מספר זאב ז'בוטינסקי בזכרונותיו:

בינתים הוספתי לעבוד בעתונות הרוסית, אך לא בהצלחה יתרה. אלכסי סובורין, עורך ה"רוּס", את רוב מאמרי היה מקבר במגרות שולחנו: "לא הותאמו לכוון העתון". חשבתי: אולי באמת כוונו איננו כווני, איננו ראדיקלי די-צרכו; סוף-סוף הלא חונך אותו סוּבורין תחת כנפי שכינת אביו האנטישמי וה"שמרן"? הלכתי לבקרו ואמרתי: אלכסי אלכסייביץ', החלטתי להפרד מאדוני. –

ונכנסתי למערכת עתון אחר, שנוסד בפטרבורג זה-עתה, "נאַשה ז'יזן"; עוד כחדשים לפני זאת, בהיותי באודיסה, קבלתי מכתב-הזמנה מעורכו הראשי, אחד הפרופסורים המתקדמים. אבל גם הוא עשה בי כסוּבורין: את משכורתי שילם ואת רוב מאמרי "קיבר": "לא הותאמו לכווּן". ופה כבר אי-אפשר היה לרטון על ה"כווּן" או לחשוד את טהרתו הראַדיקאַלית: פה הקפידו ודקדקו בראַדיקאַליוּת ממש כרבנים המשגיחים על כשרות העופות. אחרי מאסרי באודיסה (בגלל נאום ה"באסטא") כתבתי ש"כל העיר צחקה על אוולת השוטרים": קיברו את מאמרי – "כי במקרה כזה צריך למחות". לבסוף התפרצתי: "למה הזמנתוני?" –

הגברת כּתירינה קוּסקוֹבה, אחד עמודי-התוך של המערכת, ענתה לי בתמימות: – "אדוני, יש לו סגנון מצוין – חשבנו כי יסכים להלביש בסגנון הזה רעיונות שאנחנו נציע לו". –

קפצתי בעגלה, נסעתי ל"רוס" ושאלתי את סובורין: "היקבלני חזרה? אדוני, לכל הפחות, אינו חושב אותי לגראַמוֹפוֹן". – ענה: "בעונג".