יוסף אהרונוביץ כותב במסגרת דבריו בנושא "לתפקידה של חברת העובדים", שם הוא מתחבט בדילמת הדרך בה יעבדו את קרקע הציבור:

להפקיד את העם לשומר על הערכים שלנו, זה אומר, איפוא – להסתלק מהם.

אני מסופקת אם הוא ראה משפט זה כאוקסימורון. כשהוא אומר "הערכים שלנו", הוא לא מתכוון לערכים שלנו, של העם היהודי, אלא שלנו, בעלי החזון. המשפט אינו אוקסימורון מכיוון שהוא חדור אליטיסטיות. התפיסה הנובעת ממנו היא כי העם – עמך, אספסוף – אנשים חלשים שנוטים לקפיטליזם, מובל בידי בעלי חזון ציונים סוציאליסטיים אידדיאליסטיים, שרק תפיסתם נכונה, ועליהם מוטל להכריח את העם לפעול ולחיות לפי תפיסה זו, גם במחיר האינטרסים הכלכליים של הפרטים בעם. ההתלבטות היא רק באשר לשיטה – נדר או חוזה?

אני מוצאת את גישת האוקסימורון בריאה יותר. אם לעם יש ערכים אמיתיים, שהם מערכי היסוד שלו, ואנו העם, הרי שלתת לעם לשמור על ערכיו זה כמו לתת לפרה לשמור על החלב – השמירה הטובה ביותר.