Posts Tagged ‘ספרות קלאסית’

האם בגרנו דיינו לקרוא קלאסיקה?

יום שני, אוקטובר 28th, 2013

זאב ז'בוטינסקי משתעשע בתרגיל "אילו ספרים תציל משריפה", ואגב לימוד זכות על כתבי הומרוס, שם בפי אחת הדמויות בדיאלוג הבדוי עשרה ספרים הבחנה מעניינת על גורל הספרים הקלאסיים:

יודע אני, כי רבים מאד האנשים המשכילים בהחלט, שבעומק לבבם אינם מבינים, על מה בעצם יתלהבו אצל שכספיר, דאנטה או גתה.  מודים הם, כי הסופרים הללו ברוכי כשרון, אולי אף גאונים, כי יש בהם חכמה עמוקה, כי ערכם היה עצום בזמנם, בשעה שכל אחד מהם חיה ופעל.  אבל, כיום, בשנת 1904, כבר לא יוכלו, לפי דעת האנשים האלה, לעורר התרגשות בלב הקורא בהם – לא דאנטה, לא גתה ואף לא שכּספּיר. ועזי-הלב שביניהם אף יודו, אולי, בפניכם, כי בהצגת "המלט" הם משתעממים. באזני הודו בכך כמה וכמה פעמים אנשים משכילים ביותר, וזמן רב לא ידעתי כיצד לתרץ סרוּת-טעם זו.  אבל, עכשיו, דומני, מבין אני מה הסיבה.

שימו לב, מי מאתנו קורא את הכתבים הקלאסיים של הספרות העולמית:  הנוער ורק הנוער, החל בנערים בני 15 (ולעתים אף צעירים מזה) וכלה בבני 22 – 23 לכל היותר.  והדבר גם מובן מאד:  בשעה שהשכל נעוֹר הריהו קופץ קודם-כל על אותם השמות, שהעולם כולו סמך עליהם את ידו, לאמור כי הם העדית שבעדית.  גם אי-אפשר להתנגד לכך, כי במה נטיב לפתח ולחנך את הטעם, אם לא בקריאת סופרי-המופת?  אבל, מצד אחר, מתקבל דבר עצוב מאד.  הן הקלאסיקון, ביום שיצר את יצירת-המופת שלו, היה אדם מבוגר, שכבר הירבה לראות בחייו וגם הירבה לסבול.  ביצרו את יצירתו המופתית נעזר בנסיונם של חיים פחות או יותר ארוכים. ולהבין אותו כראוי, להתרגש למקרא דפיו, לא יכול אלא אדם שגם הוא הירבה להתנסות והירבה לסבול.  הגאון היה אדם מבוגר וכתב בשביל אנשים מבוגרים.  אבל, דווקא משעה שנהפך לגאון מקובל על הכל, הריהו עובר עך ורק לסמכותו של הנוער הצעיר ביותר.  נוער זה מאד חביב וערני, אך, בכל זאת, לא היה עדיין בסכּסוֹניה ולא יוכל להבין ולהרגיש את רגשות האדם שכבר היה בסכסוניה, ולא כל שכן של אדם גאוני.  אדם זה, הגאון, לא יעשה, לפיכך, רושם עז ביותר על הנוער הלז, ביחוד כעבור שנים שלושה דורות, כשמתישנות כמה צורות לשון ודרכי הרצאה.

ובינתים כתביו של הקלאסיקון כבר נקראו, כבר המעשה נעשה, ורק לעתים רחוקות עוד ייזכר הצעיר, ועוד יספיק, לשוב ולקרוא את הכתבים בהיותו לאיש מבוגר:  כה מהירים החיים, כה רבים בהם החידושים, שבכלל אין אנו מחבבים לקרוא בשניה ספרים שכבר קראנו.  ומדבר אני לא על הומרוס בלבד.  מצבו בכל רע, יען אותו לומדים באופן רשמי בגימנסיות. אם קוראים לפניך יצירה אמנותית מדי 15 שורות ביום, ועם זה לועסים את 15 השורות האלו על כל האַאוֹריסטים ובניני-המשאלה, הרי מובן שלעולם כבר לא תמצא ביצירה זו מן היופי.  אבל, גם הסופרים הקלאסיים שבעזרת האל חלקם שפר יותר, גם בהם שליטה הגזרה הכללית של תהליך טראגי זה:  משעה שהכירו בגאוניותם, אין קורא בהם אלא הנוער, שאינו מסוגל להשיג ולחיות את יצירתם בכל מלואה.  בלשון אחרת – דווקא משעה שהקלאסיקון נופל בידי הדורות המתחנכים, חדל הוא מהיות מחנך הדורות במובן האמיתי.  מאז הוא קבור, ורק מתי מספר יוכלו עוד להבינו ולהרגישו לעומקו.

נדמה שהדברים השתנו מאז כתב, ולאו דווקא לטובה:  קשה (אבל אפשר) למצוא היום אפילו נוער שמגלה ענין בקריאת קלאסיקה.