¹    🔗

אליעזר ליפא יפה

“דאגה בלב איש ישחנה”.

כדאי שאקדים: כי המחשבות והדאגות אשר אשיח בזה לא התעוררו בי לרגל הועידה החקלאית, כי אם הטרד יטרידוני זה עידן ועידנים. ואך מחוסר זמן ומעבודה קשה, ואף גם מתוך התאפקות תמהון אל פעמיה של תנועת העבודה שלנו בארצנו, נאלמתי דומיה, ונסחבתי אחרי עגלתנו, המרצדת במורד – לדעתי אני – עד אשר נתקלתי עתה, לרגל הועידה החקלאית, ברגבי “ניר”, ואתעודד להשיח את אשר עם לבבי.

המצב בתנועת עבודתנו כאן הנו כזה:

א. הלאום והמעמד. קיימות מפלגות, ובעיקר זרמים מחוץ למסגרות המפלגות, אשר קוים בולטים מאוד מבדילים בין השקפותיהם היסודיות: ישנם בתוכנו בעלי השקפה לאומית עממית, אשר למרות היות העבודה (לא רק רעיון העבודה כי אם עצם העבודה) יותר מדת להם, ובשום אופן לא ימירו את העבודה אפילו בעסקנות במפלגות והסתדרויות העבודה – בכל־זאת רואים הם את עצמם בנים לכל העם העברי, ולא רק למעמד העובדים העברים. ועל־אחת־כמה־וכמה שלא יסכימו לצאת מאַחֲוַת כל המעמדות של לאומם, כדי להיכנס לברית הבין־לאומית של מעמד הפועלים (מדוע יהיו אלה ככה, אנמק אולי בפעם אחרת, כי כאן אין זה מעניני). ולעומת אלה ישנם בתוכנו בעלי השקפה מעמדית, ובהם גם כאלה, אשר אף כי כיום עודם פעילים בשדנו הלאומי (הציונות, הועד הלאומי וכו'), אך אין הם מכחישים כי מגמת פניהם הוא לביצור המעמד, עד שיעשה לגוי גדול ויוכל להתנער מכל קשריו אל שאר מעמדות העם העברי, ותחת זה לקשור קשרים (כבר כיום יקשרו את הקשרים האלה) אל מעמד הפועלים “המקומי”… והבין־לאומי. – והנה שתי ההשקפות האלה אינן יכולות בשום אופן ל“היות לאחדים”. ואם במשך חמש השנים האחרונות, מאחרי ועידת חיפה, השתררה ההשקפה המעמדית, הרי היה זה בעיקר משום שעובד אדמתנו (אם חבר הקבוצה או המושב או הפועל במושבה בגליל) השקוע בעבודתו בשלושה רבעים של המעת־לעת, התיחס בשויון נפש, מקוצר זמן ועבודה קשה, אל אשר ידברו בשמו ולא רוחו. ואולם עתה למראה הפעולות הנעשות להגשמת התורות המעמדיות (האירגון המשותף) והסוציאליסטיות קיצוניות² (סוציאליזציה של המשק החקלאי שלנו) מורגשת כבר התעוררות והתכוננות של הזרמים האלה להביע גם את אמרתם הם, ולהעביר תחת הבקורת גם את הפעולות שנעשו עד עכשיו בשמם ולא רוחם. ועל דעתי לא עולה כלל כי ינסה הרוב בתוכנו להרכיב בכוח את השקפותיו על המיעוט, אשר יבטא את השקפותיו הוא בבהירות מספקת ולא יסכים עוד להיחשב כשותק ומודה לרוב.

ב. הכפר והעיר. מאז ומעולם יעמול עובד האדמה (בכל העמים ובכל הארצות) למעלה מכוחות אנוש, ואת כל עמלו תקח לה העיר. נזיד עדשים ופת קיבר, מצע קש לשינה חטופה הם מנת חלקו של העובד בכפר. ומהו חלקה של העיר, ואף של העובד בעיר, בהשואה לזה של הכפר, הרי אין צורך לפרט כאן; אך העיר לא תדע שבעה בזה, ותקח לה לשלל גם את נפש הכפר וחופשתו. ואצלנו ב“חברת העובדים” שלנו, לרגל שיטת הריכוז עד בלי די, אשר התוו להם המנהיגים של חברת־העובדים, מגיעים כבר הדברים לידי כך, שיחס חברת־העובדים אל הכפר חדל מהיות יחס “אם אל בת”. - - - על עובד האדמה שלנו הוטל לא רק לפרוס מלחמו הצר לנמלים ולכל מיני תולעים, לחגבים ולעכברים, לארנבות ולשועלים, לאילות ולצפרים ואף לגנבים ולשודדים; ולא רק ממשלת הארץ מכבידה את אכפה ומסיה על עובד האדמה יתר מאשר על כל שאר התושבים; אלא אף חברת־העובדים שלנו, שמה את כל מעינה לרומם ולהאדיר את העיר על חשבון הכפר העובד. עד חורף תרע“ט התקיימה בארץ רק הסתדרות חקלאית, אשר פעלה ויצרה לה מוסדות (קופת־חולים, המשביר וכו') לצרכי העובדים ולטובתם בלי מגמות צדדיות; ואולם באותו חורף עם הנדודים בפתח־תקוה, ובחורף תרפ”א בחיפה, הפכו את ההסתדרות החקלאית אך לזלזל בעץ ההסתדרות הכללית –

ג. צורות ההתישבות. גם הכפר אינו כולו מגוון אחד. קיימות אצלנו לא פחות משלוש צורות להתישבות חקלאית. ויכולים להם מנהיגים אלה או אלה לקרב או לרחק צורה זו או אחרת, ולתת ציונים מבעלות האנושיות והחברתיות לצוּרה זו או זו, למרות זה שהם עצמם בחייהם נמצאים מחוץ לכל שלוש הצורות העמלות האלה; ואולם כל אנשינו העובדים בכל הצורות העמלות האלה יודעים על מה ולמה יעבדו ויחיו ככה ולא אחרת, ולא יתכן שלא יעמדו על זכותם לעבוד ולחיות כפי השקפותיהם. ולא מחכמה ימשיכו מנהיגים להעדיף חלק על חלק בהסתדרות האחת. יודע כל חלק את ערכו הוא, ואת מהוּתו הוא, וכל מי שבחר לו צורת עבודה וחיים זו או אחרת, הן לא יוכל להסכים, כי בלהטי התקנות של מוסדות יעקר ויהפך משרשו אל צורות חיים אשר לא בחר בהן מדעתו.

ועתה אל ענין “ניר” וענין חתימת החוזים בין ישובנו החקלאי והמוסדות הציוניים.

 

ב.    🔗

“ניר”, על־פי תקנותיה, המאושרות ע"י הממשלה, הנה “חברה שיתופית להתישבות עובדים עברים בערבון מוגבל”, ולה תקנות על־דבר הסמכות ועל־דבר החברוּת, על־דבר ההנהלה ועוד.

בסימן א' נאמר: "מטרות החברה (ניר) הן:

1) לאחד על יסודות שיתופיים פועלים, העסוקים בכל ענפי עבודות האדמה והכשרה חקלאית.

2) להרים את מצב החקלאות לענפיה ולבסס את המשקים החקלאיים של החברים.

3) להכניס עובדים חדשים לחקלאות, לסייע להם בחינוכם והשתלמותם במקצוע ולהקים משקים חקלאיים חדשים.

4) להיטיב את מצבם החמרי והרוחני של החברים ע“י עזרה הדדית”.

לכאורה הרי זאת היא ההסתדרות החקלאית, עם כל היקף פעולותיה של זו; ואולם ב“סמכות החברה ניר” נכנסות גם פעולות, אשר ההסתדרות החקלאית עד עכשיו לא עסקה בהן, ואשר לחברים רבים של ההסתדרות החקלאית יכולה להיות גם התנגדות פרינציפיונית להן. למשל: “ניר” יכולה לרכוש ולקנות קרקעות, ובאופן זה אנחנו מרשים גם למוסד אחר, מלבד הקה“ק, להיות לו בעלוּת על קרקע הלאום. המוסד הנו אמנם של חברת־העובדים “שלנו”, אולם היכולים אנו להרשות לעצמנו מה שאיננו מרשים לחברות אחרות? ועוד זאת: “ניר” תהיה לא רק בעלת קרקע, אלא גם בעלת מכשירי העבודה בחקלאות, כי מתקנות “ניר” בסימן א' בולט בפירוש כי בפעולה ההתישבותית אשר “ניר” תעסוק בה, לא תעשה כמו קרן־היסוד, המוסר את המשקים למתישבים, בתנאי שיסלקו את ההלואה והמשק יקום למתישבים. “ניר” מציגה לעצמה בתקנותיה: “להעמיד ברשותם של הקיבוצים, או בריתות של קיבוצים, שטחי אדמה, בניני, אינונטר חי ודומם נגד דמי שימוש או דמי הפחתה”. “או בתנאים אחרים” גם כן כתוב שם, ואולי אפשר יהיה בשעת הצורך לפרש את המלים “או בתנאים אחרים” גם נגד תשלומי החוב בתנאי שהרכוש עובר למתישב; בכל אופן ברור גם ש”ניר" תהיה בעלת רכוש גדול של בנינים, מכונות, ובעלי־חיים, ואותם תמסור, על־פי הסכמה מוקדמת כמון, לעובדים נגד דמי שימוש והפחתה. והנה מצד הפרינציפיוני אין להתנגד לכך שאיזו חברה תעסוק בזה; ואולם ההסתדרות החקלאית, אשר נלחמה בחוות בכל צורותיהן, אינה יכולה, לדעתי, להיות בעלת חוות כאלה, יען כי הן, לא פחות מן החוות הקודמות, רק תורדנה את הרכוש לטמיון ותשבורנה את נפשות העובדים בהן. בכל אופן ברור כבר מן התקנה על־דבר “סמכות ניר”, שאין זאת ההסתדרות החקלאית והועד המרכזי שלה הקיימים עד עכשיו.

ולא רק בהיקף הפעולות אין ההסתדרות החקלאית של עכשיו ו“ניר” של מחר היינו הך, כי עוד פי כמה יותר עצום ההבדל היסודי אשר במהוּת ההסתדרות החקלאית למהותה של “ניר”: הסתדרותנו החקלאית, ברוחה לא לבד הדמוקרטית, אלא המשפחתית כמעט, למרות הבדלי הצורות הישוביות שבה – ו“ניר” חברת המניות… בערבון מוגבל, אשר תקנותיה אינן נבדלות מתקנות טרוסט אמריקני (כאשר נראה מן התקנות). המנהיגים שלנו, היושבים ראשונה במנהלת “חברת העובדים”, הגיעו בשיטת הריכוז שלהם עד כדי כפיית הר כגיגית עלינו, כי נמיר את היצירה האורגנית־נפשית של העובדים החקלאים ב“חברת המניות בערבון מוגבל ניר”, אשר הציגו לפנינו.

“ניר” היא חברת מניות משלושה סוגים (סימן ה'):

א. מניות חברים בנות לירה אחת. מנות אלו נמכרות רק לחברים ולכל חבר רק מנית חבר אחת (וע"פ סימן ד': “חברים יכולים להיות כל אותם חברי “חברת העובדים”, העובדים בכל ענפי החקלאות או בהכשרה חקלאית”, הרי שהחברה היא חקלאית).

ב. מניות־יסוד, עשר במספר, שהן קנין “חברת העובדים”.

ולפי התקנות סימן י“ח, יהיה בועידה כללית קול אחד לכל מנית חברים אחת, ובאי־כוח מניות־היסוד נקבעים ע”י מנהלת חברת־העובדים, והם מצביעים – בועידה – כגוף אחד בהתאם להוראות שנתקבלו ברוב המוחלט של חברי מנהלת חברת־העובדים. התקנה אומרת הלאה: כי למצביעים בתור באי־כוח של “חברת העובדים (כלומר עשר מניות היסוד שנקבעו ע"י המנהלה) יש ביחד מספר “קולות שוה למספר יתר המצביעים”. ואם למשל יקרה כדבר הזה שכל חברי “ניר” החקלאים, בעלי מניות החברים, יצביעו בועידה בעד איזו שאלה, ובאי־כוח המנהלה של חברת־העובדים יצביעו נגד, מי יכריע? אל תדאגו! הקתנה אומרת: “לשלושה חברים של המנהלה (התקנה אינה מפרשת אם מנהלת“ניר” או מנהלת חברת־העובדים, ואולם המנהלה ) הנקבעים על־ידה (מובן על־פי רוב דעות מוחלט) יש זכות ההצבעה בועידה, גם אם לא נבחרו לועידה” בתור צירים. ובכן ידוע כבר מי יכריע במקרה של התפלגות הדעות לשני צדדים: מצד אחד כל החברים החקלאים העובדים, ומצד שני המנהלה של חברת־העובדים, שיכולה להיות בת חמשה או שבעה או אחד עשר חברים, שגם הם מתחלקים לרוב ומיעוט – הרי הרוב הזה, שכולו אינו יותר מאשר 3 או 4 אנשים, אמנם עליונים, בכוחם, לפי תקנות “ניר”, המאושרות ע”י הממשלה, להכריע בשאלות חקלאיות וישוביות השובות והפרינציפיוניות ביותר, גם נגד כל אלפי ורבבות החברים החקלאים העובדים.

בתקנות “ניר” מדובר גם על־דבר מקרים של אי־הסכמה בין ההנהלה של “ניר” והחברים בשאלות כלכליות יום־יומיות שלא בועידות. וגם במקרים כאלה אומרת התקנה (סימן י"ז) כי “הזכות ל”חברת העובדים" (כלומר: למנהלתה), במקרה שהיא רואה צורך בכך, להשתתף בהערכת הנכסים (של החקלאים), ואז ההחלטה מתקבלת בישיבה משותפת של מועצת חברת־העובדים עם מועצת “ניר”. וכן בסימן כ"א נאמר: כי הועידה הכללית (של “ניר”) מחליטה על עיקרי השיטה שלפיה נקבעים:

א. שכר העבודה היומית והקבלנית לכל הפועלים העסוקים בעבודת החברה (ז"א החקלאים).

ב. מחירי היבולים, השגר והתוצרת של משקי החברה ומשקי החברים (ז"א כל פרי עמלם של החקלאים). ו“הזכות ל”חברת העובדים" (המנהלה?), במקרה שהיא רואה צורך בכך, להשתתף בקביעת מחרי העבודה והתוצרת “במשקים ובעבודות החברה”, ואז ההחלטה מתקבלת בישיבה “משותפת של מועצת חברת־העובדים ושל מועצת ניר”.

נפלא הוא עד כמה שרוח הדמוקרטיות של מנהיגי חברת־העובדים מחוקקי תקנות “ניר” הגיעה, עד שלא הסתפקו בזה, שבועידה כללית של “ניר” ההכרעה היא כולה בידי מנהלת חברת־העובדים; ותקנו תקנות נוספות, שגם מחוץ לועידה, ובשאלות שלא דנו ולא החליטו שם כלל, או דנו והחליטו אחרת, יכולה המנהלה של חברת־העובדים להחליט ולקבוע (בכל מקרה שהיא רואה צורך בכך) את כל אשר ידבנה לבה, לתקן נשמת וגוף הכפר במלכות שדי… התקנות דאגו גם לכך, שבמנהלה של “ניר”, אשר תהיה בת 5 – 11 חברים, אחד מהם ממונה מטעם מנהלת חברת־העובדים,ורק יתרם נבחרים בועידה הכללית, אשר גם שם הן כל ההכרעה בהחלטת היא בידי הרוב של מנהלת חברת־העובדים.

עד כאן על “ניר” כשהיא לעצמה, ועכשיו על “ניר” והחוזים של המשקים הקיימים עם ההנהלה הציונית.

 

ג.    🔗

הענין מוסכם בהחלט בין מצד ההנהלה הציונית ובין מצד כל המשקים, לצורותיהם השונות, אשר נוסדו עד עכשיו, כי יש צורך ותועלת לשני הצדדים בחתימת חוזים מתאימים, אשר יקבעו את הזכויות והחובות ההדדיות שבין המוסדות המישבים ובין המתישבים. ועוד לפני שנתים בערך החלו במשאה ומתן על־דבר סעיפי החוזים האלה, אך אחרי כן נפסק המשא־ומתן, יען כי מטעם הועד הפועל של חברת־העובדים התיצב המרכז החקלאי על דרישה אולטימטיבית מאת ההנהלה הציונית, כי זו לא תחתום חוזים עם המתישבים עצמם, כי אם עם חברת “ניר”, בתור בעלת או ביאת־כוח כל המשקים החקלאיים. הדרישה כלפי ההנהלה הציונית היא בערך, או בדיוק, כזו: ההנהלה הציונית מכירה בחברת־העובדים ע“י ביאת כוחה, “חברת ניר המאושרת” ע”י הממשלה, בתור האישיות היורידית היחידה, האחראית לכל הכספים אשר השקיעה ההנהלה הציונית במשקי העובדים, מבראשית ועד היום הזה. ולכן היא חותמת חוזה או חוזים עם “ניר”, שבתכנם אומרים החוזים האלה:

א. כי “ניר” מצדה מתחייבת לגבות את החובות מן המשקים ולהכניסם להנהלה הציונית על־ידי סעיפים מיוחדים לכך. וכן “ניר” אחראית לשמירת היסודות העיקריים אשר הונחו ביסוד המשקים האלה.

ב. ההנהלה הציונית רושמת בספרים החוקיים את המשקים על שם “ניר”, ומשאירה לעצמה “שעבוד” המשקים כל זמן שהחוב לא נפרע, ובאותה המידה ש“ניר” מסלקת את חלקי החוב, במידה זו ישתחררו חלקי המשקים משעבודם להנהלה הציונית ויעברו להיות קנינה המוחלט של “ניר”. והנה לוא היתה ההנהלה הציונית מסכימה לדרישה זו, אזי היתה חברת־העובדים ובתה “ניר” חותמות את החוזים מבלי להתחשב הרבה בדעת “הנכדים” (המשקים); ובתוקף האישור של הממשלה שיש לחברת “ניר”, ובתוקף החוזים עם ההנהלה הציונית, מאושרים גם הם ע“י הממשלה, היה המשק החקלאי העובד, על כל נכסי־צאן ברזל, וצאן אדם שבו, קם למקנה לחברת המניות בערבון מוגבל “ניר”, בת “חברת־העובדים” ומנהלתה העירונית. מה היתה “ניר” עושה אחרי זה – גם כן גלוי וידוע כבר: המשקים מחוייבים לשלם את ההלוואה שקבלו מאת ההנהלה הציונית בצירוף הריבית, על־פי אותם התנאים, אשר “ניר” התחייבה בחוזים, ורק בהבדל זה: ש”ניר" משחררת, ע“י התשלומים, את המשק משעבודו להנהלה הציונית; ואולם, העובדים במשקים אלה אינם משוחררים ע”י תשלומיהם כלום בשביל עצמם, כי הכל נשאר קנין “ניר”, ואחרי אשר העובדים ובניהם אחריהם ישלמו כבר את כל החוב עם הריבית, יצטרכו בכל זאת להמשיך לשלם ל“ניר” דמי שימוש ודמים אחרים לעולם ועד, כי קנין עולם הם העובדים החקלאיים ובניהם אחריהם לחברת המניות בערבון מוגבל “ניר”.

ולא זה בלבד, אלא גם מחירי היבולים של השדה והגן והכרם, ומחירי השגר של הבקר, הצאן וכדומה, ומחירי התוצרת של המשקים האלה יקבעו ע"י מנהלת חברת־העובדים, במקרה שתראה צורך בכך…

אכן ההנהלה הציונית אינה מסכימה עד עכשיו לחתום חוזים אלא עם המתישבים עצמם, ובאה הצעה מאת הח' קפלנסקי האומרת: כי “ניר” תבוא לידי הסכמה עם המשקים ותחתום אתם חוזים מאושרים ע“י הממשלה, ובחוזים אלה מודיע כל משק ומשק, כי במידה שיתשחרר ע”י תשלומיו משעבודו להנהלה הציונית, באותה מידה ישתעבד לחברת “ניר”. ואז יכולים המשקים לחתום בעצמם חוזים עם ההנהלה הציונית, והמטרה הושגה בכל זאת.

אך אם גם יסכימו להצעה זו אין משתנה כאן כלום לעצם הענין. כי מן המתישבים הרי ידרש, כי כשם שבעד הקרקע ישלמו לקה“ק דמי חכירה לעולם, אך הקרקע לא יהיה רכושם, ככה גם בעד הבנינים והאינוונטר הנד ישלמו דמי שימוש ל”ניר" לעולם, אך הם לא יהיו רכושם.

ואולם, בעד הקרקע הן לא ידרש שהמתישב ישלם גם את כסף ההשקעה היסודית, כי אם אך ורק דמי חכירה; ודרישת “ניר” היא שישלמו את כל ההלואה והריבית, ומלבד זה ישלמו גם דמי שימוש.

ושוב: הקרקע הן קיים לעד. ותשמישי העבודה הן ילכו ויפסדו ודרוש לחדשם, והרי על צוארו של עובד האדמה חבל משולש; א) לסלק את ההלוואה; ב) לשלם את האמורטיזציה ל“ניר”; ג) להשיג אפשרויות לחידוש האינונטר ועוד. ועוד זאת: הקה“ק מקבלת רק דמי חכירה בעד הקרקע, ומשאירה לעובד את כל פרי עמלו, מבלי להתערב בזה, ואולם מנהלת “חברת העובדים” על פי תקנות “ניר”: א) תובעת את תשלום ההלואה, ב) דורשת דמי שימוש וגם ג) קובעת את המחירים לפרי עבודתו של עובד האדמה. וגם זאת: על־פי סימן י”ג מתקנות “ניר” צריכה מנהלת “ניר” להוציא מתוכה (וכמובן גם להוציא ממשקיה) את כל חבר, אשר הוצא מאיזו סיבה שהיא מ“חברת העובדים”. וסיבות להוצאת חברים בדרך אדמיניסטרטיבית מחברת־העובדים ישנן די כבר כיום ותתרבינה עוד יותר בעתיד. לדוגמה: “נחלת־יהודה” אינה מסכימה באיזה דבר לסידורים שבינה ובין משק־הפועלות שם, והריהי מוצאת מחברת־העובדים. מחר לא יסכים מי שהוא שירשמוהו בתור חבר באינטרנציונל השני או השלישי, ויוּצא מחברת־העובדים וכו'. ובכלל, הרי המוסדות של חברת־העובדים רבים והולכים וירבו וילכו, וכל מוסד הוא חובה, וכל המורד יוצא באופן אבטומטי מחברת־העובדים.

על עצם הענין של העברת משקנו החקלאי לרשות המעמד כבר עמדתי למעלה, וחושב אני למיותר גם להאריך בזה, ורק עוד תמיהה אחת מוכרח אני להביע כאן: מתמיה עד מאוד מדוע זה נפתה חברת־העובדים שלנו לעבר הדף: להעביר לרשות המעמד את המשק החקלאי, למרות זה שעוד אין לחברי ההסתדרות החקלאיים כל רכוש משלהם, והדבר קשור גם בקושי גדול מצד ההנהלה הציונית. ומדוע לא פנו אל הצד העשיר: להעביר לרשות המעמד את מגרשיהם ובתיהם של חברי חברת העובדים בעיר? מדוע לא יסדרו אתם חוזים, כי רכושם במידה שהשתחרר וישתחרר משעבודו לבנקים ולמלוים, ישתעבדו לחברת־העובדים? אמנם לא הבת “ניר” מתאימה לזאת, ואולם בזה אין עיכוב, יען כי חברת־העובדים יכולה ללדת בת אחת מתאימה בשביל הלאמת הרכוש העירוני, שאגב מלבד בתים ומגרשים הן ישנם גם קואופרטיבים שונים לחרושת ומלאכה. החברים העירוניים הנם גם “בעלי הכרה סוציאליסטית” יותר מן הכפריים “המשמרים”. ואגב יש שם לשמור גם על פרינציפים, כגון: שכר דירה גבוה, דירה מרווחת לצד אוהל קרוע של חברים גם שניהם; וגם קניה שלא ע"י “המשביר”, ועוד הרבה חטאים שחברי “חברת העובדים” העירוניים דשים אותם בעקבם. ומדוע לא עלה על דעת המנהלה של “חברת העובדים” לפעול את הגדולות והנצורות שבהלאמה לרשות המעמד בין אנשי המעמד שבעיר? מדוע עזבו את זה והלכו אל כבשת הרש?!

 

ד.    🔗

ומוצא אני צורך גם לסכם את דברי בצורת הצעות לועידתנו החקלאית:

א) ההסתדרות החקלאית תשוב להתקיים, כאשר לפני ועידת ההפלגה בפתח־תקוה, בתור אוטונומית ובלתי־כפופה להסתדרויות ומוסדות אחרים.

ב) הקשרים שבין ההסתדרות החקלאית ובין ההסתדרות או ההסתדרויות העבריות הבלתי־חקלאיות שבארצנו (בניה, סלילה, חרושת ותעשיה בלתי־חקלאיות ושלא בכפר, רכבת וטלגרף ועוד) הנם רק אינפורמטיביים לשם עזרה הדדית בשעות הצורך, ולשם סידור וקיום מוסדרות שתועלתם משותפת.

ג) המוסדות שיש בהם צורך ותועלת משותפת להסתדרות החקלאית והסתדרויות אחרות, כגון קופת־חולים, תרבות, בנק־הפועלים וכדומה, ממשיכים את פעולתם המשותפת בהתאמה המיוחדת לעניני כל הסתדרות והסתדרות, ואין במוסדות האלה כל נטיה וגוון מפלגתי או פוליטי, או כל גוון שאינו מכוון למגמה היסודית שהונחה בכל מוסד ומוסד.

ד) מוסדות שאין בהם צורך ותועלת ישרה להסתדרות החקלאית, אין היא משתתפת בהם בשום צורה, ורק בזמן שעזרתה נדרשת להם, יכולה היא לתת את העזרה על־פי החלטת הועד המרכזי של ההסתדרות החקלאית.

ה) במוסד “המשביר” תהיה בקורת, אם הוא נעמן עדיין לתפקידיו הראשונים לתועלת החקלאות, ורק אם יש בו תועלת וצורך לעובדים החקלאים, או שאפשר להשיבו לכך, אזי ישוב להסתדרות החקלאית, אך יחדל מלשאת שם משותף גם לעיר, אם השתתפות העיר בו להבא אינה יכולה להיות אחרת מאשר עד כה.

ו) את “ניר” תשיב ההסתדרות החקלאית במתנה ליוצריה אנשי העיר, כי ינסו להעביר את הסוציאליזציה של רכוש כל הקואופרטיבים העירוניים, את הבתים והמגרשים של כל חברי ההסתדרות העירוניים, למן העובדים במוסדות ההסתדרות ועד פקידי הבנים ודומיהם; ואולם ההסתדרות החקלאית תמשיך לעת־עתה להסתפק בועד מרכזי נבחר כאשר עד כה, ואם אפשר גם בלתי־מאושר ע"י ממשלת הארץ, שתפקידיו וסמכותו יהיו כאשר עד כה.

ז) ההסתדרות החקלאית מקבלת לתוכה אך ורק חברים העובדים בפועל בחקלאות לכל ענפיה, בין בתור מתישבים בקבוצות ובמושבים, על יסוד עבודה עצמית נקיה בהחלט, ובין בתור פועלים במשקים חקלאיים אחרים. חברים מתקבלים להסתדרות החקלאית רק אחרי עבדם חצי שנה בחקלאות והודעתם שברצונם לעבוד בקביעות בחקלאות. חבר העוזב את העבודה בחקלאות (אם לא על־פי החלטת המרכז החקלאי) ועבר לעבודה אחרת, אף אם הוא מודיע שבדעתו לשוב לחקלאות, חדל בכל זאת מהיות חבר אחרי חצי שנה של עבודה חיצונית. מי שעוזב את החקלאות ומודה שאינו חושב לשוב, חדל תיכף מהיות חבר.

ח) למרכז החקלאי נבחרים אך ורק חברים חקלאיים.

ט) למעלה משתי שנים רצופות אסור לחבר לעזוב את עבודתו החקלאית, אפילו למטרה של עבודה במרכז החקלאי או באחד ממוסדות ההסתדרות החקלאית.

י) פקידים קבועים במוסדות ההסתדרות החקלאית אינם חברים בה, ובאספות ומועצות יש להם רק דעה מיעצת.

טבת, תרפ"ו (1925).