מִכְתָּמִים / חיים יעקב אונגר

(ה’תר"ח.)

אֶל כִּילַי גְּדָל פֶּה. 🔗

רַבַּת בְּרוּחַ שְׂפָתֶיךָ עֲמִיתְךָ הוֹכַחְתָּ,

לְחֶסֶד צֶדֶק וַעֲנָוָה פִיךָ פָתַחְתָּ –

יָדַעְתִּי, כִּי שְׁלָשְׁתָּם מִלִּבְּךָ יָצָאוּ.

כִּי מִדֵּי אִישׁ עָנִי דוֹפֵק עַל דְּלָתֶךָ,

מִתֵּת לוֹ אֲגוֹרַת כֶּסֶף תַּקְשֶׁה לִבֶּךָ,

“לֵךְ”, תֹּאמַר, “הַיּוֹם רֵיקָם פָּנַי יֵרָאוּ”.

אָמַרְתִּי, אֱלֹהִים אַתָּה, מוֹשֵׁל הָאֲדָמָה,

הֲלֹא כָמוֹהוּ לְשׁוֹנוֹת בְּנֵי קֶדֶם בָּלַלְתָּ;

אָכֵן אֱנוֹשׁ אַתָּה, אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה,

וְאֵין פֹּה אִתָּנוּ יוֹדֵעַ מַה פָּעַלְתָּ.

“מַה תְּדַלֵּג וְתָנוּעַ כְּפִסֵּחַ שְׁתֵּי רַגְלָיִם?”

שָׁאַל עִלֵּג לָשׁוֹן אֵת הַשִּׁכּוֹר אֶפְרָיִם. –

“יָד לְפֶה!” עָנָהוּ הַשִּׁכּוֹר בְּמִרְמָה וָשֶׁצֶף,

“פֶּן יִשָּׁמַע קוֹלְךָ וּכְדַי לַעַג וָקֶצֶף”.

לֹא נִפְלָאת בְעֵינַי, כִּי שִׁבְעִים שָׁנָה נִרְדַּמְתָּ;

רַבִּים יְבַלּוּ שְׁנוֹתָם בַּעֲצַלְתַּיִם וּתְנוּמָה;

אַךְ זֹאת בְּעֵינַי יִפָּלֵא, כִּי הֱקִיצוֹתָ וְקַמְתָּ,

הֲלֹא אֵין גַּם אֶחָד מַאֲמִין, כִּי הָיָה לְךָ תְקוּמָה.

שְׁמַעְתִּיךָ זֶה כַּבִּיר מִתְפָּאֵר עָלֵינוּ,

כִּי אַתָּה מְנַהֲלֵנוּ וּמַחֲזִיק בְּיָדֵינוּ,

וּלְפָנֶיךָ לֹא הָיָה נָשִׂיא כָמוֹךָ.

שָׁגִיתָ, אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמַיִם,

וְזֶה לְךָ הַיּוֹם כְּאַלְפַּיִם שָׁנָה פַעֲמַיִם

בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הָיָה נָשִׂיא: חֲמוֹר – כָּמוֹךָ.

רוֹפֵא נִפְלָא, פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ,

כִּי נְכֵה הָרַגְלַיִם רִפֵּאתָ בְסַמֶּיךָ;

טֶרֶם כִּלָּה לִשְׁתּוֹת גֵהָה מִכּוֹסֶךָ,

כְּאַחַד הָאָדָם הָלַךְ – בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ.

בַּת דִּבְרִי, כֵּנִים וְנֶאֱמָנִים דְּבָרָיִךְ,

מִן הַמַּחֲלָה יְחִי הַחוֹלֶה אֲשֶׁר בִּקַּרְתְּ,

אִם לֹא מֵת נֶגְדֵּךְ מֵרוּחַ שְׂפָתָיִךְ;

כִּי כָעֵת, מַחְלָה, פִּיךְ כַּתֹּפֶת פָּעַרְתְּ.

עֵת אִמֵּךְ הָרִאשׁוֹנָה שָׂמָה בַכֶּלִי

מִפְּרִי עֵץ הַדַּעַת, אֲשֶׁר לָקְחָה בַשֶּׁלִי,

חֵלֶק כְּחֵלֶק נָתְנָה לְאִישָׁהּ וְאָכַל עִמָּהּ.

וְאַתְּ תִּקְחִי לְנַפְשֵׁךְ מָנָה אַחַת אַפַּיִם

וּלְבַעֲלֵךְ תִּתְּנִי רַק עַצְמוֹת הַלְּחָיַיִּם –

עָלַיִךְ יִמְשׁוֹל הַמּוֹשֵׁל: “בִּתָּהּ כְּאִמָּהּ”?!