עדכון אוקטובר 2010, או: האלכימאי ההונגרי

כמדי חודש בחודשו, העשרנו את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה ביצירות נוספות במגוון סוּגוֹת: ראשית, בפרוזה, אנו מגישים החודש את הספר המיוחד אדרת אליהו מאת א"ש שטיין (כתבי שטיין עודם מוגנים בזכויות יוצרים, וקיבלנו רשות מפורשת מבעלי הזכויות להגישם לציבור).  בספר זה מגולל שטיין פרקים שונים מתקופות שונות בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, תוך שהוא קושר את הפרקים לאליהו קרמר, הידוע בכינוי "הגאון מוילנה". דרך צאצאיו הרבים.  שטיין כותב בהקדמה: "כל האירועים כשלעצמם, וכן שלל הדמויות, הם היסטוריים; קישור האירועים – בלטריסטי. זהו, איפוא, לא סיפור היסטורי, אלא סיפור שהוא היסטוריה.".

בשירה, הוספנו שירים מאת משוררי ימי הביניים וידאל בנבנשת ומשה אבן עזרא.  כמו כן, ראו אור אלקטרוני מאמרים ומסות מאת בר טוביה, אברהם רגלסון, נחום סוקולוב (לרבות מסה נוספת על מקס נורדאו), ראובן בריינין, וא"ש שטיין, שמאמרו "בשולי שדות" (פורסם ב"דבר", 14 באפריל 1943), יספק לנו את טעימת החודש:

בעיצומה של מלחמת העולם השניה, פרסם שטיין מאמר שעסק בכמה נושאים שקשורים למלחמה, כגון כליאת האזרחים היפניים של ארצות הברית.  בסוף המאמר, הוא מציין, באופן מצמרר בהתחשב בהשמדת יהודי אירופה שהתחוללה באותה עת ממש, את האפשרות של שימוש בלוחמה כימית ("מלחמת גאזים") בשדה הקרב.  בתוך כך, הוא מספר אנקדוטה הסטורית מעניינת מימי המצור על בלגראד במאה הט"ו:

מלחמה זו עתירת-אפתעות עשויה אולי, להפתיענו בשלבי-משבר במלחמת גאזים. שיקולי-מוסר ודאי לא יעכבו את האויב, שהכניס את המארה הזאת במלחמה הקודמת בחזית המערב (באפריל 1915; עד לפני גמר המלחמה נפגעו כמיליון אנשים; הממציא – היהודי הגרמני פריץ האבר), ומאז פיתח ושיכלל את התעשיה הכימית שלו.

לפיכך ראוי לספר בזה בקיצור על מלחמת הגאזים הראשונה בהיסטוריה.

היה זה בשנת 1456, צבא תורכי עז נפש עמד אז בשערי בלגראד – עיר המפתח לשדות-הדגן הנרחבים של הונגריה. בראש המגינים עמד המפקד ההונגרי הוניאדי, שהצליח, בעזרת אלכימאי זקן, להיחלץ מהמיצר.

האלכימאי הכין גיגיות רבות מלאות נוזלים מרְעילים שונים, טבל בהן המוני סחבות, ותלה אותן לייבוש בשמש. אח"כ ערם ערימות גדולות – וערך אותן בקו החזית.

עם שחר נשבה רוח בכיווּן אל עמדות התורכים. שלוש פלוגות של הונגרים יצאו לתקוף את האויב. אותה שעה היה האלכימאי מהלך מערמה לערמה ושולח בהן אש. ענני עשן צהוב-ירוק התאבכוּ ברוח אל עבר האויב – בגזרם על אנשיו מיתת-חנק תוך עינויי-גסיסה קשים. אף האלכימאי מצא את מותו בקרב – ואִתו ירד לקבר סודו.

כותב רשוּמות הזמן ההוא ציין, כי "היה זה דבר מבהיל… אסור לנוצרים להשתמש באמצעי קטלני כזה נגד בני דתם, מה שאין כן נגד תורכים, או כופרים אחרים…"

היה זה לפני חמש מאות שנים בקירוב.

Tags: , , , , , , ,

Leave a Reply