או העוברים לבלי שוב… ואין האנשים האלה מוכשרים עדיין לברא צבור חדש בארץ מפני שבעמק לבם אינם מאמינים עדיין בקיומם פה בתוך התנאים המשתנים ומתחלפים עליהם תדיר”.

ורע היה עליו גם מעשה הציונים בעת ההיא. כל העבודה המעשית כביכול של הציונים היתה אז קלושה ופעוטה מאד, אך במקום המעשים באו התרועות על כל נטיעת עץ ביער הרצל, וממילא מובן, שכל תרועה הכבידה ביותר את העבודה ע"י הגזרות מצד התורכים. דיזנגוף קובל על זה מרה:

… “ועתה בא והוסף על זה את הפרסום, שטבע ארגניזציה כזאת מחייבת-הפרסום הזה, הנעשה ע”י המון מכה“ע והאספות, טוב הוא אולי בשביל התפשטות הרעיון והפרופוגנדה, אבל כמה הוא מזיק לכל פעולה של ישוב בארץ! ההסתדרות הזאת אשר כל שוקליה וכל מנדביה אינם מכניסים אפילו מאתים אלף פרנק לשנה, ולפעמים לא רחוקות אין המרכז מקבל די הוצאותיו, משתמשת בחמשים מכ”ע בערך, בכל הארצות ובכל הלשונות. וכל האורגנים האלה אשר נועדו “לעורר” הרי מחויבים הם להריע ולתקוע על כל כרם שנעקר בארץ-ישראל ועל כל נחלה שלא נקנתה, ועל כל הצעה שלא נתבשלה כל צרכה, ועל המדיניות ועל הכלכליות אשר בציונות המעשית, ועל המפלגות ועל חלוקיהן וכדומה לזה להג הרבה ורב דברים גם באין ענין ומעשה לפניהם. הלא ללעג ולקלס היינו בעיני העם, שאינו מבין פוליטיקה, וכן היינו גם בעיני פקידי הממשלה, השומעים את דברינו הרבים על אופקים רחבים ופרספקטיבות גדולות, בעת שהכל יודעים שבקופתנו לא תמיד נמצא כדי הוצאות קטנות ממש. והתועלת, שפרסום זה מביא בשעת איזה מעשה ממשי, מובן: העתונים כדרכם, הרי צריכים להיות “זריזים מקדימים”, והנה מתפרסמות, למשל, בשורות על דבר קנית חלקת הקרקע “לאחוזת-בית”, בעת אשר עוד לא נגמרה עדיין הקניה, והפרסום הזה מעלה את השער ובורא הרבה מכשולים חדשים מצד הממשלה".

להרמז על “אחוזת בית” יש שייכות לקנית השטח הראשון (מאה ועשרים אלף אמה) בשביל תל-אביב של עכשיו, – קניה, שעלתה בהרבה מרץ ויסורים. להצדקת קובלנותיו של דיזנגוף צריך לקחת בחשבון גם את העובדה, שהימים היו אחרי המהפכה של התורכים הצעירים בקושטא, זאת אומרת: אחרי שגבר החשד בלבות המנהיגים התורכים ביחס למעשיהם של כל הזרים. המהפכה הקושטאית הכניסה בכלל מהומה גדולה לתוך המחנה הציוני, ובעמק הלב הבינו רבים, שפתרון החלום של השגת הצרטר ידחה עכשיו בהחלט לכמה וכמה שנים. היו גם כאלה שהבינו שהציונות המעשית צריכה מעכשיו לסמן בשביל עבודתה דרכים חדשות, אבל לא לכולם היה אמץ-הרוח הדרוש בכדי להביע זה גלוי. במאמר הנ"ל מדבר דיזנגוף ברורות גם על זה. הוא כותב:

"תמה ומסופק עמד כל העולם הנאור למראה השנוי הגדול שנתגלה פתאום בממלכת תורכיה ובא כמו בהיסח הדעת. ראוהו ולא האמינו בו: האפשר כי גם “המאמינים” האדוקים, אלו “הפטליסטים” הדבקים במסורת קדומים, יהיו דורשים ומקבלים מהממשלה הארכידיספוטית כל מיני החרויות והזכויות שבמשטר קנסטיטוציוני? האפשר כי יעשה כדבר הגדול הזה מבלי תגרות ומלחמת דמים? הַיִגָאל גוי יום אחד? האם לא תסוף גאולה זו בין לילה אחד כאשר באה?

……“ואנחנו, עם עני ודל, היינו כחולמים. עומדים אנו בשאלות הישוב והציונות שלנו, ועדיין אין אנו יכולים לשער את פתרון הבא לקראתנו עד המהפכה הזאת. רק דבר אחד ברור לנו, כי מן הוא והלאה אנו צריכים להתחשב עם כחות חדשים שלא פללנו כלל להם עד כה. עד הנה היו סוברים הציונים שאין הדבר תלוי אלא ב”צרטר" וזה תלוי ברצון מושלים ופקידים, ורצונם של אלה תלוי כידוע ומוסכם רק בבקשיש. ולפיכך – בין אלה מן הציונים שאמרו כי צרטר קודם לקולוניזציה ובין אלה שאמרו כי ישוב של אינפילטרציה קודם לצרטר – חשבו כי רק הכסף יהיה “עונה הכל”, והשאלה הציונית לא היתה אצלם אלא שאלת הכסף בלבד. מעכשיו אנו צריכים להתחשב עם עמים ועם ציריהם באי-כחם שבפרלמנט, בעתונים ודעת-הקהל ורצונו, שאינם נכנסים בגדר הבקשיש – ומה יענו אלה לנו?

“אך אנחנו הציונים, החושבים שארץ-ישראל עיקר גדול לתחית עמנו המרודף והמפורד – אנחנו שמאמינים אנו ובטוחים, כי ארץ זו שלא פקעה קדושתה ואהבתה מלב עמנו, בבא עת תחיתה תהא בכל אפן מושכת את בניה אליה מקרוב ומרחוק, ואי-אפשר שלא תעשה מרכז חשוב לעמנו בכלל ולאחינו תושבי תורכיה בפרט – אנחנו החפצים לעזור ביחוד לתחית חבל ארץ זו שבתורכיה ע”ח אנשים חדשים, אנשי מעשה ופעולה וקפיטלים חדשים ממשיים – כדאי לפנינו עתה לעשות את חשבון האנשים והקפיטלים שיש לנו בארץ ולחשב על פיהן את דרכנו בעתיד העומד לפנינו".

וכאן פרטי כל הגורמים והמכשירים, היכולים לבא בחשבון:

"… והנה רוב היהודים הבאים לארץ-ישראל מסוג “בעלי-הבתים”, חוץ מהזקנים והזקנות ההולכים למות – לא רק שאינם אכרים (אולי יש בהם אחד למאה) כי אם גם לא הסכינו בשום עבודה גופנית מעולם. יושבי כרכים ויושבי-קרנות אלה, שהושלכו מתוך החיים בצוק העתים, באים לכאן בחצי ימיהם עם הטף אשר ברגליהם, מלאי יאוש וחסרי כח למלחמת החיים, בלי אמצעים ובלי ידיעה כל שהיא. לא לבנות הם באים כי אם להבנות. אנשים כאלה אינם עזרה אלא מעמסה לכל ישוב חדש, – אנשים אלה, אם נסיונם הראשון לא הצליח, מתיאשים מיד ומרפים גם ידי אחרים, מקללים בציונות “שבאה רק לרמות את הבריות”, ועם האפשרות הראשונה הם עוזבים את הארץ לספר “תהלתה” בישראל.

“גם הפועלים הצעירים הבאים לא”י רק המעט מהם עבדו עבודה גופנית בארץ מולדתם, והרוב הם משכילים צעירים, הנכנסים פה למפלגת הפועלים ומתחילים לעבוד בשדה בתור נסיון, ואחרי אשר אין להם די סבלנות להאריך בעבודה הזאת ואין גם בחפצם להשאר פועלים פשוטים כל חייהם – הם עוזבים ע“פ הרוב גם כן את הארץ והולכים ומתפזרים לארצות הנאורות, מקום שהאורגניזציות עובדות”.

מתוך התחשבות זו עם המציאות מצא דיזנגוף פגם גם בדרכי מלחמותיהן של הסתדרות הפועלים. כפי שראינו בפרקים הקודמים היה דיזנגוף הראשון – ואולי היחיד – בתוך עסקני הבורגנים, שהקדיש זמנו ומרצו לשפור מצבם של הפועלים. קתונות השופכין, שאחדים ממנהיגי הפועלים שפכו אז על האכרים ועל כל נותני-העבודה בכמה גליונות של “הפועל הצעיר” ומלחמת המעמדות ש“פועלי-ציון” עשו לה נפשות להלכה ולמעשה, לא יכלו לבלי להרגיז אדם כדיזנגוף, שנגד עינו רחפה תמיד טובת הכלל ושהיה מתחשב הרבה עם המציאות. הימים היו אז ימי התרגשות משני הצדדים. מלבד מאמרי הבקרת החריפים בעתונות הפועלים סודרו גם שביתות, וגם בבית-החרשת של שטיין ביפו (בית-החרשת היהודי היחידי שהיה מפרנס אז יותר ממאה פועלים וקבר הרבה עשרות אלפים פרנקים של יזמה פרטית) לא עבר הדבר בלי שביתה. דיזנגוף ראה את עצמו אנוס להשמיע קולו בשאלה זו, ובמאמרו שפרסם ב“הצבי” של בן-יהודה (גליון ד' שנת תרס"ט) כותב הוא כדלקמן:

"הן לא פועל ולא צעיר אנכי, ובכל זאת הנני מרשה לי לדבר באזניכם דברים אחדים על הפוליטיקה הכללית שלכם.

“הדרך אשר התיצבתם עליה לא טובה היא והיא לא תצלח. הנה אתם עורכים מלחמה עם כל הישוב הישן והחדש כמו לו אתם לבדכם נשארתם אחרי המבול של בורגנות נאמנים לדגל התחיה האמתית ובלעדיכם אין איש כואב על שבר העם ועל משבר הישוב. שמתם לכם למטרה כבוש העבודה – אולם המטרה הזאת מכם והלאה והמלחמה היתה לכם למטרה, כי מלחמה לכם מפנים ומאחור, מלחמת מצוה ומלחמת תנופה, מלחמה לשם מלחמה, והיתה כל הארץ מלאה תרועת מלחמה ונצחון. אך אוי לו לנצחון כזה! כי אם באמת כל המושבות וכל המוסדות הלאומיים כל כך נרקבים עד שהם מתנגדים כלם להעבודה היהודית – אז למי אתם עמלים? למה לכם לרמות את עצמכם ואתם הלא ידעתם שלו נתנו היום כל בני פ”ת את ידם להפועל הצעיר ודרשו מאתכם שתתנו להם פועלים עבריים במקום הפועלים הערבים שיגרשו – התוכלו להמציא להם את כל העגלונים והביארג’ים והשומרים הדרושים? הלא זאת היא שאלת הפועלים: עבודת הישוב דורשת עבודה מפרכת את הגוף ואת הנפש, אנחנו לא הסכנו לעבודות כאלו; צריכים לנו פועלים טבעיים, פשוטים, וההגירה נותנת לנו פועלים מלאכותיים עם דרישות גדולות, שאינם יכולים להסתגל אל חיי הפועל. אך אם מהלך הישוב כך הוא – המוסדות ועסקני הצבור מה הוא כי תלונו עליהם? הנה שאלה ארורה המנקרת במוחנו: היש תקוה להתפתחות החרשת בא“י עם פועלים משכילים כפועלינו? יש אנשים מבעלי צרופין למשל, שעשו השואה בין ביה”ח שטיין וביה“ח וגנר ומצאו שבמשך שנת 1907 היו לשטיין 50 הזמנות שנתמלאו ע”י 125 פועלים ולוגנר היו 47 הזמנות שנתמלאו ע“י 60 פועלים. תחת אשר צריכים אתם לשים לב לשאלות כאלה ולבררן במכה”ע שלכם בשביל הפועלים ובשביל עסקני הישוב, הנכם באים ומתנפלים על נותני העבודה, כאלו רק בהם תלוי הדבר. ואם יש מצד האכרים איזה התנגדות לפועלים עברים מטעמים ידועים, הזה הוא תפקידכם להגדיל יותר את ההתנגדות הזאת, לחרחר פועל באכר ומוסד במושבה, להצית אש שנאה ומשטמה בלבות אנשים אחים, הצריכים לעבוד על שדה אחד? האם באמת ובתמים אתם חושבים שתוכלו לדרוש בחזקה וע"י טרור שיתן האכר אמון בהפועל? והדבר הזה הלא הוא מהדברים המסורים ללב.

“כלנו שמחנו בראותנו איך מעט מעט מסתדרים עניני פועלינו על יסודות בריאים הרחק ממלחמת המעמדות ומתורות הסוציאליות הקיצוניות, וכלנו שמחנו במכה”ע שלכם, בהכירנו לדעת שעוד אין אתנו לא מה“אקספלואטציה” של הקפיטליסטים ולא ממסורותיהם של דורות של פועלים, כי הכל חדש אתנו ואשר ע"כ חיב כל אחד מעסקני הישוב לאמר לרעהו חזק: נחוץ לחזק את הפועל ולהקל עליו את הסתגלותו לאופני העבודה. לכן חשבנו שתפקיד ההסתדרות הוא לעבוד בתוך מפלגת הפועלים פנימה: לקרא הנה את הפועלים הטבעיים היודעים והחפצים לעבוד ולשלח חוצה לארץ את אלה שאין ביכלתם לעבוד או שאין ברצונם לעבוד; לסדר למוד העבודות והמלאכות החדשות, לסדר קופות מלוה וחסכון בשביל הפועלים, לדאוג לחולים ולארגן חברת אחריות הפועלים… וכהנה וכהנה. וכשם שכל ממשלה דואגת לפועליה, כך היה כל הקהל הציונים והחובבים מוצאים להם לחובה להשתתף במוסדות האלה ולתמוך בהם. במלה אחת דעתנו היתה כך: כשם ששאלת היהודים היא בתוך היהודים פנימה, כך שאלת הפועלים היא בתוך הפועלים פנימה. במקום עבודה של בנין אתם מתעסקים בעבודת סתירה, ונעשיתם לאנשי ריב ומדון, נלחמים ומחרפים מגדפים כל מערכות הישוב, שכלם הם עוכרי ישראל, בוגדים בעמם. ועיניכם הרואות מה עלה בידכם.

“רבים מהפועלים החלו להזניח את העבודה, מזניחים גם אלה שהצטינו בעבודתם משום מסירותם להאדיאל. בבושה כמתגנבים החלו לסגת אחור, הראשונים עזבו ברובם גם את הארץ יחד עם העבודה והאחרונים החלו לחפש עבודות אנטליגנטיות ויהיו למורים, לסופרים, מזכירים וכדומה… ואלה שממשיכים לע”ע את עבודתם שואפים גם הם בסתר או בגלוי להחלץ הימנה; מי מהם ע“י השגת משרות משגיחים, מנהלי עבודה ונוגשים לפועלים (הפועה“צ 10–11 תרס”ט) ועם אלמנטים כאלה אתם אומרים לכפות על הישוב הר כגיגית ולדרוש עבודה? היוכלו הפועלים האלה לשאת על כתפיהם את כל כבד עבודת הישוב? וע”כ יתגנב אל לבנו לפעמים רעיון מר, שאולי אתם בעצמכם הולדתם את שאלת הפועלים בהגדילכם את המדורה של שנאת חנם בין אכר לפועל ובזה אולי הסבותם שרבים מכם עזבו את המערכה ואת שדה העבודה שעשיתם אותו לשדה מלחמה. האינכם רואים שבהביאכם אל תוך היחס שבין האכרים והפועלים את הפרינציפ של דרישה בחזקה ושל עבודה חיובית הנכם מחלישים בזה את ההתחרות שרק היא מביאתנו ליד השלמה? הלא יש חוקים אקונומיים בחוקי הטבע, שאי אפשר לעבור עליהם ואשר ע“כ יש בינינו פועלים רבים, שאינם יודעים את מלאכתם כראוי וע”כ הם מרשים לעצמם להפקיר את נכסי הבעלים, כמו שעשו שומרי הכרמים שברחובות (הפועה“צ 10–11 תרס”ט) או הכריזו על ביה"ח שטיין שהוא שלהם.

“מעיד אני עלי שמים וארץ. כי לא כדי לקנטר אתכם יצאתי הפעם מגדרי ואחז בעט סופר וגם לא כדי להגן על כבוד ועד בנין ביה”ס או אקציונרי שטיין – כי אם מאשר צר לי מאד לראות את אחינו הצעירים – אשר אמרנו מהם נבנה והם יבואו אחרינו להמשיך את עבודתנו – תועים בדרך של קנאה ושנאת אחים והם מקלקלים ומהרסים תחת לתקן ולבנות. המעט ממנו מפלגות וכתות וחלוקי דעות ואתם באים להוסיף לנו עוד מפלגה של “פועלים דורשים בחזק היד”.

“סורו נא, אחי, מן הדרך הזה של מלחמת שוא, והתיצבו נא על דרך עבודה בשלום. יעבוד נא כ”א מאתכם במקצועו שלו ויגיע לידי שלמות ולא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, מה ששכיח מאד אצלנו. יסדו חברות וקופות שמטרתן לחזק את הפועל העברי בארץ, למדו את חבריכם לאהוב באמת את המלאכה ואת העבודה: הכינו אותם להתפקיד הגדול העומד לפניכם, והוא: בנין יסודות תחיתנו בארץ, וסוף העבודה להיות כבושה בידיהם! הלא סוף סוף יש ת“ל פועלים עברים רבים בפ”ת ובשאר המושבות, המוצאים מחיה ברוח עם משפחותיהם ורבים מהם כבר הגיעו לידי שכלול ולידי התנחלות, ובכלל כל איש יהודי היודע והחפץ לעבוד מוצא סוף סוף עבודה במושבות ובערים. אם כזאת תעשו, ועבדנו כלנו עמכם יחד בעד הפועלים ובעד נותני העבודה – לאמר בעד עמנו ובנין ערי אלהינו ובעד תחית הארץ.

והאמת והשלום אהבו!"

יפו. ערב ר“ח תרס”ט

אף מהחוגים הנשארים והמתונים יותר, אין דיזנגוף מרוצה לגמרי. ביחוד הרגיזה אותו החבורה הידועה מתוך בעלי-המלאכה ביפו, שהיו משתמשים באיומים שונים, גם באיומי מלשינות, בכדי להוציא כספים מועד הפועל של חו"צ 8.

במאמרו ב“העמר” הנזכר לעיל, כותב דיזנגוף:

“ובעלי המלאכה הבאים הנה גם הם אינם מן המובחרים, ולרב אינם יכולים לעמד בהתחרות חבריהם התושבים, יען כי כסף אין להם ואינם יכולים לחכות עד אשר יכירו אותם כאומנים טובים. גם את שפת הארץ אינם יודעים וע”כ אינם יודעים ללכת ולהתישב בערים שאין יהודים שכיחים שם, כמו עזה, שכם וכדומה, והם מתישבים ומתקבצים כלם רק במרכזי היהודים הקטנים, מאמירים את היוקר על צרכי אכל נפש, והמשתכר משתכר לצרור נקוב… והנה יחידים מן האמיגרנטים שלנו נמשכים לכאן רק בכח הזכרון של העבר המזהיר ובכח התקוה להעתיד הגדול אשר אליו הם נושאים את נפשותיהם. וזהו ודאי גורם אשר עוד בידו לפחת רוח חיים בלבות אנשים אמיצי רוח ובעלי מגמה גדולה לחבב עליהם את היסורים ולאמץ ידיהם בעבודה. אבל רוב הבאים הרי אינם אלא אנשים קטנים המבקשים פרנסה אחרי אשר נהרס מצבם בארצם, והם חשבו וטעו ועלו ובאו לכאן רק להבנות מן הישוב ו“להחמק” בשעת דחקם. ותקוה זו הרי אינה אלא גורם שדרכו להזיק ולהחליש כל כח פרטי וכל איניציאטיבה אישית.

“מן המעטים הם האמיגרנטים החזקים ובעלי המרץ הבאים לא”י, ורבים הם בערך אלה היוצאים ועוזבים את ארצנו והולכים למצרים, לאוסטרליה ולאפריקה הדרומית. הצעירים שלנו, בני האכרים, ילדינו אשר אמרנו: הם יחלמו לנו חלומות התחיה ויבנו את ארצנו, מכיון שגדלו עזבו רבים מהם את הארץ, את כרמי אבותיהם ושדותיהם והולכים הם לנוע אל הבורסאות של אלכסנדריה וקהירו, לשרת אצל הסרסורים ואנשי הבינים. גם היציאה מן המושבות לערי ארצנו אינו חזיון יקר, והננו פוגשים לרב את מי שהיו אכרים, והמה עכשיו בעלי חנויות ובעלי משרות בערים. ובמושבות רב מספר הערבים, ועולה לפעמים על מספר האכרים העברים שם, והם יושבים ועובדים אצל האכרים בתור חרתים, משגיחים על הסוסים או פועלים סתם. והפועלים העברים עושים שביתות, נוהגים מנהג פרולטרים ונלחמים עם בעלי הרכוש, שעקר רכושם – “פסיכולוגיה בורגנית”, ולבסוף עוזבים הם את הארץ אחד אחד. והנה עובדה המוכיחה למדי על אופי פעלנו גם מצד המישבים וגם מצד המתישבים: בשנת 1906/7 היו בא“י יותר ממאה אלף דונם של קרקע, שנקנו בכסף יהודים ושיכים לקרן הלאומית ולהנדיב עפ”י קושנים כחק. והקרקעות האלה נעבדות ע“י ערבים בחכירה. ובאותו הזמן עצמו, האימיגרנטים היהודים שהיו מרבים לבוא לא”י בברחם מפני הפרעות והמהומות ברוסיה, היו עוזבים את הארץ והולכים להם בכל ספינה לארצות רחוקות לבקש עבודה ולמצא יכלת להתפרנס ביגיע כפיהם".

ככה מנתח דיזנגוף ומפריד את היסודות שעליהם הושרתה בימים ההם עבודת-הבנין בארץ ומפיו מתמלטת השאלה המכאיבה – המהאנשים האלה תבנה הארץ ותתחדש לתחיה?

את דעתו של דיזנגוף על יפו ועל תושביה כבר ראינו לעיל. אך גם על ירושלים של אז אין הוא מביט בעין טובה:

"… והנה העיר ירושלים – לב הארץ וראשה – אשר בה צריכים היו לכאורה להתרכז סימני התחיה וההתחדשות, ומה היא מצגת לפנינו אם לא ממלכת אבנים? העיר הנצחית שרויה עדין בתרדמת המות תחת ערמות מסורותיה הקדומות ואינה מתעוררת אלא לסכסוכים פעוטים ונבזים ואינטריגות של כוללים. אין דבר מעיד פה על תנועת חיי מעשה, על כח היצירה של שאיפות ומגמות אזרחיים קבועים לדורותיהם, של מעשי אבות, הדואגים לבניהם יורשי מקומם ולעמדתם בחיים ובמדינה. אין רוח, אין חיי אדם מתקדם ושואף לעתיד רב-המעשה. רואה אתה את האבות וכאילו עדיין הם אומרים: היום כאן ומחר בקבר, והטובים שבבניה – היום כאן ומחר למדינת הים… ובשאר ערי הארץ הוא אך חורבן ועזובה וקהלות בטלנים גמורים – – –

“… רק המושבות הן חזיון ישובי אחד משמח. פה אתה רואה שהיהודים סוף-סוף מסתגלים לאדמה ולעבודה, וכי באפן כזה היינו יכולים להשתמש בארץ ולפרח בה ולהפריחה. אבל כמה הן המושבות אשר אתנו עד היום? – להוסיף עליהן עוד? – במה? נחוצים לזה קפיטלים עצומים, ואלו היכן הם?”

דיזנגוף מעביר בסקירה את סוגי הכספים שנכנסו אז להארץ, וממשיך:

“החלוקה, שכל כספיה נאכלים ע”י מקבליה, כידוע, מבלי הביא כמעט שום תועלת לבנינו של הישוב; והנדבות – הן אלה נדבות סתם או תשלומי חברים לחברות שונות ולמוסדות של צדקה שונים. לסוג זה אפשר לחשב גם כספי החובבים והציונים הנכנסים במדה זעומה ומוצאים עפ“ר גם הם למוסדות וללשכות-נסיונות שונים כידוע, אך לא לישוב ממש, כי כלפי זה כמוהם כאין. – ומה יתנו ומה יוסיפו אלה? קפיטל הגון השקיע הנדיב בישוב הקרקעי, ובו נוסדו ונתבצרו רב המושבות שבארץ. הרבה בקרו תוצאותיה של “תמיכה” זו – ובצדק – אך הכל צריכים להודות כי בלי זה לא היינו רואים גם התחלה כל שהיא של ישוב. ומאז שנסתם המקור הזה ואינו מוסיף כמעט להושיב מושבות חדשות – אין חדשות נוספות על הראשונות”.

בהתישבות חקלאית פרודוקטיבית על ידי ההסתדרות הציונית לא האמין אז דיזנגוף. אפשר שאין הוא מאמין בזה גם עתה בקחתו בחשבון את העובדה שאחרי חמש-עשרה שנות עבודה אין שום נקודה ציונית יכולה עוד להתקים בלי “תקציב”. הוא כותב על זה אז:

”אומרים עליהם על פקידי הנדיב שעשו שגיאות גסות וזדונות הרבה בהנהגתם את המושבות, אבל כלום בטוחים אנו כי לו מסר הברון את כל המיליונים שהוציא על ישוב א“י להסתדרות הציונית בתנאי שיעשו הם ויבנו מושבות בא”י – כלום היתה ההסתדרות הזאת בקונגרסיה בוראת מושבות טובות מאלו ומנהלתן בחכמה ובסדר יותר נאה מהפקידות? ומה ריב המפלגות והפוליטיקה של האופוזיציות, ומה אילו היו עושים?"

וסיום המאמר קצר הוא וברור:

“אלה הם אנשינו, ואלה הם קפיטלינו, ואלה הם כחותינו אשר עמנו בארץ, ובאלה הננו עומדים בפני המשטר החדש”.

ואחרי הדיאגנוזה בא הרצפט: מתוך יאוש וחסר אמונה בעושים ובמעשים בא דיזנגוף והציע ליסד “חברת הישוב הקרקעי ליהודים בתוגרמה”. אם עומדים אנו בפני קיר ברזל בארץ-ישראל מצד יוקר הקרקע ומצד הפרעת הרשות, עלינו להטות את זרם העליה למחוזות אחרים בתורכיה, הקרובים לא"י. דיזנגוף ראה בזה הצלה לשעה, מין מקלט-ליל בשביל הנמלטים מרוסיה.

בעד הצעה זו קבל אז דיזנגוף יותר משתין פולסין דנורא, ודוקא מצד אותם העסקנים שלא קבעו את דירתם כמוהו בא"י, אלא בלו את ימיהם בנעימות בבירות אירופה. אבל דיזנגוף האמין במה שהציע, הוא האמין “שהדרך הארוכה תהיה באמת היותר קצרה למטרתנו העיקרית לתחית ישראל בארץ ישראל”.

אבל לבקרת חריפה זו של דיזנגוף לא היתה השפעה ישרה על עבודתו הצבורית בא“י. הוא השקיע את עצמו אז ביסוד “אחוזת-בית” (שנתחלפה אח"כ בתל-אביב), והוא הוסיף לעבוד בכל עבודה צבורית שנזדמנה לידו, של חו”צ, של הציונים, של יק“א או של הישוב סתם. אלא שיחד עם זה לא חדל מלבקש סדר ותכנית בעבודה. הוא דרש ממנהיגי העבודה, שעבודתם לא תהיה מקרית, בתקף המאורעות אלא בכונה ובמחשבה תחלה. ועוד לפני שבא אחד-העם עם ה”סך-הכל" שלו, נסה דיזנגוף לסכם את עבודתם של חו“צ במשך שלשים שנה. הוא עשה זה במאמרו “מקץ שלשים שנה” שפרסם ב”העולם" (גליון כ“ז שנת תר”ע).

הוא כותב 9שם:

“בנוהג שבעולם, עבודה הנמשכת והולכת שלשים שנה רצופות, כלומר במשך דור שלם, כבר הספיקה לה השעה שיתבררו ברור גמור ואוביקטיבי דרכי גדולה והתפתחותה בעבר, מצבה בהוה ותקותיה לעתיד. כל הקרובים אל העבודה הזאת וכל העוסקים בה יודעים כבר ידיעה מספקת את שכבר נעשה ואת הצריך והראוי לעשות. לא כן הדבר בנוגע לעבודת התחיה, שאנו עובדים זה כשלשים שנה בא”י. גם היום אחרי שלשים שנות עבודה ונסיון, יש בתוכנו אופטימיסטים גמורים ופסימיסטים גמורים, וכל אחד מהם מוציא משפטו על תוצאות עבודתנו בעבר וגורלה לעתיד ע“פ אומד דעתו ונטיתו הסוביקטיבית. הנה כן אנו רואים אנשים, הנוחים להתרגש לרגלי כל נאום עברי או לרגלי כל שיר של ילדים או תמונת מושב יהודי בא”י, והם מדברים גבוה-גבוה בגאוה ובגדל לב על תחית העם ההולכת ומתהוה לעינינו ועל המעשים ההסתוריים שאנו עושים אותם בידינו ועל הבריאה שאנו בוראים יש מאין ממש. ולעמת זה מרובים הם בקרבנו גם בעלי המרה השחורה, המחליטים ואומרים, שאין בכל עבודתנו שאנו עובדים בא"י שום יצירה לאומית, סוציאלית וקולטורית ושאין כאן לא תשובה לעבודת האדמה ולחיי הכפר, ולא התחלה של חיים לאומיים חפשיים ובלתי תלויים באחרים.

"והרי אני שואל את עצמי וגם את חברי לדעה ולתקוה: עד מתי נהיה גם אנו מגששים באפלה? עד מתי לא נדע גם אנו מה אתנו? עד מתי לא נברר בירור גמור גם לעצמנו וגם לאחרים מה הם הדברים אשר כבר נעשו, מה הם הדברים הראויים והיכולים להעשות, ומה הם הדברים אשר יעשו ואשר אי-אפשר לעשותם? עד מתי?

“כבר הגיעה לנו השעה לעשות “סך-הכל” אוביקטיבי, כדי שעל סמך מסקנות הנסיון והתוצאות של העבר נדע האיך להמשיך את עבודתנו בעתיד. ואם יתברר לנו שהדבר דורש תקון ושנוי ערכין, ואולי לא זו הדרך הנכונה, ודאי נצטרך לשנות את השטה ולבחור את הדרך הטובה לנו ולמפעלנו – ויפה שעה אחת קודם. מספרים מדויקים ונמנים – ולא אופטימיסטים סתם או פסימיסטים סתם – צריכים להשיב לנו על השאלה, האיך ובמה ניכר הוא מהלך עבודתנו בארץ-ישראל. גדישת הסאה אם לצד זה או אחר היא שהוליכה ומוליכה אותנו שולל, והיא-היא שעכרה ועוכרת את הישוב עד היום. הנה מצד אחד הישוב הולך ומתגבר ומרפה אפילו את ידי העובדים היותר נאמנים; והללו שהאמינו ופרשו ודאי קשים הם לישוב, וההיזק שהם מזיקים ניכר ובולט לעתים קרובות. ומצד שני הנה באים במקום “הזקנים” המתיאשים צעירים מלאים אמונה עורת ושאיפות שאין להן סוף, ואמונתם זו ושאיפותיהם אלה נוסכות עליהם רוח שכרון ממש עד לבלי להבחין בין צרך ויכלת, בין עניני הרהורים ובין דברים של ממש, בין חלומות-שוא ומעשי-נסים ובין ענינים ריאליים, שיש להם אחיזה בחיים ובמציאות. והללו שדוחים את היכלת מפני הצרך ואין עינם בראשם ודאי קשים הם ג”כ להישוב, וההיזק שהם מזיקים ניכר ובולט גם הוא לעתים קרובות.

"זאת היא איפוא אשר אמרתי: כדי לחזק ברכים כושלות ולאמץ ידים רפות ומצד שני כדי לפקח עינים עורות ולפכח שכרון ורוח עועים החופף עלינו ועל מעשינו, נחוץ לברר ולבאר את מצב הדברים כמו שהוא ולבלי לתת מקום לאופטימיות ולפסימיות, ששתיהן כאחת אינן שוות כלום.

"ואולם אם לא נרמה את עצמנו גם הפעם, הדבר הזה אשר עלינו לעשותו לא על נקל יעשה ולא בימים מועטים יעשה. דרושה לכך עבודה מרובה. דרושה השתתפות מצד כל ראשי העסקנים אשר עמדו בראש תנועת התחיה מאז כבתחילה ועד היום. דרושים גם סכומים הגונים לקבוץ החמר הנחוץ ולהוצאת הספר.

"אשר על כן אני מציע, שאחד ממוסדינו העוסקים בישוב הארץ – לפי דעתי, הנה הועד אשר לחובבי-ציון אשר באודיסה הוא היותר מוכשר לכך והיותר חיב בדבר – יקח עליו את העבודה הגדולה האמורה להוציאה בעוד שנתים, כלומר למלאות שלשים שנה משעה שהתחילה עבודת-הישוב בארץ-ישראל, אותו הספר אשר ישמש לא רק “סך-הכל”, כי אם מורה דרך לנו לההולכים ונוספים עלינו ולהעתידים לבא אחרינו.

"ואל יהי הדבר קל בעינינו: בלי “סך-הכל” זה אנו תועים בדרכנו. ומי יודע כמה נתעה עוד.

"והרי אני מרשה לעצמי לתת בזה גם מעין פרוגרמה לאספת החמר הנחוץ. כמובן איני חושב את הפרוגרמה הזאת לשלמה, ודאי חסרים בה הרבה סעיפים חשובים. ולפיכך אני אומר מראש שאין זו אלא מעין פרוגרמה ולא יותר.


הישוב הישן

א. החלוקה, מוסדותיה ועסקניה, כמה כסף הכניסה החלוקה במשך שלשים השנים האחרונות וכמה – בכל שנה ושנה.

ב. אוכלוסיו של הישוב הישן לעריו (ירושלים, צפת, חברון וטבריה) בסוף שלשים השנים. כמה נפשות נתוספו בכל שנה ושנה. מספר היוצאים מבני הנעורים.

ג. אי אלה הם המוסדים שיסד הישוב הישן בא"י ואיך הוא תומך בהם. מהות המוסדים ודרכי התפתחותם.

ד. יחס השלטון המקומי ותושבי המקום אל הישוב הישן. מספר הנתינים העותומנים ומספר הנתינים הזרים. המסים שהיהודים בני הישוב הזה מעלים. השתתפות בני הישוב הישן במסחר המקומי.

ה. חרקטריסטיקה של אישי הישוב הישן: קהלות, כוללים (ספרדים, אשכנזים, תימנים וכו') רבנים, עסקנים, ראשי ישיבות וראשי בתי-כנסיות; סוחרים, פועלים ובעלי-מלאכה. הדור החדש ושאיפותיו; מלחמת האמונה וההשכלה; מלחמת הלאומיות וההתבוללות.

ו. הסתדרות הישוב הישן: סדר החלוקה, הגבאים, האומנים, המשולחים, הכוללים, כחו והשפעתו של “כולל כל הכוללים”.

ז. האיך ובמה הושפעו בני הישוב הישן מאת כי“ח, “עזרא”, “עזרה”, “הסתדרות חו”צ”, והציונים, השפעת אנשים פרטיים.


הישוב החדש

א. הישוב החדש, מוסדותיו ועסקניו. כמה כסף הכניס הישוב החדש במשך שלשים השנים וכמה – בכל שנה מאת חו“צ, הנדיב, יק”א, כי"ח, “עזרא”, “עזרה” וחברות אחרות, וגם אנשים פרטים.

ב. כמה קרקע נקנה במשך הזמן הזה ע“י חברות וע”י יחידים.

ג. כמה אנשים נשתכללו ע"י מנהלי הישוב בכפר בתור אכרים, בעלי מלאכה וכו', וכמה בעיר.

ד. אוכלוסי הישוב החדש, הכניסה והיציאה.

ה. אי אלה הם המוסדים שיסד הישוב החדש בא"י ואיך הוא תומך בהם. מהות המוסדים ודרכי התפתחותם.

ו. יחס השלטון המקומי ותושבי המקום אל הישוב החדש. מספר הנתינים העותומנים ומספר הנתינים הזרים. המסים שבני הישוב החדש מעלים. השתתפות בני הישוב החדש במסחר ובחרשת המעשה. השתתפותם בשלטון המקומי (ע“י בחירות וע”י מנוי).

ז. חרקטריסטיקה של אישי הישוב החדש: בני איזו ארצות ואיזו מעמדות באו אל הארץ. מצבם הגשמי והרוחני, שאיפותיהם ותקוותיהם.

ח. תולדותיה, גדולה ומצבה של כל מושבה ומושבה. ההכנסה וההוצאה הממוצעות של אכר: חורש וזורע. כורם ונוטע. ההוצאות הכלליות והמסים. –

ט. השפעתו של הישוב החדש על הישוב הישן ולהיפך.

י. מה נעשה בהישוב ע“י יחידים או ע”י חברות בלי עזר נדיבים, ומהו מצבם של יחידים כאלו.

יא. ההבדל העיקרי בין מושבות היהודים שבא"י ובין מושבות היהודים בארצות אחרות.

יב. תוצרות ונסיונות שנעשו במקצוע חרשת המעשה ע“י הנדיב וע”י יחידים.

יג. אפוטרופסי הישוב החדש לפנים ועתה. הנסיונות שנעשו לעבד ולסדר את הישוב החדש.

יד. איך ועד כמה השפיעו הבטלנות והשנוררות בקרב בני האומות האחרות בארץ-ישראל על מהלך הישוב החדש.

טו. אם, האיך ובמה ניכרת בישוב החדש השפעתה של קרבת מצרים לא"י.

טז. אי אלה הם היהודים המוכשרים להתישב בארץ-ישראל והיכולים להסתגל לתנאי המקום והסביבה.

יז. איזה ישוב הצליח ביותר: הישוב הקרקעי (זריעה או נטיעות) או הישוב העירוני (חרשת המעשה, מסחר, בעלי-המלאכה).

יח. היחס האמתי של הממשלה ושל תושבי הארץ לגדולו של הישוב והתפתחותו ע"י יהודים הבאים מחוץ לארץ קודם מתן הקונסטיטוציה ואחריו.

יט. איך ממלאים היהודים (בני הישוב החדש ובני הישוב הישן) את חובתם לארץ: כמה מהם נעשו נתינים עותומניים, כמה עובדים בצבא וכדומה.

כ. ברור ענין הפועלים לכל היקפו, מתחלת התהוותו ועד עתה. כמה היו פועלים בארץ לפנים בתקופות שונות. מה עלתה להם. כמה פועלים יהודים יש עכשיו בארץ, מה טיבם, במה הם עוסקים ומה הם תקוותיהם ושאיפותיהם. יחס הבעלים לפועלים בכפר ובעיר.

כא. אי אלה הם הנסיונות שנעשו בא"י להושיב על הקרקע יהודי תורכיה (תימנים, גורדזים, בני אור-כשדים וכו').

כב. איזה חזיון נראה ביותר בא"י: אם יציאת בני הכפרים לעיר או, להיפך, יציאת בני ערים לכפר?

כג. החנוך: איזו הן הדרישות שנדרשו מאת ביה“ס העברי בא”י? מהו הדור שהיה צריך ביה“ס העברי בא”י להקים לנו ומה הן תוצאות הדבר בסוף שלשים השנה? הדור הצעיר שנולד וחונך בארץ-ישראל מה משפטו, מה היא תכונת נפשו ולאן פניו מועדות?".

הבאתי את הצעתו של דיזנגוף בשלמותה, מפני שחשיבותה במקומה עומדת גם היום, ויש להצטער הרבה-הרבה על שלא זכתה לתשומת-לב מצד מנהלי ההתישבות שלנו. וכדאי לציין במקום הזה, שכשנזדמנה לידו של דיזנגוף האפשרות הראשונה לגשת לחקירת הישוב ע"י המחלקה הסטאטיסטית של עירית תל-אביב, לא הזניח דבר חשוב זה. אבל מובן הדבר, שבתחום צר זה אי-אפשר היה להכניס אלא חלק מצומצם מאד מחקירה זו.

הצעתו של דיזנגוף מחכה עדיין לפתרון.


 

פרק ו    🔗

התחלת יסוד תל-אביב ותפקידו הכי חשוב של דיזנגוף ביצירת השכונה. – עבודתו הרבה בהשגת ההלואה הראשונה לבנין ששים הבתים הראשונים. – השתדלויותיו, התלבטיותיו, נפתוליו עם בעלי-הקרקע והספסרים והמשרדים התורכים. – דיזנגוף נושא סבל בכל הטרדות והדאגות והסכסוכים של השכונה עם הממשלה התורקית. – דיזנגוף המגין והשומר של תל-אביב להלכה ולמעשה. – דיזנגוף המרחיב הראשון של שטח תל-אביב. – האספה הכללית המעשית החמישית של ת“א בשנת תרע”ד, ונבואתו של דיזנגוף באספה זו על ההתפתחות המהירה של תל-אביב בתור עיר עברית גדולה – העיר העברית הראשונה בא"י ובכל העולם.

עתה באים אנו למפעל-החיים החשוב ביותר של דיזנגוף, לאחוזת-בית (תל-אביב), שנתנה לו ההזדמנות להביא לידי גלוי גמור את כשרונותיו הגדולים. דיזנגוף הוא אולי היחיד, שיש לו הזכות המלאה להתאר “אבי-תל-אביב”. דיזנגוף הוא יותר מראש עירית ת"א. הוא יוצרה ומחוללה של העיר. הוא-הוא שבצר את יסודותיה, והוא-הוא שנשא אותה על שכמו במשך כל זמן קיומה. תל-אביב מצאה את דיזנגוף, והוא מצא את עצמו בה, בתל-אביב.

ספור-המעשה מתחיל לפני שמונה-עשרה שנה, בסוף שנת תרס"ו. קהלת יפו היתה עוד קטנה, בעיקר: מורים עברים, אי-אלה רופאים, מספר לא גדול ביותר של בעלי מלאכה וסוחרים העוסקים בעיקר בעסקים של “אכספורט ואימפורט”. החיים בתוך הסמטאות הצרות והמלוכלכות היו קשים מאד, ואפילו האהבה הבוערת לציון לא יכלה להסיח מן הלב את הלכלוך והטרכומה וחסר-האור. אז נמצא קמץ יהודים בעלי מעוף ובעלי העזה, שהתארגנו באגודת “בוני-בית”, במטרה לבנות מחוץ לעיר שכונה עברית חדישה, שיהיו בה כל התקונים וכל הנוחיות, שבן תרבות זקוק להם. השאיפה היתה בעקר למקלט-ליל, זאת אומרת: לבחר רצועת קרקע בתוך שטחי החולות המשתרעים סביב העיר ולהקים שם מעוני-קיץ שקטים, בכדי שאפשר יהיה למצא שם מנוחה ומרגע אחרי עבודת היום ביפו (את העסקים ובתי-המלאכה לא פלל איש להעביר לשם) ולבני-הבית, לאשה והילדים, תנתן האפשרות לשאף אויר צח גם במשך כל היום.

ובראש הקמץ הזה עמד דיזנגוף.

היה במעשה הזה העזה גדולה משתי בחינות: א) לא היה במציאות ולא היתה כל תקוה מבוססת להשיג בהלואה הכסף הנחוץ בשביל קנית הקרקע ובנין הבתים. ב) בכדי להתישב מחוץ לעיר, מבלי העין הצופיה של המשטרה והקונסולים, היתה סכנה ידועה, סכנה של שוד וגנבה. אבל לדיזנגוף וסיעתו היתה אז אמונה בעתידו של מפעלם, ואמונה זו התגברה ושמה לאל את כל הפקפוקים והחששות. ובמוצאי שבת אור ליום כ“ח מנחם אב (של שנת תרס"ו, כאמור), היתה האספה המיסדת של “אחוזת-בית”, שהשתתפו בה לא יותר מעשרה חברים. עשרת החברים הללו הניחו את היסוד לעיר העברית הראשונה והיחידה בתבל. ובאספה שנקראה בכ”ח אלול (אותה שנה) השתתפו ארבעה-עשר איש, ובאספה הרביעית, שנקראה שלשה שבועות אח“כ, הודיע הועד הזמני, שמספר החברים הגיע כבר לשלשים – המספר המוגבל בתחלה. אז נבחרה ועדה בת שלשה (שאחד מהם היה דיזנגוף) בכדי לעבד את תכנית הערבות של החברים, וועד מיוחד נבחר בתפקיד מיוחד להשיג בהלואה שלשה רבעים מהסכום הדרוש לבנין. בי”ז טבת (תרס"ז) כבר היו חמשים חבר, ואז הוחלט לקבוע את מספר המתישבים לששים.

על פרשת ההשתדלויות בדבר השגת ההלואה ועל כל ההתלבטיות והנפתולים עם בעלי-הקרקע והספסרים והמשרדים התורקים אפשר לכתב ספר שלם. בשביל הענין שלפנינו די לציין שבכל העסקנות הזאת, שלא תמיד היתה נעימה ביותר, לקח דיזנגוף מקום בראש. הוא שטרח הרבה בגמר הקניה, הוא שהשפיע על הפקידים התורכים לעשות הקלות שונות, והוא-הוא שנשא על שכמו גם את כל הטרדות והדאגות הקטנות של השגת הלואות וכו'. בזמן הראשון, כשההכנסות היו קטנות מאד ולא היו מספיקות לשכר חדר בשביל הועד, היה פורש תיכף חדר בדירתו הקטנה בשביל המזכירות וישיבות ההנהלה. דיזנגוף היה גם שומרה ומגינה של תל-אביב בפועל ממש. – וגם פרט זה ראוי לציון: ע"פ הצעתו נתקבלה החלטה באחת האספות הכלליות לפטר את השומרים הערבים, שנתקבלו בשעת בנין הבתים הראשונים, ולהחליפם בשמירת-תור של בעלי-הבתים והתושבים עצמם. וכשהיה מגיע תורו של דיזנגוף לא היה פוטר את עצמו בתשלום כסף, אלא היה ממלא את חובתו בפועל ממש.

זכות מיוחדת יש לו לדיזנגוף גם בגאולת השטחים המפרידים בין תל-אביב והשכונות היהודיות – נוה-צדק ונוה-שלום – שביפו. ע"י קנית השטחים האלה הונח היסוד הראשון להתרחבותה של תל-אביב בהשתתפות גאולה.

ונחוצים היו הטקט והקסם של דיזנגוף גם בשביל החזקת היחסים הטובים עם השלטונות התורכים. עינם של אלה צרה היתה בגִדולה של תל-אביב מתחלת בניתה. ביחוד הטרידה את מוחם עצמאותה של שכונה עברית זו. גם קטרוגים בעתונות הערבית לא חסרו על היהודים שבצרו לעצמם “מלוכה בתוך מלוכה”. אבל הוא ידע כיצד לפשר את העקמומיות שבלב, ועוד לפני שהיו לתל-אביב זכיות של עיריה או מעין זה, הושגה בשביל השכונה הזכות של מתן-רשיונות לבניה, ובוני-הבתים שבשכונה פוטרו ע"י כך מלכתת את רגליהם להבלדיה שביפו.

לא כאן המקום לעקב כסדר את דרגות התפתחותה של תל-אביב. בשביל הענין שאנו דנים עליו מספיק יהיה אם נביא כאן תמצית הפרטי-כל של האספה השנתית החמשית של ת“א, שהיתה בשנת תרע”ד, ערב המלחמה, היות שהשנה ההיא יכולה להחשב לסיומה של התקופה הראשונה של תל-אביב בתור שכונה בכלל, ושל עבודת דיזנגוף בהתפתחות השכונה בפרט.

האספה ארכה שלשה לילות. באספה השתתף קהל לא קטן ודיזנגוף, שהיה יו“ר, פתח אותה בדין וחשבון ע”ד פעולות הועד במשך השנה האחרונה. הועד השתדל להרחיב את גבולות השכונה ע“י התאחדות עם “חברה חדשה” שהתחילה כבר בבנין על שטח אדמתה. ועי”ז הצטרפו לאדמת תל-אביב עוד 265000 אמות אדמה. מלבד זה רכשה לה תל-אביב עוד 60000 אמה ע“י קנית המגרש בדרני וששים אלף אמה אחרים נמסרו לידה ע”י חברת גאולה.

רכוש השכונה נערך ל 4,5 מיליון פרנק. בהתאם להתפתחות תל-אביב הלכו והתרבו גם ההוצאות שלה. בשנת תרע“א הגיע התקציב ל 18000 פר' ובשנת תרע”ד הגיע כבר ל30500 פר'.

בהשתדלות דיזנגוף וועד ת"א עלה לחברה חדשה להשיג הלואה של 50000 פר' 10כדי שחלק מחבריה יוכלו להתחיל בשנה ההיא לבנות את בתיהם.

מ. דיזנגוף גמר את הדין וחשבון שלו בסקירה קצרה על תכנית העבודה לעתיד שעמדה לפני הועד החדש אשר יבחר. דיזנגוף דאג בעקר לצרכים הקולטוריים והצבוריים הזקוקים לספוק, כמו: בית-כנסת, בית-עם, בית-ספר, גן לטיול, אולם לחזיונות, מרחץ צבורי וכדומה – זה להעתיד הקרוב. – להעתיד היותר רחוק במקצת דאג דיזנגוף גם למאור האלקטרי וטרמוי. בהראשון כבר טפל דיזנגוף וועד ת“א למעשה ובא במו”מ כדי להוציאו לפועל ולאחרון סמן גם את הדרך אשר ילך בה.

הוכוחים שהתעוררו אחרי דו“ח של דיזנגוף נגעו בצדדים שונים של התקציב. נשאלה השאלה: במה מתבאר החזיון המוזר הזה שכל כמה שהשכונה מתגדלת ותושביה מתרבים, הולכות ומתרבות גם הוצאות התושבים לצרכי השכונה; ע”פ ההגיון צריך היה להיות ההיפך. ערערו גם נגד זה שרוב התקציב מכוון רק ליפוי השכונה כלפי חוץ, בה בשעה שלפנימיותה אין הועד שם לב כלל. ועד ת“א מצטמצם בחוגו הצר ואינו מתענין כלל ביתר הישוב היהודי ביפו ואינו מתחשב עם צרכיו ודרישותיו. במקום שועד ת”א צריך היה לעזור באופן אקטיבי לועד העיר הכללי, הוא משתדל להמעיט את ערכו ומציק לו מכמה וכמה צדדים בעבודתו. הבקרת הכי חריפה כלפי הועד נשמעה מפי הד“ר שרמן והד”ר בוגרשוב. הד“ר שרמן בקר קשה את הועד משום שלא הכין דין וחשבון מפורט ומקיף, והסתפק בדו”ח לבד. מכל הרשימה שמנה מ. דיזנגוף 11ע“ד פעולות הועד ותכניתו לעתיד התעוררה השאלה: מה היא תל-אביב? ולאן אנו הולכים? האם ת”א הולכת להיות איזה כרך, או יש בה גבולים ידועים? הד“ר שרמן חלק את עבודת הועד לשלשה חלקים: א) החלק הציוני, ב) החלק הקולטורי, ג) החלק האקונומי. בנוגע לשני החלקים הראשונים, נחוץ להכניס תקונים ידועים. עקר השאלה היא: מה עשה הועד בנוגע לחלק השלישי? אלמלי היתה כאן איזו שטה ופרוגרמה ברורה היתה מתעוררת תיכף השאלה, איזה בסיס אקונומי יש לתל-אביב? צריך להעמיד את ת”א על בסיס אקונומי עצמי וטבעי. ד“ר שרמן נגע גם בשאלת יוקר הדירות, השאלה הזאת שהיא העסיקה את כל העולם כולו, האם התענין בה הועד? האם נסה לתת לה פתרון איזה שיהיה? ד”ר בוגרשוב העיר על הספקולציה הנהוגה במעשי הועד בקנית הקרקע ומכירתה. ת"א מזיקה, לפי דעתו, הרבה להישוב הכללי שלרגלי הספקולציות המוצלחות שעושים בה עם הבתים והדירות נמשכים הנה הרבה אנשים, שלולא זה היו מתישבים במושבות.

בוכוחים השתתפו עוד הרבה אנשים אשר נגעו בענינים פורמליים שונים, ביניהם היו שלמדו סנגוריה על הועד ומצאו שאין במעשיו אף שמץ של פסול.

לבסוף ענה דיזנגוף בנוגע לשאלת השטה והפרוגרמה של ת“א. אחרי תום הוכוחים ע”פ הצעת אחד הנאספים הובעו אמון ותודה לדיזנגוף ולהועד בעד עבודתו עד עכשיו.

מהאספה הכללית החמשית הזאת שהיתה פחות משנה לפני פרוץ המלחמה העולמית – בנוגע לבנינה של תל-אביב – אפשר היה כבר לראות ולנבא, שת“א הולכת ונעשית לעיר גדולה הודות להמרץ הרב שמר דיזנגוף ראש השכונה השקיע בה. זו היתה הרגשה כללית שמצאה לה בטוי בכל מהלך הוכוחים על כל סעיף שעמד על סדר היום באספה כללית זו. על הקיר היתה תלויה המפה המסמנת את הגבולין שמתרחבים מפסי מסלת הברזל עד חוף הים בארך, ומנוה-צדק ונוה-שלום עד, – מי יודע עד היכן הגבולים יגיעו ברחב – לאט לאט הולכים ומתקרבים להמושבה הגרמנית שרונה, וראש השכונה מר דיזנגוף עמד ובמקלו נצח והראה על המפה כדיריזשור-ארכיטקט טוב בקסם-השרביט שלו, ונתן ביאורים לנאספים ובאר לקהל כאב נאמן לבנים, כפרופיסור לתלמידים, כל דבר קטן וגדול בהתפתחותה של ת”א במשך חמש שנות קיומה. הוא נתן כבר אז לת“א את הפרספקטיבה של אפשרות בלתי מוגבלת, וכל מה שנבאו אז לעתידה, ויהיה זה דבר שבתנאים אחרים ובמקום אחר היה רק הלכתא דמשיכתא, כאן התקבל תיכף על המקום כהלכה למעשה ויוצא מגדר של פנטזיה ואוטופיה. ואין אפילו להתפלא אם באספה זו דברו ברצינות גמורה ע”ד מוסדות צבוריים שונים, מוסדות שבאפן נורמלי אולי הם האחרונים ביצירת ישוב, רמזו על מאור אלקטרי, על תיאתרון ועל טרמוי והציעו תכנית של בית-כנסת גדול – מקדש מעט – לפי הפרוגרמה של המנוח מר שינקין.

היו גם כאלו שגם אז חשבו שתל-אביב היא אולי קפיצה בלתי נורמלית, היא קדמה למעשה בראשית ויש בה מעין התחלת בנין מהרעפים אשר על הגג. אולם איך שהוא וכבר אז היה בה איזה דבר שהיה בו גם משום התרוממות הרוח.

הרבע היהודי החדש עם בתיו היפים, עם רחובותיו המתוקנים, עם המדרכות והמאור בלילה, עם סדורו ונקיונו, עשה כבר אז רושם חזק וטוב. מי שהאזין אז לדברי החולם-היוצר מר דיזנגוף ראש השכונה על התפתחותה ובנינה ועתידה של תל-אביב, גם הוא התחיל להאמין שתל-אביב תלך ותעשה לעיר גדולה, להעיר העברית הראשונה בארץ-ישראל ובכל העולם.

רק לא עברה אפילו שנה אחרי האספה הכללית החמשית זו, ופרצה המלחמה והתפתחותה של תל-אביב נפסקה לכל הזמן של המלחמה.

 

פרק ז    🔗

דיזנגוף בתור “ריש גלותא”. – התפרצות המלחמה ותפקידו להקלת המצב של יהודי א“י. – עמידתו הזקופה לפני הצוררים בהא-אל-דין וג’מל-פחה. – גרוש יהודי יפו ותל-אביב להספינה שהפליגה למצרים ותפקידו החשוב להקל להמגורשים. – עבודתו בההתעתמנות בכדי שהיהודים לא יעזבו את הארץ. – גירוש יפו ותל-אביב ודיזנגוף בראש הגולים. – ארגונם של ועדי ההגירה והמכתבים החוזרים הכתובים על ידו. – בקורו של דיזנגוף אצל ג’מל-פחה אחרי הגירוש ועמדתו הזקופה לפני השליט התורקי העריץ. – סכנת הגירוש מרחפת גם על המושבות. – מכתבי בקשה מועדי המושבות אל דיזנגוף שיציל אותם מגירוש וכליה. – ג’מל-פחה מאים על דיזנגוף בתליה. – דברים היוצאים מהלב של דיזנגוף משפיעים על ג’מל-פחה והוא נעשה רך יותר ועוזר ע”י דיזנגוף להמגורשים בכסף ובחטה. – הטרגדיה של כפר-סבא. – יתומי קרבנות המהגרים ועבודתו של דיזנגוף בעדם. – מכתבו אל רופין בקושטא. – סכסוכיו עם הפועלים. – התפטרותו מעבודת המשרד הא"י. – תפקידו הקשה אחרי כבוש יהודה והרגול. – ג’מל-פחה משנה לרע את יחסו אליו. – בקורו האחרון אצל ג’מל פחה. – נסיעתו לקושטא. – התורקים אוסרים אותו בחיפה. – הוא רואה את שחרור הגליל. – קפיטן ווילי מחפש אותו. – שובו ליהודה. – מכתב חוזר האחרון שלו. –

דיזנגוף בתור “ריש גלותא” בשנות המלחמה – כאן אנו באים לפרק המזהיר ביותר בעסקנותו של דיזנגוף, אחרי תל-אביב, יצירת חייו.

על פרק זה, על תפקידו הגדול של דיזנגוף בתקופת המלחמה, בשעה שהוטל עליו להיות שליח הצבור הארצישראלי בפני עריצות-ממשלתו של ג’מל-פחה, עוד לא נכתב כמעט כלום. אבל “משלחת” זו, שהיתה קשורה יום-יום עם סכנת-נפש ממש, כותבת דף-זוהר בספר השתדלנות היהודית. עמידתו הזקופה של דיזנגוף בפני ג’מל-פחה, בשעה שמספיקה היתה תנועת-ידו של זה בכדי להוביל לגרדום את היחסן הגדול ביותר בקרב תושבי א"י – עמידה זו ראויה לתשומת-לב מיוחדה.

משנכנסה תורכיה לתוך המלחמה העולמית לצד גרמניה הטיל הדבר סערה מיוחדת בקרב יהודי תל-אביב, שברובם הגדול היו נתיני רוסיה 12. מלבד הפחד מפני הלחיצות המדיניות גדול ומרובה היה גם המשבר הכספי בת“א, הואיל שחלק גדול ממשפחות התושבים היה חי מהכספים שקרוביהם ברוסיה היו שולחים כסדר. מפעל העזרה הראשון של דיזנגוף היה איפוא הוצאת שטרי-כסף בחתימת ועד ת”א. הסכום לא היה גדול ביותר, בסך הכל חמשים אלף פרנק. אבל בתוך הדוחק הגדול של הזמן ההוא היה במפעל הצלה גדולה גם להתושבים וגם להועד עצמו.

הקימקם של יפו היה אז צורר-הציונות הידוע בהא-אל-דין, שנשלח לא“י בשליחות מיוחדת לקעקע את כל הישוב היהודי. בתשובה על דברי הברכה של החכם בשי, הודה בהא-אל-דין גלוי, שהוא מוצא את השאיפות הציוניות מסוכנות להממלכה התורכית, ומשום כך ישתדל לא לתת מקום לשום התגלות של חיים עצמאיים. ונאמן לשיטה זו התחיל בהא-אל-דין להצר ולהציק לת”א שהיתה תמיד לצנינים בעיני צוררינו הודות לחטיבה המיוחדת, חטיבה עברית שלה. הוא התחיל בבטול השמירה העברית, מנה בשביל ת“א עשרה שומרים ערבים, שמלבד השמירה היתה גם הבלשת מעיקרי תפקידם. אח”כ באה הגזרה על השלטים העברים, שלטי-הרחובות, שלטי-החנויות – את כלם היה צריך להסיר אם היו כתובים עברית. ואחרי זה בא החפוש הכללי בת“א. זה היה ברביעי בנובמבר 1914 (למחרת סגירת האפ“ק ע”י אותו בהא-אל-דין). פתאם, בשעה תשע בבקר, הוקפה תל-אביב משמרות-צבא, ופקודה נתנה לכל התושבים לבלי לצאת מבתיהם עד שתנתן פקודה חדשה. ובמשך כל היום סדר בהא-אל-דין חפושים בבתיהם של רב העסקנים – ביחוד אצל הנתינים הרוסים – וכל הכתבים ושטרות הערך וגם הכסף המזומן נלקח. היו גם מאסרים זמניים. החפוש העקרי היה בביתו של דיזנגוף, ותוצאותיו של חפוש זה היה משפט-צבאי בעד שטרי הכסף שועד ת”א הוציא לשוק.

אבל דיזנגוף לא נסחף לתוך המבוכה הכללית שתקפה את הישוב אחרי תעלוליו של בהא-אל-דין. דיזנגוף המשיך את עבודתו המועילה, ועמדתו החזקה החלישה את תאות השמד של הקימקם הצורר. וביחוד בא מרצו של דיזנגוף לידי גלוי באותו יום החמישי (17 דצמבר 1914) המר והנמהר, יום הגרוש של נתיני רוסיה. גרושם של נתיני האויב נעשה אח“כ גזרה כללית בתוך כל גבולות תורכיה, אבל בה בשעה שבשאר המקומות נעשה גרוש זה בסדר ובמסגרת של כללים ידועים, זכתה ת”א לגרוש של בהלה הודות לזריזותו של הקימקם שלה. מבלי להזהיר, ומבלי להודיע מראש אפילו ברמז, התפשטו השוטרים כמלאכי-חבלה על הנתינים הרוסים שבבתים וברחובות, ואת כל מי שמצאו סחבו להחוף בכדי להעלות על האניה. לא נתנו להאמללים זמן כל שהוא לקחת אתם אפילו את הדברים הנחוצים ביותר. ומכיון שהדבר נעשה בתוך בהלה וחטיפה אי-אפשר היה להבחין ולדייק היטב, וגם הרבה מהיהודים העותומנים (שתעודותיהם לא נמצאו בכיסם) נסחבו בתוך “הרוסים”; מתוך בהלה באו פרודים גם בתוך משפחות החטופים: בעלים נחטפו ברחוב ונשותיהם נשארו בבית; אבות נחטפו בבית וילדיהם נשארו בבתי-הספר. את החטופים אספו ואסרו בהפונדק הארמני שעל-יד החוף והחזיקו אותם עד שעה מאוחרת בלילה, עד זמן הפלגת האניה.

לבטל את הגזרה אי-אפשר היה בשום אופן, אבל דיזנגוף נכנס בראשו-ורובו להקל לאמללים את גורלם. במהירות רבה סודרה הספקת צרכי אכל וגם מספר ידוע של סירות שכר ועד ת“א, ודיזנגוף עמד כל הזמן בהחוף (והוא היה אז עדיין נתין רוסי) ועזר בכל מה שאפשר היה. רק שבע מאות מהנאסרים הסכים הקברניט לקחת לאניתו, והודות להשתדלותו של דיזנגוף הותר להנשארים לשוב לבתיהם. ע”פ הפצרתו של דיזנגוף גם הושב להשבים חלק מהגזלות, שהספנים הערבים הספיקו לגזול מהם בשעת עליתם על האניה.

ובחדש שלאחריו התחילה בשביל דיזנגוף פרשת ג’מל-פחה – פרשה ארוכה ומיגעת במשך שלש שנים רצופות. מתוך תזכיר מיוחד שמסר בהא-אל-דין לג’מל-פחה נודע לזה, שדיזנגוף ואחוזת מרעיו “מסוכנים” הם לממלכה התורכית, ופתאם יצאה פקודה מארמונו של מפקד המחנה הרביעי להבהיל לירושלים את דיזנגוף ועוד מספר ידוע של עסקנים. הם התאספו כלם ביפו, ומשם שלחו אותם ירושלימה בקרון מיוחד כאסירים פוליטיים. לשם-מה מבהילים אותם לירושלים – לא ידע איש, אבל אפשר היה לשער, שיש לזה קשר עם הציונות. והדעות נחלקו בין הנאסרים: היו כאלה שהציעו להכחיש ולהסתיר כל שייכות לציונות. דיזנגוף היה בראש הכת השניה שטענה, שמן-ההכרח הוא להצביע בגאון על הציונות כעל מקור-ישע לארץ-ישראל. ודעתו של דיזנגוף נצחה.

מר “מזקני הישוב”, שנמצא בין הנאסרים, מספר (ב“הישוב” שנת תרפ"ה) את הפרטים המענינים דלקמן אודות פגישה מוזרה זו של עסקני הישוב עם העריץ התורכי. “בשעה חמש בדיוק הופיע ג’מל-פחה, מקל קטן בידו, בלוית הרבה קצינים ושני גנרלים גרמנים. קמנו כלנו והסתדרנו בשורות. הוא התבונן בכל אחד מאתנו בעיניו השחורות והבוערות. שאלתו הראשונה היתה אם אנחנו מבינים צרפתית. אחר פנה לענתבי בשאלת “מה שמך”? אח”כ – לדיזנגוף ואח"כ – לאחרים. ככלות השאלה הזאת פנה אלינו בפנים זועפים: “אני קראתי אתכם להודיעכם, כי אתם כלכם מוכרחים במשך עשרה ימים לנסוע לקושטא. המבינים אתם?” –

החבורה נשארה נדהמה ומאובנת. דיזנגוף בלבד מצא עוז בלבו לענות: – “כן, אנו מבינים”. –

בזה נגמרה השיחה. את הנאסרים השיבו להמלון, אבל הם הרגישו שאי-אפשר להשאיר את הדבר בלי ברור. אחרי התיעצות מרובה הוחלט לבקש עוד פעם ראיון אצל ג’מל-פחה. בקשו ונתקבלה תשובה, שאת כלם אינו יכל לקבל ושיבחרו מהם שנים. הגורל נפל על ענתבי ודיזנגוף. אך כשבאו לג’מל-פחה יצא אליהם השליש והודיע ש“הוד מעלתו” יכול לקבל לראיון את אחד מהשנים. הוסכם ביניהם שענתבי יכנס לחדרו של ג’מל-פחה מתוך שהיה נתין עותומני וגם הבין תורכית. ענתבי הצליח לרכך את לבו של ג’מל-פחה, והתוצאות היו שרשימת הגולים הוקטנה במחצה וגם מקום הגלות נתקרב: במקום קושטא ואנגורה באה טבריה שבא"י.

בין הגולים שנשארו ברשימה היה גם דיזנגוף.

מצבם של הגולים בטבריה היה רע מאד. גם יהודי טבריה פחדו לדבר עמהם פן תחשד הממשלה גם בהם. ובה בשעה ששאר הגולים מטכסים עצה במה להשיב את גזרת הגלות, משתמש דיזנגוף ב“חופשתו” ההכרחית לסייר את נקודות הישוב שבכל הגליל ולראות בעיניו כיצד חיים שם אחינו בימי החרום והבהלה. בשובו לטבריה ישב וערך תזכיר גדול לג’מל-פחה, שמדובר היה בו הרבה על סבל היהודים ועל שאיפותיהם ההסתוריות לא“י, ומדובר היה בו ג”כ על הציונות ושאיפותיה ההומניות, שאינן יכולות להביא שום נזק להממלכה התורכית, ומשום כך חסרות-יסוד הן כל הרדיפות שהשלטונות התורכיות רודפים את יהודי א“י. התזכיר הוגש לג’מל-פחה, והלז קרא וחזר וקרא בו, ודעתו על הציונות ועל דיזנגוף עצמו נשתנתה ע”י כך שנוי ניכר.

הגולים לא נשארו זמן רב בטבריה. בראותם שאין איש שם לב להם קמו ונסעו איש איש למקומו, והשלטונות עברו על זה בשתיקה. אך בהא-אל-דין המשיך את רדיפותיו ועל-ידו עזר הקומנדנט של מחוז יפו, חסן-ביק המפורסם. מר “מזקני הישוב” מספר במאמרו הנ"ל: “הישוב היהודי התחיל להרגיש את ידו החזקה. פקודתו הראשונה היתה לאסור אספות ושמוש בבולים ציוניים. כל יהודי שנפגש עם בהא-אל-דין הרגיש ברור, שהאיש הזה בא בתפקיד מיוחד להרוס את הישוב. התאספנו תכופות לדון על המצב. החלטנו לשלח אל בהא-אל-דין משלחת לדבר אתו דברים ברורים. – דיזנגוף הלך אליו לבית-הממשלה לבקש ממנו ראיון וקבל ממנו תשובה, שהראיון יכול להיות בביתו הפרטי של הקימקם”.

דיזנגוף ו“מזקני הישוב” הלכו לבהא-אל-דין הביתה, ואחרי שמסרו לו, שהקהל היהודי רואה את עצמו במצב מוזר בשל החשד, שהוא, בהא-אל-דין, מטיל על הישוב היהודי, התחיל הקימקם מדבר ארוכות על הציונות ועל עבודת ההתישבות. “יודעים אנחנו, אמר, שהנכם אנשים משכילים ובעלי-כשרון. רצונך – פנה לדיזנגוף – אשימך לראש עירית יפו, ואני בטוח שאתה תנהל את העיריה יותר טוב מראש-העיריה של עכשיו, אבל אנחנו דורשים מכם שלא תבדלו מיתר התושבים. ואנו רוצים ג”כ שאף יהודי אחד לא יבוא יותר לא“י. אפילו מתימן לא נתן יותר לעלות לא”י".

דיזנגוף לא התפעל מדברי-החנופה של הקימקם, אבל להכנס עמו בוכוחים היה מיותר. מיום שדיזנגוף התחיל מתחבב על ג’מל-פחה בחר לו בכלל שיטה חדשה ביחס לפעולות-האיבה של הקימקם והקומנדנט. במקום להשתדל אצלם ולהתחנן לפניהם, היה דיזנגוף פונה לג’מל-פחה עצמו, והלז, ע"פ הרוב, היה ממלא כל מה שנתבקש.

העבודה העקרית היתה לעודד את רוחו של הישוב. אניות ניטרליות התחילו באות תכופות ליפו בכדי להוציא מהארץ את נתיני ארצות האויבות ולפני אחינו נתיני רוסיה התעוררה שאלה מטרידה ובעלת אחריות גדולה: להשתמש בהזדמנות ולעזוב את הארץ או להתעתמן ולהשאר בארץ הפקר לכל מיני רדיפות ומצוקות וגם לסבל רעב ומחסור. דיזנגוף היה מראשי המעודדים והמעוררים לבלי לעזוב את הארץ. ע“פ השתדלותו יסדה הממשלה ועדי-התעתמנות בכל נקודות הישוב החשובות, והוא היה יושב יום-יום בעצמו בועד ההתעתמנות שביפו, משגיח וממליץ ומתרגם, ותעמולה זו לטובת ההתעתמנות יש שהעמידה את דיזנגוף גם בסכנה לספג מלקות מצד בריונים ידועים. הללו רצו לצוד דגים במים עכורים, עמדו והלהיבו את ההמון נגד דיזנגוף, “המפקיר את בני ישראל” בכדי שישארו בארץ וישמרו את תל-אביב שלו. ההתמרמרות על דיזנגוף קבלה לפעמים צורה מסוכנת מאד, עד שידידיו התחילו חוששים לחייו ויעצו לו לעזוב לזמן-מה את ת”א. אולם הוא המשיך את עבודתו בלי הסוסים. וכשנקהל פעם אספסוף גדול לפני ביתו ואמר להכותו, יצא אליהם דיזנגוף בראש מורם ודבר באזניהם ארוכות על תעודת ישראל בארץ-ישראל, – וחמת העם שככה.

אבל תואר זה של “ריש גלותא” לא זכה לו דיזנגוף אלא בעד פעולותיו לטובת המגורשים של ת"א ויפו בתור ראש ועד ההגירה המרכזי.

הגירוש של יפו ות“א היה תלוי באויר כחרב המתהפכת עוד מראשית שנת 1917. לאחר הגירוש של עזה, שחל בינואר, התחילו עוברות שמועות גם על גירוש קרוב של תושבי יפו. תשעה ימים לפני חג-הפסח בא ג’מל-פחה פתאם ליפו והזמין אליו לארמון הממשלה את נכבדי שלש הדתות. את דיזנגוף קבל בחבה והושיבו קרוב אליו. אחר כך קם והודיע: היות שהממשלה הצבאית קבלה ידיעות, שציי-המלחמה הצרפתי והאנגלי הולכים וקרבים במטרה להוריד צבא ביפו, והיות שאין ג’מל-פחה רוצה שהתושבים יסבלו מהקרב הזה, לפיכך על תושבי יפו ות”א לעזוב את המקום במשך עשרים וארבע שעות. נקל לשער את המבוכה שתקפה את הנאספים לשמע הגזרה החריפה הזאת.

בזכרונותיו מימי המלחמה שנדפסו ב“הישוב” מספר מר “מזקני הישוב”, שלמחרת הלכו לג’מל-פחה: דיזנגוף, בריל ומר “מזקני הישוב” עצמו בכדי להשתדל בדבר איזו הקלות. “בשעה עשר – נאמר בזכרונות ההם – נכנס ג. פ. לחדר שחכינו לו. פניו היו כבדים. הרגשנו שהמצב נשתנה לרעה. הוא פנה אלינו בטון מוחלט ואמר: אלה הן הפקודות האחרונות שאני נותן: א) מוכרחים לעזוב את יפו כלם בלי יוצא מן הכלל. רק לדיזנגוף עצמו תנתן הרשות לבא לפעמים לפתח-תקוה ולטפל בעניני ת”א; ב) את המושבות צריך ג“כ לעזוב. רק הפרדסנים יכולים להשאר עם שני פועלים בשביל פרדס גדול ופועל אחד בשביל פרדס קטן. בעלי הכרמים יכולים להשאר, אבל בלי פועלים. אלה ואלה צריכים לשלח את משפחותיהם מחוץ להמושבות. בעלי הפלחה יכולים להשאר עם משפחותיהם עד אחר הקציר. בשביל ראשון-לציון עושה אני הנחה מיוחדת, ואני מתיר להשאיר שם תשעים ואחד בעלי כרמים, פקידים ופועלים. הזמן האחרון לעזוב את המקום הוא השמיני באפריל (ב' דחול-המועד). וגם אלה הנשארים לעת-עתה במקומם ע”פ רשיוני צריכים להיות מוכנים בכל רגע לקבל פקודה ממני לעזוב את מקומם במשך שעה אחת, וזה יהיה בשבילם המומנט היותר רציני. לבסוף הוסיף: קשה לי לתת פקודות כאלה, אבל הרי אנחנו נמצאים במצב-מלחמה".

אחרי הפקודה הזאת כבר אי-אפשר היה לעשות כלום. לא הועילו השתדלויותיהם של בריל (בשם הברון רוטשילד) ושל החכם בשי. ג. פ. לא נתרצה ג“כ לדחות את הגירוש עד אחרי חג-הפסח. לא נשאר איפוא מוצא אחר אלא לשמור על הגולים שלא יאבדו בענים, ודיזנגוף העמיד את עצמו בראש העבודה הזאת. דיזנגוף היה אז היו”ר של ועד ת“א, של ועד העיר ליהודי יפו ושל הועד הכללי להקלת המשבר. הוא הקהיל תיכף את העסקנים וע”פ הצעתו נתמזגה והתרכזה כל העסקנות בועד-ההגירה שנוצר. ותיכף התחילה עבודה רותחת לארך כל החזית: הוצא כרוז לאכרי המושבות לבא בעגלותיהם וקרונותיהם להסיע את הגולים העניים והחולים; סודרו מטבחים להספיק כלכלה לכל מחוסרי האמצעים; סודרו בתי-חולים בכל הנקודות שסומנו בשביל מקומות מקלט וכו' וכו'. קופת הועד היתה ריקה מתחלה, כמובן, אבל דיזנגוף לא נח והראה נפלאות בהשגת כספים בהלואה ובתור תרומות. את הגולים אי-אפשר היה לרכז במקום אחד, גורמים כלכליים ופוליטיים התנגדו לכך, וצריך היה לקבוע להם תחנות בפתח-תקוה, בכפר-סבא, בחדרה, בטבריא ובעוד ועוד מקומות שונים, וצריך היה לסדר ועדי-הגירה בכל אחת מהתחנות האלה. ודיזנגוף עמד בראש כל העבודה הזאת, נוסע ממקום למקום, מזרז ומעודד, בעל-פה ועוד יותר בצירקולרים, שהוא שולח לעתים תכופות. לדוגמא הנני מביא כאן קטע ממכתב חוזר אחד, שנכתב בימי המצוקה הגדולים ביותר:

“… כל הועדים וראשי המוסדות צריכים לאזר את כל כחותיהם להלחם בהמשבר בכדי לא לתת להרעב לשלט במחננו. הנה בחדרה ובזכרון-יעקב השיגו להם עסקני הישוב הלואות אצל המוסדות המקומיים והכינו להם צרכי אכל לזמן ידוע. כך צריך לעשות בכל מקום ומקום. פנו לכם לועדי המושבות, ליקב, לחברת כרמל, לפקידי יק”א וגם לאנשים פרטיים; אספו נדבות מכל מי שהיכלת בידו לתת, קנו מכלת בכל מחיר, הכינו חטה ודורה עד לימי הקציר – הכל צריך להעשות ובלבד שנבטיח להרעבים חתיכת לחם…"

“… הנה בתי הספר נסגרים לקראת ימי החג וכל המורים נעשו חפשים, צריך איפוא שהמורים יספחו לעסקני המקום, יסתדרו לקבוצות, לועדים ולועידות, אשר לכלם תהיה מטרה אחת: לחם לרעבים. כל הצרכים האחרים צריכים לרדת לע”ע מן הבמה. כל התקציבים צריכים להצטמצם עד המדרגה האחרונה, ורק דאגה אחת תהיה לכלנו, שאף אחד מאתנו לא ירעב ללחם – הכל מותר בשעת חרום כזו: לבקש וגם לדרוש נדבות והלואות מכל איש בכסף ובחטה, לקבוע ולסדר הערכות וכדומה. הננו בטוחים שאלה שהיכלת בידם יעזרו לנו ואחרי עבור הזעם נשלם את כל החובות שנתחיבנו בימים הרעים האלה, וכל העם ירחש רגשי תודה לשארית הפליטה בארץ על עזרה שעזרנו לאחינו הנדכאים והנדחים, על הנפשות שהצלנו ממות ועל אשר הסירו מכלנו את החרפה היותר גדולה בשביל הקהל, חרפת-הרעב. הנה כי כן איפוא: אם לא עדר אנו כי אם עם, אם יש אלהים בלבנו, ואם עוד נשאר בקרבנו חפץ ותקוה לחיים של אנשים מן הישוב, הערבים זה לזה, אל נתן לאיש למות בתוכנו ברעב. נעזור לעצמנו, ואלהי-ישראל יעזור לנו".

וכך, כסדר, בכל חוזר וחוזר, והדברים, שיצאו מלב כואב ומיצר, פעלו את פעולתם.

ופתאם, כשדיזנגוף שקוע כלו בעבודת ההנהלה, נקרא ירושלימה לג’מל-פחה. קראו אותו ועוד ארבעה עסקנים ולשום איש לא בארו לשום מה. רק אח“כ נתברר, שגרמו לזה הידיעות, שאחינו במצרים (ובעיקר ידו החרוצה של אהרן אהרונסון המנוח) הפיצו בעולם על אכזריות הגירוש היפואי. העתונות האנגלית והצרפתית ראתה בידיעות הללו אמצעי מתאים לנבל את שמה של תורכיה ובעלות-בריתה, והיא השתמשה בזה ביד רחבה כזו, שהביאה במבוכה את השלטונות בקושטא ובברלין. מקושטא נשלחו איפוא הוראות לג’מל-פחה לאסוף את גדולי היהודים ולהחתים אותם על הכחשה. בספר הפרטי-כלים של ועד ההגירה מיום י' סיון תרע”ז קוראים אנו אודות זה כדלקמן:

“דיזנגוף מספר פרטי הראיון שהיה לו ולבאי-כח המושבות והמוסדות (ה' בריל, ד"ר טהון, ה' קרוזה, ה' מאירוביץ, ה' אברהם שפירא ועוד) עם השר ג’מל-פחה בנוגע לעניני הגרוש ומצב המהגרים. דיזנגוף מקריא את תכן התלגרמות מסוכנות הבס ומספר, כי היו תלגרמות מז’מס סימון וגם מאנבר-פחה נתקבלו תלגרמות בענין הזה. ג’מל-פחה אמר, כי האנגלים ברצותם להחליש את הרשם הגדול של נצחונותינו היפים בסביבות עזה, באים הם ומבדים עלינו בדותות של מעשים שלא היו מעולם ולא היינו מסוגלים לעשותם כלל. פרסום העובדות נתקבל כעובדה קימת בכל העולם וההתפרצות והכעס כנגדי הם גדולים. היהודים ביחוד הרעישו עולמות. בכלל יש להכיר עתה את כחם וגבורתם של היהודים שידם על העליונה בכל השלטונות. ויודע אנכי כי מקימי הריבולוציה ברוסיה יהודים המה וכל רסן הממשלה החפשית החדשה ברוסיה נמצא ונתון בידי היהודים”.

דיזנגוף מספר הלאה. "ג’מל-פחה הקריא לפני הנאספים את התלגרמות שנתפרסמו בסוכנות הבס, אצל כל פרט ופרט הפסיק ופנה בשאלות להנאספים: “הכן הוא”? מרב הרגל ענו כלם “לא כן” – גם על ענין הגרוש והסבלות של הגלות. ורק אנכי שתקתי ולא עניתי מאומה. הוא הכיר בי, כי שותק אנכי, ויפן אלי בשאלה: אם כן נכון ואמת הדבר, שהיהודים סבלו נוראות בצאתם מיפו?

“עניתיו: אמנם נכון הדבר, כי הזקנים והחלשים סבלו מאד מחסר אמצעי-הובלה וגם מחסר מזון מספיק. בתשובה על דברי אלה ענני בהתאוננות רבה על מה שהעלמתי את הדבר הזה ממנו ולא פניתי אליו לעזרה”.

מר “מזקני הישוב” (מאירוביץ), שהיה ג"כ בין הקרואים לג’מל-פחה מוסר את הפרטים דלקמן בקשר עם השיחה המוזרה הזאת:

“הלכנו כלנו לירושלים. ג’מל-פחה קבל אותנו בחדר עבודתו. הוא לקח משלחנו ניר ובצחוק קל אמר לנו: “האויבים שלנו – הצרפתים והאנגלים – מחפשים סבות, אחרי שהצבא שלי נצח פעמים בסביבות עזה, איך להשפיל את כבודי. השמעתם את הידיעות המתהלכות בכל העולם ע”י סוכנות הבס? ברגע זה הרים את הניר אשר בידו והתחיל לקרא מלה במלה: “ע”פ פקודת ג. פ. הרגו בתל-אביב 100 יהודים ואת הנשארים גרש מתל-אביב באכזריות נוראה. אלפים נוצרים נתלו ע”פ פקודת ג. פ.; מצב המגורשים נורא, הם מתים בדרך מרעב וממחלות שונות". “האם נכון שהרגתי בתל-אביב אף יהודי אחד”? פנה ג. פ. אל דיזנגוף. “לאו” ענה דיזנגוף.

“עלי נפל הגורל – המשיך ג. פ. – להיות אחראי כלפי הממשלה בעד המחוז שכל התושבים הם נגדנו, ובכדי להחניק את התנועה – תנועת ההתנגדות מצד התושבים האלה, אני מוכרח לתת להם עונש מתאים. האם נכון שאני צויתי לתלות 100 איש? הלא זה שקר גמור. במשך כל הזמן נתתי פקודות מות רק על 20 איש. ביום שאני מוכרח לתת פקודת מות אינני רוצה לא לדבר ולא לראות שום איש ובמשך כל הלילה אינני סוגר עיני. האם המגורשים מתל-אביב נרדפים מצדי?” – שאל את דיזנגוף. – “אבל מצבם רע מאד והם סובלים” – ענה דיזנגוף.

“ולמה לא פניתם אלי ולא הודעתם לי אודות מצב כזה? – שאל בכעס את דיזנגוף – הרי יודע אתה שבתור מוכתר של ת”א, אני יכול לתת לך עונש בעד זה"…

"רגעים אחדים עברו בשתיקה. מביטים אנחנו אחד על השני. הטון של ג.פ. והתרגשותו עוררו בלבנו פחד; מי יודע אם לא קרא אותנו הפעם לעשות אתנו “חשבון”? מי יודע אם לא תיכף ימסור אותנו לשוטרים?…

"דיזנגוף ענה לג. פ.: “לא רצינו להטריח את מעלתו, ועל המצב מסרנו להמושל”.

– “להמושל? האם יש עכשיו מושל? על הכל אתם צריכים להודיע לי ולא לשום איש אחר. נתתי לה' בריל 1000 לירות בשביל המהגרים העניים, והיום נתתי להרב הורביץ ג”כ 1000 לירות. אני מונה אותך (פונה אל דיזנגוף) לנשיא הועד לעזרת המהגרים. קח לך עוד שני חברים, אחד מתל-אביב ואחד מפתח-תקוה. אני אתן לכם כעת עוד 3000 לירה, ואתה (אל דיזנגוף) תהיה על המקום ותסדר לי רפורט על מצב המהגרים. אלה מהמהגרים המסוגלים לעבודה צריך להמציא בשבילם עבודה, וגם בשביל נשים וילדים, עד כמה שהם מסוגלים לעבוד. מהיהודים יהיו מ-8 עד 10 אלפים מהגרים ואפשר שנוכל להחזיקם בטבריה וצפת. אבל בלתי יהודים אולי פי שלש – פי ארבע ובארץ לא יהיה די חטה בשבילם, ולכן אהיה מוכרח לשלח אותם עד חומס, ששם יש די צרכי אוכל".

“ג.פ. הרים את ראשו ופנה אלינו: “אם אומרים עלי שאני אוהב נשים ומשחק בקלפים ועוד דברים כאלה – איני נותן לזה שום ערך, כי זה נוגע לחיי הפרטיים. אבל אם מפיצים עלי שקרים בתור ב”כ ממשלתי, צריך אני להגן על כבודי, על כבוד ממשלתי. אני דורש מכם – והוא עבר בעיניו על כלנו – שכל אחד ישלח תיכף תלגרמה לאירופה, כ”א לידידיו, שידיעות סוכנות הואס עלי – שקר גמור. התעשו אתם את זה?" – בשאלה זו הרגשה כבר פקודה, פקודת ג’מל, שאין להתוכח עליה…

"לשתיקתו של דיזנגוף פנה אליו ג’מל-פחה שוב בשאלה: מדוע אתה שותק?

"אז קם דיזנגוף וענה גלוי: אם נבא בהכחשה סתמית יבין כל בר דעת שזה נעשה מתוך הכרח ולשמה של תורכיה לא יביא זה שום תועלת. ובינינו לבין עצמנו הרי אמת הדבר, שהגולים סובלים נוראות. ההכחשה הטובה ביותר לדעתי היא שהממשלה הצבאית תיטיב את מעשיה ותשנה את יחסה להגולים.

"ג’מל-פחה חשב רגע אבל נשאר בשלו. מר “מזקני הישוב” מספר, שהוא אמר בטון שאין אחריו כלום: “אבל אני רוצה שהדבר יעשה עוד היום. לכו הביתה, תכינו את התלגרמות ותמסרו לי אותן עוד היום. יכולים אתם לבוא אלי בכל שעה שתרצו, אפילו בלילה. אני בעצמי אשלח את התלגרמות”.

אחרי הדברים האלה קם ג’מל-פחה, והעסקנים היהודים הבינו שזוהי פקודה שאין להשיבה.

מהראיון של ג’מל-פחה שב דיזנגוף בנצחון לפתח-תקוה, ועבודתו לטובת הגולים התחילה מסתעפת יותר ויותר. הפרוטוקולים והחוזרים של ועד-ההגירה תורה שלמה הם לא רק בשביל קורות היהודים בא"י בשנות הבהלה והמצוקה, אלא גם בשביל הכרת אפיו וכשרונותיו של דיזנגוף עצמו. גם את ידידיו ומקורביו הישנים היה דיזנגוף מפתיע יום-יום בעבודתו הצבורית שלא ידעה מרגוע לשעה קלה. והיו כאלה שעמדו בתמיה: “היכן לקח מר דיזנגוף כל כך גאוה וגאון, מרץ ואמץ-לב, להגן על כל ועל הכל? דיזנגוף היה בתקופה זו כאחד מעמודי ישראל של ימי הבינים מוכן ומזומן למות בכל רגע על קדוש ישראל, ובגאותו זאת השיח לארץ את החרב התורכית. אז, בימי הרעב, כשכלתה הפרוטה מן הכיס וילדי ישראל התפלשו בין האשפתות לנקר יחד עם כל הכלבים כל פגול, היה דיזנגוף אחד האנשים בישראל שזכרם נשאר בתולדות הישוב העברי בא”י ותחית הארץ.

כל העם, על כל שדרותיו ומעמדיו, הביט בגאוה על פעולותיו של דיזנגוף. גם הישוב החדש והחדיש עקב את הפעולות הללו בהערכה גמורה. כי מלבד מאמציו הגדולים לטובת הגולים, ידע כל אחד ואחד שכל בקור אצל ג’מל-פחה קשור בסכנת-נפש ממש, ויש שידידיו היו מזהירים אותו ומדברים על לבו שלא “ישחק באש” ולא יבליט את עצמו יותר מדי בפני העריץ המשוגע, וכשדיזנגוף השליך את נפשו מנגד והלך לארמונו של העריץ – היו אלפי לבבות מלוים אותו בתפלה חרישית.

ונצח-ישראל לא שקר. דיזנגוף הצליח תמיד להטות אליו את לבו הנע-והנד של ג’מל-פחה ובכל פעם ופעם היה מטה אותו כלפי חסד. הגיעו הדברים לידי כך, שגם את כספי התמיכות בשביל לא יהודים מסר לידי דיזנגוף. פעם אחת אמר לדיזנגוף: הייתי יכול למסור את הכספים האלה לעיריות המושלמיות, אבל מובטחני שחלק גדול מהכספים יגנבו לפני שיגיע לתעודתו. בך אני בטוח שהכל יעשה כדבעי. בהכספים האלה היה דיזנגוף מסדר את העזרה לגולים המושלמים והנוצרים שהתרכזו בתול-כרם.

וכך נעשה דיזנגוף לפרנס הישוב, דואגו ומפרנסו; הוא נעשה למגדל האור בחשכת הימים ההם. גם כשהגיעה הרעה למושבות יהודה ופחד הגירוש התחיל מדכא את העסקנים, לדיזנגוף היתה פונה צעקתם. בתור תעודה הסתורית של הימים ישארו-נא הכתבים דלקמן, שנשלחו לדיזנגוף מהמושבות ראשון-לציון, רחובות ונס-ציונה.

ראשון-לציון, ה' ב' מרחשון התרע"ח. 18.10.1917.

לכבוד האדון הנכבד מר מ. דיזנגוף

בפתח-תקוה.

אדון נכבד,

בשם אחינו העומדים להגרש מהמושבה, שבהם זקנים, אנשים, נשים וטף, חולים וחלשים, אשר אין לשער גודל האסון אם יאולצו, חלילה, להגלות עכשיו, ממש כשימי הקור והגשמים באים, בשם כלם אנו מבקשים מכ' לקבל עליו הטורח לעשות את הצעדים הדרושים עם הבקשה לכבוד השר הגדול מעלת כ' מפקד המחנה הרביעי ה' ג’מל-פחה, שיחוס עליהם להשאירם במקומם. ואנו מביעים בזה את ברכותינו לכ' שיצליח בדרכו שהוא הולך לטובת האומללים הנדונים.

ואלהי אבותינו יהיה עם פיו ויצליח בדרכו לכל אשר יפנה לטובת בני עמו הנ"ז.

ותודה למפרע

ש. אסטשינסקי

י. דרובין

י. טרכטנברג

רחובות, ב' מרחשון תרע"ח

לכבוד האדון הנכבד מר. דיזנגוף

אדון נכבד,

בשם כל בני מושבתנו העומדים להגרש מהמושבה: אנשים ונשים וטף, לעת בוא החרף וימי הגשמים ולעת קשה כזאת שרוב בני המושבה סובלים הרבה מהמחלות המתהלכות… בשם כלם הננו מבקשים מכ' לקבל עליו הטורח להגיש את הבקשה הרצופה פה לכ' מעלת השר ג’מל-פחה, מפקד המחנה הרביעי, ולבקש מאתו שיחוס עלינו ולהשאיר אותנו על מקומותינו. והננו מביעים בזה את תודתנו לכ' בעד עבודתו הרבה לטובת הישוב הכללי ובשביל מושבתנו בפרט, והננו מאחלים לו הצלחה בשליחותו הרבה.

ברוב כבוד ויקר

{א. איזנברג

זקני המושבה רחובות {מ. סמילנסקי

{צבי הירש קאהאן

נס-ציונה, ה' ב' מרחשון תרע"ח

לכבוד האדון הנכבד מר מ. דיזנגוף

בפתח-תקוה.

אדון נכבד,

בשם כל בני מושבתנו העומדים להגרש ולקחת בידם את מקל הנודדים, שבהם זקנים, נשים וטף, שע"פ הפקודה האחרונה עלינו לעזוב את מקומותינו, – בשם כלם אנו פונים לכבודו שיקח עליו הטורח להגיש את הבקשה בשמנו לכבוד השר ג’מל-פחה ולעשות את הצעדים הנחוצים לפני השר להשאיר אותנו על מקומותינו, כי האסון הלא יהיה נורא וגדול שאין לשער. בטוחים אנו שכבודו ימלא את בקשתנו ויקח עליו את הטורח הזה, שבזה יציל את נפשותינו מכליון.

אדון נכבד! ברכתנו שלוחה אליו, לך והצלח!

בשם כל בני המושבה

דוד לנדו

ש. סלאוויס

מאיר קומרוב


ודיזנגוף, כשהקריאות לעזרה היו מגיעות אליו, היה קם ונוסע לג’מל-פחה, מפגין ומשתדל, וההשתדלות עשתה פרי.

בדבר היחסים שבין דיזנגוף לג’מל-פחה יצוין נא גם פרט זה: לאחר שראה ג’מל-פחה את רשת המוסדות שהוקמו ע“י ועד-ההגירה, עלה בדעתו לעשות מזה פרסום לעצמו. עמד והזמין אליו את דיזנגוף ומסר לו לערוך סקירה מפורטת על כל המוסדות והסדרים, שנוצרו בשביל הגולים. הכונה היתה: היות שכל המוסדות הללו נוצרו בחסדו של ג’מל-פחה ובעזרתו, נמצא שהוא יכול להתפרסם ע”י כך כמושל רב-חסד ורב-הפעלים והיזמה. אפשר היה ג"כ לשער, שמתוך שדיזנגוף תלוי בחסדיו של שלטון-יחיד, של ג’מל-פחה, בודאי שלא יקמץ בתהלות ובתשבחות למושלו. למעשה יצא אחרת. דיזנגוף תאר בצבעים שחורים את המצב העגום של הגולים, ציין את כל נגישותיהם של הקימקמים כלפי המהגרים, סכם את מספר החולים והמתים והמסקנה היתה שאין רפואה למכה זו אלא להשיב את המהגרים למקומותיהם, ובפרט לאחר שכל הגירוש היה קדם זמנו ומיותר לגמרי. כשקרא ג’מל-פחה את התזכיר נתמלא חמה, ובקפצו את אגרופיו התחיל צועק על דיזנגוף:

“הלהשחיר את פני אתה אומר? תזכיר כזה הכינות בשביל דעת-הקהל בחו”ל? מיהו מושלה של המדינה – אני או אתה?" וכך הלאה והלאה.

דיזנגוף ענה לו קצרות: אם הוד מעלתו אינו מרוצה מעבודתי יכול אני לסלק את ידי ממנה.

אז גדל עוד יותר קצפו של ג’מל-פחה:

– אתה לא תסלק את ידיך מהעבודה! אני אגרש אותך מהארץ! אני אמסור אותך לתליה! אני – – –

מאמירה למעשה היה אצל ג’מל-פחה פחות מפסיעה אחת. דיזנגוף כבר הרגיש את החבל סביב לצוארו. אך באותו הרגע שוה לפני עיניו את הגולים המעונים והנדכאים, ללא לחם וללא תקרת גג, והוא התאזר והתחיל מתאר בשקט לפני ג’מל-פחה אחד לאחד את יסוריהם של הגולים. והדברים השקטים שיצאו מתוך לב כואב פעלו את פעולתם. ג. פ. נרגע, ואחרי שהתנצל על דבריו הראשונים, הסכים לדרישתו של דיזנגוף והקציב תמיכה חדשית של חמשה עשר אלף לירה תורכית לטובת הגולים.

ודיזנגוף השתמש בשעת-רחמים זו והשיג דבר-מה גם בשביל תל-אביב “שלו”; הוא השיג רשיון בשביל מספר ידוע של צעירים, בהנהלת ה' סעדיה שושני, לשבת בתל-אביב בתור שומרים. מתל-אביב לא הסיח דיזנגוף את דעתו גם בימים החמורים ביותר.

חמשה-עשר אלף הלירות התורכיות (שמחירן בשוק היה אז לא יותר מחמשה-עשר אחוז ממחירן הנורמלי) היו כטפה בים לעומת המחסור הגדול של עשרת אלפים נפש. צריך היה איפוא לעשות כל מה שאפשר וגם כל מה שאי-אפשר כדי למצא לכה"פ את האמצעים הנחוצים בשביל לחם צר.

באחד החוזרים הוא כותב: “כל אדם מישראל, בין עשיר ובין עני, חיב לעזור בפרוטתו האחרונה לתמיכת הגולים ע”פ האופנים השונים של סדור עבודות, תמיכות וכו'. אין יהודי בעל רגש הרחמים והחמלה, אשר ישב על שלחן לאכול וישכב לישון ולא יעלה על זכרונו את מצב אחינו הגולים, ולא יחייב את עצמו להפריש ממנת חלקו איזה סכום להחזקת הנפשות הנודדות בגלות. בבואנו לדאוג להמציא פת לחם יבש ואהלי מחסה לאחינו הפליטים, אנו ממלאים לא רק את חובתנו בתור אנשים בעלי רגש וחובה, כ“א עושים דבר לאומי חשוב, להציל ממות ממש אותם הכחות שנמנו מקודם בין בוני הישוב החדש בארצנו. אם נעזוב את הגולים לסבול רעב ושאר יסורי-גוף, אנו ממיטים בידינו על עצמנו חרפה לאומית גדולה שלא במהרה תמחה ושאין לה כפרה. ההזדמנות לנו עתה להראות ולהוכיח לעולם היהודי שבחו”ל, כי בעת צרה, בעת אסון שתקף את ישובנו אנו יודעים ויכולים לעזור לעצמנו מתוך עצמנו ".

לכפר-סבא, שהגולים סבלו שם נוראות וקנו להם שביתה עולמית ע"י בית-הקברות הגדול שהשאירו שם, הקדיש דיזנגוף תשומת לב מיוחדת. הקטע הבא, הלקוח מחוזר אחד של דיזנגוף נותן לנו תמונה בהירה מהמצב הנורא ששרר שם בין הגולים והתאמציותיו של דיזנגוף לתקון המצב:

“מצב המהגרים של מרכז כפר-סבא הורע בימים האחרונים עד מאד. שאלת המזון התחדדה עד המדרגה האחרונה: הממשלה הצבאית אסרה כל מקח וממכר של תבואה בסביבה וגם ממקום אחר אי-אפשר היה להביא קמח או חטה. לרגלי המזון האי-מספיק והצפיפות נתרבו שם המחלות, וביחוד טפוס-הבהרת שהנהו טפוס הרעב. מקרי המות נתרבו, נתרבו החולים גם בבה”ח וגם בבית. כל המהגרים נחלשו והתחילו להתיאש. האמצעים שאחזנו בהם במטרה להבריא את המקום כמו: טהור כללי, סדור בי“ח ע”י הד“ר פיגנברג וקריגר (ע“פ הצעתם של הד”רים יפה ושרמן שבקרו את כ"ס), משלח תמידי של קמח ומכלת הועילו אמנם הרבה להטיב את המצב הבריאות בכ”ס ולהקטין את מספר החולים והמתים, אך שאלת הכלכלה לא יכלה להפתר והספקת צרכי מזון נעשתה קשה כקריעת ים סוף. המוצא היחידי מהמצב הזה היה איפוא היציאה מכפר-סבא אם לא בשביל כל המהגרים – לכה“פ בשביל הרב. למספר יותר קטן יספיקו המים של הבאר, תספקנה גם הדירות, ואולי נספיק גם להביא צרכי אכל מן החוץ. ועל כן פניתי למהגרי כפר-סבא, כשהייתי שם ימים אחדים קדם הפסח, בבקשה ובעצה, שכל הבריאים וכל העומדים ברשות עצמם יעזבו את כפר-סבא ויסעו צפונה. אחדים שמעו לעצתי והלכו רגלי לחדרה ולזכרון-יעקב. אך הרב הגדול לא יכול היה לזוז ממקומו באין עגלות ובאין שום אמצעי נסיעה אחרים”.

אבל סאת צרותיהם של גולי כפר-סבא לא נמלאה גם במה שכתוב לעיל. קורע לבבות הסִכום שדיזנגוף עושה בחוזר לאחר שפרשת כפר-סבא באה לסיומה. את החוזר הזה הנני מביא במלואו כדי להשאיר לזכרון את הפרטים המובאים בו.

ועד ההגירה, חיפה. יום י“א סיון, התרע”ח.

לועד ההגירה המרכזי

בדמשק.

"כפר-סבא ". הטרגדיה הנוראה, שתפסה בדברי ימי-הגירוש והגלות מקום חשוב מאד ושנקראת בשם “כפר-סבא”, נגמרה…

ובגורלי נפל לקחת חלק גם במערכה האחרונה של החזיון המעציב הזה. וזאת היא פרשת דברי ימי הגירוש האחרון בכ“ס בקיצור נמרץ: כפי שידעתם נקראתי לפני כחדש ימים לפני מפקד המחנה ה 8 ג’ואד-פשה לתול-כרם; ושם אמרו לי שהממשלה הצבאית המקומית איננה יכולה עוד לראות ביסורי אנשי כ”ס, הסובלים מחסר אכל ומחסר מים, מחסר דירות ומסכנת היריות, ולכן היא מוכנה להקל עלינו בכל האמצעים שבידה את היציאה מכ“ס. בקשתי וקבלתי ארכה של איזה ימים, הזמן הנחוץ ללכת מתול-כרם לכ”ס, כדי לסדר שם את דבר היציאה ולבא בדברים עם המפקדים המקומיים בשביל כל הסדרים הנחוצים. בכ“ס היו אז כ 1200 נפש, יושבים צפופים באהליהם, מלאי יאוש ופחד; אין אהל שלא יהיה שם חולה או שנים, ובביה”ח כ60 נגועי טיפוס הבהרות. משעה לשעה שומעים יריות נוראות של תותחים. אוירונים הולכים ומסתובבים מעל לראשנו וכדורים מתפוצצים בכל פנה ופנה. ומצב הרוחות של האנשים האלה נפל עד לאין ערך: יושבים הם על אשפותיהם, מתפלשים באבק אהליהם, חרדים על צרורות חפציהם הנרקבים, מביטים בעינים זולגות דמעות על קברי שלש מאות המתים של שני בתי-הקברות – קברות יקיריהם שנפלו שדודים בחדשים האחרונים. רואים את הקולות ואת הברקים ותמרות האש שבסביבם – ואינם חפצים לזוז ממקומם. מכל שדרות הקהל הזה באו אלי דפוטציות ואנשים פרטיים בבקשות ובכיות להשאיר אותם על מקומם; רבים הציעו לותר על תמיכתם הדלה ובלבד שלא ירגיזו אותם “ממנוחתם”, המלאה חרדות וחתחתים. באכזריות נוראה השיבותי את פני המבקשים ריקם: גזרה היא ואין להשיבה. גזרה מצד הממשלה, גזרה מצד סכנת היריות וגזרה מפני חסר הלחם והמים. אחרי שבאתי בדברים עם הפקידים והועד המקומי החלט: להודיע לקהל ולממשלה את סדר היציאה הזה:

א) צריכים לצאת כ600 נפש הבריאים, ויכולים להשאר לע“ע: החולים בביה”ח, החולים באהלים, משפחות החולים, אכרי כ“ס, הפקידים והרופאים. בסה”כ כ600 נפש. ב) הממשלה נותנת עגלות צבאיות להוביל את האנשים והחפצים מכ“ס עד התחנה “חדרה” אצל “גן-שמואל” ועד “עפולה” ו”סמך“. ג) 600 האנשים האלה צריכים להשלח: 200 לזכרון, 200 לחדרה ו200 לגליל. הסדר הזה נתאשר ב”תול-כרם" בתוך פקודות המחנה ה 8. ואני נסעתי משם לחדרה, זכרון והגליל להכין צידה, אהלים ודירות בשביל הגולים החדשים. עודני בדרכי לטבריה וידיעות מבהילות באות אלי ע“י הטלפון שהיריות על כ”ס התחילו להיות תכופות מאד ושאחדים מהמהגרים נפצעו ונשלחו לדמשק ושהגזרה באה לגרש את כלם מבלי להשאיר אף אחד. בינתים נודע לי, שהעגלונים של העגלות הצבאיות חמסו וגזלו בדרך עד כמה שהשיגה ידם, והמפקד מהמחנה ה8 כשהגיעו התלונות אליו צוה להעניש קשה את כל האשמים בגזל זה.

במלה אחת, מובן, שהסדר שקבענו מראש הופרע כלו. כשחפצנו לשלוח מהגרים מעפולה לסמך סרבו כמעט כלם ובחרו ללכת דוקא לחדרה מפני קרוב המקום, למרות סכנת מחלת המלריה החריפה השוררת שם.

כשהתגלגלו המהגרים בתחנות בחכותם לרכבות, מוכרחים היינו לשלח גם עגלות כדי לגמר את היציאה הנוראה הזאת. סוף סוף הוצאו כלם, כי בימים האחרונים כבר השתמשו הפקידים בשוטים, כדי לגרש את כלם בלי חמלה. נשארו רק כ 70–60 איש, ביניהם חולים מסוכנים בבה“ח עם אחיות רחמניות, הרופא סלור עם משפחתו ואחדים מאכרי המושבה. והנה איזה ימים לפני “חג השבועות” באו אלי רצים שקראו לי לחדרה ולתול-כרם לסדר את היציאה הזאת: כי מחסר האכל הוא נורא והיריות נעשות תכופות יותר ויותר. אנשי כ”ס מבקשים להוציאם מבה“ח להציל את חייהם ורק לא להשתמש בעגלות הצבאיות. שלחתי מחדרה 4 עגלות בהתראה אחרונה לאנשי המקום שיעמיסו על העגלות את כל רכושם הפרטי והצבורי הנשאר עוד שם ויבאו מכ”ס כלם לחדרה.

העגלות באו לכ“ס ביום הרביעי שלפני החג, שעה לפני חצות הלילה. וחצי שעה לפני הגיעם לכ”ס נפלה פצצה בביה"ח והרגה את האחות הרחמניה הג' פומרנץ, שנפלה חלל במלאותה את חובתה הקדושה. שומרי החולים העמיסו על שכמיהם את החולים והורידו אותם אל תוך החפירות, שעשו להם אנשי המקום כדי להסתתר בהן מהפצצות.

אחרי זמן מה באו העגלות שלנו והעבירו את האנשים והחפצים מכ“ס עד התחנה ומשם העבירו את הכל לחדרה. נשאר בכל כ”ס רק איש אחד, שהתעקש ולא רצה לזוז בשום אפן מהמקום. כל חפצי המהגרים הראשונים שנשארו בכ“ס, כל הרכוש הפרטי והצבורי כמו: של ביה”ח, בית התבשיל וכו' נהרס כלו ע"י פצצות התותחים. כל הבתים נחרבו והמושבה כלה נמחתה מעל פני האדמה.

הנה ככה נגמרה הטרגדיה הנוראה המכונה “כפר-סבא”; אחרי כשנה ויותר של ענויים נוראים וחסר אכל ומים, מגפות וחללים, פחד ויאוש, נלקחה מהם לאחרונה גם תקותם היחידה. –

מ. דיזנגוף


הנדודים וחיי המחסור והמצוק של הגולים הראו את פעולתם: מספר המתים היה גדול. ומכיון שרוב המתים השאירו אחריהם יתומים קטנים, שהיו זקוקים לטפול ולחנוך, צצה לפני ועד ההגירה שאלה מטרידה חדשה. דיזנגוף שם דעתו לזה, ובאחד מחוזריו קוראים אנו:

“לצערנו העמוק עלינו לרשום לסוף שנת ההגירה מספר גדול של מתים, שהלכו לעולמם בלי עת בכל מקומות נדודינו. כלם השאירו אחריהם ילדים וילדות עזובים בלי אב ואם ובלי כל עזר. החלק היותר גדול של יתומים נפל בגורלו של מרכז כ”ס. החוב היותר קדוש המוטל עלינו הוא לדאוג להיתומים האומללים האלה, כלנו החיים אתנו היום בארץ חייבים לשמור על הילדים האלה. לגדל ולחנך אותם לפי מצות הרגש האנושי ורגש האחוה הטמון בלבנו. כל הנצולים מהאניה שנטרפה בלב ים מחויבים לדאג לילדי אלה שנטבעו במצולה. כבר יסדנו במלחמיה בית יתומים ארעי, בשביל שלשים-ארבעים ילדי-מהגרים של מרכז טבריה, ועתה אנחנו עומדים ליסד בית בז“י בשביל 40 יתומי כ”ס. היחס של אחינו למפעל הזה ולהיתומים במושבות הנ“ל הוא באמת יחס של אהבה ושל השתתפות יהודית ראויה לתהלה. במלחמיה לקחו חלק בסדור הבית ובהלבשת הילדים המורים, האכרים ונשיהם. בז”י סדרו בני הנעורים נשף לטובת היתומים וועד המושבה הבטיח את השתתפותו בחמר וברוח. אמנם כשם שאין אנו יכלים עוד להגביל את עבודתנו בעזרה למהגרים בלבד ומוכרחים להרחיב את פעולתנו ולכלול אל תוכה את כל מוסדות-הצבור, – אבל בדבר היתומים, הן אנו מחויבים לדאוג לילדים של חללי ההגירה, אך האם נוכל להעלים עין מיתר היתומים שנשארו אחרי כל “חללי-המלחמה” בערי צפת וטבריה? הנה בצפת לבד יש כחמש מאות יתומים שמתו עליהם אבותיהם במשך שנות המלחמה.

הננו רואים, איפוא, שעלינו לחשוב ע“ד יסוד מפעל גדול, שיקרא אולי “עזרה ליתומי קרבנות המלחמה” בארץ. אם האסון העולמי הזה לקח מאתנו הרבה הרבה מאחינו, נציל לכהפ”ח את עמלנו אלו הבנים, כל תקותנו לעתיד. הננו חושבים איפוא להציע יסוד בתי יתומים בכל המרכזים החשובים של ארצנו והננו בטוחים שהרעיון הזה ימצא הד בלבות כל אחינו בארץ-ישראל ובחוץ-לארץ".

אבל כל החושב שצרותיו של דיזנגוף הצטמצמו רק בדאגות להשגת הכספים בשביל כלכלת הגולים אינו אלא טועה. הרבה טרדות גרמה לו גם חלוקת הכספים בין הנצרכים, היות שכל סוג מן הנצרכים היו לו דואגים ואפוטרופסים שלו, וכל אחד מאלה השתדל תמיד להטות את צנור-השפעתו רק להנצרכים שלו מבלי להתחשב עם צרכיהם של אחרים.

מכיון שחלק גדול מכספי-התמיכה להגולים היה מתקבל מידי הד“ר א. רופין, שנהל את המשרד הציוני בקושטא, היה דיזנגוף משיח לפניו מפעם לפעם את דאגותיו בשאלת חלוקת תקציבי התמיכה. אחד המכתבים האלה להד”ר רופין אופיני הוא ביותר, והנני מביא אותו כאן בשלמותו:


חיפה, יום 21 למאי 1918

ידידי הנכבד הד"ר ארטור!

קבלתי את טלגרמתך שבה אתה מעיר את תשומת לבי לזה, שמוכרח אני לחלק את כל הכספים בלי הפרש באופן שוה בין כל הנצרכים. ואתה מוסיף, שאם לא נעשה כדבר הזה, אנו מסכנים את כל המפעל שלנו. זאת היא לנו הפעם השניה שאנו נגשים לשאלה הזאת. אתה עומד על דעתך, שתפקידך הוא לאסוף כספים ולשלח אותם הנה ותפקידנו הוא להוציא אותם. ואין אתה חפץ להכניס את ראשך בשאלות הארורות האלה: כמה צריך לתת לכל מוסד ומוסד, וכמה לכל נפש ונפש מן הנצרכים, כמה נחוץ בסה“כ וכמה אנו מקבלים בסה”כ. ואני, שעלי מוטל הדבר להוציא אל הפועל את כל העזרה הכלכלית, ולאחז בכל האמצעים, כדי שיתקיים כל מה שעומד עוד כיום, לפני עומדים שני דרכים: הדרך האחד הוא דרך התקציבים, לאמר, שאני מציע לפניך תקציב בשביל כל מוסד ומוסד ובשביל כל ענין וענין, ואתה שולח לי את הכספים הנחוצים – ואני מוציא אותם לפי התקציבים. יכל היות שתקציב אחד תאשר כמו שהוא ותקציב אחר תקצר, לפי האמצעים שבידך או לפי ראות עיניך. ואני די לי שיש לי אינסטנציה גבוהה הבוחנת את הצרכים, המאשרת את התקציבים ואין לי להרהר אחריה במאום. הדרך השניה היא אותה הדרך שאתה מציע, לאמר: לשלח לך תקציבים בשביל כל מוסד ומוסד ואתה שולח לא לפי סה“כ של כל התקציבים, כ”א איזה סכום שהוא; עפה"ר נחוץ הרבה יותר מאשר אתה שולח. ואתה אומר לי ככה: קבלתי את כל הטלגרמות והדרישות התכופות לכסף, מבין אני את כל הצרכים, אבל אני שולח לך את הכספים ואתה תשבר את ראשך ותעשה כפי שתוכל. אתה דורש שכלם יהיו שבעי רצון, שלא תהיינה שום תלונות ושהכל על מקומו יבא בשלום. והנה אם אתה עומד על זה, שנלך בדרך השניה, אתה צריך לדעת איזה תהיינה התוצאות הטבעיות מהדרך הזאת:

א) טרם כל באים מוסדות ה“משרד” והחוות וה“קבוצות” ואומרות: המשרד הוא משרדנו, נוצר רק בשבילנו, וע"כ טרם כל צריך לתת לנו את כל מחסורנו, והשאר יסתפקו בנותר.

ב) בה“ס והמורים באים בטענה אחרת: הנה אנחנו איננו מוסדות של צדקה, כ”א מוסדות של חנוך, שהוא נשמת העם. אין אנו מבקשים חסד וצדקה כ“א את משכרתנו שאתם חייבים לתתה לנו. אנחנו דואגים לדור הבא, שהוא עתיד עמנו, ואין לכם כל זכות להפחית מכל צרכינו אף כמלא-נימא. הזהרו לכם בילדים, כי בנפשכם הוא! ואשר ע”כ אנו דורשים בכל תקף לתת לנו את כל משכרתנו ואת כל תקציבנו, בלי להחסיר דבר.

ג) וה“מהגרים” מה הם אומרים? כל ועד-העזרה הכללית קים רק בזכותנו ורק בעבורנו נתנה לכם הרשות מצד הממשלה להתקיים ולעבוד. וגם מהממשלה אתם מקבלים לפעמים כסף וחטה בשבילנו, וע“כ איך תוכלו להחסיר מתקציבנו ההכרחי ואיך תגזלו מאתנו את לחם-חקנו, כדי לתתו לאחרים לשקטים על שמריהם ושלא טעמו מעולם טעם גירוש וגלות. וגם הכסף הנאסף בחו”ל לא נאסף כי אם בשבילנו. –

ד) ועתה עניי צפת וטבריה צועקים ככרוכיא: הלא הכסף שאתם מקבלים הוא כסף אמריקני, נשלח ע“י יהודים אורטודוכסים, בשביל “הישוב הישן” ע”י ועד הסיוע האמריקני. ואם אי-אפשר להתנגד שחלק מהכסף יוצא לטובת “הישוב החדש”, הלא אין אנחנו יכולים, על כל פנים, לעבר בלי מחאה, בראותנו אתכם לוקחים את כל הכסף בשביל “הישוב החדש” ואינכם נותנים לנו כמעט כלום, או משאירים לנו פרורים מלחם-המהגרים.

ה) אלה הנוהים אחרי “עבודות-צבוריות” טוענים: כל הכסף שהנכם מוציאים לתמיכה הוא כאלו השלך החוצה, בלי כל תועלת – מכניס רק דמורליזציה ומקלקל את מוסריותם של בני-אדם, לעשותם לפושטי-יד ולשנוררים. נחוץ לברא עבודות צבוריות ולתת לכל אדם עבודה, ואז תדעו שעשיתם דבר נחוץ ומועיל. וגם הכסף יושב אח“כ והנכם בוראים ע”י זה דברים של ערך קיים.

ו) ושם מתחת עומד המון של ילדים יתומים ועזובים וצועקים: אנחנו הולכים ונמקים ומתנונים מתוך התמיכה הדלה הזאת. באין מזון מספיק ובאין חנוך אנחנו גדלים ללא תורה וללא דרך-ארץ. ובמקום להיות אנשים מועילים לעם ולארץ, מי יודע איזה דור יקום מאתנו ע“י החיים בתוך ה”חלוקה" המזוהמה הזאת. נחוץ להבדיל אותנו מתוך כל המון האביונים, לשים אותנו בתוך אטמוספירה של בריאים ולעשותנו לאנשים שלמים.

כדי שיהיה לך מושג ברור מכל המצב צריך להוסיף, לכל האנדרלמוסיה הזאת של דרישות ותביעות, צודקות ולא-צודקות, את ההפתעות הבאות אלינו לעתים קרובות מאד כמו: גירוש פתאומי של “כפר-סבא”, מגפת “טיפוס הבהרות” בצפת וגם ב“כפר-סבא” לפני הגירוש ובין גולי “כ”ס" עכשיו, איום וסכנת “החלירע” בטבריה, העלאת מחירי החטה באופן מבהיל, שליחת אנשי-הצבא היהודים לצפון, אסורים וחפושים פה ושם…

ואני עומד בתוך הגולה, שומע את כל הצעקות והדרישות, נלחם נגד המכשולים בעד קיום שארית הפלטה, ואין למי לפנות כ“א אליך. פה המקום לצין עובדה מעציבה מאד: מצד הקהל היהודי פה בשדרותיו הרחבות, עם כל אכריו, מוריו ומוסדותיו הצבוריים, אין לקוות לשום אינציאטיבה צבורית ושום עזרה עצמית. במשך ימי-היוקר איש לא חשב, חוץ מ”המשביר" הדואג לפועלי המוסדות בעיקר, ליסד איזו מין אגודה להצטידות, וכל הסניפים של המוסדות הצבוריים לא עמדו על גבהם לדאג לצרכי הצבור, ולא השתתפו בעזרת הנחשלים. כל אחד ואחד לעברו תעה, שקוע במלחמה הקיום שלו. –

הנך רואה, איפוא, שכדי לתת לי את היכלת להמשיך את עבודתי הקשה מאד נחוץ אחת משתי אלה: או שתספיק לי את כל הכספים הנחוצים על פי תקציביהם, כדי שיהיה בידי ספוק לתת לכלם את כל מחסוריהם, וזה דורש סכומים ענקיים מאד; או שתשלח לי בשביל כל מוסד ומוסד וכל ענין את הסכום שתקציב לו ואני אחלק לפי ההוראות שלך. אולם לשלח לי כמעט החצי ממה שצריך ולדרוש לחלק זאת באופן ישר בלי כל הפרש, באופן פרופורציונלי, – דבר זה יביא אותנו עוד למצב יותר רע, שכלם ירעבו ללחם ואיש לא יקבל די מחסורו.

הנני מבין שגם מצבך אתה אינו נעים, שאינך יכל להמציא תמיד כסף עד אין סוף וגם אלה ששולחים לך כסף, יש גבול לנדיבות לבם, אולם מצאתי לנחוץ לבאר לך את כל המצב, כדי שתדע פרטי חיינו ופעולותינו פה.

ברגשי כבוד וידידות מ. דיזנגוף.


אבל גם עסקני הפועלים (וביחוד מנהיגי “המשביר”, שדיזנגוף מציין את פעולותיו) הרבו על דיזנגוף את דרישותיהם וגרמו לו בזה הרבה צער. הוא היה אז, כנראה, חבר בהנהלת “המשביר” ובהפרטי-כל מספר 35, מיום י“ד אייר תרע”ח, קוראים אנו אודות ישיבה, שהשתתפו בה דיזנגוף, בוסל, גליקין, יעקבסון ויאנובסקי, את הדברים דלקמן:

“על הפרק: א) המשביר. קוראים את הרצאות המשביר ע”ד עבודתם בשנה החולפת. מתוך ההרצאה מתברר שלמשביר נחוץ סך של 60,000 פר' בכדי שיוכל להמשיך את עבודתו גם להבא.

י. בוסל: דעתי היא שצריך להסכים בפרינציפ לדרישת המשביר ולהשתדל להמציא לו את הסך הדרוש. בנוגע למקור לסך הנחוץ הוא מציע להשתמש בעודף שיהיה השנה בשתי החוות הלאומיות “דגניה” ו“כנרת”, והמותר לדרש מחוץ-לארץ.

מ. דיזנגוף: דיזנגוף מתמרמר מאד ע“ז שמכל המקומות פונים רק בדרישות לכסף. לפי דעתו המשביר אינו נקי משגיאות יסודיות שצריך לתקנן: א) המשביר צריך לכלול בתוכו סוג ידוע של אנשים שאינם רק פועלים ומורים ושלא לדאג רק לאנשי סוג זה בלי יוצאים מן הכלל, בעוד שלמעשה הוא אינו נוהג כן. גם הרבה פועלים טוענים שלהם לא דאג המשביר. ב) המשביר צריך להיות מוסד מסחרי שלא יהיה כל מקום לפחד של ירידת כספי צבור לטמיון, והלז אינו כן. אין לו משלו שום הון ובמקרה אסון הרי הראשונים יהיו כספי הצבור שנמסור לידו בסכנה. לו היה המשביר רואה את הנולד אזי היה במשך שנה זו אוסף ע”י עלית שער מועטה, שלא היתה נכרת כלל ביוקר הנורא ששרר מסביב, סכומים גדולים – 15,000–20,000 פר' מלבד מה שכל חבר היה מכניס סכומים לא גדולים אמנם ביותר – אבל בכל זאת היה זה מצטרף לחשבון. מוסד כזה היה בטח משיג קרדיט מבלעדנו ולא היה מקשה על קפתנו. “בכלל ברור לי – מסיים מר דיזנגוף – כי עבודתי ב”משרד" היא מיתרת לגמרי. אין אני מביא שום תועלת בה. היא רק גוזלת את עתי ומרצי. אין אני יכל לפעל שום דבר. אני בטוח שכל מה שאני אציע לא ישמעו לי, כי אצל כלם ישנם פרינציפים קבועים מראש שאין להזיז אותם, ולעבוד כאוטומט איני מסוגל. אין אני יכול לענות הן ולאו ע"פ רצון אחרים. לכן העצה הכי טובה היא שהמשביר ישלח את הרצאותיו ודרישותיו ישר לקושטא, אל ארתור, והוא יעשה כטוב בעיניו – אם לתת או לחדל.

י. בוסל: חושב, שמר דיזנגוף שוגה בזה שהוא חושב שאין להכניס תקונים. אם הם רק טובים ומועילים אזי בטח יסכימו. למותר הוא להגיד שמר דיזנגוף יכל להביא תועלת בעבודת המשרד אם רק ירצה לחדר לתוכה ולהכירה הכרה פנימית נפשית. מה שנוגע לההצעה שהמשביר יפנה בעצמו אל ארטור – זה יגרום רק הפסד: א) הד"ר ארטור יחשוב שאין הסכמה בין הדורשים וממלא-מקומו כאן. ב) יעבר הרבה זמן על החלפת מכתבים והענין הנחוץ יסבול.

החלט: להודיע להמשביר את הצעותיו של מר דיזנגוף ואזי יתברר איך יפול דבר.

על הסכסוכים האלה עם עסקני “המשביר” הננו קוראים בפרטי-כל אחר כדלקמן:

מר רוטברג: מבאר ומראה, כי כמעט כל הכספים שהזכיר מר דיזנגוף דרושים יהיו להמשביר בשביל הכנת צרכי אכל לקבוץ הפועלים והעמלים, זה הקונטיגנט הבריא החי מעמל כפיו ובכבוד, ובשביל להבטיח את קיומו מוכרחים מבעוד זמן להכין עבורו תבואה שיוכל יהיה להתקיים משכר עבודתו.

מר דיזנגוף: מוצא שזה לא נכון. ארגון ורכוז הדבר דורש שכל המחזור יעבור דרך הקפה הכללית, שכל הכספים צריכים שיכנסו רק אליה, אחרי כן דנים ולפי החלטה מקבל כל מוסד מה שהוקצב עבורו, ולא לבא ולאמר שזה שייך ונחוץ לנו הקרובים אם גם ברוח לזה. לחזוק דבריו הוא מראה שקבוצת “גן-שמואל” לא נענתה להדרישה להמציא מכספיה שלא היה בהם צורך, והשאירו בשביל הכנת תבואה לשנה תמימה ובאותו זמן שלמו חוות אחרות רבית בשביל השגת הלואה שהיתה דרושה ונחוצה מאד.

מר בוסל: מראה שהמצב שנשתנה הגדיל את הצרכים ובשביל לעמוד נגדו דרושה הכנה לזמן יותר ארוך, וזה מבאר שלמרות שהמשקים מכניסים סכומים הגונים אין כספיהם במזומנים. לראיה ישמש לנו המשביר, שאם במחירים ששררו לפני שנה הספיקו לו 60 אלף פרנק בשביל להכין התבואה, דרוש ונחוץ לו השנה פי שנים אם לא יותר. הכנסות המשקים אינן יכולות למלאות התמיכה וצריכים לפי דעתו לשמש בתור הלואה להמשביר שאין לו עד עכשיו מקור אחר שמשם ישיג הסכומים הדרושים לו. ואם המוסד הזה לא יוכל למלא תפקידו, יוגדל מספר הנתמכים שיפלו למשא על הצבור. הכספים יכנסו קודם להמרכז ומשם ישובו להמשביר.

מר דיזנגוף מודיע, שאינו יכול להגרר אחרי אחרים ולהודות לדברים שרבים הסכימו. אך הטעם והנמוק אינו מספיק לפי דעתו. גם הוא מבין ומעריך הערך והתועלת שמביא המשביר, אבל כעומד בראש כל העבודה איננו יכול לתת משפט הבכורה רק למקצוע אחד ולהזניח יתר סעיפי העבודה, ואינו יכול להסכים שהמשביר יכין עבור חבריו צרכי אוכל לשנה תמימה בעת שליתר הנצרכים אין אפשרות להכין גם לשלשה חדשים. כל המוסדות והחוות וכדומה פונים אלינו בעת דחקם ולפי האפשרות משתדלים למלאות הצרכים. והנה בעת שהונח להם ישנה הכנסה ועודף ואינם רוצים להתחשב עם הצרך הכללי. נכון הוא להתפטר ולמשוך את ידו מחלק העבודה הזה, שיש לו כבר טרדיציות, שיש להן יסוד בהתפתחות המוסדות הללו, אבל רק אם שמו יקרא על זה לא יסכים לכך באשר עליו למלא כל הצרכים בלי הבדל, ובשביל זה אולי יותר טוב שהחוות והקבוצות יתפרדו מעל העבודה הכללית ויתנהלו על ידי אנשים שכבר רכשו להם נסיון בנידון זה".

ובפרטי-כל אחר מוצאים אנו שוב דברי דיזנגוף בשאלה זו: “כפי שכבר אמרתי לכם רבותי קשה לכם להבין אותי. בתור מנהל-כללי מוכרח אנכי להתחשב עם כל הענינים, ואתם בתור אנשים העוסקים רק במקצוע העבודה רואים את הדבר הזה בתור עיקר והשאר לגביכם טפל הוא. ואין איפוא עצה אחרת כי אם, שאני אסתלק מענינים אלה ואתם תפנו לרופין שישלח לכם סכומים מיוחדים לכל הצרכים שלכם. אני אהיה שמח מאד אם יעלה בידי להיות חפשי מחלק של עבודה העמוסה עלי למכביר”. על שאלת בוסל – מה יהיה אח"כ אם גם רופין יסכים להצעה זו? עונה דיזנגוף:

“אם לדבר בהתגלות לב עלי להגיד לכם: בהכנסי פתאם לנהל את עסקי המשרד היו הרבה צדדים שלא מצאו חן בעיני ונוכחתי שאם אבא להציע תקונים לא יהיה שומע לי. כעת הנני יודע שהקבוצות אמנם יש להן יסוד בריא אלא גם מגרעות, וכל זמן שלא תהיה משמעת אבסולוטית, שאוכל להשפיע גם אני בהנהלת הענינים שלהן, אין אני מרגיש ומוצא תועלת בעבודתי במקצע זה”.

לדיזנגוף היה תפקיד כפול ומשולש: הוא היה השתדלן הפוליטי, הוא צריך היה לפקוח בעצמו על סדרי חלוקת התקציבים, וביחד עם זה היה עליו לברא יש מאין ולדאג להשגת כספים. ואם הוא לא נמצא על המקום, אם הוא מוכרח היה לשבת בירושלים כדי לשכך כעסו של ג’מל-פחה, היו הדברים יגעים גם מבחינה זו. בפרטי-כל מספר 35 קובל דיזנגוף 13ואומר:

“קבלתי בירושלים את מכתבכם בצירוף מכתבי הגליל ע”א הצעקה הבאה מהגליל מחסר כספים. הצטערתי ממצב המהגרים בגליל ונחמתי את עצמי כי לא תתנו לה' ינובסקי שישוב בלי כסף ידוע. והנה עתה נודע לי שמר ינ. שב כלעומת שבא, ובשובו לשם בידים ריקניות תהיה ההתמרמרות עוד יותר גדולה. רואה אנכי שכאן אין עובדים כדבעי, מזלי גרם לי להטלטל, ללכת ממקום למקום, ולא אוכל לשבת בה ולהתמסר לעבודה משרדית במרכז ודרוש איפוא כי ממלאי מקומי יעמדו על המשמר, לדאג לכל הצרכים ולפקח כי הענינים יתנהלו בסדר.

“איני יכול להבין איך עזבתם את ינובסקי לשוב למקום ששם נמצאים אלפי מהגרים בלי פרוטה? כך אין עושים חברים לועד, שהוא באפן-רשמי הממונה לדאג למלוי צרכי המהגרים. אני בכל-אפן מצטער מאד מאד על הדבר הזה שהוא איננו לכבוד לועדנו”.

וביחס להוצאת הכספים היו ג"כ צרות מרובות. ביחוד מצד עסקני הפועלים, שהיו מתירים לעצמם להשתמש בהכספים המיועדים לכלכלת הרעבים בשביל נסיונות שונים של עבודה צבורית.

בהפרטי-כל הנ"ל מתמרמר על זה דיזנגוף כדלקמן:

“איני יכול להבין כיצד עזבו את הענינים שם כ”כ יגעים מבלי לבקרם ומבלי לתקנם. ב“ה יש לנו עסקנים ועובדים, ואולם עניני העבודה הצבורית אינם מסודרים, כנראה, כל עיקר. התאוננות על הועדה הולכת ונשמעת יום יום, וכאן אינם דואגים לזה. מי יודע כמה העדיפו כבר להוציא על התקציב המוחלט. לבי אומר לי, כי תקציב העבודה עבר כבר גבולותיו, ואנו רק מוציאים כסף לטמיון, בשעה שהכסף דרוש לנו לחלוקת התמיכה השבועית לזקוקים. גם ביה”ח בפ"ת אינו מסודר, הוצאות אחרי הוצאות נעשות ואין מעצור. צריך איפוא לבטל את העבודה הצבורית, כי מוטב שלא תהיה כלל מאשר תהיה במצב עזוב ופרוע כזה.

“אני מחזיק בדעתי,כי אין רשות להוציא כספים לדברים שבנסיון, אין רשות להוציא כספים עד לחשבון מבלי דעת עד היכן החשבון מגיע. האחריות מוטלת עלי, ואני רציתי ללכת בדרך של תקציביות. אנו צריכים להקציב לכל דבר את תקציבו, שע”פ רוב דעות החלטו ויותר מזה אסור לנו להוציא. לתת כספים בלי תקציבים, אין אני יכול להסכים ובתנאים אי-מסודרים כאלה לא אוכל להמשיך את העבודה".

אבל הוא המשיך את העבודה למרות המכשולים שמצא על דרכו.

לאחר שנכבשה יהודה בידי האנגלים נעשה מצבו של ועד ההגירה, שמקום-מושבו היה בחיפה, חמור מאד. הגולים נמצאו ברובם הגדול בשומרון ובגליל, ומכיון שנפסקו הקשרים עם המשרד הא“י שבירושלים, שעל-ידו נתקבלה התמיכה מחו”ל, נשארו אלה צפויים לרעב ממש. כבושה של יהודה הכביד את המצב על ועד ההגירה גם בזה, שעורר את הגולים להגירה תמידית. הבשורות ע"ד שחרורן של ירושלים ויפו לא נתנו להם לשבת במנוחה, ורבים מהם עברו ממקום למקום, ובעקר היו מתאמצים להתקרב להגבול, לצד כפר-סבא, בכדי להיות הראשונים לגאולה.

בכדי להיות קרובים יותר לשלטונות הגבוהים העביר דיזנגוף את ועד-ההגירה המרכזי לדמשק למקום שבתו של ג’מל-פחה, והתזכיר הבא מתאר לנו משהו מהעבודה הקשה שרבצה בימים ההם על ועד ההגירה.


דמשק, יום ג' 5.11 1918

"לכל ועדי ההגירה ולכל חברינו במושבות, שלום.

חברים נכבדים!

אחרי הבהלה והחרדה של הזמן האחרון, שבו נקרענו ממרכזנו ונתרחקנו מהמקור אשר ממנו היינו שואבים את העזרה למהגרינו, הננו שבים עתה עוד פעם לעבודה מסודרת וממשיכים את ארגון העזרה לכל אחינו בארץ בהתאם לצרכים החדשים ולמצב. הננו באים, איפא, להודיע לחברינו את המצב הנוכחי של הדברים, שאנו עומדים בהם, ולתת את ההוראות הנחוצות להמשכת העבודה להבא.

כשפסקו החבורים עם ירושלים ופ“ת נשארו כל המוסדות בשומרון ובגליל שהיו מקבלים את התקציבים מירושלים ופ”ת בלי כל עזרה, ומן ההכרח היה לסדר את המצב הזה שנוצר כך, שכל הכספים בשביל בתי הספר, החוות, הקבוצות העובדות והעזרה הכללית יעברו לידינו.

הנה כי כן התרחב חוג פעולתנו, ומעט מעט מקבל הדבר צורה של סדר קבוע ואנחנו מקוים שיעלה בידינו, למרות כל המכשולים הרבים, לבצר את עמדת כל העמלים בישובנו ולחזק ברכים כושלות עד יעבור זעם.

כל עבודתנו התרכזה עכשיו בדמשק, ששם נמצא הועד המרכזי הן לעניני ההגירה והן לשאר סעיפי העבודה. והננו פונים, איפוא, לכל חברינו, לראשי הועדים של המושבות ושל ההגירה ולכל העסקנים בבקשה להמציא לנו את כל החמר הדרוש מכל מה שנעשה במשך הזמן הנ"ל, הן במה שנוגע לעניני ההגירה, הן ביחס לסיוע ולעזרה הכללית ולהחזקת הישוב בכלל.

הננו מצרפים בזה לוחות-השאלות לועדי ההגירה, לראשי בתי הספר ולראשי המושבות והננו מבקשים מכל חברי הועדים, מהרופאים ומכל אלה שהשתתפו בעבודה הזאת לשלח לנו תשובות ברורות על כל שאלותינו וגם רשימות, זכרונות, תמונות מחיי המהגרים, מיחס תושבי המקום אליהם וכדומה, למען נוכל להוציא מתחת ידינו דבר מתוקן לזכרון גלותנו.

המצב הכללי. בזמן האחרון התגברה אצלנו תנועת ההגירה במדה גדולה מאד. לרגלי המאורעות והמקרים שנתהוו בארצנו הוכרחו רבים מאתנו לעזוב את ירושלים ואת פ“ת ולנוע לכפר-סבא, לחדרה, לזכרון ולדמשק. מחיפה היינו צריכים לשלח הרבה ממהגרי יפו, כי כן הפקד עלינו, גם מטבריה צריך היה להעביר מאות אחדות של מהגרים לצפת, כדי להמעיט את מספר התושבים בעיר טבריה ההולכת ונעשית למרכז צבאי ואשר מצב הבריאות איננו מזהיר שם. עוד מעט היינו מוכרחים לשלח עגלות מהגליל לפ”ת לעזור לפליטים ולגולים לנוס ולהמלט.

מספר המהגרים כמעט שלא הוקטן, עתה יש לנו 4500 מהגרים שזקוקים לעזרה במקום 5000 שהיו לנו קדם, אולם צרכיהם נתרבו מאד לרגלי הקר הנורא השורר עתה בא“י בימות הגשמים וגם מסבת התיקרות הלחם ושאר צרכי האכל. חוץ מזה נחלשו האנשים מאד במשך עשרת חדשי נדודיהם ועתה הם זקוקים למזון מבריא (תבשיל וחלב) כדי להחזיק את חייהם. הננו מוכרחים איפא להוציא הרבה כסף על מלבושים ונעלים, על פחמים ועצי הסקה (בצפת) על תבשיל וחלב בכל המקומות, ועוד נוסף לזה רבו הוצאות הנסיעות וההעברה. לפיכך הולך התקציב שלנו הלוך וגדל. בימי הקיץ, כשהיינו מקבלים חטה מהממשלה והקורס של כסף הניר היה גדול מעתה, חשבנו כשתי לירות תרקיות וחצי על כל נפש לחדש, והתקציב היה 12500 ליט'. אח”כ בחדשי אוקטובר-נובמבר, כשחדלו לתת לנו חטה ומחירי התבואה עלו לעומת ירידת ערך הלירה, ראינו שנחוץ לנו לחשב לא פחות משלש לירות לנפש בכל חדש. עתה בעצם ימות הגשמים וכשימי החג משמשים ובאים מוכרחים אנו לחשוב לא פחות משלש לירות וחצי לנפש, שזה עולה לסכום עצום של 15750. מיום סגירת המאזן ליום 1 אוקטובר קבלנו מהממשלה 15000 לי“ט וגם 15000 ק”ג דורה. אולם עתה שהשר ג. פ. אינו בדמשק אין לנו שום תקוה לקבלת כספים חדשים, ומי יודע אם יעלה בידינו לקבל את כל הכספים הרבים האלה מחו"ל.

בכפר-סבא התרכזו מימי הגירוש האחרון מפ“ת כאלף וחמש מאות מהגרים, והם נמצאים במצב רע מאד. בתים לשבת אין, והם יושבים באהלים וסובלים מקר ומגשם. בהיותם קרועים מפ”ת ובהמצאם בעצם שדה המלחמה, הם צפויים לכל הסכנות של המלחמה, ואינם יוכלים להשיג כל צרכי אוכל. הננו מוכרחים איפא לשלח להם הכל מזכרון ומחדרה. הדבר הזה עולה בקשי רב בימים אלה שהחבורים הם כה קשים וחמורים. לא תמיד נותנים רשיון לנסוע למקומות של אזור המלחמה. בכל זאת למרות כל המכשולים הללו נשלחו עגלות טעונות קמח מהגליל ועד כמה שהדבר היה אפשרי סדרנו את דבר העזרה שתמצא להם בכל זמן מזכרון וחדרה.

בהגישנו את תודתנו לכל חברינו שעזרו למהגרי כפר-סבא בימים האחרונים האלה, הננו מבקשים עוד הפעם את חברינו אשר בזכרון ובחדרה לעמוד על המשמר ולעזור תמיד לאחינו הנדחים האלה, אם מסבות שונות לא יגיע בזמנו הכסף הנשלח על ידינו בכל הזדמנות (ע"י טבריה וחיפה), ימצאו הם עצמם על המקום את האמצעים הנחוצים ואנו נפרע אותם בהזדמנות ראשונה.

בתקוה שהמכתב החוזר הבא יביא לכם ידיעות יותר משמחות, הננו חותמים בברכה שבמהרה יבוא הקץ לנדודינו ולגלותנו, ושבו בנים לגבולם.

יו"ר ועד ההגירה מ. דיזנגוף.


עוד לא הספיק דיזנגוף לסדר את עבודתו בדמשק וקפץ עליו רוגזו של ענין הרגול.

עצם הרגול זקוק להערכה מיוחדת ומחכה להסתוריון אוביקטיבי, שישקול את צדדיו החיוביים והשליליים, אבל ליחסיו של ג’מל-פחה להישוב היהודי הביא זה בודאי הפסד גדול. המשטינים שבין הפקידים התורכים, שהיו נושכים שפתיהם ושותקים למראה החבה שג’מל-פחה היה מראה להיהודים, הרימו שוב ראש לאחר שנגלתה בגידתם של היהודים. השלטונות רצו לעשות מרגול זה ענין יהודי כללי ולהטילו על כל הישוב, ובתי-הסהר שבנצרת ובדמשק נתמלאו יהודים – לא יהודים המשתמטים מעבודת הצבא אלא יהודים “בוגדים”, יהודים חשודים. ביחוד כלתה הרעה לדיזנגוף. לרגלי ענין זה התחילו מביטים עליו בחשד והתחילו גם עוקבים את צעדיו מצד הבולשת. הגיעו הדברים לידי כך, שכשבא דיזנגוף ובקש להתקבל לראיון אצל ג’מל-פחה, נשלחה לו תשובה ע"י השליש, שהוד מעלתו עסוק. ומי יודע מה היה עולה לו להישוב היהודי, אילו לא היה דיזנגוף משליך את נפשו מנגד ולא היה מפציר ומתחנן בדבר ראיון זה. דיזנגוף שלח להודיע לג’מל-פחה בפירוש שהוא רוצה לדבר אתו על דבר הרגול, וכשנתקבל סוף-סוף, התנפל עליו ג’מל-פחה כחיה טורפת. הוא רץ על פני החדר וצעק: “מנין אני יודע שלפני לא עומד איש כאהרנסון? מאין יש לי הבטחון שגם אתה אינך שייך לחבורת המרגלים? הלא אני כל כך האמנתי באהרן אהרנסון, כל כך כבדתיו וכל כך הערצתי אותו. אפילו סודות המלחמה גליתי לו, והוא בגד בנו באופן כל כך פתאומי”. ודיזנגוף ענה לו ארוכות והסביר לו שאין לגולל על הכלל את אשמתו של הפרט. סוף-סוף שככה חמתו של ג’מל-פחה, ודיזנגוף הצליח להוציא ממנו עוד עשרת אלפים לירות תורכיות, ובכסף זה השתמש ועד ההגירה גם בשביל שחרורם של חלק גדול מהאסירים הפוליטיים 14.

סמוך לזמן ההוא נקרא דיזנגוף לקושטא ע“י הד”ר רופין בכדי להשתתף במו“מ שנהלו שם העסקנים עם הממשלה המרכזית בדבר מתן בית-לאומי ליהודים בא”י תחת חסותה העליונה של תורכיה. מו“מ זה עדיין פרשה סתומה היא ומחכה לבאורים אישיים מצד המשתתפים. קשה הדבר ביחוד לברר, אם הכונה בזה היתה באמת להיטיב לעם היהודי, או כל זה לא היה אלא תחבולה להסב לתורכיה את אהדתם של היהודים שהיתה נתונה להאנגלים. איך שהיה – המו”מ התנהל שם בזריזות ע“י עסקנים ידועים, שבתוכם השתתפו באפן אקטיבי באי-כח “אגודת ישראל”. האחרונים נתנו לכל הענין צורה דתית בעיקר, וכבר היה להם איזה רַב מן המוכן בתור מועמד לראש הבית הלאומי. הדבר לא מצא חן בעיני דיזנגוף, והוא הסתלק באפן דמונסטרטיבי מלהשתתף בהמשלחת שהלכה להממשלה בכדי לסיים את המו”מ.

בקושטא עשה דיזנגוף אי-אלה שבועות, והשתמש שם בכל הזדמנות לטובת הגולים שלו. הוא הזדיין שם ג“כ במכתב מהציר הגרמני להגנרל פלקנהיים, שבו נתבקשו הקצינים הגרמנים בא”י להקל את עבודתו של דיזנגוף לטובת הישוב הארץ-ישראלי. אבל הוא עמד בקושטא על עוד דבר אחד: הוא למד שם לדעת שימיה של תורכיה בארץ-ישראל ספורים, ושכבושם של שאר חלקי הארץ אינו אלא ענין של שבועות או חדשים. הוא מהר לפיכך בשובו לא"י להעביר את ועד ההגירה המרכזי מדמשק לחיפה, בכדי שלא להנתק פתאם מתוך העבודה.

אולם הפקידים התורכים לא חדלו להתנכל לו ולהצר את צעדיו. השטנה גברה ביותר אחרי הצעד הנמהר והריזיקלי של אחדים מהעסקנים, שעברו את הגבול ליהודה המשוחררת. אחרי המעשה הזה הותרה שוב הרצועה, והשלטונות התחילו חושדים בכל יהודי ויהודי, שהוא עומד להתגנב לעבר השני של הגבול. השתדלו ג“כ להכשיל את דיזנגוף ע”י תחבולה פרובוקציונית: שלחו אליו אחד הערבים לפתותו לעבור בעצמו את הגבול, ואע“פ שדיזנגוף עמד בנסיון והסתלק מהצעתו האדיבה של הערבי גרם גם זה לקטרוג עליו, והוא גם נאסר עי”ז לזמן-מה בחיפה ולא שוחרר אלא שלשה ימים לפני כניסת האנגלים להעיר. –

עם הגדודים האנגלים הראשונים שנכנסו לחיפה בא ג"כ הקפיטן וילי, וזה דרש תיכף לשבתו של דיזנגוף בשמו של ועד הצירים ומסר לו את פרישת-השלום הראשונה מיהודה המשוחררת. –

דיזנגוף מהר לתל-אביב שלו. ביחד עם יחיאל ויצמן הגיע לתל-אביב בשמחת-תורה, וקהלת יפו-תל-אביב הכינה לו קבלת-פנים נהדרה ולבבית כזו ששום עסקן מקומי לא זכה לה. אבל הוא לא התעכב בתל-אביב, אלא שנים שלשה ימים. הדאגה להגולים לא נתנה לו מנוח. בלוית אי אלה חברים מועד-הצירים עם ד"ר אידר וקומנדנט ביַנקיני, מהר דיזנגוף חזרה להגולים, ושם הוציא את קול הקורא הבא:


"קול קורא אל אחינו האכרים

(מאת ועד ההגירה המרכזי)

לפני שנה ושמונה חדשים, בעת אשר עפ"י גזרת ג’מל-פחה עמדה עדת יפו על פרשת דרכים ותרמילה על שכמה, עמדה בעינים דומעות מבלי הבין היטב מגדל האסון ומפתאומיותו עד כמה החרבן יגיע, עמדה ושאלה את השאלות הנוראות – לאן? איך? –

הופעתם אתם האכרים כמלאך-מושיע. בבת אחת נפתרו שתי השאלות: - “לאן”? אל כל המקומות שיהודים נחתים שמה. “איך”? מאות עגלות עומדות מוכן לשרת את עדת יפו האומללה, וכשמש בוקר המגרש את הערפל וצללי לילה ומאיר לעולם, כן זרחתם להם, וקרני תקוה חדרו ללבותיהם החרדים, תקוה שעוד לא אבדה תקותם ויום יבוא ושבו בנים לגבולם.

אחים! היום המאושר הזה בא. נגדעה קרן העריצות וארץ ישראל החפשית התאחדה תחת דגל אחד. האפשרות נתנה לגולים האומללים לשוב לעיר מגורם משוש נפשם. לא כל היוצאים אז – ישובו עתה. רבים נפלו חללים במשך זמן גלותם, אין כמעט משפחה שלא יחסר בה מי שהוא, רבים מהם שבורים רצוצים, חולים, סחופים ודווים ומלאך המות כבר פרש את כנפיו עליהם, ורק השיבה המהירה הביתה מסוגלה להצילם מצפרני המות.

עומד יתר הפליטה תוהה ומטורף בין תקוה ויאוש ושואל: “איך”? כיצד שבים הביתה אם אמצעים אין?

האומנם אחים תעמדו מרחוק עתה? הכי לא תצאו חלוצים כעת להיות משיבי גולים כשם שיצאתם אז להוביל אחים לגולה?

אל תתנו לחלק מכם לגוע בעני ובצער בעת שכלכם נגאלתם!

גיוס כללי של כל העגלות הנמצאות במושבות העבריות אנו דורשים. כאלפים נפש מחכים לכם בכליון עינים.

חושו להצלת אחיכם בעוד מועד!

טבריה, י“ד חשון עטר”ת".


אחרי שנסתדרה החזרת הגולים למקומותיהם, חזר גם דיזנגוף לביתו.

בשובו הביתה שלח דיזנגוף את המכתב האחרון בשם ועד ההגירה בכדי לעשות סכום לכל העבודה שנעשתה על-ידו. החוזר הזה נערך כדלקמן:

ועד ההגירה המרכזי תל-אביב, יום ט“ו חשון התרע”ט

מכתב חוזר

לכל ועדי ההגירה! לועדי המושבות! למוסדות הצבור ולהמהגרים בכל מקום שהם שלום וברכה!

חברי ועד ההגירה המרכזי ביחד עם חברי ועד שיבת גולים ובעזרת ועד הצירים עסוקים עתה בדבר שיבת המהגרים למקומות מושבם קודם הגירוש, ומשתדלים עד כמה שאפשר לעזור לבע“מ, לחנונים ולפועלים להסתדר ע”י עבודה ולתמוך באלה שמטה ידם עד אשר ירוח להם ועד אשר יקבלו עזרת קרוביהם מחו"ל. אולם בזה עוד לא כלתה עבודת ועד ההגירה. ואלה הן השאלות העומדות עוד לפניו טרם שיוכל לברך על המגמר.

דין וחשבון כללי.

ועד ההגירה קים 18 חדש; הרבה כספים עברו על ידי קפתו ומעשים רבים נעשו על ידו. מזמן לזמן היינו אמנם נוהגים לתת דין וחשבון לועד הגדול וגם למוסדות הצבור ולהד“ר רופין היינו שולחים מאזן החשבונות והמעשים, אולם כל דו”ח שערכנו במשך זמן המשטר התרכי לא היה יכל להיות שלם, ובפרט אחרי כבוש יהודה, בעת שמרכז הפעולה עבר מפ“ת לדמשק ואח”כ לחיפה. נחוץ איפוא להוציא דו“ח כללי בעד כל זמן הגירוש, דו”ח מלא עם כל ההוצאות וההכנסות וגם חשבון ומשפט המעשים והקורות שעברו עלינו במשך זמן נדודינו. בשביל זה צריך יהיה לרכז בת“א את כל החשבונות והמאזנים, הפזורים במשרדים המרכזים שהיו בפ”ת, בדמשק ובחיפה וכן אצל הועדים המקומיים. כמובן נחוץ יהיה לאסוף את כל החמר הסטטיסטי שנתקבל במשך הזמן ע“ד המהגרים (למיניהם, לעדותיהם, למעמדיהם וכ"ו), ע”ד העזרה המדיצינית, ע"ד העבודות הצבוריות, בתי-הספר, היתומים, המתים וכדומה. הננו באים איפוא בזה לבקש מאת כל מי שהיה חבר בועד ההגירה, או שהיה מהגר ומאת כל מי שיכלת בידו לעזור לנו בידיעותיהם ובספוריהם, שישלחו לנו את כל החמר שיש תחת ידם או שהם יכלים לאסוף. ומפני חשיבות הדבר ונחיצותו הננו מוצאים לנחוץ לבאר את כל פרטי הדבר כדי שנוכל להוציא מתחת ידנו דבר שלם ומתוקן.

א. חשבונות ומספרים.

כל ועד וועד מרכזי או מקומי צריך לשלח לנו לתל-אביב את כל ספרי החשבון, הקבלות, הרשימות של המהגרים ושל העניים מקבלי התמיכה, לפי תשלומיהם של כל חדש וחדש, התקציבים שאושרו לכל חדש וסכומי הכספים שהוצאו, חשבונות המחסנים, המטבחים, תקציבי העזרה המדיצינית, בתי היתומים, מספרי החולים והמתים וכו'. כל אלה שנהלו את חשבונות הועדים, צריכים לשלח באורים לספרי החשבונות ולמאזנים ע“ד ערך הבנקנוטים התרכיים, ע”ד הסכומים שנכתבו בספרים בשביל הצנזורה בשם אחד ושבאמת הוצאו בשביל דבר אחר.

ב. דו"ח של העזרה המדיצינית.

הרופאים שעבדו בועד ההגירה והגרים עתה בת“א – הגב' ד”ר גוטמן, הד“ר פוחובסקי, הד”ר חיסין, והד“ר שרמן – יסודרו לועדה מיוחדת, שתעסק בסדור כל הדו”ח החשוב של העזרה המדיצינית: חשבון הרפואות, מספר החולים והמתים, חשבון בתי החולים, יחס המזון אל התמותה – כל הדברים האלה וכדומה להם באור מספיק בדו“ח הזה ע”י מספרים מדויקים וטבלאות, השואות בין מקום למקום ובין עונה לעונה במשך כל זמן החשבון – 18 חודש.

ג. המתים, היתומים והעזבונות.

הרבה מן המהגרים מתו במקומות פזוריהם והשאירו אחריהם אלמנות, יתומים ואחדים גם עזבונות. חוץ מהמהגרים שגולו מיפו יש רבים מהמגורשים האדמיניסטרטיביים ומהאסורים שמתו בלא עתם בבתי חולים הצבאיים בדמשק, ויש כאלה שאין איש יודע איך מתו ואיפה נקברו. ובינתים פונים אלינו היתומים והאלמנות בדרישת תעודות על מות אביהם ובעליהן, והדבר נחוץ וחשוב מאד ביחס אל יורשי המתים ולמצב אלמנותיהם. הננו פונים, איפוא, לכל העסקנים שהיה להם משא ומתן עם האנשים האלה (כמו האדון הרצפלד ובן יעקב בדגניה, מר אשכנזי בשביל כפר-סבא) וגם לכל חברות קדישא, אשר בכל מקום שהיו שם מהגרים, שיואילו כלם לשלח לנו רשימות המתים כתובות באר היטב עם כל הפרטים: שם הנפטר, שם אביו ושם משפחתו, יום מותו, מקום קבורתו, האם השאיר איזה צואה או עזבון – והכל חתום ע“י עסקני המקום ומאושר ע”י הרבנות המקומית. כל הרשימות והתעודות האלה ימסרו על ידינו למשרד הרבנות אשר ביפו ומשם תנתנה התעודות לאלמנות וליורשיהם כחק וכד"ת.

ד. סקירות והשקפות.

חוץ מספירות מדויקות ורשימות ברורות דרושות לנו הרצאות והשקפות, אשר יסופר ע“ד מומנטים בודדים של תולדות ההגירה: עובדות ומעשים של ימי הרדיפות בגליל, האסורים והמשפט בדמשק, פרטי גירוש אנשי צבא יהודים לקוקז, מחיי המגורשים בקושטא, באנטוליה וכדומה. הננו פונים לכל אלה שסבלו מכל הרדיפות האלה, שהיו אסורים ושנשתחררו וכן לכל אלה שעסקו בהקלת מצב האסורים – ישלח כאו”א את זכרונותיו ואת רשמיו ואנחנו נדפיס את אשר נמצא לטוב לפרסום, וידע דור יבא את אשר עבר עלינו במשך ימי הצער והזעם האלה.

ה. בית-הספר.

מכל מנהלי בתי-הספר שהלכו גולה יחד עם תלמידיהם וגם בתי ספריהם הננו מבקשים לשלח לנו דו"ח מפורט על כל מהלך המוסדים שנהלו: מספר המורים והתלמידים, תקציבי המוסד לחדש, תכנית הלמודים והתקדמות התלמידים.

הננו בטוחים, שכאו“א מאלה אשר הננו פונים אליהם יבין את ערך הדו”ח הכללי שהננו חפצים להדפיס, וישתדל להכניס את כל אשר יוכל אל תוך הספר הזה של תולדות וקורות ההגירה.

כל החמר צריך להיות בידינו לא יאוחר מסוף חדש דצמבר 1918.

ברגשי כבוד ויקר מ. דיזנגוף.


ובחוזר זה נסתימה פרשת עבודתו של דיזנגוף בימי הזעם – עבודה של מסירות-נפש ללא-דוגמא וללא-לאות, עבודה תמה ונקיה, שהנחילה לו בצדק את התואר “ריש-גלותא”.

 

פרק ח    🔗

ועד-הצירים הראשון ובזבוז כספי העם לעבודה בלתי פרודוקטיבית. – דיזנגוף יוצא במחאה ובצעקה גדולה ומרה בפרסמו את ה“מכתב לכל”. – מכתבו עושה רושם גדול. – מהלכה למעשה. – דיזנגוף מסדר את המעמד הבינוני ויוצר את הסתדרות “האזרח”. - פעולותיה של הסתדרות זו. - מכתבו של דיזנגוף לחברי “האזרח”. - מין פרוגרמה. – דעתו על האינציאטיבה הפרטית בארץ, על עבודת הבנין וההרס ועוד. – מאמרו “המוקדם והמאוחר” ב“האזרח”. – מה קודם? ישוב א“י או נסיונות סוציאליים. – נסיעתו בתור ציר להכנסיה הציונית בלונדון ולועד כל הארצות בפריס בימי ועידת השלום. – האינטרויו שלו בה”דז’ואיש כרוניקל“. –שבור ורצוץ ממה שראו עיניו בלונדון בפריס בשאלת בנין הארץ. – נסיעתו מאירופה לרוסיה לשם עסקיו הפרטיים שהזניח במשך זמן המלחמה. – שובו לארץ-ישראל. – אוסישקין בתור יו”ר ועד-הצירים מציע לו להיות בא-כח ועד-הצירים ביפו ובתל-אביב. – הוא ממאן לקבל משרה זו. – הוא מתמסר למפעל חייו: התפתחות השכונה תל-אביב הקטנה לעיר עברית גדולה, העיר העברית הראשונה בא"י ובכל העולם.

עוד בשבתו בתוך הגולים הגיעו לאזניו של דיזנגוף הידיעות המעציבות על מעשי הפזיזות של ועד-הצירים, אך מה שנתגלה לעיניו בשובו ליהודה הביא אותו לידי בהלה ממש. מעשיו של ועד הצירים בתקופה ההיא היו מין מחול שכרון ללא שטה וללא סדר. מבול של זהב הציף את הישוב, וגם הטובים שבעסקנים, גם השמאליים והאידיאליסטים כביכול, נבהלו למראה הזהב ונהפכו למלחכי-פנכא. קופתו של ועד הצירים לא שמשה בשביל דברים פרודוקטיביים, שיש בהם בנין והפרחת הארץ. הוציאו כספים על ימין ועל שמאל, חלוקה לבחורי הישיבות, תמיכה לבחורי הקבוצות, צדקה לכל פושט יד ונדבות למוסדות שאין בהם תועלת. שבו לארץ ימי הפקידות הפורחת של הברון, וכל הכשרון הצטמצם בהתקרבות לועד הצירים ובמציאת חן בעיני פקידיו.

דיזנגוף הרגיש בנפשו צרך לזעוק זעקה גדולה ומרה, והוא עמד ופרסם “מכתב לכל” בצורה של חוברת, והדברים זעזעו בשעתם את דעת הקהל המצומצמת שנמצאה אז בארץ.

“… עוד פעם – כותב הוא בהתמרמרות – באו גואלים ומצילים מן החוץ וצרור הכסף בידיהם. הם מטיפים להסתדרות, לאחדות ולרפרזנטציה של כל העם, והעם פושט יד לקבל רוב טובה. במקום עבודה ועזרה עצמית, שסדרו העסקנים המקומיים בתחלת המשבר ובמשך כל זמן המלחמה קודם הגירוש; תחת לעורר את הכחות הפרטיים והצבוריים לעבודה ולמלחמת הקיום, במקום הפעולה הגדולה של סדור כחות העם והתעוררות הכרחית ורצינית לחיים שיש בהם כבוד, – אנו רואים בכל השדרות תאבון גדול לכסף ורדיפה אחרי חיים של ממון. השאיפה העקרית העוברת עתה את כל הישוב הישן והחדש הוא: משרות, תמיכות והלואות-תמיכות. כל צעד של פועל או פקיד וכל רגע של עבודה בזהב ישקל. דרישות החיים נעשו גדולות למאד ואין איש חפץ להסתפק במועט. במושבות חסרות ידים עובדות ואין מי שימסק את הזיתים מן העצים. היו מקרים שפועלים עזבו את עבודתם ואת משרתם כדי להסתדר בקבוצות המבטיחות להם בכסף הקהל שכר-יום יותר טוב. סדרי החיים משתנים תחת השפעת רבוי הכסף המתבזבז בלי שום חשבון ושיטה – – – חברי ועד הצירים נתבעים ונותנים מבלי בקש חשבונות רבים ומבלי התיעץ עם אנשי המקום שיש להם נסיון של עשרות שנים! לפעמים קרובות הם כמעט נדרשים ללא שואלים. אין איש מוצא לו עוד לחובה להשתתף בעניני צדקה או באיזה מוסד של עזרה הדדית. גם אלה שנתעשרו בזמן האחרון וגם כל המעמדות הבינוניים שהרויחו באפן טוב מאד – גם אלה חדלו להשתתף בממונם בשום דבר צבורי. הכל סומכים על ועד הצירים. אמנם גדול היה המשבר ביהודה אחרי הכבוש, וועד העזרה לא היה בן חורין להפטר מהחובה להביא עזרה חמרית להמון הרעבים, אך העזרה הזאת צריכה היתה לבא באותם הדרכים ובאותה הצורה שממשלה נוהגת לעזור לעניי מדינה נכבשת: ע”י סדור עבודות, ע“י המצאת חמרים וכלים לעבודה ולבנין, ע”י סלול דרכים וכו'".

ואחרי שהוא מסביר בפרטי-פרטים את הדמורליזציה שיש בפרנסת “מאות ואלפים אנשים ונשים המסוגלים לעבודה גופנית”, הוא ממשיך:

“היו ימים שכל עניני הישוב היו נחתכים ע”י פקידי הברון, ולהאכרים והפועלים המעונינים בדבר לא נתנה שום יכלת להשתתף בהנהלת עסקיהם. אח“כ, בתקופת יק”א, אחרי המחאות הידועות נגד האפוטרופסות בישוב, התחילה העבודה העצמית של המושבות (ועדי המושבות, התאחדות המושבות, הסתדרות היקבים וכו'). כשבאה המשרדיות הציונית קוינו שהיא תארגן את כל העם היושב בא“י, הלא זהו תפקיד הציונות לסדר את כל העם ולהכינו לתחיה לאומית; אך היא עזרה לארגן רק חלק קטן מן העם או רק מפלגה אחת, וזה כמובן נעשה על חשבון יתר חלקי העם. ועתה כשזכינו להופעת צירים של כל הארצות, הבאים בשם פדרציות עממיות מאורגנות לשם יסוד בית לאומי לישראל בא”י – שוב הכל תלוי ביחידים, והכל נחתך ע“י אנשים חדשים שמקרוב באו, ואיש מן השדרות הרחבות של הישוב לא חל ולא מרגיש; ואין העם משתתף ע”י באי כחו, לא בהכנה לתפקידו החדש בחיים החברותיים ולא בהכשרה לבנין הבית הלאומי. וע"כ אין אנו רואים שום סימן של בטוי הכרת העם והבנתו, את אשר עליו להיות ואת אשר עליו לעשות. נותנים להעם “לחם ומחזות”, לחם בצורת תמיכות והלואות, ומחזות בצורת מיטינגים ונאומים, – וההמון אולי חושב שהמטרה כבר הושגה.

“איָן ההסתדרויות הקצוניות של הצעירים, של הפועלים מהמון העם שהיו צריכות להיות בהאופוזציה ולמחות נגד כל שלטון של קבוצה או אולגרכיה ולהתנגד בכל תקף למהלך הדברים הנוכחי? ההסתדרויות האלו שנולדו במטרה להכניס זרמים חדשים אל תוך חיינו, השלימו עם השלטון הזמני שלנו, “המשרד”, אחרי שהצליחו להטות אותו כלו על צדם ולתפוש את רסן הממשלה בידם – והם ג”כ חושבים אולי שהמטרה כבר הושגה. אחרי שגם התימניות כבר משתתפות בבחירות נשאר להם רק להכניס עוד שתים-שלש ריפורמות רדיקליות אל תוך חיי הצבור, כמו הלאמה כללית של הקרקע, מסירת כל הישוב לידי הפועלים, ואז הכל יהיה טוב בעולם זה שכלו טוב; אז תקום הדמוקרטיה והסוציאל-דמוקרטיה לשלוט בארץ. אך הרוב הגדול של העם אין לו עוד שום הכרה ברורה, לא דמוקרטית וגם לא לאומית, ורצונו עוד לא בא לידי בטוי כלל, וע"כ היו צריכים העסקנים העממיים טרם כל להכנס אל תוך שדרות ההמון, לעורר ולברר את רצונו ואת הכרתו; ואם מהפכה פתאומית כזאת תוכל לסכן את כל מעמדנו בארץ ואת מטרתנו העיקרית – מה בכך? – העיקר הוא הפרינציפ. הלא כך נוהגים גם ברוסיה, שקבוצה קטנה מושלת, למרות חפץ ורצון העם!

“ואתם האכרים, בעלי הנחלאות והרכוש בכפר ובעיר, אתם הסוחרים ואנשי התעשיה – אתם כלכם, אשר בראותכם את הישוב הזה בעבודתכם ובקרבנות שהבאתם זה שלשים-ארבעים שנה, ובפרט אתם תושבי המושבות, הלא אלמלא שמרתם בחרף נפש על כל הרכוש הלאומי הזה במשך כל זמן המלחמה והמשבר, ההכרזה של בלפור אולי לא היתה יכלה לבא –האם לא עליכם לעזור להתגשמות ההבטחה הגדולה הזאת, והאם לא עליכם ולא על בניכם אחריכם להמשיך את הישוב, להרחיבו ולשכללו? ומדוע זה אתם מחשבים לעת כזאת ונחבאים אל הכלים?! אם הסתדרויות הצעירים מבטלות כל ישוב שלא נעשה ע”י קבוצות של פועלים והם חושבים א“ע בבחינת “ואעשה אותך לגוי גדול” – מדוע אתם מבטלים את עצמכם? מדוע אינכם מוחים נגד עוות הדין הנעשה לעתים קרובות לכם מצד ראשי מוסדות ואינכם מתנגדים למהלך החד-גווני שקבלה ההנהלה הכללית? מדוע אין קולכם נשמע בין ההצעות ע”ד יסוד מושבות חדשות וע"ד הרחבת המושבות הקימות; הלא הצעותיכם יכולות להיות מיוסדות על נסיונותיכם של ארבעים שנה?!

“והמורים והסופרים, מדריכי העם ורועיו, מה עשיתם במשך השנה לקרב ולהקל את התגשמות הרעיון הגדול של בית לאומי? איזה הן האגודות שיצרתם לשם חנוך לאומי ופוליטי, לשם הכנת העם לחיים צבוריים ולשם פתרון השאלות הכלכליות והישוביות העומדות על הפרק? הנה שנה עברה למן היום שהכרז בלונדון ע”ד הבית הלאומי לעמנו בא“י, ומה עשינו במשך השנה הזאת? האם אין אנו יותר רחוקים מן המטרה עתה מאשר בשנה שעברה? מצד אחד עומדים החרדים ומוציאים מן הכלל את כל מי שאינו משמר או שהוא חפשי בדעותיו, ואומרים שאין להם חפץ בא”י אם לא תהיה דתית, ומצד שני מכריזים הצעירים שמושבות כר“ל, כרחובות וכפ”ת אינן רצויות להם ואם הבית הלאומי לא יבנה על טהרת הסוציאל-דמוקרטיה מוטב שלא יבנה; והרב הגדול של העם עומד באדישות נוראה ומצפה לדעת, היש שבר בארץ; ואם יחדל גשם הזהב לרדת על האדמה והתפרץ ההמון הזה ויקרא: “נתנה ראש ונשובה”!

“הנה נתנו לנו ימים שאין דוגמתם בתולדות ימי העמים וימים כאלה אינם באים בכל תקופה. היתה לנו שנה להכנה ולהכשרה; בכל תפוצות הגולה מכינים אחינו א”ע, הכנת אנשים וכסף, לעבודה כבירה העומדת לפנינו, – ורק אצלנו הזמן עבר כמעט בלי שום תועלת ובלי שום התקדמות. אל נא נשכח שהתגשמות הבטחתם של עמי ההסכמה וגם אופני ההתגשמות וזמנה, הרבה תלויים בנו בעצמנו, לאמר, עד כמה נהיה מוכשרים ומוכנים פה לקבל ולעכל את הצורה החדשה של החיים הפוליטיים שיתהוו בארץ. ואם התקופה הנשארת עוד עד לכנסית השלום תעבור עלינו לבלי הסתדרות כללית, לבלי הכרה לאומית ולבלי רפרזנטציה עממית בארץ – מי יודע אם לא נרחיק עי"ז את המטרה הגדולה מאתנו לימים רבים – ואנחנו בעצמנו נהיה אשמים בדבר. אולי קרוב היום שידרש מאת תושבי השטח הנכבש להביע את רצונם בדרך רשמי תחת חסות מי הם חפצים להיות אחרי המלחמה ואיזו צורה הם חושבים לתת לחייהם החברותיים. האם בעת שכבר תעמד השאלה לפנינו נתחיל את הפרוצידורה הרגילה של אספות, של ריב המפלגות, של בחירות ושל מחאות נגד סדר הבחירות או נגד זיופן? אם נחכה בסדורנו עד אשר תבוא השאלה לפנינו – אז, או שלא תבוא כלל, או שנאחר את המועד, צריך יהיה לבא בדברים עם שכנינו ואחינו תושבי הארץ שאינם מזרע היהודים, את מי נשלח ומי ילך לנו? הלא היחסים הטובים של אחוה ושלום בינינו ובין הערבים שכנינו הם עיקר גדול לגבי הסדר החדש של החיים הצבוריים שאנו חפצים להתחיל.

“לא, רבותי, אם בדרך זה נלך אשר הלכנו בה עד עתה, לא נגיע למטרתנו והיא לא תצלח.

“הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות תיכף ומיד ובלי שום אחור, זהו להסתדר. כל היהודים בא”י – תושבי הערים והמושבות, מרוחמה ועד מתולה, צריכים להיות מאורגנים באופן פוליטי על יסוד בחירות מקומיות וכלליות למען יהיו להם בכל מקום באי כח העם היושב בסביבה זו, ולמען תהיה לנו רפרזנטציה עממית כללית של כל יהודי א“י. הסתדרות ורפרזנטציה נחוצות לנו גם כלפי הממשלה וגם כלפי באי כח הציונות והיהדות העולמית. הדבר הוא כ”כ ברור שאין שום צרך לבאר את נחיצותו. אולם קשה הוא מאד להוציאו אל הפועל, אחרי אשר כל מפלגה וכל כתה עומדת על פרינציפים שלה ואינה חפצה לוותר אף כמלא נימא. ואם נכניס עוד אל תוך הוכוחים שאלות חדשות, העלולות להגדיל עוד יותר את הפרוד בין עדה לעדה ובין איש לרעהו – אז הדבר יעשה לאי אפשרי. וע“כ אני מעיז לאמר: כל איש וכל מפלגה המעורר לעת כזאת שאלות חדשות מפלגתיות בוערות, אשר בכחן להפריד בין אחים פרוד גמור, הוא מפריע בעד הסתדרות העם להתגשם וע”כ הוא נגד האינטרסים העקריים והיותר חשובים של העם ברגע זה. תוכל להיות דעתנו איזו שתהיה בנוגע, למשל, לשאלת זכיות הנשים לבחור ולהבחר, אולם אם ע“י הכניסנו את השאלה החדשה הזאת אל תוך מלחמת הבחירות אנחנו רואים שהיא תביא אותנו לידי התפרדות, שנפרד עוד טרם שנגיע לבחירות, אז מוטב שלא נעורר את השאלה הזאת כלל ונדחה אותה לזמן אחר. כמו כן שאלת הלאמת הקרקע, שאלת הרכוש והעבודה וכדומה. ברור הדבר, שהקהל הרחב שלנו איננו מוכן עדיין לוכוחים עיוניים כאלה ובפרט לפתרון שאלות ע”ד צורת התגשמות האידיאלים הסוציאל-דמוקרטים היותר קצוניים, מפני שלא חונך עדיין לא באופן סוציאלי ולא באופן פוליטי, והיה אם נביא לפניו תורה שלמה וחדשה מלמעלה ונאמר “כזה ראה וקדש”, יבהל מרוב החדוש, ולא יאבה כלל להשתתף בסדורנו ובבחירתנו. ואם ע“י אי-הארגון של העם הרחב ישתמשו במצבו האי-נורמלי הזה המפלגות המאורגנות מזמן, שהן המועט, ויקבלו את הדרישות הרדיקליות האלה – ויצא מזה העגל שראינו דוגמתו בארצות הצפון, ז”א שמועט רדיקלי קיצוני שולט על הרוב, דבר שהוא נגד כל יושר וכל צדק סוציאלי ושיביא לנו נזק מכל הצדדים… הוא אשר אמרתי: אל לנו בדעות קיצוניות עתה. ואסור לנו להכניס אל תוך הוכוחים גם שאלות אחרות חדשות בוערות. סוד הצלחת כל הסתדרות של אנשים הוא בהפרוגרמה הכללית המשותפת לכל חלקי העם ויסודיו –לא מקסימום כי אם מינימום של דרישות. רק דברים עקריים כללים שכל איש וכל מפלגה יכולים להסכים להם צריכים להכניס לפרוגרמה כזאת.

“עוד סוד יש להצלחת הסתדרות והוא: שהארגון העליון הנבחר לנהל את ההתאחדות הנבראה צריך להיות בלתי מפלגתי. אם אנחנו חפצים לברוא באות-כח של כל העם, האנשים הנבחרים לעמוד בראשה מחויבים להגן על האינטרסים של כל העם מבלי הבדל, ולעמוד מחוץ ומעל לכל מפלגה. אם יש הרבה דברים חשובים שהמשרד הא”י צריך היה לעשותם ולא עשה אותן או לא הצליח בהם, ואם הוא אשם מעט או הרבה בזה שועד הצירים עשה ועושה שגיאות חשובות, סבת הדבר היא בזה שהמשרד איננו די אי-מפלגתי ויותר עומד על צד אחד של יסודות הישוב, לע“ע לא יכל ועד הצירים להתיחס אליו כאל מוסד עממי כללי שיוכל לדבר בשם ובעד העם כלו. יבואו ימים, כשיתפתחו אצלנו החיים הצבוריים, הסוציאל-פוליטיים, תתרבינה בודאי המפלגות ומלחמותיהן כמו אצל יתר העמים ואז אולי נגיע גם לידי רפרזנטציה או מיניסטריום מפלגתי, אך לע”ע, בעת שהחיים הצבוריים אך מתהווים ועומדים להולד, האוביקטיביטט היא נחוצה להסתדרות כללית כאויר, וכל מפלגתיות היא סם המות לאורגן מנהל עממי.

"הדגל אשר סביבו יוכלו להתקבץ ולהסתדר יסודות שונים של עם אינדיוידואלי כעמנו – יהיו צבעיו מעטים, ברורים ובהירים.

"השפה העברית. – האם יכל להיות עתה בארץ איש שיוכל לחשב ששפת העם העברי הקם לתחיה בארצו לא תהי עברית?

“ארץ ישראל לעם ישראל. גם זאת היא שאלה שאין להתוכח עליה. הלא כל מטרתנו וכל ישותנו פה בארץ היא שהארץ תנתן לעם ישראל בתנאי שלא נדחוק את רגלי תושבי הארץ שאינם יהודים ונחיה אתם באחוה ושלום. אך אין אנו מדברים עתה ע”ד הצורה של החיים הפוליטיים שלנו בארץ, גם לא על הזמן הקרוב, אשר בו יתגשם האידיאל הזה ואין אנו מכניסים את השאלה האחרונה הבוערת הזאת אל תוך הוכוחים במלחמת הבחירות.

“גאולת הארץ ובנינה ע”י הרכוש והעבודה היהודים. להסעיף הזה של הפרוגרמה ג"כ יסכימו כל המפלגות כי אנו צריכים גם לידים עובדות של יהודים וגם לרכוש יהודי בשביל גאולת הארץ, עבודת האדמה והתעשיה. רק אם אין אנו מכניסים להפרוגרמה שלנו שאלת “מי קודם למי” בהשאירנו את זה למלחמת המפלגות של הפועלים והרכושנים, כמו שזה נהוג אצל כל העמים, והאורגן שיבחר לנהל את הסתדרותנו צריך יהיה להגן גם על הרכוש וגם על העובד בלי הבדל.

“אימיגרציה רחבה של אנשים ושל קפיטלים מעמנו לארץ, בתנאי שהכל יהיה מסודר ע”י ההנהלה המרכזית העליונה שלנו.

“כל הנהגה חברותית צריכה להבחר ע”י באי-כח העם ולתת בפניהם דו“ח מפעולותיה. להסעיף הזה ג”כ לא יתנגד איש, מפני שהוא מבטיח אותנו נגד תקיפות אישית ונגד כל מיני דעות של יחיד.

“חושב אני, שחמשת הסעיפים האלה דים לשמש לעקרי פרוגרמה מינימלית שתוכל לאסוף סביבה את הרוב היותר גדול של העם. והנני בטוח שאם לא נלך לע”ע בגדולות יותר מדי, אם כל אחד מאתנו ידע לותר מעט בשביל שלום-בית פנימי מדרישותיו ויבטל קצת את רצונו מפני רצון-חברים – אז נעשה ונצליח.

“ועתה מורי ורבותי, רבני הקהלות, ראשי הועדים והמוסדות, סופרים ומורים, עסקני הצבור ובאי-כח המפלגות, דעו לכם שאחריות גדולה רובצת עליכם, אם לעת כזאת לא תמלאו את חובתכם לעמכם ולא תעשו את העבודה המוטלת עליכם להעיר את הכחות הנרדמים, לארגן אותם ולהביא אותם לידי הסתדרות שלמה ומקיפה ולברוא את באות-כח העם הנחוצה לנו עתה כאויר לנשימה. למה יאמרו הדורות הבאים אחרינו: ימים גדולים היו לאבותינו ומצאו אנשים קטנים עם השגות ומושגים קטנים עם רצון קטנטן – וע”כ לא הצליחו.

“הבה נעיז להיות אזרחים בארצנו, לדרוש מעצמנו עבודה כבירה שתתאים לתקופה הרת-עולם שהננו חיים בה. נאזור את כל כחותינו, נעשה ונצליח. וזאת היא הקריאה שיקרא כאו”א מאתנו בקהלתו, בעדתו, בועדו ובחוגו:

אזרחים, להסתדרות העם!"

תל-אביב, 2 נובמבר 1918.


זעקתו של דיזנגוף עשתה רשם גדול, וכל מלחכי-הפנכא של ועד הצירים כמעט שרגמוהו באבנים. אבל הדברים לא נשארו בלי תוצאות. אמנם הדור עוד לא היה אז ראוי ליצירת מפלגה אזרחית. יהודים חפשים, המתפרנסים ממסחרם או מעבודתם ואינם תלויים בחסדי אחרים, היו אז מעטים בארץ, אבל הגרעין של הבקרת נשאר בכל זאת חבוי באדמה.

והיות שדיזנגוף אוהב תמיד לצרף מעשה לאמירה, קבל על עצמו ג“כ לסדר את המעמד הבינוני ע”י יסוד הסתדרות מרכזית חפשית, שתעודתה היתה לנהל את הישוב ולהכריע בסכסוכים שבראו האגפים הקצוניים. להסתדרות זו – הסתדרות ה“אזרח” – נתנו את ידם אנשים חשובים שבערים ובמושבות. להסתדרות זו נספחו מן העסקנים המפורסמים: דוד ילין, פרופסור שץ, מיוחס, ש. בן-ציון, שחראי, מאירוביץ, לובמן, ד“ר שרמן, ד”ר צפרוני, ד“ר ברוך ועוד. רק במשך שנה וחצי התקימה הסתדרות “האזרח”, אך גם במשך זמן קצר זה הצליח לעורר את מצפונו ואת הכרתו של הקהל, ע”י נאומים וע"י ברור מקיף בעתונות. ביחוד יזכר נא לטובה הירחון “האזרח”, שיצא בעריכתו של ש. בן-ציון ושעזר הרבה להסרת המסוה מעל גבי הרבה עושים ומעשים של התקופה ההיא. –

לאריכות ימים לא זכתה הסתדרות “האזרח” מפני, כאמור, שהישוב הפעיל היה מרכב כמעט לגמרי מאנשים הצפוים לקופה הצבורית. בכדי להכשיל את “האזרח” נזדרזו לסדר תיכף מפלגות מרכזיות אחרות – רדיקליים ועוד, שמספר החברים לא הגיעו אמנם ליותר ממאה, אבל די היה בזה בכדי לסכסך ולהעליל ולהוציא כל מיני דבות על “האזרח”. בכדי לציין את מגמתו של דיזנגוף ביסוד “האזרח” ובכדי להוכיח את האמת שבדברי המתנגדים לו הנני מביא כאן אחד החוזרים הטפוסים שלו לחברים, חברי “האזרח”.


מכתב לחברי האזרח.

"חברים נכבדים!

אנחנו התיצבנו על הבמה הצבורית שלנו בדרישות ידועות ובפרוגרמה קבועה לעבודה עצמית בתוך ישובנו. התכנית הזאת יכולים אנו לבטא בקצור בסמנים האלה: חזוק האיניציאטיבה הפרטית בכל ענפי הישוב, חזוק המוסדות הקיימים והישוב הקים והשבחתם ע“י תקונים של התקדמות רציונלית; התנגדות לכל נסיונות מהפכניים על שדה הישוב, הרמת ערך כל יסודות העם הישוב בארץ ע”י ארגון כחותיו החיוניים וע"י עבודה עצמית. מעולם לא לקחנו עלינו תפקיד מפלגה לוחמת, אשר מטרתה היא לבטל ולהחריב מפלגות אחרות ולהבנות מחרבנן. עיקר מטרתנו היא לארגן את הרב הגדול של אחינו הארצישראליים עד כדי שיוכל להגן על האינטרסים היקרים לו ולהפריע בעד מעוט קטן שלא יקח את כל השלטון הצבורי בידו. –

“בעד הדעות האלה של סדר והתקדמות בישובנו נלחמנו בעל-פה ובכתב, בארץ ובחו”ל. ההצלחנו? – הן ולאו.

“עלה בידינו להכניס את ההכרה של ערך האיניציאטיבה הפרטית וערך העבודה העצמית של תושבי ע”י אל תוך לבות המניעים העיקריים של תנועתנו, ואנחנו רואים כבר שנויים חשובים גם במה ששיך לתכנית עבודת הישוב לעתיד וגם בנוגע להגשמת הדברים בארץ, עד כמה שההגשמה הזאת יכלה לצאת לפועל במצב הנוכחי של הענינים. מהלך החיים מצדו עזר לנו גם הוא בהראותו לכל מבין עד כמה יש לסמוך על כספי הלאום ועל פעלות הכלל לפי השטה העֶטַטית, ומה יכולים לברא לנו כחות רעננים פרטיים כשהם מתאחדים מעצמם ולפי רצונם לשם יצירה אם רק הפקידות הממשלתית אינה מעכבת בידן.

“שני העתונים היומיים הבלתי מפלגתיים שלנו נוסדו ע”י אנשים פרטיים. הקרקעות שהיתה היכלת לקנות או לחכור למרות האסור, נקנו ונחכרו ע“י אנשים פרטיים. אי-אלו בתי-חרשת שנוסדו וההולכים להוסד נבראו ע”י אנשים או חברות פרטיים. קבוצה קטנה יסדה “קפת-עם”, ובלי שום עזרה מן הצד ולמרות העכוב מלמעלה, אספה סכום של 8000 לי“מ מכספי הפרט, עשתה מחזור של מאות אלפים לי”מ ונותנת דיוידנדה של 6% לבעלי המניות. האגודות כפר-גנים (170 איש), בית גן (400 חברים), שהכניסו כבר לבנק סך של 4000 לי“מ נוסדו ע”י תושבי הארץ וע“פ האיניציאטיבה שלהם. וה”ממשלה" שלנו חוץ משתים שלש נקודות מעבדת לע"ע רק תכניות רחבות ומקיפות, מרבה פקידים משרדיים ומרבה דאגה. רק שדה החנוך נתון כלו בידי ההנהלה, וגם פה אולי יותר מדי שבלוניות, ואין אנו רואים בעבודה החשובה הזאת – שהיא היסוד לכל עתידנו – שום סימן של יצירה חיה אוריגינלית מתאימה לתפקיד, אשר הדור הבא צריך למלאות בישובנו בימים הקרובים.

"אמנם יכולים אנו להגיד שלא טעינו בחשבוננו, חשבון הנפש של העם, כשיצאנו בדרישותינו מעל עלי “האזרח”, אחרי שהמעשים מטפחים על פני מתנגדינו, ולא לשוא עמלנו, ולא על צחיח סלע זרענו את הזרעים הבריאים בקראנו (בהטיפנו) לעבודה עצמית. כמו כן הננו רואים שמוסדות נחרבים ומוסדות אחרים נבראים ואחת הסבות לחלוף המשמרות ולשנוי ערכין הוא אולי הרעיון שהכניס אל תוך הצבור “האזרח” העלוב שלנו.

“אולם העלה בידינו לברא את אותה ההסתדרות הרחבה, אשר תכלול בקרבה את כל השדרות המניעות את הרכוש והפרחתו, היצרנו את הצורה החצונית המתאימה לכל התכן אשר הקהל הגדול מודה ומכיר בו? הן כאו”א מהרב הגדול של עמנו בארץ ובחו"ל תמים דעות אתנו ומדוע אין קולם נשמע בין ראשי המדברים בקהל? מדוע אין אנו מעיזים לקחת אותה העמדה על הבמה הצבורית והחברותית המתאימה לרב גדול כמונו העומד במרכז התנועה.

“צריכים אנו להודות שלא הצלחנו למשוך אחרינו את הכחות החיוניים של צעירינו ולהוציא מן האדישות את זקנינו השקועים כלם בעסקיהם ובעבודתם היום-יומית. בני הנוער לא מצאו בדרישותינו אותו דגל של ברק חדיש ושלל צבעים הממלא היום את כל חללו של עולם – הלא חיים אנו בימי מהפכה עולמית והתחדשות כללית – וע”כ רק רעיונות של חרבן הישן ובנין הכל מחדש יוכל להוליך שולל לבבות צעירים. בימינו אלה כל מי שבא את הדור החדש ברעיון לבנות מקדש לא יצליח, ורק דעות של הרס מקדש על מנת לבנותו מחדש תצליחנה. עם מצב הרוחות הזה צריכים אנו להתחשב ועוד ימים רבים יעברו אשר יבינו צעירינו, **שבנין ביתנו קודם להרס העולם ואם גם המהפכה הרוסית עתידה אולי להביא ברכה לאנושיות, את עמנו היא הורסת הרס גמור. ** רק אחרי עבור הבהלה והאנדרלמוסיה השוררת בעולם יוכלו צעירינו להבין עד כמה גדולה הסכנה לנו הן מן הזרם המהפכני והן מן הזרם הכללי המטאטא במטאטא השמד את כל עמנו, שהוא בורגני כולו, ועד כמה צריך לעמד בתקף לבנות לנו בית בטוח לגופני ומקלט עוז לרוחנו על יסודות המסורה הלאומית והתקונים הרציונליים המתאימים למטרות האנושיות המתקדמת. ויבואו ימים אשר דגלנו יופיע גם בעיניהם בתור דגל הצלה לעמנו דגל ציון וישראל, דגל תחית העבודה והחרות. –

“הסיסמה העיקרית היוצאת לנו מכל נסיונותינו היום היא, חזוק עמדתנו בארץ. לא ביום אחד תוסד ממשלתנו אנו בארץ ולא על ההנהלה המרכזית בכל צורותיה השונות נוכל להשליך את יהבנו. יחזק נא כל איש את מעמדו במקומו. יחזק נא כל ועד וכל מוסד צבורי את מצבו. יתאחדו נא כל הועדים להסתדרות אחת חזקה ומקיפה לשם חזוק הישוב והתפתחותו. אל נא נלך בגדולות ולא נכנס אל תוך הפוליטיקה הגבוהה כי רחוקה היא ממנו והלאה. יטפל נא הועד הזמנו בפרלמנטריזם אם יבא הזמן לכך ויטפלו נא הפקידים והמשרדים בעבוד תכניות של אפקים רחבים. אנחנו די לנו להתאים את פעולתנו לרוח ההסתדרות הציונית ובעקר נעבוד ונעשה בהרחבת החקלאות, בהתפתחות המסחר והתעשיה ובהשראת השלום בין נותני ומקבלי עבודה. – יסתדרו נא הסוחרים וידרשו להם בעצמם הקלות לקרדיט ולסחר הארץ; יתאחדו נא בעלי התעשיה לשם יסוד קרדיט לבתי חרשת קטנים, לחרשת הביתית ולהשבחת המלאכה וכל משלח-יד. יתאחדו ועדי הערים וידרשו להם זכיות בתוך העיריות וחלקים מהכנסות הערים; – נתאחד נא כלנו, כל אלה המניעים את הישוב גם מחוץ למפלגת הפועלים: יש לנו אנשים חיים עובדים, יש לנו גם כסף וגם נסיון, צריך רק להכיר את כחנו. נקח נא את העמדה אשר כל מעמד כמונו תופס בכל העולם – נעשה ונצליח”. –

למען האמת צריך להוסיף, שההתמרמרות על בקרתו השנונה של דיזנגוף ב“מכתב לכל” היתה לא רק מצד המעונינים ומלחכי-הפנכאות בלבד. היה בבקרת זו בכדי לצנן ולעורר צמרמורת בחמומי-המח בכלל. צריך להביא בחשבון שהימים היו ימי אילוזיות גדולות, ואנשים ראו בחזון מאות מיליוני דולרים, והבית הלאומי אצל כאו“א היה כבר כמונח בקופסא. הימים היו ימי המעוף “הרחב”, בשעה שהכניסו ב”הפרופוזולים" הידועים להממשלה המרכזית בלונדון סדור מניסטריון יהודי, ולהכנסיות הציוניות – הלאמת הקרקע של כל ארץ-ישראל. וכי מי מסוגל היה בימים האלה להתחשב ברצינות עם איש המחשב חשבון של לירות עלובות ודורש קימוצים ומביא בחשבון גם את הערבים, ורואה את אפשרותו של בנין הבית הלאומי רק ע"י עבודה אטית ומודרגה?

ממילא מובן, ש את איש כזה אי-אפשר היה לצרף לעבודה. דיזנגוף לא נבחר איפוא לתוך “הועד הזמני” - הפתיחתא של הועד הלאמי של עכשיו.

אולם הוא נשאר בשלו. בחנכה תרע“ט פרסם מכתב “אל הקהל” (מכתב א'), ובו חזר והדגיש את הצרך “להתנער מעול האפוטרופסות” בכדי “שבמנגינת התחיה של עמנו ישמע גם קולו של התושב הארץ-ישראלי”. ובאחת מחוברות “האזרח” פרסם דיזנגוף את מאמרו “המוקדם והמאוחר”, שבו השתדל להביא לידי פתרון הרבה שאלות טורדות, שה”עסקנים" שלנו השתמשו בהן אז לזרוק אבק בעיני הבריות. מאמר זה ערך גדול יש בו גם עתה וכדאי להביא כאן את תמציתו. דיזנגוף מתעכב בפתיחת המאמר על המהפכות החברותיות בעולם הגדול, על המעלות והמורדות שברוח החברה, ועובר אח"כ לשאלות עולמנו הקטן:

“רוצים שתנתן ארץ-ישראל לעם ישראל עם אוטונומיה גמורה בכל חיינו הפנימיים וחפש גמור בכל עניני ההתישבת החקלאית והעירונית. רוצים שכנסית השלום תכיר את היהודים המפוזרים והמפורדים בכל ארצות התבל לעם אחד ומיוחד שמדינתו ומרכזו היא ארץ-ישראל, ושתנתן לו עם זה זכות רפרזנטציה בתוך ברית כל העמים. רוצים… ולזה יש מוסיפים לרצות ולדרוש עוד – שהכל יסודר לפי קצה-תכלית כל הדרישות הסוציאל-דמוקרטיות שבהלכה… אכן, שאיפות פוליטיות ושאיפות סוציאליות-אקונומיות רגילות לעלות יחד, אך אצלנו הרי שני מיני שאיפות אלה הגשמתן תלויה לא בנושא אחד בלבד, אלא בשני נושאים שונים, שאיפותינו הפוליטיות ברצון אחרים היו תלויות לעת-עתה, והשאיפות הסוציאליות לההסכמה ההדדית של חברתנו אנו הן מצפות. עתה, נניח רגע שה”הסכמה ההדדית" שלנו באה כבר כפי המלה הסוציאליסטית האחרונה, האם לא תבלע אז “הסכמה” זו לגמרי את “הרצון” של האחרים? ואז ההסכמה ההדדית שלנו למה באה?… אומרים: לאחר שאנו באים לבנות עתה מחדש את “הבית הלאומי” שלנו, אל נכניס ביסודו אותן השגיאות שעשו הקודמים לנו ושעליהם נאנחים תושבי “הבתים” הנושנים, וכו'. אומרים – ויפים הם הדברים. אבל הבאמת בטוחים ומובטחים הם האומרים, שכל הדברים היפים הללו אינם בנפש היסוד, אינם שוללים את כל הבנין כלו מלכתחילה?

"והרגע ההיסטורי הזה שכעת לפנינו, הן לא בכל יובל שנים הוא מתרחש. אלפים שנה הן חכינו עד שנזדמן לפנינו – ועתה, היעבור עלינו זה רק כחלום הבא ברוב דברים?…

“פרובלימה כבירה ועצומה הציגה כעת לפנינו ההיסטוריה. לקבץ את כל כחותינו הנדחים ולהיות לעם, עם ממש ככל העמים לכל עניניהם – ולפנינו התיצבו פתאום כל השאלות הגדולות והמסובכות בחיי עם ובחיי חברה, ונוספו עליהן עוד כאלו שאינן כלל בשום אומה ולשון בתוך ארצו, וכלן אומרות: פתרונו! – גאולת הקרקע עם כל השאלות האגרריות התלויות בעם היושב עליה מכבר; הכנת הארץ והכשרתה לקבל המון מתישבים חדשים ושונים ולפרנס אותם; סדור אמיגרציה של המוני אדם ואפני התישבותם בארץ החדשה, חנוך העם לקראת עבודה חדשה ולסדרי הנהלה עצמית לצורותיה השונות; קביעת יחסים בין היהודים שבא”י לשאר תושבי הארץ ולכל ישראל שבכל הארצות; יסוד מוסדות ישוב כלליים וקביעת יחסים ידועים בינם ובין הקפיטלים הפרטיים; חקלאות, תעשיה, מסחר, חנוך, תרבות והשפעה תרבותית, שנוי לשון ותחיתה – כל אלו שאלות שאתה חושש לפורטן עד סופן, בכל שלא תרפינה הידים והלבבות שאינם חזקים יותר מדי… והעם, העומד לפתור את השאלות הללו, הרי לא הספיק עדיין גם לברר לעצמו את כל הדברים הללו… זה העם הרי נתקל עוד בכל צעד בשאלות הדת והחיים היום-יומיים, בנגודים של דרישות לאומיות ודרישות אנושיות, בחפץ לעשות ובחוסר אמונה למעשה, – ועליו באים כנוגשים בשעה קשה, שעת משבר וצפיה כזו, ומזרזים: קח עמדה תיכף ומיד לשאלות שלא נמצא להן עדיין פתרון בחיים ע"י כל העמים במשך מאות בשנים, והנה אתה אור לגויים! ואם לאו…

"אם גם מבלי כל הטלת אימה של “ואם לאו” – האם לא יהיה “הנוגש” הזה, לבל הפחות, הלועג לרש?…

“העם והארץ. עם ישראל הוא אמנם מבני בניהם של הנביאים שהטיפו לצדק החבורתי, ממנו יצאו גם מיסדי הסוציאל-דמוקרטיה המודרנית, ואפשר להאמין עליו על עם זה, כי בבואו “אל המנוחה והנחלה” בתוך ארצו לא יהיה מן המפגרים בתקון סדרי החברה, אולם לעת הזאת, הרי צריכים אנו להודות כי עם בורגני הוא זה, עירוני המתפרנס ויונק הכל מן הסדר הרכושני, ואם כי הפרוצס של ה”פרולטריזציה" נגע גם בחלק ידוע ממנו במרכזים שונים, אך הפסיכיקה של הרוב הגדול והמכריע וגם מן “הנגועים” נשארה בורגנית. ומתוך העם הזה כמו שהוא, אנו צריכים לקבל מעתה, ולא באיחור זמן, את החומר הישובי –אנשים וכספים. ועתה, האם תמשכו את העם הזה אל “ארץ חמדה וטובה” בדרישות סוציאליות קיצוניות? ומאימתי? בשעה שגם עמי ההסכמה – אשר שמו להם למטרה שחרור הלאומים, הקטנים, ושלהסכמתם אנו צריכים – נלחמים בחרף נפש בעד הסדר הקים?… ואנחנו הרי מצבנו המיוחד דורש שנתחיל מיד בהגשמת מגמתנו הלאומית ע“י הכנת קרקע והעברת אנשים וקפיטלים בזמן הכי קרוב, למען נהיה פה לכה”פ כדי מספר שאפשר להתחשב אתו בעולם; ואם תחת העבודה הקונקרטית נעורר עתה שאלות סוציאליות ואגרריות המפרידות בין אחים, ונדחה מעלינו את רוב הכחות והאלימנטים ש“כלל ישראל” יוכל לתת לארצנו – האם לא נאחר את המועד?… תנצח השטה – אבל את מי? אם לא התקוה הנושנה? יקוב הדין את ההר – אבל הישאר עוד לאחר “הדין” מקום שהוא באחד ההרים שלנו אשר בו ישרש יעקב?…

"והארץ, ארץ-ישראל הריאלית, המיושבת כעת ברוב עם גדול אשר לא שמע ולא ישמע עוד את הדעות הסוציאליות-הקצוניות, האם תוכל לקלוט ולהחיות ישוב “אידיאלי” כפי הדרישות הנשמעות באספותינו?… כי הן יש מקום לשאלות התקונים הללו אצל עם הישוב על ארצו – שכל האזרחים בה נחשבים לחברה אחת החיה לפי חק אחד, והתקונים המתקבלים יכולים שם להכנס אל החיים ולהתגשם, אם ברצון העם אם באונס החוק – אבל אצלנו, פה בארץ הזאת, אם כי אנחנו יכולים לקבל לעצמנו תקונים תרבותיים ידועים בסדרי חיינו הפנימיים כיאות וכרצוי לנו, אולם בתקונים אקונומיים הרי אינו כן. האינטרסים האקונומיים שלנו ושל “קהלות” שכנינו מעורבים ומעורים זה בזה, עד שלפעמים, בלי הסכמה כללית וחק אחד לשני הצדדים, לא נוכל לפעול אצלנו כלום. כי אם אפשר לנו, למשל, להנהיג שיטה טכנית חדשה בעבודת האדמה כחפצנו, הרי אי אפשר לנו לקבל, למשל, יום של שבע שעות העבודה (כהצעת הרצל מנהיגנו) בעוד ששכנינו ישארו חפשים להעסיק את פועליהם 10 שעות – כי אז התעשיה היהודית לא תוכל לעמוד בשוקנו אנו מפני האינדוסטריה של זולתנו. כמו כן אם תפוחי הזהב של ארצנו יוצאים לליברפול, איש לא ישאל שם ליחוסים ולא לידים שגדלו אותם, אלא למחירם בלבד. ומה אנו יכולים לעשות, אם שכנינו, הבעלים והפועלים גם יחד, אינם מודים בתקונים הסוציאליים שלנו? ננהיג “תעמולה” גם בתוכם? אבל… האם לא יהיה הדבר קודם זמנו, לפחות?…

"כן, אין מוקדם ומאוחר בתורה, אך יש מוקדם ומאוחר בחיים, ואפילו המתקן היותר קיצוני, אם רק “התקוה הנושנה” שלנו עקר היא לו, מוכרח הוא בשעה זו לכוף ראש בפני העובדות ולאמר: הלכה – ואין מורין כן לעת-עתה…

"ומהו המוקדם העומד לפנינו? – ישוב ארץ ישראל. זה, אך זה קודם לכל בשעה זו.

"כבר אמרו חכמים, שהפרובלימה של ישוב היא בעקרה פרובלימה פיננסית. אולם אצלנו עוד עיקר חשוב יש, שבלתי הפיננסים לא יעשו לנו כלום, והוא – מתישבים.

“ואם רוב העמים הקולוניזטוריים, העיקר אצלם לרכוש השפעה מדינית ואקונומית בארצות חדשות ע”י הקפיטלים שלהם, אם לשם יצירת שוקים לתעשיתם, ואם לשם מטרות מדיניות, וע“כ די להם שהם משתמשים בחומר האנושי מיושבי הארץ – הרי אנחנו שואפים דוקא לישוב אנשים משלנו, שיבואו יהודים מחו”ל להאחז פה, וישוב כזה אין שום ממשלה יכולה לעשות בפיננסים שלה מבלי השתתפותו של הקפיטל הפרטי.

"והאנשים המתישבים בהאינציאטיבה הפרטית שלהם גם הם לא יוכלו לעשותו בכחם בלבד. כי זה הוא הכלל: ישוב חדש בארץ לא מקולטרת זקוק לעבודה משותפת של ממשלה או של כח צבורי מסודר כמו Chartered Company מצד אחד, ושל אנשים פרטיים, או חברות פרטיות, הבאים לפעול לאינטרסים שלהם, המתאימים לישוב זה מצד שני.

"הממשלה יכולה וצריכה לישר את הדרך, להקל את האימיגרציה, להבטיח את הרכוש ואת נפש המתישבים, לברא את המוסדות הצבוריים שאין כל פרט לבדו יוכל לעשותם, ובכלל, לברא את התנאים הנאותים לישובם של אנשים מקולטרים, אך בתנאי – שהפרט ישקיע את רכושו, את מרצו ועבודתו באדמתו, במסחרו ובמשלח ידו. כי רק האינסטינקט הטבעי של כל איש, המבקש תמיד להיטיב את מצבו שלו, הוא הוא שיניע אותו וימריצהו לעבוד, להסתגל ולהסתפח – ועשה זה ישוב.

"חפש “התנועה” - ותמלא הארץ ותבנה.

“הננו זקוקים לקפיטלים הפרטיים שיבואו עם האנשים הפרטיים להחיות ולהפרות את הארץ. ואם גם נניח שדרישת “הצדק” היא רק עם אלה שהיו רוצים לברוא את ישובנו ע”י כח חברותי, ע“י רכוז כל האמצעים בידי מוסד לאומי אחד חזק, ושע”כ הם מציעים למסור את כל עניני הקולוניזציה שלנו לקרן הלאומית, העתידה להתעשר, או לחברת הישוב ( Chartered Company ),העתידה להוסד ושתהיה דוקא סוציאל-דמוקרטית – אך למעשה, כלום נוכל לקוות בתכנית כזו, שע“י נדבות קטנות של ציונים ושוקלים, יאסף כל ההון הענקי הנחוץ לישוב גדול של מאות אלפים פרוליטריים עירוניים, שלא התרגלו עדיין לעבודת האדמה בכלל, ובפרט לזו שבארץ החדשה שלהם? והרי יהא לה, לחברת הישוב המקווה, אם תספיק לאסוף את ההון הנחוץ בשביל יצירת המוסדות הכלליים וסדור העבודות הצבוריות שבהם? בנין מסלת ברזל ונמלים, כבוש דרכים, סדור חברות לספנות, יבוש והשקעה ויעור כל המקומות הזקוקים לכך, והוסף על זה גם בנקים אגרריים, תחנות לנסיונות, משרדים טכניים, בתי-ספר פרופסיונליים וכו'. לחקור את הארץ היא צריכה לשם אינדוסטריה, לשם מציאות נפט ומחצבים – ועליה אפשר יהיה מוטל גם החזקת ההנהלה הפנימית ופקידותו של הישוב, עד שיתפתח זה ויוכל להחזיק את עצמו. – והקרן הלאומית? הלואי שגם היא תוכל למלאות את תפקידה שבשבילה נוצרה: לקנות קרקעות בכסף העם ולהשאיר אותם צמיתות לקנין העם כלו, ועל הקרקעות הללו תהא צריכה להושיב פועלים, שעבדו בארצנו זמן ידוע וגם לתת שם לפועלים חדשים את היכלת ללמוד את העבודה, עבודת האדמה המודרנית. הפונד הלאומי הזה צריך לקנות, לשמור ולהחזיק גם את המקומות ההיסטוריים שלנו. אולם עבודת הישוב העקרית, החקלאית, המסחר ותעשיה – אלה יוכלו להתפתח אך ורק ע”י עבודה עצמית של מתישבים הבאים ועומדים ברשות עצמם, ע“י הקפיטל הפרטי המעונין לטובתו שלו. והקפיטל הפרטי מטבעו מבקש מקום רחב לאיניציאטיבה הפרטית ולואי שימצא לו, כי רק בתנאי זה אנו יכולים לקוות לישוב הארץ ע”י יהודים.

“חפש התנועה” – זהו התנאי ההכרחי, ואולי גם הראשון, לעת הזאת בשביל התגשמות האמרה: “ארץ-ישראל לעם ישראל”. יעלה נא רק מי שלב יהודי פועם בקרבו, ויבנה פה באמצעיו שלו את ביתו שלו, והיה זה אבן לבנין “הבית הלאומי” שלכלל ישראל. ובכחה של חברת הישוב, או בדומה לה, הבירה כלה תבנה. יעלה ויבא הפועל העברי, לעבוד להתפרנס בתנאים האפשריים מצד הקפיטל הפרטי ושהקרן הלאומית תשביחם עד כמה שאפשר, ובכל אופן לא יהיו אלה גרועים – ואפשר גם טובים – מתנאי העבודה שלעת הזאת בשאר כל הארצות.

“לעת הזאת” אמרנו. ולאחר זמן? – הזמן יורנו, החיים ידריכונו, והרגש הלאומי והעם כלו יעזרונו למצא את הדרך היותר קצרה להתקדמותנו החברתית לכל עמדותיה – ואפשר כי אצלנו פה לא תקשה ולא תארך אז מלחמת המעמדות כבשאר ארצות. כי –מי יודע? – ישראל הרי בני הנביאים הם, נביאי האמת והצדק… ואפשר כי גם לתכנית זו מוליכה ומביאה אותנו ההיסטוריה אל ארצנו – ל“תנאי השלום”…"

במשלחת המדינית, שהישוב הארץ-ישראלי שלח ללונדון, לעזור ע“י המנהיגים הציוניים בסדור תנאי המנדט, נבחר גם דיזנגוף, אבל הוא לא הלך בגדולות וידו לא היתה ב”הצעות" הרחבות הידועות. הוא השתתף ג“כ בפריז ב”ועד שלוחי הארצות" והשתמש בשעת-הכשר של שבתו בצרפת לפרסם אי אלה מאמרים על תחיתה של א“י. אך דרכו לאמר את האמת שלו גלוי ומפורש, הכשילה אותו שוב ע”י ראיון שהיה לסופרו של “הג’ויש-קרוניקל” אתו ושנתפרסם בשבועון זה מחמשה-עשר באפריל 1919. בראיון זה הביע דיזנגוף את דעתו גם על דרישותיהם של מנהיגי הפועלים בא“י בתור מוגזמות מאוד. הוא מתנגד לכל מיני הלאמות ונגד כל מיני נסיונות של סוציאליזציה, והוא קובל על מנהיגיה של ההסתדרות הציונית, התומכים בדרישות הסוציאליסטיות של הפועלים אע”פ שהם עצמם מתנהגים באופן פרטי כבורגנים אמתים עם כל התגים והקוצים.

אמת מרה כזו זקוקה היתה להעזה מרובה מצד אומרה ונמצאו אחדים שהקימו רעש, ונמצא גם עתון שמאלי שמצא בדברי דיזנגוף לא פחות מפרובוקציה. דיזנגוף לא נמצא בארץ בשעת הסערה הזאת. בתוך נסיעתו הצבורית סר לזמן-מה גם לרוסיה בשביל עניניו הפרטיים. ובשובו לא“י ובמצאו שלמתנגדיו אין הטקט והעוז להבדיל בין פולמוס מדיני פרינציפיוני לבין פולמוס אישי הגובל עם התנפלויות אישיות – התרחק לזמן-מה מן העבודה הפוליטית הכללית, בטל ג”כ את הסתדרות “האזרח” (מה שצריך להחשב – מהשקפתו הוא – לשגיאה פוליטית ממדרגה ראשונה).

מ. אוסישקין, שבא אז לא“י בתור יו”ר ועד-הצירים הציע לדיזנגוף להיות בא-כח ועד-הצירים ביפו ובתל-אביב, אך דיזנגוף בהיותו מבקר את מעשיו ופעלותיו של ועד-הצירים מאן לקבל את המשרה הזו, אף-על-פי שלא היתה לו משרה אחרת בארץ. הוא נשאר חיל פשוט ובלתי תלוי.

מהסתלקותו של דיזנגוף ממשרות צבוריות ופוליטיות יצאה טובה גדולה למקום אחר – לתל-אביב. בפרקים הקודמים כבר נזדמן לי להבליט מה שעשה דיזנגוף בשביל יצירת תל-אביב ובשביל שמירתה. אך חשובים ביותר הם מעשיו בשביל שגשוגה והרחבתה של תל-אביב - מעשי יום-יום המעורים ומשולבים זה בזה ושכולם ביחד עשו מהשכונה הקטנה, שלפני שש שנים לא היתה אלא פרבר ליפו, עיר עברית גדולה, העיר העברית הראשונה והמיוחדה בעולם כלו.

כיצד נעשה נס גדול זה שאין לו דגמא אלא במדינות המתקנות הגדולות? על כל הסבות ועל כל דרגות-ההתפתחות של תל-אביב צריך לכתב ספר-שלם. בנידון שלפנינו יש לנו אלא להדגיש את הסבה העיקרית: מעופו ומרצו של דיזנגוף. דיזנגוף ראה בחזון את תל-אביב של עכשיו בשעה שהיא היתה עדין מכופלת ומכווצה כעובר במעי אמו, והוא גם שדחף אותה להתפתחות המהירה. הנני מביא כאן לדוגמא קטעים מראיון אחד, שהיה לסופר היהודי-האמריקאי, שאול רסקין, עם דיזנגוף לפני חמש שנים. אחרי שהסופר מתאר את תוצאותיו של דיזנגוף כותב הוא:

“… אליבא דאמת אין דיזנגוף אוהב להאריך בדברים. דעתו היא שא”י היתה מרויחה הרבה אילו היינו ממעטים לדבר כל-כך הרבה. על התפתחותה העתידה של תל-אביב אין הוא יכול להתאפק מלדבר והוא מתאר לי את הקוים הראשיים. תל-אביב – קודם כל עליה להתפשט ולהתרחב עד הים ועד הירקון. נמל גדול צריך להבנות בהכרח בתל-אביב. הנמל של יפו אינו ראוי לתעודתו בכלל, ומלבד זה אין הוא רצוי לנו מפני שהוא נתון כלו בידי זולתנו, המקבלים על ידו שליטה על כל הפוליטיקה של המדינה. ואחרי הנמל תבוא מסלת-הברזל שתחצה את העיר ותחברנה אל הנמל. בקרוב יסודר ג“כ רובע מיוחד לתעשיה, ששם יתרכזו בתי-החרשת, כי אי-אפשר להעמיד את כל כלכלת תל-אביב על בנין בתים ושכר-דירה. גם בשביל התרבות נדאג. אנחנו נבנה רשת של בתי-ספר צבוריים, אנחנו נסדר גם תיאטרון לתפארת. את בתי-המסחר נרכז ברחובות ידועים ואת רחוב אלנבי רואה אני כבר נמשך ומשתרע עד לרחוב “המלך ג’ורג'” שביפו. אנחנו נסדר לנו ג”כ משטרה עירונית מיוחדה, שבה נכניס את מבחר צעירינו. אנחנו עושים את הנסיון היהודי החשוב ביותר בכל ארך ימי גלותנו: אנו רוצים להוכח כיצד נתנהג בעיר חדשה-חדישה, שתהיה יהודית לגמרי, שבעצמנו נאיר אותה, בעצמנו נשמור עליה, בעצמנו נשכללה ונשמור על נקיונה ובריאותה. אנו נבנה את תל-אביב שלנו במהירות, מפני שאין לנו סבלנות לחכות זמן-רב…"

דיזנגוף נבא וידע מה שנבא.

בשבילה גִדולה המהיר של תל-אביב היה צריך בשני יסודות עקריים:

א) ספוח השכונות הקרובות לת"א בתור חטיבה אחת (וע"י כך להשיג מהממשלה זכות של עיריה).

ב) השגת הלואה גדולה בכדי להכשיר את ת"א להכניס לתוכה אוכלסין מרובים.

ושני הדברים לא עלו לה לת"א בנקל, ובשביל שני הדברים נחוצה היתה ידו החרוצה של דיזנגוף.

ספוח השכונות לת"א היה קשור בהרבה שאלות טכניות (שיטת הטלת המסים, הטלת החובה של חקת הבניה ועוד) וגם לעצם ההתבדלות מיפו בתור עיריה מיוחדת יצאו עוררים מימין ומשמאל, מתוך עקרונים פוליטיים כביכול, וגם מתוך פניות פרטיות. והשגת הלואה גדולה הרי ודאי שאינה מן הדברים הקלים.

אבל יגעת מצאת תאמין. דיזנגוף רצה בהשגת שני הדברים האלה – והדבר עלה בידו. בכדי להשפיע על דעת הקהל לטובת שתי הצעות האלה יצא גם לדבר אל העם, ובאחד העתונים היומיים מיום כ' אדר תרפ"ב מוצאים אנו תמצית מענינת מהרצאה מקיפה של דיזנגוף באולם “עדן” על “תל-אביב ועתידותיה”.

“בפתיחת ההרצאה אמר הנואם, שראה חובה לעצמו לבא ולספר לשדרות הרחבות של הקהל על מה שנעשה בת”א, על המתהוה בה ובעקר על תכנית עבודתה להבא, בהיות שבאספה השנתית הכללית של תושבי ת“א שתקרא בקרוב ישתתף רק סוג התושבים שיש להם עכשיו זכיות בוחרים. המרצה סקר סקירה קצרה על המצב הכללי של ת”א בהוה. הוא הביא את המספרים האלה: ת“א משתרעת על שטח של 5 קילומטרים או 5000 דונם. כ 850 בית יש בה. במשך השנה שעברה נתוספו בה קרוב ל 150 בית ומקוים שבשנה הבאה יבנו 400 עד 500 בתים חדשים. בעבודת הבנין ובתעשית החמרים השונים הנחוצים לו עסוקים כאלפים איש, ושכר הדירות במשך השנה שעברה עולה לסך 70 אלף לי”מ, הרכוש הצבורי שוה 50 אלף לי“מ, והשוי הכללי של כל הרכוש הנמצא בגבולות ת”א עולה לשני מיליונים לי"מ.

“בראשונה, כשנוסדה ת”א חשבו שתהיה עיר-גנים קטנה בעלת תפקידים מצומצמים, אבל ברבות השנים הלכה והתפתחה, גדלה וחזקה שאיפתה – ביחוד בזמן האחרון – לההפך למרכז מפותח של עבודה, תעשיה ומסחר. בהתחשב עם תנאי ההתקדמות החדשים הללו החלט ליסד מרכז מסחרי ולתכלית זו נרכשה אדמת שיך עלי (סמוך לשער ת"א) בעזרת הסוחרים העברים המעונינים, שהכניסו את הסכומים הדרושים לקניה. על מגרש זה תבנינה שורות של בתים שיכילו מרתפים, חניות, משרדים ודירות לבעלי העסקים, שם יוקצע ג“כ מקום לשוק בשביל מסחר פשוט, לבתי המלאכה, לעגלונים וכו'. התפשטות ת”א במספר יושביה ובתיה וכן הפרספקטיבות להרחבת תעשיתה עוררו אך הצרך להגדיל את כמות כח החשמל בשביל הספקת המים, המאור והתעשיה. שאלה חשובה זו נפתרה כעת ע“י החוזה שנעשה בין עירית ת”א ובין המהנדס רוטנברג, שעל פיו יסודר פה בחדשים הקרובים מכון חשמלי גדול שיחזיק אלף כחות סוס ויספיק את צרכי ת"א וגם המושבות שבמחוז יפו.

"מארצות הגולה באים הנה בעלי תעשיה עברים, בקיאים ורבי הנסיון במקצעותיהם, באים ברצון עמוק ומחלט להשקיע כאן את מרצם והונם. אבל עד עכשיו מכבידות שתי סבות עקריות על החלטת התחלת פעולתם: חוסר מקום וחוסר כח-התנועה הנחוץ לתוצרת. אם יבא כל אחד מהם לקנות לו מגרש ולהקים עליו בית בשביל צרכי תעשיתו, לא יספיקו אמצעיו שהוא מביא אתו מארצות הולוטה הנמוכה של מזרח אירופה ומרכזה. יצירת המרכז החשמלי והמכון החשמלי תועיל לפתור את השאלה ולתת את האפשרות לבעלי התעשיה (ע"י שכירת המקום וכח-החשמל) לגשת לעבודה.

“ההתפתחות המסחרית של יפו מעמידה על הפרק את שאלת בנין הנמל בת”א. רוב הסוחרים העברים נתקלים כעת בכמה קושיים בהיותם נזקקים לנמל שביפו. כידוע, נתנה הממשלה לת“א קונצסיה על שטח אדמה ליד שפת הים למאה שנים. על שטח זה שארכו קילומטר וחצי ורחבו חמשים מטר הוקמו כבר בתי-המרחצאות ויש בו מקום מתאים לסדור נמל זמני, שלפי ההשערה יעלה בשלשים אלף לי”מ (נמל קבוע ומשוכלל צריך לעלות בסכומים ענקיים שאין ביכלתנו להשיגם כעת). את הנמל יצרכו אח“כ לחבר ע”י מסלת ברזל עם תחנת ת“א. נחוץ יהיה ג”כ לתקן ולסלול כבישים כדי להשביח את חבור הדרכים בין יפו וסביבותיה. בענין רצוף רחובות העיר מן הרצוי והראוי הוא שגם להבא יאחזו בשטה שנהגו על פיה בסדור רחוב אלנבי, כלומר: לרצף את הרחובות לפני בוא הבונים, להכין לפניהם את הדרכים.

"בנין הנמל, טעינת הסחורות ופריקתן, סלילת הכבישים ורצוף הרחובות – כל זה יצור מקור עבודה לפועלינו.

“אחד הצרכים הסניטריים היסודיים בשביל ת”א כלה הוא התעול. התרבה מאד מספר הבתים החדשים ולבתים הישנים מוסיפים קומות שניות ושלישיות. אי אפשר לסדר עכשיו באופן מספיק את מצב הנקיון ע“י בורות שופכין וכדומה, כמו שחשבו מקודם. מוכרחים להתקין את התעול, שיעביר אל הים את כל מי הגשמים והרפש. העיריה עשתה כבר את הצעדים הראשונים להגשמת ענין זה, אשר יעלה כמו שחושבים ב 30 אלף לי”מ. כמו בכל הארצות החמות כן גם פה, צריך לסדר מכונות קרור בשביל לשמור על צרכי האוכל שלא יתקלקלו. דבר זה עלול לעזור לסדור שאלת צרכי האוכל ולפתוח המסחר בהם יותר מכל האמצעים שאחזו בהם עד עכשיו. כדאי היה ג“כ להנהיג כאן גז להסקה ובשול, אשר, לפי החשבונות המדויקים שנעשו, יעלה למשפחה בזול יותר מהפחם והנפט שמשתמשים בהם עכשיו, אבל שאלה זו אינה תכופה כעת, מפני שבאמת עוסקת כעת העיריה בסדור החשמל ואולי תצליח להוזיל את החשמל במדה כזו שאפשר יהיה להשתמש בו גם לצרכי הסקה ובשול. כל התקונים והשכלולים הנ”ל דורשים אמצעים כספיים הגונים, ומאליה מתעוררת השאלה על הלואה שתעשה העיריה על סמך הרכוש הצבורי של ת"א, ומהכנסות מוסדותיה הקימים ושיוצרו מהמקורות הללו ישולמו הקרן והרבית של ההלואה.

“שאלה חשובה היא שאלת ספוח השכונות הישנות (נוה צדק, נוה-שלום וכו') לת”א. ספוח זה צריך להעשות בתנאי שהשכונות הנספחות תשאנה בעול כל ההוצאות של ת“א. התפשטותה של ת”א היתה מכוונת עד עכשיו בעקר לצד צפון, אבל נחוץ להרחיב את גבולותיה גם לצד דרום, ששם נרכשו כבר ע“י יהודים שטחי אדמה הגונים. המרצה ציין שהעיריה השתדלה במשך זמן קיומה לפשר את הסכסוכים השונים בין התושבים (בין השכנים ובעלי-הבתים, בין הפועלים ונותני העבודה). שאיפת העיריה היא לפרסם את פעולותיה לפני דעת הצבור, מבלי להסתיר איזה דבר. מזמן לזמן הוציאה חוברות המכילות ידיעות על פעולותיה ועכשיו נתפרסם בדפוס הדו”ח הכללי והכספי שלה על השנה שעברה. כ“כ נתנה תמיד אפשרות למרץ הפרטי להשתתף בעבודתה. המרצה הדגיש את העובדה המשמחת שת”א קימת ומתפתחת בבחינת חי הנושא את עצמו, מבלי צפות לחסדי אחרים. רק פעם אחת, בזמן יסודה, קבלה עזרה מהקרן הקימת בסכום 260 אלף פרנק. אחדים כבר סלקו את חובם זה, ורבים מסדרים את פרעונותיהם. מאז עושה ת“א את הכל בכוחותיה העצמיים. כשבקר הברון אדמונד רוטשילד את ת”א נערכה לכבודו קבלת-פנים נהדרה ברחובות שדרות רוטשילד הנדיב התענין לדעת במה יוכל לעזור לת“א, ועל זה קבל תשובה שאין מרגישים כל צרך בתמיכה. הישוב העברי של ת”א חדור הכרת תודה עמוקה בעד פעולותיו הגדולים לטובת בנין הארץ וקרא את אחד הרחובות המרכזיים על שמו.

“שאלה עיקרית עומדת כעת לפנינו: מה יועיל לנו יותר: פזור מושבינו העירוניים בכל חלקי הארץ או רכוזם בנקודה אחת, שבה יוצר מבצר גדול ואיתן להתפתחות חיינו העירוניים. דעת המרצה היא, שעלינו לבחור בשטת הרכוז. ואל נא יחשדוהו בנטיה לפטריוטיזמוס לוקלי. כל בעלי ההון והמרץ, השואפים ליצור ולפתח מקצועות תעשיה ומסחר שונים, לארוג מסכת רחבה של חיי תרבות עירונית מבוגרה, יבאו ויתקעו יתדם בת”א. אז יתכן שאנחנו – ואולי בנינו אחרינו – יזכו לראות את העיר העברית הגדולה תל-אביב משתרעת עד הירקון וגם מעבר לו".

נבואתו האחרונה של דיז. נתקימה. ת"א התפשטה והגיעה כבר עתה עד הירקון, ואיזו בתים עומדים להבנות שם בקרוב. אך בכמה יגיעה עלה הדבר – בכמה יגיעה עלה הדבר ביחוד לו, לדיזנגוף עצמו!


 

פרק ט    🔗

אחוד הקהלות. – קבלת פני נציב-יהודה. – האספה של שבט תר“פ. – המטרה והמגמה של דיזנגוף. – החששות של אחרים. – האספה השנתית העשירית של שכונת ת”א. – בקורו הראשון של הרברט סמואל בת"א. – נאומו הנלבב של דיזנגוף. – הנחת היסוד לעיריה חוקית.–

בה בשעה שיד אחת של דיזנגוף היתה עסוקה בעבודה לטובת שפורה והרחבתה של ת"א, היתה ידו השניה פרושה גם על מפעלים אחרים, מפעלים לאומיים יותר מקיפים, שהיה בהם בכדי לארגן את התושבים היהודים לחטיבה אחת בארץ. לבו נבא לו שסוף-סוף מן ההכרח יהיה להשיג אשור רשמי לקהלותינו ואל אחוד זה יבנה ארגוננו.

ביזמתו של דיזנגוף נתאספו לת“א בט”ו שבט תר"פ באי-כח הקהלות של יפו, ירושלים, חברון, ראשון-לציון, פתח-תקוה, רחובות, באר-יעקב וחדרה. את המטרה באר דיזנגוף בדברים האלה:

“לא בשביל לקשור מלחמה פנימית ולא לסתור ביחד אחת כדי לבנות ביד שניה, אנו באים בקריאתנו לאחוד הקהלות. ידוע לכם, כי עוד מקודם שעמד “הועד-הזמני” לפני השאלה להיות או לחדור, נכנסו באי-כח ועדי-הקהלות לאספה בירושלים והחליטו להתאחד על בסיס שאינו בא בשום נגוד עם הועד הזמני, כי לא מחרבנו או ממצבו הרופף אנו רוצים להבנות ולא לשם “פוליטיקה” אנו נאספנו הלום. היה לנו, בני המעמד המרכזי, הרצון להתאחד לשם עבודה פוליטית, אך צמצומם של כל חיינו הפוליטיים בזמן הזה, לא נתן להתאחדותנו אותו התפקיד המקווה, ועם השתוק הזמני שבעבודתנו בכלל, נשתתקה גם עבודתנו הפוליטית. ואולם לאחוד הקהלות ע”י ועדיהן יש מטרות מיוחדות, פנימיות, יום-יומיות. אם ינתן לנו במשך הזמן כח מדיני או לא – זה לא ברור לנו עדין, אך ברור הוא, כי עבודתנו בארץ בתור אזרחי-הארץ דורשת מאתנו התאחדות לשם עבודה משותפת בכל השאלות היום-יומיות, השאלות האזרחיות והכלכליות וכו‘. יש, למשל, שאלות של תקנות משֻתפות להנהגתנו העצמית בכל מקומות הישוב בארץ, של סלילת דרכים בין מושבה למושבה ובין מושבה לעיר, של המלחמה ביוקר החיים וכו’. שאלות אלה הרי אינן שאלות מדיניות, ובכל-זאת יש להן חשיבות יתרה, המצריכה אותנו להתאחד לשם פתרונן. כל ועד וועד משתדל בפני עצמו, ואולם לא דומה השתדלות בודדת של כל ועד וועד להשתדלות משותפת, שתעשה ע“י כל הועדים יחד. עד עכשיו ראינו, כי יש מקומות שהשתדלות הועדים מביאה פרי, ויש מקומות שאינה מביאה פרי. בירושלים מוכרים כבר קמח ואורז לתושבים במחיר זול, וביפו הודיעו רק ע”ד קמח העתיד להתקבל וע“ד אורז לא ידוע כלום. עכשיו נודע לנו, כי בגליל קבלו המושבות הלואות מאת הממשלה, והנה ביהודה לא ידעו מזה ולא קבלו, אם כי נצרכים פה לכך. גם לשאלת העזרה לעליה מורגש מאד הצרך באחוד ובשתוף העבודה. בכל מושבה ומושבה יש בודאי אפשרות לסדר מספר ידוע של עולים, אך הסדור הזה אינו יכול להעשות באפן בודד. במקרה נודע לי, כי יש אפשרות להושיב אנשים על נחלאות בבאר-טוביה, בימה וכו', כ”כ במקרה נודע לי, כי ברחובות נדרשים רופא שנים ובעלי מלאכה ידועים וכו', כל מיני הידיעות האלה אם יקבצו למרכז אחד שכח הנהלה בידו, בודאי שיביאו תועלת גדולה ויעזרו לסדור העולים והתישבותם.

“הנני חוזר ואומר: לא למטרה פוליטית אנו מתכוונים, כ”א למטרה חברותית-אקונומית. אנו צריכים להביא סדר של התאחדות גם במעמדות שאינם מסודרים למפלגות. אנו צריכים להיות מוכנים לשעה הגדולה; כי אם לא נהיה מוכנים מן הצד החברותי-כלכלי, – לא נוכל להפיק אותה התועלת שיהיה צריך להפיק מן השעה הפוליטית הגדולה שאנו מקוים לה כי קרובה היא. אין בעבודתנו דיפלומטיה, כי-אם צרך פנימי, ואין בזה נגוד לשום מוסד אחר, כמו הועה“ז. אנו והם שני מוסדות בפני עצמם שלכל אחד תפקידו שלו. בכל מקום יש פרלמנט, בית מחוקקי-העם ויש מועצת הקהלות, ואין שתי הרשויות נוגעות אחת בחברתה. הועה”ז כשיתקים בצורה זו או אחרת צריך להיות בבחינת הפרלמנט, באי-כח האספה המיסדת, אך אנו מתאחדים לשם מועצה ישובים לענינים משותפים פנימיים, כי בזה, באחודנו לשם השאלות המקומיות היום-יומיות, תלויה כל הצלחת עבודתנו. ואנחנו לא למלחמה על הסתדרויות אחרות באנו, אלא להפך: השתדל נשתדל לטעת יחוסים טובים בין כל שדרות הישוב, לאחד את כל הזרמים השונים לעבודה החיונית של הישוב.

"אולם, הנסיון המר הוכיח, כי אם לא ינתן תיכף סכום-הכסף הדרוש למפעל ההתאחדות, שכבר החליטו עליו, מאומה לא יתגשם ודבר לא יִוָצר. גם הפעם, עתיד כל עמלנו הנוכחי להתפזר ולהתנדף ממחרת לאספה, אם לא תובטח לנו ההשתתפות הכספית של כל המקומות המאוחדים. יש לנו צרך הכרחי בכלי-מבטא משותף, ובלי כסף לא נוכל לגשם זאת בפעל. אם רוצים אתם, כי גם הפעם לא ניגע לריק, עליכם להחליט עתה על מקורות-ההכנסה לתקציב הועד המרכזי ולתת את הכספים הדרושים.

“אנחנו הננו ב”כ כל השדרות והזרמים שבקהלות ולכן אסור לנו לנסות את כחנו באחוד מדיני, כי ע“י זה תגדל ההתפלגות עוד יותר. אחודנו יהיה מרוכז בעקר בעבודה כלכלית משותפת והגנה לאומית כללית”.

מתוך מהלך האספה ניכר, שבתוך המשתתפים נמצאו בכל זאת כאלה שחששו שהאחוד יסיג את גבולו של הועד הזמני, שראה את עצמו אז בתור הפרנס היחידה ליהודית הארץ-ישראלית. דיזנגוף סכם את הוכוחים בדברים דלקמן:

“רשם הוכוחים של הערב הוא, כי יש איזה פחד בלב. פחד מפני מה? פחד שמא נסיג בעבודתנו גבולו של מוסד אחר שלא הראה עד כה פעולה ראויה לשמו מסבת הרכבתו המקרית. זהו מרך-לב הנותן מקום ליאוש. אם בכל צעד וצעד נבליט חששות כאלה לא תעלה שום יצירה בידינו. לעובדים ולעומדים בראש הצבור דרוש אמץ-לב. כמעט כל הנאספים הודו בצרך האחוד, אך עם ההודאה בא איזה קול ענות חלושה, המרפה את הידים. עלינו לצאת משעבוד פחדים ולהרים את דגל העבודה קבל-עם בלי הסוס ובלי התלבטויות מרובות. העבודה שבחיינו קוראת אותנו לעבודה ולפעולה מאוחדת. עלינו לגשת תיכף לעבודה”.

ולאחר שנתקבלו הצעותיו, נעל דיזנגוף את האספה בדברים דלקמן:

“… התגשמות החלטותינו תלויה בנו. אם נגש לעבודה בלב תמים ובהתמסרות מלאה, ודאי שנצליח. עלינו להמציא קדם-כל את האמצעים לעבודה, כי בלעדם תשארנה ההחלטות רק על הניר בלבד. אנו נכנסים עתה לתקופה ישובית חדשה: לארגון עצמנו ע”י עצמנו. הנני מביע את תקותי, כי יצירתנו זו תהיה הפעם יצירה של ממש".

היצירה של אז לא היתה אמנם יצירה של ממש. הדור לא היה עוד ראוי לכך. אבל הרעיון של אחוד הקהלות עדיין מחלחל באויר, ואם הישוב היהודי בא"י יתארגן פעם ארגון מלא יהיה זה על יסוד של אחוד הקהלות או העיריות.

סמוך לאותו הזמן היתה בת"א האספה הכללית השנתית של החברים, ואופיניים הם דברי הפתיחה של דיזנגוף באספה ההיא, אופיניים בשביל יחסו של דיזנגוף לשאלות שעמדו אז על הפרק וגם בשביל השאלות עצמן, שהעסיקו את תל-אביב בזמן ההוא:

“שאלות חשובות עומדות עכשיו לפנינו: שאלת סדור החוקיות של שכונתנו. אפשר שנכונן לנו עיריה בפני עצמנו: שאלה של הגדלת הספקת המים, שאלה של התקנת מאור חשמל, שאלת רצוף הרחובות, וסכ”ס גם סדור ענין שכר הדירה. אם נרבה את האפשרות של הוספת בנינים חדשים תבוא השאלה הזאת לידי פתרון. יש הצעה שנבנה בית גדול של חדרים בודדים להשכיר; יש שאלת בנין בית כנסת, בית מרחץ, שכבר הניחו אבן פנתו. חוץ מזה מוטל עלינו עוד תפקיד גדול: אחוד כל השכונות שעל יד ת“א, שלא תהיה כ”א במה בפני עצמה. הבה נתאחד, אנחנו נראה את רצוננו, לא לבנות שכונות שכונות, כי אם עיר מתוקנה ומסודרה בכל. כדי למלא את כל התכנית הרחבה דרושה לנו התאחדות הכחות, אולם, לדאבוני הגדול, אנו מכירים תסיסה גדולה לפרוד. כל הישוב רב: הפועלים רבים, הרופאים רבים, האכרים רבים והשכנים ובעלי-הבתים רבים אף הם. למה בא הריב הזה? כלום באמת חושבים בעה“ב שהשכנים קמו עליהם לקחת מהם את רכושם? אין, לדעתי, מקום לסכסוכים בישוב החי על כחות עצמו. רק הודות לאחוד הצלחנו לצאת בשלום בימי המלחמה ומשברם. החכוכים והסכסוכים לעון גדול לנו. יקרה לנו “תל-אביב”, עומדים אנו בפני חיים חדשים, ואסור לנו איפא לקבל כל החלטה שהיא, שתשים מכשול על דרך התקדמותנו. מבקש אנכי, איפוא, שלא נטה הצדה מהאינטרסים הכלליים של שכונתנו, תתפתח נא ת”א שלנו באפן יהודי, לאומי. מתוך הכרה זו שנתגבר על כל המכשולים הנני מתכבד לפתוח את האספה השנתית העשירית של תל-אביב".

באספה השנתית הזאת כבר דנו הרבה על שאלת הסדור החוקי של תל-אביב, אך הדחיפה העיקרית לסדור זה ניתן ע“י בקורו הרשמי הראשון של הרברט סמואל בת”א.

בקור זה חל אי-אלה ימים לאחר שבת-נחמו הידועה, שהלהיבה ועודדה את הישוב היהודי, ודיזנגוף השתדל וסדר הדבר, שתל-אביב קבלה את פני הנציב המנחם באפן חגיגי יוצא מן הכלל. החשוב שבקשוטים היה הדגל העברי, שבפעם הראשונה הניפו אותו באפן רשמי על בית הועד ועל שאר המוסדות הלאומיים.

דיזנגוף פנה אז להנציב בדברים האלה:

"הוד מעלתו!

“יש לי הכבוד להציג לפני מעלתו, את באי-כח הקהלה היפואית. כאן נמצאים חברי ועד תל-אביב, חברי ועד העיר, חברי משרד הרבנות, מנהלי בתי הספר שלנו, ראשי בית המשפט השלום, ב”כ בעלי-המלאכה, הסוחרים הבנקים וסתם נכבדי העדה. כל אלה נתאספו לחלק כבוד לאיש המדיני המרומם, שממשלת הוד מלכות בריטניה הגדולה מלאה את ידו במשרתו הנעלה, ולהביע את רגשי תודתם להוד מעלתו.

בשם כל הקהלה הנני מבקשך איפוא, נציבנו, לקבל את רגשי תודתנו בעד הכבוד שהואלת לחלק לנו בבקורך.

"הוד מעלתך, ירשה לי לנסח במלים מעטות את דרישותיה ושאיפותיה של הקהלה שלנו. הקהלה שלנו כמו כל הקהלות הארצי ישראליות אין לה שום בסיס רשמי, שום צורה חוקית, כל הצרכים שבקדושה, צרכי הצדקה וצרכי החנוך, אינם מוצאים ספוקם אלא באופן מקרי ודרך נדבה, בשעה שהרשות המקומית רואה את עצמה פטורה מלהושיט שום עזרה ושום חסות להמוסדות של הקהלה; ומכיון שמסי הקהלה אינם מסודרים, מכיון שכל המסים האלה תלוים רק ברצונו הטוב של הנותן, הלא מובן שכל מוסדותינו תלוים בשערה ולכל חיינו יש רק צורה של צדקה.

כבר הגיעה השעה לתת להקהלה היהודית בא“י צורה חוקית רשמית, שתתן אפשרות לסדר באופן קבוע את הזכויות ואת החובות של חברי הקהלה, ע”י הטלת מסים הכרחיים וע“י סדור תקציב קבוע ומאושר ע”י החוק.

“ובנוגע לשכונת תל-אביב שאיפתנו הכי בוערת היא להגיע לעיריה קטנה, דוגמת “בורו” הנהוג באנגליה, כדי שנוכל להוציא לפועל בלי מעצורים כל התקונים העומדים אצלנו על הפרק, כדי שנוכל ליסד את המוסדות החנוכיים והתרבותיים והכספיים הנחוצים לנו וכדי שנוכל בכלל להתמסר בלי עכובים לחיים של עבודה מקיפה לתועלתנו ולתועלת שכנינו, דורשים אנו עיריה בפני עצמנו לא לשם התבדלות, אלא לשם אפשרות של עבודה. הטעם של בני תל-אביב הוא שונה מטעמם של בני העיר. יש לנו מושגים מחיים אחרים, ואנו רוצים שיתנו לנו לפתח את עצמאותנו ע”פ דרכנו.

“זהו בטחוננו ואנו מקוים שגם הוד מעלתו ישתתף עמנו בבטחון זה”.

בדברים האלה, שיצאו מן הלב ונאמרו בנעימה נפשית, באו בפעם הראשונה לידי בטוי רשמי משאלותיו של הצבור היהודי, ביחוד של תושבי תל-אביב.

והדברים נכנסו להלב. הנציב כמעט שאשר תיכף את העיריה הת"א. האשור הרשמי בא אמנם רק באחד-עשר לחדש מאי 1921, אבל באפן בלתי רשמי היתה תל-אביב לעיריה משעת בקורו של הנציב. “לב בלב פגע – מעיר סופר אחד – לבות של שני אנשים מחוננים בכשרון המעשה והיצירה, אף-על-פי שהאנשים האלה שונים בהתפתחותם ובחנוכם מרחק גדול”.


 

פרק י    🔗

המשבר. – הסכסוכים הפנימיים. – שנות הרזון לאחר שנות השובע. – התלונות והתרעומות. – המאמר “על הריבולוציה בתל-אביב”. – הנרגנות מסביב לספוח השכונות. – דמוקרטיה שלא במקומה. –

שנות תר“פ-פ”א-פ“ב שנות פריחה היו לת”א. האשור הרשמי הוסיף זוהר לת“א, ועבודת בנין קדחתנית התחילה, שאפשר למצא לה דוגמא רק באמריקה. אך אחרי ההתרבות הגדולה והמופרזה בהבניה בא המשבר בסוף שנת תרפ”ב. הסבות היו מובנות: השקעת כל הכסף המזומן ברכישת מגרשים ובחמרי בנין והכזבת תקוותיהם של מחוסרי האמצעים להשיג קרידיטים בבנק האפותיקאי או במקומות אחרים. כי קדחת הבניה שתקפה אז את ת"א גרפה אחריה גם את מחוסרי האמצעים, ואנשים נגשו לבנין על סמך של תקוות לקבלת הלואה מכאן או משם, או על סמך קבלת דמי-דירה למפרע. וכשהוכזבו התקוות הללו, נמצאו במיצר לא רק בעלי-הבתים עצמם, אלא גם הקבלנים והפועלים וגם הסוחרים בחמרי-בנין. המשבר פרש אז על תל-אביב כערפל שחור ומאיים, והתוצאות היו: סכסוכים וקטטות ותלונות ודברי רכילות. נמצאו אנשים שתלו את הקולר בעיריה. בעלי-הבתים התאוננו על המסים, השכנים על קפוח-זכיות, ונמצאו גם שכונות שלמות שפרסמו קובלנות והטרידו את העיריה בלי הפסק.

דיזנגוף ראה צרך בדבר להשקיט את הרוחות ולספר דברים כהויתם. הוא פרסם אז ב“הארץ” (בגליון תתרכ"א) את מאמרו היפה “על הרבולוציה בתל-אביב”, שכתוב בו כדלקמן:

"מהומות ומהפכות בעולם הגדול – ובתל-אביב רבולוציה של השכונות נגד המטרופולין.

"עולם כמנהגו נוהג, וסדנא דארעא חד הוא: הרוחות המנשבות בעולם ובעולמנו הם פרוד, התפוררות, דרישות של שלטון עצמי או הגדרה עצמית, בקורת זעומה, אי רצון וחפץ נמרץ לשנות את הכל. ואצלנו הימים הלא ימי משבר הם: רבים הם יושבי אוהל וצריף, מבלי מחסה בימי הגשמים, מספר מחוסרי העבודה הולך וגדל; אין הפרנסה מצויה להרבה והרבה תושבים, הפקידים והמורים אינם מקבלים משכורת, המסחר סובל מחוסר כספים – ומי אשם בכל זאת, אם לא המנהלים והמנהיגים של כל המוסדות המסודרים, המוסדות הפיננסיים שלנו, ההסתדרות הציונית והעיריה?

גדול צער גדול בנים, שנפל בגורלם של מיסדי תל-אביב בראשית הבנותה. היה צורך לאחד יסודות נבדלים ונפרדים, לאחות את הקרעים של לשון ומנהג, לארגן ולסדר אנשים בודדים אשר לכל אחד מהם מצב-נפש מיוחד והשקפות וטרדיציות מיוחדות, לעשות מכל אלה חטיבה אחת, גוש אחד, ולפחת בקרבם רצון כביר לבנות להם עיר משלהם. היה צורך להלחם בעזובה ובאנרכיה, אשר שררו בימי שלטון הטורקים בכל שדרות הקהל לגבי עניני בנין וסדור רחובות ודירות וכן לגבי כל דבר צבורי כללי ויהודי. כמה מכשולים פגשו הבונים על דרכם בנטיה של “מה ליש” (אין דבר), המצויה אצל כל אנשי המזרח מצד אחד, ובהרגל הידוע של אחינו להכנע לכל שלטון זר ולהתנגד דוקא לכל צל של שלטון יהודי, מצד אחר.

“סוף סוף, אחרי עבודה רבה וקשה במשך שנים, עלה הדבר בידי מנהלי תל-אביב ליצור משמעת צבורית ולברוא עיר יהודית עם פיזיאונומיה יהודית, וכל זה רק בכח המוסרי, בלי עזרת הממשלה וגם בלי שום השתתפות של חילים מזוינים. וכל הנעשה בתל-אביב במשך 12 שנות קיומה, נעשה לעיני השמש, עפ”י עיקרים דמוקרטיים ועל יסוד בחירות כלליות כמעט שנה שנה ודו"ח מודפס בכל שנה.

"ובינתיים הישוב העירוני שלנו הלך והתגדל: מתוך הקבוץ המצומצם של אנשים, שהתחילו לבנות להם פרור קטן בסביבה פראית למחצה, הזרה לכל היסודות והדרישות של העת החדשה, נולדה עיר עם כל השכלול והמוסדות הצבוריים השייכים לה - וזה במשך פחות מחצי דור אחד! משנת 1910 ועד הנה גדל שטח תל-אביב פי חמשים, מספר תושביה - פי ששים, כמות הרכוש שהושקע בבנינים, כבישים, אינסטלציות וכו' - פי מאה ממה שהיה אז. הבנין התפתח במשך השנים האחרונות בטמפו מפליא. הרבה אוכלסין נכנסו אלינו, פועלים לאלפים מתרכזים בתל-אביב, וסוחרים ובעלי תעשיה עובדים כל אחד במקצועו. בשנים האחרונות נתוספו שכונות שונות מסביב לגרעין הקודם, ותל-אביב נעשתה למרכז חשוב, לעיר קטנה אמנם עדיין, אבל עיר הומיה. הבנין האדמיניסטרטיבי הקטן שלנו מלפני שנים אחדות נהפך בזמן קצר למכונה גדולה ומרכבת, מרובת ענפים, סעיפים, עם ועד גדול וועד פועל ומספר הגון של פקידים, וכולם יחד עובדים עבודה ענקית, כדי למלא את התפקיד הקשה ורב האחריות שהוטל עליהם. עם התגדל העיר נתרבו צרכיה, הוגדל תקציבה, ולאט לאט הורגשה הנחיצות לטפל בעשרות שאלות חיוניות, פוליטיות וכלכליות, חוקיות וכספיות; הורגש הצורך לבנות בית-כנסת, בתי ספר, בתי רחצה, שוקים, להגדיל ולפתח את השרויות הצבוריות, כגון הספקת מים, מאור ונקיון, סלילת דרכים ושמירת הסדרים עליהם, ובכלל הנחיצות לברוא נורמות חוקיות לסדרי חיינו, ובקשר עם זה – ליצור כח הממונה על השמירה על כל הסדרים האלה ועל מלוי החוקים בכלל. הנה כי כן נולדה ונוצרה העיריה הרשמית עם המשטרה והמשפט העירוני של תל-אביב באופן טבעי, אבולוציוני והדרגתי.

"והנה חפצנו להמשך את עבודתנו זאת בשלוה וקפץ עלינו רגזן של השכונות. שוב הולך ומתחיל אותו הפרוצס של מלחמת האחוד והפרוד, שעברנו בו בימי יסוד תל-אביב; כל מה שעבר עלינו אז, בימי אחוד וארגון האישים, הולך ונשנה עכשו, כשאנו עסוקים באחוד השכונות. אמרתי “קפץ עלינו רגזן של השכונות”, כי באמת לפנינו קפיצה משונה ברוגז, בכעס, בזעם – רבולוציה ממש, ואיש זר בקראו את מכתב התוכחה של ועד הסתדרות בעלי-מלאכה יקבל רושם, כאילו באמת שכונות יהודיות סובלות ענויי גוף וענויי נפש תחת סבלות אנשים רעים וחטאים, המנצלים אותן ומדכאים את רוחן וגוזלים מהן את זכויותיהן האזרחיות היסודיות. ואחרי שמצב זה נמשך כבר זמן רב - כשל כח הסבל, והריבולוציה התפרצה.

"לא מניה ולא מקצתיה!

"הנה העובדות והמעשים:

“בחודש ניסן תרפ”ב החליטה האספה הכללית של תל-אביב השכונה לקבל עליה את החוקה הרשמית של העיריה ולכלול אל תוכה את כל השכונות. לשם עבוד תנאי האחוד בחרה האספה הכללית בועדה. הועדה לא יכלה לבוא לידי תוצאות חיוביות כלליות בשביל כל השכונות, כי שונות הן השכונות זו מזו בנוגע לזמן קיומן ולרכוש הצבורי, רצוף הרחובות, צנורות המים וכדומה. וע“כ כדי למהר את גמר האחוד הרצוי לכלנו, החליטה ההנהלה של העיריה לנהל מו”מ עם כל אחת מן השכונות לחוד. עם שכונת “נוה צדק” ו“מרכז מסחרי” כבר באנו לידי הסכם גמור ואחוד מוחלט. עם שכונת צ’לנוב באנו לידי הסכם זמני, שכונת מחוסרי דירות עודנה בבנינה ולא עמדה לפנינו עדיין שאלת האחוד אתה, אולם גם לא היו לנו שום סכסוכים עמה; שכונת “נוה שאנן” רק זה לא כבר הספיקה לבנות לה איזה עשרות צריפים והועד שלה כתב לנו שהוא חפץ להתאחד עם תל-אביב רק “באופן פוליטי” (?) ולשמור על “האבטונומיה הגמורה והמחלטת” של השכונה. שכונות התימנים מסכימות לאחוד גמור עם תל-אביב, רק אינן חפצות לשלם מסים בעד השמירה: “שומר ישראל ד'”; כמו כן אינן מודות בנחיצות הנקיון הכללי: לפי דעתן נכון לקבר את הזבל בחול אשר לפני הבית, וע“כ אין צורך לשלם את מס הנקיון. עם שכונת “נוה-שלום” המו”מ ע“ד האחוד הולך ונמשך; עם שכונת “מרכז בעלי מלאכה” או עם הסתדרות מרכז בע”מ, שסרבו להשמע לחוקת העיריה במקרים אחדים, היו לנו סכסוכים שונים שלא פה המקום לפרטם, אך בכל אופן כל הסכסוכים האלה היו יכולים להגמר בינינו לבין עצמנו, או ע"י הכרעת המשפט העברי או הועד הלאומי, ולא היה שום צורך ושם סבה לפנות לממשלה ולדעת הקהל הרחב, כדי להבאיש את ריח העיריה בעיני חוץ – דבר, אשר בשום אופן אינו נותן כבוד ליהודים בכללם.

“הנה כן כן עברו שמנה חדשים מיום החלטת האספה הכללית הנ”ל ובחירות כלליות ביחד עם השכונות עוד לא סודרו! העל אלה לא תרגז הארץ? שמונה חדשים בלי בחירות, וחברי מועצת העיריה, שנבחרו ע“י האספה הכללית של תל-אביב ואשר בה משתתפים ששת חברי הועד המאוחד של השכונות, מטילים מסים על כל השכונות בתוקף החוקה הממשלתית ואין פוצה פה ומצפצף! אמת כי רוב השכונות נולדו רק במשך חצי-השנה האחרון; אמת, כי אין תושבי השכונות משלמים את המסים תמידים כסדרם; אמת, כי העיריה הוציאה כאלפים לי”מ מכספי שכונת תל-אביב על צרכי השכונות האחרות: על משטרה, נקיון, שמירה, הנהלה, מלחמה בדבר וכדומה, ולא קבלה מהן על-זה כלום או כמעט כלום; אךמכיון שנתנה רשות לכתב ולדבר, להתקומם ולמרוד, מדוע לא לדבר ע"ד נצול שמנצלת המטרופולין את השדרות הנמוכות של השכונות המסכנות?

“אל נא, רבותי, נהיה לצחוק בעינינו ובעיני אחרים! אתם ידעתם כמונו, שאם נצול יש פה – לא העיריה היא המנצלת. ואם זה לא די לכם, בואו וראו את ספרי החשבונות שלנו ותוכחו… ובנוגע לבחירות – אתם ידעתם, שאין שום אפשרות כיום לסדר אספה כללית של כל תושבי תל-אביב והשכונות, יען כי אי-אפשר לאסוף כשלשת אלפים משלמי מסים ולהתוכח עמהם ימים ולילות. נחוץ איפוא למצא דרך לסדר בחירות כלליות ע”י קלפי, כמו שמסדרים אותן בכל מקום וכמו שסדר אותן אצלנו ועד העיר. אך קודם לזה נחוץ לקבוע את מספר חברי הועד והמועצה, את סדר הבחירות בכלל, לסדר רשימות בוחרים, להחליט ע"ד תפקידי האורגנים השונים אשר יעבדו בעיריה הגדולה – בקצור נחוץ לעבד חוקה לעירית תל-אביב, במקום תקנות שכונת תל-אביב, שהיו מספיקות עד הנה ושאינן מספיקות יותר בשביל עיריה גדולה. את החוקה הזאת אנו מעבדים כבר ובקרוב מאד נודיע אותה לקהל הרחב. אנו ממהרים להוציא את הדבר אל הפועל, כי אין לאיש מאתנו החשק לאחוז בקרנות המזבח של השלטון ולהמשיך את קיום ועד העיריה הנוכחי בלי צורך. רק אם מסבות טכניות ימשך הדבר עוד זמן מה – העולם לא יהפך משום כך לתוהו ובוהו ואין צריך להקים משום זה תעמולה ולסדר מהפכה.

“במכתב הגלוי של הסתדרות בעלי המלאה להנהלת עירית תל-אביב כתוב: **עד כמה שאנו רואים כבר מעכשיו מתכוננת עירית ת”א לסדר בחירות מעין אלו גם השנה** ". מאין “רואים” האדונים האלה את זה? כמו כן לא נכון הדבר שהבחירות לעירית תל-אביב בשנה שעברה סודרו באופן שרק חלק קטן מתושבי תל-אביב השתתפו בהן. הלא הדפסנו רשימות ונתנו שלשה שבועות זמן לערעורים בעד אלה שלא נכנסו אל תוך הרשימות, ולא קבלנו שום ערעורים כמעט!…

ובנוגע לשאלה שעורר הד“ר גליקסון (“הארץ” גליון תתר"ב), אם רק משלמי המסים משתתפים בבחירות או כל מי שמאמין בקב”ה, וכ“כ בנוגע לשאלה ששאלו בעלי המכתב הגלוי הנ”ל, אם יכולים לחשוב את כל תושבי תל-אביב למשתתפים במסים ע“י מסי המים וע”י יוקר הדירות - כל זה טעון עיון רב וע“ז עוד נתוכח. אולם בשום אופן אי-אפשר להגיד, שהדבר הוא כ”כ פשוט ובפרט אם נשים לב לדברי אותו הד“ר ג. בראשית מאמרו. אם נכונים דבריו, ש"בשעה זו, כשעדיין לא אושרה בכלל חוקת העיריה בארץ וממילא אין עוד יפוי-כח מוחלט לעיריה של תל-אביב, ראוי להמנע מן הבקרת החריפה ביותר…”, נכון ג"כ, שראוי אולי להמנע מדרישות קיצוניות ביותר, אשר גם התגשמותן דורשת אשור…

“עוד מלים אחדות ע”ד אופן גבית המסים והמשטרה. המכתב הגלוי הנזכר כותב לא פחות ולא יותר:

“אופן גבית המסים נעשה ע”י הנהלת תל-אביב לא בשטה הנאותה לעיריה העברית הראשונה אלא בכח הזרוע… אוסרים ומכים אנשים חפים מפשע רק מפני שאין אולי באפשרותם לשלם בזמנם את המסים הבלתי צודקים, שהוטלו עליהם ע"י אנשים שלא נבחרו על ידם.

המשטרה של תל-אביב נהפכה למין גדוד העונשין של העיריה ובעד כל מקרה קל תופסים אנשים, מכים וחובלים אותם בלי משפט עפ“י פקודה מגבוה”. –

“אינני יודע, אם השמיעו האנשים הטובים האלה של הסתדרות בעלי מלאכה, בעלי המוסר הגבוה, לאזניהם, את אשר כתבו וחתמו והדפיסו שחור על גבי לבן, ואני רק מתפלא על הד”ר גליקסון, אשר בהיותו כלו שקוע רק בדרישות הדמוקרטיות של הבחירות, לא מצא בדברי הבקרת החריפים האלה, שהם לא נכונים מתחלתם ועד סופם, כי אם "קצת מיסוד ההגזמה של פולמוס “. הלא אשמה שאין לה יסוד אתם מטילים, רבותי בעלי המלאכה, על עסקנים מסורים למפעל יהודי ועל השוטרים שהם מסכנים את נפשם בעד מנוחתכם ובעד הסדר והמשמעת הצבורית – אלה הצעירים, שרבים מהם גמרו את הגמנסיה העברית וכמעט כולם עבדו בגדוד העברי. הזהו “הרכוש הצבורי” שאתם אומרים להכניס לנו בהתאחדותכם אתנו? – האם גם על טכסיסים כאלה תכסה אהבתו של הד”ר גליקסון לדמוקרטיות?…

“הנה אנו רואים, כי ועד העדה היפואית הולם ונחרב, כמו ועד עירנו הקודם, ע”י נטיות כאלה של פרוד, דרישות “דימוקרטיות” קיצוניות וכדומה. ואם כבר הגענו לידי כך, שגם אצלנו מתחיל השטן לרקד, לזרוע משטמה וריב בין אחים?!

"האין אתם שמים אל לב, שאולי יש מי שהוא העומד מאחורי כתלינו, השמח לאידנו והנכון תמיד לכל ריב ונרגנות בינינו, כדי להוכיח שאין אנו מוכשרים לסדר את חיינו אנו בעצמנו? האין אתם חוששים, שמא יהיו דברי ריבותינו אלה מטעמים טובים בשביל ידידינו הטובים, המחכים ימים ושנים להזדמנויות מזהירות כאלה?

“ואם באמת ובתמים אתם חפצים בעיריה העברית הראשונה ובפרט אם אתם חפצים, שתהיינה עוד בארצנו עיריות עבריות רבות – חדלו מריב ומחפש חטאים ואל נא תוציאו את תלונותיכם החוצה. יש לנו מוסדות משלנו, המועצה של העיריה, משפט השלום העברי, הועד הלאומי, ההנהלה הציונית וכו'. והיה אם לא נוכל ע”י ותורים הדדיים לבוא לידי הסכם – נביא את ריבנו לפני המוסדות האלה והם ישפטו בינינו. הבחירות תסודרנה בקרוב ואז תנתן היכולת להלחם נגד אלה שאין אתם חפצים בהם ותבחרו באחרים תחתם. אולם עד אשר יבואו עסקנים חדשים, אסור לכם לנגוע בכבוד אלה העומדים בראש העיר העברית הראשונה, כי כבודם כבודכם, ובעיקר אסור לכם לנגוע בכבוד העיריה, מפני שכלכם חיבים בכבודה.

“לפנינו עומדות עתה שאלות כ”כ חשובות בשביל עירנו, כמו הגשמת ההלואה העירונית, התעול, בנין נמל, סדור החשמל בשביל המאור והתעשיה, בנין בתי ספר ושוקים ועוד ועוד… ואנו - במה אנו עסוקים??"

 

פרק יא    🔗

הלואותיה של תל-אביב. – הצרך בהלואות. – הצרך בשפור העם. – ההלואה הפנימית של שנת תר“פ. – ההלואה הגדולה באמריקה. – נסיעת דיזנגוף לאמריקה. – התעמולה לטובת בניניה של א”י. – הדו"ח מהנסיעה. –

השגת הלואה גדולה בשביל תל-אביב בכדי לגשם בעזרתה את השפורים והתקונים הנחוצים לעיר – להכרת נחיצותו של זה בא דיזנגוף עוד מזמן. המהלך ההגיוני היה פשוט: ההכנסות הרגילות אינן מספיקות אלא בשביל ההוצאות ההכרחיות הרגילות. ואם גם יצליחו לקמץ בהוצאות הרגילות, לא יספיק קמוץ זה בשביל הוצאה של תעול או סדור כבישים וכדומה מהתקונים האלה, הדורשים בבת אחת כמה וכמה עשרות אלפים לירות ושתועלתם קימת לכמה וכמה שנים.

ממילא מובן, שבשנים שהתקציב של ת“א היה מגיע בדוחק לעשרת אלפים לי”מ, אפשר לחלום רק על הלואה של עשרים אלף לי“מ לכל היותר. והנסיון לסדור הלואה פנימית כזו נעשה ע”י דיזנגוף בשנת תר“פ. בחוברת מיוחדה מברר דיזנגוף את ערכה של הלואה פנימית ומדגיש לבסוף ש”שטרי הערבות שאנו מציעים עכשו לפני הצבור היהודי אין בהם גם אבק של תמיכה וצדקה. אנו מציעים שטרות של עסק, שטרות שמכניסים חמשה וחצי למאה, אלא שיחד עם זה יעזרו קוני השטרות לשכלולה המוחלט של עיר יהודית בא“י ויעזרו ג”כ לתת עבודה למאות ידים של יהודים".

ההלואה ההיא לא היתה מוצלחה ביותר. בס“ה מכרו אובליגציות בסכום של איזו אלפים לירות. הסבות? אפשר משום שהרבית לא היתה די גדולה בשביל יהודי א”י, המוכרחים לשלם בעצמם רבית כפולה מזה. אפשר ג“כ משום שלא טפלו בזה אז ברצינות הדרושה. עברו שנתים. בינתים קבלה ת”א את אשורה המוחלט, בינתים גם גדלה העיר והתרחבה בבתים ובאוכלסים ועירית ת“א נגשה לסדר הלואה גדולה בחו”ל על בסיס יותר רחב.

בשביל השגת ההלואה הגדולה התקשרה העיריה עם ציוני אמריקה, שבראשם עמד השופט רוזנבלט החרוץ. ההלואה סודרה בצורה של שטרי חוב על סך כולל של שבעים וחמשה אלף לירות אנגליות, שכולם צריכים היו להמכר באמריקה. אך גם מכירה זו, למרות כל ההתקשריות עם בנקים שונים, זקוקה היתה לדחיפה של יד חרוצה, והיא נתנה שוב ע“י דיזנגוף, ע”י נסיעתו לאמריקה (בחודש מאי שנת 1923).

אבל נסיעתו זו של דיזנגוף לאמריקה תועלתה אינה מצטמצמת לטובת ההלואה בלבד; היא היתה מין מסע תעמולה לתל-אביב וגם לכח-היוצר של א“י החדשה בכלל. עשרות מאמרים נתפרסמו בעתונים שונים לכבודה של ת”א והיושב ראש שלה – ופרסמו בשעת מעשה את ארץ-ישראל כלה. עשרות ערים בקר דיזנגוף ובכל מקום ומקום נתקבל בהתלהבות. בהרבה מקומות נערכו אספות ומיטינגים לכבודו, וכשספרו בשבחו, וכשראשי-העיריות באמריקה מסרו לידו של ראש-עירית ת“א את מפתחות עריהם – נשתבחה עי”כ א"י כלה שבח רב.

“ציוני אמריקה מקבלים בחבה את האורח החשוב מא”י, מר מאיר דיזנגוף, ראש עירית תל-אביב. בשמה של העיר שהאורח עומד בראשה, קשור הדף המזהיר ביותר בדברי ימי תחיתה של א“י” – כך כותב במאמר ראשי עתון אחד.

“… להיות היו”ר של העיר העברית הראשונה בא“י המחודשה – כבוד גדול הוא. אבל ה' דיזנגוף ראוי לכבודו זה בלי כל ספק. הוא אדם מעשי, בעל מעוף רחב, ואין כמוהו בקי בשאלות א”י" – כותב עתון שני.

“… הלואתה של ת”א עלי זית היא בשביל הלואותיה של המדינה היהודית לאחר שיתכונן הבעית הלאומי. לע“ע הריהי ת”א העיר העברית הראשונה שהוציאה שטרי-חוב לשוק הפיננסי הגדול, ושטרי חוב אלה הם הראשונים, שכתוב עליהם בעברית, הלואה עירונית על סך 75.000 ליש“ט וכו' וכו'”.

ועתון אחר מדגיש: “ראש עירית ת”א הוא היחידי שבא אלינו מא“י בלי דרישות מצלצלות. הוא גמר את עבודתו הגדולה והוא עוזר אותנו בלי קולי-קולות, כשם שבא בלי קולי-קולות. וזהו הטוב העקרי שבדבר. יוכח נא הקהל שאין אמת בפי אלה האומרים שבני-ארץ-ישראל אינם אלא מומחים לדבור… תל-אביב מוכיחה את ההפך – ת”א עם שטרי-החוב העברים שלה ועם הי“ר הצנוע והפעיל שלה”.

לאחר שדיזנגוף גמר את ענין ההלואה התחיל מבקר בערים שונות באמריקה בכדי לעמוד על הנהול העירוני ועל הסדורים המוניציפליים. ובכל מקום ומקום עשה בקורו רשם טוב על היהודים ועל הנוצרים. והוא השתמש בכל שעת-כשר כדי לפרסם את טיבה של ארץ-ישראל.

בשובו לא“י פגשה אותו דעת-הקהל ברגשות הערצה וחבה. אפילו העתון “הארץ” לבש אז אצטלא של מעשיות בעל-ביתית, כביכול, ופרסם מאמר ראשי בשם “לשיבתו של ה' דיזנגוף” שלא היו חסרים בו גם רמזי בקרת דיזנגופיים. “כמעט מבלי היחסים – נאמר במאמר זה – של ההסתדרות הציונית עלתה בידי עירית תל-אביב לסדר את ההלואה שלה בסכום של שבעים וחמשה אלף לי”מ באמריקה. השוק הכספי בארצות הברית נענה להצעה, שהיתה מסחרית טהורה, שאין בה לא פילנטרופיה כללית ולא לאומיות. זהו עסק – ואנשי הביסנס באמריקה, אולי גם לא יהודים, מצאו לטוב להם לעשות את העסק הזה. ואין כל ספק כי ההלואה הזו תהיה בנין-עד לעור עסקים מסחריים וכו' וכו‘. כל התחלות קשות, – ובידי עירית תל-אביב נעשתה ההתחלה. אין ספק בדבר שאת החלק היותר גדול של ההצלחה הזו עלינו לזקוף על חשבונו של מר מאיר דיזנגוף, ראש העיריה. אין עתוננו עוסק בפסוקי דזמרה, שירות ותשבחות. אין גם מר דיזנגוף רודף אחרי התהלה והפרסום. מר דיזנגוף הוא עובד, ושנת העובד מתוקה יותר אם אין מצלצלים מעל ראשו בפעמונים. מר דיזנגוף רואה עולמו בחייו – ביצירותיו הפורחות, בתל-אביב, שהיתה שכונה מצערה והתפתחה לעיר גדולה, העיר העברית ראשונה, וכו’ וכו‘. על העיריה לשמור על הקרדיט אשר קבלה, הקרדיט הכספי והמוסרי. וכשם שהיא מחויבת לשמור בדיקנות מופתית על התשלומין ומועדיהם, כל עליה להיות זהירה בחובה המוסרי – להוציא מן הכסף התועלת הצבורית היותר אפשרית וכו’ וכו `”.

בתור קוריוז ירשם נא, שאז הבין “הארץ” להכניסה בתוך “התועלת הצבורית” גם את הקרדיט האפותיקאי לבעלי-הבתים. “כנטל החול מכבידים על בעלי הבתים החובות במשכנתאות הרובצים עליהם. יודעים אנחנו את הטעם הטוב של בעלי-הטובות השונים וכו'. ואפילו את “החסדים” שגמל לבוני הבתים הקטנים הבנק האפותיקאי בשמונה וחצי אחוזים למאה לשנה. אולי ימצא ועד העיריה יכלת להרים מכסף ההלואה שהביא מר דיזנגוף מאמריקה, סכום כסף להיות יסוד לבנק אפותיקאי עירוני, והיה זה לברכה בקרב השכונה”.

דיזנגוף מסר בשובו דו"ח מענין מנסיעתו באמריקה, שההתלהבות והאמונה היו מחלחלות בכל מלה ומלה שלה. בתוך שאר הדברים אמר:

"אפשר לעשות הרבה מאד באמריקה בשביל ארץ-ישראל אם הקשרים יסודרו באופן כזה, שלקהל הרחב שם יתברר, שאין כאן שאלה של נדברות אלא של בנין יסודות חזקים של אמון ועזרה הדדית. הדור הנוכחי של יהודי אמריקה עדיין קשור לעמו ויש לו שאיפה וגעגועים לארץ-ישראל. כי האמת היא, שלמרות כל השפע של העושר וכו' מרגישים יהודי אמריקה מאד מאד בלחץ הגלות המרה, והתגברות האנטישמיות, הניכרת לעין בכל מקום, אינה נותנת להם מרגוע. אבל יש לנו למהר ולרכוש את עזרתם המעשית של האנשים האלה. הדור הצעיר של יהודי אמריקה התרחק כבר מעל עמו בשל השפעת “הכור המצרף” של אמריקה, שממנו יוצאים בדור השני והשלישי יאנקים גמורים שאינם יכולים להבין אפילו את שפת הוריהם, שלפני שלשים שנה באו לארצות הברית מאודיסה או רומניה וכו'. כל האמצעים שאחזו בהם בכדי לקבל את הדור הצעיר ליהדות ולעמו, אינם מועילים ביותר: הנה, למשל, הסתדרות “המנורה”, המאחדת את התלמידים של בתי הספר השונים לא הצליחה לעשות הרבה.

בנוגע לעבודה בשביל ארץ-ישראל יש לעשות הרבה מאד, אבל נחוץ להכניס סדר בתעמולה. ענין ההסתדרות הציונית ו“קרן היסוד” אין לערבב עם ענינים מעשיים של מלוות ועסקים. כמו כן מזיקים הרבה השליחים הרבים של מוסדות החסד שבארץ ישראל הבאים במכתבים בידיהם לבקש כספים. שליחים אלה עושים רושם בלתי נעים".

סמוך לאותו הזמן פרסם דיזנגוף גם מאמר ב“הפועל הצעיר” בשם “על המצב בתל-אביב” בתור תשובה על דברי-הבקרת שהשמיע באותו השבוע מר יהושע גרדון על עירית ת"א בקשר עם המשבר. אחרי שדיזנגוף מתוכח עם המבקר בנוגע ליוקר-הדירות ומשיכת הקפיטלים מן החוץ וכו', משתמש הוא בשעת-הכשר להסביר את סבות המשבר ואת התרופות. בין הדברים כותב הוא:

“נמצאים אנו במצב רע. בא משבר על הארץ מפני אי-מלוי תקציבי ההסתדרות הציונית ולרגלי זה שאחדים מתושבי ארצנו השקיעו יותר מדי כסף בנכסי דלא נידי. ומה אנו עושים נגד זה? אנו מבקרים: אשמים הם העסקנים בכלל, אשמה ההסתדרות הציונית, אשמים קברניטי העיר, בקצור אנו מחפשים, ממש כמו שעשו אותם הנוסעים בספינתו של יונה הנביא כשקמה הסערה בים, שחשבו, כי אם רק ישליכו את יונה הנביא הימה תקום הסערה לדממה. אולם את באמת ובתמים אנו חפצים למצא את סבות המשבר הנוכחי, אז צריך לחפש אותן עמוק, עמוק בתוך הרגלי החיים של כלנו ובתוך אופן ההנהלה הכללית של הארץ ע”י הממשלה, ולא להסתפק בזה שנשליך שקוצים על פלוני ועל אלמוני, העומדים במקרה היום בראש הנהלה זו או אחרת. אם למעשה חיובי פנינו מכוונות, אז עלינו לעשות אחרת לגמרי. עלינו לא להרגיל את הקהל להשליך יהבו רק על המנהיגים והעסקנים שיסדרו לו את החיים, ואם במקרה איזה דבר אינו מצליח, לשים את כל האשמה בראש אותם העסקנים. הגיע כבר הזמן שהקהל בשדרותיו הרחבות יבין, כי בסדרי החיים הכלכליים והגשמיים, אם לא הכל, לפחות הרבה מן הטעון סדור תלוי בקהל עצמו. הלא אמת הדבר שאנו כלנו חיים פה חיים של מותרות יותר מדי ובהרבה מעל לאמצעינו ולמצבנו החמרי. כלנו שמענו את הפתגם המתהלך בין יהודי אמריקה, האומר: אין אנו חפצים ואין אנו יכולים לתת ליהודי א"י את האמצעים לחיות חיי מותרות. האם העסקנים הם שצריכים או יכולים להשפיע על הקהל להוריד את ההוצאות שלו למדרגת האפשרות הכספית, או הקהל בעצמו? מי מאתנו אינו זוכר איך התאמצנו כלנו בימי המלחמה להצטמצם ולחיות חיים פשוטים בתכלית הפשטות וכמעט בלי שום כספים?.

“אולי באמת מעז יצא מתוק ומהמשבר הקשה הנוכחי תצא איזו תשועה לנו ע”י זה שנעשה לעצמנו חשבון הנפש ונשתדל לשנות את דרכנו. אולם הדבר הזה אינו נעשה ע“י בקרת אלא ע”י מעשים פוזיטיביים מצדנו אנו. תסודרנה נא אגודות וחברות מצד המעונינים לטפל בכל השאלות הכלכליות שלנו, תקראנה נא אספות פומביות מצד הקהל לקרא חמס על יוקר הדירות, על יקר צרכי האכל, לדרש נורמליזציה של שכר הדירה, לדרוש מאת המוסדות את הפחתת המשכורת של הפקידים, וביחוד של הגבוהים, הפחתת הרוחים בשביל המתוכים, הקטנת רבית הכסף וכו' וכו‘, וע“י כל זה תברא האפשרות לדרוש הפחתת שכר העבודה בשביל בע”מ והפועלים. תבא נא אינציאטיבה מתוך הקהל להגדלת התוצרת, להרבות את גדול הירקות בכל השטחים הפנויים, להצטמצם בכל אותם הדברים שאנו קונים מן החוץ עד המינימום האפשרי וכו’ וכו'. ואם יסדרו ועדים ואגודות לכל השאלות האלו והם יפנו לעיריות ולממשלה לעזרה ולתמיכה להוצאה אל הפועל של מטרותיהם, בודאי יצליחו; ואם לא יעלה בידינו לשנות סדרי חיינו בפעם אחת, לפחות נתחיל לעמוד על הדרך המובילה לעבודה עצמית אחראית ולא נוסיף עוד לצעוק חמס על המנהיגים והעסקנים, כמו עדר מחוסר כל רגש ורצון להתעוררות ולעצמיות".

אבל הרעש נשתקע לאט-לאט מאליו. העליה הרביעית התחילה מנסרת בתל-אביב, ויחד עם המשבר נגוזו גם התרעומיות.

 

פרק יב    🔗

הבחירות הכלליות הראשונות להעיריה. – דברי־הכבושין של דיזנגוף בישיבת המועצה הראשונה. – הרצאתו באספות־עם. – קבלת־הפנים לציר־המושבות אמרי. –קבלת־הפנים לבלפור. –

בתחילת שנת 1924 יצאו לפועל הבחירות הכלליות הראשונות להעיריה. הבחירות לא עברו, כמובן, בלי חכוכים והפולמוס היה גדול. בכ״ח שבט (תרפ״ד) נתאספה המועצה לישיבתה הראשונה, ודיזנגוף, כאב החרד לגורל בנו יחידו, פונה להחברים החדשים בדברי כבושין:

“עיני רבים נשואות מתוך תקוה ופחד אל הנסיון הראשון הזה, שאנו עושים הפעם ליצור לנו צורות־סדור צבורי־לאומי משלנו בעיר העברית הראשונה בא״י. דבר זה מטיל על העיריה החדשה אחריות מיוחדת. בימי הבחירות אל העיריה התנגשו החוגים השונים והאינטרסים השונים לפעמים בחריפות יתרה. עכשיו, לאחר הבחירות, ינוחו כלי הזין ותתחיל העבודה החיובית לשם התכלית המשותפת. אין שום חוג ומעמד מאתנו נתבע לוותר על רעותיו ועל עניניו. ואולם על כל אחד מאתנו לכבד את חברו, בא־כח המעמד האחר והדעות האחרות, ולראות במתנגדו את אחיו. מתוך השקפות שונות נעבוד־נא עבודת־אחים לשם התכלית המשותפת לכלנו”.

משאלתו של דיזנגוף לא נתקימה, כפי שנראה להלן. עדיין לא נתבגרו באי־כח המעמדות עד כדי לראות במתגדם את “האח”.

אבל דיזנגוף עצמו המשיך את עבודתו, עבודת־הבנין, מבלי להסיח דעתו מצרכי העיר לשעה אחת.

מיום שתל־אביב זכתה לעיריה פסקו בתוכה האספות הכלליות. אולם בכדי לבא בנגיעה ישרה עם התושבים סדר דיזנגוף אספת־עם (כ״ד אדר תרפ״ה), והרצה שם הרצאה מקיפה על כל הפרובלימות המטרידות את תל־אביב.

הוא עמד על הקושיים העומדים בדרך התפתחותה של העיר. תקלת המגרשים הפנויים שהם 44 למאה משטחה של העיר, מפריעה וגורמת לעיריה הוצאות מרובות שלעת עתה אינן משתלמות ע״י בעלי המגרשים האלה. צרת יוקר הדירות היא גורם רע לכל מהלך ההתפתחות הכלכלית של העיר, המסבה באפן בלתי ישר, להגדלת מחירי העבודה, שאינם מאפשרים לבעלי החרשת התחרות עם תוצרת חוץ־לארץ.

אחת ההופעות החולניות היא הספסרות במגרשים שתוצאותיה הן אבוד ממון ישראל. במשך הזמן האחרון, למשל, נשתלשלו לידים זרות חצי מליון לירות מיותרות, ומחירי קרקע כאלה, אינם נותנים את האפשרות ליהודי בעל אמצעים בינוניים לגשת ולהשתקע כאן.

בכדי לפתור את השאלות האלו יש להחזיק באמצעים אלו: בנוגע למגרשים הפנויים, נחוץ יהיה לחק חק על אזורי בנין הצריכים להבנות במשך תקופה ידועה, ועל בעלי המגרשים שלא יבנו יוטל מס גבוה שיכריח אותם למכור את אדמתם לאיש אחר אשר יבנה עליה.

על העיריה לסדר כמו כל העיריות החדישות בנינים גדולים לדירות זולות. שכר הדירה לא יעלה שם יותר מ 12 למאה ממחיר הדירות האלה.

הצורך העיקרי הוא לתת אפשרויות רחבות להתפתחות ת״א בתור עיר יוצרת, עיר של תעשיה. בתור עיר של תעשיה זקוקה ת״א לתחנה במקום לוד. את סביבותיה של ת״א נחוץ לחבר על ידי טרמווי אל כל חלקי ת״א.

ובעקר נחוץ לעזור להקהל בכל האפשר, וביחור לבעלי התעשיה הזעירה מעוטת האמצעים.

המצב כעת דורש מכל בעל תעשיה הרוצה לעבוד שיקנה לו קרקע, יבנה בית ויעמיד בו את מכונותיו וכו', כל אלה הן הוצאות שאין המומחים מהעולים החדשים יכלים לעמוד בהן.

אמנם תפקיד ההנהלה הציונית היה באמת לדאוג לכל האנשים האלה ולתת להם את הסעד. אולם אם ההנהלה הציונית אינה עושה זאת, צריכה העיריה לקבל את הדבר עליה. העיריה צריכה להקציע חלק מיוחד של העיר למרכז תעשיתי בשביל בתי החרשת השונים. במרכז תעשיתי זה עליה לרכוש לה קרקע ולבנות בית גדול מאד, ובו אולמים רחבים שישכירום לבעלי תעשיה זעירה, אשר אין בידיהם כסף לבנות בנין לעצמם. השכירות תשתלם לפי ערך הכסף שיעלה הבנין לעיריה. בעלי תעשיה מבקשים מקום ליסוד תעשיתם ואינם מוצאים. לא דאגנו לזה עד היום, וכעת צריך ליצור את הדבר, כדי שכל אלה יוכלו לבא ולהשקיע כאן את מרצם ועבודתם - יהיה צורך לשחרר אותם גם מהמסים כדי לתת להם אפשרות להתפתח.

בדרך כזו יהיה אפשר לעשות מתל אביב עיר גדולה של תעשיה.

עתיד גדול יש לת״א בתור עיר של הבראה, לצורך זה יש לבנות בתי מלון גדולים, גני־טיול, לפתח את מוסדות האמנות, האופירה, התיאטרון וכן הלאה. בקצור להעלות את ת״א למדרגת עיר חדישה שתמשוך אליה את המוני התירים הבאים אל המזרח ולפתח ע״י כך בת״א אינדוסטריה של תירות."

בסוף ההרצאה נגע דיזנגוף גם במלחמת הבחירות: – "אלה המתעסקים כיום בעניני הצבור במקום להתענין במטרתם מבזבזים את הזמן על וכוחים. מפלגתיות אינה הופעה צבורית, זהו חקוי למה שכבר נשכח בחוץ־לארץ. – היושבים בעיריה צריכים להתמסר ולדאוג רק לעניניה.

אולם האסון הוא שאין אנשים רבים המוכנים להתמסר באמת לעבודה זו בכל לבם.

נחוצה עבודה נמרצה ומסורה, כי על ת״א להצליח להעשות במשך שנים אחדות עיר גדולה אשר תתקים מעצמה, ולא מבחוץ, ואם לא יצליח הדבר – אז אבדנו. כי עיני כל העולם נשואות אל הנסיון של ת״א, ולכן אסור בשעה כזו לעסוק בשאלות צדדיות. צריך לבא אל המטרה בדרך ישרה. את העיר צריכים לפיכך לנהל אנשים היודעים לנהל, והעומדים מעל למפלגתיות. נחוץ ליצור לשם כך התאחדות של בלתי מפלגתיים שתקרא בשם “תל־אביב הגדולה” ושכל אלה ישתחררו בבואם אל הבחירות מכל הדעות המפלגתיות במטרה לעזור להתפתחותה של תל־אביב הגדולה."

וכך כסדר, ימי חול של עבודה מתוחת העצבים, מתובלים בימי מועד וחג של קבלות־פנים לאורחים חשובים.

בניסן תרפ״ה בקר את ת״א וזיר המושבות האנגלי, ה׳ אמרי. העיריה ערכה סעודה לכבוד האורח החשוב, ודיזגגוף השתמש בשעת־הכשר לברר לפני ב״כ הממשלה המרכזית את דרישותיה של העיר העברית. הוא אמר:

"זהו כבוד גדול בשבילי ובשביל העיר הצעירה שלנו לקבל כאן, בתוך כתלי תל־אביב ועל יד השלחן הזה, את פני כבוד מיניסטר המושבות וחבריו, ואני אומר להם: ברוכים הבאים!

"הודות לממשלת הוד מלכותו התפתחה העיר הזאת בשנים האחרונות באפן מפליא והיא ממשיכה למשוך אליה המון עולים המכניסים סכומי כסף עצומים, עבודה ומרץ, כדי ליסד עיר יהודית, החיה על עבודתה, וליצור ערכים גשמיים, מוסריים ורוחניים במולדת ההיסטורית שלנו, כי כל הצבור העברי נשען על דגל בריטניה הגדולה, סומך על הבטחותיה לסייע לנו בבנין ביתנו הלאומי ומאמין בנצח ישראל ובתחיתו.

"אולם הגידול אי־הרגיל הזה של ישובנו העירוני מטיל עלינו ועל הממשלה החותכת את גורלנו את החובה לדאוג, שהגידול יהיה טבעי ובריא ושהאוכלסים המתאספים לכאן ימצאו את לחמם בעבודתם. נחוץ איפוא לברוא תנאים כלכליים מתאימים לצבור שלנו ולהתפתחותנו, אשר יחד עם זה יביאו התקדמות ואושר לכל תושבי הארץ. אנו מקוים, שכבוד מיניסטר המושבות יתן פתרון רצוי לשאלות העיקריות העומדות היום על הפרק ביפו ובתל־אביב: שאלת העברת מרכז מסלת הברזל מלוד ליפו תל־אביב ושאלת התקונים בנמל יפו ובנין הגשר בתל־אביב, ושעם בקורו זה של ה. מ. תתחיל תקופה חדשה בשביל הפרוגרס האקונומי של עירנו.

“אנו היהודים, המכניסים כל כך הרבה עבודה ותנועה אל הארץ ומשלמים כל כך הרבה מסים לממשלה, הננו לפעמים קרובות מאד קרבנות על מזבח שווי המשקל של הגזעים, ואם יש בארץ כאלה שלפי טבעם אינם יכולים להתפתח בטימפו מהיר כמונו, משתדלים הפקידים לפעמים לעכב את מהלכנו הטבעי בשביל הבילנס הפוליטי. הדבר יגיע לידי כך, שלפעמים יוכרחו לחפש פושעים יהודים כדי להשלים את הבילנס במקצוע העבריינות.

“עוד בימי יונה אירע, שאניה עזבה את חוף יפו ובים נתקלה בסערה גדולה. כששאלו את הנוסעים בשלמי הסער – מצאו כלם כמובן, שאשם הנביא העברי יונה. השליכו אותו הימה, והוא מוכרח למצוא מחסה במעי הדגה. כל זה אירע, מפני שלא היה נמל ביפו, ועל כן, אם ה. מ. רוצה שלא ישנה עוד מקרה אי־צדק כזה – יבנה לנו נמל ביפו, ולפי שעה יצוה לעשות תקונים בנמל יפו ולבנות את הגשר בתל־אביב, ואם מי שהוא מאתנו יפול אל הים ימצא מחסה בגשר של תל־אביב.

“הנני מציע לשתות לחיי הוד מעלתו “.

ומחגיגה לחגיגה.

באביב תרפ״ה בא לא״י יוצר הדקלרציה בכדי לפתוח את האוניברסיטה העברית בירושלים. אך דיזנגוף דאג לכך שת״א תקבל את האורח הגדול בחגיגיות ראויה לו, ואמנם ימי־זוהר ונוגה היו לבלפור ימי שבתו בתל־אביב, ונאומו של דיזנגוף בפני בלפור היה חדור גאון לאומי ותפיסת המציאות. הוא אמר:

“אדוננו הלורד!

“במשך אלפים שנה מתענה עם ישראל בכל ארצות פזוריו ועיניו נשואות אל הארץ, אשר ממנה הגלה בחזקת היד. הארץ הזאת, ארץ ישראל, היתה לו תמיד סמל כל הקדוש והנעלה, כי על כן בה נולדה האומה ובה יצרה את שפתה, דתה ודברי ימיה. תחת שמי התכלת האלה חיו מלכינו, שופטינו ונביאינו, אשר הטיפו לאמונה באל אחד, לאהבה ואחוה בין האנשים ולשלום אוניברסלי בין העמים. בכל ימי גלותנו שמרנו בלבנו רגשות אהבה ואמונה למולדת ההיסטורית הזאת, אשר בה קשורים כל נימי נפשנו הלאומית ולעולם לא פסקה התקוה של שיבת ציון. בכל תפילותינו לאלהי ציון ובכל רחשי לבנו היותר אינטימיים העלינו תמיד את ירושלים וא״י על ראש שמחתנו ותוגתנו.

“ככה רחפנו במשך דורות בין צער הגלות והרדיפות ובין חלום הגאולה ושיבת ציון, עד שנשמעה בשורת התחיה והגאולה בישראל והעם התעורר מקצה העולם עד מקצהו לשוב ולהעלות למולדתו ההיסטורית, לבנות את שממות הדורות וליתן ניר לו ולבניו כל הימים בארץ אשר נשבע ה׳ לאבותיו לתת להם.

“ובחלקך, לורד נעלה, עלתה הזכות ההיסטורית להיות בין מבשריה וסוללי מסלותיה של בשורת התחיה הלאומית של עם ישראל. שליח נאמן לעמך הנאור, המחבב את כתבי הקודש ומוקיר את נביאיהם ולמלכך האציל, הדורש שלומם וטובתם של כל העמים החוסים תחת כנפי דגלו - דגל בריטניה הגדולה, הכרזת לעולם כולו את הכרזתך הנעלה, הכרזת בלפור ההיסטורית אשר קיימה בידינו לפני עמים וממלכות את זכותנו האנושית־הלאומית הגדולה, זכות המולדת.

“ועתה הנה דרכו רגליך על האדמה הזאת, הנערצה בקדושתה לכל העמים ועיניך תחזינה את הארץ אשר השמה מאז בהתאבלה על בניה, והנה היא שבה לתחיה יחד עם בניה־בוניה, וכל המקומות אשר נאחזנו בהם שבו ויחיו בזעת אפינו ובמסירות־נפשנו ויציצו ויפרחו בכח נעורים כבימי קדם, וידעת כי לא לשוא היתה הכרזת־בלפור, לא לשוא היו נצחונותיו המזהירים של הצבא האנגלי אשר שחרר את הארץ מתחת עול הטורקים, לא לשוא הוא המנדט הבריטי אשר אסף את שבי הגולה תחת כנפי ממלכה נאורה. יהי איפוא בואך אל הארץ הזאת ברוך לנו ולדורותינו עד עולם.

“הנה תקום ועלית על הר הצופים אשר בירושלים עיר האלהים, ופתחת שם בעוד ימים מעטים את היכל המדע את האוניברסיטה העברית הראשונה, אשר שעריה יהיו פתוחים לבני עם ועם, כבית התפלה לכל העמים אשר בנה שלמה מלך ישראל על הר המוריה, ואשר ממנה תצא תורה ודעת ויחד עם מיטב קניני המחקר האנושי ישמעו בה גם דעות הנביאים בשפת הנביאים – ויהי יום זה ברוך ומבורך להיסטוריה, יום אות לתקופה חדשה, תקופת אורה מן המזרח, אשר שם בלפור יזהיר בה כשם כורש המאיר ממגלות התנ״ך מימי קדם.

“אשר בך, הלורד תקוים ברכת הנביא מאז:

הרעיפו, שמים, מעל ושחקים יזלו צדק!

תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד! “

ואשר גם לך יאמר אלהי עולם יוצר ההיסטוריה:

אני לפניך אלך והדורים אישר!

זאת הברכה הנתונה לך בשם העיר החדשה תל־אביב, אשר התפתחותה המהירה התחילה עם הכרזת בלפור והיא משגשגת כעת מיום ליום ומושכת אליה חלק גדול של העולים. אין קץ לשמחה, שאנו שמחים לראותך, לורד נכבד, בתוכנו. ובשם תל־אביב זאת הנני מביע לך את תודתנו העמוקה על הכבוד שכבדתנו בבקורך זה. כל הקהל הגדול הזה, המתפרץ להביע לך את הערצתו חדור רגשי אהבה ותודה לאיש המדינה הגדול אשר הציב לעמנו את זכותו ההיסטורית ופנה דרך לפניו לשוב למקור מחצבתו ולארץ מולדתו.

“בתל־אביב, כמו בכל מושבות ישראל בארץ, תוכל לראות את פרי המרץ וההתלהבות, אשר אחינו מוכשרים להשקיע בענפיה השונים של העבודה האנושית כשהם רק ניתנים בתנאים מתאימים של חופש וחיים עצמיים.

“ומתוך הכרת תודה לך, לורד נאור, אנו תושבי תל-אביב, רואים צורך לעצמנו לכתוב את שמך, הרשום כבר באותיות זהב בתולדות העולם הנאור ובדברי ימי עם ישראל, גם על דפי תולדות ימי עירנו הצעירה, מועצת עירית תל-אביב החליטה על כן לקרוא בשם בלפור את אחד הרחובות החדשים, הנבנים כעת בעירנו, העיר העברית הראשונה אשר בארץ ישראל המחודשת, ולבחור אותך עם זה בתור אזרח נכבד לעיר תל־אביב.

“הואילה נא, לורד נכבד, לכבדנו ולקבל את התואר הזה, ויהי נא שמך זה לגאון ולתפארת לנו ולבנינו עד עולם, אשר אבות לבנים יספרו על אזרחנו הגדול, האזרח הנכבד לעיר תל־ אביב, לורד ארתור ג׳מס בלפור.

היה נא ברוך, ברוך־אדני, יסוכך עליך אלהי ישראל באברתו, ילוה נא אותך זכר בקורך זה אצלנו, זכר אהבתנו ותודתנו העמוקה, כל ימי חייך, כשם שלא ימחה זכר בקורך מלבנו כל הימים “.

ואותה הזריזות הבליט דיזנגוף בקבלת־הפנים, שתל־אביב ערכה באותם הימים ל”אבי־הישוב”, להברון אדמונד־די־רוטשילד. כפי שהוזכר בפרקים הקודמים, היה לדיזנגוף מו״מ עם הברון רוטשילד עוד בימי נעוריו. היה זמן, שדיזנגוף ראה את עצמו אנוס לצאת ולדבר בפומבי דברים כבושים עם הברון. אך בינתים עברו על הברון שלשים שנה של עבודת-ישוב אינטנסיבית, שחרתו את שמו באותיות של זהב למרות כל שגיאותיהם של פקידיו. בקורו של הברון באביב תרפ״ה – לבקור של פרידה נחשב, בהתחשב עם זקנותו המופלגת וחולשתו. תל־אביב נזדרזה והתעוררה לפיכך וקבלה את האורח בתשעה קבין לבביות, ודיזנגוף נתן בטוי לרגשות־העם בנאום היפה והנשגב דלקמן, שנשא לפני הברון בחגיגה העממית, שנערכה בבית־הכנסת:

“ברון נערץ!

“התאספנו כיום במקום קדוש זה, בבית אלהים, באי־כח וראשי הקהל של כל תושבי העיר תל־אביב, כדי לקדם בברכה אותך ואת הגב׳ הברונית ולהודות לכם על הכבוד אשר כבדתם אותנו בבקורכם זה. אין קץ לשמחה אשר הננו שמחים לראות עוד פעם – הפעם השניה – בתוך כתלי עירנו הצעירה את אבי הישוב החדש.

עברו כחמש וארבעים שנה מיום אשר החלות את המפעל הגדול והכביר הזה – היחידי בדברי ימי עמנו. זה היה בשנות השמונים של המאה שעברה; הימים היו מהיותר מסוכנים בתולדות התפתחותנו הלאומית: האסימילציה היתה אוכלת בנו בכל פה. האנטישמיות והרדיפות הלכו הלך והתגבר, האמיגרציה לאמריקה ולארגנטינה התחילה פרק חדש של פזור – והאידיאלים הלאומיים הנעלים של חדוש ימינו כקדם (רנסנס) היו עומדים להשתכח מלב העם, אשר היה כבורח מן הדליקה ושקוע כלו במלחמת הקיום. – אמנם כשם שבכל דור ודור קמים עלינו שונאינו להכחידנו – כן קמים לעומתם מדריכים ומצילים מתוך העם לעמוד בפרץ. וכן קמו לנו בימים ההם מנהיגים כמו הד״ר פינסקר, מל״ל, הרב מוהליבר ואחריהם החזיקו עסקנים חשובים ממערב אירופה, כקרל נטר, הרב צדוק כהן, מיכאל ארלנגר, והמנהיגים ההם הטיפו לשיבת ציון והניחו את יסוד המעלה. בתוך ההמולה של רדיפות, בריחה ויאוש הרימו המנהיגים ההם את קולם לבאר להמון שהדרך היחידה להצלחת העם היא השיבה לעבודת האדמה, השיבה לא״י, השיבה ליהדות. דבריהם מצאו הד בלבות שדרות ההמונים. צעירי ביל״ו קפצו ראשונה, כנחשון בשעתו, אל תוך הים, וילכו לחונן את עפר ארצנו, ותנועת חבת ציון וישוב א״י החלה. אולם הלא אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים וע״כ ראשית פעולת המתחילים האלה היה מצער מאד. בלי אמצעים חמריים, בלי עזרת הרשות וכמעט בלי שום תמיכה רוחנית ומוסרית מצד המניעים והמשפיעים בתוך עמנו וחוצה לו– לא יכלה התנועה להתגבר על המכשולים הרבים אשר נפגשו לה על דרכה והתנהלה לאט לאט. מי יודע מה היה יכול להיות גורל התנועה הזאת לולא קמת אז בחשאי ובהעלם שם בראש המשפיעים והמניעים, העושים והמעשים, ומן היום ההוא התמסרת כלך לתנועת תחית ישראל בארצו ובזה חזקת את ידי העובדים ונפחת רוח חיים בכל המפעל, ושמך יצא מאז לתהלה ולברכה בעם ישראל בשם “הנדיב הידוע “.

“הנה כי ככה במשך 45 שנה הנך נותן למפעל הגדול של הרנסנס היהודי בא״י את לבך ואת נפשך, את הונך ואונך. בעיני רוח של נביא ראית את חזון הימים הבאים וגם את אשר יוכל לעשות יהודי חפשי בארץ אבותיו. ע״י עבודתך הגדולה אפשרת את פעולת מנהיגנו הגדול הד״ר הרצל, הכינות את הקרקע להכרזת בלפור ועוד ידך נטויה לפתח את כל ענפי העבודה העברית בארץ, בשדה, בכפר, בעיר ובתעשיה.

“ועתה הנה עוד פעם עומדות רגליך על אדמת ארצנו החמודה ועיניך רואות את תוצאות עבודתך ועבודתנו: מכל ארצות תבל מרבים לשוב לציון, הם בונים, זורעים וקוצרים, בהשקיעם בבנין הארץ את מיטב מרצם וכל אדיר חפצם.

“והעיר תל־אביב שלנו, המכילה כ־ 35 אלף נפשות, הוא המרכז היותר גדול ביהודה. פה תוכל לראות את אשר עשה המרץ היהודי תחת צל החפש וחסות ממשלה נאורה. העיר הזאת היא הנקודה היחידה שנבנתה עפ״י איניציאטיבה פרטית של מיסדיה, בעזרת הלואת הקהק״ל של 250000 פר׳, קימת ומתפתחת בלי עזרה צדדית. תל־אביב מושכת אליה המון עולים וגידולה הולך הלך והתגבר מיום ליום, תנועת הבנין והתעשיה מעסיקות יותר מ־ 7000 איש, ואנחנו מקוים לעשות מת״א עיר גדולה של תעשיה, מסחר ועבודה.

“בשנים הקרובות עתידה ת״א להתחבר עם כל הנקודות העבריות אשר ביהודה ואז תעשה למרכז היותר גדול בארץ. הפרובלימות העיקריות העומדות לפנינו בקשר עם הגידול הזה הן: – השבחת חבור מסלת ברזל עם חיפה-ירושלים-מצרים, בנין הנמל, יסוד מוסדות חנוך והשכלה, יסוד מוסדות לחולים ולהבראה כדי לעשות את ת״א לעיר מרפא, מקום להבראה וגם מרכז קולטורי עברי של כל הסביבה.

“הננו בטוחים שיעלה בידינו לברוא את המרכז הגדול בשביל כל ענפי העבודה ובשביל המרץ היהודי לתפארת ולהתפתחות העבודה העברית בגשם וברוח.

“הננו מאחלים לך ולגברת אשתך, שעוד תאריכו ימים, וכשם שזכית להתחיל במפעל הגדול הזה, כן תזכה לראות את ארצנו

הבנויה “.

קבלת־הפנים הלבבית עשתה רשם גדול על הברון, והוא הביע זה במכתב כתוב לדיזנגוף.


 

פרק יג    🔗

החכוכים בדבר הרחבת זכות הבחירה. – דיזנגוף רודף שלום. – אינו מסכים לנשיאות של שלשה אנשים. – מזהיר את סיעת הפועלים מפני דרישות קצוניות. – נאומו של דיזנגוף בחגיגת־הפרידה לסיר הרברט סמואל. –

אבל כנראה נגזר עליו על דיזנגוף שעבודתו לא תתנהל על מי־מנוחות. לאחר שהוסרו כל המכשולים בענין סדור העיריה מצד הממשלה, ולאחר שהעיריה התחילה מתכוננת להוציא את התועלת המקסימלית מההלואה שהשיגה, התחילו הטרדות והסכסוכים הפנימיים, טרדות מצד השמאל, שהחליט לכבוש את העיריה ויהי מה. התחיל הדבר בהרחבת זכות הבחירה. והפולמוס היה גדול וועדות נבחרו. הסוף היה – שבעלי־הבתים ותרו לטובת השלום. בותור זה ודאי שדעתו של דיזנגוף היתה בולטת מאד. מטבעו אין הוא איש־מלחמה בכלל, ואין הוא רואה את עצמו גם קנאי מעמדי, המושבע ועומד להלחם בהפועלים, ובפרט כשהדבר נוגע לשלומה של תל־אביב “ שלו “. ואפשר שלא שיער מראש שותור זה יגרר אחריו כבוש שלם של העיריה מצד השמאל ודחיקת רגליהם של אלה שיצרו את ת״א, ובתוך זה גם את דחיקת רגליו הוא, של דיזנגוף עצמו.

איך שהוא – מכיון שזכות הבחירה נעשתה כללית בת״א, נעשה אח״כ ממילא כבושה של העיריה בידי הפועלים. אלה, מלבד מה שהם מאורגנים בהסתדריות, יש להם גם יותר זמן ויותר רצון להתעסק בבחירות ובמריבות של בחירות, בשעה שדעתו של בעל־הבית עסוקה וטרודה תמיד. הפועלים נכנסו, איפוא, לעיריה מתחילה בתור רוב ואח״כ בתור הסיעה החזקה ביותר, אבל הם לא הסתפקו רק בהשפעה על מהלך העבודה, אלא השתדלו להוציא את הקודמים מתוך העבודה או להביא את עבודתם לידי שתוק. בנוגע לדיזנגוף לא היה להם אמנם העוז לבלי לבחור בו בתור יו״ר העיריה, אבל הם נסו לסדר הנשיאות באפן כזה שעבודתו תעשה אי־אפשרית ממילא. בשביל הסברת הפרטים הריני מביא כאן את נאומו של דיזנגוף במועצת העיריה מיום הששי ביוני 1925, באותה הישיבה שדיזנגוף התפטר בה רשמית בפעם הראשונה:

“הנני מצטער להצטרך להזכיר למועצה שכבר יותר מחדש ימים מזמן שנגמרו הבחירות ועוד אנו עומדים על המקח לא על ה” מה לעשות “ כ״א על ה” מי יעשה “ – מי יכנס ומי ינהל. צד אחד חפץ לקחת את השלטון ומעמיד הצעות “ אן בלאק “ ואיננו זז מהן.

“ב״כ הפועלים עומדים על בחירת ועדה להגנת העובד. אחרי שהשלטון בידיהם לא מובן לי מה יש לדבר כאן על הגנת העובד. אם זה הגנה במובן שכל העבודות תסודרנה באפן שלא יקרו אסונות לפועלים, אני מבין, אבל כאן מתכונים לשביתות ולהגנת השובתים. הלא הקבלנים ובעלי־הבתים ג״כ יש להם זכות לדרוש הגנה אחרי שאנו ב״כ כל הצבור.

“כשנתפרסמה רשימת הבחירות ראיתי שלפועלים יש רב של ארגון, אם לא של מספר, וחשבתי שלא אוכל להשאר יותר בתור ראש העיריה, והכינותי מכתב שבו רציתי לומר, שאין זה מן ההגיון והצדק והיושר, לדעתי, שיבחרו מצד הפועלים שני סגנים, מזכיר, מבקר ומנהל המשק, בסה״כ חמשה אנשים תמידיים ובשכר. הנני מסכים שיש בעיריה הרבה עבודה וכי צריך שאנשים ידועים ימסרו לה את הזמן הדרוש, אבל בתנאים כאלה שהוצעו לי ידעתי שלא אוכל לעבוד. לא יכלתי להסכים למפרע שנתן משכרת לאנשים שאין אנו מכירים אותם עדין בעבודה ושנקבלם רק על יסוד זה שאתם תשלחו אותם. עמדתי על דרישתי שלא אקח עלי תפקיד ראש העיריה, היות ומצאתי את התנאים האלה לבלתי צודקים ובלתי מתאימים בשום אופן. כשתתנו לי עוזרים רק מצדכם ואת אלה שאתם תרצו, הרגשתי שאהיה מיותר. אם אתם רוצים שתשלוט מועצת פועלי־יפו, אין לכם צורך בעיריה ובראש עיריה כמוני. באנו בכל־זאת לידי הסכם, ועל יסוד הסכם זה הלכתי לפתח את הישיבה הראשונה של המועצה, אולם אחרי האספה הגדולה של סיעת הפועלים במשך שתי שעות, הודיעו לי, שההסכם הופר ושלא יוכלו הפועלים לקבל את הצעתי. הסכמנו מפני שלום בית שיחליטו בישיבה זו רק בדבר ראש העיריה והועד הפועל.

“עכשיו אתם שוב שבים לאותה ההצעה לקחת את כל השלטון בידכם ולזה לא אוכל להסכים. אם ברצונכם, כפי שנודע לי, שתהיה נשיאות של שלשה אנשים – ראש העיריה, סגן ומזכיר אחראי, ומראש העיריה לקחת את כחו, יודע אני מהנסיון של מוסדות אחרים, שדבר זה איננו מצליח ורק מפריע בעד כל עבודה שטתית. ראש העיריה יצטרך להתיעץ קדם עם סגנו ועם המזכיר, אחרי כן עם הועדה המתאימה, אח״כ עם הוה״פ ולבסוף עם המועצה. אתם יכולים לראות מראש איזו פעולה יכולה לצאת משטה מסובכת כזאת.

“צריך לברר עוד צד אחד של השאלה, שהוא אולי היותר רציני. כל ת״א עומדת בנס: יש דחיפה גדולה לבנין, יש התחלה של תעשיה, יש התרכזות של הון ושל עבודה ואלפי פועלים מוצאים את לחמם בתנועה הזאת. עוד לא הוברר לגמרי עד כמה יש יסוד כלכלי לכל העליה הזאת של הבנין והחרשת, – רק דבר אחד ברור, שאם התנועה הזאת, ולו גם לזמן קצר, תפסק, כלנו נהיה במצב הכי חמור שיכולים לשער, לאמר, חסר עבודה וחסר כסף למחזור בעבודת העיריה. כלנו הסכמנו להטיל מסים גבוהים על מגרשים פנוים, הסכמנו להגביל בכל האמצעים את שכר הדירה הגבוה יותר מדי, אולם אם נוסיף לזה החלטות כעין יסוד ועדה להגנת העובד ומסירת כל השלטון להסתדרות העובדים, צריך לחשוב באופן הגיוני, שכל אלה המשקיעים את הכסף ונותני העבודה, שאין להם די ביאת כח במועצה הזאת, יחשבו אולי את דרכם ויפסיקו את תנועת העבודה והבנין.

“אם לרגלי הרוב המקרי שיש לכם פה תרצו לשלוט ולקחת לכם את כל העמדות, הרי אנו משחקים באש, אין אנו יודעים, עד כמה האנשים שהנכם רוצים להכניס בכח הם מומחים ומוכשרים לקבל עליהם את העבודה. לא פועלי יפו ולא העובדים יתנו את הכסף לעבודה. בקשתי היא להסיר את שאלת המזכירות מהפרק.

“אני מרגיש שהאחריות מוטלת בעיקר עלי, ולא אוכל להיות ראש העיריה של מועצת פועלי יפו בלבד. אני הנני ב״כ כל הצבור וגם של החלק הזה, שמפני סבות שונות לא בא רצונו לידי בטוי. אם תנצחו הפעם – יהיה זה הנצחון האחרון שלכם. אין להתעלל בכל הקהל שלנו. אני לא אשתתף בזה, ובתור איש המכיר מה שהוא עושה לא אוכל למלא את הגזרות של הסיעה שלכם.

“ע״י עבודה של 15 שנה הבאנו את הדבר לידי כך, שיש לנו עיריה עם פרסטיז ואשראי, שכלם מתחשבים אתה, גם אוהבינו וגם שונאינו, ועתה אתם חפצים לבטל אותה, לערער את כל יסודותיה ולהפך אותה לועד המקבל גזרות מהסתדרותכם, ואתם שוכחים שאינכם אלא חלק של העיר. את ראש העיריה אתם רוצים להפוך למכונת חתימה. יש בידי המועצה די אמצעים מורשוניים לרסן את ראש העיריה שלא יהיה דן יחידי. הנני אומר לכם בפירוש, שבדרך זו תהרסו את הכל, וכפי שבררתי כבר עשר פעמים לא אוכל ללכת אתכם. אתם עושים עול לעיריה ועול לקהל. הנטיה הזאת לזלזל בכבוד העיריה ובפרסטיז׳ שלה, ולשלול ממנה את כל כחה בתור מוסד עליון של העיר כלה ושל כל שדרות הצבור, בא בזמן האחרון לידי בטוי מצדכם ע״י מעשים, והיום זה מתברר ע״י הצעתכם זאת.

“יש עוד צד אחד לשאלה זו. אתם יודעים כלכם שאנחנו נכנסים ברגע זה לתקופה חדשה של חיינו המדיניים בארץ הזאת. יותר מאשר עד היום אנחנו זקוקים לחזית אחת ולאחדות הפעולה בכל מעשינו בארץ. אחרי שעמדתן של ההנהלה הציונית פה ושל הועד הלאמי שלנו נחלשו מאד בזמן האחרון, אנחנו צריכים בכל כחותינו לחזק את המבצר הקטן הזה, שבנינו לנו בכל כך עמל ובעבודה שטתית במשך כל הזמן. צריך להזהר לא לערער את היסוד הזה ע״י שאלות פעוטות של נצחון המפלגה ואישיות ראשי המדברים. יש לכם חצי בועה״פ, יש לכם סגן משלכם, יש לכם רוב בועדות, ובחלוקה כזאת אולי נוכל בכל זאת לעבוד יחד. אם יש לכם רגש של הכרת אחריות, אני דורש מכם לותר על דרישותיכם.

“אני את מקומי מוכן למסור לאיש שיראה את עצמו למוכשר ומתאים לנהל את העיריה - ובכל אופן הנני מודיע מראש שאם תתקבל הצעתכם ע״ד המזכירות - אני מסתלק מתפקיד ראש העיריה “.

אזהרתו של דיזנגוף נשארה בלי הד. בשעה שעומדים על הפרינציפ לא שמים לב להשכל הישר. דיזנגוף התפטר מהעיריה, ורק לאחר ההתפטרות נרתעו הפועלים אחור והסכימו לדחות את שאלת המזכירות ל” עת־מצא “.

דיזנגוף שב לעיריה והמשיך את העבודה. בינתים אירע בישוב אחד המאורעות החשובים ביותר: נציב־יהודה היהודי עמד לעזוב את הארץ, הועד הלאומי סדר אספת־פרידה לסמואל, ועל דיזנגוף הוטל להביא לידי בטוי את דעתו ואת רגשותיו של הישוב ביחס למאורע זה. דיזנגוף מלא את משלחתו באמונה ובטקט המיוחד לו. הנה הנאום בשלמותו:

“הוד מעלתו,

הועד הלאומי הטיל עלי את החוב הנעים, שהוא כבוד גדול, לברך בשמו את נציבנו העליון סיר הרברט ואת רעיתו לידי סמואל בפגישת הפרידה הזאת.

בשעה זו, שהננו נפרדים לצערנו הגדול מאת הוד מעלתו בתור נציב עליון בא״י נוכל לדבר בהתגלות לב בכל אשר עם לבנו, כי הפעם הננו שופכים את לבנו לפני אחינו הגדול לא כמו אנשים שעומדים תחת פקודתו כי אם כאחים לצרה ולשמחה.

האם היינו תמיד שבעים רצון מהוד מעלתו? נגיד את האמת. לא! היו רגעים שנשכנו את בשרנו ובחדרינו התלוננו והתמרמרנו, בחשבנו שנעשה לנו עוות הדין וכי התגשמות תקוותינו – מתרחקת מאתנו.

ואין להתפלא על אשר רגנו אחינו באהליהם: הן כלנו הבאנו אתנו שאיפות כל הדורות במשך אלפים שנה, שאיפות לארץ מולדת, לחיים לאומיים עצמיים ולחיים של עבודה וכבוד ואמרנו הנה נציבנו אחינו אשר יגשם את כל תקוותינו, הוא יציב גבול אלמנה והוא יוליך את עמנו קוממיות לארצנו. לא יפלא, איפוא, כי תלינו את כל תקוותינו בנציבנו, כי כבנים הפונים אל אביהם, היו עינינו נשואות אליך, נציבנו היקר, וממך ורק ממך קוינו ודרשנו לקבל הכל, ובהתאם לתקוות הגדולות ששמנו בו היתה גם אכזבתנו לפעמים גדולה מאד.

אולם אם נקח בחשבון, שגם הערבים וגם הנוצרים לא היו תמיד שבעי רצון מהנהלת הוד מעלתו, נראה בזה הוכחה היותר גדולה, שמשפטו היה באופן אובייקטיבי משפט צדק. בממלכה הקטנה שלי אשר בתל־אביב הנני נאלץ לעתים קרובות לשפוט בין צדדים מתנגדים זה לזה, וכשאני רואה ששני הצדדים מעמידים פנים של ברוגז - אני בטוח אז, שמשפטי היה אובייקטיבי.

וכיום הזה, כשאנו מתחילים להתרגל להביט על חמשת השנים האלו באופן רטרוספקטיבי, כעל תקופה הסטורית, הננו רואים שמצב הוד מעלתו היה יחידי במינו בדברי הימים. בן לדת העם היותר קטן והיותר חלש בעולם, ואזרח לארץ היותר נאורה והיותר אבירה בתבל ה. מ. הפקד לנציב עליון לארץ של שלש הדתות ושלש השפות, לארץ היותר קטנה בשטחה ואשר בה ראשונה נולדו כל הרעיונות הנשגבים והאוניברסליים של אמונה באל אחד, של שלום נצחי בין העמים ואהבה איש לרעהו. בהיותו נאמן למסורת של עמנו העתיק וחדור הרצון והתקוה של הרמת קרנו וכבודו בארצו, כבודו בודאי היה חפץ בכל לבו ונפשו לעזור לתחית ישראל ולהקל לנדחי עמנו לשוב לציון. אך ה. מ. היה נאמן גם למלכו הנאור ולארץ מולדתו בריטניה הגדולה, וצריך היה ללכת בעקבי הפוליטיקה הכללית של ממשלת אנגליה החולשת על גויים וממלכות. יחד עם כל זה בהיותו בן לתקופתנו, תקופת הדעות החפשיות וההשקפות הליברליות, ה. מ. כאחד מגדולי המטיפים בעד שטת החופש בהנהלת מדינה, לא יכול היה לנהל באופן אחר גם את המדינה העתיקה והחדשה הזאת. הנה כי כן דרישות שונות ולפעמים מתנגדות אחת לרעותה התיצבו לפני ה. מ. בעת שמלא את התפקיד היותר קשה שניתן לאיש למלאות על במת ההסטוריה, ועיני כל העולם היו נשואות לראות, היכשל הנציב העליון הראשון או שילך לבטח בדרכו. במצב קשה זה לא ימלט שהיו גם ותורים מצדו על חשבון תביעותינו אנו לטובת התביעות האחרות.

ולמרות כל הקושיות שבמצב כזה, עלינו לציין התקדמות כללית גדולה בכל ענפי החיים של הארץ: הפיננסים הוטבו עד כדי להרשות לממשלה להקטין את המכס של האימפורט, הבטחון הצבורי הוטב גם הוא, שרויות הפוסטה, הטלגרף מסה״ב נותנים לקהל ספוק יותר גדול. העליה היהודית מתגברת וכל העולים מסתדרים בעבודה, בחרושת המעשה ובמסחר. בכל מושבות היהודים ובערים החיים הכלכליים מתבססים, ובכל מקום מורגש דופק החיים של עבודה ויצירה. נעים לנו להרגיש אגב אורחה, שאחינו לוקחים חלק גדול בכל תנועת תחית הארץ החייבת בעד כל זה תודה לרכוש ולעבודת היהודים. וכל זה צריך לציין על חשבון הנהלת ה. מ. במשך חמש שנות נציבותו. עוד צד אחד עלינו לציין: חוץ מתפקידיו הרשמיים והמעשיים מלא ה. מ. בתוכנו גם תפקיד של רפרזנטציה. בכל זמן שהופיע בינינו באספות ובחגיגות מלא ה. מ. את התפקיד הזה תמיד בהוד ובתפארת לכבוד ולגאון לנו. מי שלא ראה למשל, את ה. מ. בעמדו על הר הצופים ומדבר על נר התמיד שלא יכבה לעולם לא ראה מחזה נהדר המעורר בנו גאון ותקוה לאומית. צריך לציין פה, כשאנו נמצאים בועד הלאומי, שה. מ. נתן תוקף חקי ומעמד רשמי ללשוננו היפה והיקרה, בהקציבו לה מקום בין שלש הלשונות הרשמיות.

הנה עומדים אנו לסוף חמש שנות הנציבות הראשונות לפני מצב בלתי ידוע. בודאי אין שום יסוד לחששות, שהלא הממשלה האדירה שאנו חוסים בצלה לעולם לא תשנה את דבריה והבטחותיה לבנין ביתנו הלאומי בא״י. רק בהפרדנו מאת נציבנו היקר לבנו מלא דאגה, כבנים הנפרדים מאת אביהם, והנחמה היחידה והתקוה היחידה היא, שאם אנו אובדים את סיר הרברט בתור נציב עליון הרי ישאר לנו לעולם אחינו מר מנחם שמואל, המיצר בצרותינו והשמח בשמחותינו ואנו בטוחים, שכבודו יעמוד תמיד לימיננו ויגן עלינו ועל עבודתנו בארץ, כי במשך חמש השנים האלה נתהוה קשר חזק ואמיץ, קשר של קימא לדורות בין הישוב הא״י ובין נציבנו הראשון העליון.

ועכשיו, הרשוני להגיד דברים אחדים ללידי סמואל. בתור אחת המצוינות בין הנשים העבריות של תקופתנו, לידי סמואל היא סמל המסורת המשפחתית והפטריארכלית היותר יפה אשר לעמנו. בהתאם לזה היתה שומרת על המנהג של כבוד בת ישראל פנימה וכמעט שלא הופיעה בדרך רשמית בנאומים לפני הקהל, אך היינו תמיד יודעים את מחשבותיה ואת רגשותיה עפ״י בת הצחוק של מלאך השלום שעל שפתותיה. היא היתה מתהלכת בתוכנו כאחות וכאם ועיניה היו אומרות לנו: עבדו והתקדמו, כי יש שכר לפעולתכם.

והנה ברגע זה, כשאנו נגשים לחתימת הפרק הנהדר הזה של תולדות עמנו ודברי ימי ארצנו, הננו אומרים לסיר הרברט וללידי סמואל: במשך חמש השנים כתבתם דף זהב על לוחות ההסטוריה שלנו. הרינו נפרדים מכם לזמן קצר. ואנו מלאי תקוה לראות אתכם שוב בארצנו האהובה לכולנו. אנו אומרים לכם: צאתכם לשלום ושובכם לשלום.

בכל אשר תלכו, ובמקום שתשכנו ילוו אתכם רגשי ההערצה והתודה והחבה והמסירות של כל יהודי ארץ־ישראל “.

נאומו של דיזנגוף היה “ המסמר “ של חגיגת הפרידה, והוא עשה בעיקר רושם גדול על סיר הרברט סמואל עצמו.

 

פרק יד    🔗

הנאום העברי הראשון בפני הלורד פלומר. – ועידת ראשי העיריות. – ערך השתתפותו של דיזנגוף. – החכוכים בעירית ת״א נעשים חמורים. – דיזנגוף מסתלק מהעיריה. – ארגון המעמד הבינוני. – נאומו באספת הנבחרים, – סוף. –

ונמשכה שוב עבודתו של דיזנגוף בעירית ת״א – עבודה שקטה ושלמה למראית־עין ומלאת התרגזות ופגימות בפנים. אבל הוא נשא בעול והקריב קרבנות למען “שלום־הבית”. בינתים בא לארץ הנציב החדש, הלורד פלומר, ודיזנגוף נתכבד לקבל את פניו בחופה של יפו בשם ת״א, ומלא גם הפעם את משלחתו בטקט ובטעם ובגאון לאומי. הוא אמר:

“בשם העיר העברית תל־אביב עם 40,000 תושביה היהודים, הנני מתכבד לברך את הלורד והלידי פלומר בעת אשר תדרוך רגליהם בפעם הראשונה על האדמה הזאת הקדושה והיקרה לכל האומות. הרגש הראשון, אשר אנחנו מרגישים בעת הפגישה הראשונה עם בא־כחו של אנגליה ושל העם הבריטי, הוא הצורך להביע את רגשי תודתנו העמוקה והלבבית להוד מלכותו ולבריטניה הגדולה בעד אשר עשתה לעם ישראל בקחתה תחת חסות הדגל האנגלי את ישובנו ואת בנין ביתנו הלאומי בארצנו.

“לעולם לא נשכח את הדבר הגדול הזה העתיד לשנות את כל מהלך ההיסטוריה של עמנו, וזהו– ההכרה בזכיותינו ההיסטוריות לחיות ולפתח את חיינו הלאומיים בארצנו.

“מיום הנתן לנו האפשרות ע״י ממשלת אנגליה להכנס לארץ, לעבדה ולשמרה, אנחנו עסוקים בבנין, בחרישה ובנטיעה, מיסדים בתי־ספר וכל מוסדות קולטוריים, משקיעים בארץ הרבה עבודה, מרץ וכסף לטובת התפתחותה הכללית. אנו חיים בשלום עם אחינו הערבים ומקוים שהקשרים האקונומיים והקולטוריים המקשרים ומאחדים את שני הגזעים השמיים האחים האלה יביאו אותנו להבנה הדדית ולעבודה משותפת תחת הנהלת אנגליה לטובת הארץ.

“הננו בטוחים שה. מ., הידוע בתור איש צבא ישר וצודק, יעזור לנו במלוי תפקידנו אשר הטילו עלינו ההיסטוריה וכל מעצמות העולם הנאור, תפקיד להכניס יסודות של קדמה וציויליזציה אירופית למדינה הקטנה הזאת, שהיא חלק מארצות המזרח – וכל זה בדרכי נעם ושלום ע״י עבודה משותפת עם כל המעונינים “.

כעבור איזו ימים אחרי זה אירע שוב מאורע חשוב לת״א: העיריה העברית הראשונה הוזמנה להשתתף – בפעם הראשונה – בועידה בין־הלאומית של ראשי־העיריות שצריכה היתה להתכנס בפריז. העיריה קבלה את ההזמנה, ודיזנגוף נסע לפריז, ומשם גם ללונדון ונתקבל שם ע״י וזיר המושבות בכדי לדון על צרכי ת״א וביחוד על ענין הנמל.

על ערכה של השתתפות דיזנגוף בועידה בין הלאומית מוצאים אנו פרטים מענינים בכתבה מיוחדת, שהופיעה אח״כ ב” הארץ “ ושם נאמר:

“הקונגרס הבין־לאומי של הערים בפאריס נקרא ע״י מרכז ההתאחדות הבין־לאומית של הערים והעירות בברוסל, וע״י מרכז ההתאחדות של הערים בצרפת, תחת חסותן של הממשלה הצרפתית והעיריה הפאריסאית. לקונגרס היו שלשה נשיאי כבוד: א) אדוארד הריו, נשיא הפרלמנט הצרפתי וראש העיריה של ליאון; ב) אנטול דה־מונזי, מיניסטר להשכלה (עכשיו הוא מיניסטר למשפטים) וראש עירית קהור; וג) פיר לאבאל, מיניסטר לעבודות צבוריות וראש עירית אוברביליה.

“שלשים ושש ארצות שלחו צירים לקונגרס זה. רוב הצירים הם באי־כח עיריות של ערי־בירה גדולות, או של התאחדויות העיריות במדינות שונות. ורק מר מ. דיזנגוף לא היה בא כחה של עיר בירה גדולה, או של איזו התאחדות עיריות, אלא בא־כחה של העיר הקטנה והצעירה, בת ארבעים אלף איש, תל־אביב, “ התינוקת שבין כל הערים “, ( Bebe - בלשונו של מר דיזנגוף בנאומו שם), ויחד עם זה העיר העברית הראשונה בעולם.

“ואמנם רק זכותה של ארץ־ישראל החדשה, המענינת, הרחוקה, האסיאטית. המזרחית וכו' עמדה לו שהוא היה אחד מעשרים הצירים שהוזמנו לשיחה מיוחדת אצל ראש עירית פאריס, מר ג׳יאורג גיומין, עוד לפני פתיחת הקונגרס. כמו כן היה אחד מאלה הצירים שישבו על הבמה, על יד שולחן הנשיאות.

“והוא דוקא לא היה זר לגמרי באספה בין־לאומית זו, שבה השתתפו אפילו צירים מקנדה, יאפאן ארצות הברית וכו'. ראשית כל עשתה הציונות המדינית פרסום גדול לארץ־ישראל ולתל־אביב שלנו; שנית חשבו רבים מבין הצירים לתומם, שהוא בא כחה של סוריה הצרפתית, כי הלא סוריה וארץ ישראל מתערבבות תמיד במוחם של הצרפתים, והגבולות הגיאוגרפיים שביניהן מטושטשים הם לעתים קרובות; שלישית, וזהו העיקר, היו שם צירים יהודים, כמו, למשל, עמנואל לוי, סגן ראש העיריה של ליאון בצרפת - שהיו בתל־אביב והכירו את ראש עיריתה. בכלל לא מעטים היו הצירים היהודים בקונגרס זה, כמו בכל קונגרס בין־לאומי.

“אנו נגזים אם נאמר, כי תל־אביב וראש עיריתה תפסו מקום חשוב בקונגרס עולמי זה, כי, סוף סוף, השאלות הקשות והמסובכות שעמדו על הפרק: שאלות טכניות, כספיות, אדמיניסטרטיביות, חברתיות, מדיניות וכו' היו שאלות עולמיות, אירופיות. אלה היו שאלות של חיי הכרך בארצות אירופה, כגון שאלת הלידה והתמותה, ההובלה והנסיעה ברחובות, ההנהלה והחנוך וכו' ורק לעתים רחוקות היה להן קשר כל שהוא עם חיי העיר הקטנה תל־אביב, כמו, למשל, שאלת חוסר־הדירות, שאלת הספסרות בקרקעות, וכדומה.

“משום זה, איש מן הצירים לא מצא לנחוץ, כמובן, לדבר על העיר תל־אביב, מלבד המיניסטר הצרפתי, חובב הציונות, ידידנו מר דה־מונזי, שהזכיר בנאומו, כי הוא הנהו ראש עיר קטנה, קהור, אולי יותר קטנה מן העיר תל־אביב. ותו לא. זה היה מעין רמז של חבה לעירנו ולארצנו.

“ואפילו מר דיזנגוף בכבודו ובעצמו יכול היה לדבר על ההיסטוריה של תל־אביב והתפתחותה רק בשעה שדנו על השאלה של הספסרות בקרקעות. הוא קבל את רשות הדבור ואז בא והשמיע באזני הצירים מה זאת תל־אביב, מהו עברה ומהו עתידה. דבריו אלה ענינו, כמובן, את הנאספים, כי הוא היה הציר היחידי מכל המזרח הקרוב, בא־כחה של אסיה. הוא עשה בכל אופן פרסום לארץ־ישראל החדשה, ויפה היה הצעד הזה לבוא מארץ רחוקה ולהשתתף בקונגרס בין־לאומי בעיר העולמית פאריס. זוהי הפעם הראשונה בחיי עמנו שאחד מבוני מדינתנו הצעירה משתתף באופן אקטיבי בקונגרס בין־לאומי, אם לא נזכיר את התיצבותם של ויצמן, סוקולוב ואוסישקין בפני ועידת השלום בפאריס.

“מלבד זאת יוכל גם ראש עיריתנו ללמוד הרבה מן הטיולים שסודרו בשביל כל חברי הקונגרס. הטיולים נסדרו עפ״י תכנית קבועה מראש בשביל כל הצירים לערים אלה: 1 ) פאריס והמחוז. בה ראו את קבוצת הבתים במחירים זולים של העיריה, המשתלות של העיר, חורשת בולון, עיר־הגנים סורן ומרחצאות סורן וכו׳. 2 ) העיר רימס וסביבתה. 3 ) העיר ליאון, אשר בראשה עומר מר הריו, אותו באו הצירים לבקר בזמן מחלתו. 4 ) העיר גרנובל, שבה נמצאת התערוכה הגדולה של תעשיות החשמל ועוד “.

בשובו מחו״ל כבר מצא דיזנגוף בתל־אביב את התחלתו של המשבר. היה צרך בעבודה מאומצת וזריזה בכדי לקדם את הרע, אבל עבודה זו, שהיתה תלויה בעיקר בעיריה, לא יכלה להעשות מסבת הסכסוכים שבתוך העיריה עצמה. לסיעת הפועלים המאורגנת שבעריה, היו ענינים שלה ודעות שלה, שהיו כמעט תמיד בנגוד להשקפותיו של דיזנגוף. מיום ליום גדל הפרץ, ומיום ליום גמלה ההכרה בלבו של דיזנגוף, שאין לו שום אפשרות להמשיך את עבודתו בעיריה, כל זמן שהרוב מסור שם בידי מפלגה המתנגדת לדעותיו. הוא שב, איפא, לנסות שוב את כחו בארגון המעמד הבינוני, שאליו שייכים רב מנינם ורב בנינם של תושבי ת״א.

הכונה היתה אמנם לא רק לעניני תל־אביב בלבד. הישוב עמד אז לפני קריאת אספת־הנבחרים השניה, והיה צרך, קדם־כל, להכניס לתוך קהל הרחב את ההכרה בנחיצותה של האספה, והיה צרך להביא את הקהל הזה לאספה בתור מאורגן ובעל משמעת.

באספה גדולה שנקראה מתוך צרך זה בתל־אביב באר דיזנגוף את שתי המטרות בדברים האלה:

“אנו צריכים לברר לנו קודם כל מה המצב עכשו לפני אספת הנבחרים ומה נשקף לנו לאחריה. מה הן השאלות שיובאו לבירור לפני אספת הנבחרים ולפני הועה״ל שיבחר על ידה ואיזה פתרון ינתן להן.

“המצב בשעה זו בארץ – עלינו להדגיש שהוא אינו מזהיר מכמה וכמה בחינות. כולנו יודעים את תוצאות הקונגרס האחרון שהשאיר אותנו תחת רושם של בקרת גדולה ושל איזה דבר שלא נגמר וכל מפעלנו עומד בנס. גם ישיבת הועד הפועל בברלין לא נתנה לנו את המקווה. אנו עומדים לפני עובדה,שגם הכסף אינו נכנס במדה הדרושה למלוי התקציב הציוני – סימן של ליאות בארצות המספקות את הכספים.

“גם שאלת ההנהלה תעמוד בכל חריפותה לפני אספת הנבחרים, כי למעשה אין הנהלה בתוך תנועתנו, אין רואים מצדה פרוגרמה קבועה בהיקף מלא. עלינו לבא לידי מסקנה, שיהודי א״י הם שיצטרכו לקחת על עצמם את הנהלת עניניו של הישוב. הפרוגרמה העתידה היא, שמתוך אנשי הארץ יצטרכו להכנס להנהלה והם שיוכלו, לדעתי לפעול יותר גם במובן המדיני וגם במובן האדמיניסטרטיבי. ברור הדבר, שתפקידו של הצבור העברי בארץ הולך ונעשה יותר ויותר חשוב, וטבעי הוא, שהבונים והסובלים את חבלי היצירה יקבלו עליהם את האחריות להדרכה. בזה חשיבותה של אספת הנבחרים הבאה, ועל כן עלינו להשתתף בה ולהתיחס אליה ברצינות הגמורה.

“גם הממשלה קובעת את יחסה אלינו לפי היקף עבודתנו. חשוב על כן, שכאן ימצאו אלה שיעמדו על משמר האינטרסים שלנו. כל זה נכנס לתוך סמכותה של אספת הנבחרים והועד הלאומי יצטרך לקבל עליו את התפקיד האחראי הזה.

“ואשר למצב האיקונומי, – לא נוכל להיות שקטים ביחס לפרט חשוב זה. בהזדמנות אחרת ציינתי כבר שאין מקום לבהלה, אבל אנו מוכרחים לשאל את עצמנו מהו מצב הדברים האמתי? ברור הדבר, שלא נוכל להתקיים בעיר בלי ליצור ערכים ממשיים, וכאן נתקלים אנו בשאלת התעשיה. הכל שואלים מה יהיה לאחר שיגמרו הבתים ההולכים ונבנים. כלום יש לנו לפתח תעשיה, שתוכל להעסיק את העובדים. וכי נוכל ליצור, לפי התנאים הנוכחים שבא״י, עד כדי האפשרות להתחרות את תוצרת חו״ל. מן החובה עלינו לעשות חשבון הנפש ולמצא פתרון לשאלות אלו. וכשאנו מתבוננים במצב, אנו באים לידי מסקנה מעציבה. אמנם, ענין התעשיה הוא חיוני, וחשוב מאד בשבילנו לברר אם שכר העבודה הנהוג כיום מאפשר קיום לתעשיה שלנו ואם היא יכולה לעמוד בפני התחרות. הסבה העיקרית לכך היא – השתלטות הכח המאורגן מצד העובדים, העושה הכל כחפצו ומונע התאמצות להתמחות בכל ענפי העבודה, משום כך עומדים אנו על נקודת קפאון בלי להגיע לידי רבוי התוצרת ושפורה – התנאי העיקרי והיסודי להשבחת מצב התעשיה וחזוק קיומה. מלבד זה אין חופש התנועה לבעל התעשיה והרכוש. ניטל מהם הכח – מפני שארגונם נמצא עדיין במדרגה חלשה. וזה מרפה את רצונם של הבאים לכאן באמצעים ובשאיפה ליצור דבר מה והם מתרחקים משדה עבודתנו. ואם גורם חשוב זה בבנין הארץ יורחק מאתנו – אנה אנו באים! על כן צריך לעמוד בפרץ. עלינו להתארגן ולהביע את דעתנו ברורות וגלויות.

“יש בדרך כלל בתוך חוגי מעמדנו טשטוש מושגים. יש מי שמסכים לעיקרי התכנית שלנו למחצה ולשליש – אולם אין לאיש האומץ הדרוש להביע את דעתו גלויות. הגיעה השעה להבין את המצב.

“אני קורא לקהל להשתתף בבחירות לאספת הנבחרים. יבחרו במי שיחפצו, אך אל נא ישתמטו.

“רוצים אנו לרכוש לנו מעמד בתוך הישוב. החיים כמו שהם אינם יכולים להבטיח לנו התקדמות, כי מלחמת המעמדות אוכלת הכל. הפראזיולוגיה מצד מעמד הפועלים והנטיה מצד ההנהלה שלנו לתמוך דוקא בחלק המאורגן בצורת הסתדרות העובדים – כל אלה מחייבים את ארגונו של המעמד הבינוני על היסודות המובעים בפרוגרמה שלנו. תפקיד גדול עומד לפני המעמד הבינוני והוא צריך למלא אותו באמונה. ההסתדרות שלנו עשתה הכל לשם יצירת המסגרת לארגוננו. אני מציע לפניכם להתענין בדבר ולעזור לאלה שקבלו על עצמם להגשים את התכניות בחיים.

“ואני מסכם:

“1) מצב ההסתדרות הציונית מכריח את המעמד הבינוני להתארגן ולקחת חלק חשוב בהנהלה.

“2 ) הממשלה המקומית מתחשבת רק עם אלה המשתתפים בפועל בסדור בנין הארץ.

“3 ) החיים שלנו הם אי־נורמליים, אין חופש, אין התחרות, אין התקדמות. וכדי ליצור כל זה יש לבחור באלה המודים בפרוגרמה שלנו. “

עבודתו בעיריה נעשתה בינתים קשה עליו מיום ליום. הוא, שמעולם לא קבל על עצמו מרות, שתמיד היתה לפני עיניו רק טובתה של ת״א בלי הבדל מעמד וסיעה, שכל מאמציו לטובת ת״א “ שלו “ היו מכונים בעיקר לבסוס מצבה – הוא לא יכל היה להסכים להגוון המעמדי הבולט שבכוון העבודה, ושעל־ידו נהפכה מועצת העיריה לשדה־קטל תמידי בין מעמדות ומפלגות, הוא פחד ג״כ מפני התקונים החדשים, שסיעת־השמאל התאמצה כסדר להטיל על העיריה בזרוע מבלי לקחת בחשבון אם היסוד הכספי הוא די מבוסס. וגם המצב הפסיכולוגי של דיזנגוף נעשה חמור מיום ליום. הוא נמצא כסדר בין הפטיש והסדן. הימין והמרכז היו מגנים אותו על ותוריו התמידיים להשמאל, על פשרנותו לטובת “ שלום־הבית “, והשמאל התיחס אליו כאל “ זר “, כאל אדם שמוכרחים עוד לסבול אותו עד עת מצוא…

ולסוף באה ההתפוצצות – באה בשל שאלת בטול שכר הלמוד בבתי־הספר העממיים שבת״א. אין אני רוצה להכריע כאן בעצם השאלה. סו״ס הרי יש תמיד להבדיל בין צרך ויכלת, וגם כונות רצויות זקוקות לאשורה של המציאות. יש רק לציין ולהבליט עוד פעם, שלא שאלה זו בלבד גרמה להתפטרותו של דיזנגוף. עמדתו לשאלה זו ומצב־רוחו לפני התפטרותו אפשר לראות מנאומו, שנאם באותה ישיבת המועצה, שנדונה בה שאלת בטול שכר הלמוד.

“האסון הוא שזכינו לשני שלחנות: שלחן הימין ושלחן השמאל, וכל שאלה העומדת לפנינו מקבלת מיד צורה מעמדית. הוכוחים על התקציב ועל השאלה בדבר בטול שכר הלמוד גם הם מתפתחים בתוך המועצה לא בבטוי של חלוקי לראש הדףדעות, השכיחים בכל מלחמת אמונות ודעות, כי אם כהתנצחות בין שני המחנות בתוך מלחמת המעמדות. אם השמאל מציע מס חדש או הגדלת המסים – הימין צריך להתנגד; וכן אם שלחן הימין מציע אילו שנויים בתקציב – השמאל מתנגד בכל תוקף.

“ואני בא להביע את דעתי לא בשם מעמד פלוני או אלמוני, כי אם בשם ההגיון ובשם רגש האחריות העומדים למעלה מכל סכסוכי המעמדות ונפתוליהם.

“ההגיון אומר, שאין לבוא בהצעות תקציב חדש לשנה הכספית העומדת להגמר בסוף חדש מרץ 1926, כלומר בעוד שלשה חדשים, בעוד שלפי החק ולפי הסדר אנו צריכים להציע כבר בסוף חדש ינואר תקציב חדש לשנה הכספית 1 אפריל 1926 -1927. אם נקבל היום איזו שנויים שיהיו לתקציב שעל פיו אנו חיים מ 1 אפריל 1925 נצטרך בהתאם לכך לשנות את ההתחיביות של משלמי המסים, ודבר זה ידרוש זמן לא פחות משני חדשים; יוצא שהגביה תאחר גם כעת כשם שאחרה במשך כל השנה מפני האחור אשר בא באשור התקציב (הלא רק לפני זמן קצר אשרה המועצה את התקציב הקיים עד אוקטובר ש״ז) וגם להבא לא נספיק לעבוד ולאשר את התקציב החדש לשנת 1927–1926, והגביה תאחר תמיד.

“גם זה יש להוסיף: הימים ימי משבר קשה ואכזרי בשביל כל שדרות משלמי המסים; נשמעות תלונות רבות מצד הסוחרים נגד מסי העסקים ומצד הבונים נגר מסי הבנין וכו׳. וע״כ הזמן אינו מוכשר לקביעת מס חדש ולהגדלת המסים בכלל; כ״כ אין עתה שעת הכושר להכניס אל התקציב הוצאות חדשות, כרי שלא נכביד על התקציב בימים הקשים האלה.

“ברור איפוא, שאם רק נלך ע״פ ההגיון, ולא ע״פ פקודות המתקבלות מאת הסיעות, צריכים אנו להחליט, שלא להכניס שום שנויים אל התקציב כי אם לגמור את השנה עד סוף מרץ ע״פ התקציב הקיים. כ״כ אנו צריכים להתחיל מיד בעבוד התקציב החדש לשנת 1927–1926 שאנו צריכים להגיש להממשלה בסוף פברואר.

“ובנוגע לשאלה העיקרית העומדת על הפרק, שאלת בטול שכר למוד בבתי הספר העממיים, הנני מכריז, שאך לחנם משתדלים נואמי השמאל לתפוס עמדה של גבורים, הנלחמים לעיקרי החופש והקדמה נגד הימין הנסוג לאחור, המתנגד לחנוך “ אובליגטורי “ וחפשי. אין איש מתנגד לעיקר הזה של בטול שכר למוד בבתי הספר העממים, ואני יכול להגיד בשמי ובשם חברי, שהיום היותר מאושר בשביל הנהלת העיריה יהיה היום, שנוכל להכריז שכל בתי הספר העממיים וכל גני הילדים נמצאים ברשותה המלאה של העיריה, ושהחנוך בהם הוא חפשי מכל תשלום. וכדי לתת לדעה זו אשור חוקי ופומבי הנני מובן להציע, והנני בטוח שהדבר יתקבל ע״י כל החברים, שהמועצה שואפת לבטול שכר למוד ולקביעת מס החנוך, אבל היא מוסרת לועד הפועל לגשם את הדבר בשעה שימצא הזמן מוכשר לכך.

“אמנם כן, בכל היותי בעד בטול שכר למוד בפרינציפיון, הנני מתנגד נגוד גמור להוצאת הבטול הזה אל הפועל תומ״י, ואלה הם הנמוקים:

“א. כידוע, אין החנוך העברי מקבל כמעט שום תמיכה מאת הממשלה הארצישראלית, בעת שהחנוך הערבי מקבל סכומים עצומים מאוצר הממשלה. ההנהלה הציונית משתדלת בדבר ומקוה שיעלה בידה לקבל מקופת הממשלה אם לא לפי כל צרכי החנוך שלנו, הרי לכל הפחות סכום הגון שיקל במדה ידועה על התקציב של בתי הספר העבריים. יש איפוא לחשוש, שבטול שכר הלמוד ברגע זה יכול להזיק להשתדלות הזאת ועל כן מוטב לדחות את הדבר לשעה יותר מוכשרת.

“ב. החלטה כזאת בדבר בטול שכר־הלמוד צריכה לחול על הארץ או על המדינה כולה, ואצלנו היתה צריכה לחול על כל בתי הספר העבריים שבארץ. נחוץ היה איפוא לבוא בדברים עם ההנהלה הציונית ועם ועד החנוך ולהכין את כל המקורות לתקון זה, כדי שהריפורמה תהיה שלמה. כי אם אנחנו נשחרר את בתי־הספר בת״א מכל תשלום, יחדלו אולי משום כך כל ההורים בא״י לשלם שכר למוד, וכל העדות הלא אינן יכולות לקבל על עצמן את עול החנוך, כי אין להן זכות להטיל מס בתה״ס על הקהל. יוצא שנביא נזק לחנוך כלו בא״י, בעוד שלחנוך בתל־אביב לא נביא תועלת מרובה יותר מדי.

“ג. מצאתי לנחוץ לשאול את דעת מנהלי בתי־הספר והם הביעו את דעתם – ברוב גדול – נגד בטול שכר למוד מיד, אף על פי שכולם מסכימים לזה בפרינצפיון. כמו כן שאלתי את דעת ההנהלה הציונית בנוגע לשאלה הזאת וקבלתי מכתב מאת המפקד קיש, המביע את דעתו בעד בטול שכר למוד בפרינציפיון ומתנגד נגוד גמור מטעמים שונים לבטול זה תיכף ומיד.

“ד. כידוע החליטה המועצה לקחת עליה ששים אחוזים מתקציב החנוך בת״א, בהשאירה את ארבעים האחוזים הנותרים להנהלה הציונית. החלטה זו סתמה ולא פרשה עד איזה סכום מתחיבים לשלם לטובת החנוך בתל־אביב, ואיזו בתי ספר נהנים מתקציב החנוך של העיריה. גם העיריה וגם ההנהלה הציונית יתאמצו בודאי לקיים את הבטחותיהן וישתדלו להמציא את הכספים הנחוצים לקיום בתי־הספר, אך מי יכול לדעת מראש עד איזו סכומים נגיע אם נביא בחשבון את כל צרכי החנוך – תקציב ההוראה, הרהיטים, הדירות? – ואם אין אנו יכולים להבטיח את תקציב בתי־הספר, היש לנו רשות לבטל את שכר הלמוד תומ״י, רק כדי לעשות ג׳סטה יפה ולהעלות משואות מסמאות?

“ה. יש לנו כיום ועד חנוך־מרכזי שעבד תקציב למספר ידוע של בתי ספר, הנמצאים תחת חסותו, והמנהל את מוסדות החנוך האלה לפי פרוגרמה ידועה. בתי הספר, שלא קבלו עליהן את תכנית ועד החנוך, אינם חוסים בצלו ואינם נהנים מתקציבו. תיכף אחרי החלטת המועצה להשתתף בששים אחוזים בתקציב בתי הספר של ועד החנוך פנה אלינו ביה״ס של כי״ח בתל־אביב ודרש מאת העיריה השתתפות בתקציבו על יסוד החלטת המועצה, בטענה נכונה, שתלמידי האליאנס הם כלם בניהם של משלמי המסים בת״א וע״כ יש להם הזכות ליהנות מתקציב החנוך של העיריה. ועכשיו, אם נטיל על כל התושבים היהודים של ת״א מס החנוך ונבטל את שכר הלמוד, ודאי שתהיה הזכות לכל בתי הספר לדרוש מאתנו השתתפות בתקציביהם, ולא תהיה לנו הצדקה לדרוש מהם שיקבלו את הפרוגרמה של ועד החנוך, כי בתוקף החוק, כל המשלם מס מסוים בעד שרות קבועה יכול לדרוש ממנה מלוי השרות הזאת בלי שום תנאים מיוחדים. ומפני שאין אנו יודעים אפילו כמה ואיזו בתי ספר יכולים עוד לפנות אלינו בדרישה של תקציב, הלא אתם רואים לאן יוכל להוביל אותנו הצעד הזה של הטלת מס החנוך ובטול שכר־הלמוד מיד, ואיזו אחריות אנו מקבלים עלינו. יוצר מצב כזה, שלא רק שלא נוכל להיטיב לבתי הספר שלנו, כי אם נרע להם ונחריב את עמדתם החלשה גם בלאו הכי.

“ו. אך התפשטה השמועה ע״ד בטול שכר למוד, וכבר התחילו אנשים שונים להוציא את ילדיהם מגנים פרטיים ולהכניסם לגנים הצבוריים בתקוה להשתחרר על ידי זה מכל תשלום. נמצא שע״י החלטה הזאת נמעיט את מספר הגנים ובתה״ס הפרטיים ונחליש עי״ז גורם חשו בבעבודת התרבות.

“הנה כי כן אנו רואים שע״י ההחלטה הפזיזה הזאת אנו לוקחים עלינו אחריות גדולה מאד, בלי שנוכל לדעת מראש על איזו סכומים עצומים אנו מתחיבים. אין אנו מבטיחים את תקציב בתי הספר ולוקחים מהם את שכר הלמוד, מכניסים בלבול ואנדרלמוסיה בסדור החנוך ומהרסים את ביה״ס הפרטי.

“הנני חושב איפא, שאם רק נשמע לפקודת ההגיון ונחשוב ע״ד האחריות הגדולה הנופלת עלינו, אנו צריכים לקבל את ההחלטות שהצעתי בנוגע לתקציב ולהוסיף, שהמועצה שואפת לבטול שכר למוד בבתי הספר העממיים ובגנים הצבוריים ולקביעת מס החנוך, ומוסרת לועד הפועל לאפשר את הגשמת שני הדברים האלה כשימצא את השעה מוכשרת לכך.

“ולבסוף עלי להגיד מלים אחדות pro dumo sua. לא נעים לי לדבר תמיד על התפטרות, אבל הלא נכון הדבר, שיו״ר העיריה, שעליו להוציא אל הפועל את החלטות המועצה צריך להיות שייך לרוב המועצה. ומצד אחר הלא אי־אפשר לדרוש ממנו, שיעשה דבר נגד הכרתו. הנני מוכרח איפוא למסור מודעה, שאם רוב המועצה יפיל את הצעותי ואני אשאר במועט - אהיה נאלץ להתפטר.

“אני מציע איפוא:

“1 ) לא להכניס שום שנויים בתקציב עד מרס, ולגשת לעריכת התקציב ולגמרו עד יאנואר.

“2 ) המועצה שואפת לבטול שכר הלימוד ומציעה לועד הפועל לדון על הזמן המתאים להכנסת התקון הזה “.

וגם הפעם לא הושם לב להצעתו של דיזנגוף. המועצה קבלה ברוב דעות החלטה לבטל את שכר הלמוד, ודיזנגוף התפטר מהועד־הפועל.

כפי שהדגשתי לעיל אין אני בא להצדיק או להרשיע את מישהו. אני מציין רק את המאורע החשוב הזה, המעסיק את דעת־הקהל עד הרגע הזה שאני כותב את השורות האלה. עירית תל־אביב בלי דיזנגוף בתור יו״ר - גם סיעת־הפועלים, כנראה, אינה יכולה לעבור על מאורע זה לסדר היום.

אי־אלה ימים אחרי התפטרותו של דיזנגוף מהעיריה, יצא עורך “ הארץ “ בבאור פשרני להתפטרות זו, שלא היה עלול כלל לבאר את המצב. דיזנגוף ראה את עצמו אנוס לפיכך לדבר שוב דברים ברורים על המצב ועל סבת התפטרותו. המאמר נדפס “ בהארץ “ וכתוב שם כדלקמן:

מכתב אל המערכת

עורך נכבד!

“מתוך מאמרו של מר מ. ג. (הארץ 1935 ) “ התפטרותו של דיזנגוף “ אני רואה שיש אי אלו נקודות בענין הזה שאינן ברורות כל צרכן ועלולות להביא לידי אי־הבנה, וע״כ הנני מבקש רשות לברר את הדבר מתוך עמודי עתונו הנכבד.

“א) נכונים הדברים ששאלת בטול שכר הלמוד היתה “ הטפה האחרונה “ בכוס מלאה על גדותיה תמרורים, חכוכים וחלוקי דעות ביני ובין באי־כח סיעת־הפועלים. ההחלטה האחרונה של המועצה נתנה לי עוד הוכחה של אי־אפשרות גמורה בשבילי לעבודה משותפת עמהם. ברור לי – ואני חושב שלא רק לי לבדי – שאין אנו יכולים לקבל עלינו בסוף השנה ובמצב של משבר קשה תקציב חדש של מאה ועשרים אלף לי״מ. ברור לי ג״כ, שלא נוכל לעמוד בהתחיבותנו כלפי תקציב החנוך. ועוד יותר ברור לי, שבטול שכר הלמוד תיכף ומיד יביא לידי הרס כל ארגון החנוך, כמו שהיה הדבר ברוסיה, אשר שם בטלו את שכר הלמוד ואחר כך, כשראו שכל בתי הספר נחרבו על ידי זה, שבו על פי דרישת ההורים והמורים לשיטת שכר־למוד. אנחנו רואים, שלפנינו לא רק “ שקול דעת מעשי בנוגע להערכת המצב “ כי אם שאלה חשובה מאד, פיננסית וחנוכית גם יחד.

“ב) הנני מוצא לי לחובה להגיד לבוחרי, שיש סבות עוד יותר עמוקות אשר בגללן איני רואה בשבילי מעתה שום אפשרות של עבודה משותפת עם באי כח סיעת הפועלים שיש לה רוב במועצה. השתדלתי במשך כל השנה האחרונה למצוא דרך לשתוף הכחות ע״י ותורים הדדיים וקויתי שבהיותנו כולנו רתומים לעגלה אחת ושואפים למטרה אחת – התפתחות העיר היקרה לכולנו – סוף סוף תתמזגנה ההשקפות השונות ונעשה כולנו לאגודה אחת ולחטיבה אחת העובדת יד ביד להשגת המטרה הזאת. קויתי שהעבודה המעשית, הדאגות והשאלות החיוניות לטובת כל התושבים של עיר שלמה המתפתחת לעינינו והדורשת מאתנו את תפקידה יום־יום – חשבתי שכל זה יביא את באי־כח השמאל לותר על דעותיהם הקיצוניות ועל דרישותיהם המפלגתיות והם יכניסו לנו לעיריה כחות חיים חדשים, מרץ, משמעת וסדר ויחזקו עוד יותר את המוסד העירוני הזה ויעשו אותו עליון על כל המוסדות האחרים.

“ לצערי הגדול ולאכזבתי הקשה הראה לי הנסיון כי טעיתי: אני רץ והם רצים. אני וחברי שקועים בדאגות צרכי העיר והתפתחותה, והם משתדלים בכל האמצעים לשפוך את שלטון הסתדרותם על כל העיר; אנו נכנעים לדרישות החיים של עירנו והם – לפקודות הסיעה. בתוך העיריה עצמה סדרו להם כעין ממשלה ומשתמשים בכל האמצעים כדי לגשם ולהוציא אל הפועל את החלטות המפלגה.

“ג) חובתי היא לתת לצבור באורים יותר רחבים ודו״ח מקיף ע״ד המצב שנברא בעיריה הודות לעמדה הזאת שתפסו בה באי־כח הפועלים. ואת הדבר הזה אעשה בזמנו. אולם לע״ע אסתפק רק בשתים־שלש עובדות בתור אילוסטרציה לדברי:

“(1 ) בתוך עשרים ואחת הועדות אשר יסדו בתוך העיריה החליטו באי־כח הסיעה למרות התנגדותי לבחור בועדת קרקעות ובועדת התישבות, אשר מטרתן היא להתעסק בישוב צפון העיר; בשביל המטרה הזאת מכניסים את העיריה בעסק ביש של קנין קרקעות. עכשיו מחפשים דרכים לרצוף כביש הצפון בלי להתחשב עם זה, שאין אנו יכולים להוציא כעת כארבעים אלף לי״מ על הכביש והספקת המים במקום בלתי מיושב עדיין, ושאין העיריה רשאית בכספי משלמי המסים לעסק בעניני ישוב בכלל – ושאסור לעיר להתפשט יותר מדי לצפון טרם שנבנו הבתים בכל הסביבה הזאת.

“(2 ) ע״י הועדות הרבות האלו הביאו את כל סדר העבודה בעיריה לידי דצנטרליזציה כזאת, שכל האבטוריטה של ההנהלה הופחתה עד לאפס ואין לי שום יכולת להיות אחראי בעד מעשי ראשי הועדות. כך, למשל, חתמו שטרות בלי ידיעתי על 3000 לי״מ בשביל קנית פרדס רוק ורק בקושי גדול עלה בידי אח״כ לבטל את הקניה הזאת של 35000 לי״מ, אשר בעבורה השקענו 5000 לי״מ בלי שום תועלת.

“שתי העובדות האלה, דומני, דיין להראות, עד כמה המצב בעיריה הוא רציני ועד כמה הוא דורש תקון רדיקלי. הנני חושב, אפוא, שאם יש שכר לפעולתי בעד הדרישה בת״א במשך 16 שנות קיומה – יהיה לי שכר גם בעד הפרישה, הנני מרגיש שאנשים רבים מביטים אלי באמונה ועיניהם שואלות אותי ע״ד המצב של העיר. הנני מרגיש את האחריות הגדולה הרובצת עלי ואם אין ביכלתי לשנות ולתקן – חובתי היא להתפטר “.

בינתים נתאספה אספת הנבחרים השניה, ודיזנגוף שהיה שם אחד מחברי הנשיאות, השתמש בהזדמנות להביא שוב לידי בטוי את דעותיו על בנין הארץ ועל ההרס שבמלחמת־המעמדות. בין שאר דבריו אמר:

“הסבה האמתית של המשבר היא בתוכנו. יכולים אנו להתגבר על כל המכשולים ועל כל המשברים אשר מחוצה לנו, כמו שהתגברנו על המשבר בימי המלחמה ועל המאסרים, אך אם הצבא הכובש אינו מסודר ואינו הולך בסדר אחד, כי אם נפרד לכתותיו ולפלגותיו – מצב כזה הוא משבר נורא. וזה אסון שאין כמוהו.

“הלא אנו באנו במפלגתיות שלנו לידי מצב כזה, שאין אנו כבר מוכשרים להבין איש את רעהו ורק למלחמה עינינו נטויות. מלחמה מעמדית, מלחמה מפלגתית, מלחמה על כל הקו. הנה שתים שלש עובדות המעידות על מצב הרוחות.

“ הדבר הגיע לכדי כך שילדי־משפחה עברית בסמך אינם מתקבלים בבה״ס בדגניה, אשר העם העברי הוציא הרבה כסף על בנינה, מפני שאבי המשפחה הוא בורגני. אותו הדבר בכנרת.

“מספרנו בארץ מגיע עד ל־ 150 אלף נפשות ויש לנו ב״ה חנוך חרדי, חנוך בורגני וחנוך פרוליטרי, ואם בדבר חנוך הדור הצעיר יש נטיות ומגמות שונות הלא ברפוי חולים בודאי לא צריך להיות חלוקי דעות. והנה לא די בהסתדרות אחת של “ הדסה “ כי אם נתוספה לנו גם הסתדרות קופ״ח. ועוד מעט ונסדר לנו בתי קברות מיוחדים בשביל הבורגנים והפועלים, כי לא יוכלו לגור בכפיפה אחת בבי״ק אחד.

“אנחנו כ״כ התרגלנו לכתתיות ולמפלגתיות שכבר אבד לנו הכשרון לדבר ע״ד נושא אוביקטיבי מבלי הכניס אל כל שאלה ושאלה את החדוד ואת העוקץ של הנגודים והנצחונות. אני חושב שאם יצעק מי שהוא בתוך האולם הזה שהבית בוער באש, אז כל אחד ישאל טרם כל מאיזו מפלגה באה הידיעה הזאת במקום להשתדל ביחד לכבות את האש.

הסבות העקריות של המשבר הם הלקויים בחיינו החברותיים:

“1 ) חוסר הנהלה. אין איש עוזר לתעשיה לא בכסף ולא בהדרכה ובעצה, באותו הזמן שההנהלה הציונית מוציאה הרבה כסף על החקלאות, אין היא מוציאה שום כספים לחזוק התעשיה. אין שום קונטרולה על יסוד בתי חרשת ועל התפתחותם.

“2 ) חוסר חפש הפעולה בתוך התעשיה ובתוך החיים הכלכליים. מצד הפועלים הדרישה היא לסדר הכל לפי ה” טרייד אוניון” אשר באנגליה, בלי לותר אף על תג אחד מהשלחן הערוך הזה. אסור להעסיק פועלים זרים (אף כי הפועלים בעצמם מסדרים כבר הסתדרות עובדים כללית בא״י ומכניסים אל תוכה גם לא יהודים), אסור לקחת פועלים מחוץ ללשכת העבודה. אסור לפטר פועלים בלי רשות הלשכה, וכדומה.

“3 ) המונופוליה השוררת במקצוע הקבלנות והשוללת מאת הקבלנים הפרטיים את היכולת לעבוד ולהתחרות.

“4 ) יוקר החיים ומשכרת גבוהה של הפקידים מפריעים את שווי המשקל בתוך החיים החברותיים הסוציאליים והכלכליים שלנו. וזה מביא לידי כשלון, אי־בטחון ואי־אמונה בכחות עצמנו.

“והמפלגתיות הזאת אינה מבוססת על חלוקי דעות השקפתיות או אידיאולוגיות. היו ימים שהשמאל היה נחשב למתקדם ולנלחם בעד חפש ושויון בחברה והימנים היו נחשבים לנסוגי אחור ולמורדי אור המתנגדים לכל פרוגרס. וכיום אי־החפש ואי־השויון בא מצד השמאל, וסבת המלחמה היא לא אידיאולוגית כי אם מעמדית: אנחנו או אתם. זאת היא כיום “ מלחמת הדעות והאמונות “ בתוכנו.

“חטא גדול נחטא לאסה״נ אם לא נתאמץ פה בפגישה הזאת להלחם במצב הזה ולהתגבר על הנטיה הזאת של ההתפלגות האוכלת אותנו בכל פה. נשתדל להבין איש את רעהו. כי בנפשנו הוא הדבר הזה “.

היו״ר ה׳ דיזנגוף גם סגר את אספת הנבחרים במלים אלה:

“אנו יושבים פה שלשה ימים וארבעה לילות ומדברים. אבל ידוע, שבעשרה מאמרות נברא העולם. אנחנו רבים ומשלימים. והמחלוקת שלנו היא לשם שמים וכלנו סוף סוף שואפים למטרה אחת. כל אחד מתפרץ, מתלהב, מוסר את כל המרץ שלו למלחמה. כל אחד חושב, שהמולדת בסכנה. אבל מרץ זה הוא הוא הבונה.

אנחנו מצאנו את הדרך לשלום. בשם זקני הישוב אני מודיע, שמלחמתנו בדור הצעיר אינה אלא מעין מלחמת־אהבה, בבחינת:

“שקצים, געזינד זאלט איהר זיין! “. אם אנו מנצחים – הרי טוב, ואם אנו מנוצחים אנו אומרים בשמחה מסותרת “ נצחוני בני, נצחוני! “

ושבועים אחרי זה (כ״ב טבת תרפ״ו) פרסם דיזנגוף מכתב גלוי למועצת העיריה בת״א, בשם “ לימין ולשמאל “, וכל מלה ומלה מעידה על כותבה, שלבו היה שותת דם בשעת הכתיבה. הוא כותב:

“הנני מוצא לי לחובה בשעה זו בעזבי את עבודתי בתור ראש עירית ת״א לפנות לכל חברי במועצת העיריה אשר מימין ומשמאל בדברים הבאים, אולי יועילו לאפשר סוף סוף עבודה של שלום מתוך הבנה הדדית. אצטער מאד אם התפטרותי תגרום להגברת ריב המעמדות ולמחלוקת מסכסכת בין הסיעות, כי ע״י כך בודאי תסבול העיר היקרה לכלנו, אשר טפחנו ורבינו באהבה, ותהי לגאון ולתפארת בארץ ומקלט לרכוש הנותן עבודה ומחיה לעם רב. ולכן הנני מבקש לשים לב לדברי אלה, אולי יעזרו למצוא את הפתרון הרצו, אשר יוציאנו מן המצב העגום שעמדנו בו כיום הזה.

“א. אין שום ספק כעת, שאם נעזוב את הנהלת העיריה בידי סיעת השמאל לבדה לא תצליח להתגבר על המכשולים הטבעיים וגם אמון לא יהיה לה מצד הקהל בכל אשר תעשה; וכן יהיה גם אם נמסור את כל ההנהלה לסיעת הימין בלבד. נחוצה איפוא, עבודה משותפת, קואליציונית, של כל הסיעות. ולכן הנני מבקש מכל הסיעות להכנס סוף־סוף אל עבודת העיריה בכונה טהורה לטובת העיר כלה, בלי שום פניות מצד איזו סיעה שהיא לדכא את חברתה ולעכב עליה ע״י מאיוריזציה.

“צריך לזכור, כי הרוב האמתי הגדול של תושבי ת״א הוא בורגני־אזרחי, בעוד שהבחירות נתנו את רוב המועצה לסיעת הפועלים, שהם המיעוט. ולכן, אם נחפוץ לנהל את הענינים בשלום וביושר, אנו צריכים להחליט, בתור הוראת שעה עד לבחירות החדשות, כי אין מוציאים אל הפועל אלא אותן ההחלטות שבאה עליהן הסכמת רוב של 3 /4 מחברי המועצה והועד הפועל, כי כל החלטה שיחליטו רק ברוב פשוט, בנגוד לדעות המעוט שבמועצה, תקובל ע״י הקהל כעין מעשה אונס מצד התקיף המאורגן, על הצד החלש, שאינו מאורגן, ותעורר התמרמרות צודקת על הרוב המקרי המשתלט כעת בעיריה.

“ב, ובנוגע לבחירות הבאות יש להעיר; לאחר שבחירת המועצה היתה נהוגה בת״א אך לשנה אחת, ורק לפני הבחירות האחרונות החליטה המועצה שבחירתה תהי רק פעם בשתי שנים, הנני חושב, כי אותו המצב שנוצר הפעם בעיריה דורש מאת המועצה שתוותר על החלטה זו. וכתום השנה הראשונה, בעוד שנים־שלשה חדשים, יערכו בחירות חדשות למועצת העיריה. ולמה? יען כי הנסיון של השנה שעברה הראה לנו שחסרונות רציניים יש בתוך חוקת הבחירה שלנו, חסרונות הדורשים תקון בעוד זמן, לבל ירחב הפרץ אשר נבעה כעת בבנין העיריה.

“שנים־שלשה מהחסרונות הללו אפרט כאן:

“1) הוברר לנו הצרך לקבוע משכורת קבועה לשנים-שלשה מחברי הועד הפועל, אשר יעבדו בקביעות בעיריה. ודבר כזה צריך להחליט עליו לא ע״י הכנסת סעיף של הוצאות למטרה זו בתקציב, אלא צריך לקבוע סעיף כזה בחוקה שתוכרז לפני הבחירות, כי אז ימצאו אנשים מוכשרים לעבודה זו, אשר יעמידו את הקנדידטורה שלהם, בדעתם כי יש שכר לפעולתם זו.

“2) ובדבר השאלה: איזה צנז לדרוש מאת הבוחרים והנבחרים, ובמה זמן הם צריכים לשבת בת״א ישיבת קבע כדי לקבל זכות הבחירה, – צריך לעבור עליה עוד פעם, כי יש מערערים רבים על הסעיף הזה שבחוקה, העלול להביא לידי תקלה, ולא עוד אלא שיש כבר פרצידנט.

“3 ) וכמו כן יש הצעה להכניס חק המכריח את התושבים ללכת לבחירות כמו שהנהיגו אותו באוסטרליה וביון, כדי שלא יהיו המתרשלים מקלקלים את תוצאות הבחירות, ובפרט אם הן יחסיות.

“ולבסוף יש עוד סבה הקוראת לסדור בחירות בסוף כל שנה. וצריך להודות, שהרכבת המועצה הנוכחית אינה מוצלחת ביותר ביחס לשאלות החשובות, העומדות כעת על הפרק. חברי המועצה אין ביניהם הרבה אנשים, אשר יוכלו להקדיש את זמנם לעניני העיריה הדורשים למוד והתענינות רבה, והרבה מהם אין להם שום נסיון בהנהלת עסקים גדולים כל־כך כבמשק העיריה הנוכחי. הגיוני הוא איפוא, שהמועצה הנוכחית לא תקח עליה להחליט ע״ד שאלות מסובכות וחמורות, כגמר תכנית גדס וההפקעות הקשורות בה, ענין הנמל ומסלת־הברזל וכיוצא באלה, העומדות לפנינו בשעה זו – כי אם תדחה אותן השאלות עד לאחר הבחירות החדשות. וכשנגש לבחירות אלו, צריך יהיה לשים לב לבחור באנשים מוכשרים ובקיאים בהנהלת ענינים גדולים ומורכבים כאלו שבעיריה שלנו.

“הנני חושב איפוא שנחוץ להחליט תומ״י ע״ד בחירות חדשות למועצה בסוף שנה זו, ולבחור עם זה ועדה מורכבת מבאי־כח כל הסיעות של המועצה וגם משדרות שונות של הצבור, העומדות מחוץ למועצה, בשביל להתקין את השנויים הדרושים בחוקה ולסדר לפיהם את הבחירות.

“רק ע״י כל האמצעים האלה יעלה בידי המועצה להשקיט את הרוחות ולרכוש את אמונו של הקהל כלו.

“יזכרו נא השמאליים והימניים גם יחד: הימים ימי משבר כלכלי, ולכן אין לסבך את המצב עוד יותר על־ידי משבר בעיריה. ובשם העבודה הכללית אשר השתתפנו בה כלנו במשך כל הזמן האחרון, הנני קורא לכל החברים ללכת יד ביד לעבודה הקרובה ובכונה לטובת התפתחותה של ת״א, עיר חמדתנו.

“והאמת והשלום אהבו“ בעבודתכם! זוהי הסיסמא היחידה שיכולה להוציאני מן המצב הנוכחי המאיים על הימין ועל השמאל יחד, ואם ישמעו הפעם לדברי ויחפשו יחדיו את הדרך לתועלת האמתית של כל הקהל יחד – והיה זה שכרי על הפרישה“.

“והאמת והשלום אהבו“ - זוהי גם הסיסמא העברית של דיזנגוף. בזה מוכרחים להורות גם מתנגדיו.


  1. הדברים נכתבו לפני אותו הפולמוס, שגרם להסתלקותו של מר דיזנגוף מעירית תל–אביב. אך אני מקוה–וזוהי גם תקות רוב תושבי העיר–שהסתלקותו זו אינה אלא זמנית, ושבקרוב נראה אותו שוב בעבודתו בתור יו"ר העיריה.  ↩

  2. המכתבים לקוחים «מהמכתבים לתולדות חבת–ציון» חלק שני.  ↩

  3. Обетованная Земля.Е.Хисин.Васход.книга.7 1896  ↩

  4. בשביל דורשי רשימות כדאי לציין פרט זה: דיזנגוף קרא למאמרו: «הארץ והעבודה», אך בעיני יחיאל מיכל פינס לא מצא השם חן, ושדל את דיזנגוף לבחר בשם «הקנין–והעבודה». «שמא מלתא הוא», הנה אני – טען פינס, –נכשלתי וקראתי לספרי «ילדי רוחי», ונתתי הזדמנות לשונאי לקרא לספרי «אלדע רוחות»… גם פה יקראו הלצים «העבודה ארצה» לאמר «דיא ארבייט אין דער ערד אריין».  ↩

  5. מענין: החברה פנתה להברון בשאלה על דיזנגוף, והברון ענה: הוא סדרן נפלא, אבל יותר מדי שקוע בחלומות….  ↩

  6. עיין אגרות אחר–העם, כרך ב‘ עמ’ 201. 203. 215. 218. 221.  ↩

  7. “ביזמתן”במקור המודפס, צ“ל ”ביזמתו“ – הערת פב”י.  ↩

  8. החבורה הזאת, שעמדה בנגוד למרכז בעלי–המלאכה, היתה מכונה בפי הכל, “חברה לאמיר” ע"פ הדביז שלהם באידיש: לאמיר שלאגען חיסינען (הד“ר חיסין היה אז ב”כ חו“צ בא”י).  ↩

  9. “כותם”במקור המודפס, צ“ל ”כותב“ – הערת פב”י.  ↩

  10. “פ”ר“ במקור המודפס, צ”ל “פר'” – הערת פב"י.  ↩

  11. “ה. דינגוף”במקור המודפס, צ“ל ”מ. דיזנגוף“ – הערת פב”י.  ↩

  12. ביום שהכריזה תורכיה מלחמה על רוסיה נמצא דיזנגוף במושבה “רחובות” בישיבת ועד “אגודת נטעים”, בתור בורר, אבל ועד תל–אביב הנבוך שלח אליו תיכף רץ מיוחד כדי להביאו לת"א.  ↩

  13. “דיזנגזף”במקור המודפס, צ“ל ”דיזנגוף“ – הערת פב”י.  ↩

  14. בעת שדיזנגוף היה דואג לכלכלת היהודים האסורים בבית הסהר בדמשק דאג גם לעורך “הכרמל”, והיה שולח לו מכלת וגם שמיכה. בעת שהוציאו את האסירים דרשו את ערבות דיזנגוף בעד כלם והוא נתן אותה גם בעד לא יהודים שהיו בין האסורים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!