שימו לב: לפניכם קובץ ללא ניקוד, שנועד לאפשר את מציאת יצירה זו על-ידי מנועי חיפוש גם כשהחיפוש בוצע ללא ניקוד.

אנא לחצו על הקישורית הזו כדי לעבור ליצירה עם הניקוד

_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הוי אח! / יהודה ליב גורדון

 

 

משא חזיון בארבעה מחזות

 

קינה היא על מות אהבי הדבק מאח

 

מיכה יוסף בן אד"ם הכהן

 

לבנזון

 

אשר מת בכ"ז לירח שבט בשנת התרי"ג

 

(כתובה בשנת והיה כאשר ,,תריד")

 

 

הנפשות העושות:

 

מיכה יוסף – עלם גוע

 

מיכאל – המלאך

 

מלאך דומה

 

השפה העבריה

 

מקהלה: רוחות משה, שלמה, שמשון הגבור, ר' יהודה הלוי

 

צל מיכה יוסף – בארץ תחתית

 

שרפים ושנאנים

 

,,המיתה בלא עת היא הגדולה שבצרות"

הקדמה למשא ,,הוי אח" משנת תרל"ז

 

אם נסית , קוראי היקר,  לעלות ברגל ומקלך ותרמילך

בידיך על ההרים הנשאים אשר תחת השמים, לשבת בסתר רעם ולהדביר עמים תחת רגליך, כי עתה ידעת את נפש עמל כזה הרודף בהרים בהתנשאו אל הרכסים הרמים ובהגיעו עד מפלשי עב:  מה ינעם לו בעמדו רגע תחתיו לשאוף רוח אל קרבו, להביט אל אחריו ולראות את כל ככר הארץ אשר עבר בה פתוחה לפניו כספר הגלוי עם כל הדוריה והדריה!

חיי האדם הר גבוה מתלקט מעט מעט עד מרום קצו.

הר תלול וחלול, הר געש;  ברכת שמים מעל ורחמו הרת מוקדי עולם. אש תוקד בקרבו תמיד ולהבת שלהבת תרתח רתחיה בהמולה עצורה הנכונה להתפרץ על כל צעד וצעד.  כל החיים המהלכים תחת השמש יעלו בהר איש וצקלונו על שכמו;  איש אל עבר פניו ילכו אף כי לא עד מרום קץ אחד יגיעו כלם.  כי לא ידע האדם את עתו ואת המקום אשר בו תבקע האדמה תחת רגליו;  אבל דרך אחד לעולי ההר וקץ אחד להמה: כזה כן זה ולא ישובו ללכת כשבאו!  אפס כי יש אשר תבלענו הארץ ומחתה פיה ואמרה לא-הוא, ויש אשר ישאיר את סנדליו על עברי פי פחת לזכרון לבאים אחריו.

תחת רגלי התלקט ההר לארבעים שנה ושש שנים.  לפני

מפלשי עב וסתר עליון, ואחרי – הארץ אשר עברתי בה, בהפנותי שכמי עיני יחזו את הציונים אשר הצבתי לי ואת התמרורים אשר שמו לי, את אבני השדה אשר תמכו אשורי ואשר התנגפו בם רגלי, את השיחים וסבכי העץ אשר החזקתי ידי בם ביום עלותי ואת הנעצוצים והנהלולים אשר באו בבשרי וישרטו בו שרטת.

אחד השיחים ההמה הוא נטע שעשועים זה אשר שמו

וזכרו יצהירו מבין שורותי הבאות.  כשתיל זית רענן מצאתיו במדבר על דרכי.  בצילו חמדתי וישבתי אני ואחרים אתו ובסנסניו אחזתי ביום החילותי עלות בהר ונגוע בקצהו.  לו פתחה הארץ את פיה ותבלעהו במורד ההר ואותנו חשכה ליום אחר.  מאז עד היום – דרך חצי יובל שנים.

הימים היו לי ימי התפתח הסמדר, ימי האפרוח היוצא

אך יצא מקליפתו, קו אור נבקע לי וארא כי קרוב יומי לצאת בבר לבקש לי זרעונים ואני עוד לא העליתי נוצה ולא שנותי את חרטומי.  כתלי בית המדרש החלו ליפול ואני עומד רגלי האחת בתוך ד' אמות של ההלכה ורגלי האחרת בארצות החיים, ובהחלי להתהלך בברכים כושלות ללקש אורות ואתי אין איש ואין סומך, פגעתי על דרכי את שש ועושה צדק זה, וגם הוא אפרוח כמוני וכבר רוחו נכונה ונוצתו צמחה, ויהי לי לעינים להורות לי איזה הדרך יחלק אור.  צעדים אחדים עלינו יחדיו, הוא עובר לפני כנר לרגלי ואני הולך אחריו הולך ושומר עקביו.  אפס כי לא ארכו ימי לכתנו יחדיו, כי עוד מעט ונגלה כי האפרוח הזה ילעלע דם ובאשר חללים שם הוא...

חמש ועשרים שנה תכלינה בשנה הזאת מיום מות בז"ך

לשבט בשנת הברי"ת, אלוף נעורי זה אשר דמיתי כי לכל ימי צבאי כרתי עמו ברית.  שלש ועשרים שנה תכלינה למיום כתובה לפני הקינה הזאת אשר קוננתי עליו בדמי לבי בדמי ימי, ואשר הנני שם היום לפני החרדים לשפת הקדש פלטת מחמדינו לחדש זכרו בלב בני הדור החדש, להקים שם המת על נחלתו בקרב אחיו.  הנני שם אותה בדמותה ובצלמה אשר היא כתובה לפני ושמורה מימי עלומי, זה עשרים שנה ושלש שנים, אף כי לא נכחד ממני כי נמצאו בה דברים הדורשים שנוי ותקון: יש ארוכים ונפרזים הראויים לבוא בקצרה, ויש קצרים אשר מהראוי להאריך בם;  אף יש דברים אשר אולי לא הגדתי היום ואם הגדתי, הגדתים בשפה אחרת ודברים אחרים.  אפס כי קדושים לי הדברים אשר השתפכו מנפשי אז בעוד כאבי החדש עמדי, ואמרתי בלבי: לא אשלח יד לבלע את הקודש, לא אחליפנו ולא אמיר אותו.

בהעלותי על לבי להעלות בדפוס את קינתי זאת על

ידידי המת לקחתי דברים עם אביו, ידידי החי, הלא הוא זקן בית ישראל ראש משוררינו וצבי ספרתנו הר"ר אד"ם הכהן לעבענזאן, ואומר אליו עם הספר (ר"ח חשון תרל"ז) כדברים האלה לאמר:

,,על משכבי בלילות זכרתי את שאהבה נפשי בימי נעורי

את מיכה יוסף בנך הנפלא אשר לקחו אלהים מעל ראשינו בלא עתו.  זכרתי כי בשנה הזאת יכלה חצי יובל שנים לשנת מותו ואעל על לבי להעלות זכרו על לב בני הנעורים ילדי הדור החדש, כהציבי לו ציון חדש באחד כתבי העתים, ואומר להדפיס את קינתי על מותו אשר זכרת בהערותיך לספרך שש"ק[i] ח"ב, ואשר הנה טמונה בין כתבי עד כה ולא ראתה אור.  לקחתי דברים את בעל ,,השחר" להדפיסנה בחוב' לחדש שבט, החודש אשר בו מת המת;  והנה הוא מקבל אותו בחפץ כפיו.  על כן אמרתי אגלה נא אזנך אולי תחפוץ לתת ידך עמי ויחד נרימה את המצבה הזאת בכתבך בקצרה את תולדות בנך ופרשת גדולת נפשו ותשימן עטרה לראש שירתי".

על זה ענני הרב הישיש הזה, אשר אם כי כהתה עינו לא נס לחו, במכתבו מן ח' חשון לאמור:

,,נכבד ומאד נעלה עלות זכרון בני המת על לבך אחרי שנים כ"ה חלפו עד כה, ותאמר להעלות זכרונו כשיר החזיון אשר כתבת אז במותו, באחד מכה"ע, וגם כבר היו דבריך עם החכם עושה השחר ויאות לקבלו.  והנה אם תקים מחשבתך זאת תתנני כמתנבא אז באמרי (שש"ק כ' 242): ,,ודברי אלה האחרונים וכו' יעמדו לבית הדפוס בעת מצוא".  אבל ידידי!  כי תקשה לשאול עוד גם ממני להיות נלוה עמך בעמלך זה.  ואתה הלא ראיתני בקיץ זה וראית גם כחי עתה.  ידי רפות, עין ימיני קמה וגם השנית כהה משבי!  ואני עתה בבית בני יצ"ו אשר ישמרני לבלתי קחת עט סופר בימיני במצות הרופא עליהם. – והשנית: מה אכתוב?  אם עוד קינים אעירה עתה על ישן-עפר ישן, על מי שכבר מת, חלפה לקינים העת? עתה אך העת לספר תהלתו וע"ז כבר אמור: ,,יהללך זר ולא פיך וגו'";  ובמה אין אביך לא כפיך?  התהלה תהל ביד אחר ותכה ביד שאר בשר.  גם להלל את ה' יאמר השיר (לדעתי): הללו את ה' כל גוים!  שבחוהו כל האומים!  (ולא אנחנו, יען) כי גבר עלינו חסדו (והראה תהלתנו רק כגמול חסדיו ולא אמתית) ואמת ה' לעולם!!  (ר"ל: כל ישענו וחפצנו להיות גם תהלתו על טהרת האמת, כמו שכן גם הוא). – והנה אתה, ידידי, אומר אלי לכתוב את תולדותיו ופרשת גדולת נפשו, ואני כבר כתבתי הכל בקינתי ,,מיכל דמעה" שם בשש"ק ואיך אשנה את אשר כבר אמרתי?  אך לך, ידידי, יאתה לעשות זאת, לקחת משם כאות נפשך, או את אשר ,,ידעת אתה חוץ ממני, ואני לא אוכל לספר לך רק תולדתו אחת אחרי מותו, הראויה לבוא בספר לזכרון לדור משכיל לדעת רשע כסל דור ההולך לפניהם, והוא – כי בבואי באחת השנים אחרי מותו לבקר את קברו, מצאתי והנה אבן מצבתו נשברה ונקב חור רחב בתוכה, מעשה ידי אנוש נתעב ונאלח...  ולא נודע לי עד היום מי הוא, ולא הגדתי זאת לאיש, וגם איש לא נעור עוד על זה עד היום, ואולי כבוא גם דבר זה באחד מעלי ,,השחר" (כי כן דעתי שתשלח גם מכתבי זה שמה) אצוה אז לתקן מעות זה.   – עתה ידידי, עת לכלות דברי כי החליתי.  צלח רכב על דבר אמת, כי לך לברך המעשה הטוב והישר הזה.  והנני דובר שלום וברכה לך ולביתך כל הימים. אוהבך תמים – אדם הכהן לעבענזאן".

ס"ט פטרבורג, א"ך כסלו

,,היום ביום מלאו לי מ"ו שנה" לפ"ק

 

הקדמה למשא ,,הוי אח"  משנת תרי"ד

 

העלם הנכבד והיקר אשר עליו נשאתי את המשא הזה,

מיכה יוסף (בן-אדם) הכהן לעבענזהאן (בן-חיים), נודע לכל יודע ספר עברי ולכל חכמי ישראל אשר בארצנו ואשר בארצות עבר הגבול, עד כי למותר יהיו אותותי אשר אשים עליו וכל קורא שורותי אלה יכירהו כי הוא בן פורת זרע ברוך ה' זה; כי הוא מיכה יוסף הנודע בשרים במחברותיו הריסות טרויא ושירי בת ציון[ii];  הוא מיכה יוסף אשר פיות כל כותבי העתים לבני ישראל מלאו שבחו, ויהללו רב חכמתו ואומץ רוחו, עם רפיון כחו;  הוא מיכה יוסף אשר בעודנו באבו ובעצם תומו, בעוד עצמותיו מלאו עלומים ורוחו כנחל שוטף, עלה עליו הכורת ויגדענו וכל יודעיו ומכיריו עמדו מרעידים במותו וישאו עליו בניהם קינה, ומקורי דמעה נהרו אל ים שברו מרוב חכמי ישראל היודעים אותו ואשר שמעו שת שמעו.

כי לא כמות כל האדם מת בן-אדם זה! אשר בחלותם

והתהפכו בציריהם על משכבם ימי מספר וברגע שאול יחתו, ומיכה יוסף היה איש מכאובות כל ימיו וגוע מנער, וכהאריך ימי חייו ארכו רגעי מותו!  כי מקדמת ימי נעוריו הוצק בו דבר בליעל ומחלה קשת עורף מאנה הרפא, אשר הלאתה כל חכמי הרופאים למצוא לו רפואת תעלה.  והוא בנשמתו היתרה ידע ויבן כי מחלתו זאת תבצענו, ויהיו כל ימיו מכאובים וענינו כעס ובלהות שחת.  שנים רבות לפני מותו היה נכון לקראת המות ולא התהולל ביום מחר, כי אמר כי עד לילה תשלימנו מחלתו ואין יום מחר לו, והנה אם תמרר חיי כל אדם הידיעה כי קצו קץ כל בשר למות באחרית הימים, מה נוראו חיים כאלה לבן-אדם זה אשר היה עוד מלא עלומים ותשוקה עזה אל החיים – בידעו כי יעצום עיניו בעצם יומו ובדמי ימיו ידום סלה.

ומי כמונו כרעי נעוריו היודעים   למד את גודל רוחו בכלכלו מחלתו שנים רבות מבלי האנח? הן מדי דברו אתנו דבר תמיד כאיש העומד הכן להפקיד רוחו בידי אל אמת, כאיש השם דבריו האחרונים באזני סובביו הנשערים מאד.  אנחנו נעוינו משמוע והוא לא עוה פניו בדברו;  אנחנו נאנחנו והוא דבר במנוחה וינחמנו;  אנחנו בכינו במסתרים והוא הלך וישורר שירי בת ציון.  ומי כמונו יודעים כי כל ישעו וכל חפצו תחת השמש היה להגדיל שפת עבר ולהאדירה, ועל כן הגה וכתב הרבה והעמיק חקר והתחרה בכל מאמצי כח לחזק ידי לומדיה ודורשיה, כאשר באזניו שמענוהו מדבר אתנו תמיד בסוד רעיו יחדיו!  ודברים כאלה גם נתתי בפיו ברגע מותו, כי כל שנות חייו לרגע מותו תחשבנה;  והמה מעולפים בספורי השיר והמליצה על פי כח הדמיון החזק אשר התנוסס בלבבו ואשר גדל עד למעלה כנוח עליו העצבת והבדידה.

פה נוי זה[iii] כ"ז שבט שנת ,,ובן אדם תולעה".

 

 

הוי אח

                                  

המחזה:

 

 מיכה יוסף על ערש מותו ובני ביתו נאנקים דומם בזויות הבית

                          מיכה יוסף:

בדד הנני – הכל עזבני!

מה-נורא היות בדד פה בחלד –

ובדרך עולם בה עתה אלכה

שם – על חיק כליון, על ברכי מות,

במעונות רקבון ובחדרי תהו,

שם ישכב כל בשר ירקב לשחת

גלמוד ובדד. . . . . . . . . . . .

. . . . . . . . . אבל גם לבטח!

כי שמץ דבר ממכמני ארץ

לא ירגיז לבנו במעון הנצח,

ובנפול הגויה יפול הקסם

המשך לב אדם לסגלות חלד.

שם תכלה תוחלת, יחשה החשק,

ובקברות תאוה יקבר הענג;

אל קול הכבוד שם תכבד אזננו,

לכסף לא נכסוף, לשחוק נשחקה,

כל שמחה תמחה, תגל כל גילה;

אהבה וידידות ידדו ידדו

וידידי לבנו אחור ישובו

כמעט תבריח בעדנו הארץ;

עוד אגלי מספר על גדיש ידמעו

לרטיב רגבי עפר חתו עלינו,

אחר – ימחו דמעה מעל פנימו.

ימחו מלבם שם וזכר לנו.

              (דממה  דקה)

 הוי רעי לבי, הוי אחי ברוח,

תפשי התורה, אגרי חכמת דעת,

לכם כמה לבי, תכל הנפש,

לכם מבלי חפץ ארץ אעזובה!

לו לחזיק בימינכם לו עוד חייתי

שגב ישע ועז את דרש דעת,

האציל רוח חפץ על יד נדהמת

בימין איש תושיה נעם שבע...

ואת שפה עברית, שפה לאלה,

תכלית כל עמלי תחת השמש,

את היי שלום וברכה בארץ!!

את מספר שני על מזבחך הקרבתי

ומלא קמץ ימי לך הרימתי,

לבנות בך גדר תמיד התאמצתי,

חיות אבניך ממעי מפלת –

ובשחר חיי, אכול אש שחפת,

על הריסותך נוספות אשיתה!

ואת הערי נא רוחך על דרשיך,

ויז שוליך היכל לבם מלאי,

למדי למו ספר, למדי גם קסת

והוי סתר למו מעקת כסל.

ובני ציון כלכם, צאן מאכל סלה,

כעדרים בהרים זרים הדיחו,

הרימו קולכם מראשי השפים,

העיזו הקבצו התנגשו יחד,

תמכו בידי אמכם, אל נא תרפוה!

לוית חן היא לכם בטוב ואשר

מגן ושמש במרי יום ופגע,

גהה למחלה ולרוח נעכרת...

(דממה דקה)

מחלה – הה, ומחלתי מה-חזקה!

קרבי קדחת כשחת יוקדת,

ורקב עצמות, ואת השחפת

בהמון פיות רצח חיי תינקי!

עורקי רפו ובאפי פס הרוח,

זרמת הדם בכבדת מתנהלת.

זמותי נתקו – חושי יתבוללו –

המסכת מלאה – הונף התער

לכרות המטוה לסיע הארג:

בא קצי ומספר ימי חצצו...

 

(בהלך-נפש)

יומי רד – שמשי בפאת ים נשקפת

מרחם משחר זה לא כביר גחה,

ומתחתיות הארץ צל יעל

יגדל כענק, יגאה ישגא כארז,

ובענן כבד יעיב בת-העין.

חמרי יכת ורגביו יתפרדו;

מפלי הגויה, הם זקי הנפש,

יטשו לויותם יתכו יפלו.

אך היא תנער מתרדמת לילה

וככנפי שחר תפרוש אברותיה,

תאביר לשחקים, תעל מעלה מעלה –

מטה מטה אבן אפל צוללת

היא התבל תטבל בבאר שחת

וככוכב נשף תרא בתהום תהו – – –

עופי עופי, נפשי, אל תרפי כח,

שם אנוש כל אנוש, כל גו ישח,

פה...  נפש לנפש –  לגו...  מנוח...

    (ישיב רוחו אל האלהים אשר נתנה).

 

                                   המחזה:

שמי מרום, השפה העבריה בדמות אשה מלאת ימים ומתעלפת;

ידיה על ראשה וראשה על לבה, וצבא השמים עומדים עליה

                             מימינה ומשמאלה.

 

השרף הראשון:

הסו הסו, אל נא אבלה תפריעו!

אל דברי נחמים לעלובת נפש

במרי רוחה לבלי הועיל תפזרו,

כי מכאובה היום גדל עד מעלה

יאטם אזנה תנחומיכם משמוע.

 

השרף השני:

פי מי ימצא מלים ולשון מי אמר

דבר על לבה, על לב מרת נפש,

ובאמרי נואש נחם הנואשה?!

שברה כים וכמר מדלי כל דמע

ומבלהות כידה נחם יסתר.

 

השרף השלישי:

איה לב-רגש לא ימס כמים?

איפה בת-עין לא תרד בבכי?

שם נחל האש יחצה לב שמים

משבריו חזיזים ושאונו רעם

אם לא יבך לבכיתה וייליל שפי?

אם לא חדרי תימן הורי סופתה

אך הד אנחותיה לנו ישמיעו?!

עניה זאת, סורה ועצובת רוח,

במרירות תאנח שנים אלפים –

היום עצבת לבה עצמה גדלה,

כי מבחר בניה, נושאי נסיה

שם – בכוכב ההוא, היום קברה.

 

הראשון:

הס, הנה פותחת עפעפיה

אף רהטי עורקיה נוע החלו.

השפה העבריה  (פונה כה וכה ומבטת בתמהון):

הוי, מה-זאת אראה? בשמים אני,

לא בלבב שחת בבריחי הארץ,

ובשמים, במעון חיי נחת,

מוקשי מות ומצרי שאול עודני!

הוי חיי אלמות מרים ממות!

לו בת אדם אני לו מות יכלתי

אז את רב בני מכבר עלי מתו

המנים המנים – קבר ירדתי;

שם כלה כליון כל מפח נפש

ובחיק האבדון דאבוני טמנתי;

או כצל בנטותו, יומם וליל

בין אלוני בכות בדד הלכתי,

אור יום על קברם לערפל ישיתו.

ברסיסי עיני עצמיהם השקיתי

ושאר לחם הנקתי לעפר ארץ,

עדי יציץ ציץ, עד יגמול לי פרח,

ותהי זאת תנחומות נפשי סלה:

עתה – מות לא אוכל, לא רדת קבר

ובלי חפץ לבב לנצח אחי,

ומה-נורא שאת נצח שאת ורצח

ויקוד ארץ תחתית בנאות שמים!

 

הוי אתני גויי אבות עם עבר,

לי לפה הייתם אז בימי קדם,

עורו קומו נא ובכו אתי יחד!

ודמעי כגשם מעל כי יתכו,

אנחותי כרעם בגלגל תרענה

וכלהט החזיז תצתנה הרוח,

אז בשאון הרעש, עת המיר ארץ,

מבטן קבריכם אתם ענוני,

מכנף הארץ הי גדול השמיעו

תרעד התבל, אזניה תחרשנה.

ובקול חרדה יעלו כנפי רוח

צוחת כלנו עד אזני אלה,

אולי ירא בענותי אל זעם נצח,

אולי יחן הפלטה הנשארת

ממתי דרשי מאז, יום יום ימעטו,

יתן לי ניר ולאחריתי תוחלת.

 

הן רעי גוים רגשת פועלי און

עלי זה פעמים און המיטו:

רוחי – בעים רוחם ארצה דכאו,

ארצי – למשיסת עמים רבים שמו

עמי – לשנינה ולשמצה בארץ;

וכארצי כן עמי חיים הנמו,

לא נכחד קימם מחמת מציק למו,

וכבר שנים אלף תאכלם פעמים

שן הרקבון, אך עוד לא אכלו, –

רק אני, אני – אוי לי כי נדמיתי!

 

עת הקיץ הקץ ראשונה אל בת עבר,

כשדים עם עצום עצם עצומיה

ויהודה השדודה בבל הגלתה:

אז נכלם בימינם שמה נשאו

ושפתם בשפתם אתם הביאו,

כי בם אז הייתי ובי דברו –

אך כמעט לגבול ארץ נודם באו

תלו את נבלי על ערבי הנחל –

שם רוח השיר לנצח נפחתי

ומבין החיים כמעט נצמתי;

שם, בין סבכי חרול על נהרות בבל

יתע רוחי בדד ומאסף אין.

גם על אדמת נכר לי התנכרו,

משפתם השדודה עדים שדדו

ולשונם דבר אשדודית למדו.

ובעת ארצי שנית בוקקים בקקו

וכרום זלות רומה רומה רמסה

ובת עבר שבה שבי הלכה

וכבר נסתם חזון ואני גועתי –

עצמותי היבשות אתם לקחו

בארון ספרי קדש ולבב אנשי דעת,

ושמי ,,השפה הקדושה" קראו,

כי רק במקום קדש מקלט לי שמו

ומשפת העם כמתה נשכחתי.

גם סופרי שוא ומכתבי עמל רבו

ומליצים לצים למאד הליצוני

ופיטנים אין קץ חסרי טוב טעם

בערמות חול רוח קדשי טמנו,

חללו יפעתי והדרי נארו

וכבודי בלשון אין בינה המירו.

עד שקם דור אחרון על עפר ארץ

ויתאשש לאיר עיני עששו

וחדשים חיים אל קרבי לפחת;

אף היה חפצם בימינם צולח

לולא מביתי קם עלי השבר:

מורי שקר לשנואת אל יתנוני

ובשמו עד חרמה דרשי ירדפו;

ובכן תכבה גחלתי הנשארת  .

 

גם היום, אהה יום חשך ואפל!

נגדע אחד דרשי עודו בנער,

עלם עול ימים ומלא כשב דעת!

בן-אדם אחד מאלף מצאתי,

בו שמתי תקותי, אליו יחלתי –

ובטרם תם פרח, גמל הבסר,

מהר המות מגלו שלח

ויסעף גם פארה זאת כירק דשא.

ולמי מקדשים אפנה? מי אל שבר

נפשי כי גדל יכהה יאנח?

מיכאל שר גדול העומד נצח

למליץ טוב על עמי – מה-תחשה עתה?

קום התפלל בעדי אל אל הצדק,

כל מלאכי שלום אתך נא יבכיו,

מדמעות עיניכם בעדי שחרו,

אל תתנו דמי לו עד יגזר פרץ,

אל תתנו דמי לו עד יגזר אמר

כי גם מתי היום יעל שמים.

משבר רוח תדם כרגע. רבותים אלפי שנאן נועדו עליה. חיש יברוק ברק: מיכאל בא ביעף ובפיהו אמרת אלהים.

 

מיכאל:

הס, בת-אל, ותני פוגת אל עיניך!

כה אמר אדני אל דבר צדק,

יוצרך מקדם נוצרך עדי נצח:

הן עד לא שמים כדק נטיו

ומאבק דק גוש ארץ יסדתי,

עד לא נקוו ימים הרים הטבעו

עד לא מעפר ארץ היקום רקמתי

ומרבבות היקום אדם בחרתי,

עד לא בלשון אדם מלה היתה –

את היית שעשועי ובך שחחתי,

בך למלא תבל קראתי עמדו,

בך ליציר כפי ראשונה דברתי:

אדם קרא כי אדמה חבלתו.

ובעת זרח אזרחי באשון כסל

לזריח אורי בלבב הולכי חשך,

אז את מלתך לו על לשון שמתי

ומשפתו לשפת זרעו הורדתי.

בך חקים ודת אל עמי נתתי;

בך שרי המשא זמרותי הנעימו;

ובעת על החזים רוחי האצלתי

עורך ובשרך הם אותו הלבישו ;

ושפת קדש על כן אותך קראו

כי קדש אני – ואני בך בחרתי!

מה מבלי הנחם אפוא תאבלי?!

דמעותיך רגלי כסאי רחצו,

אנחותיך נגה בית-לי בקעו,

ואני אל חסד! נהי לא אוכלה!

הבליגי על יגון, בכיך עזובי,

ומחי אגלי דמעה מעל פניך!

אני אל יוצר כל, רקע שמים,

מקים אפסי ארץ, משל בהמה,

נוטה כפלג כל גלגלי שחק

אני מני אז בך ידי החזקתי

ולעולמי עולמים משגבך אני!

אל תראי דבת עם יושבי צלמות,

חיל בערים כי ינוב לב אל תשיתי;

העמלים לזרוע עמל ואון

רוח יקצרו – ובך לא יגעו!

גם היום אם נגרע אחד דרשיך

אל תתיפחי, אל נואש תאמרי;

עוד דור אחרון יקום בנים ילדו

על אדמת נכר לך לא יתנכרו,

בך יתאמצו, בך כסלם ישימו,

ותשועת עולמים בך יושעו.

ולבן יקירך כי בלע המות

רדי והשיביהו מעמקי שחת

לאור למאור פני בדביר הנצח.

הנה משה אתך שלחך הדרך

ושלמה בן דוד ובן-מנוח

ויהודה הלוי – בם שגה רוח

העלם ההוא בהיותו בארץ.

שימי זר על ראשו וצניף תפארת,

זר הזמרה וצפירת חיי נצח, –

ויהי מופת נאמן לשאר עם עבר

כי את מעין ישעם במשואת פגע,

את שמן ששון למלאי עצבת,

משגב לחיים – למתים אלמות.

 

המחזה:

ארץ תחתית אשון לילה ואפלה.

צלם איש עול ימים ומלאך הדומה.

 

המלאך:

מה-שמך העלם, הלא תגידה!

מלאך דומה אני, משנה למות,

כל יורדי בור תחת שבטי יעברו

 

העלם:

אל תשאל לשמי, מלאך! לו אזכרנו

תלבש חרדות פלצות תאחזך.

 

המלאך:

מלך בלהות לא ידע כל פחד!

פה – במגורי שחת ומדוי נצח.

במקום כל היקום יבול כירק דשא

ומלאי דבר הרוחות עבשו,

ורגבים אלה, זו שמש ירח

על ארץ עלית מפי כל נקראו,

כדמות הרי נשף נראים לעין:

פה – לא יבא חת, לא יעדה כל רטט

גם מפני האדיר המרעים רעם,

הרובה חזיזים ומרגיז ארץ,

פה לא נפחדה, משמו לא נחתה.

 

העלם:

אמת דברת כי אין בשאול פחד

כי גם מדבריך, עזו כמות

אל ראי שמש, לבי לא ינוע.

 

המלאך:

אבל שמך הגד, עלם עז מצח!

בבכור שטן אשביעך שר התפת

באבדון ושחת...

 

העלם:

הס, דם כמות;

שמעה ורגזה: בן-חיים אנכי!

 

המלאך (ירתע לאחוריו):

חיים?,,, מי נשא שם זה בשפתים?

החיים – הן הם אויבי בית המות,

הנלחמים בנו מלחמה נצחת,

הצרים עלינו מכל צד ועבר;

כל אשר יהין לצאת משאול חוצה

יגזלו המה, יערו עליהו רוח

ובחבלי השוא את רגליו יאסרו

ובארמוני קסם יכלאוהו שבי

וישיאוהו למרוד באדניו המות,

ובדי עמל יצלח בידי התפת

כי יריק חניכיו מחלה ופגע

לשוב ולהוריש מבטנם הגזל.

החיים...  שם נבזה לבני השחת –

מי יעיז זכרהו בגבול המות?!

 

העלם (אל לבו):

לא רק החיים ממות יגורו

גם ילדי שחת אל שם חיים יחרדו.

 

המלאך:

הגד נא אפוא אם בן חיים אתה

איך נפלת שבי בידי המות?

 

העלם:

כי בן-אדם וילוד אשה הייתי.

 

המלאך:

בן-אדם – בן-חיים – אדם לא-בן-מות!!

 

העלם (מבלי שית אליו לבו):

בכוכב ההוא הנברא מבלי מה,

תבל עשוי ממצוקים התבוללו

וצבאו יבול כנבול בול ודשא

והוא גם הוא יבלה כבלויי בגד.

בלהות היה ובלהות יהי

ופי יושביו על כן תבל יקבנו,

שם – בין שאפי רוח בין ראי שמש

אך מספר שנים כצל התהלכתי.

שם יום יום המות עיני חזיו

כי אל יד מעגלי פרש לי רשת

ומיום היותי יצק בי רעל,

רקב בעצמי ומחלה אין מרפא,

ובשחר יומי הקדיר עלי שמש –

אפס כי אל עץ החיים יד שלחתי

מפריו אכלתי, כחי החלפתי,

וממקור החיים – מעין שיר וזמר,

מבית אל יצא ויזנק משמים –

מימי שתיתי – ובכן בוז לך, מות!

לו שבע על אחת שניך חדו

לא תאכלני כליל – בן חיים אני!

 

המלאך (שמע דבריו בשממון):

בן-חיים – בן-אדם – אדם לא-בן-מות!

על כן אך כאדם ירד פה קבר

וכבן-חיים משאול לא יפחד פחד;

ממקור הזמרה שאב וישת מים,

מפרי העץ אכל – ויחי לנצח:

ביקום כלו יד הנשיה שלטת

אך לא במקור החיים – שיר וזמר;

השותה מימיו לא ידע עצבת

ילעג לשחת, לא יאבד במות.

 

(יתעלם. קול מקהלה נעלמה נשמע בחוץ)

 

המקהלה:

בוז לך, אבדון, לעג לך, המות

על פרחי השיר רוחך לא נושבת,

הם על מעין זמרה נצח יפרחו,

אביבם עולם לא ידע כל חרף,

וקטון היאורים – מעין שיר וזמר

מנחל הנשיה יציל הטרף.

 

 

                          המחזה:

אור גדול. יבא רוח משה, שלמה, שמשון ור' יהודה הלוי

ובראשם השפה העבריה.

 

כלם (במקהלה):

נצחת, אחינו, נצחת נצחת!!

 

העלם (יביט בפני משה ויסתיר חיש את פניו):

הה, מי זה בא אלי הלום בקבר?

מה-נוראה התמונה שם מנגד!

סביב לה ככרכב קרנים ארו,

כדמות קרני שמש בשמי צהרים –

הגם במעוף שחת שמש זורחת?

ומי שם לימינה לבש גאות מלך

אור חכמה וחקר פניו יגיה?

השלישי על ידו עיני תחזנה:

תבנית הגבורה סמל כח גבר,

ברק מבטו ובאגרופו רעם,

קנאה יעט, נקם אזור מתניהו;

וזה הרביעי – הוי מחזה מפלצת!

מומת בידי הורג לא מות כל גבר.

פניו ושערו במות נפרעו,

פיו סגור ולבבו כפה פתוח,

מפצעו זבו דמיו וייבשו;

ומי החמישית בינימו נשקפת,

אשה עדינה וכפופה מזקן,

פניה קמטו מתוגה ואבל,

עיניה נמקו מהרבות בכי,

פך שמן ששון בימינה אוחזת

לחבוש לשבורי לב לגהות כל פצע?

ילדי אל כלם ממרומי גבה.

אויה לי איש נאלח עפר ואפר,

כי תבניתם ראיתי לעינים!

 

          השפה העבריה (נגשת אליו ומרימה ראשו בשתי ידיה):

הכירני נא, בן יקיר, הכירה!

אמך אני – השפה העבריה,

על חיקי התעלסת כל חייך,

לי רוחך נשאת, לי תאות נפש:

ואני מבלי הראות לך לעין

משד נחמים נחם הינקתיך.

הכר, בן יקיר, את אמך הכירה!

גם אם כל אחיך הלא הנני,

אם כל גלי ציון וירושלים:

מעקת אויב כי תקצר רוחמו,

נטל החיים כי יכבד עלימו,

אך לי ישאו עין, כי יתאמצו;

ואני אט אל כלם כנהר ישע,

אקומם עדתם אאזרם חיל.

פה רוחות אלה על ידי הכירה,

כל עודך בחיים עמם שוחחת;

זה משה עמי ומחוקק דת למו,

אבי הנביאים ראש כל אנשי רוח

ושמו הגדול עד תכלית אור יאר;

ושלמה כשלמה ירד עדיך

כי שקט בו רוחו, שב לימי נער

אחרי עמדו ויקשב סוד אלה

וימצא פשר לשאלות השפק.

גם שמשון גבורך הנו אתנו

ויהודה הלוי האחרון במו,

המחונן הריסות ארץ הצבי,

ובדמי לבו כי זרמו כמים

טהר עפרה ויקדשה שבע.

הכר כלהם, בן יקיר, הכירה,

כל עודך בחיים עמם שוחחת

הם באו לפדות משחת נפשך.

 

העלם (יניח ראשו על חיקה):

הה, אם עדינה, האותך אביטה?

האותך, משה איש האלהים אחז?

ושלמה גם אתה בישרון מלך,

גם שמשון ויהודה אתכם נועדו!!

האח, רק לראותכם לו היום באתי

די שכר לי על כל חבלי המות.

 

כלם (במקהלה):

אתך, מיכה, נחנו, אתנו תהי,

אתנו גם תעל למקור אור נצח;

שם תשכח כל מדוה, כל צר ונהי,

שם תענד זר מר וצניף אור על מצח.

מסך הבריאה יורם אל עיניך,

כל ספון כל טמון חידות אין חקר

מנעימות עולמים תשבע נפשך,

במרום תבל תשיר בין כוכבי בקר.

 

השפה העבריה:

(לוקחת קרן אחד מקרני אור פני משה ועונדת אותו עטרה לראש העלם)

מקרן אור זה פניך יהלו

וכשם כל הגדולים בבני עמך

שמך מיכה יוסף לעדי עד יחי!

שם – בדביר אלמות על לוח שיש

נקי וזך כדמות נפשך קרבך

שם אצבעי אני שמך חרתה;

כי יבוא יום ובנים יולדו

בזרע ובלא לב ולב יעדרו

לקים הריסותי, לגדור כל פרץ

נשמות אמוני יחד יפקדו –

אז לב ללב יגיד, פה לפה יביע:

,,ומיכה יוסף האחד בהמה"!

 

כלם (במקהלה):

עזב-נא, בן-אדם, עזוב הארץ

קן קינים והגה ומקור כל קרץ,

למקור זמרה תעל – שם בשמי מעלה

תחיה, בן-חיים עד דר דרים סלה.

 

לוקחים אותו על זרועותיהם: עב ערפל יורד ומחתל אותם

והמה עולים בענן השמים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] "שירי שפת קודש".

[ii] "כנור בת ציון" יצא אחרי מותו.

[iii] כלו' פוניוויז, עיר מושבי אז.