באיגרת ששיגר אחד העם לפלוני נמ"מ מקייב, הוא כותב:

למר נ. מ. מ. קיוב.
אודיסא, 21 ספטמבר 900.

"גדולי אוה"ע [אומות העולם –פב"י]" רבים הם בכל מקצוע, ועל הרוב חפשים הם מדאגות פרטיות ועובדים עבודה רק לפי מדת כחם, ועל כן יש להם יכולת להקדיש לפעמים שעה פנויה לצרכי יחידים. מה שאין כן בישראל. אצלנו מי שמכניס עצמו בצרכי הכלל מטילים עליו משא לעיפה – באין אנשים די צרכינו – והוא רובץ תחת משאו. אין לי יכולת אפילו להשגיח כראוי על חנוך בני, ומכתבים לעשרות מונחים תמיד לפני ומחכים לתשובה, ועבודתי בכלל רבה מכפי כחי. לכן לא אוכל "להשתעשע" בדברים עם אנשים צעירים הפונים אלי רק בשביל להחליף מכתבים בלי תוכן מוגבל. זמני יקר יותר מדי, ולא אוכל לבזבזו על דברים כאלה. ובכן אבקשך לבל תטרידני בדברים שאין בהם צורך. אם יש לך איזו בקשה ברורה שאוכל לעשותה, הודיעני, ואם לא, אין מן הראוי שתגזול את זמני, ואל תחכה לתשובה.

מצד אחד, הרי זה מכתב קצת לא נעים.  מצד שני, אחד העם בכל זאת טורח בחיבור ובשליחת מכתב תשובה אל נמ"מ, ופונה אל שכלו ואל רגשותיו כאחד ומבקש הבנה — השיא הוא כמובן באזכור העובדה שחינוך בנו שלו סובל מן העומס בעבודתו.

ואותי מסקרן לדעת מה כתב לו אותו טרחן, אך כנראה שלא נדע לעולם…