יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תגית: השילוח

  • וחג שבועות תעשה לך – ציון 109 שנה למותו של אליהו מידניק

    וְחַג שָׁבוּעוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ 
    בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים.

                      שמות, ל"ד, כ"ב.

     

    השבוע היה לנו עונג מיוחד לארח את אחד מידידי הפרויקט הוותיקים, מר שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק, במסגרת פרויקט "אנשי רוח ותרבות מקריאים מיצירות הפרויקט".

    כיוון שערב שבועות בפתח, בחר אבנרי להקריא קטעים פרי עטו של אליהו מידניק, אשר בצאת חג השבועות ימלאו 109 שנה להתאבדותו, ועודנו עלם צעיר בן 23.

    אבנרי פותח בארבעה מכתבים שמשגר מידניק הצעיר אל חיים נחמן ביאליק, אותה העת עורך כתב העת המכובד "השילוח", וכן קטע מתוך סיפורו של מידניק, "חולשה", אשר "מתקשר ביסודותיו האטוטביוגפיים למכתבים", כפי שמסביר אבנרי. והרי התוצאה לפניכם –

    [embedplusvideo height="281" width="450" editlink="http://bit.ly/14u84fm" standard="http://www.youtube.com/v/QgtUz_5RzrE?fs=1" vars="ytid=QgtUz_5RzrE&width=450&height=281&start=&stop=&rs=w&hd=0&autoplay=0&react=1&chapters=&notes=" id="ep4121" /]

     

    הודות לאבנרי, לפניכם אחד המכתבים המקוריים בכתב ידו של מידניק*, אשר נכתב ב – 27.01.1904. במכתב מביע מידניק עצב רב על כך שביאליק פסל כפי הנראה את כתב היד ששלח אליו מידניק לפירסום ב"השילוח" –

    אחד ממכתבי מידניק לחנב

    פחות מחצי שנה לאחר המכתב, ב – 22.05.1904, מוצאי חג השבועות של גלויות, שם מידניק קץ לחייו ופרץ יצירתו נגדע באיבו.

    אמנם לא קציר חיטים אך פרי עמלנו הצנוע — עשות יד זיכרון למידניק ולסיוע בחשיפת כתביו לקהל קוראים ישן וחדש.

     

    בברכת חג שבועות שמח לכל בית ישראל,

    שני אבנשטיין וצוות הפרויקט.

    ———————————-

    * עוד על מידניק וביאליק במאמרו של אבנרי "שמואל אבנרי, 'אליהו מידניק ועורכי "השילוח": נפתולי יצירה, עריכה ואבדן', סדן 4 (תש"ס), 353–387."

     

     

  • מה עושים אם אין כשרון?

    אחד העם, בשבתו כעורך כתב-העת "השילוח", נאלץ לדחות הרבה מאמרים וסיפורים שהוגשו לו לפרסום, מכל תחום יהדות מזרח אירופה.  הגשת החומר והחזרתו (אם נדחה) נעשו תמיד בדואר (נייר, מעטפות, בולים, והמתנה של ימים לתשובה — זוכרים את הטכנולוגיה הזו?), ונוסף על שאר צרותיו, לא מעט כותבים, בהם סופרים מוכרים וידועים לנו היום, כתבו וחזרו וכתבו לאחד העם כדי לברר מדוע טרם השיב להם העורך הנכבד. אחד העם, מצדו, השתדל לנמק מדוע בחר לא לפרסם מה שדחה, ועודד את המגיש לנסות שוב, להשתפר, לתקן סגנונו, לשפר איכות טיעוניו, וכו'.  ולפעמים, נואש העורך מלתקן, עד כדי שכתב את הדברים הבאים לאחד ממחברי המאמרים (מתוך נימוס, אין אחד העם חושף את זהותו אלא ברמז, לפי ראשי תיבות שמו ועיר מגוריו, ואין אני יודע לפתור את החידה) —

    למר ש. ז., נובוגרד – ווָלינסק.

    אודיסא, 13 יוני, 1897.

    אם אומר לכתוב מכתבים גם ע"ד מאמרים שאינם מתקבלים, לא יספיקו לי ימי ולילותי. מה שאינו מתקבל אינו ראוי לדפוס ואינו צריך ביאור.

    גם הפעם לא אוכל לתת מקום לדבריו, ואיעצהו לחדול מכתיבת מאמרים, כי לא נראו במאמריו סימני כשרון. ויכול אדם להיות קורא הגון ובעל דעה, אף אם אינו סופר.

    ניכר שהפעם, בדחיה זו, ויתר אחד העם על נימוקים מפורטים (שכנראה נתן קודם לכן, כשדחה את מאמריו הקודמים של ש"ז, שהרי הוא כותב "גם הפעם…"), ופשוט ביקש לפטור עצמו מעונשו של ש"ז המסכן…  והגון והוגן אחד העם בדברי הניחומים שבהם הוא חותם את מכתבו. הנה קישורית לשאר אגרות אחד העם משנת 1897, במאגר הפרויקט.