Posts Tagged ‘1893’

חיקוי והתבוללות

יום חמישי, יולי 24th, 2008

הקטעים הבאים לקוחים מתוך מאמרו של אחד העם (אשר צבי גינצברג, 1856-1927), "חיקוי והתבוללות", שנכתב בשנת תרנ"ג – 1893.

בשם 'חקוּי' אנו מכנים, על הרוב לגנאי, כל מה שאדם אומר ועושׂה חושב ומרגיש, לא ממעמקי עולמו הפנימי, כתולדה מוכרחת ממצב כוחותיו הנפשיים ויחוסם אל העולם החיצוני, כי אם מפאת הנטיה הטבועה בו להדמות אל אחרים, ומפני שהם כך, אף הוא כך.

[…]

אבל לא לעולם מצטמצם החקוי רק בתוך חוג כל חברה בפני עצמה. התפתחות החיים מביאה סוף סוף את החברות השונות להתקרב זו לזו וללמוד לדעת אשה רעותה, ואז מרחיב החקוי את גבולו ועובר מחברה לחברה ומעם לעם.

תכונתו של חקוי זה תלויה בתכונת אותן החברות עצמן שפגשו זו בזו. אם שוות או קרובות הן במדת כחן ומדרגת השׂכלתן, אז דרכן להתחיל שתיהן תיכף בחקוי של התחרות: לומדות זו מזו דרכים חדשים להתגלוּת רוחן ומשתדלות לעבור זו את זו בדרכים אלו. לא כן אם אחת מהן קטנה וחלושה הרבה מחברתה בכוחותיה הגופניים או הרוחניים, עד שתרגיש חולשת הדעת והתבטלות [מלשון ביטול עצמי – נ.א.] הישוּת, בראותה פתאום את רעוּתה הטובה ממנה, – אז מביאתה ההתבטלות לחַקות הליכותיה של האחרת לא לשם התגלוּת רוחה העצמית, כי אם מכּבוֹד והכנעה בלבד, ועל כן – חקוי שלם, בלי שנוי, ולא רק באותם הענינים שגרמו לה את ההתבטלות ושהחברה המחוּקה הגיעה בהם באמת למדרגה גבוהה, כי אם גם בדברים שזו האחרונה עצמה אינה מחזיקה בהם אלא בעקב התבטלותה מפני העבר הרחוק שלה, שמצד עצמו לא היה כוחו גדול כלל לגרום התבטלות לחברה אחרת.

מצב כזה מסוּכּן מאד לקיומה של החברה הנמצאת בו. ההתבטלות החדשה, מפני החברה הנכרית, מחלישה מעט מעט את ההתבטלות הישנה, מפני ה'אבות'; מרכז החקוי עובר על כן יותר ויותר מן האחרונים אל הראשונה, ורגש הישוּת הלאומית או החברתית, באין לו על מה שיסמוך, הולך וכלה מאליו, עד שלבסוף מגיעה החברה לאותו המצב הזר, שאינו לא חיים ולא מות, 'שׂרפת נשמה וגוף קים'. ואז מתחילים אישיה להוציא איש איש את ישותו הפרטית ממצב זה על ידי התבוללות גמורה בתוך החברה הנכרית.

כשסבּת ההתבטלות היא הכוח הגשמי, ולהחברה החלושה אין תקוה להגיע גם היא לכוח גשמי גדול, אז באמת אין לה תקנה אלא התבוללות. ובדרך הזה אבדו וכלו בימי קדם כל אותן האומות הקטנות שנכבשה ארצן לפני גדולות מהן. כוח הזרוע, האידיאל היותר מכוּבּד בימים ההם, הביא תמיד את האומה המנוצחת לידי התבטלות ישותה מפני המנצחת, וכשעברו עליה ימים רבים בעבדות ושפלות וידה קצרה להושיע לעצמה, אבדה בלב בניה 'יראת־הרוממות' מפני ה'אבות', ואחד אחד עזבוה והתבוללו בתוך אויבתה החזקה ממנה.

[…]

והנסיון הזה סופו על הרוב לפקוח עיני ראשי החברה וחכמיה – ואשרי להם ולחברתם כשהגיעו לכך בעוד מועד! – לראות ולהבין, כי לא החקוי מצד עצמו מביא לידי התבוללות, כי אם ההתבטלות היא המסבּבת את ההתבוללות באמצעוּת החקוי, וכי על כן, תחת לעצוֹר בעד האחרון, צריך לבטל את ההתבטלות עצמה, וגם זה באמצעוּת החקוי, רק בצורת ההתחרוּת. כלומר, צריך לסגל לחברתם אותו הכוח הרוחני שגורם לה התבטלות, באופן שלא תמצא עוד סבּה להביט ביראת הרוממות על החיים הנכרים שבהם נתגשם הכוח ההוא, אלא אדרבא, תשתמש בכוח זה עצמו, כדי 'לגלוֹת את רוחה העצמית באותן הדרכים שעשׂה כן המחוּקה לרוחו הוא'. – ומכין שהתיצבה החברה על דרך־החקוי הזה, תביאנה האהבה העצמית להאמין בכוחה ולחבּב את מעשׂי חקוּיה המיוחדים לה יותר מהמצאותיה של האחרת. וכל מה שמוסיפה לחקות באופן זה, כן מוסיפה היא לגלוֹת את רוחה בחקויה, לשנות יותר ויותר ממטבע שטבעה החברה המחוּקה, וכן הולך ומתחזק בקרבה רגש ישותה, – וסכנת ההתבוללות עוד אינה.

[לקריאת המאמר השלם, לחץ כאן].

אחד העם מבדיל בין שני סוגים של חיקוי: האחד הוא חיקוי דרך התבטלות וטשטוש המאפיינים היחודיים של עם, דבר המוביל להתבוללות, והשני הוא חיקוי דרך תחרות, אשר דווקא חושף את המאפיינים האלה ומביא לגילוי ושלהוב מחדש של רוח העם. במאמר, אשר נכתב כאמור לפני יותר ממאה שנה, הוא מגיע למסקנה שעם ישראל נמנע מהתבוללות במהלך כל הדורות מפני שידע כיצד לנצל את התחרות על מנת להתעלות על עצמו – מבחינה תרבותית, טכנולוגית, ורוחנית.

גם היום כדאי לקרוא את אחד העם; עוד יש לו משהו לומר לנו.


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.