באחרונה זכינו לקבל רשות ממשפחת משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת ישראל, להנגיש את כתביו במסגרת פרויקט בן-יהודה.  עד שנחנוך את אגף משה שרת במאגר היצירה שלנו, אנו מביאים כמה פסקאות פרי עטו  שליקט בנו, יעקב שרת, בענין מאיר הר-ציון, שהלך לעולמו לא מכבר.

כרקע למי שלא מצוי בפרטי הפרשה, הנה תמצית הענין, מתוך ויקיפדיה העברית:

ב-23 בדצמבר 1954 יצאו שושנה הר-ציון, אחותו של מאיר, וחברה עודד וגמיסטר בני ה-18 לטיול במדבר יהודה. השניים נרצחו, וגופותיהם נמצאו לאחר שישה שבועות בשטח שבשליטת ירדן, שבו התגורר השבט הבדואי ראשידיה.‏ בתגובה יצאו לאזור מאיר הר-ציון עם יורם נהרי, זאב סלוצקי ועמירם הירשפלד, חבריו מיחידה 101, ורצחו כנקמת דם חמישה מבני השבט. הר-ציון נעצר בשובו,‏ והיו שחשבו, דוגמת משה שרת, שיש להעמידו לדין באשמת הריגה או רצח, אולם עקב לחצם של משה דיין ודוד בן-גוריון לא הועמד לדין, מחוסר ראיות‏.

על כך כתב שרת (שהיה ראש הממשלה באותה עת) ביומנו:

"ב"ג מסר על זה [בישיבת הממשלה] דוח מפורט ולא כיחד את פרטי הרצח האכזרי – איך תפסו ארבעת הבחורים שלנו נערים בדואים, אחד אחד, ואיך הובילום לואדי ואיך רצחום בתקיעת סכינים זה אחרי זה, ואיך ניסו לחקור כל אחד לפני מותו בדבר מיהות רוצחי הנער והנערה ונבצר מהם להבין את התשובות על שאלותיהם, כי לא ידעו כלל ערבית. ראש חבורת הארבעה היה אחי הנרצחת מאיר הר ציון מעין חרוד" ("יומן אישי" , 11.1.55 כרך ג' עמ' 817).

ועוד שם:

"אריק משתולל וצועק כי פרסום השמות היה הפקרת האנשים, כי אם יילחמו פעם וייפלו בשבי אחת דתם להיות מוצאים להורג. הוא וחבריו מסתייעים עכשיו בטענת הסיכון כדי להצדיק חיפוי על מעשה פשע. הנימוק כי אם יילחמו פעם ויפלו בשבי יוצאו להורג, מוציאני מן הכלים. היעלה על הדעת, כי הצבא יסתייע אי פעם באנשים שכאלה, שביצעו פשע נגד המדינה, ועוד מתוך שימוש בכלים צבאיים? לפחות זה צריך להיות עונשם, כי לעולם לא יוכלו להיות חיילים עוד" (שם, עמ' 835-834).

ועוד זה:

"תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות, לשאיפה כה כנה לנאה ולנאצל, ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש בדעה צלולה ובדם קר על ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ"ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה?" (שם, עמ' 823).

כמה שנים לאחר מכן, הנה דברי משה שרת בישיבת מזכירות מפא"י, 11.1.61:

היה פעם מעשה, שחיילי צה"ל רצחו מספר ערבים מתוך נקמה עיוורת [פרשת הנקמה של מאיר הר ציון וחבריו] אני אומר נקמה עיוורת בכוונה, מפני שאפשר לאמור שכל נקמה היא עיוורת, אבל דבר אחד הוא אם ראובן הורג את שמעון ואז אחיו של שמעון הורג את ראובן – זו נקמה, אבל זו לא נקמה עיוורת. אבל במקרה ההוא נרצחו סתם אנשים מתוך נקמה עיוורת לחלוטין. והנה לא הוסקה מזה שום מסקנה, לא הורדו אנשים מדרגה, לא הוצאו מתפקיד.
אחר כך היה עניין כפר קאסם. אז אינני יכול מראש לשלול את הזיקה בין שני הדברים האלה. מי שהיו ממונים על כך לא הסיקו מסקנות. זה לא אומר כי גם בציבור שמסביב – בצבא, במשטרה – לא הוסקו מסקנות. המסקנה הייתה כי דם ערבי הפקר. ואחר כך באה החנינה לנדונים בכפר קאסם – ושוב יש מזה מסקנות, ויכולתי להמשיך בשרשרת הזאת.