שימו לב: לפניכם קובץ ללא ניקוד, שנועד לאפשר את מציאת יצירה זו על-ידי מנועי חיפוש גם כשהחיפוש בוצע ללא ניקוד.

אנא לחצו על הקישורית הזו כדי לעבור ליצירה עם הניקוד

_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בעבור נעלים

י"ל גורדון

לתוכן העניינים

 

 המונים המונים לבית הכנסת, כי חזן יתפלל בבית הכנסת ! ימים רבים לבלטרימנץ ללא חזן אמת יפה קול ומיטיב נגן. אחד היה ר' גרונם אשר הרנין לב שומעיו בנגונו וירעיש  ה ע ו ל ם  בשאגתו. סולם היה מוצב בגרונו וקולות אלוהים עולים ויורדים בו, מקול ענות גבורה חזק מאד עד קול ענות חלושה ודממה דקה מן הדקה. והיה כאשר ירים ר' גרונם את בוהן ידו הימנית ויתקעה בפיקה שבגרונו וירעם בקול גאונו והאופנים ברעש גדול מתנשאים והתרועות והשברים יוצאים צנופים ודחופים, אז שומעיו יאמרו לו: "קול רעם בגלגל" ! וכי ישפיל שאגתו עם ארבות ידיו והיה קולו כקול יונה מנהמת, צפצפה שמו, ושמע השומע ואמר: "עוף השמים יוליך את הקול" !

כל ישראל יש להם חלק בחזנות ולכל אחד ואחד אם רב ואם מעט נטיה טבעית וכשרון לזמרה ונגינה. כהרבה תכונות אחרות שבני ישראל מצוינין בהן נקבעה גם התכונה הזאת בנפשם בימי צר ומצוק, לרגלי הקורות אשר העיקו עליהם בקורות בית הבד. צא ולמד, מפני מה בני ישראל מברכין מאה ברכות בכל יום ומתפללין יותר משאר בני אדם ? מפני שכיון שראו יד האומות הולכת ומתגברת וידם הולכת ומתמוטטת וראו ההיכל חרב ולאומה אין תקומה מפני הצר הצורר, הסיחו דעתם מהיכל האבנים ההרוס ויעזבו את אבניו ואת עפרו וינצלו את קדושתו, וישאוה בלבם בכל המקומות אשר באו שם ובכל הגויים אשר נפוצו בהם. ובכן בנה כל אחד ואחד מישראל במה בעצמו ומקדש מעט בבתי נפשו, שמה לא יבואו זרים ולא יעדו עליו פריצים וחללוהו, ובאשר יבוא שם הוא נושא את מקדשו אתו – וזו כוחו לאלהו ! ומפני מה בני ישראל אוהדים זמרה ורצים לבית-הכנסת לשמוע קול חזן ומשוררים יותר משאר בני אדם ? מפני שכשם שעשו להיכלם כך עשו לשירות ההיכל ולזמירות ישראל. מיום שנשתתקו הלויים בדוכנם ונדמו שירות ההיכל ונתקו המיתרים על הכנורות ונתלו הכנורות על הערבים, מיום אשר "שאלונו שובינו דברי שיר על אדמת נכר", למן היום ההוא שמנו את שירותינו בלוענו ונתקען עמוק עמוק בגרוננו לבלי ישמעו מעל לגבול ישראל, וככה חדרו ונקבעו השיר והזמרה בנפשם ובאו לחלבם ודמם; ועל כן כל אחד ואחד מישראל יש לו חלק בחזנות, ואם אין כוחו בפיו לנגן מאליו אזנו עשויה כאפרכסת לשמוע קול חזן משורר בבית-הכנסת, והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'.

איו לאיש ישראל בעולמו אלא ד' אמות של בית-הכנסת. במקום צר זה ימצא בן האשה הישראלית את כל צרכי החיים ותענוגות בני האדם אשר יבקשו וימצאו בני עם אחר על ארץ רבה. למיום ידע הנער קרוא אבי ואמי עד שמעו שם "אבי זקני" מפי יוצאי חלציו בני שלשים ובני רבעים. חצר בית-הכנסת הוא המקום הממציא לו כל צרכיו וכל חפציו. בחצר הקטורה ההיא ישחק הילד ב"סוסים" באחזו בכנף בגד חברו ו בציצית הכנף וינשא על כנפי רוח, מדלג על ערמת הזבל ומקפץ בבצאת מי-שופכין, הלוך ודלג וקצה חלוקו סרוח לו מאחוריו כזנב מבעד לחריץ מכנסיו הפתוחים לכל עת מצוא, בין לעת שנצרך הוא לנקביו או שנצרך להם רבו כדי להכותו שוט על ירך. בחצר ההיא יתגדל ויתחנך בן האיש הישראלי וילמד את כל תורתו: שם במרחץ אשר בחצר בית-הכנסת ירחץ בשרו ובמקוה אשר שמה יטבול ; בבית מחראות הקהל ינקה את עצמו ובצנורות המים המקלחין שם ירחץ את ידיו לברך ברכת "אשר יצר". על ערמת האשפה הצבורה בטבור חצר בית-הכנסת יעמוד החתן תחת החופה ויקדש לו כדת משה וישראל את בת-זוגו המיועדת לו מ' יום קודם יצירתו ; שם ילמד האב המטופל את ידיו לקרב בצאתו לטרוף בדי גורותיו ולהילחם על נפשו ונפשות בני ביתו, ושמה יובא, אם יזכה לכך, כשוך חמת המלחמה והוא יבוא שלום וינוח על משכבו מנוחת עולמים. בית-הכנסת הוא בית האוסף וחדר העצרה ליום מועד ומקרא העדה. בית-הכנסת הוא התיאטרון אשר אליו ינהרו העם ביום מועד ושבת לשמוע מנגינות חזן נוסע עם להקת משורריו. בית-הכנסת הוא הכלוב ובית-המרזח, שמה יכינו סעודות המצוה ביום סיום והתחלה, ביום חג כל חברה וחברה. בית-הכנסת הוא הזירה אשר בה נכנסין האטליטין, הם טובי העיר ותקיפי הקהלה, להתגושש ולהאבק ברדפם אחרי כבודם כבוד, כבוד המקום אשר שם ישבו לפני האלהים, כבוד עליתם לתורה מוקדם או מאוחר, כבוד קריאתם פסוק ב"אתה הראית" ופתיחת הארון וכדומה. –  אין לו לישראל בעולמו אלא ד' אמות של בית-הכנסת!

אמת כי בימים האחרונים נתקלקלו הדורות ונתמעטה הדמות, עתה ילחכו הקהל מפינכי ההשכלה המדומה כלחוך השור וילמדו אל דרך הגויים אשר סביבותיהם לעשות כמקולקלים שבהם. עתה התיאטראות והקרקסאות מלאים כילק בני אברהם יצחק ויעקב אשר אמרו נואש לקניגיא של לויתן ולא יוסיפו לחמוד להביטו ; חבורות חבורות יטיילו בגנות ופרדסים לראות בבנות הארץ המחוללות בכרמים, יסתכלו  ב ק נ ק ן  ובמה שיש בו וישמו קול באשה ערוה ועגבים מפי בנות הערלים ; חבורות חבורות יאחרו בנשף בבתי הכלוב המלאים משחקים ומשחקות, אשר אנשים ונשים יושבים שם בערבוביא, ומשחקים שקלפים ובקוביא, וימהרו משם לבתי המחול אשר הבאים שמה שמים כלי גבר על אשה ושמלת אשה על גבר ומתחפשים באפר ובמסוה עד דלא ידעו בין ארור המן לארורה זרש. אוי לדור שכך עלתה בימיו ! כי מן העת ההיא גלה כבוד מבתי-כנסיות ובתי-מדרשים ; בחצרות בית-הכנסת יעלו עשבים מאין עובר ושב, ובין כתלי בית-המדרש בת קול יוצאת ומנהמת כיונה : אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם !

ואולם בימים הראשונים ובשנים קדמוניות בטרם פשה הנגע בקירות בית ישראל לא היו ימים טובים לישראל  בבלטרימנץ כימים הטובים אשר היה ר' גרונם עובר בהם לפני התיבה. בית-הכנסת היה מלא מפה לפה פעם בפעם וכל קהל ישראל עומד ופיו פתוח ורירו נוטף מרוב מתיקות והתפעלות הנפש. וגם משאר בתי-התפילות הגדולים עם הקטנים נהרו העם לשמוע איזה ניגון נתחדש היום בבית-הכנסת. הזריזין היו מקדימין להתפלל כותיקין וסעדו לבם, אחר יעבורו בסך רב וימהרו להקדים לבוא אל הרנה ואל התפלה אשר ר' גרונם נושא בעדם, לבלתי ידח מהם נדח ולבלי יפול מנגוניו צרור ארצה. שם שמעו שיר וזמרה כנפשם שבעם וגם שמו בכליהם, כי בצאתם למדו לנגן אחרי ר' גרונם את נגוניו איש כאשר יוכל, החנוני בחנותו והעגלון על סוסו, הסנדלר על סדנו והחייט על שולחנו.

ומשמת ר' גרונם ערבה כל שמחה בבלטרימנץ וקדרו המאורות. כי כמות כל אדם מבני אומנתו מת גם ר' גרונם בחצי ימיו לא מיתה דחופה ולא מיתה חטופה כי אם מיתת כל אדם כמותו, חציה מחמת לקוי הריאה וחציה – מחמת רעב. וזה הדבר אשר מת ר ' גרונם בשני מיני מיתות : ראשי עדת ישראל בבלטרימנץ, אשר נפש ר' גרונם וסגולתו הנפלאה יקרו בעיניהם, יראו פן יאכל ר' גרונם לשבעה ויאבד לב מתנה אשר חננו ה' ופן ישמן ויעשה פימה עלי כסל ואז יעשה גם קולו גס ועב, על כן נתנו לו פרנסתו רק בצמצום ולא בריוח, בצער ולא בנחת ; כי שלשת השקלים אשר שקלו לו מדי שבת בשבתו מקופת הקהל לא הספיקו רק להאכיל את חצי בשרו ובשר נפשות ביתו ; ולא עמדו לו לר' גרונם להציל אותו ואת כל ביתו מחסר וכפן גם עשרה הנערים השובבים אשר היו באים לביתו לקחת לקח מפיו ; ושתי האומנויות הנקיות, החזנות והמלמדות, גם יחד לא נתנו לר' גרונם לחם לשבעה.אמת כי חפץ פרנסי הקהל הצליח בידם ; ר' גרונם לא שמן ולא עשה פימה עלי כסל כי אם, להפך, בשרו כחש משמן ושופו  עצמותיו ; גם קולו לא נעשה עב וגס, כי , להפך, שח ושפל מזמן לשמן ומשנה לשנה, ובאחת השנים בכלות הימים הנוראים ממחרת יום הכפורים, אחרי אשר שמח ר' גרונם אלהים ואנשים בתפלותיו ובזמירותיו, הרגיש פתאום כאב חזק בגרונו ויחל – להקיא דם ; ולא הועילו העלוקות אשר הושיב לו על צוארו רפאל האומן המקיז דם ולא חתולי הזבוב אשר באספמיא אשר הדביק לו מתחת לזרועותיו על צלעותיו. ר' גרונם הלך ודל ומחתלו הלכה הלוך וגבור מיום ליום ומחודש לחודש. הרופא אשר בא לראותו אמר כי לקה בריאה וכי מחלתו אנושה ואין לו תקוה להרפא בלתי אם ילך למעינות הרפואה אשר במדינות הים. אבל גם מן החזנות גם מן המלמדות לא עשה ר' גרונם יתרה די הוצאת הדרך הרחוקה, וראשי העדה הסתפקו בגמלם חסד עמו לתת לו כל ימי החורף  משנה שכרו לבל יחסר לו לחמו הצר, אחרי אשר מחלתו קפחה את פרנסתו האחרת ולא נתנה לו לעסוק עם תלמידיו. ולבסוף, מה יעשה ר' גרונם במדינת הים ? המבלי אין קברים בבלטרימנץ ילך למות במקום שאין מכירין אותו ואת פרשת גדולתו, ובבוא יומו גם קבור לא יקברוהו לפי ערכו וכבודו ! ובאמת כן היה הדבר : כאשר שבק ר' גרונם חיים לכל חי, בראשית ימי האביב  בשנה ההיא, קברוהו בני עדתו בכבוד גדול, בכבוד אשר לא היה נעשה לו במדינת הים, והרב הספידו כהלכה וספר בשבחו והמליץ עליו את הכתוב "רוממות אל בגרונם". האם אין די לך בזה, ר' גרונם נעים זמירות בלטרימנץ ? האם עשה נעשה לך יקר וגדולה כזה לו עזבת עיר מושבך ותלך למות על אדמת נכר בתוך עם אשר לא ידעוך ?

ר' גרונם מת בדמי ימיו ואשתו וילדיו נושאים חרפת רעב, אבל זכרו וזכר נגינותיו חיים וקיימים בקרב בני ישראל  בבלטרימנץ, עוד עד היום ילדים וילדות בשחקם ב"סוסים" ברחובות העיר דוהרים ורוקדים בנגון "כשם שאני רוקד כנגדך" אשר היה שר ר' גרונם ; עוד עד היום גדליה החייט הקטע באמצו את הכפתורים במכנסים אל עבר פניהם ינגן בקול מתוק וערב כקול ר' גרונם בשעה שהיה מעביר הקריאה וקורא פסוק "כפתורים היוצאים מכפתור" ; "עוזר" המלמד בהכותו את צעירי הצאן אחור יספור להם את מכותיו בנגון "קול מבשר מבשר ואומר"  ששמע מפי ר' גרונם בשעת חבוט ערבה ; ירחמיאל החנוני, אשר פשט את הרגל ונעלם מעיני העדה בשמיטת כספים, בדרך בברחו מפני נושיו שמענוהו מפכח את צערו בנגון "ברח דודי" אשר חדש ר' גרונם בחג הפסח האחרון. גם על המיניקות ועל השפחות שפך ר' גרונם את רוחו, ובישנן את ילדי בעלות-בתיהן תצלינה אזנינו לזמרת "שושנת יעקב" או "היום תאמצנו" ; גם "הילני" הגויה, הבאה ביום שבת להסיק התנורים ולהיטיב את הנרות, גם היא יודעת פרק בשיר מזמרותיו של המנוח, וביום השבת בפתחה בשיר פיה בטלטלה את החמין ידמה לנו כי נפתחו שערי גן עדן וריח שדה אשר ברכו ה' נודף בכל נאות יעקב ושפתותיו של ר' גרונם דובבות בקבר.

ואולם כשם שהריח הנודף מקדרות החמין לא ימלא את הבטן החסרה, כך לא מלאו שריקות עדרים אלה את האוזן אשר שכתה לשמוע את הנגונים יוצאים מפי ר' גרונם, בנעימותם וצביונם. ימים על שנה עברו, חגים ינקופו ומקום ר' גרונם עודנו יפקד. בימים הנוראים ובימי החג נמנה לרדת לפני התיבה בבית-הכנסת הגדול – ר' ברוך המנקר. ר' ברוך זה היה זקן אם כי לא רגיל ; זקנו היה מגודל אבל פרקו בשיר לא היה נאה ; בבדיקת הריאה היה מדקדק כחוט השערה אבל בקריאת עברית לא היה מדקדק כל צרכו. ובכל זאת עברו שנים רבות ואין איש מראשי העדה שם על לב לבקש להם חזן אחר תחת ר' ברוך, כי היה ר' ברוך ירא אלוהים מרבים – ושני בשני להרב. בראשית המנות המנקר במקום ר' גרונם היה העם כמתאוננים, וביחוד רגזו והתגעשו החייטים ומשמשיהם ; ובשבת פ' לך לך, שבת קבועה לחברת חייטים, באו בהמון רב לבית-הכנסת ועכבו את הקריאה והעמידו קול זועות, כי זכרו את מחמדיהם בימי קדם, בעת אשר היה ר' גרונם מתפלל בשבת זאת בבית-הכנסת הגדול לכבודם ולכבוד חברתם. אבל פרנסי הדור והרב בראשם ידעו בפעם ההיא להשיאם לדבר אחר ולדחותם בקש ; וכמעט נשתקע הדבר ונשכח מלבם לולא בא לפתע פתאום מקרה אחד אשר לא קוה לו איש ולא יחל לו בן אדם, ויעורר נשכחות ויטל בצנצנת המים – סער גדול עד לב השמים.

המקרה הגדול ההוא היה, כי ליום השבת נחמו דשנת תרר"ם – לא ידענו באיזה אלף – בא לבלטרימנץ חזן נוסע מדאלהינוב, הוא וקהל עוזריו אתו, וישבות שם.

החזן אשר בא לשבות בעיר בלטרימנץ היה מפורסם בעירו ושמו הלך לפניו למרחקים. אמת כי לא כשם אשר הניח אחריו ר' גרונם בבלטרימנץ, כי לא כל הרוצה לטול שם גדול כר' גרונם יבוא ויטול, והחזן הנוסע הזה היה צעיר לימים – להבדיל בין החיים למתים – מר' גרונם ז"ל, אף שונה ממנו בזה – כי התיחש על בני הנעורים, בני הדור החדש.

באמרנו כי החזן האורח התחשב על בני הדור החדש אל נא יעלה על לבב הקורא לחשוב, כי נטה החזן אחרי בני דור פרוץ זה בלשונו, במלבושיו או במעשיו וישט, חס ושלום, מאחרי מנהגי אבותינו הקדמונים. הס מלהזכיר ! לא מניה ולא דכותיה ! היהיה כזאת בין חזני ישראל ? אפס כי בשתים אלה נדמה החזן אל בני הדור החדש : האחת, כי לא נקרא בשם "יחזקאל", אשר קרא לו המוהל בשעה שהכניסו לבריתו של אברהם אבינו, כי אם בשם אשר קרא לו סופר הקהל בשעה שהכניסו לספר הפקודים – הוא שם משפחתו "סאלאווייציג"; והדבר השני שבו היה חזן דנן מצוין מחזני הדור הישן הוא – שהיה יודע לקרוא נגונים כתובים מעל הספר לפניו. והנה לדבר השני לא שמו בני ישראל את לבם כלל, לפי שהתקיעות המרוקמות על היריעה לא נתנו לקרוא לכל אדם ואין בהן משום חכמה יונית ; וכדי שלא יהיה מכשול ועוון גם בדבר הראשון השכילו להוסיף על שם המשפחה שלו את מלת המין "דער" וקראו לו "דער סאלאווייציק", בלו' "הזמיר הקטן" או בלי אותיות המקטינות "דער סאלאוויי" – הזמיר ; ועל ידי זה הסבו את שם המזפחה, שיש בו משום חוקות הגויים, לשם הכנוי שאין בו משום חוקותיהם, ונהגו בו להקל.

לאחינו בני ישראל סגולה מיוחדת לקרוא לאשר יקראו שמות וכנויים מתאימים לטבע הנפשות או המושגים מתחלת בריאתם. אולי מורשה היא בידם מאביהם אדם הראשון שידע לקרוא שמות לכל נפש חיה ולכוון לדעת קונו. גם שם "הזמיר" אשר קראו בני עדתו לר' יחזקאל נאה לו והוא נאה לשמו, כי כזמיר גם הוא יפה קול מטיב נגן, וצנפות כדור בגרונו כאשר בגרון הזמיר ; וגם הוא יחבא כל ימי החורף במקום מושבו בסתר קנו ובהגיע ימי האביב והחום יתעורר, ופרש מוטות כנפיו כזמיר לשוט בארץ ולשורר.

ויהי בהשמע בבלטרימנץ בערב שבת נחמו תרר"ם כי "הזמיר" הגיע וכי ביום המחרת יתפלל בבית-הכנסת ותהום כל העיר עליו, בכל המנינים ובכל בתי-התפלות השכימו להתפלל עם הנץ החמה והקדימו לסלק התריסין מן התנורים ולאכול את החמים הטמונים נא, בטרם שהגיעו לגמר בשולם, ואחר מהרו המונים המונים לבית-הכנסת. ויהי בית-הכנסת מלא מפה לפה אנשים ונשים מכל פנות העם ויגדל הדוחק מאד. עד השעה השניה אחר חצות האריך "הזמיר" בנגינותיו אשר הקרו כמים שאין להם סוף, וההמון נמוג מרוב מתיקות, לא תמלא אוזן משמוע. אמת כי המתפללים התדירין בבית-הכנסת אשר לא סעדו לבם ישבו על מקומם כאלו חרב מונחת בין ירכותם והכרת פניהם הזועפים ענתה בם כי לא נחה דעתם  בחזן המאריך לבשתם ולבושת קיבתם, ויהיו שיריו להם – שירים על לב רע; אבל לכל תכלה יש קץ ובכן בא הקץ גם על נגינות "השמיר", וכשוך חמת המתפללים אחרי שברם רעבונם בחמין שנצטננו ושנתבשלו יותר מכפי צרכם לא יכלו לעשות בנפשם שקר מבלי להודות גם המה כי – פלאים נגינות "הזמיר".

כל היום ההוא היתה היער בלטרימנץ כמרקחה ; מזקן ועד נער, אנשים ונשים ישיחו בחזן ובנגינותיו, וביחוד ששו ועלזו בכל לב כעלות המנחה בבית-תפלתם של החייטים אשר אצל גדליה הקטע מרוחו עליהם, ורבים מהם נסו להוציא את הקולות ואת השברים כאשר הוציאם "הזמיר" ולא יכלו.

ממחרת השבת יצא "הזמיר" בלוית ראש עוזריו לסבב על פתחי נדיבי העיר, כאשר יעשו כל החזנים המחזירים בעירות לאסוף נדבות די צרכם לשקוד על דרכם הלאה. אבל חייטי בלטרימנץ גמרו אומר לעצרו ולא נתנוהו לעבור בלתי אם יתפלל בשבת הבאה בבית-תפלתם על פי גורלות. וכאשר נאות הזמיר להצעתם נכנסו גבאי בית-התפלה של החייטים בעובי הקורה, והקטע יצא בקב שלו ויחלק גורלות לכל החפץ לשמוע אל הרנה ואל התפלה, וירבו הקופצין.

במרוצת ימי המעשה בקר "הזמיר" בבתי "פני העיר" ומנהיגי הקהלה וימצא חן בעיניהם ויקח לבבם בראותם כי בר אוריין ובעל נימוס הוא ; וביחוד נטו אחריו רבים מבני הנעורים, יען כי ינגן במישרים על פי חכמת המוזיקה החדשה וישורר דברים שבכתב מעשה ידי החזנים המפורסמים זולצער, וויינטרויב ומרעיהם אשר בא שמם עד בלטרימנץ.

גם בשבת השנית משך "הזמיר" לב שומעיו בקולו ויקח נפשות בנגינותיו. אז באו גבאי בית-הכנסת לחייטים בעצה עם אחדים מבני הנעורים בני עשירי העדה להשתדל למנות את "הזמיר" לחזן קבוע בבלטרימנץ, ויבואו וידברו לפני פרנסי הקהלה לאמר : עד מתי תהיה עדת ישראל בבלטרימנץ בלי חזן ? הנה הקרה ה' לפנינו את "השמיר" ; אל תתנו לו לעבור שמא יקדמנו אחר ; עצרוהו ויהי חזן לנו ככל קהלות ישראל. הנה הימים הנוראים ממשמשים ובאים ובעל-תפלה אין לנו כדרך כל הארץ ולמה אתם מחשים ?

כזאת וכזאת דברו האנשים באזני ראשי עדתם. אולם ראשי העדה בידעם כי לא יהיה הדבר הזה לרצון בעיני הרב החרד לטובת שאר-בשרו המנקר  בדאו תואנות שונות לדחות את הפוצרים בם כל ששת ימי המעשה, ובבוא השבת כעלות תפלת השחרית פרצו החייטים ומסיעיהם בבית-הכנסת הגדול ויעמדו על פתח ארון הקודש ולא נתנו להוציא את ספר התורה, וידברו משפטים את גבאי בית-הכנסת וראשי העדה הנועדים ויקראו קול גדול : הבו לנו חזן ככל הקהלות אשר סביבותינו ; הבו לנו את "הזמיר" לחזן כי אותו אנחנו מבקשים, ואם אין – לא מתים אנחנו ונדע את אשר נעשה ! – ותהי המהומה רבה.

ראו ראשי העדה כי אין מנוס וידברו על לב המתפרצים לשבות מריב ומהפריע את העבודה ואת התפלה, ויבטיחום כי ממחרת ביום הראשון יתאספו בחדר הקהל להמתיק סוד על דברת החזן.

ויצאו החייטים ביום ההוא ושפתיהם מלאות תרועה. אף הקם הקימו ראשי העדה את דברם ולמחרת היום התאספו בחדר הקהל, שמה גבו עדות על אודות הנהגת "הזמיר" היושב אתם כשלשה שבועות, וכל הנשאלים העידו עליו פה אחד כי איש תם וישר הוא, ירא אלהים מרבים ובמצוותיו נזהר מאד. וכראות הרב וראשי העדה כי אין מקום לפסול את החזן גמרו לבטל רצונם מפני רצון עדתם ולקחת את "הזמיר" לחזן קבוע בבלטרימנץ. ולתכלית זו מלאו את ידי גבאי בית-הכנסת הגדול לקחת דברים עם "הזמיר" ולשמוע מה בפיו ומה ידרוש בשכרו, ונמנו וגמרו להתאסף עוד הפעם ביום השלישי בערב לכלכל במשפט את פרטי הדבר ואם לא ימצאו מניעה יגמרו את הדבר בכי-טוב, באותו היום שהוכפל בו כי-טוב.

באספה השניה ביום השלישי נתברר הדבר כי "הזמיר" מתרצה לשרת בקודש בקהל בלטרימנץ, אבל לא בשכר אשר קבל עד כה המנקר כי אם ידרוש שכר משנה. המנקר קבל שלשה רו"כ לשבוע, והוא ידרוש ששה ומניה לא יזוע. אז קם שאון ומריבה בין הנאספים. מצדדי המנקר הרימו ראש ויאמרו כי אין יד העדה משגת לשלם שכר גדול כזה לחזן, כי הקהלה דלה וכסף המשנה מאין ימצא ? ומצדדי "הזמיר" מבני הנעורים הראו לכסף מוצא ממכס הקמח המורם מן העדה לצרכי צבור. כנגד זה טען הרב שאין לקחת לצורך זה ממכס הקמח מושם – שאין משנין ממצוה למצוה, ומכס הקמח היא צדקה שנגבית לפרנסת הרב ומורי ההוראה ולא לפרנסת חזנים ועוזריהם. ותרב המהומה והצעקה מפה ומפה. אלה מזה קוראים : אם לא תתנו ממכס הקמח אז נבטל את המכס מעיקרו וגם לנו גם לכם לא יהיה, כי לא בדינא דמלכותא אתם גובים אותו. ואלה מזה צועקים : מוסרים, דלטורים ! למסור ממון ישראל אתם חפצים ! להרגנו אתם אומרים ! לקעקע ביצתם של ישראל קמתם היום תרבות אנשים חטאים ! היה לא תהיה !!!

ותהי המחלוקת קרובה להתפרץ, לולא העיר ה' את רוח גדליה החייט ויקם על רגלו האחת ויאמר : שמעוני, רבותי, אם לא תואנה אתם מבקשים לדחות אותנו בקש ככל אשר עשיתם זה ימים ושנים, ואם באמת ובתמים תלכו אתנו, הננו יכולים אנחנו חברת חייטים דק"ק בלטרימנץ לתת מכיסנו, מהכנסות בית-תפלתנו, שלישית משכורת החזן לשנה, ושתי הידות תתנו אתם מקופת העדה, רק בתנאי שהחזן יהיה מחויב לעבור לפני התיבה בבית-תפלתנו, בית-תפלת החייטים, בכל שנה ושנה בשבת פ' לך לך.

כל חברה וחברה שבקהלות ישראל יש לה בין שבתות השנה שבת מיוחדת שהיא כעין יום גנוסיא של החברה. בשבת כזאת כל הכבודים והעליות שבבית-הכנסת שייכים לחברי החברה ואין לאחרים חלק עמהם. מנהג ישן ותקון גדול הוא ומועיל מאד לחזוק החברות ; ואם לפעמים הווה בית-הכנסת לבני הקהלה כתיאטרון, שבת כזאת היא להם כעין – ביניפיס. השבתות ההנה נחלקות לכל חברה וחברה על פי המאורע המסופר בסדר היום. על פי זה שבת פרשה וירא היא לחברה "בקור חולים", לפי שבא הקב"ה לבקר את החולה ; שבת פ' חיי שרה ל"חברה קדישא" משום קנין מערת המכפלה וקבורת שרה. ומקום שנהגו – לחברה שדכנים משום מעשה דאליעזר ורבקה; שבת פ' בהעלותך לחברה מנורה, ומקומות שנהגו – לחברה קברנים, משום מי שאמר לשמן וידליק יאמר ליין וידליק, ומרגלא בפי אותם האנשים האוהבים לחקור ממסך לאמר "מזגו המנורה" במקום שאדם אומר "מזגו הכוס", וכן שאר שבתות השנה לשאר החברות – נהרא נהרא ופשטיה. וענין זה דבר נכבד הוא בקורות ישראל, וראוי הוא שאחד החוקרים בקדמוניות ישים אליו לבו ויאסוף את המנהגים השונים וירשים כסדר אצל כל שבת ושבת של מי היא וטעם הדבר ונמוקו בצדו. והנה בק"ק בלטרימנץ שבת פ' לך לך שייכת לחברת חייטים, כמו שאמרנו ; ואני שמעתי ולא אבין טעם הדבר ואשאל את החכמים ואין מגיד לי ; עד אשר זמן הקב"ה אותי לפונדק אחד עם גרשון המגיד לבעלי-העגלות ואשאל אותו לאמור : ילמדני רבי, מה ענין שמטה אצל הר סיני ופרשת לך לך לחברת חייטים ? ויענני : בני, מקרא מלא אנחנו דורשים : הבט נא השמימה  ו ת פ ו ר  הכוכבים*. נענעתי לו בראשי וקראתיו רבי אלופי ומיודעי. והנני נותן המציאה הזאת במתנה להחוקר אשר יבוא לחקור על אודות החברות ושבתותיהן בכל קהלות ישראל.

יהיה איך שיהיה וראשי הקהל בבלטרימנץ הסכימו להצעת גדליה הקטע, כי לימינו עמד ר' בצלאל החנוני המוכר כל מיני מטוה אשר גדליה מביא אליו קונים ומניח ברכה אל ביתו, ויגמרו הדבר בכי-טוב ויכתבו אמנה עם החזן "הזמיר" וימנוהו לחזן בבלטרימנץ ויקבעו לו את שכרו אשר שאל, שתי הידות מקופת הקהל והשלישית מבית-מדרשם של החייטים. המנקר וסיעתו שמו בעפר פיהם וגדליה הקטע יצא מלפני האספה בגרון נטוי ובעינים רמות, והעיר בלטרימנץ צהלה ושמחה.

אבל, קוראי היקר, לא לעולם חוסן ושמחת בני חלוף עדי רגע ! גם מצהלות לוקחי החזן בבלטרימנץ לא ארכו ונצחונם לא הביא להם פרי תנובה. אמת כי מן האספה יצאו וחפצם בידם, אבל שואה ממרחק באה עליהם פתאום אשר לא ידעו, ומקרה לא ידעו שחרו הכה את מגדלם הפורח באויר רסיסים. ראו גם בני בלטרימנץ ויתבוננו כי יש סבות קטנות מביאות תולדות גדולות אשר לא ראו מראש כל חכמי לב, כי כעצמים בבטן המלאה כן המעשים ברחם העתידות. אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, ואם ה' לא ימנה חזן שוא שקדה חברת החייטים !!

אחרי אשר נגמר הדבר והזמיר נמנה לחזן קבוע בבלטרימנץ וכתב מפורש נתן לו כתוב וחתום מאת כל ראשי העדה וטובי העיר, נטל הזמיר רשות מאת הפרנסים המשמשים לשוב לזמן מועט אל העיר אשר ישב בה בתחלה, למכור חפציו ולגמור חשבונותיו ולהביא משם את ביתו זו אשתו. וזמן נתן לו כחודש ימים בתנאי שלא יאחר לשוב מיום ערב שבת פ' נצבים, כדי שיוכל לרדת לפני התיבה ביום א' דסליחות.

ההצלחה שחקה להזמיר ולא קרהו כל אסון וכל מכשול בלכתו ובשובו ; לא עמד לו שטן ומונע ולא ירט הדרך לנגדו. בעלי חובותיו לא עצרוהו ויאמינו בו כי שלם ישלם להם את נשים, כי שמעו את השכר הגדול אשר הוא מקבל בעיר מושבו החדשה – ששה רו"כ לשבוע מלבד חלקו ברח"ש ובדמי רגל ובשאר הכנסות "כלי הקודש" ; אנשי קהלת דאלהינוב גם הם לא קצצו את עבותות העגלה בצאתו ולא עכבוהו מלכת אל המקום החדש אשר אוה למושב לו, בראותם כי אזלת ידם מתת לו את אשר יתנו לו בני בלטרימנץ, ולמה יעברו על "אל תמנע טוב מבעליו" בעת אשר אין לאל ידם לעשות ? גם סמאל לא קם לו לשטן בדרך, לא הפסיקו נהר ולא נתבצבץ לפניו הר ולא נפלו עליו לסטים מזוינם. בעל-העגלה אשר שכר לו נשא אותו כעל כנפי נשרים ואת אשתו ואת הנפש אשר עשה לו ואת מטלטליו וכל הכבודה אשר לו וינהלהו בדרך בלי שום מכשול ופגע ויביאהו לבלטרימנץ שלם בגופו שלם בממונו למועד הקבוע בערב שבת פ' נצבים, שהיא השבת לפני א' דסליחות, בעוד היום גדול ובעוד הספיקה השעה לאשת החזן לצאת לשוק ולאטליז ולהכין הכל לצרכי השבת ; וכבר התברך "הזמיר" בלבבו כי בא אל המנוחה ואל הנחלה וכי איתן מושבו ושם בסלע קנו – ואולם...

פה יעמוד הקורא פתח "האולם" משתאה לי, מחריש לדעת מה אפוא קרה להזמיר בהגיעו לחוף מבטחות, אחרי אשר עבר שלום ורעה אליו לא תאונה בכל הימים אשר היה בלב ים וחתר אל היבשה ? הוא הדבר אשר אמרו החכמים : "אל תאמין בעצמך עד יום מותך !" האושר הוא כדרור לעוף וכצפור לנוד. יש אשר יתברך האדם בלבבו כי תפשהו והנה הוא בידו, והעיף עיניו בו ואיננו וכילק פשט ויעף.

עוד לא הספיק בעל הכנפים להגיד דבר ולבשר בכל חוצות בלטרימנץ כי "הזמיר" הגיע, והנה נראו ביום השבת שמשי בית-הכנסת באים בחפזון ויוצאים בבהלה מבית הרב, ועדים נקראים ומעשים מתנים, ומלאכים יחפזו אל כל פנות העיר ויבהילו להביא את פנות העם אל הרב. וקול דממה דקה מתהלכת בין בעלי-הבתים, אלו לאלו מתלחשים, אלו לאלו ממללים : "אף אמנם הזה יעבור לפני התיבה ? לא נהיה כזאת בישראל ! חלילה וחס מנגוע בנחלת ה' קהלה קדושה כקהלתנו ומהעמיד צלם בהיכל ?" ועוד מעט נשמע בין החיים לאמר : נמצא פסול בחזן החדש ! לא יוכל לעבור לפני התיבה !

עוד היה הדבר בעיני רבים כחלום הנצרך לפתרון. שמועה שמעו כי נמצא פסול בחזן ולא ידעו מה הוא. ומדוע נמצא הפסול עתה בשובו ולא נמצא בהיותו פה ראשונה ? ואחרים באו מאחורי הפרגוד וילאטו דבר כי לא בחזן עצמו נמצא הפסול כי אם – באשתו. וגם בזה נחלקו הדעות : זה אומר יוצאנית היא, פדרנית היא, קולנית היא ; וזה אומר כי יוצאת היא וראשה פרוע ; ואלו ואלו מודים כי מנויה וגמורה בסוד ראשי העדה לבלי תת להזמיר לעבוד לפני התיבה בימים נוראים, אף כי להיות שליח צבור קבוע בקהלה הקדושה בבלטרימנץ.

לעת ערב היה אור והוברר הדבר כשמלה. תיכף אחר תפלת מעריב נאספה אספה רבה בבית הרב, שם גבו עדות מפי שרה מוכרת הדגים כי ראתה את אשת החזן בבואה בערב שבת לקנות אצלה דגים – נושאת נעלי-יד ; ומאיר סגן השמש העיד גם הוא כי גם בבית-הכנסת ביום השבת באה אשת החזן ונעלי-יד על ידיה, וכמדומה לו שגם בעת התפלה לא פשטה אותם ; והרב גלה דעתו כי – איש שאשתו יוצאת בנעלים על ידיה לא יוכל להיות שליח צבור בקהלה קדושה בישראל.

שמעו בני בלטרימנץ המהדרין ויפול לבם ולא קמה באיש רוח להפך בזכות החזן, כי נבלה עשה בישראל להלביש את אשתו נעלי-יד כבנות עמי הארץ. אמת כי החייטים המשתתפים בפרוטה מצאו את לבבם להגיד לטובי העיר : "רבותינו, וכי חבין לאדם שלא בפניו ? קראו לו ושאלו את פיו, אולי יבטיה שמהיום ולהבא לא תהא אשתו יוצאת בנעלי-יד". אמת כי הרב והפרנסים נושאי כליו נאותו משום דרכי שלום לעשות את דבר החייטים, אבל "הזמיר" חשב את גוף הדבר לו לעלבון ולפחיתת הכבוד, ולא לבד שלא נתרצה להבטיח אלא שגם מחמת צערו לא משל ברוחו ויענם קשה לאמר : "רבותי ! ומה אכפת לכם במה אשתי יוצאה ובמה אינה יוצאה ?! הן אותי מניתם לחזן ולא את אשתי ; על מעשי ועל פועל ידי תצווני אבל בדברים שביני לבן אשתי אין אתם רשאין להתערב".

מדוע אמנם אשת החזן יוצאת בנעלי-יד ולא שלפה אותם לא בשוק-הדגים ולא בבית-הכנסת ? מדוע העיז החזן פניו כנגד "פני העיר" והטיח דברים כלפי האנשים אשר אליהם היו עיניו נשואות וחייו תלויים בהבל פיהם, ולא בטל רצונו מפני רצונם בדבר קטן כזה ! שאלה זאת לא נתבררה כל צרכה. יש מפרשים הדבר בדרך פשט, שהזמיר היה מזחוחי הלב ואיננו נוח לעבור על מדותיו, ויש מפרשים אותו בדרך סוד ואומרים כי אשת החזן היתה – רחמנא ליצלן – מוכת שחין על ידיה והיתה מתביישת לגלות דבר זה אפילו לצנועין. ומי החכם אשר יתברך בלבבו להציל דבר אמת ומתוך כל השמועות אשר מעבירים עם ה' ?!

בין דין לדין ספת ההיא עלובתא ובלטרימנץ נשארת בלי חזן קבוע. בבוא הזמיר וביתו לבלטרימנץ לא היה גדליה החייט צור מעוזו בביתו, כי יצא לעשות מלאכתו באחוזת אחד "הפריצים" אשר בקרבת העיר, וגם בצלאל החנוני ראש המדברים לבני הנעורים הלך בדרך מרחוק ליריד של לייפציג ; ושאר מצדדי החזן אשר לוקחו ראשיהם מעליהם לא עצרו כוח לעמוד בפני "פני העיר" התקיפים, והמה מהרו ויפייסו את "הזמיר" בדברים ויתנו לו ממכס הקמח מנה אחת אפים להוצאת דרכו ולכפר את פניו ויאיצו בו למהר לעזוב את העיר, לבלי יסכסך את בני הקהלה איש באחיו לבלע נחלת ה' עיר ואם בישראל. והזמיר בידעו כי איש אשר איננו מרוצה לעם לא יוכל להיות לחזן בישראל אמר בלבו : "לפני התגלע הריב נטוש !" וישא בשרו בשניו וינער חצנו מבלטרימנץ ויצא עוד בלילה ההוא לדרכו לשוב אל עירו אשר יצא משם, כי שם לא בא עוד אחר תחתיו והוא ידע כי בני עדתו יקבלוהו בסבר פנים יפות ואמר : טוב ארוחת ירק ושלוה בה מקהלה מלאה זבחי ריב. וביום א' דסליחות שב וירד לפני התיבה בבית-הכנסת בבלטרימנץ – ר' ברוך המנקר שאר-בשר הרב, והוא גם עודנו עומד שם לפני ה' עד היום הזה ; ואף כי קולו אינו נעים ופרקו בשיר איננו נאה אבל פרקו "בשיעור" נאה, ואשתו יוצאת לא לבד ביל נעלים על ידיה כי לפעמים גם בלי נעלים על רגליה, ולא היה לשטן פתחון פה לקטרג על תפלת בעלה, לפני פמליא של מעלה.

אמת כי דבר החזן "הזמיר" ושלוחיו הביא תוצאות רעות ושעות רעות לקהל עדת ישראל בבלטרימנץ ; כי בשוב גדליה החייט ובצלאל החנוני העירו את רוח סיעתם ויתעוררו לצעוק חמס על "פני העיר" ולדבר אתם משפטים. ותפרוץ המחלוקת לירחים ושנים, ולרגלי המחלוקת רבו המסירות והדלטוריא ורבים מ"פני העיר" נתפשו למלכות ונתבעו לדין, ומכס הקמח נתבטל וקופת הקהלה נתדלדלה ולרב ולמורי-ההוראה אין שכירות, – אבל כל זה איננו נוגע לנו ולספורנו. עלינו רק להודיע כי עד היום קהלת ישראל בבלטרימנץ ללא חזן אמת יפה קול ומיטיב נגן ; וכי שאול תשאלו בבלטרימנץ : על מה נעשה ככה בעירכם ? מדוע אין לכם חזן קבוע ובעל-תפלה כבכל קהלה וקהלה ? מדוע מכס הקמח לא יעשה אצלכם צמח ? ומדוע ל"כלי הקודש" במקומכם חוסר לחם ונקיון שנים ? וענו ואמרו לכם : – "בעבור נעלים !".

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



*         בהיות הספור הזה לעיני המבקר מאת הממשלה ה' נ"ז העיר במקום הזה בטוב טעם ודעת כדברים האלה:

"אנכי, הרואה, לא אעיז חלילה לדחות בקש את דברי המגיד לבעלי-העגלות, אשר טעמם כטעם לשד השמן, ורק ארהיב בנפשי להוסיף עוד טעם לשבח על המנהג הקדום שהחייטים לקחו להם את השבת "לך לך". – המנהג הזה מקורו לדעתי במדרש רבה לסדר "לך לך" פרשה ל"ט ג' : ויאמר ה' אל אברם לך לך – ר' ברכיה פתח : אחות לנו קטנה, זה אברהם  ש א י ח ה  (כלומר, שתפר) את כל באי העולם. בר קפרא אמר : כזה שהוא מאחה את הקרע (כלומר, שתופר את הבגדים הקרועים). ורש"י מפרש : זה אברהם שאיחה להקב"ה עם כל העולם כולו כזה שהוא מאחה את הקרע, ואת אשר לא הספיק לעשות אדה"ר כשאמר לו הקב"ה קלקלת עובדיך סב חוט וחייט (שם, בראשית י"ט ו') הספיק אאע"ה ונסב חוט וחייט".