פעם, מזמן, היו לנו אישי ציבור בעלי סגנון. הנה כך פותח זאב ז'בוטינסקי את האוטוביוגרפיה שלו:
הספור הזה הוא מקוצר ומקוטע בכמה מובנים. ראשית – אף לא נסיתי (מלבד במקרה אחד או שנים) לתאר בו את האישים אשר אתם קשרוני חיי, ואפילו אישים כאלה שמלאו תפקיד הגון בחיי הדור והאומה; ובזה, כמובן, גרעתי מערכו וענינו של הספור, כי הצד היקר שבכל אבטוביאוגרפיה איננה תמונת המספר עצמו אלא תמונת זולתו. אבל מה לעשות? זמני לא ירשני להקיף את החומר העשיר החי בזכרוני; וגם אינני אוהב לעשות שפטים באישיות, הן חיה והן נפטרת, – והלא אין לך תיאור-אמת של בשר-ודם בלי מקצת "שפטים".
ההמשך מלבב באותה מידה. אני ממליץ בחום לקרוא את החיבור הלא-ארוך הזה.
נ.ב. לא לדאוג, בקרוב נחזור לקצב העדכון הרגיל.
