הספר המודפס הוקלד בשנת 2020 לקובץ־מחשב בעזרת אחותו של אהוד, לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של יהודה ראב בן עזר

זכר לאישה נכבדה
מרת בַּנֵיכַר (בָּנִי) סִיל
בת ר' יצחק אפשטין

הייתי אז סטודנט בירושלים ולעיתים קרובות הפרוטה לא היתה מצוייה בכיסי. נמצאתי בקרע עם משפחתי, שהתנגדה ללימודיי. לצהריים הסתפקתי במנת חומוס וצלחת מרק, ובלילות יש והייתי צועד שעה ארוכה בדממת הרחובות אל מרכז העיר, למסעדה פינתית שבה הגישו, עד שעה מאוחרת בלילה, מנת ספגטי חמה עם רוטב בשר טעים ופתיתי גבינה בשפע. לימים עברו שוכריה של המסעדה לתל־אביב ופתחו בה את אחת הפיצריות הראשונות.

כשאני כותב דברים אלה, עדיין עומד טעם הרוטב בפי. כאן – נותנים אטריות עם רוטב דליל מאוד, מֵימי וחסר־טעם.

מילאתי את כרסי הדלה בלימודי ספרות עברית והתעקשתי לקרוא שירים, שכתבתי בהשפעת דילאן תומס, בפני שתיים־שלוש סטודנטיות למדניות שניאותו לעלות עימי לחדרי הדל. אפילו חדר־אמבטיה לא היה לי, אלא מעין תא עשוי פחים וקרשים על מרפסת קטנה, ששימש לכל צורכי־הרחצה אך ללא אפשרות של חימום מים, וזאת בחורף הירושלמי. הייתי מחמם מים בסיר גדול על תנור־הנפט בחדר, ורוחץ עצמי במגבת וספוג. כמו הזונות בצרפת. סבלי, מפצעי־הבגרות על פניי, החמיר בגלל הגילוח בבוקר הקר.

אינני יודע אם הבחורות לא אהבו את מראה פניי, את שיריי או את חדרי הדל, עובדה שרוח־עצב היתה נופלת עליהן עד מהרה, ואף אחת לא שהתה בחדרי יותר משעה קלה – למרות שהיו לי שתי שכיות־חמדה להראות: מכתב מהסופר ש"י עגנון, שגם קיבלני לשיחה ממושכת בביתו, וכן שיר שכתבתי בסגנון אלתרמן ואשר הודפס במוסף הספרותי של אחד העיתונים הגדולים, בהיותי כבן תשע־עשרה.

הייתי אדם שפוף מאוד. שיריי לא נעשו טובים יותר בעקבות סבלי. מכל מערכות העיתונים היו מחזירים לי אותם – וזאת במקרה הטוב, כשהיה לי כסף לצרף מעטפה מבויילת לתשובה. אחרת היו נזרקים, כנראה, ישר לסל. להרצאות בבוקר כבר הייתי מופיע, לעיתים קרובות, בלתי־מגולח.

עד שפגשתי בעליזה.

כנראה נפגשנו פעמים אחדות בשבוע, מתחילת שנת הלימודים, בהרצאות, אך לא מיד הבחנתי בה. יום אחד מצאתי עצמי יושב לידה בחדר ההרצאות בקומה השנייה של בניין מייזר, בגבעת רם, ששימש אז בניין בית־הספר למדעי היהדות, ומיטב סופרי ומשוררי שנות השישים והשבעים לעתיד – הסתובבו כטווסים על פני שתי הקומות של יציעיו הפנימיים, הבנויים סביב לחלל מרכזי אחד – מלווים בחרדת־קודש פרופיסורים קשישים בעלי עברית זרה, עיקשת ורבת הוד. הנשיא יצחק בן־צבי היה יורד לעיתים, זקוף וצנום, בחליפה כהה ומשקפיים, ממכונית הספורט השחורה והאלגנטית שבה הביא אותו נהגו לאוניברסיטה, ומטפס במעלות אל שני החדרים שבקומה העליונה של בניין מייזר, בהם שכן אז כל מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח.

עליזה ביקשה ממני את דפי ההרצאה מן השיעור הקודם, להעתקה. נתתי לה. היא היתה מבוגרת ממני, רזה וגבוהה, ולה סבר־פנים חמור כשל מורה. אכן היתה מורה. כך התברר לי מאוחר יותר, כשגרתי בדירתה. כיצד עברתי לגור אצלה? לאחר שאילת המחברת התברר שאנו שומעים יחד את המכינה לתלמוד, והיא הציעה לי להתכונן יחד לבוחן של סוף הסמסטר.

החורף הירושלמי היה עדיין בעיצומו. גם ימי השמש הבודדים היו רמייה. קר היה גם באמצע היום, כאילו העיר מוקפת במעטה קרח שקוף ויבש מאוד. היו לילות בהם כמעט בכיתי מגודש רחמנות עצמית. כה קר היה שאפילו לאונן לא יכולתי. זוג נעליי היחיד היה מונח מול תנור־הנפט, להתייבש, ומעלה אדים לא נעימים של עור חם בשרידי משחת נעליים. חושש הייתי משריפה בחדר או מהתבקעות גפות הנעליים. עליזה התגוררה בגפה בדירה מרווחת בת חמישה חדרים בבית ישן בשכונת רחביה. בבואי אליה ללמוד יחד, בפעם הראשונה, קידם אותי החום הנעים של ההסקה המרכזית. על השולחן בינינו הניחה מגש ועליו הרבה כריכים קטנים של סרדין וגבינה, ותה חם שמהלה בחלב סמיך. התביישתי להתנפל מיד על התקרובת אך לא אחטא לאמת אם אומר שהיא עניינה אותי יותר ממסכת סנהדרין שבה עסקנו לקראת הבוחן של סוף הסמסטר.

התנהגותה היתה קצת קרירה ורשמית, בהתחלה. אולי חששה מפניי? אולי בזה לי מעט, כי לא הייתי נקי ביותר בלבושי, באותה תקופה. התביישתי גם בנעליי אשר הרטיבות לא הרפתה מסוליותיהן, ובחום דירתה היתה לי הרגשה שהן מתחילות להעלות אדים לא נעימים. אדים העלו גם פניי, כאילו הפשרתי כולי.

בפגישה השנייה, לא – השלישית, שאלה אותי יותר על חיי ומצבי. לא הסתרתי ממנה את מצב חדרי הדל, אשר בשום אופן לא הייתי מזמין אותה אליו ללמוד עימי. החומוס ומרק השעועית, מזוני היחיד באותו יום, קרקרו במעיי כמין גיס חמישי, ואני לא העזתי ללכת לשירותים בדירה המחוממת וההדורה הזו, וככל שהיה לי טוב בתוכה – ציפיתי כבר לרגע שאוכל לברוח ולשחרר את הרוח המציקתני בבני־מעיי. התגעגעתי לחדרי הדל. לבדידות. אפילו לקור.

ואז אמרה עליזה בטבעיות סמכותית, שהיתה אופיינית לה, “אם החדר שלך כל־כך רע, מדוע אתה לא מחפש לך חדר אחר?”

הסברתי לה את עניין המחיר, ומצוקת החדרים. שילמתי אז עשרים וחמש לירות בלבד לחודש. זה היה, דומני, החדר ליחיד הזול ביותר בירושלים.

“באותו מחיר תוכל לשכור חדר אצלי!” אמרה, ללא היסוס.

ומיד קמה והראתה לי חדר, בקצה המסדרון, ששימש מקום לספריהָ, למכונת־תפירה ולקרש־גיהוץ. אז גם סיפרה שבעלה־לשעבר נמצא בלונדון, בשליחות ממשלתית, ואצלו שוהה גם בתם היחידה, העומדת לחזור בקרוב ארצה ולהמשיך את לימודיה בתיכון. אך אין חשש, לילדה חדר מרווח לעצמה. אוכל להשתמש גם במטבח, ולהרגיש את עצמי כבן־בית.

לא חיכיתי לסוף החודש. כבר למחרת ארזתי את מטלטליי המעטים, בגדים, ספרים, כר וחמש שמיכות צבאיות, זו על גבי זו – שקיבלתי בעוזבי את הקיבוץ הצעיר, לפני לכתי ללמוד בירושלים; שכרתי מוביל בתלת־אופן ועברתי לגור בדירתה של עליזה. קומה שלמה היתה לרשותה. וכשהייתי מצלצל בדלת, אשנב היה נפתח מן הצד, מאפשר להתבונן בך, מי אתה – ורק אז ניגשים לדלת, לפתוח לך.

כבר בלילה הראשון פינקתי עצמי באמבטיה חמה, ממושכת, כשמסביבי פזורות מגבות רכות, חלקי־לבוש נשיים, בשמים ותמרוקים – שכמותם לא ראיתי מעודי. למחרת בבוקר התגלחתי היטב במים חמים, בחדר האמבטיה שחומו נשמר מליל אמש. פצעי־הפנים נרגעו. גם טלפון היה בדירה. אני אז עוד לא ידעתי להשתמש בטלפון. למי היה טלפון, בביתו, במושבה שממנה באתי? רק לראש העיר, למנהל הבנק, לרופאים ולעוד כמה בעלי חנויות גדולות. האיכרים בזו למכשיר הזה. אל מי תטלפן? אל הבּוֹיַארְגִ’י שלך? או לפֶגֶ’ה? – כבר אינם. ומלשכת העבודה ממילא באים עכשיו ומציעים לך פועלים, גם מבלי שתבקש. כמה צחקה עליזה כאשר עניתי, בפעם הראשונה, לצלצול טלפון שהיה מיועד לה. בלכתי לקרוא לה, מן המטבח, הנחתי את האפרכסת חזרה על מקומה וגרמתי בכך לניתוק השיחה!

הרגשתי כבן־כפר שנקלע לחצר־נסיכים. לא עוד סבלתי מן הקור, והרעב. נעשיתי נקי יותר, ובגדיי מסודרים. הנעליים יבשות. ימים אחדים כמעט לא יצאתי מהדירה. רק לאוניברסיטה, לחנות המכולת, וחזרה. מתוך איזה הסכם־שבשתיקה לא הבאתי שום סטודנטית מידידותיי לחדרי. אל“ף – כי לא היו לי רבות, למרות המכתב מעגנון והשיר בעיתון. בי”ת – הרגשתי שהדבר יהיה למורת רוחה של עליזה, מה עוד שבתה הצעירה עומדת לחזור, ולא יהא זה נאה שהסטודנט הגר בבית אימה ילין בחורות בחדרו שקיר משותף לו עם חדרהּ.

עליזה היתה עסוקה מאוד בימים הראשונים ומעט מאוד ראיתי אותה. היו ישיבות מורים וימי הורים. היא השתתפה גם בחוג ספרותי אצל אחד הפרופסורים הקשישים, אשר אליו טרם הוזמנתי. היא שבה ללמוד באוניברסיטה במאוחר, רק תקופת־זמן לאחר גירושיה, והתכוונה להכשיר עצמה להיות מורה לספרות בתיכון במקום בכיתות הגבוהות של בית־הספר היסודי, שבו לימדה.

עם זאת היה נדמה לי כי ברדת הלילה, ושעת כיבוי האורות – על שנינו, בדירה, לבד, כל אחד בחדרו – היה אפשר לחתוך את הדממה בסכין. ובהטילי זה־עתה במשפט את הקווים־המפרידים, ואת הפסיקים הקרובים זה לזה, יש לי הרגשה כאילו היתה להם השפעה מכרעת על גורלי, כיום.

בלילה הרביעי או החמישי, בשעה מאוחרת, קראה לי עליזה מחדרה. נכנסתי. היא שכבה במיטה זוגית גדולה, בכתונת־לילה בעלת מיפתח, וקראה. היא קראה כתב־יד של סיפור שלי שהנחתי אותו בוקר על שולחנה, במטבח, בטרם יצאתי לאוניברסיטה. ציפיתי בחרדה לדעתה. לסיפור היו שלושה אבות: עגנון, קאפקא ודילאן תומס, בפרוזה שלו. כל בני־דורי כתבו אז כך, וחשבתי שאי אפשר לכתוב אחרת, אם רוצים להיות סופר. דעתה היתה שלילית אך לא בגלל ההשפעות, בהן כלל לא הרגישה, ולכן גם לא ציינה לגנאי – אלא משום שהעברית שלי נראתה לה פשוטה להחריד. מחוספסת. איכרית. “כמו לפני המצאת הדיאודוראנט!” – כך אמרה, “ובכלל, בכתיבתך חסרים מוטיבים, ואין לך עדינות.” – דעתה היתה שלילית, אבל עיניה, כשהסירה את משקפיה, הביטו בי כשתי בארות עטויות דוק של ערפל. אלמלא היתה קצרת־רואי, תובענותה היתה גלוייה יותר. השבתי לה מבט נועז. גיבור גדול לא הייתי, ואף שכבר איבדתי את בתוליי פעמים אחדות, וזאת אפשר לומר כי כל פעם הייתי נרגש כאילו מתארע לי הדבר לראשונה, עדיין לא הבנתי בדיוק, כמו שאומרים היום הצעירים – מאיפה משתין הדג. אך זאת עוד באותו לילה למדתי – בחיקה של עליזה. הו, כמה סוערים היו לילותינו! לא אשכח כיצד צחקה כשראתה אותי לראשונה ניצב בתחתוניי! היו אלה תחתונים רחבים, רפויים, עם חנות ענקית במרכזם, וכל מרכולתי זקורה לעיניה. כך הלכו כולם במושבה, אבי, הדודים שלי, ובקיבוץ – החברים, ומי לא? המתנה הראשונה שקנתה לי עליזה היו שלושה זוגות של תחתונים מודרניים, צרים, הדוקים לגוף, בעלי פתח כפול, אלכסוני, ושאין צורך להשחיל בהם, בסיכת־ביטחון, סרט גומי לכל היקפם.

עליזה לימדה אותי לראשונה להכיר את גופי. לא ידעתי. לא ידעתי שאישה יכולה להיות כל־כך נועזת. כל־כך מגורה. מה עוד שהיא מורה במקצועה, לבושה כמעט תמיד במקטורן עם חצאית ארוכה של צמר אפור. בעלת סבר־פנים חמור. וכאן מתפתלת ערומה על מיטת־הזוג הרחבה, בחוץ גשם ורוח וקור מקפיא, ואצלנו כל הלילה חום ההסקה המרכזית ואני לומד ולומד ולומד.

ירח־הדבש שלנו נמשך בדיוק חודש. לקראת סופו החלה עליזה להיות הפכפכה ונרגזת. אורנה היתה אמורה להגיע. כיצד עלינו להתנהג? האם להסתיר ממנה? שתגלה לבד? או להציגני מיד בתחילה כ“חבר של אימא”? חבר? – עתה ידעתי בדיוק כי עליזה מבוגרת ממני ביותר מעשר שנים. לא אומר כמה. ואולם גוף היה לה, נערי ובתולי כמעט. כך גם החזה. רק פניה, העיניים קצרות־הרואי, האף הגבנוני, החד, שיוו לה חזות מבוגרת, בהיותה לבושה, כמובן. אך לי זה לא הפריע. בהתלבשה היתה בעיניי יישות אחרת, וממילא לא הייתי מאוהב בה. לא יצאנו יחד. כל אחד מאיתנו חי את חייו החברתיים בנפרד. לא סיפרנו לאיש על יחסינו. אני כתבתי עתה שירים חושניים, כבדים, מלאי הערצה עצמית. החזירו לי גם אותם מכל מערכות העיתונים. אבל סופר צעיר אחר, מבוגר מעט ממני, אורי בן־עמי, שכבר קנה לו שם־מעט בספרות העברית והסכים לקרוא אותם ולחוות בפניי את דעתו, הביט בי ברחמים ואמר שכנראה אני סובל ממצוקה מינית עזה המוצאת לה פיצוי בשירה פּן־אירוטית חסרת גיבוש אמנותי, עדיין.

עד כדי כך!

ואורנה הגיעה.

חדרה היה, כאמור, סמוך לחדרי. עיניה היו, אף הן, מצועפות מעין ערפל של קצרות־רואי, המסתיר מעיין שוקק, באר חתומה, ללא תחתית – יסולח לי על הביטוי, ואפה אף הוא נשרי מעט, מגובנן ולמדני. אין צורך לומר שהרכיבה משקפיים. אופי היה לה – עסקני, תוקפני ונמהר, כאימהּ, ואולם גופה היה עגלגל וכולו חמוקים וקומתה ממוצעת, זאת כנראה ירשה מהאב. וגם שפעת שיער זהוב, חלק, בעוד אשר עליזה היתה בעלת שיער שחום. הקטנה, בקיצור – נראתה כמו לביאה צעירה, אך עדיין כולה תפנוקים, צרור כדורי־צמר ופקעות־רוך, ואולם כבר ניתן לחוש את עוצמתה שבעתיד־לבוא.

הוצגתי, נֵעבֵּך – כחבר של אימה, ללימודים, ודייר חדש. מן המטבח שמעתי את אורנה צוחקת באוזני אימה על נעליי המגושמות, צרובות השלג, מרוטות קור ורטיבות. מה לא הייתי נותן כדי לקנות זוג חדש, ולשפר את הופעתי, ומצבי בכלל. אך כסף לא היה לי. יכולתי רק לחזור למושבה ולעבוד בפרדס. עליזה דאגה לי לעבודה כלשהי: מכר שלה חיפש מגיה לתקצירי עבודות מדעיות בכתב־עת שהוציאה האוניברסיטה לשם הצגת עבודות הדוקטוראנטים. לא הבנתי דבר בחומר והשוויתי אותיות וסימנים על פי צורתם, כמו במצלמה. אני בטוח שעליזה היתה עוברת אחריי על החומר ומתקנת. פירסמו אז שיר שלי, “מסע לארץ הודו”, בעיתון הסטודנטים “פי האתון”, והדבר העניק לי, בעיני עליזה, מעין הילה של משורר, שיש לסלוח לשגיאותיו בעניינים לשוניים־טכניים, כגון הגהה. נראיתי אז בעיני עצמי כרמאי, ולא העזתי לחשוב כי מקובל לסלוח למשוררים על אי־דיוקים לשוניים, ואולי, כדי להוכיח כי התחלותיי היו מבטיחות יותר, אני מרגיש צורך להביא כאן את השיר שלי, במלואו.

בִּהְיוֹתִי יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ

לְהוֹדוּ. נְעָרִים חוּמִים וַחֲשׂוּפֵי־שֵׁת רָצוּ

אָנֶה וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ

וְקָרְאוּ אֶת שְׁמִי בִּצְחוֹקָם הַפִּרְאִי. פִּילִים

רַבִּים צָעֲדוּ לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים הַלְּבָנוֹת

וּשְׂפָתַי רָעֲדוּ בִּתְשׁוּקָה וְאַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים

מְאוֹד סָגְרוּ עָלַי לְלֹא הֶרֶף. בְּכָל

פִּנָּה הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע וְכַאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע

הִבִּיטוּ בִּי הַפִּילִים וּבָכוּ. הַפִּילִים הִבִּיטוּ

בִּי וּבָכוּ וַאֲנִי פִּזַּרְתִּי מַטְבְּעוֹת נְחֹשֶׁת

בְּאַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַלְּבָנִים שֶׁל הוֹדוּ. בִּהְיוֹתִי

נַעַר חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. הַרְבֵּה שָׁנִים

חָלְפוּ הַרְבֵּה פִּילִים פָּרְחוּ מִזִּכְרוֹנִי. אוּלַי

גַּם הַמַּסָּע נִרְאֶה חֲלוֹם טִפְּשִׁי? נַעַר

צָנוּם וְעִקֵּשׁ הָיִיתִי. חָפַצְתִּי לָרוּץ אָנֶה

וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ. עוֹד

הַיּוֹם אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי

לְלֹא הֶרֶף. בִּתִּי הַקְּטַנָּה קוֹרְאָה אֶת שְׁמִי

בִּצְחוֹקָה הַפִּרְאִי. הַדְּרָכִים לְבָנוֹת וְהוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד. אוּלַי יַלְדָּתִי אֵלֶיהָ

תָּבוֹא? הַפִּילִים שֶׁלִּי לֹא הִפְלִיגוּ לְשָׁם וְאִישׁ

מִשְׁכֵנַי לֹא חָצָה אֶת הַיָּם. בִּהְיוֹתִי

יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. אוֹמְרִים, הוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד.

אך מיום שבאה הקטנה – פרח חלף לו ירח־הדבש שלנו, הלילות המשותפים, חגיגת הגופות הנפתלים, נעוריי וניסיונה – הפכו בלתי־אפשריים כי היה עליי לעבור במסדרון, על פני דלת חדרה של אורנה, בחוזרי מחדר השינה של עליזה. פעם אחת ניסינו זאת, וכמעט נתפסנו: רק סגרתי את דלת חדרי, נפתחה דלת חדרה של אורנה והיא טסה אל מיטת אימהּ ועד מהרה נשמעו משם קולות בכי, האשמות והפצרות. והיה עליי לבוא בפיג’אמה שלי ולהישבע כי רק למדנו יחד, אימהּ ואני, ועברנו על הגהות.

לא נותרו לנו אלא יומיים בשבוע, בבקרים, לאחר שהקטנה הלכה לתיכון ואילו עליזה לא לימדה באותם ימים. ויתרנו אפילו על שעות הרצאה באוניברסיטה, אך הקסם פג; חרדים מכל טריקת דלת פן אורנה שבה להפתיענו, באור, בבוקר – ככל שהחשכנו וסגרנו את החדר – היה איזה פיכחון מכאיב ביחסינו. ואותה תאוותנות עזה, ידעונית, ששבתה את ליבי בחשיכה ופקחה בפניי דרכים שלא שיערתי קודם – נראתה עתה, לאור הבוקר החודר מבעד לתריסים, וריחותיו, והמצעים המקומטים משנת לילה ועקבות תמרוקים – כמין ניסיון של אישה מבוגרת, יחפה, רזה וקצרת־רואי, להשתטות בבהמיות שעה שהיה עליה לעמוד עתה בפני כיתתה וללמד, או לשבת על ספסל באוניברסיטה. התחלתי להרגיש כאילו אני עושה לה טובה. נגעלתי מעצמי. ידעתי כי לעולם לא אוכל לאהוב אותה. והעירום שלה נראה לי מלא פגמים קטנים, דוחים. היא רמזה שאולי מוטב כי לא נגור יחד, אז ייקל עלינו להיפגש. זה הכניס אותי ללחץ נוסף. עמדתי לאבד את מקלטי החם. אמנם, האביב מתדפק בפתח. העיר מלאה סטודנטיות צעירות, נחמדות, שאפשר גם להתאהב בהן, ואילו אני משמש מיטתה של מורה תאוותנית, שמבוגרת ממני ביומר מעשר שנים! – ועם זאת, המחשבה על עזיבת הקן הנעים נראתה לי כגירוש מגן־העדן. מדוע? התאהבתי. במי?

באורנה, כמובן.

שכחתי לספר כי הקיר המפריד בין חדרה לחדרי לא היה קיר־של־ממש אלא צירוף של כמה דלתות מתקפלות שהיו סגורות דרך־קבע, ובצד שלי אף ניצב, לכל רוחב קיר הדלתות הזה, ארון ספרים גדוש. זו היתה צורת בנייה רגילה בדירות הישנות בירושלים. דלתות עץ כבדות, שמשות זכוכית אטומה, וחדרים שהופרדו לשם פרטיות או שיהא אפשר להשכירם.

אך לי היתה הרגשה שאורנה ואני חיים בחדר אחד. דימיתי לשמוע כל רחש שלה. כל אנחה בלילות. נתקפתי חוסר־שקט. לא ישנתי טוב. הייתי מצפה לשמוע את קולות התעוררותה בבוקר. גיליתי חור־מנעול באמצע קיר הדלתות. פיניתי כמה ספרים וניסיתי, בוש אני להודות בכך – להציץ לעבר חדרה בשוכבה לישון ובקומה בבוקר. לעיתים הייתי רואה איזה כתם בהיר חולף נגד עיני, עיתים בד־לבוש, עיתים בשר חשוף, קווצת־שיער צהבהבה, אך אף פעם לא נתלכדה לכדי תמונה שלמה. מסוגלת היתה לשבת שעה שלמה בחדר, ללא תנועה, עד כי הייתי סבור שיצאה, ופתע, בקומה – מתרוצצת מפינה לפינה ואף לרגע אינה ניצבת על מקום אחד.

מיום ליום הלכה אהבתי אליה וגברה. היא היתה צעירה ממני אולי בשש שנים, לא יותר. קרובה היתה לגילי יותר קרוב משאני קרוב לגיל של אימהּ. יום אחד מצאתי בחדר האמבטיה חזייה שלה, נגעתי בכיפותיה בידיים רועדות, נישקתי והתרגשתי מאוד.

נדמה היה לי שהיא שונאת אותי. שאין תקווה. קולות הצחוק שלה ושל חברותיה חתכו בבשרי. הייתי בטוח שעליי הן צוחקות. אני זוכר שגיליתי באותה תקופה שיר של המשורר פנחס שדה: “סנטו בי נערות על כי דלותי ככה” – וככה הרגשתי. אילו יכולתי לקנות נעליים חדשות, לשפר את לבושי, לא להיות תלוי כל כך בעזרתה של אימהּ, להתפרסם – אולי היה גם יחסה אליי משתנה, כך חשבתי. הנה יבוא קיץ, ותיסע שוב לחוץ־לארץ, אל אביה, ואני מעודי לא יצאתי את גבולות הארץ, מלבד טיול במחזור שני של חברי הקיבוץ, עד אל־עריש וכמה קילומטרים דרומה, אחרי מבצע סיני של שנת 56'. ולהשלים עם אבי לא רציתי, כי ידעתי שתמיכה בלימודיי ממילא לא אקבל.

בלילות הייתי שוכב ער, שעה ארוכה, מקשיב, ועל פי צבע שמשות הזכוכית האטומה שבדלתות, מבעד למדפי הספרים, יכולתי לדעת מתי היא מכבה את האור הגדול בחדרה, ומתי גם את המנורה הקטנה שליד מיטתה. ישנו, זה מוזר, כמעט ראש אל ראש, ורק הדלת הסגורה מפרידה בינינו. מעתה, בחדרי, בנוכחותה הסמוייה, הרגשתי כמו על במת־תיאטרון. כאילו גם היא עוקבת אחריי על פי סימני האור והקול. אם כיביתי את האור – היססתי להדליקו שוב, פן ייראה הדבר משונה. מטבעי אני נוהג, בשעות כתיבה או לימודים, לערוך הפסקות, ממושכות לעיתים, ולצעוד, ממש כמו היום, בתאי, ארבעה צעדים הלוך, ארבעה צעדים חזור – באלכסונו של החדר, צועד ומהרהר עד שמתגבשת בי תמונה ברורה יותר, ואז אני חוזר לשבת ליד שולחן הכתיבה.

הקטנה שאלה אותי, בעקימת־אף, מה פשר הצעדות בחדרי. שמחתי והייתי גאה להסביר לה. ומאז – כל פסיעה שלי היתה מכוונת כמו גם לאוזניה. כאילו בכך אני מתקרב במשהו אליה. פועל עליה. מרשים אותה. ולא פעם, כשצעדותיי לא הניבו פרי, לא בשיר חדש ולא בהתקדמות בחומר־הלימודים – חשתי איזו אשמה, כלפיה, כאילו רימיתי אותה ואני אינני אלא בטלן ארור ומאחז עיניים.

שכחתי להדגיש עד כמה יחסה אליי לא היה אוהד, כלל וכלל. היא לעגה לנעליי. כך שהייתי חסר פרוטה. את הסיבה לכך לא ידעה. היא הדגישה זאת בעיקר בדברה על אחרים: אחרים לבושים יפה. מזמינים אותה. היו במקומות מעניינים. אפשר לדבר איתם על לונדון ופאריס. ובייחוד, אני חושב, אכל אותה החשש שמא אני חי עם אימהּ. חי על חשבון אימהּ. לכן היתה חוזרת ומעלה, באופן כפייתי כמעט, את שמו של אביה, וכיצד התנהלו חייו עם עליזה בטרם התגרשו. “לא פלא שאחרי אבא כמו שלי לא הצליחה אימא למצוא לה חבר. היא בררנית!”

ככה.

עליזה החלה מהרהרת בקול רם, בנוכחותי, אם לא הגיע הזמן לגלות לקטנה את המהות האמיתית של יחסינו ולהעמידה בפני עובדה – גם לאימא יש צרכים. אבא כבר מזמן נשוי לאישה אחרת. ועל הקטנה להיות מאושרת שאימהּ כן מצאה לה חבר, וטוב לה. אך לא היה לעליזה אומץ לשיחה הזו. ואני, אני כבר הייתי כה מאוהב באורנה, ולא ראיתי ברכה רבה בהיעשותי למין אב־חורג שלה, באופן כמעט רשמי! גם פחדתי מתגובתה, פן תקים צרחות כאלו, שלא אוכל עוד להמשיך לגור במחיצתה ולהעריץ אותה לילה־לילה, משתדל אפילו לכוון את תנועותיי במיטה – לרחש תנועותיה כאילו תשוקה פועמת בשנינו, בהזיות שבטרם־שינה; וכשם שאני מעלה בדימיוני את גופה הבתולי, העגלגל, עם רעמת השיער הצהובה־במיטתה, כך חולמת היא עליי, המשורר החֵלכָה (כך, במו אוזניי שמעתי, כינתה אותי פעם באוזני עליזה), אשר יום אחד ילמדוהו בבתי־הספר כמו את ביאליק ופיכמן; ועתה הוא שוכב במיטתו, ער ודרוך לקראתה, לפנק כל קימור ושקערורית שבגופה, הרדום־עדיין, החתום כמבט עיניה, קצרות הרואי, בערפל של קרח לבנבן, שקוף.

אני מתאר לעצמי ששהותי שם, כדייר, היתה באה אל קיצה יום אחד, אילו חזרה אורנה מבית־הספר במפתיע והיתה מוצאת אותי כובש בפראות את אימהּ על מיטת נישואיה, אולם דברים התגלגלו אחרת מששיערתי בחלומותיי, הוורודים וגם הקודרים ביותר.

לילה אחד שמעתי נקישה קלה על קיר־הדלתות המפריד בינינו. ליבי עצר בי מפעום. האומנם? לא האמנתי. ודאי הפילה אורנה איזה חפץ, או התהפכה במקרה על מיטתה, וידה נגעה בדלת הסגורה.

אך הנקישה שבה ונשמעה, וכמו כדי להבהיר שאין זו טעות, הפעם שתי נקישות, בזו אחר זו: תק־תק!

התרגשותי לא ידעה גבול. הייתכן? האוכל להעיז? האין זו מלכודת מצד אורנה הגאה, הבזה לי?

תק! – הקשתי פעם אחת בחזרה.

מהעבר השני של מחיצת־העץ נשתרר עתה היסוס, כאילו גם נבהלה מן המענה, ואולם עד מהרה שבה הנקישה, הפעם חרישית יותר, כחוששת פן נתגלה; ועד מהרה מצאנו עצמנו מדברים בשפת נקישות, כשני אסירים בתאים נפרדים – תק־תק! אור־נה! תק! תק־תק! תק־תק! – אני או־הב או־תך! – או כך האמנתי שאני מאותת, וגם קולט. שפת־מורס לא ידענו וגם אילו ידענו היינו ודאי נרגשים מכדי להשתמש בה.

ואז נשתררה שוב דממה בחדר השני. הקשתי עוד פעמיים־שלוש ולא נעניתי. היתה איזו ריקות מוזרה מן העבר ההוא, החי והרוטט, של קיר־העץ, ואז –

חריקה קלה, דלת חדרי נפתחה, בחשיכה גמורה – מישהו חלף־חצה את החדר הקטן ברחש כפות־רגליים יחפות, בלתי נשמעות כמעט, ונחת אל תוך מיטתי –

אורנה!

עד היום אני צופן זיכרו של הרגע ההוא כאחד המאושרים שהתרחשו בחיי, רגע שבו זכיתי בפרס מהמם שבכוחו תינתן אולי לכל מהלך חיי התחלה חדשה. עד היום יש ובחלומי בלילה אני שומע את הדפיקות הללו – תק! תק־תק־תק! – וגם בהתעוררי, נרגש, אני ממשיך לשמוע אותן, מבעד לקירות. היא התכרבלה בזרועותיי, תחת חמש השמיכות הצבאיות, מן הקיבוץ, והסדין, שליוו אותי בחיי כסטודנט בירושלים; היינו שנינו בפיג’אמות פלאנל, ולא העזנו לפשוט אותן, רק התגפפנו והתנשקנו, ולבד מפקעות־שדיה לא הניחה לי לתור את גופה אלא מבעד לבד־הפלאנל העבה. וכעבור שעה קלה, שנראתה אמנם לי קצרה וארוכה כאחד, כשייכת למין איכות אחרת של זמן שבו כל רגע נמדד בקאראטים, כזהב טהור – חמקה ממני, רגליה היחפות טופפות בלא־קול, ושבה לחדרה, כה שקטה וחתולית היתה בבואה ובלכתה, שגם אילו עברה עליזה במסדרון באותה שעה – היתה חומקת בחשיכה בין רגליה מבלי שזו תרגיש מאומה.

ומבלי שהרכיבה משקפיה, הקטנה.

בבוקר – שום רמז. המשיכה להתנכר לי וללגלג עליי. “בעצם מתאים לך, אימא, להתאהב בגאון צעיר כמוהו. יכתוב עלייך שירים נהדרים ואת תוכלי ללמד אותם בכיתה!”

או –

“אבא היה בטח משתעמם מאוד, בחברתכם!”

ובלילות – רק כבה האור בחדרי, נשמעו נקישות קלות האומרות: אני באה! תק! – תק־תק־תק! – וכמו כדי להרבות את העונג והסבל שהיו מנת־חלקי גם יחד, כי לא העזתי להרחיק לכת עימה, ואף היא נשמרה בקפדנות – יש והיתה שבה וחוזרת אליי פעם ופעמיים באותו לילה, הלוך ושוב, כאילו אינה מצליחה למצוא לה מנוחה נכונה במיטתה ורק בזרועותיי היא נרגעת: "פנק אותי, פנק אותי, פנק אותי! אני הַפּוּצִי הכי קטנה והכי נחמדה שלך – "

חייתי מעתה חיים כפולים. בבקרים, לאחר שהקטנה היתה יוצאת לבית־ספר, התנפלתי בפראות על עליזה ומצאתי בה פורקן. היא נדהמה לעוצמה שבה שבתי לחשוק בה, כמו בפגישותינו הראשונות, אולי חשבה שסוף־סוף התאהבתי בה, ועם זאת – אותה פקעת־עצבים נמהרת ומלאת חששות שבקירבה, לא הותרה. כן, הייתי נמהר מאוד וחסר־התחשבות, ובוקר אחד בעלתי בה שלוש פעמים את אורנה שבדימיוני, ורק בפעם השלישית הבאתי גם אותה לפורקן שלוּוה בצעקות ובכי ובנשיקות רגליי והפצרות שאישבע לה כי לעולם לא אעזוב אותה!

הו, אלוהים! – הרהרתי לעצמי, אילו הקטנה היתה יודעת כל זאת –

יודעת להיות איתי כך, במיטה!

והדבר הטריף עליי את דעתי כי בלילות, כשהיתה הקטנה בזרועותיי, נוהמת ומתפנקת כחתול קטנה וקוראת לי "אבאל’ה – " או לפעמים אומרת שאני אחות שלה – היתי אני נזכר בעליזה ובבקרים הפרועים עימה, הו, אלוהים! – הרהרתי, אילו הבת היתה אימהּ!

וכמובן שלעזוב את הדירה, בחורף, לא עלה עלה בדעתי, אבל להישבע לה, שאישאר – לעולם! מצד אחד, באביב – אוכל כבר להסתדר לבד, אפילו בחדרי הקודם, שעמד עדיין בשיממונו כי לא נמצא עוד סטודנט מסכן כמוני שייאות לגור בו בחורף בתנאים שכאלה! מצד שני – לעזוב את אורנה, את האוצר שבזרועותיי, שבלילות? מצד שלישי –

כמה זמן כל זה יוכל להימשך?

– – –

פעם בשבוע היתה עליזה הולכת אל הסמינר שהתקיים בביתו של הפרופסור. זה היה מעין חוג לתלמידים ותיקים יותר, נבחרים, ואני, שהתחלתי את לימודיי שנה אחריה ורק שמעתי עימה חלק מן ההרצאות שהיו במחזור דו־שנתי – לא נמצאתי עדיין ראוי להיות מוזמן אליו, למרות שכבר פירסמתי, כאמור, שיר אחד ב“פי האתון”. אני חושב שעליזה הותירה בכוונה את הבדל המעמדות הזה בינינו, מתוך איזו תקווה ערמומית שאמשיך לחשוק בה גם מהיותה מעין מפתח להיכנס אל חוג האנשים הפנימי של הפרופסור, ורק אז יוכל לדרוך כוכבי הספרותי. בשכבר הימים, כך רמזה לי, אף חיזר אחריה הפרופסור, אך היה עליה להפסיק אז את לימודיה בתום השנה הראשונה בגלל עומס העבודה בבית־הספר והטיפול באורנה הקטנה.

רמזה לי גם על מכתבי־אהבה גנוזים שלו, אליה.

מכל מקום, אם תחילה הצטערתי, הרי מאותו רגע שאורנה החלה מצטנפת במיטתי, בירכתי על ערבים ספרותיים אלה, שבהם היינו חופשיים לגמרי אף כי המשכנו להתנהג, בחשיכה, כאילו כל רגע עומדים עלינו לגלותנו.

אותו לילה, איזה שיגעון קפץ על אורנה – שנעשה יחד אבטיה חמה. זמן לא רב לאחר שנסתלקה לה עליזה לפגישה אצל הפרופסור – נמצאנו שנינו באמבטיה, לראשונה באור, לראשונה כבגן־העדן, עירומים ולא יתבוששו. בחוץ ירד גשם. סערה ורוח. אולי גם פתיתי־שלג באוויר. הרעפתי עליה דברי־אהבה. הפצרתי בה שלעולם לא תעזוב אותי, את כל שיריי, את כל חיי אקדיש לה! יחד – נכבוש את העולם! אני אהיה מפורסם וחשוב – למענה, כי היא ראויה לחיים מעניינים, בעלי ערך –

עיניה קצרות־הרואי, בלי המשקפיים, בהו בי כשישבנו זה מול זו באמבטיה המהבילה. גופה הבתולי, העגלגל, הזהוב.

“הייתי רוצה שתכיר את אבאל’ה שלי. הוא בטח ימצא חן בעיניך. גם אתה תאהב אותו!”

שלוקים, מנוגבים, חמקנו כל אחד לחדרו כאילו לא לבדנו אנו בדירה, ורק אחרי זמן־מה, וטקס הנקישות, בחשיכה, חמקה אורנה אל מיטתי, אך הפעם, לראשונה, היינו עירומים, שנינו –

הרוח בחוץ לא נשתתקה. גם הגשם. סערה שלפני־שלג. ההסקה־המרכזית פעלה בחדרים. היה זה שיגעון מצד עליזה לצאת לחוג ספרותי בלילה שכזה, אבל בלכתה, ציוותה לנו את חיים, יסולח לי על השימוש המשונה באימרה הזו. ידעתי כי למה שיקרה עכשיו עתידות להיות תוצאות חמורות לגבי המשך מגוריי בקן החם, ולא רק מפני עקבות הדם, דם בתוליה של אורנה, פקעת רכה וחמימה זו ששכנה לבטח בזרועותיי והפקירה לי את כל כולה. את הסימנים לא אוכל להסתיר מעליזה. אבל אחת היה לי, הכול! בהתרגשותי הבטחתי לקטנה כי לא אכאיב לה, ואז –

היש מין דבר כזה, קרום־בתולים בלתי־מוחש? הו, מה תמים הייתי! הקטנה נשתרעה תחתיי כפתחו של היכל, רחבה מאימהּ, הייתכן? המום ומאושר הייתי, לא קשה לתאר מדוע, אמנם נכזבה תוחלתי לזכות בה, כך חשבתי – לתמיד, בזכות היותי ראשון, אך גם נגולה אבן כבדה מעל ליבי בהיווכחתי כי לא עליי האחריות מוטלת, וגם סימנים של דם לא יישארו, להסגירני.

“מה איתך?” לחשה הקטנה, מצחקקת תחתיי, לאחר שגימגמתי דבר־מה, רועד עדיין מהתרגשות על היעתרה לי, בשלמות. “אתה לא יודע שכבר היתה לי הפלה?”

נדהמתי, אך לא לזמן רב. הדלת נפתחה ובפתח ניצבה עליזה, במעיל־גשם רטוב ופנס־כיס בידה, מאירה עלינו.

עד היום לא אדע אם נתכוונה לבוא אליי, בחשאי, לקרוא לי אל חדרה, והופתעה, או שידעה מראש כי אורנה במיטתי, והתכוונה להפתיענו. לאחר ימים נודע לי כי הפרופסור הובהל לבית־החולים, שם לקה בהתקף־לב אשר ממנו התקשה להחלים. אולי זה מסביר את פשר שובה המוקדם, אותו לילה – אם אכן ממש באותו לילה אושפז? משתתפי הסמינר בביתו של הפרופסור שמרו בקנאות כל פיסת־מידע על אודותיו, ממש כחוג של גנוסטיקאים קדמונים, וכמובן, לא עלה בדעתם לשתף בכך סטודנט נחות כמוני, שזו לו השנה הראשונה ללימודיו בחוג.

מכל מקום, את שעת הלילה ההיא לא אשכח לעולם. עליזה לא הדליקה את האור בחדר אלא המשיכה להאיר עלינו בפנסה, מים נטפו ממעיל־הגשם שלה, וקולה צונן כמו הכפור שהביאה עימה מן החוץ – בוז קר, מילים מכות כברד, משקפיה אף הן כשתי חתיכות־קרח, ברד, כפור – לקור עז מזה כבר לא נותרו לי דימויים בהודאה שלי.

"קח את החפצים שלך וצא מיד מן הבית שלי ואל תחזור לכאן לעולם – "

ואל הקטנה אמרה –

"קחי את התוסיק הערום שלך, זונה קטנה, וחזרי לחדרך ואל תראי את פרצופך בפניי עד הבוקר, ואז נדבר – בת־אביך את, חרפה, אוי איזו חרפה – "

רק כאן רעד מעט קולה, וכמעט בגד בה.

ואז פתחה הקטנה את פיה ותאמר –

"אל תחשבי שאני לא יודעת שאת הזדיינת איתו לפניי, אימא! עם הברווזון המכוער הזה, שאת הכנסת להשתכן כאן, עם החצ’קונים שלו, בבית הקדוש שלנו. ואם את רוצה לדעת, הוא הדבר המאוס ביותר והמגעיל ביותר שנגע בי בחיי, ואם לא צעקתי, כאשר התקרב אליי בטלפיים שלו, הסיבה היחידה היא שרציתי לדעת עד לאיזו רמה את מסוגלת לרדת, אחרי אבא – "

נדמה לי שהשתמשה אפילו בביטוי – שפל־המדרגה.

דברים אלה אמרה אורנה כבר כשהיתה, ערומה עדיין ומוצקה כלביאה קטנה, בדרך החוצה מחדרי. אך הם, וגמישות אבריה היפהפיים, ירכיה הרחבות ושדיה הקטנים, לא מנעו ממנה את סטירת־הלחי, המצלצלת, משעברה, ליד אימהּ, את פתח החדר, לאור הפנס המסנוור מולה. והיא נמלטה בבכי, אשר נמשך ונשמע מעבר לקיר־הדלת, משנכנסה לחדרה וטמנה פניה בכר, במיטה, כשמלווה אותה צעקה אחת ויחידה מפיה של עליזה –

"שקרנית! – "

רציתי לבקש סליחה, רציתי לבקש את ידה של אורנה, רציתי להגן שמי מפני דיבוריה האחרונים, רציתי להציע לפצות את שתיהן, רציתי לכתוב איזה שיר נהדר, על כל מה שקרה, רציתי לבקש ארכה, כדי שלא איזרק ישר אל תוך הלילה הירושלמי, החורפי והקר –

אך לא אמרתי מילה. איזה מין רצון להעניש ולהכאיב לעצמי פעם בי. קמתי הדלקתי את האור הקטן, ליד מיטתי, עליזה מיד הסתלקה, כאילו מראה גופי הערום, אשכיי – יביאנה לידי הקאה. וזאת לאחר… טוב. מזלי שחפציי היו מעטים עדיין, ויכולתי לארוז אותם במזוודה, בצרור, ואת חמש השמיכות הצבאיות, הסדין והכר, בצרור נוסף. כל זאת, יחד עם הילקוט שעימו הייתי הולך לאוניברסיטה, העמסתי על עצמי, ללא תלת־אופן, ופסעתי לכל אורך המסדרון, אל דלת היציאה, כשרק משפט אחד, סתמי, מלווה אותי, מכיוון הדלת הפתוחה־למחצה של חדר־השינה –

“להשאיר את המפתח בתוך הדירה!”

לא התכוונתי אחרת. טרקתי את הדלת ויצאתי. איש לא הסתכל אחריי מן האשנב הפנימי. למזלי פסק הגשם. גם הרוח. רק הקור היה מקפיא, ויבש. את צרור הספרים ועוד כמה כלים, הנחתי בגינה הציבורית הקרובה, מאחורי אחד השיחים, ועם המזוודה והשמיכות השתרכתי לאיטי, על פני מחציתה של העיר, אל חדרי הקודם, אשר למזלי לא נמצא עדיין סטודנט מסכן ממני בירושלים, לשוכרו.

עוד באותו לילה חזרתי ולקחתי גם את צרור הספרים והכלים, ושוב עשיתי את הדרך. ידעתי כיצד נכנסים לחדרי הקודם בלא מפתח, ממרפסת הגג. כבר למחרת התכוונתי להתקשר עם בעל־הבית ולהודיע לו שחזרתי. וכך אמנם עשיתי. מה טוב שהבאתי עוד באותו לילה את כל חפציי לחדר, כי לפנות־בוקר החל יורד השלג, ירד וירד יום תמים וכיסה את ירושלים במעטה לבן, בתולי, אשר הפשיר כליל רק לאר יומיים. והמדהים ביותר הוא שאותו לילה, ולמחרת, כלל לא היה לי קר בחדר, שהיה בו עדיין התנור אך לא היה בו נפט, והטמפרטורה היתה קרובה ודאי לאפס מעלות. ישבתי עטוף בחמש השמיכות וכתבתי, לוהט כולי, את הסיפור הראשון שלי – לא הראשון שכתבתי אלא הראשון שנדפס, “יום־השלג אשר באמבטיה”, במוסף־הספרותי של העיתון היומי, שבו את ביכורי־יצירותיהם הבוסריות הדפיסו אז גם כמה פרופסורים־לעתיד, בשם ובעילום־שם. בסיפור שלי קראו השתים זו לזו – “תולעת!” – “זונה!” – “מושחתת!” – “רקובה מבפנים!” – “שכבנית חולנית!” ו“חרמנית מדופלמת!” – ועוד באותו לילה פרצו בבכי נורא ונפלו חבוקות יחד במחוות־פיוס – לשנוא אותי במשותף.

עד היום איני מבין איך העזתי אז לפרסם את הסיפור, כיצד לא שמעתי דבר מן השתיים לאחר התפרסמו, כאילו מעודן לא ידעו אותי – ולא הכירו מעולם. ואולם אני הרגשת איזה קור נושב, סביבי, מצד חוג חברתי מסוים, חוג ספרותי, אשר ידעתי כי לעליזה היו בו מהלכים וידידויות – תלמידים ותיקים ומורים באוניברסיטה, שהיו בני־גילה אך חלקם כבר היה קרוב אז לסיום עבודת הדוקטוראט בספרות. חלפו אמנם שנים אחדות עד שהרגשתי שאין לי מה לצפות עוד בירושלים, דלתות מסויימות סגורות בפניי, לתמיד, ועקרתי לתל־אביב, שהיא עיר יותר צעירה.

מאז חלפו יותר מעשרים שנה. פעם קראתי באחד ממדורי החברה על נישואיה של אורנה לבנו של עורך־דין ידוע, מתל־אביב, ופעם על מותה של עליזה בתאונת־דרכים טיפשית, בחצותה רחוב. אך היתה גם איזו שמועה על זריקת עצמה תחת מכונית. ואלה היו שני החוטים האחרונים שקשרו, או יותר נכון – ניתקו אותי מזכר השתיים בקן החמים שפגשתי בנעוריי.

לפני שבועות אחדים ישבתי על ספסל בבריכת תל־אביב, מתחמם בשמש סתווית, אחרי השחייה, והנה קלטה עיני דמות נערה שישבה לא רחוק ממני, אפה מגובנן מעט, לא נאה, ולעיניה קצרות־הרואי אותו מבט מצועף, מסתיר־מעמקים וחתום – כפי שהיה מבט־הבתולים של אורנה שגרם לי להתאהב בה ולהאמין כי לא ידעה גבר לפניי. כך גם שערה הזהוב, הגולש – אך גופה היה ארכני־משהו, גרום, כשל סבתא עליזה.

טוב. אני אולי קצת לא־נורמלי. עבד לזיכרונות. טווה דמיונות־שווא. כשאני שומע ברדיו את נעימת השיר האנגלי העתיק “גְרין סְלִיווס” – מצטמרר בי עורי בהנאה עצובה־מרגשת וכל תקופת ירושלים של נעוריי עולה בי במין שלוות־שקט של לילות חורף במטבחה החמים של עליזה או בחדר הגדול, שם היינו יושבים בכורסאות הרכות ולומדים, לעיתים יחד ולעיתים כל אחד שקוע בקריאת החומר שלו; והרדיו מנגן, ואולי היה זה תקליט שקנתה, בביצועו של אלפרד דֶלִֶר, וגם את “כָּרְמִינָה בּוּרָנָה” שמעתי אצלה לראשונה.

כך ניכדְתי לרגע את הזהובה בביקיני הקצרצר – לסבתה המתה, עליזה, בזכות אף גבנוני ומבט בוהה שעבר בזיכרוני מדור לדור. שטויות. והנה בא וישב לידה בחור שזוף, מעט מבוגר ממנה. מירב, קלטתי את שמה בשיחתם, סיפרה לו כיצד בילתה על שפת הכנרת באוהל, עם חבר, אך חזרה לבדה באוטובוס, כי צורת הנהיגה שלו לא מצאה חן בעיניה.

“יא אללה, השתגעת?” אמר הבחורון השזוף. "אפשר לחשוב שאם תתנהגי כך, תישארי בודדת כל החיים שלך! אני לא הייתי נותן לך ללכת ב’אגד' – "

“אתה דפוק בצפצפה שלך,” אמרה מירב, "סבתא שלי נהרגה בתאונת־דרכים! אתה מבין? עכשיו לך תבדוק את עצמך – "

סבתא שלה! לא, לא ייתכן. זה רק המקצוע שלי טווה מיד קשרי־קשרים: שיער, גבנון, מבט־עיניים, גוף ארכני וסבתא דרוסה –

אבל, הנה שמעתי גם את שם־המשפחה! איני יודע מפני מה נקב בו הבחור – איבדתי לרגע את חוט־ההקשבה. היה זה שמו של אותו עורך־דין ידוע, אשר לבנו נישאה אורנה לפני שנים רבות, רבות –

זו היא, אפוא!

מה – זו היא? הרי עד לפני רגעים אחדים לא ידעתי כלל על קיומה!

כאשר הסתלק הבחור המשכתי להתבונן בה, בחשאי. היא הרכיבה, בינתיים, משקפי־שמש, אופטיות, לא, זה לא היה אותו מבט. משקפי השתיים ההן, אימהותיה, היו מעין חתיכות־קרח שקופות כמעט, מצועפות אד קל, לבנבן, וזו – כמסתתרת משמש חזקה, ותו לא.

בכל זאת לא שכחתיה. המשכתי לבוא יום־יום לבריכה, מתוך תקווה לפגוש בה, מרחוק. לעיתים קרובות ראיתיה. בדקתי במדריך־הטלפונים, אכן שמה של אורנה נמצא, בתל־אביב, תחת שם־המשפחה הזה. מוזר שלא פגשתיה במשך כל השנים. כשהיתה הנערה נכנסת לשחות בבריכה, נכנסתי גם אני, מתוך איזו תקווה קלושה שבכך נהיה קרובים יותר. וכשהיתה דמותה, הערומה־כמעט, חולפת במים הקרירים, השקופים, והמלוחים־קמעה, הייתי נזכר באמבטיה האחת והיחידה שבה טבלתי יחד עם אימהּ, שהיתה אז צעירה ממנה כיום, באותו לילה אחרון שבו גורשתי מביתן החמים, בירושלים. בלילות הייתי חולם עליה. התאהבתי? אולי. אם ישבה במקום כלשהו על הספסל הארוך, שלשפת־הבריכה, השתדלתי לשבת קרוב אליה. כך גם החלה היכרותנו, כשביקשה ממני חלק מעיתון־הבוקר שהבאתי עימי לקרוא, בשמש, בין שחייה ראשונה, של רבע השעה, לבין השנייה, זו של שלושת רבעי השעה, כמנהגי עתה. ככל שדמי הכניסה לבריכה מתייקרים, כן אני שוחה זמן רב יותר, ושומר על עלות נמוכה לדקת־שחייה גם בתנאי אינפלציה גוברת. בשעתו שחיתי בלירות – והגעתי עד לשעה־וחצי במים. אחר־כך חזרתי לחשב מהתחלה, בשקלים, ואני קרב ושוחה לשיא הקודם.

ולא שחסר לי כסף.

בעקבות שאילת העיתון החלה שיחתנו. דברים של כלום. מזג־האוויר ומצב המים בריכה. כבר מתחילה הרגשתי צורך להציג עצמי בשמי – כדי לרכוש את אמונה, ואולי גם כדי להיווכח אם דובר אי־פעם בביתה עליי. אִם הוזהרה. לא. היא הודתה בפניי שמעולם לא שמעה את שמי. אינה מתעניינת כלל בספרות העברית. המעט שניסתה – מחוץ לקריאת־החובה בבית־הספר – שיעמם אותה עד מוות. הכַּתבים האלה, גו­ֹזְבַּר או בְּרֵנְצ’וּק או קרנקין – כל אחד מהם משהו דפוק בצפצפה שלו, לא?

לא התווכחתי. מוקסם הייתי מעצם שיחתה עימי. “עם סבתא שלי היית מוצא יותר שפה משותפת.” אמרה מירב, "כי היא לימדה ספרות באוניברסיטה לפני שנהרגה, המסכגנה, בתאונה הטיפשית – "

העזתי להציע לה הסעה במכוניתי. היא פסעה עימי יחפה, אל החניון. “מה זה?” – שאלתי. ככה היא נוהגת ללכת. ואכן שמתי לב, עוד בבריכה, כי כפות־רגליה אינן החלק הכי נקי בגופה. פשוט שחורות. הורדתי אותה סמוך לביתה. היא גרה עדיין אצל הוריה. אך עמדה לקנות דירה לעצמה והדבר כבר היה מתבצע אלמלא נתגלעו פתאום קשיים כלכליים אצל אביה בגלל המצב. זמן לא רב לאחר שירדתי מירושלים נפטר אבי והוריש לי כמה מאות דונאמים של פרדסים נושאי־פרי. בחייו התנגד לכך שאלך לקיבוץ, ושאלמד ספרות באוניברסיטה – ולא תמך בי בפרוטה, כן, זו היתה תקופה קשוחה. ואילו עתה נעשיתי עשיר! – פצעי־הבגרות שלי, שנמשכו כל תקופת ירושלים, אולי גם בגלל הקור והגילוח בבקרים, בחדר הדל – נעלמו. קניתי דירה בצפון העיר, התחתנתי והתגרשתי פעמיים. את עיבוד הפרדסים מסרתי לחברה שמתמחה בכך. היו שנים רעות, אך היו גם טובות. ביקשו שאכנס לפעילות בהתאחדות־האיכרים, מאז משה סמילנסקי לא היה שם סופר. סירבתי. וכך יכולתי להתמסר, ללא דאגות פרנסה, לכתיבה. הוצאתי על חשבוני כמה ספרים שכתבתי. טוב. פרשה זו אינה נעימה לי כל־כך. בתפוחי־הזהב הצלחתי יותר – עד לשנים האחרונות, בגלל הרעת שער־החליפין, אבל תנובת הפרדסים לא פחתה, מה שאין כן, כתיבתי. מילא. אם תופשר אפילו חלקת־פרדס אחת שלי – לבנייה עירונית, אוכל לחיות בעושר עד אחרון ימיי גם אם התפוזים בכל שאר החלקות – יירקבו בעודם על העצים.

מה איכפת לי?

כך חשבתי, בטרם היכרתי את מירב.

“אני לא יודעת מה אתה מוצא בי?” היתה אומרת. אבל כל פעם שהיתה מביטה בי, הייתי שומע את אורנה, ואת עליזה, ואת כל נעוריי שהיו אולי מתרחשים אחרת אלמלא הסתבכתי אז בשתיהן. רק בפעם השלישית הסכימה לעלות לדירתי, במקום שאחזירה לבית־הוריה. אני, למן הפעם הראשונה ששאלה ממני את עיתון־הבוקר, הייתי ממלא – כל פעם שיצאתי לבריכה, את האמבטיה במים חמים. כך היה גם הפעם. כשנכנסנו לדירתי, יחפה, התפעלה מירב מן הרהיטים, השטיחים ותמונות־השמן היקרות, שאספתי במשך השנים, כשהפרדסים הכניסו כסף רב ולא ידעתי מה לעשות בו, אך אני, דעתי לא היתה נתונה לאמנות, גיפפתי אותה והיא סירבה לי, הפצרתי בה להתפשט ולהיכנס עימי יחד לאמבטיה, אמרתי שהיא יכולה לעשות זאת אפילו בבגד־ים, הלא הוא נמצא עימה, בתיק, ואם לא – יש לי בגד־ים זהה, קניתי אותו לפני כמה ימים, המוכרת חשבה שרצוני להפתיע את הבת שלי –

היא נאבקה עימי וצרחה, שרטה, “הֵי, מה איתך? אתה דפוק לגמרי בצפצפה שלך!” – אבל אני הצלחתי להפשיט אותה ולהכניסה בכוח – לאמבטיה. צללנו שנינו, אני בבגדים והיא – ערומה. קשה לי מאוד לשחזר את הרגע ההוא כי קשה לי מאוד לדעת מה בעצם רציתי ברגע ההוא אם התכוונתי להטביע אותה ברגע ההוא או שרק נשב שנינו במים הפושרים כמו עם אורנה בתולת־העיניים באד החם של חדר האמבטיה בירושלים, כשהרוח והגשם היכו בחוץ, או שרציתי לבעול אותה ברגע ההוא אלא שלשם כך ודאי האמבטיה אינה מקום מוצלח, והיה עליי למושכה לחדר השינה, ואולי, אם לא הייתי כופה את עצמי עליה, ודפוק בצפצפה שלי, כפי שהיא אומרת – היתה נענית מרצונה, אם לא הפעם אז בפעם הבאה, אבל אני –

אני, התעוררתי מן הטירוף שתקף אותי, רק לשמע צעקותיה, בלועות־המים, מתחתיי, באמבטיה –

"מי זאת אורנה? מי זאת עליזה? על מי אתה מדבר בכלל? מטורף – "

מסתבר שברגע ההוא, כשמשכתיה מטה בשערה הזהוב, הגולש, וכל גופה השזוף, הנערי, מונח תחתיי במים – לא שלטתי בעצמי וצעקתי את שם אימה, ואם־אימה, ועתה –

“מה, את לא הבת של אורנה?”

"משוגע, עזוב אותי – לאימא שלי קוראים יוכבד, ו – "

סבתא שלה, מצד אימה, חיה וקיימת ברמת־גן! – זו שנדרסה היתה סבתהּ מצד אביה! – וגם שם המשפחה שלה אחר לגמרי! – לא ארז אלא ארזי! – והכול בגמגום ובגרון מלא בועות־אוויר ומים.

אלוהים אדירים!

הרפיתי ממנה. התקפלתי כולי, רועד ונוטף מים פושרים, כאילו אזלה בבת־אחת הרוח ממפרשיי. ביקשתי סליחתה. "מֵירָבִינְקָה, מֵירָבִינְקה – " הבטחתי לפצות אותה בתנאי שלא תגלה לאיש. שאלתי אם היא רוצה שאנגב אותה, בחדר־השינה, הצעתי לה להינשא לי. אתן לה פרדס במתנה ומנייה בהתאחדות־האיכרים –

הו, כמה רציתי לשכב עימה, למרות הטעות, סתם כך בתור דף־חדש. בלי נקמות. על פני השטח. כמו שהייתי כל השנים.

למרות השריטות הבוערות בפניי.

כמה חמדתי את ערוותה הרטובה, שדיה הקטנים, בעלוֹתה, רועדת ומתייפחת, מן האמבטיה, שלמימיה גוון קצת ורוד, משריטותיה בעורי.

היא הבטיחה לי הכול, הכול! אבל לא בפעם הזו. אמרה שהיא אוהבת אותי. שלא תגלה לאיש מה שהתרחש בינינו. שזו היתה אשמתה, לא אשמתי.

אספה בגדיה, התלבשה בעיניים קרועות־לרווחה, כאילו חדר הפחד בעדן והסיר את הצעיף, את האד הלבנבן, האטום־קמעה –

ולא הפסיקה להתבונן בי, בהתלבשה, יחפה ורטובה עדיין, כחוששת פן אתנפל עליה בשנית.

ויצאה.

רצה טופפת במורד המדרגות, כל עוד נפשה בה.

למחרת פגשתי אותה בבריכה. היא היתה קרירה והסתייגה ממני.

לומר את האמת – לא רצתה כלל לדבר איתי.

לאחר שלושה ימים באו שני שוטרים, לבושים אזרחית, לקחתני לחקירה בתחנת־המשטרה שברחוב דיזנגוף. על התקופה הזו – המעצר, שבא בעקבות החקירה, השחרור־בערבות, המשפט, הפרסום השערורייתי בעיתונים – על כל אלה אין ברצוני להרחיב עתה את הדיבור. זאת אעשה, אם־ירצה־השם, כאשר אצא, בעוד כארבע שנים, בהנחה שיפחיתו את השליש ממאסרי, על התנהגות טובה.

ברצוני לומר לזכותי רק עוד דבר אחד.

היחפנית אכן היתה בתה של אורנה, נכדתה של עליזה. כך התברר לי מיד בראשית החקירה, וזה גם מה ששבר אותי והקל עליי מאוד, והודיתי בכול; הלא עתה יכולתי להסביר להם מה קרה! כי אחרת – איך יכולתי לסגת מהכחשותיי כל עוד לא היה לי נימוק מתקבל־על־הדעת לטירוף שתקף אותי? כלום רוצח אני, או אנס?

תושייתה של הקטנה, כשהייתי כבר קרוב לבעול אותה ולהטביעה באמבטיה, היא שהצילה אותה ואותי גם יחד.

אבל גם רימתה אותי, אוהו איך רימתה אותי, נכדתה!

1983

הסיפור, שהופיע בקובץ הסיפורים “ערגה” בשנת 1987, שימש מאוחר יותר לאהוד בן עזר בסיס לרומאן שלו “שלוש אהבות” שהופיע בשנת 2000

שכבנו סביב למדורה בפאתי קיבוץ ניר־אליהו ושרנו “וְ־ק־טיושקה אז יצא לשוח” ושרנו “לי כל גל נושא מזכֶּ־ארת, מן הבית מן אחוף” ושרנו “שחקי שחקי על חלומות” ושרנו "בוא ואשק לך, בני האדם – " בקיץ שרוני ולח קמעה, וממזרח היתה נוכחות אפלה קבועה של הגבול, קלקיליה, קולותיה וריחותיה, וממערב אורות רפים משכונת המגורים של “בית ברל”, שנבנה על חלקה צחיחה, דמויית מחצבה נטושה במעלה גבעה, מוקפת כרם, פרדס וחורשת איקליפטוס. מקום בו שוטטתי בעודי ילד, ושמו – “קלמניה, גן עצי פרי ומשק בריטי”, שהיה שייך לאדון משה גרידינגר, שקראו על שם אביו, קלמן, ו –

הייתי המדריך, מבוגר בשנה אחת מחניכיי, הם ערב גיוסם לצבא, ואני “שליח”, חייל נח“ל בחופשה ללא תשלום, חל”תניק – שמח להתאושש בחופש אזרחי לאחר תקופת טירונות בבית־דאראס, שאותה הצלחתי לסיים בקושי רב, פרופיל 96, רזה כמקל, חולמני; בלתי מסוגל בשום פנים ואופן לעבור את קיר הבטון הגבוה שבמסלול־המכשולים; תקוף סחרחורת בהליכה על קורה נטויה; רסיסי רימון יחידי שזרקתי, באימונים, שרטו, לבושתי, את חבריי; ועתה – חולצה כחולה, נוסע לתל־אביב לפגישות במרכז התנועה. זולל חומוס אצל הרומני בדרך יפו, קצת למטה מכיכר המושבות; מטייל ב“מקרא סטודיו” ובחנות “ספרי” השוכנת באולמות הרחבים בבית הוועד הפועל הישן ברחוב אלנבי, ו –

היה גם “קורס שליחים” בן חודש, ב“בית ברל”: תולדות פילוגי תנועת הפועלים הארץ־ישראלית מראשיתה, וכל מצעיה, מפי ברוך אזניה הממושקף והצולע, וערב דחוס, חשוך כמעט, על שירי אלתרמן, בהתלהבות שמעלה דמעות בגרון, מפי מרצה צעיר, צנום, יוקד בהתמכרות נפשו, גרשון שקד, ו –

סיפורי נמלט מעגלים־מעגלים ממרכזו – מן הערב סביב למדורה בפאתי הקיבוץ, ליד עץ שקמה אפל שצלליתו רטטה בהתפתל מדי פעם לשונות האש; וכשפסקה השירה בציבור הצעתי לקרוא משיריי. מבוגר מחניכיי רק בשנה, בתול, בוער בתשוקה להיות מוכר כמשורר, נושא פנקס בעל כריכת קרטון, עטוף בקפידה בנייר חום, שליווה אותה בתקופת הטירונות, ובו מועתקים לנקי שירי נעוריי –

עם בוקר קליל באביב המוקדם

נמלאת בי נפשי גיל ושמחה

אף היום החדש, הנידמה כנרדם

מתעורר לחיים, ליום־יום הטירחה.

כל שמץ של רוגז איננו מעיב

את זוהר קימתי בבוקר קליל

בבוקר של יום כה יפה, באביב,

כה נאה עד נמחה בו כל רוע, כליל.

שיר זה, קליל, ראשון, היה הפחות־מביש מאלה שקראתים לאור המדורה.

אחריו באו שירים, כבדים, הלומי־בוסר, "אך אבחר לא ללבוט כניכפה לעינייך, גם נחבטות משענותיי אל רשעת גולגלתֵך – "?! – או – "עומדת הינך על צוק חשקיי ומאוויי, ניצבת ומלהבת בליבי תקוותיי – "! – לפני שנים אחדות ריאיינתי משורר קשיש, ידוע, ולאחר ששתה כוסית קוניאק אחת ועוד אחת, אמר: “אני יכול להיכנס עכשיו לחדר הסמוך ולכתוב בו־במקום שני שירים שיהיו טובים ומושלמים על פי כל קנה־מידה שהוא – ואני שונא אותם!” – ואני, לאור המדורה, אז, ביטאתי את ההיפך הגמור: רגשת עזים, אהבה לוהטת, וגיבוב מילים חסרות ערך לפי כל קנה־מידה שהוא –

סיפורי, כאמור, נמלט, מן העיקר –

בקוראי אחת מן השורות הווידוייות ההן, שדומה היה עליי כי כישפתי בהן את שומעיי, בקע קולה של מאיה, דווקא היא, מכולן –

"אוּיְש, לא חבל על הזמן, חבְרֶה? מתחשק לי – "

אני זוכר מה התחשק לה? הרגשתי כאילו בישרו לי, מול הכיתה כולה, שנכשלתי בבחינה במקצוע שחשבתי עד אז כי אני המצטיין בו. גרוני ניחר. המשכתי לקרוא, שומע מילמולי אי־הסכמה שנלחשו. מהוססים, בלב־ולב, כנגד דבריה, כמו כדי להציל את כבודי –

ידעתי שאיני נחשב ביותר בעיניהם, אבל – עד כדי כך?

"נחבטות משענותיי אל רשעת גולגלתך – "

ודווקא היה.

מאוחר יותר, באותו לילה, קראתיה לבירור. היא נענתה ובאה אחריי, באי־רצון בולט. בטשה בסנדליה התנ"כיים, החומים, בחול הרך, החמים עדיין מצלייתו בשמש והמסתתר תחת קרום טל דק, רטוב ופריך כאחת, שמתפורר למגע כף־הרגל באיוושה מענגת. שתקנו עד לקצה החורש ושם עצרנו.

"לא הזמנתי אותך כמדריך – " פתחתי ואמרתי. “שכח מזה, סליחה – " הקדימה וקטעה אותי בטרם הספקתי לומר לה את ה”אלא בתור אדם – " ושאלה: “אם רק בשביל זה הזמנת אותי, אז אני יכולה כבר ללכת?”

"לא בדיוק – "

"אבל אני מצטערת, באמת – "

עמדנו כך, שותקים, נשענים אל אותו ענף, מרוחקים קמעה, ועגים בחשיכה כל אחד מעגל סביבו, הלוך ושוב, כמבקשים להגיע לאן שהוא בחול החם. נשמעו קולות: כאן צפרדע, צרצר, ושם מוטור מקלקיליה הקרובה, כמו גם אותה המיית קולות נמוגים, מוסלמיים. לא פחדנו, למרות שהיתה זו תקופת הפידאיון, ופעולות התגמול הגדולות, וריחפו שמועות על מלחמה במזרח. יכול היה גם שומר מהקיבוץ לירות בנו, בטעות. אבל החורש המה חיים, משלו, לא היינו הזוג היחיד, אף כי לא היינו זוג.

"אני אני יכולה ללכת – " הפרה מאיה שוב את השתיקה.

ואני התחלתי לדבֵּר, לדבֵּר, אני, אז, כבר קראתי את ברנר וידעתי מה פשר הביטוי “תקופת הדיבור הנוראה” – והאשמתי את עצמי, ששיריי אכן גרועים, שאינני מאמין לנכתב בהם משום שהוא אינו אמיתי, זאת אומרת, הרגש נכון אבל התוכן עלוב, וביקורתה של מאיה חשובה לי, הייתי רוצה שתקרא גם את שיריי האחרים מפְּנֵי, מִפְּנֵי –

יכולתי לחוש כיצד היא מחייכת במבוכה, בחשיכה. כפות רגלינו נפגשו במעגליהן, בחול, בוהן מול בוהן, ועצרנו רגע, ואז לא התאפקתי ועטפתי בידיי עליה כשאני מהדקה אל הענף המאוזן שמאחורינו וחש את פקועות חזהּ נוגעים בי, מנסה לנשקה, וממלמל, כמו כדי להצדיק את עצמי:

"השירים האלה היו מוקדשים לך, מאיה, אבל אני שונא אותם ואני אוהב אותך, וזה מה שחשוב, רק זה – "

והאמת, כלל לא אהבתי אותה עד לאותה שעה. את השירים כתבתי למישהי אחרת, שלא חפצה בי, שאותה אהבתי, לשווא; וכשקראתים לפני שעה קלה, מול המדורה, היתה איזו תקווה טיפשית בליבי שאולי קולי יתנשא ויגיע עד אליה, הרחוקה, אולי בדרך־עקיפין, אם מישהו מהשומעים יפגוש בה פעם ויספר לה על העוצמה ששפעה ממני, על הכישרון, על ההערצה שחניכיי רוחשים לי, גם הבנות –

ואל הרגע הזה הרסה מאיה לבוא בקריאת־לגלוג מתפנקת ומאותה שעה נעשה לי חשוב, חשוב נורא, לחדור אל תוכה, לשנותה, כביכול אםא זכה באהבתה – אוכל לפרוץ גם את מחסום האהבה האחרת, הנכזבה, ומעתה שום נערה לא תוכל לעמוד בפני העוצמה שקורנת ממני, והכישרון –

ומשום כך גיפפתי אותה שם, בקצה החורש, בעמידה, מריח את מצחה וטובל ידי בשערה הרך והארוך, מנסה לנשקה על פיה, להתגבר על סירובה, וכמעט אנסתי אותה בשולחי יד לעבר שדיה הקטנים, מתכופף מעט, ממשיך להצהיר אל צווארה על אהבתי אליה, כמו היתה זו איזה סיסמה שמטעמה מותר לי עכשיו לנסות להפשיל גם את מכנסי־ההתעמלות שלה, חניכתי, שפירפרו –

ואז –

לרגע אחד שיחררה ידה מחיבוקי, בחשיכה, וקראה בשמי, וכשהתרוממתי – הפליקה בכל כוחה סטירה מדוייקת בלחיי, ובעודי נדהם –

חמקה מלפיתתי, ונעלמה.

למזלי היה עליי להיות למחרת במרכז התנועה בתל־אביב, ופטור הייתי מלצאת בבוקר עם חניכיי לעבודה, מה עוד שמבחן יומי זה לא הוסיף על ערכי בעיניהם, כי בעבודת־כפיי לא הצטיינתי, גם לא באירגון הפעילות התנועתית, ועיקר כוחי בהדרכה בסניף היה ביושבי, לעיתים עם שלוש קבוצות בזו אחר זו, באותו ערב, פוצח בזמר־יחדיו, ללא התלהבות רבה, מלמד מנגינת שיר חדש, ו“מעביר” “פעולות” בנושאים החשובים שעמדו אז על הפרק: תולדות תנועת הפועלים בארץ־ישראל מראשיתה על פי ההרצאות של ברוך אזניה וחוברת הסטנסיל הכחולה שבה צוירה מפת הפילוגים והאיחודים, והשאלה המינית שמשפט־המפתח בה, שעבר מדור מדריכים אחד למשנהו, היה: “האדם הוא סרח־העודף של אבר־המין –”

בזה דווקא הצלחתי. הקשיבו לי פעורי־פה, ולא הפריעו.

וכך חמקתי השכם בבוקר לתל־אביב, מקווה שכבר התייבש כליל הכתם הלח במכנסיי, ששטפתיו בלילה, והסתובבתי שעתיים באפס־מעשה ברחובותיה עד לפגישה היעודה במרכז התנועה עם איציק נשרי. היא בתולה, אל תשכח, אמרתי לעצמי, מדמה נחלי־דם. לא עברו שבועות רבים ופרצה מלחמת סיני של 56', עזבתי את ההדרכה ונקלעתי למסלול־חיים אחר, שלחתי מכתבים אחדים למאיה, מעטפות שירים נרגשים, ישנים וחדשים, ולא קיבלתי תשובה, אינני יודע אם שמעו חניכים אחרים את הסטירה, אם ידעו, איש לא דיבר על כך, ובפגישות המעטות שעוד נזדמנו לי עם השכבה הבוגרת, לא נאמרה מילה בנושא, גם לא ברמז, ורק עיניי כמעט שהסגירוני כי לא יכלו להינתק, מדי פעם, מרגליה השזופות, מעלות פלומת־שיער זהבהבה, נערתית, של מאיה במכנסי־ההתעמלות הקצרים, הכחולים, שנסגרו בשרוך־גומי מושחל על מעלה ירכיה –

את המכתבים שלחתי לאחר שעזבתי את ההדרכה, ואת כתובתי, מאחור, לא ציינתי.

עברו שנים. לא שכחתי את מאיה. אמנם לא אהבתי אותה, אך היתה איזו התעקשות, אולי מאזוכיסטית, מצידי; מדוע החמיצה את הרגע שבו פנה אליה שפע אהבתי? – בינתיים התחתנתי, התגרשתי, גרתי בדירת רווקים קטנה בפרופסור שור, תל־אביב, והיתה זו התקופה היחידה שבה יכולתי להוסיף, אחרי שמי, תואר פרופסור, ואנשים תמימים אחדים, שמסרתי להם את כתובתי בטלפון, החלו מקדימים תואר זה לשמי, והנה, יום אחד, טלפון –

“שלום פרופסור, נחש מי מדברת?”

גמגמתי. אינני אוהב חידונים.

"מאיה – "

בקיצור, עוד באותו ערב באה אצלי עם פרק מכתב־היד של ספרה־שבכתובים “הכלב הדימוני של העלייה השנייה” מתפלאה שלא זיהיתי עד את שמה במאמריה במוספים. בעלה נסע בשליחות, הילדים נישארו עם שמרטפית, היא שמְנה מעט, שיערה היה ארוך, עדיין, אך החליף גוון – אדמוני־כהה, ורק מצחה צח כבנעוריה. דומה כי קומתה קטנה, כי היא עבתה, וכולה אצעדות, שרשראות וטבעות; אצבעותיה החזקות, שציפורניהן ממורקות באדום לוהט, נראו חמדניות מאוד ומעוקלות מעט כטפרי ציפור־טרף; היא עוקבת אחר פירסומיי בעיתונים (את ספריי, כך התברר לי בלי שאמרה, לא קראה, לא ידעה שחדלתי לכתוב שירים) וחשה קירבה רבה בינינו; מישהו ששמע הרצאה שלי סיפר לה כי שאלתי פעם את עגנון עצמו מדוע מת יצחק קומר, ואני יודע את הסוד, ובוודאי אוכל לייעץ לה ולומר אם התיזה שלה נכונה וכבר בשל המחקר לדפוס; וכאן הזכירה שמות מוציאים־לאור אחדים שהביעו נכונות להדפיסו, על חשבונם, ואשר אני עצמי לא זכיתי עדיין להתקבל אצלם –

ואולי גם אמצא לנחוץ, בתור מדריכהּ־לשעבר, לומר איזו מילת ביקורת בכתב, כשיתפרסם המחקר, אפילו שלילה גמורה, דעתי חשובה לה מאוד –

מאיה התיישבה בכורסת־המתרוממות. ביליתי אז תקופה של חיי רווקות עליזים, ושמתי לב כי הכורסה משכה אליה, כאבן־שואבת, כל אורחת צעירה שחששה מן הספה או מכיסא חסר־מסעדים –

ממחקרה לא אצטט, ומה שאמרתי עליו לא אומר כאן. הוא הופיע בינתיים בספר, בשם אחר. אבל אם אזכיר או אומר משהו מדעתי עליו, יהיו מי שיזהו אותה, למרות שרבות כתבו על עגנון.

כשהבאתי לה את ספל התה, החל גופה לצלצל. הסיגריה נשמטה מאצבעותיה. קשה לי לתאר את ההתוודעות ההיא. אני מתקרב אליה, מגיש לה את הַבְּדָל, והיא מיד מקפצת על מושבה בכורסה כמו בניגוד לרצונה, כאילו צמרמורת־עונג או מחלת־הרעידה תקפו אותה. לימים, כשסיפרתי על התופעה לאשתי השנייה, בלי לנקוב בשמה של מאיה, כמובן, העירה: “אתה והרועדות שלך –”

ובְרעדה –

ובְרעדה השמיעו כל תכשיטיה, מעגיל ועד אצדעה, קול פעמונים עדין, וכשרחקתי – מיד נשתתקו. קרבתי שנית – וכמו הפעלתי איזה מנוע־הרטטה סמוי באחוריה, ושוב קיפצה על מקומה כאינה שולטת בתנועותיה, ועיניה כל אותה עת לטושות בי –

בפעם השלישית, או הרביעית, שוב לא רחקתי ממנה. נגעתי בה. היא היתה רטובה. גם הכורסה. וכששכבנו, במיטתי, ונזכרתי כיצד הותירה אותי אז, בקצה החורש, סטור ולח, ובי עוד מתמלמלים דבריה מאז: "אל תיגע בי כי אני עוד בתולה – " התנפלתי אל תוכה בשמחה משונה, וכשצרחה בשיא עינוגה, צרחתי אני אל אוזנה –

"עומדת את על צוּק חשקַיי – "

"נחבטות משענותַיי אל רשעת גולגלתֵך – "

"מה? – מה? – מה היו המילים האלה שצרחת – " מילמלה, מתעוררת מעילפונה.

“שום דבר,” אמרתי, "סיסמת מלחמה! ועכשיו נדפוק את הכלב המשוגע שלך – "

“גס־נפש אחד!” התנגדה. סתמתי בידי על פיה. הפכתי וטמנתי פניה בכר ובאתי עליה בשנית, בכוח, בלי שנהנתה, נושם את שערה היבש, חסר הריח, מזכרת־הקש לנעוריה.

“אתה שונא אותי,” היא קמה התנערה ממני, מתנשמת, "אתה לא סלחת לי עד היום – "

“אני מצטער. אני אהבתי אותך,” אמרתי לה.

"הדיבור שלך יבש כל־כך. אתה בטח אומר זאת לכל אחת – "

"נכון. את צדקת, השירים שלי אז היו באמת גרועים – "

“אתה חושב שהמחקר שלי הוא פתפותי־ביצים?”

“לא. מה פתאום?”

“טוב. אינך צריך ללוות אותי.” התלבשה. "מה אתה מסתכל בי כך? לא ראית אישה ערומה? התאהבת – "

"מאיה, מאיה – אני מחפש את התחת של נעורייך, במכנסי ההתעמלות הכחולים – "

“די, די, אתה סתם נהנה להשפיל אותי!”

והפליגה אל הדלת עם כל צלצוליה ודפי־מחקרה, לבלי שוב. לימים קיבלתי הזמנה לערב ספרותי שנערך בבית הסופר, בתל־אביב, לרגל הופעת ספרה. לא הלכתי. פעולותיה של אגודת הסופרים אינן לרוחי. מעודי לא לקחתי חלק בהן.

*

לפני שבועות אחדים הוזמנתי למסיבה בשכונת וילות חדשה בכפר־סבא, לא רחוק מן המשעולים המחוקים, בין הפרדסים, שבהם הלכתי קילומטרים יחף, בנעוריי, מקלמניה – אל המכולת של החנווני הממושקף ברון, בכפר־סבא ברחוב הראשי, למטה; אל האיטליז של גרינברג, בימים שבהם לא הביא, צרורים תחת המושב בכרכרתו, את מנות־הבשר ללקוחותיו הקבועים בצופית, שדה־וארבורג וקלמניה; ואל חנותו של גנדלר, בימים בהם לא בא עם המחברות ומכשירי־הכתיבה, למוכרם מול שער בית־הספר שלמדתי בו, בצופית.

בחצר הרחבה ישבו, סביב שולחנות, קבוצות אחדות של ישראלים וישראליות שבנעוריהם היו הם, או בני־גילם, חניכיי בתנועה. כולנו שמנים, הנשים עדויות תכשיטים, פימות וקמטים. כולנו דברנים, ולבושים היטב, וסביבי היתה איזו אווירה של סקרנות מוצפנת – פרס ברנר שזכיתי בו השנה, עם הופעת הרומאן האחרון שלי, המוראליסטי, הסתגרותי הממושכת, ספריי שתורגמו לשוודית, נורווגית, פינית וצ’וקצ’ית, שמי שהיה השנה ברשימת המועמדים לפרס נובל לספרות, “פצצת־המין המוֹעֶלֶת”, זה כינוייה בעיתונים, פקידת־הבנק המופרעת שהסתבכתי עימה ושטענה כי היא שכתבה את ספרי האחרון, והרתה לי! – כל אלה העמידו אותי באור מוזר במקצת, מסתורי, וחשתי שנעשיתי כמין אבן־שואבת דווקא משום הצטרפות השערורייה להצלחה –

כדורי־הקרח נמסו בכוסות הוויסקי, הליקרים נצצו באדום עמוק, בגביעים שקופים ודקים כנשיפה, המזנון היה ערוך מכל טוב, ועל גבול החצר, שהיתה מרופדת בדשא מלאכותי, מאווש, האפיל פרדס שטרם נכרת, ניצב על גבול שכונת הווילות החדשה, המוארת, וממנו דימיתי לשמוע קרקור צפרדע, ניסור צרצר – אך לא זמן רב נותר לי לשעשועי־שמע אלה כי הנה אקורדיאוניסטית לבושת סינר, שהזמינוה בעלי־הבית, החלה מנגנת ופצחה קולה בשיר כשהיא עוברת משולחן לשולחן, מתנודדת כאווזה ומשתדלת לעורר גם את יושביו להצטרף אל זימרתה –

– – –

ישבנו סביב השולחנות והצלחות והגביעים ושרנו שירים רוסיים ושרנו את “לי כל גל נושא מזכֶּ־אֶרֶת, מן הבית מן אַחוֹף” ו“שחקי שחקי על חלומות” ו"בוא ואשק לך, בני האדם – " בקיץ שרוני חמים ולח קמעה, והיו מבינינו שעצמו עיניהם בפה פעור וזימרו בדביקות, כשוקעים אל נבכי נעוריהם; וגם האחד שניסה לצבוט את עכוזי האקורדיאוניסטית, הושתק במחאה, ואני –

מבין כל הקולות, ואולי בהשפעת גביעי הליקר המשובח שהעריתי אל קירבי, מתיקותו נעמה לי על פני הוויסקי העצי – דימיתי לשמוע, לפתע, מבעד לגרון נשי, צרוד ומסתדק מהתמכרות, את קולה של מאיה מקצה החורש, מאיה מן החול, ליד המדורה – שהיה בשעתו צלול וענבלי ומתנשא מעל כולם, וכי מי עוד, חוץ ממנה, ידע לסלסל את כל מילות השיר מתוך “און בן פלא” ל־ש. שלום: " – מול ירק שדות, שמיים של אור / גוּ־אוּפְךָ עוד לא רוחץ מחלאה ודם – "

קמתי, מתנודד קמעה, בכיוון הקול – והנה מאיה, בשולחן הרחוק ביותר, רקעה נבלע מאחוריה בחשכת הפרדס, צורתה השתנתה, שערה הארוך בל עימה, פניה רחבו מאוד, כתפיה נתחזקו, חזה עבה, תכשיטיה קירקשו גם הפעם בצליל דק שנתגלה לי ככל שהתקדמתי לקראתה, ומכל חמודותיה רק מצחה הלבין וצח, כמצבה לנעוריה.

היא פקחה עיניה כשקרבתי אליה, ומיד קראה בשמי והיסתה את האקורדיאוניסטית וממש הכריחה את כל יושבי החצר, על הדשא המלאכותי, היבש, להאזין לה בספרהּ, בקול רם, צעקני משהו, נטול רחמים, על ידידותנו, וכיצד הקדשתי לה, חניכתי, את ביכורי שירתי ושאלתי כל פעם לחוות־דעתה, וכיצד עודדה אותי והאמינה בי מראשית דרכי והיתה מבין שומעיי הראשונים כשקראתי את שיריי ליד המדורה, בימים בהם איש טרם שמע עליי –

שתקתי.

ושתקתי גם כששתקתי.

וככל ששתקתי המשיכה לפטפט בקולה הסדוק, צרוד העשן. האקורדיאוניסטית השמיעה אקורדים, מישהו ניסה שוב לצבוט אותה. צחקו. מאיה לא נרמזה. האורחים נעו באי־שקט על כיסאותיהם והיא המשיכה. האם רצתה שאחזיר לה, גם אני – את שבחיה בפניהם? שאֶמנה את חידושי מחקרה ואומר שמנעוריה עמדתי על הבנתה העמוקה לספרות ולסופרים? והיא –

היא ממש גידלה אותי! צעירה ממני, אך היתה שומעת את וידויי ועד היום היא שומרת מכתבים שלי ובהם שירים, שירים, שירים –

וקולה סדוק. שתתה גם היא.

מתנודד, החזקתי בכף־ידי גביע מלא, נלחמתי בדחפיי, היה עליי לומר סוף־סוף משהו, או להסתלק, אבל לא עמדתי בפני מצחה הלבן, הצח – ובתנופה אחת התזתי את הליקר האדום, המשובח, על פניה –

טוב –

1984

ישבנו במסעדת מוריס בבאר־שבע. אלה היו ימיה היפים: אולם גדול, מלצרים רבים נושאים קעריות חומוס טרי ופיתות, וצלחות עמוסות ששליק, קבאב והררי צ’יפס זהובים. סביב השולחנות הרחבים ישבו, בדרך־כלל, נכבדיה של בירת הנגב, ומיטב עוברי־אורח שחנו בה, מעין־גדי וסדום ועד מצפה־רמון, עין־יהב ואילת. התקרה הגבוהה בלעה את השיחות: קציני צבא מאובקים, במשקפי־רוח, אנשי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בסנדלים סגורים ובגרביים, מהנדסי מע"צ, עובדי מפעל האשלג; נהגי משאיות הענק, הירוקת־כהות, מתוצרת אוטוקאר, שהחליפו במרחבי הנגב והערבה את משאיות הפיאט הישנות, בעלות פני הבולדוג והנהגים האיטלקיים; ולעיתים גם חבורת בידואים אמידים, במקטורניהם הכהים, המפוספסים, שלמותיהם רחבות וכאפיות צחורות עם עקאל לראשיהם – סועדת סביב לשולחן.

אך הנה נפלה דממה בחללה של המסעדה, ששררה בה המולת ארוחת צהריים מתמדת משעות הבוקר המאוחרות ועד לפנות־ערב. מוארת מאחוריה, מן הפתח הקרוע לרווחה, באור־יום המדברי של בתיה הצהבהבים־העתיקים של באר־שבע הישנה, ללא עץ, ללא צל – פסעה ובאה בהילוך מתרונן, כנאקה, דמות נערה צהבהבת, נכון יותר, בחורה, אדמונית־משהו ונמרצת, מכנסי־חאקי צבאיים הדוקים לירכיה; חולצתה משובצת, עליה מונחת ברישול כאפייה צחורה, כצעיף; משקפי־רוח מוסטות על רום מצחה, וסנדלי־עור דקי־רצועה, שצלצלו קלות באבזמיהם, סנדלים שנתקראו– חוגיסטיים, להבדיל מן הסנדלים התנ"כייים רחבי־הרצועות החומות ובעלי אבזם אחד, משעמם, הנרכס מאחור.

“מי זו?” שאלתי.

“אינך יודע? זוהי ג’ני, מלכת הנגב!”

לא ידעתי. הייתי תמים ושקוע בעצמי, גם חיי המשק הצעיר, עין־גדי, שהייתי חבר בו – העסיקו אותי אך מעט. רוב הזמן הפנוי קראתי ספרים, חלמתי, אהבתי, וסבלתי ממצוקה מינית ממושכת אשר הכוח לעמוד בה (יסולח לי על ביטוי) בא לי אולי רק מכך שהנערה שאהבתי – מעודה לא באה לבקרני, וכך יכולתי “לשמור” עצמי למענה, מתוך איזה מושג מסולף על נאמנות חד־צדדית; וגם לא נמשכתי, רגשית, אל אף אחת אחרת, למרות שהייתי מגורה, לעיתים, עד כדי שיגעון.

עתה נזכרתי שכבר ראיתי את ג’ני פעם, ופעמיים: חולפת על פנינו רכובה על ג’יפ מעלה־אבק של אלוף הפיקוד, בגבעות היבשות של ערד שעליהן אמורה לקום עיר חדשה – וזאת כאשר פסענו, טירוני־הנח"ל, במסע רגלי אל פסגת מצדה, לקבל את סמל חיל־הרגלים עם התג האדום, הקרבי, על הכומתה; ופעם שנייה בחג העלייה על הקרקע, בפמלייה של מנהל חבל הנגב, או מחלקת ההתיישבות, או סגנו, מכל מקום, בחור צעיר, עב־שפתיים ונמרץ, שעורר מאוד גם את דימיון חברותינו במשק.

ג’ני באה הפעם בחבורה שכללה שני קצינים, בחורים אחדים שנראו סטודנטים או מודדים, ועימם מהנדס, ועוד איזו דמות יסתורית של איש־מעשה מבוגר כהה־שיער, עב־גבות ועסוק, במעיל־רוח ומשקפיים חשובים. החבורה הזו, כך ידענו אז, עסוקה באיתור המקום להקמת מפעל טכסטיל גדול ליד דימונה שהיתה עדיין בראשיתה, עיירת בלוקונים ללא צל שאיכלסה יוצאי מרוקו ופולין. לימים נתברר לנו כי אותה משלחת איתרה ומדדה את מקומה של קריית המחקר הגרעיני בנגב, שנודעה יותר בשם “הכור האטומי” בדימונה.

ג’ני!

חשתי פיק־ברכיים בעודי בוצע פיתה בפה מלא חומוס. מעין רעד אירוטי. התשגיח בי? מי אני שאתחרה עם נשיאי הנגב שסבבוה, שסבבה סביבם, שסיבבה אותם? חששתי מאוד פן ההתרגשות תסגיר אותי. חסר לי שיצחקו עליי, במשק. גיבור גדול לא הייתי, ועם אישה לא שכבתי מעודי. ג’ני חלפה עם חבורתה ליד שולחננו, וגדילי הכאפייה הצחורה שלה דיגדגו את צווארי, בעוברה; הוחלפו עימה מילים אחדות, לא מצידי. ג’ני הבטיחה לחזור ולבקר אצלנו, בקרוב, והתרחקה כדי להשיג את חבורתה, שנתיישבה בחלק המזרחי, המרוחק, של האולם; עמוד עבה, במרכז, הסתיר מעתה את מרביתה ממני, לבד מאצבעותיה הבוצעות פיתה פריכה בתנועת תלישה רכה, ונותרה חקוקה בי רק תנועת ירכיה מאחור, במכנסיים הצבאיים, בחאקי־הבהיר, בהתרחקה – השוויתיה קודם לנאקה? – עתה נראתה בעיניי כסוסת־מידבר, גזעית, ללא רוכב.

לא עברו ימים רבים והופיעה אצלנו, בעין־גדי. רוכבת־יושבת בשיזוף ירכיים על המושב הקדמי בקומנדקאר, ליד הנהג – ועוד בטרם ירדה

בחנות המכונית ברחבה השיפועית והמסולעת, מול חדר־האוכל הקטן, בעל חהלונות המרושתים והגגונים, שקיבלנו בירושה מהיאחזות הנח"ל – סבבוה אחדים מחברינו בעניין רב, ובמבט חקרני, והגם שאורחים היו לנו די והותר, וליבנו גס בהם – הציעו לה טיול לנחל דויד, רחצה וביכורי־תמרים לחוף ים־המלח, טיפוס במעלה הצוקים, ביצי נחשים, קרני איילים –

ג’ני דחתה את ההצעות בחיוך, תוך שהיא משלשלת את רגליה הדבשיות בסנדלים דקי־הרצועה, ומציבה אותן על הקרקע היבשה שלנו. בערב עתידה להגיע משלחת חפירות קטנה, בראשות ארכיאולוג צרפתי, לחפור את היישוב הקטן שנתגלה בצלע הנג’אר, מעל ואדי ערוגות, הערֵיגָ’ה; והיא הקדימה ובאה כדי להכין עבורם חדרים באכסניית־הנוער הסמוכה לנו. חדר־האוכל רגש סביבה. החברות – בעקימת־אף, והחברים – נרשמים בתור לעבודת־חוץ בחפירות, למרות שהפתק, המהודק זה ימים אחדים ללוח ההודעות של סידור־העבודה, היה מיותם עד לרגעים אלה. גם אני רציתי להירשם, לא מיד, כי התביישתי, אלא ניגשתי מאוחר יותר, בערב, בדרך לעבודתי במאפייה, אך הרשימה היתה כה גדושה, כאילו ניצבים כאן בתור לקבל משהו, והחלטתי שלא אעשה צחוק מעצמי. מה עוד שהיתה לי אפשרות להיספח על חשבון שעותיי הפנויות, כמתנדב. את עבודת האפייה עשיתי בלילות. ואם אתגבר על נטייתי העזה לישון עד הצהריים, אוכל לצאת עם החופרים, ולישון שעות אחדות לפנות־ערב, בטרם אחזור למאפייה.

מחשבה זו עלתה בדעתי רק לאחר ימים אחדים. כי תחילה – בוא המשלחת, בנוסף על מחנה־העבודה של תלמידי תיכון תל־אביבי, שעמד להסתיים, הגבירו את צריכת הלחם היומית, והיה עליי, לעיתים, להכין פעמיים עיסת־בצק במלוש החשמלי, ומי שיודע כמה זמן יש לחכות עד שיתפח הבצק, יבין שעבודה כזו נמשכת פי שניים, גם כאשר ראשי־הפרימוס של התנור בוערים כל אותה עת במלוא הקצב. לחם קנו גם מטיילים שעברו בסביבה. אמנם להם מכרנו, לא פעם, את הככרות הישנים. ואיני רוצה להישמע כמתלונן אם אוסיף שממש באותם ימים גם נישאו שני זוגות מחברינו, מאורע שחייב אותי לבלות ללא־שינה את הלילה שלפני החתונה, ולהכין מאות “בּוּלְקַאלַאך”, לחמיות־בִּיס קטנות, למסיבת הַנִּישָׂאִים, שלא לדבר על שתי חלות־ענק. ובערב – אחרי טקס החופה בנחל דוד, קריאת מגילת הנישואים של חברי המשק, הכתוב על קלף בידי סופר סת"ם מפתח־תקווה, אשר אני, המשורר המקומי, חיברתי את משפטיה – ולכן, כשהחלו המסיבה, והריקודים, עיניי נעצמו והלכתי לישון.

וכל אותה עתה מילאה הווייתה של ג’ני את המשק, חולפת במכנסיה הקצרים, טופפת ברגליה הארוכות, החטובות, הנתונות בסנדלים דקי־הרצועה; האצבעות תואמות להפליא, ללא פגם; הכאפייה מתנפנפת כצעיף, ועליה מתנוסס כובע אוסטראלי עם רצועת־עור דקה; קרדום בְּידה, החופרים מאוהבים בה במיסתרים, מנשקים בחלומותיהם את קימוריה, ואולי כך גם שני החתנים, חברינו, כשהם מתגנבים, בחשאי, אל פינת הקנדונים, המצויים בסטיו שמאחורי המכבסה, בקופסה, למעלה –

סוף־סוף אזרתי עוז וניגשתי גם אני אליה. מיד הכירה אותי, האופה! – הבולקאלאך שלי מצויינים, לדעתה, וגם הלחם שאני אופה – פריך ונקבובי, נמס בפה כעוגה. טוב, זה משום שהייתי אופה את הכיכרות בתבניות־פח משומנות, ומוסיף מדי פעם מעט ביצים טריות, סוכר, שמן, להשביח את הטעם. זאת, כמובן, לבד מן השמרים והמלח. אני רציתי שהיא תכיר אותי דווקא מצידי האחר, כסופר־לעתיד, כמשורר, במקום הנמוך ביותר בעולם. אינטלקטואל מידברי, לא בעל ערך מקומי בלבד. כיצד אירחתי טייס־גרמני לשעבר, רדוף אשמה ובקשת כפרה, שנתגלגל אלינו מאשראם בהודו, אוסקאר שמו, וטיילתי עימו בנחל דוד כשאנו מדברים על קאפקא, היידגר וקירקגור, כיצד –

כל זאת לא סיפרתי לג’ני, בקצה המידשאה, לפנות ערב, מול עיניה הבורקות בתאוות־חיים עזה, ופניה הדבשיות, שכמו נתמזגו עם צהבהבות צלע ההר – הַנַּגַ’אר, שנתגבה מעלינו לעבר מעיין עין־גדי, ממערב, בחצי־חושך.

“אתה באמת מוכן להצטרף אלינו, בהתנדבות?” שאלה. המשק דרש שכר יומי עבור כל חבר חופר. רציתי לענות לה שאני מתעניין בתולדות כת האיסיים שישבה באיזור; שבשיתוף אחד מחבריי הכינונו תוכנית לשינוי פני החיים בעין־גדי על פי חיי הקדמונים – נלבש שׂלמות־בד לבנות, רחבות; איש־איש יעבוד לפי רצונו, ולא על פי צלצול הפעמון; ארגז ובו שטרי־כסף יהא מונח בפינת חדר־האוכל, וכל חבר ייקח ממנו על פי צרכיו. לעת ערב נשב, עטופים בשלמותינו, ונקרא ספרים, בשלווה. אבל ציחקוקים עלו מסביב, ואני הייתי כה נרגש על כך שהיא עומדת ומדברת איתי בעברית הגרונית שלה, בעלת מיבטח זר קל, והחברים, היורדים מן הצריפים לחדר־האוכל, לארוחת־ערב, רואים אותנו – שנשתתקתי. עוד פלטתי משהו במבוכה, והזכרתי את המחמצת לבצק התופחת במאפייה, והסתלקתי.

והאמת, גופי, גופי שלי תפח עד כדי שיגעון, ממכוות מבטה החקוק בי.

לא, לא הופעתי אותו בוקר עם היוצאים לחפור. ראשית, לא התעוררתי. זו האמת. ושנית – מבעוד ערב צדה עיני מודעה חדשה – בדבר גיוס לקטיף, ואני מהיותי עסוק באפייה בשעות שונות ומשונות, פטרתי את עצמי מגיוסים. אם יֵדעו עתה שזמני פנוי להתנדב לחפירות – מיד ירננו, מדוע לגיוס לא באתי? מסתמא יש לי זמן פנוי למכביר!

לא קרדום־חופרים ולא ג’ני, אפוא. הסתגרתי לי במאפייה וכדי לפייס את עצמי הכנתי, בלישת־יד, בצק מקמח לבן, מועשר בביצים ושמן וקצת סוכר, לבד משמרים ומלח, ואפיתי ממנו פְּלֵצַאלַאךְ, כך כינו החברים את הפיתות העבות, המוארכות, עם בצל, שהייתי מחלקן למאחרים ללכת לישון, לשומרים, והנותר – הפתעה למשכימים בבואם לחדר־האוכל, ליד קנקני התה, הקפה, הריבה ופרוסות הלחם של שחרית, בטרם יציאה לעבודה.

ופתאום, נקישה קלה בדלת.

היה חם למדי, במאפייה. אמנם עדיין לא הקיץ בשיאו, אך חמשת ראשי הפרימוסים בערו מתחת לתנור שבו נאפו הפיתות, מפיצים חום ורעש כאחד. זרוע־הברזל הכפופה של המלוש לשה לישה אחרונה את הבצק שתפח, בגיגית הברזל הענקית, בטרם אצבוט ממנו ואשקול חתיכות בצק לישה סופית, ידנית, להנחה בתבניות המשומנות.

והנקישות נישנו.

הדממתי את המנוע החשמלי של המלוש, כיסיתי את עיסת הבצק הגדולה, לחמה של עין־גדי ליום המחרת – בכיסויי־בד שהיו מיועדים לשמור על חומה ולזרז את פעולת השמרים המתפיחה אותה, וניגשתי לפתוח.

ג’ני!

במלוא עיניה הבורקות, שופעת מרץ אצור, מבקש להתפרץ, בחיוך; דבשי ואדמדם שערה, דבשיות גם ירכיה החלקות, בעלות עור הקטיפה הבהיר, שהשיזוף לא השחימן כליל אלא העניק להן מעין גוון זהבהב של לחמניה אפוייה היטב.

ריח הבצל הנאפה בתנור הביא אותה, אמרה, והזכירה את הבטחתי־הזמנתי לה לבקר במאפייה. אני שכחתי. שם, על הדשא, מן הסתם פלטתי שטויות רבות, מסמיק כנער בעל דמיון נפתל.

הזמנתיה להיכנס פנימה, אל ממלכתי. ומנסה להרגיע את התרגשותי, פתחתי בפניה את דלת־הברזל של התנור החם, שהיה בגובה פנינו, לערך, תוך שאני שולף, במירדה־העץ הארוך, אחת הפלצאלאך המושחמות, הענקיות, ומספר לה כיצד הונצחו לא מזמן ידיי אלה, האוחזות במירדה – בסרט צבעוני שהכינה במאית צרפתייה, ברונית ממשפחת דה־רוטשילד, על עין־גדי. כדי להשיג את הרושם הרצוי – צילמוני מול תנור קר, שבקרביו התקינו תאורה חשמלית, ואני רדיתי מתוכו כיכרות צוננים ואפויים־משכבר.

ציננתי בנפנופים אחדים את פיתת־הבצל הלוהטת, בצעתי אותה וכיבדתי את ג’ני בפרוסה שבקציהָ החלק הטעים, הרך, עם רצועות־הבצל האפויות וגרגירי־המלח. זללנו שנינו, מחייכים, כשני קושרים; ולא כדי להתייהר, אלא חושש משתיקה פן תיפול, סיפרתי לג’ני כיצד ממש לרגלינו, ליד מסגרת הברזל שעליה ניצב התנור, מצאתי לפני שבועות אחדים צפע, צפע עין־גדי, בפותחי את הדלת, בסנדלים, כפי שאני עתה. “מה עשית?” – נבהלה ופסקה רגע ללעוס. “חזרתי לחדרי,” סיפרתי, " לקחתי את רובה הטוטו שברשותי, ושבתי למאפייה, ומבחוץ, מבעד לחלון, כיוונתי אל ראשו של הנחש, ששקָט ללא תנועה, אולי אורב לזבוב – ורוצצתי אותו בירייה ראשונה, כשהקליע ממשיך וניתז בדרכו, בצלצולים מתכתיים, אל קערת המלוש, וחזרה לתנור, ומזלי שלא שב לעבר החלון, כי אז היה עלול לפגוע לי בעין." ותוך כדי סיפור רדיתי את שאר הפלצאלאך והנחתי על שולחן־הלישה הרחב, המצופה פח, מרובב בכתמי בצק יבש ומאובק מקמח.

"נחמד אצלך – " אמרה ג’ני, “אבל אתה עצל, לחפירות לא הגעת.”

קולה היה כה צלול וגרוני, ועם זאת, לא לגמרי צבּרי, יותר מדי צברי.

הבטחתי שאשתדל, מחר, וסבור הייתי שהביקור – מיסדר־המפקד כיניתיו ביני לבין עצמי, כי הייתי במתח כל הזמן, כעומד לביקורת – הנה יסתיים, ותצא.

אך לא.

ג’ני התעניינה בעבודתי, שאלה על קערת המלוש הענקית. כל אותה עת בערו חמישה ראשי הפרימוס, בירכתי התנור, ברעש אחיד ומחריש אוזניים. לשם מה כיסוי הבד על המלוש? פשטתי את הכיסוי ונתגלו פני הבצק התופח, רוטט כגוף חי. קערת המלוש היתה בעלת נפח רב, בגובה מותנינו, יצוקה ברזל עבה, ואנו עומדים משני צידיה.התכופפתי וטפחתי על פני הבצק, בחיבה, כמו היו אלה אחוריה של סוסה אצילה (אגב, מימיי לא נגעתי בסוסה). “מותר?” שאלה ג’ני, מבקשת לאמוד את גמישותו של הבצק. כמובן שהרשיתי לה, וכשהתכופפה –

כפות ידיה השמנמנות־משהו החליקו על פני הבצק אך עיניי לא אחריהן עקבו אלא אחד שדיה הערומים שנגלו לי ממיפתח חולצתה הרחב, כשני כיכרות בצק קטנים, שובבים, ופטמות כהות בקצותיהם.

היא בוודאי יודעת שאני רואה! – אמרתי לעצמי. לא ייתכן שלא! – והמשכתי לדבר על הבצק, ולספר לה שאני נוהג לכנות את צמיגותו, המשתנה מפעם לפעם, בהתאם לכמויות החומרים, טיב השמרים ומזג האוויר – על שם אחדות מחברות המשק, שרובן מהלכות במכנסיים קצרים (כמוה) – בצק רוטט, מוצק, רב־קפלים, גמיש, רך, נשפך –

צחקה, בהתרוממה –

“ואיזה ציון בצק היית מעניק לירכיים שלי?”

שאפתי אוויר. החזקתי בדפנות גיגית־הברזל כדי להסתיר שאני רועד במקצת, למרות החום, וברעש הפרימוסים אמרתי:

"צריך לבדוק – "

"תבדוק – "

נגעתי ביד אחת בפנֵי הבצק, והשנייה שלחתי, כמתאבד – אל חלקת ירכיה הצהבהבות־כהות. היה מגע קריר. משיי. נשמע רק קול הפרימוסים הלוהבים. ניסיתי לצבוט קלות את בשרה, כפי שנהגתי בבצק. היא צחקה, "אל תשאיר סימנים – " ביקשה. "שֶׁלָךְ גמיש – " גמגמתי. "אבל בִּפְנים אולי רך יותר – " הציעה. "כן, מפני שהוא תופח – " עניתי. “טפשון,” הניחה את ידי ממש בין ירכיה, עמוק. "כאן, רך יותר – "

מאותו רגע נתרחשנו כמו בחלום. ליטפתי את ירכיה, בגב ובכף ידי כאחת, קרוב־קרוב למפשעתה, וכשהרמתי אליה מבטי כבר היו עיניה קרועות לרווחה. חיבקתי אותה. שלחתי יד לפנים חולצתה, לתפוס בככרותיה וללוּשם, בידיי המקומחות. "כבֵּה לפחות את האור – " ביקשה. כיביתי. סגרתי את תריס העץ. חזרתי אליה, עומדת עדיין ליד הבצק המופשל מכיסויו, שעוּנה על דופן קערת המלוש החשמלי. הסרנו את חולצתה. להבות הפרימוסים הכחולות־לבנות הטילו בהרות וצללים נעים על עירומה. התגפפנו. נשקתי, כמעט בלעתי בפי, את ככרות החזה הקטנים, התופחים לעברי בערגת גירוד, לפתע נשמעו צעדים מתקרבים. נלפתנו. מה נעשה? מישהו מתקרב למאפייה. ריח הבצל האפוי! – בעקבות הפלצאלאך על שולחן־הפח! היכן נסתתר? את הדלת לא יכולתי לנעול מבפנים, רק מבחוץ, על מנעול תלוי, וזאת כשהייתי מסיים את עבודתי, וכדי שמטייליים עוברים לא ייכנסו לקחת ככרות טריים בטרם העברתים לארון הלחם, במטבח. לא היתה ברירה, אספנו חולצות, מכנסיים, וקפצנו עימם, קודם היא ואחריה אני –

אל גיגית המלוש הענקית, המלאה בצק, שקענובו קמעה, והתכסינו עד מעל לראש בסמרטוטי־הבד המקומחים שנועדו לשמור על חומו –

הדלת נפתחה. נכנסו שני חברי־משק. אני זיהיתי אותם מיד לפי קולותיהם, אך לא אוכל לגלות מי היו. אף הם לא הדליקו את החשמל. אור הפרימוסים היה בו די והותר עבורם. שמעתים ניגשים אל שולחן־הפח, מודרכים מן הסתם על ידי חוש הריח; משוחחים ביניהם, בלחש. תחילה אמרו שמוטב לא לקחת יותר מפיתה אחת. ואחר־כך – חשתי צביטה באחוריי, מבעד לכיסוי הבד! – כי הבצק תפח הפעם יותר מדי, “עוד מעט יגלוש!” אמרו, “למרות שהוא מוצק מן הרגיל.” החלו חוששים, כנראה, שמא אני עתיד לחזור, כל רגע, ללוש אותו –

אילו הפעילו, בטעות, או כטובה, למעני – את המלוש החשמלי – היתה זרוע הברזל לשה וקורעת את אברינו, בלב הבצק –

והשניים הסתלקו.

אך אנו לא יצאנו. שיכורים מריח הבצק החמצמץ, רכותו, נותרנו מקופלים בחיקו כשני עובּרים ברחם, צרתי בו את תבנית שדיה, לשתי ונשקתי לעגבותיה הַשְּׁעִיעוֹת כשני ככרות בטרם נאפו; בצק וגוף, צמד אפור־לבנבן, זהוב ומקומח, עולה ומדיף ריח תסיסה טובה; תחילה לא הצלחתי ללוש, זאת אומרת – לדוש אותה, והיא דבקה באוזני, לחשה, מנשכת: “מהר, מהר, אם אתה לא אותי – אני רוצה המלוש!” – אוהו – בעוגן־ברזל כזה – חייכתי לעצמי, אידיוט בעת צרה, מפותל בה, מבולבל, וכשבאתי עליה, לבסוף, לא הייתי בטוח אם אני בתוכה או בתוך הבצק, עדיין, כי אני טרם ידעתי, אז, איך עושים את זה בכלל, לא את הבצק, אני מתכוון – וכפות רגלינו התנופפו מעל לדופן הגיגית הענקית, צר היה מקום בפנים –

כשיצאנו, לבסוף, כשני מקס ומוריץ, ניערה ג’ני היטב את גופה, ואת בגדיה המעטים. עזרתי לה, בידיי, וכשהתכופפתי – נשקתי שוב את אחוריה המתוקים. לא היה במה לנקות אותה. כמעט כל חפץ במאפייה עטה שכבת קמח לבנבנה. פיסות בצק טרי דבקו בגופה של ג’ני פה ושם. צריך הייתי לפזר יותר קמח על פני הבצק, אמרתי לעצמי, מאוחר יותר, כשפיזרתי את הקמח על השולחן המצופה פח, והתחלתי שוקל מנות ולש, בשתי ידיי, שניים־שניים ככרות, ומניחם בתבניות המשומנות. החשמל כבר דלק. ג’ני נסתלקה קודם, לאור הפרימוסים, מנשקת אותי וקובעת בפליאה, "אף פעם לא עשיתי את זה עם רופא – "

“דוקטור?” לא קלטתי היטב את הברתה הגרונית.

"אופה! טמבל – " ליטפה קלות את לחיי, "הקמח נכנס לך כבר כנראה גם לאוזניים – "

“זה רעש הפרימוסים –”

ונתתי בידיה גם פיתה מבוצלת גדולה, למשלחת הארכיאולוגית.

לאור החשמל היה הבצק במצב מפוקפק במקצת. שערות דבקו בו פה ושם כמו אניצים כהים על תחת חיוור, מצאתי גם כתמים משונים. מזל שלא היתה בתולה, אמרתי לעצמי, ועוד יותר טוב מכך שאובדן בתולים של גבר אינו מותיר סימנים שכאלה –

התעלסותנו חסכה את הצורך להפעיל את המלוש פעם נוספת. וכאמור, גם עלילת־הדם נחסכה ממני. אך האם לא היה מוטב לי לזרוק את הבצק? לא. גם כך ריננו אחריי שיום עבודתי יקר מדי. כל כיכר שאני אופה, עולה לירה, בחילוק עם עלוּת יום עבודתי למיספר כיכרותיי, ואילו הלחם המסובסד, שאותו נוכל להביא פעמיים בשבוע, עם התחבורה, מבאר־שבע, יהא יותר זול, עשרים אגורות לכיכר, אם כי פחות טרי. ועכשיו, אם עוד ייוודע שאני זורק עיסת בצק שלֵמה! – וחוץ מזה, עד שאכין מנת בצק חדש, ויתפח, תחלופנה שעות ארוכות, התהליך יימשך עד לבוקר, ולחם לחברים, למחר – לא יהיה! – תלשתי, אפוא, את מעט השערות, אחדות מסולסלות, צבטתי את הכתמים החשודים, ואפיתי את הלחם, מתרונן ושר –

"אם קשה לפרקים קצת הדרך,

מעיקים התרמיל והחום – "

לש בקצב השיר, בשתי ידיי כאחת, שניים־שניים כיכרות על שולחן־הפח, ומניחם בתבניות המסודרות לרוחבן על קרשים ארוכים שהייתי מציב, על “חמורֵי”־ברזל, להקל על הכנסתן בבת־אחת לתנור.

"אם דברים מסתדרים רק בערך

זהו נח"ל חביבי הבן –

לא נורא, נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר!"

סוף־סוף הריני גבר! – ניפחתי חזי, מחזיק במירדֶה. איבדתי את בתוליי! ואוכל לכתוב שירים וסיפורים אמיתיים, מן החיים – אני אדם בעל ניסיון! –

הבשלתי, הריני, כביכול – כבר אפוי! – ואכן, גם אפייתי עלתה יפה, נסתיימה מוקדם מן הרגיל, והלכתי לישון, מאושר.

התעוררתי לקראת הצהריים, והגעתי לחדר־האוכל, רחוץ, נקי ומתרונן לקראת החווייה המזומנת לי הערב, כשיחזרו מהחפירות בצלע הנַגַ’אר – נעשיתי גבר וג’ני, מלכת הנגב, תהיה החברה שלי! – עליי עוד לספר לה על החמין שאני מכין בתנור המאפייה, לשבתות, בחורף – לכל חברי המשק, על פי מתכון מדוייק ששלחה לי אימי, מפתח־תקווה – והנה, איזו דממה מוזרה שוררת במשק, נראים רק שניים־שלושה ארכיאולוגים מסתובבים בחוץ, מה? הם לא יצאו לחפור היום? – גם אין רואים את הקומנדקאר האפור במקומו הקבוע, למרות שאין זה יום נסיעתו לבאר־שבע; וכשיורדת הקשרית שלנו (טלפון טרם הותקן אז) – מצטופפים אחדים סביבה לשמוע מה חדש –

מה קרה? – מלחמה?

מארב? פעם נוספת, על פיתולי הדרך העולה מסדום לבאר־שבע –

לא. מספרים לי. לא ידעת? ג’ני הוכשה. מתי? הלילה.

הלחם הטרי, שאפיתי, נתקע בפי. ג’ני? הלא, אני –

למזלי, נצרתי לשוני, בעוד מועד.

היא נכנסה בלילה לבית־השימוש (היו לנו, אז, קָבִּינוֹת־על בור, פרימיטיביות) וכשכרעה, הכיש אותה, מאחור, צפע עין־גדי, כנראה – – – למזלה חיכה לה, בחוץ, אחד הארכיאולוגים, שבחברתו בילתה – – –

הלאה לא שמעתי. לא רציתי לשמוע. מצידי – שתמות! איך יכלה? מיד אחריי?! עמד וגם אכל, ודאי, מן הפלצאלֶה שאפיתי. ואולי, אולי נמשך הצפע אל שרידי הבצק שדבקו באחוריה?

“נחשים אוכלים בצק?”

“אתה יצאת מדעתך?” אמרו לי, בין כבד־חצילים לקציצות־דג, “על מה אתה מדבר בכלל?”

אותו ערב עמדתי והעליתי ברק, באמצעות שפשוף אמיץ במגבת־מטבח, בגביעי זכוכית דקים, כרסתניים, עד שנראו כעשויים אלגביש. היתה זו העבודה האהובה עליי ביותר במשמרת־הערב שלי, כעוזר־הגשה, בבית־מלון ירושלמי, בתקופה בה למדתי ספרות באוניברסיטה העברית, בגבעת רם. ומאחר שאני נוטה להזיע, לעיתים קרובות, אולי מן התקופה שבה הייתי אופה, ליד התנור, בחום הלוהט של עין־גדי, ושותה לימונדה בכדים – היו דמי כביסת־החולצות הלבנות, שלא לדבר על עצם רכישתן – סעיף נכבד בהוצאותיי, שאיים להשתוות להכנסותיי. מבחינה רגשית עדיין הייתי אז אידיוט גמור. הבחורה שאהבתי מאוד, ולה עדיין שמרתי את עצמי – ציפצפה עליי עד כדי כך שערב אחד, כשבאתי לבקרה, ללא הודעה מוקדמת, ארזה בתיקה את מברשת־השיניים והמסרק, לקחה שניים־שלושה ספרי־לימוד, והניחה לי לללותה עד לפתח הדירה שבה גר הבחור שעימו למדה, ואשר אמנם חשדתי כי הוא החבר שלה, באותו זמן, אך לא רציתי להאמין כי היא מסוגלת להישאר לישון אצלו. איך ייתכן, שהיא – הקדושה! – תעשה דברים כאלה?

העבודה במלון הביאה לי פורקן־מה מייסורי אהבתי. הלא ממילא אני עסוק כל ערב. וזה ודאי טוב יותר ממיון מכתבים בדואר המרכזי ברחוב יפו, עבודה שאותה הציעו לסטודנטים נזקקים, ואשר שכרה־לשעה היה פחות ממחצית ממה שקיבלה עוזרת־בית, אז.

לאט־לאט התקדמתי בעבודתי. התחלתי לעסוק גם בהגשה ממש, לא רק בניקוי ובסידור השולחנות לפני ואחרי הסעודה. עם צוות־העובדים לא היה לי קשר אמיץ. רב־המלצרים הציע לי פעם הצעה מגונה, או כך נדמה לי, כי הוא שאל אותי, מאוחר בלילה, אם אני רוצה פיפי. אבל לאחר ימים אחדים הוא עבר למשמרת־הבוקר, ואחר־כך עזב. שמעתי שעלה לעבוד על האונייה “שלום”, שהיתה פאר צי־הנוסעים הישראלי.

אותו ערב ישבה בחדר־האוכל קבוצה של משתלמים ממאלי, שהתגוררו במלון. עם אחד מהם, ד"ר סו, אף התיידדתי ונתן לי תמונתו במתנה, אך דמי־שתייה, טיפ – סירבתי לקחת מהם, מתוך איזו גאווה משונה, להראותם שאני ישראלי, ונוהג אחרת. אך האמת שגם לא רציתי להסתבך. מישהו משירות־הביטחון ביקש ממני לפקוח עין עליהם, פשוט לדווח, שהם בסדר. לשם כך אף מילאו שאלון מפורט על אודותיי, וחקרו ושאלו עליי אצל ידידים ובני־משפחה, עד שאבי, במושבה, התמלא גאווה משונה כי נדמה היה לו שלאור בדיקה מקפת כזו עומדים להציע לי תפקיד נכבד במשרד החוץ. דבר אחד טוב יצא מכך והוא שמאז יש לי תיק מהימנות באיזה מקום חשאי, בטוח – ומעולם לא הוטרדתי בנושא זה, גם כאשר עמדתי, לימים, בראש הפגנות סוערות כנגד הממשלה. והאמת שגם נעלבתי, לא במעט, על שלעולם, לעולם אין חושבים אותי למסוכן־באמת למשטר.

והנה, מי יושבת אותו ערב בחברת המאלים?

ג’ני!

מפטפטת צרפתית, בהיגוי משובח משלהם, כמדריכת תיירים, אולי? הם מדברים על טיול למחר, מטעם משרד החוץ, או התיירות, או הבריאות?

עיניה הבורקות, שערה הדבשי. יצקתי מן המרק לצלחתה בעיניים מושפלות־מעט. לא רציתי להעמידה במבוכה. אמת, אולי גם חשתי עצמי אשם, במעט, על מה שקרה לה לפני שנים לא־רבות בעין־גדי, כשהכישהּ הצפע. שמרתי את רגע ההתוודעות למועד מאוחר יותר, אולי כשיֵצאו.

הם הזמינו יין. נראה שהפעם החליטו להאריך שבת, בחברתה. מזגתי את היין הוורוד לגביעהּ, שאותו הברקתי במרץ, במגבת־המטבח, רק לפני שעה קלה. כשהגישה את הגביע לשפתיה היה נדמה לי שהיא נושקת לאצבעותיי. רעדתי. עתה כבר ניסיתי לצוד, בגלוי, את מבט עיניה. היא התעלמה ממני. היתה איזו רתיעה סמויה בתגובתה. כאילו היא מייחסת את התנהגותי לגינוי שאני מגנה אותה על כך שהיה מבלה בחברת המאלים.

בָּצְעה את הלחמניה הזהובה, הקלועה, ממאפיית אנג’ל. טבלה ברוטב הבשר. המאלים היו מוסלמים, דומני, ובכל זאת שתו עימה במצהלות שמחה.

כשנצטלבו לרגע מבטינו, הבחנתי – היא אינה מכירה אותי כלל!

מתנודדים, יצאו לבלות את המשך הערב, כך שמעתי – בְּ“מַי בַּר”. הם התנודדו אבל ג’ני – צלעה־קמעה. בכך אני בטוח.

משמרתי נסתיימה בחצות. עליי הוטל לסיים את עריכת השולחנות לארוחת הבוקר, את ניקוי המטבח. המאלים טרם חזרו. למרות עייפותי (שתיתי את היין שהותירו, מגביעהּ) חיכיתי, יותר נכון, צעדתי במעגלים רחבים בסימטאות שבסביבת המלון, כדי לראות אם ג’ני תחזור עימם. הייתי מוכרח לשוחח איתה. לא ידעתי איך. לא ידעתי על מה.

ירושלים כולה היתה שתויה, סביבי, כאילו היין מפכפך ברחובות.

בשתיים בלילה חזרו, לבדם, מתנודדים־עליזים ומשוחחים ביניהם בקולות בכייניים ובשפה מוזרה שאת צליליה לא הבנתי.

לא נתנה להם! – אמרתי לעצמי בסיפוק, וחזרתי לחדרי השכוּר והקר, להתכונן לסמינר של הפרופסור הלקין, שאצלו למדתי ספרות ואשר אותו הערצתי עד מאוד וקיוויתי כי אולי, בזכותו אהיה יום אחד סופר גדול בישראל, ככל היתר.

שנים עברו. שנים רבות מאוד. סופר גדול לא נעשיתי אבל את מחייתי אני מוצא בסדנאות לכתיבת פרוזה, סדנאות יצירה מכנים אותן – כדי למשוך את המשתתפים, שישלמו במיטב כספם; ומקנים להם עצות כדי לשפר את כתיבתם ואת הגשתה, כמו, למשל – כשמעתיקים במכונת־כתיבה את הסיפור, לסמן תמיד מקף־מחבר בסימן השיוויון = וללא רווח בין המילים, וזאת כדי להבדילו מן הקו המפריד. סימן־מוסכם זה, המקובל על בעלי־המקצוע, משנה מיד לטובה את יחסם של העורכים המקבלים כתב־יד לקריאה, כי נדמה להם שהכותב הוא אדם מקצועי. ושמעתי גם על סופר אחד שהדליק נר וביקש מכל המשתתפים בסדנה לרכז בו את מחשבותיהם, בשתיקה, במשך שעה שלמה.

סופר אחר, מידידיי, התוודה פעם בפניי כי ההדרכה בסדנה מספקת לו את מנת הדפיקות־בצד השנתית הדרושה לו כדי לקיים, בדוחק, את שיווי־משקלו היצרי, הרופף, אחרת ימצא עצמו מסתובב ברחובות, לעת ערב, בלשון שלוחה – נלחם בתשוקה אדירה לאונן בפני נערות גימנסיה.

אחת המשתתפות השנה, אישה מבוגרת, קולה עבה במקצת וחזה נכבד למדי, גברת גניה, כך מכנים אותה, משום־מה, הצעירים בסדנה. אני – נשמרתי צעיר למדי, במראי – אולי יש לכך קשר כלשהו לעובדה שלא העבדתי בפרך את כישרוני יתר־על־המידה (אני ממליץ לכתוב שלוש מילים אלה צמודות בשני מקפים מחברים תוך שימוש בסימן־השיוויון = הם, כפי שהילדים מכנים אותו) ויש לכך גם מילה אחרת – בטלן. גברת גניה נראתה מבוגרת ממני בעשר שנים,לפחות, ושדיה צונחים כעיסת בצק שעלה על גדותיו, אם יורשה לי להשתמש בדימוי מימי נעוריי.

המראה שלי צעיר אבל הלב – אבן. לא איכפת לי שום דבר.

האם אני צריך להוסיף שהיא צולעת?

אתם יודעים מי היא. אני לא ידעתי. כל־כך אני נתון בעצמי – שאיני זוכר את שמות המשתתפים. אבל דיברתי הרבה על כך, שהדרך להסיר את מחסומי העצלות־לכתוב, שהיא תכונתו של כל מי שאינו פג"א רע – ראשי־תיבות פלגיאט, גרפומן, אפיגון – – – הדרך להתגבר על מצב נמנום־הנפש, או, בקיצור, הטמטום־למחצה שבו אנו שרויים רוב שעות היממה, מבלי יכולת להתחיל או להמשיך כתיבת סיפור, או פרק, היא – לקחת מאורע שנחרת בזיכרון, משנות הילדות או הנעורים – מאורע טראומטי, שממרחק־השנים כבר אפשר לחשוף אותו, להתחיל ממנו את הכתיבה, וככל שמתקדמים בה, להפליג, או להוסיף מן הדמיון הפרוע, ללא פחד, מבלי להפעיל שום צנזורה עצמית, ובסוף הכתיבה של הטיוטה הראשונה, אפשר להפוך את הסיפור מגוף ראשון לגוף שלישי.

מאוד הצטערתי שלא לקחתי את סיפורה של גברת גניה הדדנית לקריאה ולחוות־דעת, קודם שחילקה אותו לכל משתתפי הסדנה – כפי שאכן ביקשה ממני לנהוג, אך אני נאמנתי (אם אפשר להטות כך את המילה) למנהגי שלא לפסול על הסף שום סיפור שאחד המשתתפים מעלה לדיון, אלא להניח להם לקפוץ, על אחריותם, למים הקרים, כדי להתחסן.

את הסיפור הזה – “ג’ני מלכת הנגב”, אני לא יכול לסיים. אני יכול רק להביא, וזה מאוד לא אֵתִי מה שאני עושה (אבל אני, לפחות, לא דופק־מהצד את משתתפות הסדנה, ולא מחייב אותן להסתכל במשך שעה על נר דולק), את סיפורה של גברת גניה, הצולעת:

פְּלֵצַאלַאך וְצֶפָע

בנעוריה היתה מלכת המידבר. גברים אהבו אותה. נשים קינאו בה. את המרחבים מלאי־היפעה בלעה בעיניה, במשקפי־האבק ובכל יישותה הצעירה. טסה על הגִ’יפִּים, של אז, והבחורים קירבו אותה אליהם, בזרועותיהם החזקות. זיפֵי זקן חיות־הנגב דיגדגו את לחייה, וריח טבק, והאבק, וזיעת־גברים חמוצי־בגדים על פני ארץ בראשית חדשה, כאיִל אל איִל, את כל היפעה הזאת, השוקקת הוד וצ’יזבּאטים, בשפה חברמנית וחרמנית.

אלה היו ימים.

עד שבאה אל הקיבוץ הצעיר, לחוף ים המוות. לחשוף, במשלחת, לחפור עבר קדומים בנקיקי היסטוריה מהלכת על אבנים ועפר בערוצי בראשית של עמה, של ארץ אבותיה.

אבנים צלויות בחום. חום מפשיר את האבן שבליבה. אלה היו ימים, טראומטיים, במקום משקפיים שמה חרסים על עיניה, כשנחה, בצל.

בדמי ימיה היתה אז, וכל האנשים שאהבוה בילדותה כבר מתו, והיא גדלה וַתִיף. לא בין הצבּרים גדלה, אבל עכשיו כבר היתה צבּרית – יותר מצברית!

ובערב הלילה הטראומטי ששינה את מהלך חייה, בתוספת התוספות של הדמיון – הרגישה שהיא עפה אל המאפייה של הקיבוץ הצעיר, נמשכת אל ריח הבצל בתנור, ריח פלאים שהזכיר את הדרך מדרוביץ לדרוביצה ופת האיכרים בבקתה שביער – נכנסה למאפייה, והאופה, שמן ורחב כהרי־מואב ופניו פני ירח בצקיים, הושיט לה פיתה טרייה שֶׁרָדה מדבש התנור, כמו שאבא שלה לקח אותה, עוד לפני המלחמה, לראות איך אופים את הלחם, ודמעות עמדו בעיניה כי לחם לא היה לה לאכול, אחר־כך, בילדותה הנמשכת, וכל הצבּרים שנישקו את התחת שלה, תסלחו לי על הביטוי – היו הנקמה שלה בגויים! – ואז היא ביקשה פת שלמה, את הַפְּלֵצַאלַאך, והאופה התקרב אליה, ממש נדבק, כולו בצק, כמו האבנים הזרוקות על מורדות ההרים, בטרם התקרשו במהפכת סדום ועמורה, ודחף לה –

בכוח –

את התֶרְמוּס שלו!

תרמוס זוחל, כמו מְלוֹשֶׁת, ניסה להכניס אותה אל קערת הבצק הענקית שלו והיא ברחה, החוצה, החוצה, וכשהגיעה אל חדרה, ישבה על הדשא, בחשיכה, ובכתה, כי הרגישה שהיא רוצה למות, כי כך השפילו אותה, בעבור פרוסת־לחם, בילדותה, ביער, ומעולם לא היתה ילדה, ולא נערה. אלא תמיד אישה.

ואז בא הצפע בדשא והכיש אותה, מאחוריה, וזה המְשך של מוטיב הארוֹס במוות. שהנחש הוא כמו הזין.

סליחה.

1984

חלקים מהסיפור “ג’ני מלכת הנגב” שולבו בפרקיו של הרומאן “מסעותיי עם נשים”, 2013

בנעוריי הייתי ילד קשה־חינוך. הוריי לא ידעו מה לעשות בי. בראשית הקיץ, ביום השואה, הרבצתי למורה לתנ"ך וכעונש גורשתי מבית־הספר לצמיתות. המורה, למרבה החרפה, היה איש זקן, חלש ממני, אך ציפורניו חדות ושורטות. הוא לא היה אשם וגם אני לא.

אותו יום הייתי תורן־הכיתה וכל חבריי ירדו לשחק כדורגל בחצר. לפני שירדו הפכו את המכתבות ופניהן לאחור. המורה הזקן תפס אותי בהפסקה ושלחני לקרוא לחבריי שיסדרו את הכיתה. איש מהם לא שמע לי. האמת, גם לא התאמצתי ביותר. היכרתי אותם היטב. לא היו באים, בשום אופן, הגם שכיום אחד מהם קצין בכיר בצבא, אחד במשטרה, וכמוהם בכירים כמעט כל השאר, איש־איש בתחומו; אך באותו יום רחוק שהוקדש לזכר השואה ועדיין לא היה מלא טקסי־אבל וצפירות כנהוג בימינו, נדחקה עדת חבריי המיוזעים, לאחר הצלצול, אל הכיתה, ואני ביניהם, וברעש, בצהלות־הפרא שלנו למראה הכיתה ההפוכה, נשלחה אליי לפתע יד המורה לבן־השיער, עיניו יקדו, והוא החל שורט את פניי בחמת־רצח ומצווח כאישה. החזרתי לו באגרוף, ובעודנו נאבקים, אחוזים יחד, עמד מאחוריו זיכרו־לברכה אחד מקבלני־הבניין הגדולים של המושבה, לעתיד, ובעט באחוריו.

בעיטות אלו נזקפו חובתי גם הן כשגירשו, רק אותי, מבית־הספר.

גירשו סופית, ללא חנינה. חודשים אחדים לפני כן, מושפע מקריאת “כה אמר זראתוסטרא” בתרגומו של פרישמן, כתבתי חיבור הזדהות נלהב על אודות האדם העליון, הוא, כמובן – אני, שמבקש לכבוש את מקומי בחברה. זו היתה תקופה סוערת. התבגרות, אוננות, ותהפוכות אידיאולוגיות בחיפוש אחר העקרון המניע את החברה האנושית. במרוצת שנה אחת בלבד הייתי חסיד של דויד ריקרדו ויכולת הכלכלה לפתור את כל הבעיות. קראתי ספר על פשר החלומות מאת פרויד וניהלתי יומן חלומותיי. קראתי את “כלכלה ומשטר” לז’אן באבי ו“קורס קצר בפילוסופיה” ונעשיתי מרקסיסט. אחר־כך קראתי מאמרים אחדים של אברהם שרון (שבדרון) בירחון “בטרם” על השאלה הערבית, ושלחתי אליו לירושלים מכתב בו הבעתי דעה נחרצת שאכן יש לגרש את כל הערבים הנותרים מן הארץ, בעקבות אחיהם הפליטים, בקיצור, החיבור על אודות ניטשה היה השיא –

כי במושבה פשטה שמועה שיצאתי מדעתי. שאני מושפע מדעות נאציות. קורא יותר מדי. לא פלא שהרבצתי למורה. “מה פתאום הוא כותב חיבורים על אדם עליון?” אמרו, "חושב שהכול מותר לו! הוא מסוכן – "

לשמע הדברים הללו, אנשים שלא הכירו אותי, ידעו לספֵּר שאני ביריון, וכך נתפרסמתי. והאמת – את כל צלעותיי ראו אז מבעד לעורי, כפוף, צנום וחלשלוש. כדורגל פחדתי לשחק, פן יפילוני! והנה היתה תקופה שאימהות היו מפחידות בהזכרת שמי את ילדיהן – שאם יתנהגו כמוני, הנער האלים, יזרקו גם אותם מבית־הספר וישוטטו כל ימיהם בשדות עם העז ושק ריק, לקצור עשב! עשב! עשב! –

והאמת, מדוע היכיתי? – היתה זו: חודשים אחדים לפני אותו מאורע – ובמעבדת הפיסיקה הגועה־גואה בגלגולי־צחוקנו, קראני המורה צַדְקָה לעמוד לצידו בפני הכיתה – ואך הגעתי אליו, מבלי לחשוש למאומה – הוריד על לחיי סטירת־לחי מצלצלת במלוא תנופת כף ידו הגרומה. בחור צעיר היה, וחשב כנראה שאפשר להמשיך בישראל בשיטות ההוראה שאותן למד בבגדאד. אני עזבתי מיד את הכיתה והודעתי בביתי כי לא אחזור ללמוד בבית־הספר. אבי שיכנעני להמשיך, אך אני העמדתי תנאי – אם פעם נוספת יכֵּני מורה, אני אחזיר לו!

וקרה מה שקרה, ביום השואה, ודווקא עם מורה זקן.

הוריי לא ידעו מה לעשות בי והעז היתה גם היא, בעקיפין, פרק בפרשת שילוחי לכפר־הנוער בהרי ירושלים, כאילו הלשינה עליי –

בחצרנו עבדה מדי שבוע כובסת צעירה מעיירת־העולים הסמוכה שהיתה – העיירה, לא הכובסת – עדיין בגדר מעברה. יונה, זה שמה, היתה באה לעבודתה בחלוק פרחוני, רחב, ואם איני טועה, לא לבשה מאומה תחתיו. ביושבה בצל עץ הזית, מנערת מדי פעם את פירורי הפריחה הלבנבנים שנשרו על שערה השחור, העבות, וחלקם גם צף במי־הסבון שֶׁבַּפַּיְילָה, זו גיגית הנחושת שעליה התכופפה בחצי־גו, היה חזהּ הצעיר מזדקר מבעד למיפתח־שמלתה הרחב, ואני מחפש תירוצים לעבור שוב ושוב בחצר על פניה כדי לחטוף הצצה באוצרותיה המצודדים, הפורצים כחיטובי־שנהב מתוך הצל.

השתגעתי לגעת בהם ולא ידעתי איך אעשה זאת. שִׂכְלִי המתבגר אמר לי, באופן עמום, שהנושא המשותף להתקרב באמצעותו אליה יכול להיות לימוד חליבת העז – בדיר הקטן, נתייחד, ואז –

שגיתי כנראה בחלומות־שווא שהביאוני לידי עזות־מצח נואשת במיוחד, אם הצלחתי, בסופו של דבר, להביא את יונה אל העז. כיוונתי היטב את השעה – אימי יצאה מן הבית והלכה לקניות במכולת. ואני לקחתי סיר מהמטבח, למרות שטרם הגיעה שעת החליבה, ויחד עם יונה, שנסחבה אחריי באי־רצון ועיניה השחורות מביעות תמיהה וחשש, כרעתי ברך לצד העז הלבנה. הייתי חולב מנוסה. אצבעותיי גמישות, ארוכות. היו שאמרו שיש לי עתיד כפסנתרן, אלא שלא היתה לי כל שמיעה מוסיקלית. סילוני־החלב הדקים התנגנו כשריטות פעמונים בדפנות הסיר הריק, והצליל הולך ומתעמם ככל שהסיר מאבד מריקותו. שכבת קצף צחורה מתגבהת מעל פני החלב, תסיסת בועותיה המתפקעות רוחשת כמין מנגינת־לוואי שקטה וחמימה, וכאילו הומים מעיו של הסיר השבע וריח חלב טרי עולה מקרבו.

הריח היכה בנחיריי. נשמתי עמוקות. פחדתי מעט ואד חם עלה מצווארי. אצבעותיה השחומות של יונה איבדו מברקן והיו קמטים־קמטים מחורצים מהשרייה במי־הכביסה הלבנבנים של משפחתנו, עד היות להן מעין גווון קלף מתפתל. מששלחה ידיה לעטיני־העז הוורודים, שהיו מנומרים כתמים חומים, יבלות אחדות, ומיטלטלים כשתי שקיות – נתגלה לפניי שוב מיפתח שמלתה ובו חזהּ הצעיר, הזקוף, על גביעיו החומים בקצותיהם. ידיי רעדו בין מגע באצבעותיי הנוגעות בעטין, להדריכה בו – לבין התשוקה הבוערת לתחוב לשמלתה –

אני זוכר איך הסתיים אותו מעמד: איבדתי, כנראה, לרגע את השליטה על מעשיי, וכמו בחלום הושטתי יד אל קימוריה השרויים בצל – כה חלקים היו, קרירים ונוקשים, וללא יבלת, אם אמנון הִרשה לעצמו לענות את תמר, למה אני לא? – ולאחר רגע תדהמה שאחז בה, ועיניה השחורות, מצועפות קורי־דם דקיקים בלובן־עשן, כאילו חמר בהן קפה, יוקדות משטמה של השפלה ומצוקת־דורות כלפיי, נוסח האדון ושפחתו החרופה – קפצה יונה ועזבה אותי ואת העז ובקרטעה – ואולי היו אלה רגליה הדקות של העז שנבהלה, נשפך החלב על רצפת הגללים העשוייה עץ, ואני נהדפתי, מתנשם ורטוב, אל פינת הדיר, והעז חייכה אליי בעיניה הוורודות־הזגוגיות וזקנקנה הזדקר ואוזניה התנפנפו, כשמחה לאידי ומלגלגת עליי.

בבושת פנים חציתי את החצר וחזרתי לבית, מבלי להעיף מבט לעברה של יונה הכובסת בעיסוק רב, מכה בגיגית והמים ניתזים לכל עבר והעשן עולה והכול רותח על סביבותיה –

החלפתי בגדים, חלפתי במטבח על פני שקיות בד לבן מְצ’וּפְּצָ’קוֹת (דמויות חרוט הפוך, בלשון בני־אדם) שטיפטפו, תלויות, מֵי גבינת־עיזים שהכינה אימי, לקחתי את אופניי ואת רובה הטוּטוּ הזעיר שלי, לוח־מטרה וכדורים, ונסעתי אל חלקת הבוטנים שחכר אבי באדמות חוֹרְזָרְזוּר שבמערב המושבה, במדרון, בין פרדסים עתיקים שכּנוֹת־חוּשְׁחַשׁ הושתלו לגזעיהם מצדדים כדי להחליף את כנת הלימון המתוק, וערכתי מטווח פרטי. התוצאות היו גרועות למדי. ללא משקפיי – ראיתי בקושי את עיגול המטרה והכוונת הקדמית, וכשהרכבתי אותם, ניטשטשו כתפֵי הכוונת האחורית. קלע עלוב הייתי, אבל חלמתי על היום שבו ארכוש רובה שְׁטוֹצֵר ואהיה אלוף הארץ בקליעה, אולי מפני שנתקנאתי בקנהו העבה, השחור, שנראה לי אז סמל הגבריות והעוצמה.

כשחזרתי הביתה לא נראתה יונה בחצר. איש לא דיבר איתי על אותו מאורע. אך כעבור שבועיים הופיעה אימה לעבוד במקומה ומאז לא ראיתי את יונה בחצרנו כי באותו חודש שלחו אותי לכפר־הנוער בהרי ירושלים, עוד בטרם נסתיימה שנת הלימודים שממנה נתגרשתי. היה כנראה לחץ ציבורי במושבה על הוריי לסלק אותי מהר ככל האפשר, אחרת קשה להבין מדוע ניאותה הנהלת הגימנסיה לבטל את גזירת הגירוש־ללא־תעודה שהוטלה עליי, ולהעניק לי תעודה זמנית ומכתב שפירט את תכונותיי החיוביות, יחסי החם לחקלאות ולעיזים, וכדומה, כל זאת כדי שאתקבל בכפר־הנוער ממש לסוף שנת הלימודים, וכן תוספת ההמלצות המיוחדות מטעם התאחדות האיכרים והמועצה הכפרית, וגם מהרב המקומי, שלימד אותי את ההפטרה לבר־מצווה, כל אלה כדי להיפטר ממני, מהר ככל האפשר, ועל תנאי שאשאר לגור בכפר גם בחופש הגדול!

לימים, כשהחלו להישמע קובלנותיהם של עולי עיראק ויוצאי ארצות מוסלמיות אחרות על הקיפוח שחל בתהליך קליטתם בארץ והנזק שסבלו, וסובלים, חלקם עד היום, מכך שנעצרה התפתחותם – עלה בדעתי שגם חיי שלי נשתנו קצת בעקבות עליית יהודי בגדאד, ויכולתי לבוא בטענות, אוֹהוֹ! – ואכן, עברו שנים אחדות עד אשר שיניתי לטובה את דעתי עליהם, שנתגבשה תחילה בעקבות מתת כף־ידו של המורה צַדְקָה.

כשהגעתי לכפר־הנוער, ברכבת לירושלים ומשם בשני אוטובוסים, של “המקשר” ו“אגד”, לא הפסקתי לבכות בחשאי כל רגע שנשארתי לבדי. רק לאחרונה התחלתי לתפוס מקום כלשהו בחברה. הייתי נער סגור וחלש. משחקי־תחרות לא אהבתי. במחסן בחצר ביתי, ליד הדיר, הקמתי מעבדה, ושם התבודדתי ושיחקתי בפלסטלינה ובהמצאות שונות, בורא ממלכות שבדמיון, מחנות־צבא, כלי־תותח, אוניות־צעצוע עולות באש בפיילות הנחושת המלאות מים, מטוסי־נייר ובהם תאים לטייסים זעירים, אנשי פלסטלינה. הרביתי לקרוא ספרים, בשכיבה על הספה, עד שטענו כנגדי כי גופי נתעקם, ובמשפחה נתגבשה דעה שאני לא כל כך נורמאלי, שהרי מי משחק בפלסטלינה בגיל בר־מצווה ויותר?

באותה תקופה קרא אותי לשיחה מוּסָה, המדריך המבוגר מאיתנו בשנתיים, מתנועת הצופים, והסביר לי את מצבי – שאני סובל מרגש נחיתות, מתבודד, מסמיק בחברת בנות, איני רוקד, ובכלל – נמצא מחוץ לפעילות החברתית של השיכבה. הוא הציע שאתחיל לכתוב פיליטונים ובהם אתאר את הפעולות והטיולים של החבריא, וכך אשתחרר מרגש הנחיתות שלי, ואם אכתוב היטב, הבנות ודאי תשׂמנה לב אליי. ואכן העיתונים ההיתוליים שחיברתי זכו להצלחה מסויימת, על כל פנים – חבריי לא הפריעו לי בשעת הקראתם, ומי שהוזכר – גם אם לגלגתי עליו, ראה לו זאת לכבוד גדול. ורדה, מלכת השיכבה, שאותה אהבתי, כמו גם אחדים מחבריי, בסתר – כבר ביקשה ממני בהשאלה את אופניי החדשים, ואני התכוונתי, בהזדמנות הראשונה שנימצא לבד, לשאול אותה את השאלה המכרעת – האם היא אוהבת אותי? – ואם התשובה תהיה חיובית – להציע לה חברות.

והנה גורשתי לכפר־הנוער.

השנה ששהיתי בכפר שבהרי ירושלים נראית לי עד היום מצערת ומשפילה. קשה לי להיזכר בה. היא צפה לנגדי מבעד לערפל שהיה מכסה את הגבעה, שעליה עמדו צריפינו, במשך לילות רבים בשנה. לעבודה הגופנית לא יכולתי להתרגל. תיעבתי משמעת. חקלאות שנאתי. מהקור סבלתי. רעבתי דרך קבע. בלימודים היו לי ציונים לא רעים אך בכל השאר – נותרתי נער מסתגר והייתי כאגרוף קפוץ לקטטה, למרות חולשת גופי. התלמידים המבוגרים בכפר ידעו זאת והיו מחפשים הזדמנויות להכות אותי, ובשנה הראשונה אף עברתי טקס השפלה שעד היום אני נזכר בו בחלחלה. פיליטונים לא היה למי ועל מי לחבר. הכבוד היחיד שנפל בחלקי היה שכאשר בא לבקר בכפר ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, לוי אשכול, הטילו עליי לכתוב ולקרוא את נאום הברכה בשם התלמידים. אשכול לחץ את ידי באצבעו הקטומה, שאל לשמי וסיפר שבבחרותו היה עגלון במושבתנו, הכיר את סבי ועדר בפרדסו.

דבר אחד בעל־ערך אירע לי בכפר־הנוער – פגשתי בו לראשונה את סְמָדִי. היא היתה בת־גילי אך לכפר לא נשלחה ללמוד, כמוני, בתור עונש או כפתרון לחשד מופרעות, אלא הוריה יצאו בשליחות משרד החוץ לארץ רחוקה, אפריקאית או אסיינית, ומתוך טעות, כנראה, שיכנוהָ בכפר הפראים שלנו, עד שיוחלט אם תצטרף למשפחתה. התאהבתי בה עד מהרה כי היא היתה שונה מכולם, וזו גם הסיבה שלא ברחתי מיד מכפר־הנוער חזרה לביתי. במקצועות ההומאניים, ובייחוד בכתיבת חיבורים – סמדי ואני היינו הטובים בכיתה. אך בתום החורף הראשון עזבה את הכפר והצטרפה להוריה. אגב, היא מעודה לא חשבה שהכפר נורא כל־כך, כי תמיד היתה מוקפת אהבה ורבים העירצו אותה ושאפו להגיע לכדי חברות איתה, ולא גם לשבוע אחד – משבת עד שבת, ורק אני לא זכיתי לכך מעודי, למרות שהייתי היחיד שכתב ושלח לה, בסתר, שירי אהבה.

הנה שיר שהקדשתי לה אז לאחר שהסתדרתי, לילה אחד, להציץ בה מתפשטת בחדרה ולראות לרגע את פקעי שדיה בהתבוננה בהם בחיוך כבוש, מלאכי בעיניי, כאומדת את ערכם, ואין זה נכון שהצלקת מתחת לעיני השמאלית, והפזילה הקלה, עד היום, באו מכך שהבוגרים תפסו אותי מסתתר בין השיחים והרביצו לי, אלא היא נחרטה בי כשהתנגשתי עם הפרגוסון בקיר המזכירות, בכניסה לכפר, כאשר סחבתי את הטרקטור בניסיון להגיע על גלגליו הגדולים, בלילה, לתחנת־הרכבת בירושלים, ומשם לנסוע ברכבת הראשונה, בבוקר, חזרה לביתי. ניסיון הבריחה אירע אחרי שסמדי עזבה את הכפר, ממררת בבכי בערב האחרון משום שנגזר עליה להיפרד מִמוֹסְקָה הרפתן הצרוד, ואליי לא שמה לב כלל ואפילו את כתובתה סירבה לתת לי.

בין שמש ויֶרק והוד והדר

ויפעה

בין להט כְּבַדְבַד ומתקתק של סמדר

בגבעה

בין לחש נֶטף־טל בעוד ליִל חדָר

בצנעה

צחה וברה מטל רחוצה

נֵעורה נערה בִּגְערת

קרן־פז מעוררת אוֹרָה.

רע, רע, רע.

אבל, ערב אחד, בחמסין הראשון של האביב, כשבועיים לפני שעזבה, ואני כלל לא ידעתי שמועד נסיעתה כה קרוב – הסכימה סמדי להילוות אליי בדרך היורדת מהכפר לכביש הראשי. ריח פריחה עז עמד באוויר, ומאחורי הגבעות נשמע קול מרוחק של שקשוק גלגלי הרכבת העולה מתל־אביב לירושלים. סמדי לבשה חולצה קצרת שרוולים, ירוקה, מכנסי התעמלות קצרים, לבנים, וסנדלים. גון עורה היה בהיר כשלג, כהנֵץ פרחי השקדיות שעלי כותרתם טרם יבשו ונשרו בחמסין. ריח סבון טרי עלה ממנה.

הערב היה מלא רחשים וצקצוקים. בטרם הגענו לכביש פנינו שמאלה ועלינו בחורשת האורנים, שם מצאנו מקום לרגלי אחד העצים, ממש כמו בספר “פן” של הסופר קנוט המסון, שאותו לקחתי מספריית הכפר בהשאלה ועד היום הוא נמצא בספרייתי. ולאחר שסיפרתי לסמדי, לראשונה, את קורות יום השואה הפרטי שלי, במושבה, שבעקבותיו שולחתי לכפר, ניסיתי לגעת בה, היא קמה, הדפה את ידי ושאלה – “בשביל זה ביקשת שאבוא איתך?” – לא, עמדתי גם אני ובאומץ של מתאבדים שאלתי אותה את השאלה המכרעת, כך חשבתי, להמשך אהבתי – “אז תגידי, את אוהבת אותי?” – ולפי תשובתה התכוונתי לכלכל את המשך צעדיי – אם תענה בחיוב, אגלה לה שאני אוהב אותה, ובוודאי תרשה לי למזמז אותה, ואחרי שתהיה מספיק ממוזמזת כדי להיחשב חברה שלי, שייכת רק לי, נוכל להתחתן או משהו כזה, ולגור בדירה שהשאירו הוריה בתל־אביב, אבל היא גימגמה וענתה שזה לא הולך ככה, שמשיבים לשאלה בלי שמרגישים, ועוד מילים –

ואז אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד והתחלתי להתעסק איתה בכוח, שולח ידיים לחולצתה, תופס, נרגש מן המגע הראשון בגופה, תפיחת שד זעיר, חמקני – אך היא השתחררה ממני מיד, סטרה על לחיי וברחה – דמותה הלבנבנה נעלמת בחשיכה וכמו נבלעת באד החם, בצל השחור, שעולה מן החורשה הלחה, בחמסין, ובלחיִי הפגועה –

כמה קיללתי אותה בליבי, במילים הגסות ביותר, “כולם ראו את הסימנים שצבט בך מוֹסְקָה הרפתן!” – וכמה השפלתי את עצמי בפניה, למחרת ובימים הבאים שנותרו עד לנסיעתה, ברגשנות מבויישת, מפציר בה ש“נפתח דף חדש ביחסינו!” – והתעלמה ממני, הגבינה, הקורבה הזאת, האלוהית שלי.

*

אותו חורף נקלעתי לשמֵש כמורה בבית־ספר ערב בכפר־הנוער בהרי ירושלים, שבו שהיתי בנעוריי. חמש פעמים בשבוע הייתי עולה, בחצר התחנה המרכזית שברחוב יפו פינת הרב קוק, לרגלי ביתו של ד“ר טיכוֹ, על האוטובוס העושה דרכו בכביש שמתפתל בין ההרים עד שמגיע לכפר־הנוער. בכניסה עדיין יכולתי לראות את סימני הטרקטור, שהתנגשתי נוהג בו, בקיר המזכירות. אך רוב הסגל, חוץ ממוֹסְקָה הרפתן, התחלף ואיש לא זכר אותי. לא אהבתי ללמֵד וגם לא היתה לי הכשרה מתאימה להוראה. קיץ אחד, לפני שעליתי ללמוד בירושלים, עבדתי כמדריך ב”נוער העובד" וכמורה בבית־ספר ערב לבני־נוער בעיירת־עולים דרומית, בתור “מורה לא־מוסמך”, תואר שהיה נפוץ בארץ, מפני המחסור במורים באותה תקופה. עבודתי זו, בצירוף תעודת־הבגרות שכבר היתה בידי, והמורות־החיילות שבעיירה, שעזרו לי במחברותיהן מתקופת הסמינר – הביאו אותי להשלים, אותו קיץ, בארבעה חצאי־ימים, בחינות של משרד החינוך בפסיכולוגיה, תולדות החינוך, שיטות הוראה והבעה עברית – ולקבל תעודת מורה־מוסמך, שוַות ערך לשתיים או שלוש שנות לימוד בסמינר.

התעודה איפשרה לי להתקיים, פרק זמן, כסטודנט, מעבודתי בהוראה. לימדתי, חבוש כיפה, היסטוריה כללית בסמינר למורים ומורות דתיים, מעיירות־פיתוח, שהקימה ההסתדרות בבניין הצופה אל גיא בן־הינום, והייתי קורא לעת ערב פרק אחד קדימה בספר־הלימוד, ומרצה למחרת את תוכנו בפני הכיתה. בכפר־הנוער לימדתי בעיקר עברית, פעולות־חשבון יסודיות, ומילים אחדות באנגלית – למען הרגשתם הטובה של תלמידיי.

תלמידיי היו מופרעים רובם, אפילו בהשוואה לתקופה בה נשלחתי אני לכפר. כן, הרמה ירדה. אני מתאר לעצמי שאחרת – לא היו מניחים למורה־חובב כמוני ללמד בו. בבואי הייתי אוכל, בחברתם, את ארוחת־הערב המסורתית: קציצות־דג קרות ותפוחי־אדמה תפלים, צוננים אף הם, משיירי הצהריים. תה קלוש בממתיק מלאכותי, וסלט עגבניות רכות עד כדי רקב. המדריכה המגישה, או אולי היתה זו עתה אחות רפואית – נהגה לעבור בין השולחנות ולחלק לכל נערה ונער, ליד צלחותיהם, גלולות לבנבנות.

שאלתי אחד מתלמידיי, שמותיהם טרם היכרתי – “לשם מה אתם בלעים גלולות?” – וענה לי: “זה מקבלים כדי להרגיע אותנו, העסבים.”

בתמימותי סיפרתי על כך למפקח המחוזי בירושלים, מר צירלין, איש צהבהב ונוח, שהיה ג’ינג’י בנעוריו, והבעתי דעתי כי אילו זכו תלמידיי לאוכל טוב יותר, היו פחות עסבנים ונזקקים לגלולות־הרגעה. דבריי נתגלגלו הלאה מפיו ועשו להם כנפיים, ואילו היה הדבר תלוי בהנהלת כפר־הנוער, היו מעיפים אותי בעטיים מעבודתי, אלא שאחראי על העסקתי היה רק המפקח המחוזי מר צירלין, והוא לא נכנע לבקשתם.

התלמידה טָפִּירוֹ אוליביה היתה נערה מפותחת מכפי גילה, בעלת שיער שחור ועבות, חזֶה בשל ופנים עגלגלות שבהן ברקו זוג עיניים תאבות חיים, פראיות, וחסרות־ביטחון. בחושניותה לא נבדלה אוֹלִי משאר הבנות בכיתה, הגם שרובן צנומות ממנה, דלות מראה ואחדות אף עקומות פרצוף, כך לפחות נראו לי, אך בכולן פיכתה תחושת עזובה ויתמות שגרמה להן לרצות להידחק אליי ולהתלטף, כצמאות למגע. וכי יכולתי לאכזבן? – כל רתיעה מקירבתן היתה מתפרשת כאפלייה או סלידה מהן. הנערים בכיתתי היו נועצים בי מבטים מחשידים, כאילו אני מנסה להפיק הנאה מההתפנקות ומההתחככות החתולית של הבנות, וגם אני עצמי התקשיתי להבחין בגבול הבלתי־נראה שבין היותי מעין דוגרת סוככת על אפרוחיה ומלטפת אותם לעיתים בהנפת כנפיה – לבין רמזי תשוקתן של הבנות לגרות אותי על־ידי קירוב גופן, ולהסב את תשומת ליבי, כל אחת – אֶליהָ, ורק אליהָ.

יום אחד, לאחר שנסתיימו השיעורים, לימדתי רק שעתיים, לפנות־ערב, קרבה אליי אוֹלי לשאול דבר־מה באנגלית ושיקעה את חזה בזרועי בצורה מתגרה – כך הרגשתי, ונדמה היה לי שהיא קורצת לאחדים מחבריה וחברותיה שנשארו יושבים עדיין על כיסאותיהם. הדפתי אותה מעליי, לא בגסות, ואמרתי: “טוונטי סיקס באנגלית זה עשרים ושש, ובפעם הבאה – אל תידחקי אליי!”

פניה העלו סומק עז, שחום, כבקשת להתנפל עליי ולתקוע בבשרי את ציפורניה, אך במקום זאת חלפה על פניי בריצה ונעלמה מן הכיתה במשיכת־דלת עזה שהפילה אחריה גיליון קרטון של עיתון־קיר בקול טריקה על הרצפה.

התעלמתי. למחרת לא באה לכיתה. אך אותו ערב, טרי, בחדרי השכור, משהק מן הבצל של סלט העגבניות הרקובות, נשקתי שוב ושוב לפיסת זרועי שליבה הצעיר נגע בו, בכוונה. בכוונה.

למחרת, לאחר השיעור ללא טפירו אוליביה, חזרתי עם ערב, שקוע בהרהורים על משכורתי הדלה כמורה־חלקי בכפר־הנוער, נוסע באוטובוס עד לתחנה המרכזית הישנה ברחוב יפו, ליד כיכר ציון, וכשירדתי פגשתי מולי במדרכה את הסופר ש"י עגנון, שפניו הצרים כבר היו משוכים ברזון־זיקנה כקלף חום־ורדרד עטור כתמים, גון שהזכיר לי במקצת את עטיני העז שלי, ועיניו הפקחיות, כחולות דומני – בחנו אותי כמבקש לשאוב את מהותי אל קירבו בסקרנות מסותרת ועזה. ולמרות מיבנה גוו הרופף, הצנום, והליכתו המרקדת משהו, כדרך אנשים נמוכים השואפים לִגְבּוֹהָ – היתה בו זריזות רבה, שובבה, שלא תאמה את גילו. וגם בדברו, בהברה אשכנזית מתנגנת, דומה היה כמתלוצץ על סגנון שיחתו.

הוא שמח, כנראה, לפגוש פרח ספרות שכמוני, שמבלי לפרסם מילה כבר בער כולו ברצון ההתבלטות וההתייחדות של אביריה לעתיד. הוא תפס בחביבות בזרועי, נשען עליי בהליכתו, ולאחר שיחת חולין קצרה, שבמהלכה כבר חשתי כי דבר־מה מציק לו מאוד, פנה אליי בשאלה:

“אֶפְשֵׁר אתה צריך להשתין?”

נבהלתי, אני, והוא – יחד? ואף שקטנים דחקו עליי מאז הנסיעה העגומה באוטובוס הקר, הפטרתי – "לא, אבל בבקשה, אלווה אותך – "

הוא נראה כמי שאבן נגולה מעל ליבו. פסענו יחד פסיעות אחדות במעלה רחוב הרב קוק, אל בית־השימוש הציבורי שהיה מואר ונטוש־לכאורה, ובעודי שומר בחוץ, נבלע הסופר הנערץ עליי בפנים, ואני מתתפוצץ ומתאפק בַּקרה, מפסיד רגע שאינו חוזר – לעמוד לצידו, שווה בין שווים ליד הקיר, ולספר על כך לבניי ולנכדיי עד לדור אחרון.

לאחר זמן שנראה לי ממושך למדי, אז – ואילו כיום, בגילי – סביר, הופיע עגנון בפתח המואר, דומה כי פחד ללכת לבדו להיפנות לצרכיו בסביבה זו, והמשכנו בדרכנו במעלה רחוב בן־יהודה ולאורך רחוב קינג ג’ורג', כשאני מלווה אותו מתחנה לתחנה של קו האוטובוס המוליך לתלפיות, שכונת מגוריו. נמשכתי אחר תשוקתו למשוך את השיחה ואת הטיול כאחד, מקווה בסתר־ליבי שאולי סמדי תחלוף במקרה על פנינו ותראה אותי בחברתו, שאז בוודאי לא תוכל עוד לסרב להפצרותיי ותניח לי לשכב עימה בחדרה הקטן והחמים, אף כי אני מעדיף עתה להיפנות לצרכיי הקטנים, יותר מכל דבר אחר בעולם, לרבות התמסרותה – ואמרתי לעצמי, בכעס גובר והולך, הנה אני הולך עם הסופר הנערץ, שדור ושני דורות של סופרים עדיין חוסים בצל אדרתו הגדולה, ואשר כדי להיטיב להבין את כתביו הלכתי ללמוד ספרות באוניברסיטה, ועל מה אני מהרהר?

ואז נואלתי להציע בפניו מחשבה־שאלה שהרהרתי בה רבות ועיקרה, האם אינו סבור שכמו שיצירתו מהווה חולייה ברצף היהודי בין דור הסופרים הצעירים הגדל בארץ לבין החיים היהודיים שהתרחשו במזרח־אירופה, משמש הסופר יצחק בשביס־זינגר חולייה מקשרת כזו לסופרים היהודיים באמריקה?

“לא!” יקדו עיניו בחמת־פתאום, “הוא – עוכר ישראל!” – והוסיף משפט אחד או שניים בגנות תיאוריו של בשביס־זינגר את היחסים שבינו־לבינה, קפץ על האוטובוס שהגיע באותה שעה ממש, ונעלם מעיניי כמעט ללא אמירת שלום –

זה היה שנים אחדות בטרם זכו עגנון, ואחריו בשביס־זינגר, בפרס נובל. מיהרתי אל שדה הסלעים הסמוך, הקור הירשלמי צורב בי מעד למכנסיי הדקים, ואני רועד וחושש כי לאחר התנהגות טיפשית שכזו מצידי, לעולם, לעולם לא אהיה סופר עברי.

מכיווּן תחנת־הרכבת עלתה שריקה מיותמת של קטר, הגורר קרונות ריקים. אל שדה־הסלעים הזה מול הר־ציון רצתי בלילה, לבכות, אחר שנים, כאשר נודע לי כי סמדי התחתנה, בניו־יורק.

*

כך עברו עליי אז ימים אחדים בתחושת כישלון מוחלט. מזג האוויר הלך ונעשה קר יותר, גשום וסוער, ואני היטלטלתי מדי יום לכפר־הנוער, לאכול את קציצות־הדג הקרות ותפוחי־האדמה הצוננים עם סלט העגבניות הבשלות עד כדי רקב – שהיו, לבד מכריכי לחם בביצים קשות, ארוחתי המבושלת־כביכול היחידה ביום – וללמד כיתה סרבנית, צוננת, ששנאתי אליה הלכה וגברה, וחוסר הצלחתי ללמד בה איים על מקור פרנסתי היחיד. חוזר במכנסיים ששוליהם רטובים מגשם – אל חדרי המוסק בצמצום בגלל הצורך לחסוך בנפט, ותמיד נרדם בקור כי אסור לישון עם תנור בוער.

ערב אחד, מיואש כמעט לגמרי, למרות שעות היום שעברו עליי בנעימות יחסית באולמותיהם המוסקים של בנייני מייזר ולאוטרמן, בגבעת רם, ששם נתרכזו אז לימודי הפקולטות למדעי הרוח והחברה, לא התאפקתי והקשתי על דלת הבית שבו שכרה לה חדר סמדי, שהיתה עתה אף היא, שכחתי לומר, סטודנטית, ואני שבתי והתאהבתי בה מחדש, מאז נפגשנו באוניברסיטה, אהבה נואשת.

רציתי לספר לה על הפגישה עם עגנון. על התלמידה שהתחככה בי בכפר־הנוער שבו בילינו שנינו חלק מנעורינו. הייתי אז כל־כולי כטווס המבקש לעורר אליו אהבה בקרב בנות־מינו. למזלי היתה סמדי לבדה בדירה. שתינו יין מכוסיות. הצחקתי אותה בתיאור קורותיי. אחר־כך אמרתי לה שנוכל לשכור חדר באחד הבתים הזולים ברחוב החבשים או הנביאים, אם נחליט לחיות יחד – על חתונה לא רציתי לדבר, עדיין. סמדר עשתה עצמה כלא מבינה. כשגיפפתי אותה, יושבת על ספתה ואני כורע על ברכיי וטומן ראשי בחיקה, כך שתלתליי ילטפו את בטנה, ואם היתה מרשה לי הייתי מנשק גם את רגליה – ביקשה ממני לקום ומשכה אותי אחריה, בקול חנוק, אל החדר של בעלת־הבית, ושם, על המיטה הרחבה, מיטת האלמנות – התפתלנו שעה קצרה והיא נענית־לא־נענית ומניחה לי להפשיל במקצת את חצאיתה וללטף את שטח הפנים של ירכיה החלקות, שהיה אז המקום הנכסף ביותר בעיניי עלי אדמות, אך כשהעזתי, שנינו בבגדים עדיין – לשלוף את אברי הזקור, נוגע בפרפור ירכה – הדפה אותי מעליה בחמת־זעם כאילו דבר טמא נגע בה, נחש ביקש להכישה –

ונתיישבה על פאת המיטה, מתקפדת כולה, זוויות חדות ומרפקים, ועיניה יוקדות כלפיי, באפלה, רוחשות, אויבות, כך הרגשתי מהתנשמותה, המוכרת לי, אוֹהוֹ –

לדחות אותי – אחרי שכמעט עמדתי במשתנה אחת עם עגנון? אוּך, כפויית־טובה –

ואז הנפתי באחת את ידי וסטרתי על לחייה, כמעט פצפצתי אותה.

סמדי פלטה צעקה בהולה, חייתית, מפחידה – סבור הייתי שמכל הדירות בסביבה יתקהלו עתה שכנים להסגירני למשטרה – אך הדממה הירושלמית נשארה כשהיתה, ורק אני, שהחזקתי עתה את כפות־ידיה בכוח רק כדי שלא יעלה על דעתה להחזיר לי – גורשתי בשתי מילים, "עכשיו תלך – "

והלכתי.

למחרת ירד שלג. אנחנו, הסטודנטים, הלכנו לאוניברסיטה ברגל, חוצים את עמק המצלבה מכיוונים שונים, והכול עדיין גבעות חשופות, רק מעט עצים נמוכים, כמעט שיחים, מסביב, עוטים לובן קר. אחרי־הצהריים צעדתי חזרה לחדרי, קפוא, נותרו לי רק מעט תמצית תה, לחם וחמאה. הקפדתי לקנות חמאה בגלל ערכה תזונתי. שתיתי כוס תה ומבלי לחמם את החדר שבתי ויצאתי, ברגל, לתחנה המרכזית ברחוב יפו, ליד כיכר ציון. תלונות אחדות כבר הצטברו עליי בכפר־הנוער, מחכים רק שתימצא להם סיבה טובה לפטרני. גם הייתי רעב. אם האוטובוס לא נוסע, חשבתי, אוכל בכל זאת לבקש שישלמו לי על עבודת יומי.

למרבה הפלא, האוטובוס נסע, ריק־למחצה, והוריד אותי, יחידי, בתחנה שמעליה מתגבה מדרון הגבעה הנטועה אורנים ומכוסה במטליות שלג לבנבן על רקב מחטים ואפר שריפות קודמות. החורש רחש טפטוף טיפות של הפשרה מתמדת, קרח נמס.

התחלתי לפסוע, לעבר כפר־הנוער, והנה, דמות נערה מחכה לי, ניתקת מאחד האורנים בחורשה, לצד הדרך, ופוסעת לקראתי –

"המורֶה – "

טפירו אוליביה! שכה אחיֶה –

בלבוש קל, רק ז’קט שחור, מחוספס, מחומר פלאסטי דמוי־עור, ללא אפודה, ובנעליים דקות, שטוחות.

“מה את עושה כאן, אוֹלי?”

“המורֶה, המורה בטח כועס עליי… באתי להגיד שאני מצטערת… שהוא כמו דוֹד שלי… לפעמים… אני מרגישה…”

“כמו דוֹד?” נתבלבלתי, "מדוע את לא לבושה, אוֹלי? שלג בחוץ! תתקררי – "

“חיים שלי לא חשובים,” אמרה, "אבל אני רוצה שהמורה יזכור אותי, שאני שווה משהו, לא שרמוטה – "

"אבל אני לא – "

מראיה עורר חמלה. על לחי שכזו הייתי יכול סטור? – לא ולא. היא טובה פי כמה וכמה מסמדי המופרעת, שמאהבתי אליה אינני יכול להשתחרר. לחייה היו חלקות מאוד, רק קצת האדימו, בגלל הקור, אפה שרוע מעט, גבותיה כהות. שערה שחור, חלק, גולש כמסגרת לחיוכה המתחטא, ונפזר על ז’קט הפלאסטיק הזול שלכתפיה, נוצץ ושחור אף הוא. לעיניה חיוך מבין, שקט, ארשת נכנעת ומסתורית כאחת, כמזמינה אותי לאהוב אותה במבטים של קטיפה –

ליבי החל הולם בי כמטורף, גם כפות־רגליי הצוננות הוחמו לפתע. מגיע לי, מגיע לי –

אפילו אם היא שרמוטה –

כאן, בשלג!

אבל ביושר של מורה חזרתי ואמרתי רק – "כבר מאוחר, אוֹלי, בואי נעלה לכפר – "

שיניה נקשו. לא ענתה. קרבתי אליה אך היא נרתעה לאחור, נסוגה לעבר חורשת האורנים ודמותה השחורה מותירה עקבות בשלג, חורים מהם מבצבצת שכבת מחטי האורן היבשים. “מה יש לך, אוֹלי?” קראתי, "למה את בורחת? הלא קר לך – "

ושוב הסבה אליי את גבה ומיהרה ללב החורש. פסעתי מהר, אחריה, במעלה המדרון, בוסס במטליות השלג על שכבת רְקב מחטי האורן, ובאוושת העלווה, שעוררו חריקות פסיעותינו. משהרחיקה דייה מן הכביש, עצרה, ושוב פניה אליי. מתנשף, הגעתי. נעליה היו רטובות לגמרי. כולה רועדת.

"למה ברחתְ, אוֹלי – " קרבתי למקום שבו נפרדתי מסמדי לפני שנים רבות, וניצבתי שם, בין האורנים, מבלי דעת מה עליי לעשות. מה מותר לי לעשות. רגע ארוך הביטה בי בעיני איילה נפחדת, כמצפה ממני למשהו, קצרת־רוח, מתנשמת – ואז התנפלה באחת אל חזי, פורפת את כפתורי־הקרן הגדולים, דמויי שן־פיל, מִשִׁבְיים בלולאות־החבל במעיל־המלחים האפור שלי, זה המעיל הַמְּבוּרְדַס, דַאפְל־קוֹט, שקניתיו בכסף שחסכתי כמורה בעיר־העולים הדרומית, ובזכותו לא קפאתי מקור בחורף הירושלמי. חתרה ונאספה אליי כאילו רק לרגע זה חיכתה. פירפרה מול ליבי. ובעומדה על תלולית־עפר־שלג, מעט גבוה ממני, היו פניה סמוכות לשלי.

אני, ברחמים גדולים, סגרתי עליה בכנפֵי מעילי והֵחמתי אותה, אך בה בעת גם נשקתי לעפעפיה המפרכסים, לשמורות עיניה המלוחות, לאפה השרוע מעט וללחייהָ הצוננות־האדמדמות – לב אחד, גדול, פעם בשנינו, בעמידה, בתוככי השקט של שעת שקיעה קרה בהרי ירושלים המושלגים־בחלקם – מטליות־מטליות, בלבן, בשחור, באור אחרון, מוזר, שמסתנן מבעד לעננים רבים ומקדים את אור־הדמדומים הטבעי של בין־ערביים –

אולי נצמדה אליי, נואשת, ואני הייתי נואש לא פחות ממנה. חיפשתי, מתחת לחולצתה הדקה, את שדיה הגאים שנגעו בי לעיני הכיתה כולה. ולחשתי בשפתיי על עיניה, שוב ושוב, כמפנקה, "טוב שבאת – המורֶה יחמם אותך, אוֹלי – " וריח חלב טרי עלה ממנה, ופתאום כל השלומיאליות שלי בפגישה עם עגנון, וכל שעלבה בי סמדי בליל אתמול, כאילו זיקורי טמא, ארסי – נשתחררו עתה אל חצאיתה המופשלת של אוֹלי, ואני הייתי בכֵּיף רטוב בתוכה, ובחמימות שלה, שלי, נזהרים שנינו שלא למעוד על מצע הטחב וקציפת השלג שבהם קירטעו כפות רגלינו הקרות, ואני מזריעה בעודה נלחצת בגבה אל גזע העץ וריח שרף־האורנים באוויר החריף והיבש ממלא אותנו זעקה חנוקה של עונג עילאי המבקש להתפרץ על פני כל מטליות הגבעות הלבנבנות אשר פרושות לרגלינו סביב –

סמדי, סליחה, אוֹלי –

אוֹלי היתה שלי. קידשתיה תחת חופת עננים קרה ממעל, ובהפשיר טיפות שלג מצמרות האורנים על פנינו הלוהטים.

“אוֹלי,” אמרתי לה, חדש, סחרחר, "בואי אליי, נחיה יחד, תהיי אשתי – "

התאהבתי בנעוריה, בכניעותה.

"המורֶה, אבי יהרוג אותי – " אמרה, "אצלנו – "

ובידיה הקטנות הדפה אותי בקול טפיחה, והרטיבות שהיינו שרווים־זרועים בה והחלה מתקררת עלינו, מנעה ממני מלהחזיק בה כשפרצה ושעטה במורד, אל הכביש, בוטשת בנעלי־הסירה הדקות לעבר כפר־הנוער, ורק שולי הז’קט השחור, חסר הביטנה, דמוי העור, שלבשה – מפרפרים אחריה ונבלעים בחשיכה־למחצה. אני שטפתי־ניגבתי את אברי בשלג וקינחתי במטפחת, ולא הלכתי אחריה לכפר, אל תלמידיי המחכים לי לשווא, אלא סבתי על עקביי חזרה אל תחנת־האוטובוס, שם, מכורבל במעילי, בסככה הפתוחה לכל עבר, בחושך, בטרם קפאתי כליל – אסף אותי האוטובוס והחזירני, מדיף ריח אורן ואוֹנים, בכביש המתפתל בין ההרים עד ירושלים.

שוב לא ראיתיה מצפה לי בחורשת האורנים, בדרך מתחנת־האוטובוס אל כפר־הנוער, אף שעתה הייתי מקדים לבוא ומתנהל לאיטי, מהרהר בה ובסמדי כשהיתה בת גילה. מזג־האוויר התבהר והימים נעשו ארוכים וגם חמימים יותר. שיפולי הגבעות הוריקו. רקפות חיוורניות ביצבצו עדיין בסתר סלעים, לצד הדרך, צנועות במחבואן כבנעלי־בית.

חייב הייתי לשאול, בראשית השיעור, היכן אוֹלי. “התחילה עובדת ברפת, המורֶה!” – ענו לי במקהלה חברותיה, אָלוּש, אִילוּז וְאָלְבָּז, ומיד כיסו בידיהן על פיהן, פורצות בצחוק חנוק. וכשחזרה אוֹלי להופיע בשיעורים, סוף־סוף, אמנם מאחרת, חולמנית ופרועת־שיער, נודפת ריח חלב טרי בעוברה על פניי, היתה מעוררת עליה משום מה את צחוקה של הכיתה. הכיתה, אגב, נעשתה פרועה עד מאוד. שיהקו מולי בפה פעור. עישנו. בנים דחפו ידיהם לבנות. בייחוד התאנו לאוֹלי ויום אחד אָרְמָנְד חָיוּן, דווקא מחלושי הגוף בכיתה, קפץ עליה כיתוש באמצע שיעור התנ"ך, תקע ידו בצווארון חולצתה, מאחור, ושלה בזריזות מגבהּ ביצה קשה – איני יודע כיצד – לקול גלגולי צחוק כבוש של הכיתה כולה, שפרצו עד מהרה ועלו בחגיגת טירוף. אוֹלי לא נשארה חייבת, קמה ממקומה בפנים סומקות והחלה צורחת וחבטת בארמנד, אך הוא פצח את הביצה על ראש ונמלט מחזקתה, כשהוא רץ סביב־סביב בכיתה. חמתי בערה בי. קראתי לארמנד לעצור, ולא הקשיב לי. תפסתי אותו כשחלף במרוצתו לידי, החזקתי בו במשיכה חזקה, הרפיתי לרגע – וסטרתי בכל כוחי על לחיו.

“המורֶה שכח… את הביצה…” צרח ארמנד חיון לעומתי, סמוק פנים ומתנודד, מתפתל רגע בשנאה להשתחרר מאחיזתי, כי שבתי ותפסתי בו, ונמלט החוצה.

*

אחרי חופשת פורים פיטרו אותי מעבודתי. קבלות שהבאתי על קניית ספרי־לימוד לא התאימו לסכום שקיבלתי מגזבר הכפר, כך טענו, ובנוסף חסרים עותקים אחדים. לטענה זו גם צירלין הכל־יכול לא מצא תשובה, ואני – באמת גנבתי חלק מהכסף וקניתי בו שלושה כרכים של ספר הזוהר, משומשים, שנזקקתי להם לצורך עבודה סמינריונית שעשיתי אצל פרופסור תשבי על תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י, ובשאר הסכום הלכתי מדי יום לאכול חומוס מונטנייה אצל אלברט טעמי, ולשמוע אותו גוער בסועדים. אותה תקופה כבר קראתי את תולדות חייו של שבתי־צבי, ואמרתי לעצמי – אם אני שרוי ממילא במחיצת הדֵמוֹנִים, מוטב אניח להם שיפעלו עליי ויעזרו לי בפרנסתי וכך לא יעבירו ימיהם בבטלה אלא יקחו חלק בחיים הממשיים, ממש כפי שמזהיר מפניהם פרופסור קורצווייל במאמריו המתפרסמים בעיתון “הארץ” – על חינגאות השדים בהיכליה הריקים של הספרות העברית החדישה. וחבל שלא גנבתי יותר, שאז היה הכסף מספיק לי גם לחיי עם אוֹלי גם ללימודים, ועתידנו היה אולי שונה.

שכן, ימים אחדים לאחר פורים, הופיעה בחדרי, לבושה בז’קט העור המלאכותי, עם מזוודת קרטון חומה גדולה בידה, פניה שרוטות עדיין מן הקטטה עם ארמנד חיון, מבטה מרדני, ילדותי־מעט, והחלטתה נחושה:

“באתי להיות האישה שלך. אם תגרש אותי – אהרוג את עצמי!”

“מה את מדברת, אוֹלִי?”

“אני ארוץ ואשים את הראש שלי תחת הרכבת!”

לא עמדתי בפני הפיתוי. חדרי היה דל אבל למזלי איש לא ידע מה נעשה בו כי היה מובדל לעצמו, כמין דירה פצפונת עם שירותם – שירותים! – חדרון עשוי קרשים שנבנה על המרפסת. סמדי אמנם סלחה לי על שהכיתי אותה, וגם אני סלחתי לה, אך היא מיררה את חיי בכך שהתעלמה ממני ומיאנה להניח לי לבקר אצלה, בהמציאה כל פעם תירוץ חדש. אני ידעתי שהיא משקרת כי הייתי רואה אור בוקע מחדרה בלילות שעליהם סיפרה ונשבעה לי שלא תימצא בו. נמקתי בבדידותי. יחסי־מין לא קיימתי. עם מי? וכשבאה אוֹלי, התגברתי־הדחקתי את חרדתי הראשונה למראה המזוודה החומה שפלשה עימה לחיי – ומיד נכנסתי אחריה למיטתי, שם כבר שכבה, מכוסה בצחוק כבוש, ואף שריחה היה חלב טרי בלול בריח שמיכות־הצמר של הסוכנות ובניחוח הסבון הפשוט של כפר־הנוער, ולא בושמה העדין של סמדי הנכספת – לא הייתי בררן, כמאמר המלחים – כל נמל טוב, בשעת הסערה! – ואוֹלי, עד מהרה ניטשטשו תפקידינו ונעשתה היא מעין מדריכה שלי, אף שהיתה צעירה ממני בשנים אחדות. היא נשארה לגור אצלי. הייתי בועל אותה בפראות מדי ערב, ולפעמים חוזר ויוצא לעקוב אצל חלונה של סמדי, ממקום־מסתורי הקבוע, ושב וחוזר אל אוֹלי ונדחק אליה במיטה הצרה, מאחור, ומעיר אותה ובא עליה.

יכולתי להרוג אותה ולהשליכה לבור המים הנטוש שבחצר הבית, ואיש לא היה יודע על אודותיה, ולא מתעניין בה – מיהי בכלל, והיכן היא?

ניהלתי מעתה חיים כפולים. העלמתי את קיומה של אוֹלי מסמדי, ממשפחתי, מחבריי הקרובים. איש לא הוזמן לחדרי. המשכתי לצאת בבקרים לגבעת־רם אך חשקי ללמוד פג. לאחר המשכורת האחרונה מבית־ספר הערב בכפר־הנוער – נותרנו חסרי פרוטה. ביקשתי מהוריי שיתמכו בי – וסירבו. ביזבזו דיים על לימודיי שלא עלו יפה, לדעתם. הכרזתי עליהם חרם וחדלתי לנסוע לבקרם כמנהגי, מדי שבועיים־שלושה, לשבת, גם אסרתי עליהם לבקרני. התחלתי לעבוד בדואר, במדור המיון. זו היתה העבודה הגרועה ביותר שהוצעה בלשכת־העבודה של הסטודנטים: משעממת, שכרה מגוחך, ורק סטודנטים נואשים כמוני – נזקקו לה, כי לא היו קופצים רבים עליה.

אוֹלי מיעטה לצאת מהחדר. היא פחדה שאביה יגלה את עקבותיה, יחטוף אותה ויחזירה אל ביתה אשר ממנו נמלטה לכפר־הנוער. אני לא חזרתי על הבטחתי לשאת אותה, אבל אוֹלי דיברה על כך עבור שנינו והיתה יושבת על ברכיי מדי ערב ומפטפטת ומלטפת את תלתליי ואינה חשה בשתיקתי בנושא או מתעלמת ממנה בכוונה או אולי מפרשת אותה כהסכמה?

מצחיק־עצוב לומר שעתה, אפילו הארוחות של כפר־הנוער חסרו לנו. קשריי עם החברים הלכו ונתמעטו. העבודה בדואר גזלה ממני שעות רבות, והתחלתי מזניח את הלימודים. אוֹלי השתדלה להקל על חיינו ככל האפשר. החדר לבש פנים חדשות. בפינת המטבח הקטנה, ששימשה גם לרחצה ולגילוח (האסלה יחד עם המקלחת היו בפחון שבמרפסת), התקינה ארוחות טעימות ממעט ביצים, לחם, חלב, וירקות זולים. כיבסה את בגדיי. דומה שהעריצה אותי. כשהייתי חוזר לחדר היתה כורעת לרגליי, חולצת את נעליי ומחבקת ומנשקת את ברכיי כששערה הנפלא גולש שחור לכל עבר על שוקיי הלבנבנות, ואצבעותיי חופרות ומלטפות בנבכיו, ואם היה אפשר הייתי בועל בו. לעיתים היינו יוצאים בערב להצגת קולנוע. משתדלים להבליע עצמנו. היא, מפחד בני־משפחתה שבוודאי מחפשים אחריה, ואני – כדי שלא איראה בפומבי בחברתה. ויותר מכול הייתי חושש פן נפגוש בסמדי. סמדי וכת מאהביה המסתוריים, הנשואים, העשירים – כיצד תבוז לי שמצאתי תלמידה מפגרת לצאת איתה, נערה חסרת השכלה שלא אתחתן ולא אופיע עימה בחברה לעולם! – ואכן בלילות האביב שהלך והפשיר את ירושלים, באור הכוכבים הצלול שנצנץ אל חדרנו מחלונו היחיד, היינו שוכבים חבוקים שעה ארוכה, רועדים עדיין במקצת מן הקרירות השוררת בחדר בעל הקירות העבים, שותים חלב חם ומשוחחים על עצמנו.

סיפרתי לאוֹלי על סְמדִי, כיצד היכרתי אותה בכפר־הנוער באותה שנה שהוריה היו בשליחות בחוץ־לארץ, התאהבתי בה והייתי עושה הכול כדי להימצא בחברתה אך היא לא החשיבה אותי מעודה כחבר, ורק היתה מסכימה ללמוד איתי יחד, לפעמים, ובלילות היה קול צחוקה נשמע בין הצריפים, צלול ומתגרה, תמיד בחברת נער זה או אחר, מבוגרים ממני, ולבסוף עם מוֹסְקָה הרפתן, – “מה עם מוסקה?” נרעדה אוֹלי בצווחה כבושה, – "כן, כן – " והמשכתי לספר כיצד ארבתי להם פעם ושמעתיה קוראת בחדרו שיר שכתבתי לה, ושניהם צוחקים. ואחר־כך ראיתי אותו חולץ את שדהּ הצח, העגלגל, ונושק לו ואז האור בדיוק נכבה ואני נקרעתי בין הייאוש הדוחפני לתלות עצמי על העץ הקרוב לבין התאווה שאחזה בי מדי היזכרי בשדהּ – ובשעה שסיפרתי זאת החלה אוֹלי בוכה ומלטפת אותי ומנשקת ומוצצת את מקור יסוריי. “מסכן שלי, מסכן שלי. אני שונאת אותה, אתה שומע?” הרימה עיניה, “אני שונאת אותה, שרמוטה! העיניים הייתי מוציאה לה –”

ואוֹלי הפשירה גם היא והיתה מספרת לי, בתמימות, יושבת בשיכול־רגליים במיטתנו הצרה וגופי מקיף אותה, מקופל, וראשי בחיקה – על ילדותה הדפוקה בחברת אחיהָ ואחיותיה הקטנים שלא הניחו לה רגע לעצמה, ואביה שהיה מכה אותה, ואימה החולנית שכרעה תחת הנטל עד שהתמוטטה ואז פיזרו את הילדים במוסדות, אך עוד קודם להן היה אביה זוחל אל מיטתה בלילות ומרים את קצה הכתונת שלה ומנשק לה ומלטף –

וכשהיתה מסרבת לו, ומאיימת שתצעק, היה מפליא את מכותיו בה, למחרת היום, ומורט את לחייה עד שלא היתה יכולה ללכת לבית־הספר. ונכנעה לו, לבסוף, כדי שתוכל להמשיך בלימודים, והניחה לו לעשות בה כחפצו אך נדמה לה כי לא חיו אף פעם כבעל ואישה כי היה בא אליה רק מאחור, כמתגנב, וכשהתפרקה המשפחה והיא הגיעה לכפר־הנוער, עוד היתה בתולה־מלפנים ולא הבינה הרבה עד שהחברֶ’ה פתחו אותה.

וכשהייתי וכשהייתי שומע את הדברים האלה הייתי אני מתחיל לבכות בחמת־זעם עליהם וברצון להכות אותה על מעשיה, ובתשוקה נוראה אליה, אל נעוריה הטמאים, האסופיים, התלויים בי מעתה בכניעות גמורה ובתשוקה שאינה יודעת שובעה –

הוֹי עגנון, הוֹ סמדי! – הייתי אומר לעצמי, אילו ידעתם את גן־העדן שאליו הגעתי אני – הדחוי, המאוס, עוכר ישראל שכמותי, מעריצו של בשביס־זינגר! – ומה איכפת לי אם לעולם לא אהיה סופר ואפילו לא אסיים תואר ב"א בספרות, ומשפחתי תצדק שהנני בטלן ובזבזבתי את חיי לחינם על התכתשויות מיותרות ובלבד שסמדי, סליחה – אוֹלִי, תחכה לי מדי ערב במיטתי בגוף משגע וכנוע ושפת מילים מחוספסת ושפתיים עבות ושוקקות חיים – הוֹ חיים, חיים –

ביום לאחר שסיפרה לי אוֹלי כיצד נעשתה לשפחתו של אביה ולילה אחד גילתה אותם אימהּ החולה, הנמצאת עתה במוסד, ותקעה באחוריהם החשופים את ציפורניה – משכתי בזקנו המטופח של מנהל מדור־המיון בדואר, האדון פָרְיֵינטֶה. האיש המדושן הזה, החבוש כיפה, הרגיז אותי מההתחלה – בדקדקנות העבד־כי־ימלוך שלו, בסיפוריו על נפלאות הצדיק מבני־עירו, שהחייה נערה מתה ושלחהּ באונייה לארץ־ישראל, ופגש פעם את אליהו הנביא בשוק ודיבר איתו כאדם אל אדם, וכשעירבב מחדש תוכנו של שק דואר שמויין על ידי, אדון פריינטה, לא הצדיק – והודיע שינכה שעה ממכסת־עבודתי, התעצבנתי, ניגשתי אליו ותלשתי מעט את זקנו האפור עד שרעדו משקפיו, ובדרכי החוצה לרחוב יפו, מתרונן בכל אבריי ומקיף בריצת־צחוקים משחררת את הכנסייה הלבנה שבמרכז מגרש הרוסים – ידעתי שהפסדתי את מקום־עבודתי אבל לא היה איכפת לי וכבר למחרת התייצבתי מחדש בלשכת־העבודה של הסטודנטים, שנמצאה לא רחוק מן הכנסת ששכנה עדיין בבית פרומין, ברחוב קינג ג’ורג', ונראתה כפרלמנט צעצועִי בבירתה של מדינת אופרטה, כפי שאכן נשתקפה בסרט קצר מאותה תקופה, “ירושלים” של דוד פרלוב; וקיבלתי את העבודה הקשה ביותר אשר נותרה – כפועל בניין.

יחסיי עם האוניברסיטה נתרופפו מעתה עוד יותר, אם כי מצד אחר, פשוטו כמשמעו, נתהדקו, כי עבדתי בבניית הספרייה הלאומית בגבעת־רם, ומצידה זה הייתי רואה את חבריי ולעיתים גם סמדי ביניהם – פוסעים בנחת לתפוס כריך לצהריים במזנון בניין קפלן הסמוך, שהיה מעין בורסה חברתית לגדולי־האומה בעתיד, ואני נושא דליים של מלט, מתרוצץ עלה ורדת בפיגומים, בנעליי הגבוהות, השחורות־לשעבר, ששימשוני עד כה ביציאותיי למילואים, ובבגדי־עבודה שלא היו אלא מקצת בגדיי הקודמים, ששונו עתה כמעט לבלי הכר, ובקושי נותר לי במה להופיע באוניברסיטה באותם ימים בודדים בהם ביקרתי עדיין, כסטודנט, בחוג לספרות עברית.

נחמתי היחידה היתה אוֹלי רחומת הדדיים המחכה לי במסירות, בחדרנו, מדי יום לפנות־ערב, בחוזרי עייף ובגב כואב מעבודתי, מוחי המום שברי פסוקים ומילים של חבריי הפועלים וגערות המשגיח ורעש מערבלי־הבטון שהיכו בראשי במשך היום, ועיניי כמעט נעצמות. אוֹלי היתה חולצת נעליי, משרה לכביסה את לבני “אתא” האפורים שלבשתי עתה, ואף מתעקשת לסבן את גבי בתא־המקלחת הפרוץ לרוח, שלא היה בו מתקן לחימום המים. אך האושר לראותה, לחוש בה עירומה בחדרון הצר, לצידי, כשידיה מקרצפות אותי בקצף לבנבן ונשיקותיה הרטובות מדגדגות את עורי –

ואחר־כך הסלט החריף, החתוך קוביות זעירות, גבינת הצאן, הזיתים, החלב, השלווה בה אכלנו שנינו, באור הדמדומים הירושלמי, בקריצה של שובע הדדי, כשני קושרים נגד העולם כולו. אחר־כך היתה אוֹלי קוראת בפניי את שיעוריה שהכינה לאותו יום, לוגמת מכוס החלב, מצפה למילה טובה, מתעקשת שיירשם ציון – כי אנחנו ממשיכים לשחק במורֶה ובכיתה וחסר אוּלי רק ארמנד חיון לדחוף ידיו לחזייתה כדי להקים מהומה ולשעשע – אז אני ממשמש! – אני מדגדג אותה כי צריך להתיקה ממש בכוח מקריאתה הלהוטה. “כשאני אהיה מוּשכּלת תתחתן איתי?” היא קובעת בקול רם, מטפסת להתיישב על ברכיי ושדיה מקפצים כעז צעירה, “נכון?”

אני שותק. שואף ריחה, ירקות וחלב טרי. מציץ מאחורי כתפה בכותרות עיתון־הערב שהבאתי מהרחוב. נרדם לרגע. מתעורר מכובדה.

נכון? מה נכון?

נכון, את אינך סטודנטית, אז מה? – והלא מעודי לא הרגשתי את הגברוּת תופחת בי כמו במחיצת הערצתך אליי – אבל עליי לשכוח, אוֹלי, דברים רבים עליי לשכוח כדי שאתחיל לחשוב על נישואים לאישה־קטנה־בוסר־שופעת־אהבה כמוך.

"קח, קח למצוץ הַבִּיזְבִּיז שלי – " בורקות עיניה כקוראת מחשבותיי, חופנת ומגישה מולי את חזהּ השופע, גדול שלא לפי גילה, ואני מרחף בשפתיי על פטמותיה הכהות, נושך בהן קלות כגדי, וטומן בשפע הרך את פניי העייפים וחש אצבעותיה לוטפות את תלתליי בנקישת קלות כנטפי גשם ראשון על גג ראשי, ואחר־כך לשונה לוחכת אותי בהנאה כמו הייתי עשב.

אפילו לפסח לא נסעתי לבית הוריי במושבה. ראשית, עדיין הייתי עימם בריב. שנית, לא עלה בדעתי לבוא אליהם עם אוֹלי. ושלישית, לאוֹלי לא היה לאן ללכת, ובשום אופן לא הייתי נוסע ומשאירה לבד. חגגנו את ליל הסדר שנינו, בחדר, על מצות, ביצים קשות, חסה ומרגרינה, ובקבוק העראק שקיבלנו, הפועלים, מתנה מהקבלן של בניין הספרייה הלאומית. הוותיקים קיבלו גם יין אדום מתוק. אני לא. מסובים על מצעים טריים שכיבסה במו־ידיה, אני קראתי בהגדה ואוֹלי שאלה את הקושיות ולראשי כיפה צבעונית שגזרה ורקמה לי.

והיא גם גנבה את האפיקמון.

לכאורה היה עלינו להיות עצובים, מיותמים. אך לא. שילבנו אצבעותינו רוב הערב, התגפפנו והתנשקנו וריח העראק נודף מפינו ומתגבר על פירורי הביצים הקשות והמצות והפטרוזיליה (ששכחתי להזכיר). אוֹלי שרה, שתויה־למחצה, את אחד מי יודע וחד־גדיא ועוד שירים מן ההגדה בהגיית מילים זרה לי ובנעימות שלא הכרתי, מזרחיות, שכמותן אולי זכה לשמוע רק דוקטור גינת מפיה של גמולה בשוררה לו את הימנוניה העינמיים בשפת עידו יִדְל יִדְל וַה פַה מַה, ואמרתי לעצמי שאיש מן הדוקטוראנטים והמבקרים המתחרים ביניהם בפיענוח סוד סיפורו של עגנון ובונים עליו תילי־תילים של פירושי סמלים וראשי־תיבות, והופכים ודורשים אותו במשמעויותיו הרמוזות – לא זכה לשמוע במו אוזניו את המחזה המתפרש במוחשיות לנגד עיניי בדמותה של טַפִּירוֹ אוליביה שאביה חיבק באחוריה והנערים בכפר קרעו בתוליה ועתה היא מזמרת למעני את שירי־פסח העתיקים השגורים על פיה בהגיית מילים הדומה לערבית יותר משהיא קרובה לארמית.

העראק חמר בעורקינו ואני משכתי אליי את אוֹלי וביקשתי לחשוף את שדיה ולקרבם אל שפתיי בעודה שרה, ואיני זוכר בוודאות אם היתה זו היא שהציבה את התנאי המוזר להמשך יחסינו, או אני, ששתקתי בעקביות בנושא למן הפעם הראשונה, בחורשת האורנים שבדרך לכפר־הנוער, מתעלם משאלותיה “מתי נלך לרב? מתי נלך לרב?” – החלטתי עתה, לפתע, לקשור את גורלנו יחד לנצח –

חשפתי מעל אצבעה טבעת פשוטה, עשוייה ברזל מפותל, מבריק מעט, טבלתיה פעם אחר פעם בכוסית העראק, מניח אותה על פטמותיה, הריחניות, זו אחר זו. כמודד קוטרן ולוחש: “דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין…” ומנגב במו שפתיי, מדי כל הטפה, את אגלי העראק המתאדים על גבשויות עורה הכהות, המצטמררות בעונג, “…ברד, ארבה, חושך, מכת־בכורות…”

ובהודיעי לה, מבעד לאדי העראק, כי עדים השניים, שדיה, ענדתי את טבעת הברזל לאצבעה בהכריזי – "הרי את, מקודשת לי, בטבעת זו, כדת משה וישראל – " והכרחתיה ללגום את כוס העראק הרביעית, עד תומה, ואחר־כך השלכתי את הכוס הריקה מבעד לחלון הפתוח החוצה, ונשמעה השתברות הזכוכית על מכסה־הברזל של בור־המים הנטוש, בחצר.

לקול הנפץ הזה כאילו רק ציפתה אוֹלִי, כי מיד עמדה וקרעה מעליה את שאר בגדיה והתנפלה לשבת עליי, מסוּבּה ערומה בגבה אל ברכיי ועיניה מישירות חדור אליי בעוד אני חודר אל תוכה וצועק לה: "שְׁבִי אוֹלִי, שבי על האפיקומן – "

יום אחד חזרתי, לפנות ערב, וראיתיה יושבת במרפסת הזעירה, בהמשך תא המקלחון, מפויסת, לאור־הדמדומים המטיל על אבני הקיר המסוקסות, מאחוריה, גוון חום־אדמדם בבליטותיהן. מנורת־שולחן קטנה שהוציאה מהחדר, למראשותיה, אורהּ חיוור עדיין, ציירה על מצחה חריצים־חריצים, והיא כתבה בריכוז רב במחברתה, כשספר לימוד החשבון מונח לפניה על המעקה, מעל לכבסים התלויים לייבוש, והפרט המשעשע בכל אלה, שבגללו ודאי לא הבחינה בי – היה שהרכיבה לאפה את משקפי־הקריאה שלי!

אילו היה המפקח המחוזי מר צירלין רואה תמונה זו, היה ודאי מעלה אותי בדרגה ומוצא עבורי מקום־הוראה חדש. אבל אני, מה איכפת לי, כבר התרגלתי לעבודת הבניין.

כעבור שבועות אחדים הלכתי לבקר אצל סְמָדִי. זרועותיי נתמלאו שרירים. כתפיי רחבו. פניי שזופי שמש אביבית, והעור כמו נתחסן ופרח באוויר החופשי. אצבעותיי היו מיובלות, מסוקסות מעט כידי פועל. אפילו קולי, דומני, נתעבה, נעשה גברי יותר, מזרחי. הרביתי לשתות עראק ובערבים הייתי עוזב עתה, מדי פעם, את אוֹלי בחדרנו, ויושב ושותה עם חבורה מבין הפועלים, אגב היינו אז כולנו, פועלי הבניין, יהודים, וגאים בעבודתנו; יושב בחברתם על שרפרפים קלועי־קש, בריח עשן נרגילות, בבית־קפה קטן ליד כיכר ציון.

ובאחד הערבים הללו, במקום לחזור לחדר, הלכתי, מתנודד קמעה, נודף ריח עראק וטומבַּאק, לבקר אצל סמדי, בתואנה – הגיונית למדי, אוֹהוֹ – לקחת ממנה, חזרה, את כתבי־היד שלי. אוֹלי תעטוף בדפיהם את הכריכים שהיא מכינה לי, לעבודה, מדי בוקר, וביתרם, אלה העלים העדינים המכחילים מרוב צפיפות הכתוב, אוכל להצית גחלים בנרגילה.

מה כתבתי עד לאותה תקופה? השירים והסיפורים הוחזרו לי כולם ממערכות העיתונים, אם לא נזרקו עוד לפני כן לסל. ואז, מתוך תקווה שאולי לפחות להיקף של שורה אחת או שתיים יספיק כישרוני – התחלתי לחבר אמרות. טחנות־הרוח אומרות – הרוח עוזרת לנו, אבל הרוח שונאת את הכנפיים שעליה להניע בדרכה. רק שפת הכוס השבורה יכולה לפצוע. הפרחים שלא נתת לי אינם נובלים לעולם. טוב אוייב חרוץ מידיד מתרשל. יוצאים החוצה פעמיים. אם כולם אוהבים אותך, סימן שאינך שווה הרבה. יש לחטוא לעברית כדי ליהנות ממנה. מי שמעריך את עצמו בפחות משוויו, שווה עוד פחות. רק מילים משומשות יכולות להבריק. יש בני־אדם שהם כירח, תמיד ניתן לראות רק את צידם המואר. מי שמוחל על כבודו, חוסך מעצמו צרות. ההכללות אונסות את האמת ומפרוֹת אותה. כל מילה שכתבתי נושאת עליה את חותם האחריות של משפחתי. כל אחד שוכב עם הנשים שהוא ראוי להן. באשר לגברים – אין אהבה בעולם שתפריע להם להזדווג עם אחרת. לא קשה להיות פיקח, הרבה יותר קשה לשוב ולהיות טיפש.

סמדי פתחה בפניי את הדלת, יפה עד כאב, בחלוק צמרירי, מרחף, כאילו ציפתה לבואי. נשמעו קולות חברותיה לדירה הגדולה, אולי גם בעלת־הבית, לכן לא חששה, כנראה, מפניי, והכניסה אותי לחדרה. “מה קרה לך?” שאלה. “חדלת ללמוד? התחלת לעבוד בבניין?”

“לא ידעתי שאיכפת לך ממני כל־כך,” הערתי ביובש, אך ליבי פירפר. “באתי לקחת ממך את כתבי־היד שלי.”

“אתה גם שיכור?”

“לא. מצאתי נערה צעירה, תלמידה שלי, והחלטתי להתחתן איתה.”

“והכתיבה?”

“ויתרתי. לא אהיה סופר.”

“אתה השתגעת? מה קרה לידיים שלך? החלטת להרוס את החיים שלך? פועל! אתה בטח תכניס אותה להיריון ושוב לא תצא מזה אף פעם!”

לברק עיניה המביטות אליי חלפה בי לראשונה המחשבה שזה כחודשיים מניחה לי אוֹלי לעלות עליה, ערב־ערב, כמעט, מבלי שתצוץ כל מניעה עקב עונתה. אוֹהוֹ! מה זה? קטינה?

“נעורים זה שום דבר,” הוסיפה סמדי, “אתה עוד תתחרט!”

“אבל היא אוהבת אותי,” קמתי לעברה ורציתי להתקרב אליה כי כך הבנתי אותה, שבראותה אותי מאושר עם אחרת, שזוף וגברי, נתמלאה קינאה והתאהבה בי. אוֹהוֹ! איך אפשר שלא לאהוב אותי – גבוה, מלא עראק וחמוצים, סוחב שקי־מלט על הגב באצבעות מסוקסות, שכבר ברור כי לעולם לא תהיינה גמישות כשל פסנתרן, ומשכיב מדי לילה נערה שחרחורת שכוחה עז במותניה יותר מכל הסטודנטיות העדינות, יפות־הנפש, שעורן הבהיר נעקצץ מזיפי זקני וצביטותיי, וכל דעתן נתונה לחרדה מפני היריון ולשימוש באמצעי־מניעה ולתביעת משגל־נסוג, שיהוק עליהן!

“זאת שוב אי־הבנה,” נרתעה ממני סמדי, קמה ממקומה ופסעה לאחור, פניה אליי, חייכה בעיניים קרועות־לרווחה, נפחדות, כמתגרה בי, "אני באמת אומרת לך זאת, מתוך ידידות, אינני שונאת אותך, אתה יודע, אבל אל תנסה – "

בכל זאת, ניסיתי. עיניה שידרו כן ולא. היא הניחה לי לחבק אותה, בעמידה, ללטף את שדיה, מבעד לחלוק, אף לנשקם ערומים, אך בהרגישה אותי מתקשה לעומתה, מבעד לבגדים, פתחה את דלת חדרה וב“זוז כבר, אתה קצת מסריח,” הדפה אותי, בעדינות נמרצת, החוצה, אל חדר המבוא ודלת היציאה.

כשחזרתי, מאוחר בלילה, אל אוֹלי, עטוף במעיל־המלחים האפור שבכיסיו הרחבים כתבי־היד המוחזרים, קפצה אל זרועותיי אחוזת צמרמורת, ירקרקת, אצבעותיה קרות מן הכביסה. “מה קרה לך, את חולה?” שאלתי, אך היא רק ריחרחה בי רגע קצרצר אחד, ורצה אל האסלה שבפינת המקלחת, בחוץ, על המרפסת, ליד הקערה עם מי־הסבון שבה היו מושרים בגדי־עבודתי, ושמעתיה מקיאה בחשיכה.

"מה קרה, אוֹלי? מותק, מה קרה – " ניסיתי להרגיע אותה, “אוּלי תשתי חלב?” – חשבתי, אוּלי חלתה בשפעת, או בהרעלת־קיבה, או שתתה מן העראק שנשאר בבקבוק, בחדר, והחל מוצא חן בעיניה לאחרונה יותר מן החלב שכה אהבה לשתות. אך היא סירבה, בעקשנות, לענות.

שטפתי וניגבתי את פניה, הפשטתי וכיסיתי אותה, במיטה הצרה שלנו, ואז, להתאפק לא יכולתי, נכנסתי אחריה, ונסער עדיין מן הקירבה אל סמדי, באתי עליה בכוח, וכשצעקה, "אתה הלכת אליה, אני יודעת – " סתמתי בכפי הכבדה, באצבעות המחורצות מלט וסיד לבנבן, על פיה, וכמעט חנקתי אותה, את בכייה הכבוש, הילדותי, ולא התחשבתי בה. מותק, מותק. אוֹהוֹ. ככה. כמו אבא שלך. באונס.

כן. התייחסתי לאוֹלי כצעצוע־חי המצוי ברשותי ותפקידו לענגני ולהתאים לי ככפפה לאצבע, להעריץ אותי ולשתוק. גם התמרדותה שיעשעה אותי. לכן הופתעתי כאשר לאחר שסיימתי מעשיי בה ונתכוונתי, שבע ומרוצה מִשִׁפְחָתִי, לשקוע בשינה כבדה, הלומת התרגשויות ועראק, נתיישבה לה לפתע אולי במיטה הצרה מולי, שדיה מזדקרים אליי בחשיכה־למחצה, כנושמים, וכשהתרוממתי לתומי לעומתה – סטרה על פניי והחלה שורטת אותי ופיה מלא חרפות וגידופים מן המגונים ביותר, ולא אוכל לחזור עליהם כאן. תפסתי בכפות ידיה ובקושי הרגעתי והכרחתי אותה לשכב לצידי, מתייפחת – על פי ריטוטי גבה המשיי, שסובבה אליי והתקשת בחיקי בעודי מחבקה מאחור וכופת ידיה באצבעותיי, עד שנרדמה, המקללת.

כשחזרתי למחרת מן העבודה, כריכים הכינה לי בבוקר, כרגיל, וניסיתי להתלוצץ איתה על ליל אתמול, ולשאול לשלומה, השיבה לי אוֹלי בקול צרוד –

“מה אתה, עיוור?”

“מה יש?”

"ילד כבר צומח אצלי בבטן – " אמרה בגסות, מחקה שיהוק שלי.

חיינו התנהלו מעתה בשתיקה. אני לא עשיתי דבר בקשר להריונה, ולנישואינו. העבודה הגופנית חיסנה את גופי וטימטמה אותי. יום אחד חזרתי לחדר מוכה וחבול לאחר שהתקוטטתי עם פועל שכינה אותי, על הפיגומים, “אשכנזי מחורבן”, וכתוצאה נשלח לבית־חולים. אוֹלי לא טרחה כלל לשאול אותי מה קרה לי. לעיתים גם לא מצאתיה כשחזרתי לחדר. התחלתי לבלות, יותר ויותר, לעת־ערב, בבית־הקפה של הפועלים, אשר ערכי בעיניהם עלה עתה, לאחר הקטטה. גידלתי זקן. חבשתי ברט. סבלתי מצרבת כתוצאה משתיית־יתר. את לימודיי הזנחתי לחלוטין. לאחר הקטטה, לא רק שלא פיטרוני, כפי שהיה במדור־המיון בדואר, אלא הועליתי בדרגה ומנהל־העבודה דיבר על ליבי שאסכים ללכת לקורס טפסנים.

לעיתים הייתי רואה את צלליתה של אוֹלי חולפת בסימטה, לא תמיד לבדה, והיא לא היתה הנערה היחידה שהסתובבה בסימטאות. וכמו על פי הסכמה־מראש התנכרנו זה לזה, בחוץ, אבל בבואה לישון, בחדרי, לעיתים מאוחר בלילה, היו גופותינו נדלקים למגע והיא כל פעם יותר מסורה, יותר צייתנית, יותר נואשת בכניעותה. הכנסותינו יכלו לעלות עתה ויכולנו לחשוב גם על שכירת דירה, אלמלא התעקשותי להוציא כה הרבה על סיבובי כוסיות העראק ועשן הטומבאק שבהם הזמנתי ברוחב־לב את חבריי מהעבודה, ואלמלא אוֹלי החלה קונה לעצמה בגדים, בכספה, ומיני תמרוקים, ואף מביאה מזונות משובחים יותר, חריפים ומתובלים, לפינת המטבח הצרה שבחדר.

גם כריכים המשיכה להכין לי, ומדי בוקר נתעשר מילויים בבשר משובח וגבינות ומימרחים יקרים, ואולם לדבֵּר – לא דיברה איתי. כאילו נעשתה אילמת מאז אותו לילה שחזרתי מסמדי ובאתי עליה בכוח.

אני, מצידי, חששתי לפתוח בשיחה איתה כי לא ידעתי מה לומר לה בקשר למועד החתונה, ההפלה או השד יודע מה! – הרגשתי שצריך לעשות משהו. להיפטר מזה? – ואולי להיפטר ממנה? – אך לא ידעתי מה ואיך. ולא פעם, בשוכבי איתה, בלילות, מחזיק את גופה הרך, הנודף ריח בושם זול וזיעה וכולו מפרפר ונפתח אליי באורח שִׁפחתי, מחפיר ממש, כאילו כולה פות רטובה ורחבה שנמסה לעומתי – הייתי נבהל מפני עצמי בעודי חש בקצות אצבעותיי הקשות, מלומדות הקרשים, הפטיש ונשיאת שקי־המלט – את התאווה לחנוק אותה באחת עד שייסחט גרונה –

להיפטר ממנה.

של מי הילד? מאין לי לדעת? אוּלי לכן ברחה אליי, מכפר־הנוער? חדלה לשתות חלב. זה סימן? אני יודע?

אני בדקתי את עונתה? מה אני הבנתי בכלל בדברים האלה, אז? חשבתי, אוּלי היא עדיין בראשית ההתבגרות? ואוּלי כבר לא? הלא את גילה לא גילתה לי בדיוק. חמש־עשרה? שש־עשרה? ארבע־עשרה?

ובכלל, הלא אנחנו נשואים. את טבעת הברזל, שבה קידשתיה בנוכחות שדיה הזקורים, בליל הסדר, בצימרור טיפות העראק על פטמותיה, לא הסירה מאז מעל אצבעה. ילדה מסכנה.

מסכנה?

זונה! –

וכשהייתי חושב עליה זונה לא היה גבול לתאוותי והייתי בא עליה פעם שנייה, ושלישית, מדי לילה – כמו גם בשם כל הגברים האלמונים שאת כספם היא מביאה אליי –

אם זה יימשך כך אפסיק לעבוד ואתחיל לחיות על רווחיה. אם רק היה אפשר להיפטר מן הילד המגעיל שגדל בביטנה ועוד מעט יתחיל לכער אותה, ואפילו נניח שילדי הוא, הלא אני לעולם לא אתחתן איתה –

כלום לא מוטב שנלך לרופא ויעשה לה הפלה, על חשבונה?

אוֹהוֹ, מה איכפת לי בעצם להתחתן איתה? הלא ממילא אני גמרתי עם הכול. שיהוק על משפחתי הפולנית. שיהוק על לימודיי. סופר לא אהיה. גם לא ב"א בספרות. בלי סביאת עראק וקצת מהלומות – כבר איני יכול, ובכלל, החיים החדשים האלה מוצאים חן בעיניי. לולא הצרבת. שתלך סמדי העדינה לכל הרוחות! שיהוק עליה –

ומה, וכי בתקופת הבריטים לא הסתובבו בתל־אביב ובירושלים טיפוסים נחצצים כמוני, וממוצא פולני? ובווארשה לא התקיים רובע שלם של יהודיות ויהודים, כאלה?

כל זמן שאני דופק את אולי מדי לילה, והיא נשמעת למאוויי כשפחה אילמת, ואף החלה שוב לכבס את בגדיי – טוב לי ואני מאושר.

אמנם את לימודיה, קרוא וכתוב ומעט פעולות חשבון, שעליהם שקדה בשעות היום, בחדרי, בחודשים הראשונים, מתוך רצון לשאת חן בעיניי – עזבה לגמרי.

וכשהייתי יוצא השכם בבוקר לעבודת הבניין, היתה היא מתהפכת על הצד השני וממשיכה, מי יודע עד מתי, בשינה. ולא פעם הייתי מעיר אותה בבוקר, לפי התלבשי לעבודה, וליתר ביטחון מכניס לה עוד פעם, באור־יום, פותח את ערוותה לעיניי ומותיר אותה בוכה בקולות מרוסקים של אילמת, וכל גופה מפרפר, צרוד –

האומנם נעשתה אילמת? גם קודם לא היתה דברנית גדולה. חשבתי תמיד שהדבר בא בגלל הערצתה לי, ממש כפי שלי קשה להוציא מילים רגילות בחברת הסופר ש"י עגנון או בנוכחות סמדי.

הרביתי לשתות, כדי לשכוח, שיהוק על כולכם, רבותיי. לולא הצרבת הייתי שותה כפליים. פעמיים כבר כמעט נפלתי מעל הפיגום אל הבור הענק שנחפר להכיל את מרתפי הספרייה הלאומית. לא הרבה היה חסר שתמצית גאוניותו של העם היהודי, האוסף הגדול ביותר של ספריו וכתבי־ידו הנמצא במקום אחד עלי אדמות – יהא למצבתי שלי ויקום על זירת מותי!

ומה שהרגיז אותי פעם אחר פעם היה שבמשך כל תקופת שתיקתנו הרגשתי שאוֹלי קוראת את מחשבותיי על אודותיה, אחת לאחת. יכולתי, כמובן, להיזכר, בקצת מאמץ, מבעד לאדי העראק, בהרצאותיהם של פרופסור הלקין ופרופסור תשבי וד"ר שקד ומר יוסף דן – או אז לא היתה אוֹלי מנחשת מילה ממחשבותיי, אך כל אימת שהרהרתי בה, וביחסינו, וזאת עשיתי, רוב הזמן – שכנה שתיקתה כמרגלת בליבי.

שכנה שתיקתה כמרגלת בליבי. אוֹהוֹ. שיהוק עליה. יום אחד, כשחזרתי אחרי הצהריים מפיגומי הספרייה הלאומית, לא מצאתיה בחדר. מילא. רק מוזר היה שגם מעיל־המלחים האפור שלי נעלם. התרחצתי. אכלתי מזונות אחדים שהכינה, מעיף מבט בכותרות עיתון־הערב, ויצאתי, ללא מעיל, לקנח בשתייה עם חבריי מהעבודה, בבית־הקפה. מדי פעם העפתי מבט לסימטה ולזו שמתחברת אליה, אך לא צל־צילם של מעילי ואולי נראה.

חזרתי לחדר, חשוך, קר, המיטה – ריקה. עובש בבקבוקי־חלב ריקים, ישנים. שיהוק עלייך, אוֹלי, איפה את? אני אשבור לך את העצמות! – את שומעת? –בעטתי במיטה. אני כמו אבא שלך ואת צריכה לציית לי, שיהוק עלייך, ולא איכפת לי איפה ומה את עושה בשעות הערב, לפני שאת חוזרת למיטה שלך ומפנה כלפיי את הגב, שאתגנב אלייך, ילדה רטובה ומושחתת שכמוך, אוהו –

השעות נקפו. נרדמתי. התעוררתי. נרדמתי והתעוררתי בקישוי אבר שמתפרק אל האיִן ואני חובק בידיי את אוֹלי שנמוגה מחלומי ואיננה, אוֹלי –

אוֹלי, התחלתי לרעוד, היחידה שלי, אוֹלי איפה את? אני אוהב אותך, אני לא יכול בלעדייך –

והילד, ילדנו, לאן לקחת אותו?

אני אבא שלו, שלך –

ושוב נרדמתי. צמרמר. חובק ריקות. ובבוקר קמתי מסואב ועייף, שטפתי פניי בחברת תמרוקיה הזולים, מנשק בדל־חזייה, חולצה גולשת־כמשי בנפצוצי חשמל, וללא כריכים יצאתי לעבודת יומי.

אם עזבה אותי, לא היתה משאירה את בגדיה.

היא תחזור.

כשחזרתי, לפנות־ערב, מבניית הספרייה הלאומית, וקניתי עיתון־ערב, היתה תמונת פניה המתות ממלאה את רבעו של העמוד הראשון, תחת הכותרת: “נעדרת מביתה נדרסה על־ידי רכבת. התאבדות או רצח?” – נשענתי רגע ליד עמוד־חשמל קרוב, מתבונן לצדדים אם אין באים כבר לחקור אותי, והמשכתי לקרוא על טפּירו אוליביה, שהוכרזה כנעדרת לפני חודשים אחדים, לאחר שנעלמה מכפר־הנוער אליו נשלחה, ומביתה – ונמצאה מתה, לבושה במעיל־מלחים גברי אפור, על פסי מסילת־הברזל לירושלים, דרסה אותה רכבת־הנוסעים הבאה מתל־אביב. בגלל השעה המאוחרת לא היה ברור אם הטילה עצמה אל הגלגלים או דחף אותה מישהו מאחור ונעלם. בדיקה לאחר המוות, שלא היתה קשה במיוחד לאחר שהגופה בותרה – העלתה שהנערה היתה בשלב מתקדם של הריון. החקירה נמשכת. טפירו האב: אהבתי את אוֹלי בתי המסורה יותר מכל ילדיי. טפירו האם: במוסד.

אל חדרי התקרבתי בהתגנבות־יחידים, להבחין, בעוד מועד, אם כבר נתון הוא במעקב ואם שוטרים מחכם בו, לעוצרני. כל השאלה היא, חזרתי ושיננתי לעצמי, אם הוצאתי מכיס־מעילי בעוד מועד את כתבי־היד שלקחתי חזרה מסמדי –

החדר היה שרוי בחשיכה גמורה כשהגעתי אליו. איש לא ציפה לי, יכולתי לשמוע את פרפורי ליבי כשפתחתי את דלתו. העליתי אור. דבר לא השתנה בו למן הבוקר. מיהרתי אל הכוננית, ובידיים מקומחות עדיין ממלט ששב ויבש עליהן לאחר הרחצה החפוזה בתום העבודה, חיטטתי בניירותיי שבמגירה, מזל, אוֹ­הוֹ­ – כל כתבי־היד כולם, גם האמרו­ֹת, מונחים שם, וגם כסף, רגע –

האם אני הוצאתי אותם מהמעיל?

לא. בשום אופן –

אני המשכתי להחזיקם בכיסיו במשך נדודיי ברחובות, וסביאותיי, מתוך איזו אמונה טפלה, למן הלילה שבו חזרתי טעון בהם מסמדי ובאתי על אוֹלי הירקרקת כך, שהשתקתיה כלפיי לנצח –

טוב. לא היה זמן רב למחשבות ספרותיות. מוחי פעל בקדחתנות קרימינלית. אספתי את חפציה של סמדי, סליחה, אוֹלי – למרכז החדר: חולצה, מכנסיים, שפתון, פודריה, עיפרון־איפור, נעליים, מחברות, ספרי־לימוד, ואפילו מיני מזונות שקנתה, סבונים, וילון שהתקינה, בקבוקי־חלב ריקים, מסריחים, גביע־לֶבֶּן עשוי זכוכית, שציירה והניחה בו פרחים, שֶׁיָבשו, חזיות, תחתונים, טבעת הברזל, גרביים, הכול במהירות וביעילות, היישר אל מעי מזוודתה החומה, שעימה הופיעה לראשונה בחדרי; התבוננתי פעם אחת היטב סביבי, צד בדל־שפתון נוסף ובובת־צמר קטנה בדמות קופיף שאותו אהבה במיוחד, הכול־הכול –

סגרתי היטב את המזוודה והחוצה, בחשאי, אל בור־המים הישן שבחצר האחורית, הרמתי את המכסה – ופנימה השלכתי אותה על תכולתה, המתפרקת שם ודאי אל מדמנת הקרקעית אשר המים כמעט כבר שאינם זורמים אליה בחורף בגלל סתימת תעלות הניקוז שבמבואות־האבן.

ושבתי ועליתי לחדרי. והשלכתי מבעד לחלון, הרחק אל השדה, שני בקבוקי עראק אחרונים, האחד חתום והשני מלא־למחצה.

התרחצתי. גילחתי את זיפי־זקני מיום אתמול, לבשתי בגדים חדשים, טריים מן הכביסה, וירדתי אל הרחוב כשרגליי מובילות אותי מאליהן אל סמדי. הזמנתי אותה למסעדת “רימון” וזללנו אומצת פילה שהיתה המנה היקרה ביותר, אחר־כך הלכנו לקולנוע “ציון” הסמוך, לסרט שכל העיר דיברה בו אז, “הירושימה אהובתי”, חיבקתי אותה, התנשקנו. סמדי הזילה דמעה והיתה נרגשת מאוד. ליוויתי אותה חזרה לחדרה והיא נפרדה ממני ליד הדלת. הניחה לי לנשקה על מצחה ואז הצעתי לה שוב שנתחתן והיא השיבה – “לא” ובישרה לי שהיא עוזבת את ירושלים לשבועות אחדים אך אינה יכולה לגלות לי מדוע ולאן. אני ניחשתי שהיא נוסעת שוב אל הוריה, הנמצאים בשליחות בארה"ב.

חזרתי לחדרי. מילאתי דיו בעט הנובע וישבתי לכתוב את מה שהיה עתיד להיות, זאת טרם ידעתי – הרומאן הראשון שלי. לעבודת הבניין בבית־הספרים הלאומי לא הלכתי יותר.

במשך שלושה וחצי שבועות ישבתי יום אחר יום בחדרי, קופא מעט בלילות הקרירים, בהיעדרם של מעילי ששימשני גם כחלוק־בית, ואוֹלי, אך עד מהרה פלש הקיץ אל ירושלים; והייתי יוצא לאכול ולטייל מעט בעיר, זאת רק לפנות־ערב, גם חדלתי לשהק, בימים ישן ובלילות שותה חלב קר, להרגיע את הצרבת שטרם נרפאה כליל, וכותב, באצבעות גמישות שהלכו ונתעדנו, כשל פסנתרן –

תחילה כיניתי אותה ברומאן – הבת של טַפִּירוֹ, אחר־כך שיניתי את שמה לבת של דנינוֹ. אבל גורלן זהה. היא הרה. היא רצה אל הרכבת ושמה קץ לחייה. גם דמויות הפועלים, מבניית הספרייה הלאומית, ומבית־הקפה, נתנו לי השראה רבה.

כסף היה לי, קצת, ממה שהשאירה אולי במגירה לפני שברחה, וממשכורתי האחרונה בבניין, ומסכומים אלה התקיימתי עד שסיימתי את הכתיבה וההעתקה לנקי. ל“ב פרקים. ולימים, ימים לא רבים – כשיצא הספר לאור, דווקא את הפרק המתאר את הרהוריה האחרונים, בדרכה מחדר ההמתנה של רופא־הנשים אל מסילת־הברזל, תבעו עורכי־ההוצאה, בתוקף, שאשמיט, ונכנעתי, ונותרו ל”א, כתשובתה של סמדי. היתה לי ברירה? סופר־מתחיל הייתי, והרומאן שנתקבל להוצאה רבת־התפוצה היה ההזדמנות הראשונה שנפלה בחלקי. הוא שעשה אותי סופר.

ליתר ביטחון, העלמתי בספר כל פרט שיכול לזהות כי מקום התרחשותו ירושלים וכפר־הנוער שבסביבתה. וכך יכלו הקוראים לחשוב שהוא מתרחש בפתח־תקווה, בחדרה, או בכל עיר אחרת בשפלת החוף שכפר־נוער חקלאי נמצא במרחק לא רב ממנה.

ובראשית החורף, כשקיבלתי את המיקדמה הראשונה מהוצאת־הספרים, קניתי לי מעיל־מלחים חדש, אפור־כהה, ולוֹ כפתורי־קרן גדולים דמויי שן־פיל, ולולאות של חבל־מפותל.

כי עפר אתה ואל עפר תשוב – – – בא לי לכתוב פה, איני יודע למה, אוֹהוֹ, שיהוק עליכם, רבותיי –

1984, 1985

הסיפור “כיצד הרגתי את סְמָדִי?” שולב, בשינויים אחדים, בפרקיו של הרומאן “המושבה שלי”, 2000

לאבא של כוכבא (מתנגנת כמוסקבה) היה בית־חרושת לנקניקים ברמת־גן. הווילה המשפחתית ניצבה על גבעה ומן הגן ראית, בשעתו, את צפון תל־אביב עד לתחנת רידינג ורצועת הים – פרושים כמו על כף ידך. כף היד של אביה היתה קצרת אצבעות ומגושמת, יד־פועל שעירה ושרירית, וכשלחצתי אותה בבואי לביתם. בראשונה, חשתי תפוס כבצבת, לכל החיים. "אז מה, בחור – " שאל בקול עבה, “אתה החבר החדש של כוכבא?” – ואני נזכרתי בדברי הסופר אורי בן עמי, שעימו הייתי מיודד אז פרק־זמן בירושלים – "אם תיכנס למשפחה הזו, תצטרך כל החיים לדאוג רק לַצִ’יפְּס – "

עמדתי בסיום עבודת המ“א שלי על “צמיחת האני המלאכותי מיל”ג ועד שלונסקי”, ונחשבתי לתלמיד מצטיין. ספרי הראשון “ההר הנושם” זכה לאחר שבועות לא־רבים להדפסה שנייה והביקורת גמרה עליו את ההלל, מחוץ למבקר טרדן אחד שטען שהייתי יכול להיחשב גאון אלמלא הקדימוני קאפקא ועגנון. מאוניברסיטת תל־אביב, שעמדה אז בשלבי הקמתה – פנו אליי שאצטרף לסגל־המורים הצעיר ההולך ונוצר. תצלו דיוקני, תלתלים שחורים ופני בן־איכרים ארצישראלי רזה, התנוסס בתערוכת “יוצרים צעירים מתלמידי האוניברסיטה” שבבניין־המינהלה, מעל מרתף הכספות שבו שכנו עדיין המגילות הגנוזות. את כוכבא היכרתי בנשף־פורים בקמפוס שבגבעת רם. רקדנו לילה שלם, מתווים מעגלים־מעגלים על פני היציעים הרחבים של לַאוּטֵרְמַן ומַייזֵר; היא הירשתה לי לשים יד על התחת שלה, ולפנות־בוקר ליוויתי אותה לדירתה.

לראשונה עוררה כוכבא את תשומת־ליבי כשראיתיה אוכלת צהריים עם משה דיין, באגף־המורים בקפיטריה של אדון שְׁטַרְק בריא־הבשר בבניין המנהלה. כשעברתי על פניהם, קרוב אליהם ככל האפשר, שט בהבל החמים של המסעדה ובהמולתה המתמדת בשעה זו, נקנאתי אפילו בצלי המושחם בצלחותיהם, שנראה לי ריחני וטעים לאין שיעור לעומת כדורי קציץ־הבשר ברוטב־עגבניות, שהיינו מסיעים על מגשי האלומיניום בעומדנו בתור, במדור הכללי של השירות העצמי. משה דיין, גיבור סיני 56', למד באוניברסיטה כסטודנט מן המניין, זה היה לאחר שסיים את כהונת הרמטכ"ל ובטרם נכנס לחיים הפוליטיים. (חשבתי רבות אם ראוי לשרבב שמו של אדם מפורסם לסיפור הזה, כפי שנוהגים לאחרונה סופרים חשובים דוגמת אורי בן עמי. תקוותי שהעורך הספרותי שיעבור על כתב־היד – יתקנוֹ וישמיט את הראוי לגניזה).

הישגיי בלימודים הביאו לי מילגה צנועה, וספרי הניב שכר־סופרים מועט, אך בכל אלה לא היה די. היום אני יודע – אילו התעקשתי אז להמשיך בכוחות עצמי, הייתי מצליח. רבים מאלה שלמדו איתי הם היום פרופסורים, כל אחד בתחומו – אך אני עוררתי בכוכבא פרץ־אהבה פרוע כלפיי, נחשול רכושני שסחף אותי, את הוריה ואף את הוריי, שלא היו מאושרים מן השידוך עם בתו של הנקניקן שעלה לגדולה ואשר בבחרותו עבד בטורייה בפרדסי המושבה והיה מהלך ברחוב חובבי־ציון בקבקבי־עץ וכונה בשם ווֹלְפֶלֶה גָלֶצַ’אלַאך, ולאחר שעזב – ווֹלְפֶה שְׁמֵנְדְרִיק.

חתונתנו התקיימה באולם מפואר ברמת־גן. בית־החרושת לנקניקים של וולפה סיפק את מעדני־הבשר. זאת היתה חתונה! כל קרוביי בעלי־התיאבון מפתח־תקווה, כל יצרני הנקניקים מרחבי גוש דן; אפילו הוריי השלימו לבסוף עם השתקעותי במדעי־הרוח משעה ששמעו כי ווֹלפה יממנם. צנום כמקל, רגיש עד כדי בכי למקרא שיר חדש של דליה רביקוביץ, שברתי את הכוס במכה אחת. שולחנות־הסעודה היו גדושים מיני בשר קר, לשון, פסטרמי, סאלאמי, קבאנוס וממרחי כבד, שלא לדבר על הררי צלי, כתית, קציץ, כבדים מטוגנים, נקניקיות בחרדל, גריל ברוטב, שלא לדלג על סלטים למיניהם, וגזר מתוק מבושל בצימוקים, חמין, שְׁוִיסָקִים [גְרִיוֶנֶס], משקאות קרים וחריפים – שלא להחסיר התהדרות קטנה בכך שאפילו כרע־תרנגולת אחד, מן הזן המצוי באולמי חתונות, לא נכלל בשפע המעדנים שהכין וולפה לחתונת בתו היחידה.

יחידה? לאו־דווקא. היתה גם אחות מבוגרת, נֵסְיָה, שעל קיומה לא ידעתי תחילה. נסיה התגוררה עד יום מותה במוסד סגור, על גבול רעננה, וזאת לאחר – רבים מתושבי רמת־גן הוותיקים זוכרים את השערורייה – שהחלה מסתובבת ערומה ברחובות העיר באמצע היום –אני, מימיי לא ראיתיה, ודומני כי גם כוכבא וּוֹלפה התעלמו ממנה. רק האם, אישה אפורת־שיער בעלת אף ארוך במיוחד, שקטה ומכונסת־בעצמה, ורזה מאוד, היתה נוסעת לבקר את נסיה פעמיים בשבוע, נושאת אליה, בצנצנות, מחית תפוחי־עץ תוצרת־בית.

ההיזכרות בחתונתי עם כוכבא גורמת לי התרגשות רבה. אצבעותיי כואבות. הכתיבה קשה עליי. אעשה הפסקה. ודאי אגש למטבח לכרסם משארית הקאבאנוס, למרות שגורמים לי צרבת. הימים אמנם כבר לא היו ימי הצנע, אך עוד אזכורה כיצד צעד וולפה, מבוסם־קמעא, מדדה מדודה אחת מבנות־משפחתי לרעותה, צלחת עמוסה בכבדים מטוגנים בידו, והוא מפציר בהן לטעום רק עוד קצת, עוד קצת קט – מן הלֶעבֶּרְקֵס הנפלאים!

גם אני הייתי שתוי קצת, מתנודד בחליפה כחולה חדשה, ענוב עניבה אדמדמת, את הכיפה הרקומה לא הסרתי מראשי, על תלתליי; וכמתוך ערפל אני זוכר אותי עם כוכבא בשמלת חופתה הלבנה עוברים משולחן לשולחן ומצטלמים עם יושביו, והאכזבה שנכונה לי, בלילה (אם העורך יחשוב שעליי להרחיב בקטע הזה, עוד ארחיב – חה, חה, חה! – ) – ) – )

וולפה קנה לנו דירה ברחביה, לא רחוק מביתו הנמוך של פרופסור הוגו ברגמן, ברחוב רמב"ן 51. מילא את תא־ההקפאה אומצות, במזווה – נקניקים, והמרפסת ריצף אבטיחים. מדי שבועיים היה בא לבקרנו בטנדר של בית־החרושת, קורא לי לרדת לעזור בפריקה ובנשיאה, ואני חש שבינתיים הוא בוחן את שרירי זרועותיי הדקות – אם נתחזקתי בזמן שחלף מאז ביקורו הקודם, בזכות מזונותיו; מזמזם לעצמו כל אותה שעה שיר־לכת רוסי נשכח, בקול צרוד, בדבקות חסידית, ומפיו נודף ריח יין חמוץ.

עתה, כשדאגת הפרנסה סרה ממני וחבריי הסטודנטים סרים אלינו לארוחות־ערב בשׂריות שמהן אפשר לשׂבוע למשך שבוע – הייתי שוכב במיטה וקורא, למשל, ביומניו המדכדכים של קאפקא, ואומר לעצמי עד כמה שפר מצבי ממצבו, או שב ומדפדף להנאתי בעותק של “רעב” לקנוט האמסון, שהופיע בהוצאת תושיה, ורשה, 1891 –

ואחר־כך מגלגל את כוכבא ומנסה לחדור אליה מכל מקום אפשרי כמפצה עצמי על חזה השטוח ומוציא מפיה צריחות חמדה פראיות ולעיתים בכי וחרדה סתומה – – – ביני לביני כיניתי את פטמותיה הַצְּנַמְנַמוֹת “נקניקיות קוֹקְטֵיילָה” אך מעודי לא העליתי דימוי קולינארי שכזה על דל שפתיי – אני, שכתב את “ההר הנושם” ועובד על “צמיחת האני המלאכותי מיל”ג עד שלונסקי" –

– – –

אבל, צפוף מדי היה מצבנו אז בחוג לספרות עברית, היחיד בארץ, לבד מהתחלה צנועה, פולמוסית, של הפרופיסור החדש ברוך קורצווייל, באוניברסיטת בר־אילן הצעירה. כשרעבתי לעיתים, כשהייתי בודד ובקושי שילמתי את דמי שכירת חדרי הדל – אני בערתי, נדחקתי קדימה מתוך שאיפה מתמדת להצטיין, להתבלט, בתקווה להימנות בבוא היום עם סגל המורים; כל זאת בקרב חוג תלמידים מבריקים אשר היו, זאת עליי להודות, מוכשרים ממני, רובם פרופסורים לעתיד, בעלי שכל חד, שליטה בשפות וכושר הפשטה והסתגלות למינוח אקדמי, אם כי, לימים, איש מהם לא יצר אסכולה משלו, אולי בגלל שנות־השבתון הרבות שבילו בחוץ־לארץ. עתה, משהוטבו תנאיי, גברה חשקנותי ופחתה שאפתנותי ועוד בטרם חשתי בכך, או, יותר נכון – חשתי בכך רק משנתברר לי כי אפסו סיכויי לקבל אפילו רבע משרת מְתרגל בחוג לספרות לשנת הלימודים הקרובה.

אשתי היתה ילדה מפונקת. וולפה העריץ אותה. היא היתה ההיפך ממנו – דקה, תמירה וחיוורת־עור. שערה שחור ומצחה גבוה. אפה סולד־גאה ונחירה פעורים מעט בהתבוננך בה, כצל מופשל. רק לאחר זמן הבנתי שעברה ניתוח פלאסטי. יופייה הרב הסתיר את נחישות־דעתה, את תקיפותה החדה־כסכין ואת החוש הנמרץ שלה לעסקים – בזאת דמתה בפנימיותה לאביה כשני נקניקי סאלאמי חריפים. מה מצאה בי – הבטלן? – איני יודע. הלא יכלה באותה מידה לאמץ אל חיקה העשיר סטודנט לרפואה העומד בסיום לימודיו, שידוך מכובד יותר ממאסטראנט לספרות, וגם יותר מעשי, אם לוקחים בחשבון את הטיפול הרפואי במשפחה. ואולם כוכבא דבקה דווקא בי, והוריה כיבדו, אמנם לא בשמחה רבה, את רצונה, אולי משום ייחוסה של משפחתי, הדלה אמנם, אך נמנית עם מייסדי הארץ, או משום שיעכנעה אותם כי אני עילוי בספרות ונכונו לי עתידות של סופר ופרופסור באונברסיטה. חדר־עבודה ריהטו לי, מעץ טיק משובח אך לא יקר מדיי, שולחן־כתיבה גדול, כיסא מרופד עור ומדפי ספרים עד לתקרה. לא תיארתי לי כי חדרי השכור, הקודם, הכיל כמות עצומה כזו של ספרים. הייתי ישן עליהם, מונחים בארגזי קרטון, מחת למיטתי.

וולפה קנה לי חיפושית פולקסוואגן, לא חדשה, למען ייקל עליי לנסוע לספרייה הלאומית, שהעברתה נסתיימה אז מאולמי טרה סנטה למשכנה החדש בגבעת רם, וכן שנוכל לרדת לעיתים, בנוחות, מירושלים לסוף־שבוע ברמת־גן. בחוזרנו, במוצאי־שבת, היה ריח חריף של שום עולה מן הנקניקים הגודשים את תא־המטען מלפנים ומתערבב עם ריח השריפה שפולט המנוע שגונח ומתאמץ מאחור – ואני חש עצמי כנוסע בתוך קופסת בשר מעושן ולצידי כוכבא היפהפייה בעלת השיער השחור והחלק, והריח החריף מגרה את נחיריי ואני מהרהר בבושה על רצוני לחזור מהר ככל האפשר לירושלים כדי לפרוק את תוצרת וולפה ולהשכיב אותה על מיטתה ולמצוץ את הנקניקיות הרזות שלה, בלי חרדל.

יום אחד אמרה שהיא חושבת שנֵסיה הרבה יותר מאושרת ממנה.

צחקתי כטיפש.

כוכבא פרצה בבכי, רצה לחדר השינה והסתגרה.

ופעם אחרת, בסלידה מתחטאת: "אולי נסיה היתה מתאימה לך יותר ממני, שְׁמוּקִי – "

כך קראה לי, בינינו, בשפת פינוקים ופחדים.

המשכתי מדי יום לאסוף חומר בספרייה הלאומית על “צמיחת האני המלאכותי מיל”ג עד שלונסקי" אך דאגות אחרות החלו להטרידני. דירתנו היתה בקומה השנייה, כשנכנסת מהרחוב, אך בגלל הפרשי־גובה ירושלמיים טיפוסיים – היתה לה כניסה נוספת, מצד המטבח, לחצר שנתחברה אל גבעת טרשים ואדמת בור. כוכבא שתלה בה ערוגה של נענע. נתמלאתי חשש – אולי, כּוּס־אוּחְתַה, כשאני חוזר ונכנס בדלת הראשית, מצד הרחוב – מישהו סוגר אחריו בחשאי את דלת המטבח וחומק בשדה הטרשים? ואולי אף טיגנה לו את הביצים־עם־הנקניק על המחבת שנותרה מפת־שחרית שלי? ואולי זה אפילו משה דיין?

כוכבא למדה שנה שנייה בחוג לתרבות צרפת והלימודים באו לה בנקל, וחלק מזמנה היתה נשארת בבית, מבשלת, אופה ומנקה. ניסיתי להפתיעה פעמים אחדות, אך בחוזרי בשעות היום שבהן עדיין שמעתי שיעורים באוניברסיטה – הייתי מוצא אותה עם מטפחת על שערה, לאחר חפיפת ראש, עסוקה בשטיפת רצפה, ורק החזה השטוח שלה, שחידודיו היו נעלמים כמעט מן העין, פרט שלא פגם ביופייה – היה חומר לקראתי בריטוטים מוזרים ועד מהרה היינו מוצאים עצמנו על המיטה, ולי נדמה כאילו לא לי ציפתה.

לא פעם, כשהייתי מטלפן מהאוניברסיטה – לא נשמעה תשובה. בחוזרי התביישתי לשאול. לבטח ירדה לקניות, או התרחצה, או הלכה ללמוד אצל חברה.

לבטח, לבטח – צנון ורתח!

פעמיים־שלוש בשבוע היו באים אלינו חברים לזלילה, בהם גם אוּרי בן עמי והעיתונאי־לעתיד יָרוֹם מְחוּטַל, ולאחר הסעודה, תחילה בצחוק ולימים בלהיטות גוברת והולכת – היינו משחקים קלפים. אני מאסתי בחוג לספרות לאחר שנתברר לי סופית שלא יימצא לי בו מקום הוראה אפילו כמתרגל ברבע־משרה. אורי בן עמי כעס עליי. הוא האמין בכישרוני, כך אמר. התחלנו לשחק בסכומי־כסף זעירים, לא פּוֹקֵר רק רֶמִי, ועד מהרה הסכומים הלכו וגדלו. החלו באים גם טיפוסים שלא היכרתי קודם, ובחבורה בלטו שמות כגון דוד יוֹזְפֵּק, חיים גְרִימְצוּג, אליהו כִּשְׁלוֹנֵס, פוּלִיק שומרון, מוּפְתִי וּוֵירָה, יוֹשְׁקָה ורותי, סְמָדִי בן גרא. ארוחות־הבשר של כוכבא נעשו לשם־דבר בירושלים. היא עצמה שיחקה בקור־רוח, בלי התלהבות יתירה, ולעיתים קרובות זכתה. אני – להיפך, שקוע כל־כולי, נלהב ופזיז מדי. והפסדתי – ברוחב־לב, כיאות למארח, הכסף לא נחשב בעיניי. הארוחות שהגשנו היו שוות הרבה יותר. ואם עלה חשש למחסור בבשר לסוגיו – היה וולפה עולה לירושלים פעם נוספת וממלא את המזווה. הוא היה גאה על כך שביתנו פתוח לאורחים, ופעם אף כתבו על החבורה העליזה שלנו במדור הרכילות שבאחד השבועונים: בן־חוֹרן נחושתנוב, עורך־דין צעיר ממשפחה ירושלמית ותיקה, שרקד בלודון עם הנסיכה אן, אחותה של אליזבת, זכה בהתערבות לאחר שחיסל חמש־עשרה נקניקיות בַּכֵּירה שנערכה בדירתנו.

לימים התגורר בן־חורן פרק־זמן ב“מעשיהו”, וכיום הוא סוכן־ביטוח בדנוור, קולורדו.

*

לילה אחד, לאחר שהרבינו לשתות וחבורת־ידידינו העליזה נסתלקה סוף־סטף, החמיצה כוכבא פניה. זה כבר כמה ימים ושבועות אחדים היתה נפוחה. מה על עבודת־הגמר שלי? מתי אתחיל ללמֵד בחוג? – לא סיפרתי לה על קשיי – עד מתי היא תאכיל את החברים הפאראזיטיים שלנו? נמאסו עליה עשן הסיגריות הצרפתיות ולשטוף כלים בלי סוף! – וכשניסיתי לסיים את הוויכוח בדרך הרגילה, התקוממה – מדוע אני רוצה לשכב איתה כל לילה? רק על זה אני חושב כל היום, באוניברסיטה, במקום ללמוד ברצינות או לעבוד ולהביא כסף, ועוד עכשיו, כשהיא עייפה ומפי עולה סרחון טבק, וקוניאק ונקניק שוּם –

התעלמתי מאותות האזהרה, מן העננים שהקדירו את אופק חיינו, מנֵסיה הזורמת בדמה. אמרתי לעצמי, אולי היא עצבנית לפני המחזור. אולי בהריון? חלפו ימים אחדים ושוב שיחקו אצלנו קלפים. אותו שבוע הייתי מצונן ולא הלכתי לאוניברסיטה, ובערב הפסדתי סכום כסף לא־גדול, כמחצית דמי־מחייתנו לחודש. לא דאגתי. היו לנו פנקסי־שיקים של מפעל וולפה לנקניקים ברמת־גן, ויכולנו למשוך ככל העולה על רוחנו; זה הסתדר גם עם מס־הכנסה, הייתי רשום במפעל, פיקטיבית, כעובד. אך כוכבא זו, נדלקה פתאום, ולעיני כל החבורה פתחה עליי פיה ותצעק:

“איך אתה לא מתבייש להפסיד? – כסף של אבא שלי! – נמאס לי ממך, אתה שומע, נמאס – אפס מנופח!”

שתקתי. לא רציתי לבייש אותה בפני אורי, ירום, דוד, אליהו, מופתי, וירה, יושקה, רותי, בן־חורן וסמדי, מה עוד שכולנו היינו קצת מבוסמים, וגיהקנו. ליוויתי אותם בשקט, בנים ובנות, מחייך, מחייך, אל הדלת, וכשנשארנו שנינו לבד, ניגשתי אל כוכבא שניצבה רותחת כסוסה פראית, יורה בי נשימותיה מצל נחיריה המופשלים, ושאלתי ללא הרמת־קול:

“כסף של אבא שלך?”

"כן – "

“ואני אפס מנופח?”

"כן – "

“ונמאס לך ממני? – כּוּס־אוֹחְתַכּ!”

ובטרם נשמעה תשובתה – הפלקתי לה סטירת־לחי מצלצלת שהוציאה מפיה קול צריחה, כחיה פגועה, שהניסה אותה אל חדר המיטות לטמון שם פניה בכר ולפרכס ולילל ולהכות באגרופיה על השמיכות כילדה קטנה ולכנות אותי בשמות מגעילים, אך התעלמתי ממנה, ארזתי לי קצת בגדים במזוודה, סגרתי, לקחתי את מפתחות המכונית וירדתי מן הדירה מבלי לומר לה ברכת־שלום ולאן פניי מועדות.

לא ידעתי לאן פניי מועדות.

הסתובבתי ברחובות ירושלים וחיפשתי, בנסיעה איטית, זונה לבזבז עליה את יתרת הכסף, על חשבון וולפה ומס־הכנסה. הרחובות היו ריקים, רק פה ושם זוג מאחרים או בחור בודד מדלג בפסיעות רחבות, חוזר מבילוי אצל חברתו או לימוד־בצוותא. נדמה לי שראיתי גם את פוליק שומרון צועד ומחייך לעצמו. מסעדה פינתית אחת פתוחה, ברחוב קינג ג’ורג', ולידה חלונות אטומים־מוארים של הפאב הליילי “פינק”, וזונה קשישה נצחית, שפרצופה חרוץ קמטים מעלילות התורכים בירושלים במלחמת־העולם הראשונה, ופיה חסר־שיניים, מסתובבת הלוך ושוב לעבר רחוב יפו, בשפתיים צבועות, ועיניה כבויות, שקועות עמוק בחורבת פניה, כאילו ברחה מבית־משוגעים.

אסע לתל־אביב, חשבתי לעצמי, שם יש נשים רבות, גם בשעה מאוחרת כזו, בסימטאות ובבארים שליד הטיילת. כשיצאתי מירושלים עצרו אותי שלוש חיילות, רועדות־מקור, שנואשו כבר מלמצוא טרמפ והתכוננו לצעוד חזרה, לישון בבית החייל.

“לאן אתן צריכות, בנות?” שאלתי, והתתברר ששלושתן, שתיים טוראיות וטר"שית, רוצות להגיע לרמת־גן.

אסע לרמת־גן, החלטתי, ואביא אותן אחת־אחת לביתה וכך תחלופנה השעות, עד הבוקר. בדרך פטפטנו ושרנו ואחר־כך נרדמו שתי הטוראיות היפות, מאחור, צמודות זו לזו, ורק הטר“שית שלידי, גדולה ומלאה פצעי־בגרות, נישארה ערה ולא חדלה לדבר אליי, בקול עבה, אולי פחדה שאירדם. הכביש היורד בשער־הגיא היה צר מאוד, מלא פיתולים, וממנו נמשכה דרך ארוכה לצומת הרטוב ומשם לרמלה. הורדנו את שתי החיילות המנומנמות, כל אחת בפתח ביתה, וכשהגענו סמוך לביתה של הטר”שית כבר היה ארבע לפנות־בוקר, וקר מאוד. ביקשתי ממנה לשבת עוד קצת לצידי. אני זוכר משפט שאמרה לי, לאחר שסיפרתי לה על חיי: “יותר טוב מאוחר מאשר לעולם לא.” היא התנצלה, שלולא הוריהָ – היתה מזמינה אותי לעלות לביתה, ונשארה לשבת, תוקעת בי עיניים גדולות, מפצירות.

ליטפתי אותה, משתדל לא לגעת בפניה הדלוקות פצעים. הניחה לי לנשק את חזהּ הגדול, שהיה רך ונעים למגע, והסתערה לקראתי בפראות, בחללה הצר של המכונית, ועד מהרה נתיישבה עליי בירכיה הכבדות, כמאיימת לפרק את המושבים, קורעת גרבוניה ולא הירפתה ממני עד שבאה על סיפוקה, השמנה, כשהיא גונחת וקוראת כל הזמן: "ארלֶ’ה, ארל’ה, ארל’ה – " כפונה דרכי למישהו אחר שממלא את מחשבותיה. היא נשארה לשבת על ירכיי עוד זמן־מה, מחככת לחייהָ, הדלוקות כפומפייה, אל לחיי שכבר העלו זיפי־זקן מגילוח יום־אתמול, מנסה לנשק אותי ומהדקת שוב ושוב את חזהּ הצח והעצום אל שפתיי. נאחזתי במרחביהָ ולפנות־בוקר באתי עליה־מתחתיה בשנית, ושוב התנשמה אל אוזני, בקולה הצרוד, העבה, "ארל’ה, ארל’ה – " אלא שפתאום אמרה, “לעזאזל, אני צריכה בדיוק עכשיו לְפַשְׁתֵן,” ויצאה, וכשחזרה מהחצר זה כבר לא היה אותו דבר, ואחר־כך התבהר המזרח והחלו לעבור מכוניות של עובדים משכימי־קום, ומחלקי חלב ולחם, ביקשתי לחלק איתה את הכסף שנשאר לי, אך היא סירבה, אולי גם נעלבה – מיד אספה את חפציה ונפרדה ממני בתנאי שאסע מן הסימטה בטרם אראה לאיזה בניין היא נכנסת.

וכך היה. עוד בתחילת הנסיעה אמרה לי את שמה, אבל אני בטוח שלא היה שמה האמיתי, כי כשפניתי בו אליה, לא מיד הגיבה. שכחתי אותו, ומעולם לא פגשתי בה בשנית.

לאן אסע עתה?

לבית־החרושת לנקניקים של וולפה. ידעתי שהוא מקדים לבוא, למפעל, מדי בוקר, ולפתע הבנתי שמטרת נסיעתי הלֵילית היה להגיע אליו, אפילו יתפרץ עליי בצעקות.

וולפה הופתע לראותני: בלתי־מגולח, ובוודאי גם פרוע ומקומט, לא ישנתי כל הלילה – אולי חשש שמע קרה אסון; מיד הרגעתי אותו. כוכבא בירושלים (בעצם – מנין לי לדעת? ייתכן שכבר טילפנה אליו? – מסתבר שלא. וולפה לא ידע דבר). הוצאתי את שארית הכסף ואת מפתחות המכונית והנחתי על שולחנו. "אני לא רוצה עוד את הכסף שלך, ואת החיפושית, ואת הדירה, ואם כוכבא לא רוצה אותי יותר, אז אני מוכן שניפרד – "

והתחלתי לְפשְׁתֵן מהעינים.

וולפה הביט בי, ללא כעס, בעיניו הכחולות, המוקפות כריות־שומן, ורק עורפו, עורף פר, הוא היה קירח כמעט לגמרי – האדים מעט וּוְרידיו התנפחו, אולי לגם כוסית וודקה השכם בבוקר. הוא ביקש ממני לספר לו כל אשר קרה ביני לבין כוכבא, ובינתיים, אמר בקול בוטח, נאכל יחד ארוחת בוקר וזה ודאי ירגיע אותי. ואכן, האוויר היה רווי ריחות פסטרמי, שׁוּם, עלי דפנה ופלפל אנגלי; אדי בישול ועישון בשר עלו מהחדרים, ונתמלאתי תיאבון כביר. עד מהרה ערכו לפנינו על השולחן מבחר נקניקים, קנקן קפה טרי, וכעכים פריכים בשומשום מן המאפייה הסמוכה שריחותיה מילאו אף הם את הסביבה. בצעתי נתחים־נתחים של קאבאנוס, פסטרמי וסאלאמי עם הכעכים החמים ולגמתי שני ספלי קפה חריף, בלי חלב. וולפה שלף בקבוק ממגירת שולנו, הציב כוסיות זכוכית עבה ירוקה־שקופה, בגוון בהיר, ומזג לשנינו. אצבעותיי כואבות ונשימתי כבדה.

המשכתי וסיפרתי כיצד מתנכלים לי בחוג לספרות, ועל תעלולי כוכבא, ורק אירועי האשמורת האחרונה הצנעתי, ותיארתי כיצד נסעתי שעות ארוכות, בלי מטרה, באיזור הפרדסים של חוֹרְזַרְזוּר, מדרום־מערב לפתח־תקווה, וחיכיתי לבוקר.

וולפה הרים טלפון וחייג לירושלים. אני נחרדתי פן לא ימצא את כוכבא בבית, ומה שגרוע יותר, תימצא, אך לא לבדה.

למרבה המזל לא כך קרה. הוא העיר אותה משנתה (ישנה טוב, הנבֵלה – ) ופקד עליה לחזור מיד הביתה, לרמת־גן.

אחר־כך הציע שנמכור את הדירה בירושלים ונעבור לגור לידם. כוכבא תמשיך ללמוד באוניברסיטת תל־אביב ואני אלמֵד כאן, בחוג לספרות, כפי שהציעו לי בשעתו. ואם גם התל־אביבים יתנכלו לי, שלא אדאג – וולפה מוכן לשלוח את שנינו לחוץ־לארץ, שאלמד מה שאני רוצה, ובלבד שאוכיח לנבלות כאן מה אני שווה. ולקח אותי לסיור במפעל – חדרי העישון, האדים, מכונת מילוי הנקניקיות הוורודות, דודי־הקיטור העצומים שבהם התבשל הבשר, שריקת המטחנות, הפועלות שמנקות את עור־האווזים, לפני התיבול, מחסני הסויה, צבעי־המאכל, חומרי השימור והתבלינים, חדר־הקירור הענק שבו מחכים לתורם הבשרים הקפואים, בטרם עיבוד. חדרי האחסנה והאריזה. תקרות מלאות נקניקים טריים, לייבוש. ערימות בשר טחון, לבנבן־ורוד, וידיים מאדימות, ספוגות רטיבות, של העובדות.

התייחסו אליי כאל יורש־עצר.

מוקף הרבה אהבה ונקניקים.

*

עברנו לגור ברמת־גן. כוכבא התקבלה לחוג לצרפתית באוניברסיטה, אז היה הדבר לסנסציה – לעבור מירושלים לתל־אביב! – ואותי קיבלו לשנת ניסיון, כמתרגל בחוג לספרות, ועוד בטרם נסתיימה השנה, לא פנו אליי שאמשיך. “ההר הנושם” נשכח וסיפורים חדשים שהצעתי לכתבי־העת הנחשבים – נידחו. עד מהרה הבנתי שלעולם לא אהיה חלק מן הקלאסיקה המתהווית של ספרותנו הצעירה, ולאחר שגם עיתוני־הנשים דחו את סיפוריי בנימוק שהם אינטלקטואליים מדי – קיבלתי את דעת הביקורת עליי וחדלתי לכתוב; ועצתי לכל סופר־מתחיל, בעל חוש ביקורת עצמית. לנהוג כמוני כי איני חושב שיש טעם להתעקש בכתיבה תקופה ממושכת, כי כאשר המבקרים, המורים לספרות באוניברסיטאות, כולם מתעלמים מקיומך, לא ייתכן שכולם טועים. "מר בולמוסאי – " כינה־זיכה אותי בחצי־שורה פרופיסור אליקים צוצקינר הנודע, ולא יסף.

ואילו כוכבא פרחה ונזדקפה באוניברסיטה, כאילו נתארכה קומתה. מורים חיבבוה. קשרה קשרים עם המרכז לתרבות צרפת, והנספח, ז’אן קלוד ד’ארביניאק, הפך לאחד ממעריציה, מה שעזר לה לימים, בתעשיית הנקניק, כשפנתה גם לקייטרינג. וולפה קנה לה מכונית ספורט קטנה, ב.מ.וו. אדומה, כשהיתה יוצאת ממנה במגרש־החנייה, במגפיים שחורים בעלי עקב גבוה, צעיף לצווארה הדק, כצמח צעיר השואף אל־על, בבגדיה ההדורים תמיד, היקרים – היו כל העיניים נישאות אליה, מי בקינאה ומי בערגה; שמועות רבות הילכו על עושרה הרב, ואני ידעתי כי חדלה לענוד את טבעת־הנישואים מיום שנטשתי אני את האוניברסיטה ופניתי –

לאן? –

ובכן, המהלך היה צפוי. ווֹלפה ביקש ממני לבוא לעזור לו במפעלו, שבו הייתי רשום ממילא כמקבל משכורת. התחלתי מגיע מדי בוקר במכוניתי הקטנה, סועד עימו, ריח חמוץ של יין נדף לעיתים קרובות מפיו, ואחר־כך אנו מתפנים איש לענייניו. למדתי לההתהלך עם הספקים, ועם משגיחי־הכשרות, להבין בסוגי הבשר, לשחר לפתחיהם של פקידי משרד המסחר כדי לקבל רשיונות ייבוא, ובינתיים הבאתי מדי פעם מתנות סמליות ממיבחר נקניקינו, איזה קילו או שניים לעובד.

נזכרתי את אשר אמר לי, כשעזבתי את האוניברסיטה בירושלים, מורי דוקטור חיים מישורי, “אני מקווה שיום אחד עוד ייצא ממך משהו – " הייתי מלא תקווה, שמא שינה דעתו עליי, ואז המשיך, מתוך כוונה רוחשת טוב –”שתעזוב את הספרות ותהיה סוחר מצליח, שתתעשר – "

יום אחד עמדתי מאחורי הדלפק בחנות המפעל שלנו, ממלא מקום עובדת שחלתה, והנה פרופסור חיים מישורי עולה ממכוניתו ובא לקראתי, כי שֵׁמע מפעלו של וולפה יצא לתהילה ברחבי גוש דן, ופרופסור מישורי עבר ללמד בתל־אביב – לא נטרתי לו ועשיתי בחשבונו הנחה ניכרת, ומימרח הכבד כלל לא הוספתי לחשבון, ונדמה לי שחשתי איזו קינאה נסתרת ביחסו אליי, שאני קרוב ממנו אל נקניק החיים, אם להשתמש במטאפורה.

מכוכבא הלכתי והתרחקתי למרות שהמשיכה להיות עקרת־בית למופת, גם יפה וגם אופָה. מילדים נזהרה, חרף הפצרותיהם הלא כל־כך סמויות של וולפה ושושנה. ככל שהיתה כוכבא מצודדת בעיני זרים, כלפיי נותרה יבשה וקשה כקרש, מפנה אליי את חזה השטוח במין בוז קר, כמו להרגיז את ידיי, שאצבעותיהן נתעבו ותפחו בחריצים ורודים־כהים, כידי קצב. היתה מניחה לי, לעיתים רחוקות, לכלות בה את מעשיי, ולא פעם רצה אחר־כך לשירותים, להקיא. “את חולה?” שאלתי אותה, כי היא הלכה ורזתה, למגינת לב הוריה, חוץ ממני. “נמאסת עליי,” השיבה לי, "והסיבה היחידה שאני לא מתגרשת ממך היא כדי שלא לצער את ההורים שלי, אחרי כל הצרות שגרמה להם נֵסיה אבל אחרי שימותו אני רוצה להתחיל לחיות מחדש את החיים שלי – "

צפצפתי עליה בליבי, כי עם וולפה הסתדרתי מצויין. שנינו אהבנו לאכול ולשתות, והוא מצידו ציפצף על איסורי הרופאים, שהזהירו אותו מפני לחץ־דמו הגבוה. עד מהרה גיליתי כי יש במפעל כמה פועלות מתמסרות מאוד. את ז’נט הרומנייה הייתי דופק על מצע שקי העמילן שבמחסן, בין קופסאות הניטריט והסולפאט, בשעות הבוקר, בטרם דבקו בה ריחות הזיעה והבשר הטחון; היו לז’נט חזה ענק כשני פסטרמי של אווזים מעושנים, רכים, סומא מפטמות, פלא־טבע, בעל וילדים, אבל היא טענה שריח הפלפל האנגלי גורם לה להתעטש מלמטה, ואגב אצלה למדתי, לראשונה בחיי, שגם לאישה אורגזמה.

אזכיר גם את אֶתִי השחרחורת, ממכונת מילוי הנקניקיות, בעלת הידיים העצבניות, הדקות כמשושים, שאהבה לחכות לי בתום העבודה, כדי לנסוע עימי לכיוון ביתה. היא היתה רווקה קטנה, תימנייה ועצמאית מאוד, ולא פעם הזמינה אותי לעלות ואף שהיתה שחיפית ככוכבא, לימדו אותי אצבעותיה החרוצות דברים על עצמי שלא ידעתי לפני כן.

והיתה סופי המתנדבת האמריקאית צחת־העור שהועסקה אצלנו תקופה קצרה בעבודות ניקיון; צהובת שיער בעלת פני־ירח לא נאות, שדיה חפים ממגע חזייה ומבצבצים מבעד לחולצות הטריקו או החאקי חסרות־השרוולים שלה; מה שריגש בה במיוחד היתה כתובת־קעקע של נשר אמריקאי בגווני כחול־ירקרק ואדמדם־חולני שקישטה את זרועה הימנית. מעודי לא פגשתי, גם בספרים, אישה מקועקעת, לבד מהגברת המיסתורית ב“שלשות המוסקטרים” וזיכרון מעורפל של נשים ערביות, כפריות, בשוק הגדול, עונדות נזמים, מחרוזות עשויות מטבעות, ופניהן מקושטות בכתובות־קעקע כחולות כעשן, שכמותן אין רואים מזה שנים רבות. שדֵי סופי היו כה בהירים שרק קליפות השומן על חריצי מימרח הכבד נראו לבנים ממנה. עבודתה חייבה אותה להתכופף רוב שעות היום, וכשנעתרה לי, נשארה כפופה, וכך גיליתי גם מגן־דוד קטן מקועקע על אחוריה. כוכבא הגאה – מעולם לא הסכימה להתכופף.

ואיך אפשר לשכוח את תקווה שומרת־המשקל, מהנהלת־החשבונות, הדוקה בחגורת־בטן כחוששת פן יפרצו משמניהָ לכל צד, שהיתה נשארת שעות נוספות במשרד כדי לשהות במחיצתי; תחילה לא הבנתי, ואיכזבתי אותה בהתעלמי מרמזיה העצובים, לבסוף התחלתי לדחוק אותה לקיר כל אימת שנשתרר שקט במפעל, לפנות־ערב, והייתי בטוח שאנחנו לבד; חולֶצת מבלי להתכופף נעליה גבוהות־העקב, ואני נאבק במחוכה. קסמו לי סיפוריה על אודות עצמה, היא שבה וגירתה בי את יצר הסופר הרדום, שאינו יכול לעמוד בפיתוי להקשיב לאישה שמדברת בגילוי־ לב על חוויותיה האינטימיות, אבל כל זה חלף־עבר לאחר השריפה.

אלי גוֹרְבַּץ', איטליזן צעיר ושאפתן מגבעתיים, ביקר אצלנו פעמיים וגם הטריד אותנו טלפונית בהפצירו בוולפה להפריש לו מחלקו או לבוא עימו בשותפות באספקת תוצרת הבשר לחנויות העובדים של תעשיית הצפלינים. וולפה התעקש גם לאחר שנוקבו צמיגי מכוניתנו, זו שחילקה את תוצרת המפעל בגוש דן, ואשר לעיתים הייתי גם אני עורך בה סיבוב חלוקת תוצרת. אותה תקופה גונבה לאוזניי השמועה, מפי אֶתי הצנומה, כי לכוכבא חבר באוניברסיטה. מרצה צעיר לכלכלה, גיא שמו. עקבתי אחריהם. לא בשיטתיות. לא מתוך קנאה. רק כדי לדעת היכן אני עומד. אך בטרם הגעתי למסקנה נחרצת פּוּצְצה, ערב אחד, דלת המחסן של המפעל ופרצה בו שריפה. בערו שקי העמילן, קופסות הניטריט, הפוספאט, המלח והתבלינים האחרים, ועלה סרחון כבד, סמיך. אל חדר ההקפאה של הבשרים לא הגיעה האש.

אילו בשריפה בלבד נתמצה האסון, מילא. אך אירע משהו יותר גרוע: וולפה ותקווה נלכדו, מעורטלים־למחצה, במשרד, בשעת חשבונות הניקנוק, כנראה, והניכוי במקור למס־הכנסה – כי חותני נתחרש מאז הוציאהו הכבאים, ולדעתי גם נעשה סנילי, ואילו תקווה נעלמה מחוג עובדי המפעל לאחר שבועות אחדים, ושמענו שניסתה לשים קץ לחייה בבליעת כמות ניכרת של ניטריט שגנבה מן המפעל במשך תקופת זמן ממושכת, השד יודע לשם מה. התחלתי לחשוד, לא רק לגבי חשבונות מס־הכנסה אלא גם באשר לשותפויות בניקנוק. לא תיארתי לעצמי שחותני שטוף־זימה וכי לא אפו בלבד סמוק מדי בוקר, כעומד להתפוצץ.

אלי גורבַּץ' אכן זכה לבסוף באספקת מוצרי הבשר לחנות העובדים של תעשיית הצפלינים. מצבו של וולפה לא השתפר. אילו הניחו לי לסיים את מלאכת השיקום הייתי מוציא את המפעל מקשייו הזמניים, אך כאן נכנסה לתמונה כוכבא, שחששה, בחוש־ריח של רודפת־הבצע שנתגלה בה, כי אני עלול להשתלט על המפעל המשפחתי – והחלה מופיעה מדי בוקר, יוצאת במגפיה ובהליכתה הזקופה ובמקלעת שערה השחור, הכבד, האסוף לאחור – ממכונית הספורט ב.מ.וו. האדומה שלה. התמקמה במשרד, השתלטה בבקיאות מפליאה על כל שלבי תעשיית הנקניק, זרקה את תקווה, פיטרה את ז’נט ואת אֶתי (סופי המקועקעת עזבה עוד לפני כן) – ושלחה אותי לפקח על פריקת הבשר, מעין מחסנאי־על. אני, מלכתחילה, לא בחלתי בשום עבודה קשה במפעל. לקחתי דוגמא מוולפה: בהגיע מטען בשר היינו מצטרפים לפועלים, עוטים שכמיות־שק על גבינו, היטב מעל לראש, ופורקים את הנתחים הכבדים בתחרות קולנית. אחר־כך קוטפים מחרוזת נקניקיות ורדרדות, מרתיחים אותן בו־במקום, טובלים בחרדל חריף ומקנחים בפלחי צנון, בצל ירוק ובקבוקי בירה פשוטה. מדי פעם התחרינו – כמו במדינת המישמנאים – מי זולל יותר. לא קל לי לומר זאת – לא זכיתי, בתקופה שראיתי עצמי כסופר, בפרס כלשהו, אך באחת מתחרויות־הזְלוֹל הללו – הגעתי למקום ראשון לאחר שתקעתי לקרביי ח"י נקניקיות, רק בליעה אחת יותר מוולפה, ויצאנו שנינו מתנודדים ירוקים, מתאמצים בגבורה לבלי הקיא; ומשקלי אז רק שמונים קילו וקומתי לא גבוהה במיוחד, רק קצת יותר משל חותני־לשעבר עליו־השלום, שהלכתי ונעשיתי דומה לו במעט במרוצת שנות עבודתי במפעל. גם עתה, כשאני כותב דברים אלה, תופס אותי תיאבון־הזְלוֹל ההוא, ואותה עשירית הטון בקירוב שהיא אני כיום מוכרחה לעשות הפסקה, לדשדש למטבח, לחסל כריך לחם־חי עבה עם נקניק סאלאמי חריף יבש וחרדל אנגלי, וכוס בירה, בניגוד לאזהרת רופאיי.

עד מהרה השתלטה כוכבא על המפעל המשפחתי. ראש לעסקים היה לה, אוֹהוֹ! –

ומדוע? מדוע נשארתי לעבוד המפעל, ובדרגה נחותה? חיי עם כוכבא נסתיימו למעשה אף כי לא נפרדנו, וזאת מסיבה אחת ויחידה – שלא רצתה לצער את אביה בתקופה שמצבו הלך ונידרדר. היא מאסה בקירבתי. מתחילת עבודתי במפעל טענה שזיעתי מסריחת־שׁוּם היא. חדלתי להשתמש בדיאודוראנט כי הדבר אסור במפעלי־הבשר, גם על הפועלות – ריחו החריף עלול לדבוק בקָצִיץ הטרי, המשמש לתעשיית הנקניק. המשכנו לגור בדירה הגדולה, כל אחד לחוד, בחדרים נפרדים. גם למפעל היינו נוסעים כל אחד במכוניתו, ומדברים בינינו רק שם, אף לא מילה אחת בבית. אני חשדתי שהיא מתייעצת עם עורך־דין או עם גיא או עם ז’אן קלוד ד’ארביניאק. שמעתי אותה מדברת צרפתית בטלפון לעיתים קרובות. ידעתי שלא חסרים לה יועצים צעירים, שואפי קירבתה. הלכתי גם אני להתייעץ עם עורך־דין זול, בבלי, ברמת־גן, שאמר לי – “למה לך להתגרש? הלא אם תצליח להישאר במשפחה שכזו, תצטרך כל החיים לדאוג רק לחרדל!” ויעץ לי שלא לעזוב, בשום פנים ואופן, את הדירה.

כיליתי חמתי בזלילת נקניקים; לפחות זאת לא יכלה כוכבא למנוע ממני, לאחר שמנעה עצמה, ופיטרה את שארית המתמסרות לי מבין העובדות המפעל. עתה שאפתי להרוס אותה, להוכיח שאינה מוכשרת ממני וכי מפעלו של וולפה כושל תחת הנהלתה. עלה בדעתי לשרוף אותו או להניח בו פצצה. החשדות יפלו שוב על אלי גוֹרבַּץ‘, והוא כבר יסתדר – עובדה ששוחרר ממעצר לאחר חקירה קצרה, ואילו העיתונאי ירום מחוּטל, שהחשיד אותו בניסיון לשרוף את מפעלנו ובקשרים עם קציני משטרה בכירים – הוא־עצמו, מחוטל, נתבע על הוצאת־דיבה ועיתונו שילם סכום פיצויים ניכר לאלי גורבּץ’ ולחבריו החרוצים בחנות העובדים של תעשיית הצפלינים.

ואני בינתיים עביתי ושמנתי כחבית.

אימרה נדושה היא שההמצאות המבריקות ביותר נתונות ביד המקרה. במקרה שלי, יום אחד עברתי את חדר המטחנה הגדולה, בדרכי לשירותים, בשעת הפסקת־הצהריים. איש לא נמצא בחדר האפל־למחצה, נודף ריחות הדם, והשומן המותך על להבי המכונה בהתחממה. נתמלאתי פתאום עוז־רוח של שעת טירוף, יום נקם ושילם – עמדתי מול הגיגית הגדולה, המלאה בשר טחון, ופישתנתי לתוכה –

– – –

את כל חיי המזורגגים – – – גם עכשיו, ההיזכרות במעשה ההוא, גורמת לי התרגשות – – –

וכדי שלא יחושו בריח, הפעלתי, מעט מיד אחר־כך, את המטחנה עם זרוע־המערבל, והדממתי.

מאותו יום כמו נולדתי מחדש. חדלתי ללכת אל עורך־הדין הבבלי, הזול. מצב־רוחי השתפר וחשתי שכוכבא עוקבת אחריי, כביכול בדאגה, משתדלת שאחשוב שהיא רגוזה על שמצאתי אחרת על פניה – ובעצם אינה אלא מחכה שאהיה להוט עד כדי שאקום ואעזוב את הבית, וכך אפסיד במאבק נגדה. אַזוֹי! – מדי ימים אחדים הייתי חוזר אל גיגית הבשר הטחון – והתוצאות לא איחרו לבוא! מן החנויות ברחבי גוש דן החלו תלונות מגיעות על טיב מרבית מוצרי־הבשר, חוץ מן הפסטרמי שאינו עובר תהליך טחינה. עיתונאי חרוץ, לא ירום מחוּטל שפיספס את אלי גורבּץ' אלא חרוֹן טלחוּט הידוע, יצא בסדרת כתבות־תחקיר על אודות מפעלנו, כגון –אחוז האמוניאק הגבוה, המדהים, שנתגלה בדגימות מעבדתיות. כוכבא השתוללה. לפניה הגאות כמו נוספו חריצים, ומחילות אפה הסולד הופשלו עוד יוחר בצל־הנחיריים המלאכותי. לילות שלמים לא היתה שבה הביתה. היתה לי הרגשה שהעצבנות גורמת לה להתעטש הרבה מלמטה, כפי שז’נט הרומנייה היתה מגלה לי בקולה הצרוד, המלחשש, בהתייחמה – ואולי כבר אינה מסתפקת בגיא בלבד, גם לא בז’אן קלוד. מכל מקום, מכירות הנקניק ירדו פלאים. וולפה, זאת שכחתי להזכיר, עדיין היה מסתובב במפעל כנקניק מעוך, סנטרו מדולדל, עיניו הכחולות – מֵימיות, וצחוק טיפשי שפוך על פניו; עדיין מנסה מדי פעם, בחשאי, לצבוט בחשאי בעכוזה של אחת הפועלות, וזו מסירה ידו ממנה בסבלנות פטרונית, כמו שמרגילים תינוק שאין לגעת בחשמל. ופעם, בעודי עומד ומתייחד עם גיגית הבשר הטחון, חשתי יד לופתת את כתפי, ונזדעזעתי – ומי עומד מאחוריי?

ווֹלפה, כמובן – מתבונן בחיוכו האווילי ושב וטופח על שכמי, כגאה בעבודתי, שתנובתה נידלדלה מעט, כצפוי – לאחר הבהילו אותי.

מה חלף במוחו הדפוק, זאת לא אוכל לדעת, אולי ראה בהרעלה נקמה בבתו שהשתלטה על המפעל וסילקה את חבורת המנוקנקות קלות־הרגל שהעניקו טעם נוסף לחייו, ואולי לא הבין מה אני עושה, או הבין מה, אך לא שלא כאן המקום?

סדרת הכתבות של חרון טלחוט, ובעיקר שערוריית האמוניאק, שאינו נימנה על חומרי־הלוואי הנהוגים בתעשיית הנקניק – כניטריט. פוספאט, עמילן, מלח, תבלינים וצבעי־מאכל – הביאו לבסוף לסגירת המפעל. תחילה לשבועות מיספר. אחר־כך סופית. ווולפה נפטר. את הווילה ברמת־גן מכרו. שושנה עברה לגור ברב־קומות בתל־אביב ונעשתה פעילה בחוג ידידות המוסד המרכזי לילדים מפגרים. עוד קודם לכן התגרשתי מכוכבא, ברבנות ברמת־גן; קיבלתי את חלקי במפעל ונשארתי בענף: קניתי את החנות למוצרי־בשר “בַּרְבַּקְצוּץ” בגבעתיים, ומכרתי בה בעיקר את תוצרת מפעלו של אלי גורבּץ'. פרופיסור חיים מישורי המשיך לעבור אצלי פעם־פעמיים בחודש, קונה בהנחה בשרים לבני־ביתו, ולאחרונה אף הפציר בי לחזור לכתיבה: טעם הביקורת נשתנה, הספרות הרזה שוב אינה באופנה, דווקא “בולמוסאים” שכמוני זוכים להערכה מחודשת. המהדורות האחרונות של ספרי אורי בן עמי, אמר ברשעות, ממוחזרות במפעלי נייר חדרה. עליי להוציא מהדורה נוספת של “ההר הנושם”, אחרי יותר מעשרים שנה. עליי – – – אני סירבתי. מיום שהתקינו בחנות את מכונת־החישוב האלקטרונית, לא לקחתי עט בידי, גם לא לצורך חשבונות המע"מ. ולאחרונה אצבעותיי עבוּ ועווּתוּ כך שמשימה זו הפכה לבלתי־אפשרית.

נשארתי גרוש. אני גר בדירה קטנה, בבית־דירות על גבול גבעתיים, וסובל מקשים בנשימה כשאני גורר את גופי הגדול במעלה המדרגות, לקומה השלישית. כשאני מבקש להתובנן בשיפולי ביטני, יש ואני עומד מול הראי הנמוך של ארון הבגדים, ובוכה. לעיתי אני נוסע לתל־אביב, לשחק במועדון־קלפים ולהסתכל על בחורות. ושם, בתל־אביב, לפעמים מרביצים לי מכות.

*

וכוכבא?

נעלמה. שמעתי שנסעה אחר ז’אן קלוד לפריס וחיתה עימו שנים אחדות, ילדה לו בת, עזבה, ונישאה בשלישית לישראלי עשיר, יורד, החי עימה בפרנקפורט, ואשר כתבה גדולה על אודותיו פירסם מגרמניה חרון טלחוט, ממנה למדתי שנולד לה עוד בת.

לפני חודשים אחדים הזמינו אצלי, ממש ברגע האחרון, שבעה־עשר קילו “נקניקיות־קוקטיילה” (אני עדיין מתלוצץ – ) מתוצרת גורבּץ', לנשף־צדקה עם תצוגת־אופנה של בגדי־ים, שאירגן המוסד המרכזי לילדים מפגרים.

בדרכי החוצה מן המטבח, עמדתי לרגע בפתח והצצתי אל קהל המוזמנים, שחלקם בילו על רחבת־הריקודים, לצלילי תזמורת משובחת, בטרם ייפתחו תצוגת־האופנה, והמזנון. והנה, את מי רואות עיניי, רוקדת, זקופה ואצילית, לבושת שחורים, רק חולצתה בפסי־לובן, שערה השחור אסוף אל מעבר לרקותיה, עודנה רזה להדהים, חסרת שדיים; אפה סולד, מופשל־נחיריים מעט כשהיה, ופניה חמורות סבר, נוקשות מאוד, ויפות (אולי עברה ניתוח מתיחה?) – כאילו היא עדיין עוצרת, בכל כוח גאוותה, את ההתעטשות הפנימית, מלמטה –

ורק דרך ריקודה מסגירה במעט, כנקיקי נחיריה הפעורים, את הכוחות הגנוזים בה –

היא לא ראתה אותי. הבחנתי בעלה רוקד בטוחות בחליפתו ההדורה, גבוה ממנה, אפו בשרני וסמוק, מגושם מעט, וטבעת־זהב בעלת אבן־חותם שחורה על זרתו.

גם אלי גורבץּ' רקד שם, עם אשתו.

ואני, לאחר ניתוח בלוטת הערמונית – – –

(יחליט העורך אם עליי להרחיב בקטע הזה, וארחיב – חה, חה, חה – ) – ) – )

שאלתי את אלי, כשביקרתי במפעלו (אגב, אחר מות וולפה הוא קנה את המפעל “שלנו” והרחיבו) – מה עושים בארץ כוכבא ובעלה.

אלי צחק, "מה, לא ידעת? היא וּוֹלפי – " מתברר, זה שם בעלה של כוכבא, "החליטו לפתוח כאן תעשיית נקניקים ומוצרי בשר אחרים ברמה בינלאומית, גם לייצוא. אפילו יחזרו להשתמש בשם הישן – "

“ומה תעשה אתה?” שאלתי לתומי.

“אני?” צחק. אותי כבר מכרתי לוולפי שלה. תתכונן, בקרוב הם ישתלטו על כל השוק, וגם אתה תמכור את תוצרתם – "

“אני מפשְׁתֵן עליהם!” אמרתי בכעס. “היית מאמין? אני יכול להרוס אותם בפישְׁתוּן אחד!”

“נו, נו,” אלי שב וצחק, “רק תסתכל בראי, איך אתה ניראה!” וכבר היה קצר־רוח אליי, יושב במשרדו־לשעבר של וולפה־אבא, שרוהט בהידור רב, “אתה כבר מתחיל לדבר שטויות מפני שכוכבא היתה פעם אישה שלך!”

“לא היתה אישה שלי אף פעם!” אמרתי ויצאתי בכעס מהמשרד אל הפולקסוואגן הקטנה והעתיקה, שבקושי סחבה עדיין על הכביש, נוטה על צידה מפני כובד משקלי; ולא הסתכלתי במראה כי שונא אני לראות את הקרחת הוורודה, שנתבצקה מעט, חוצה את שדרות שארית שערי.

לבסוף, נכנעתי גם אני. לפני שבועיים מכרתי להם, באמצעות אלי גורבּץ'. את “בַּרְבַּקְצוּץ”, כי לא רציתי לשווק את תוצרתם וראיתי שהם משתלטים על כל חנויות־הבשר, ואפילו אלי, שחושב שהוא עשה את עסקת חייו איתם, עלול להתחרט. שמעתי שכבר הצליחו להשיג שינוי־יעד של אדמת המפעל שמכר להם, וערכה עלה באלפי אחוזים.

החלטתי לחזור לכתיבה שאותה זנחתי לפני שנים רבות. אמנם אצבעותיי נענות לי בקושי, ותיאבוני הולך ומתגבר מאז מכרתי את החנות, ואני מסתובב בטל רוב שעות היום, ובאישה לא נגעתי שנים רבות, אבל –

רצוני שיידעו – אימפריית מוצרי־הבשר של וולפי מיספר־שניים וכוכבא, אשתי לשעבר, שהיום כל המדינה משתגעת אחריהם ולועסת את מוצריהם בעלי השמות הצרפתיים – לא היתה באה לאוויר העולם אלמלא הפישתונים ההם עם האמוניאק –

– – –

וזה לא מעט לגבי סופר־בשרים – כפי שאני יכול לכנות עצמי לאור ניסיון חיי עד כה.

ואני מקווה שאצליח. אני זקוק מאוד לכסף. הסכום שצברתי ממכירת “ברבקצוץ” הולך ואוזל, משחקי הקלפים גם הם נגסו חלק, ודירה הקטנה נעשית צרה עליי משבוע לשבוע. כולי תפילה, קולי נרגש – אנא, אתם שם, בתל־אביב, קבלו את הסיפור שלי, הדפיסו אותו, שלמו היטב, כיתבו עליו ביקורת אוהדת, ואם אפשר תנו לי עבורו גם פרס ספרותי, כי אני, איני מסוגל לנטוש את עולם בספרות פעם נוספת ולחזור להיות פועל פשוט בתעשית הנקניק של וולפי ה־II כּוּס־מַרְת־פַּסְטְרַמוֹ –

אנא –

ינצח הצדק בישראל!

מיד –

ולא בשיטת הסאלאמי, כי אני –

1985

הסיפור הורחב ושימש בסיס לרומאן “חנות הבשר שלי”, 2001

פגשתי את מוּניק בַּמֶנזָה שברחוב ממילא התחתון, על מנת דג פילה תפל, אפוי בתנור עם פלחי תפוזים שיבשו, בשעת ניסיון לסחוט על הדג רבע לימון, בחברת הסופר־לעתיד אוּרי בן עמי, שטען כי הנשמה הסלאבית היא חלק מן האופי של צברינו־יורים־ובוכים וכי הדמעות מְשׁמְנוֹת את נשקנו הטהור יותר טוב משמן רובים, ו – – – הרגשתי שאוּרי מעריץ את מוּניק ומשתדל לעשות רושם, כדרכו, ונקל לשער מדוע, במוניק היתה תמצית יופי כהה, פראי, ארצישראלי, ו – – – אורי המשיך לחצוב מילים מן ההיסטוריה הטרייה של עמנו ואמר שבן־גוריון אסון למדינה, מנגנון־החושך עוקב אחרי סטודנטים שמתנגדים לו וכבר גרם לאחד מהם לצאת מדעתו וזה רץ אל הגבול ונורה ו – – – דג הפילה מצויין, גם הקינוח, וזול, רק חבל ששכח את ארנקו בחדר, ואשכול עתיד לשלם על הדחת לבון ריבית דצפעונים שיגדלו בחיקו, לאחר שירש את בן־גוריון למרות שהוא, אשכול, מצטנע כביכול ומבדח את דעת מבקריו באומרו שכל אחד מאוהב בפשרות של עצמו ו – – – מוכרחים לקרוא את דברי פרופסור גרשם שלום המתנגדים לפסק דין מוות לאייכמן – כדי שלא יראו בכך הגרמנים, וגם לא אנחנו, חיסול חשבון־הדמים ההיסטורי שאין לא כפרה וגם לא עונש, טה־טה – טה־טה, טה־טה – טה־טה, ומדוע לא היה לו, לאורי בן עמי, שכל לכתוב־הוא את הדברים המקוריים הללו, בעוד מועד? ו – – – פרופסור מ.ש חשבז הידוע כרע ברך לרגליה של סמדי בן גרא בחדרה ברחוב אלחריזי, וקם כשמכנסיו – – – מבחוץ נשמעו שוב, ברור יותר, שלוש־ארבע דפיקות עמומות, כנראה יריות של זקיפי הלגיון הירדני, בצהרי יום, מעבר לשטח־ההפקר ולחומת הבטון הגבוהה שסגרה על המשך רחוב ממילא כלפי מזרח, או אולי פקעו אבובי מכונית מכיוון דרום, במרכז המסחרי הישן, השרוף, שנעשה שכונת מוסכים – מוניק ואני הגבנו באדישות כי בירושלים לא היה בכך מאורע יוצא־דופן, ורק אורי, חיוור קמעה, ניסה למצוא ביריות ששמענו איזה סמל קיומי למצבו של האדם הישראלי הַבְּתַר־ציוני והמלחייה נשמטה מבין אצבעותיו הלבנבנות על פלחי־התפוז האפויים ונתח דג יבשושי שאותו כבר לא סיים באומרו, בחיוך מתנצל, שהוא נוהג כמצוות נפוליאון לחייליו: “בבוקר, איכלו ככל יכולתכם, בצהריים – חצי, ובערב – שהאויבים שלכם יאכלו!” –

הוּ –!

הַפְּטְשִׁי –

כשיצאנו חלף על פנינו בהליכה מהירה, קְמוט מצח שקוע במחשבות, נושא ילקוט־עור מהוה תחת זרועו, פרופסור ישעיהו ליבוביץ, ונבלע מעבר לרחוב בבית־קומות ישן, חתום חלונות, שבו שכנה מחלקתו לביו־כימיה. לא נותרתי לשמוע את דעתו של אורי בן עמי על ליבוביץ כי כאן נפרדו דרכינו: אורי המשיך לחנות מכשירי־הכתיבה “גרפוס” של הייקה הנחמד מר פרוידנטל, שאצלו היו מזמינים צורכי כתיבתם הפרופסורים מרטין בובר, מ.ש. חשבז, גינת ז"ל ואחרים, ואני עם מוניק עלינו בממילא שטרם נקרא אגרון לעבר רחביה.

החדר של מוניק היה אפלולי מעט, בקומה שנייה, בסימטה שקטה, בדירת אלמנתו של פרופסור גינת, ואורנים איוושו בחלונותיו כמנגינת רוח אחר־צהריים ירושלמית, הררית, שמתגנבת בין הבתים, לאווררם ולבשר את צינת־הערב בריח מחטים יבש, מריר. על השידה היה מונח כרך “החיים כמשל” בעטיפה חומה־צהבהבת, ולידו קערה גדולה מלאה תפוחי־זהב טריים, ודאי מהפרדס שלהם במושבה, והעניקו לחדר אור כתום עליז.

נשתתקנו והחלפנו מבטים, רועדים מעט בקרירות הגן שמעבר לחלון הפתוח. החיים בין הסטודנטים, בירושלים, היו שמרניים למדי. לא קפצו מיד למיטה. אבל הנוכחות של מוניק סיחררה אותי. שיגעה. התאהבתי באצבעות, בתלתלים, בחיוך העייף, הדבשי, בעור הקטיפה הכהה, בלֵאוּת אדמת־המושבה הכבדה שבעורקים, אריסטוקראטית, בהוויה החתולית־מתפנקת־בוגרת ששפע הגוף כולו. ישבנו חרישיים על הספה הרחבה, שהיתה נמוכה וכמו מילאה את רוב החדר; על פטיפון מיטלטל, עשוי קופסת עץ מצופה בד אפור, סבב לאיטו תקליט שהשמיע לי, לראשונה בחיי, את “כרמינה בורנה”, וכשחלפה היד של מוניק בשערותיי, רעדתי מעט, מוזרה היתה התחושה.

עד מהרה מצאנו את עצמנו מתפתלים כך שפני מוניק היו מעליי, והשפתיים העבות נושקות לשפתיי, ושנינו עודנו בבגדים, מתחפרים, כל אחד, כמשחק עם עצמו, בשיריונו, בטרם ניפתח – – – מתקשים־נמסים באיזו ערגה עזה יותר מזו העתידה להשתחרר מיד, עירום מול עירום, בחופשיות – – – הנחתי למוניק להפשיט אותי. לא היתה לי זו פעם ראשונה עם גבר, אבל מעולם לא הרגשתי כך, בזרועות חושניות־נעימות שכאלה, בעלות עור חלק, שחום ונודף ריח גברי מתוק של טבק ודבש, החודר אל תוכי כמגלה בי תהומות שלא ידעתים ופרצתי בצעקות חמדה עד שהיסה בכפו החזקה על פי מחשש פן אקיץ מתרדמת אחר־הצהריים את אלמנת דוקטור זיגפריד עמנואל גינת, בחדר שמעבר למסדרון, ואני חפנתי־צבטתי בכל כוחי בעגבותיו, בתשוקה לקרוע אותן, "מוניק, מוניק שלי – " לחשתי לו, "מוניק, מוניק, מוניק שלי – – – " ועדיין היה בתוכי, ומצעיו נודפים ריח עשן עוקצני, טעם כביסתם שהתייבשה בחצר כנגד דוד רותח על מוקד עצים, כאשר אהבתי, מילדותי, ועורו חלק וגמיש, צונן־לוטף במגעו עימי, כמבקש להיות לי לאח. לשפתיים. חיבקתי ונישקתי לו וליטפתי את תלתליו והודיתי לו בליבי שהפליא להתגבר על כל מעצוריי, ורק היה בי חשש מציק שמא התלכלך במגעו עימי, ובעוד התלבטותי גוברת, איך לומר לו שכדאי לנו ללכת לשטוף עצמנו, לקח תפוח־זהב מהקערה והחל קולף לי באיוושה רכה כבועל גם אותו באצהעותיו הדשחומות בעלות ציפורניים סהרוניות שצורתן מושלמת, ופלח לי פלח־פלח, צהבהבים, ואנו שוכבים בנשיקות שמצצנו יחדיו, פה אל פה, ואף בגבי ובעגבותיי העביר בצמרור את צינת ציפתו הלחה של הפרי, וריח שמן־אֵתרי מקליפתו היו נודפים עליי ליטופיו, ממש סך בו ידיו לאחר שחפר במבוכי גופי, וקינח בלובן הרך, הספוגי, ובתום חגיגת הפרי שעסיסו ניגר אליי, שב וחדר אף הוא בשנית אל תוכי, בוקע בי במגע הקטיפה. זיון התפוז הכפול קראתי מאז בזיכרונותיי לפרדס הסתרים ההוא שנכנסתי בו ברוח אחר־צהריים ירושלמית יבשה, אורנית ורחוקה מהדרי השפלה. אמֵן.

צלצלו בדלת הכניסה. “ששש…” לחש לי מוניק, “זה שום דבר, רק גברת חשבז באה לשתות קפה אצל גברת גינת, הן נפגשות, כל יום רביעי.”

ברוך תהיה לי מעתה, יום רביעי בשבוע.

אני גיליתי לו את נקודת החן בקיבורת הברך הימנית. מעודו לא הגיע לשם. לא שם לב. “המקום הזה שייך לי,” לחשו שם שפתיי בתאוות כיבוש דביקה של עסיס תפוז.

לראשונה בירושלים ראיתי את מוּנִיק במסעדה ללא שלט שכּוּנְתה “המרתף של איציק” ושכנה בקומת־מרתף ברחוב הילל, במבוא היכל “הבונים החופשים”, ומתוך כך שררה בה אולי אווירה של חשאיות וקהלה היה קבוע, רובו סטודנטים. בשעות הצהריים בלבד הוגשו בה ארוחות זולות, חצי מנה סטייק עוף על גריל עם תוספות, לחם מים וחרדל ללא הגבלה. מוניק ישב אצל שולחן סמוך וקרא עיתון־צהריים ומזג בקבוקון אורנג’דה כתום לכוסו מבלי לזכותו במבט. בטיפשותי פלטתי קול־אזהרה ואולם מוניק אף לא הרים מבטו לעברי והנה, כבדרך־פלא, תאמה טיפתו האחרונה של הבקבוק הנטוי את תכולת הכוס, עד גדותיה, כאילו נשמעו לו הנוזלים המבעבעים ונעמדו, הפטשי – – – ורק אז הרים לרגע מבטו מהעיתון, חייך לעברי בעפעפיים רועפים נשיקות של דבש, כאילו הוא זוכר אותי, ויותר לא שם לב אליי עד שנפגשנו בַּמֶּנְזָה ואורי בן עמי ערך היכרות בינינו.

מוניק היה בן־גילי ושנה אחת היה גם בן־כיתתי. למשפחתו היה פרדס גדול במושבה, נחלת סבו, ואולם הוריו כבר עקרו לתל־אביב ובנו וילה מודרנית, שהיתה בה שם־דבר, ונחשבו משפחה מאוד אריסטוקראטית ועשירה. בימי מלחמת העולם השנייה, לאחר שטייסים איטלקייים הפציצו את תל־אביב מבסיסם בלוב והרגו בה יותר ממאה איש, עברה־חזרה המשפחה במכונית הסקודה שלהם לבית סבו של מוניק במושבה. אז למדנו יחד שנה אחת.

הוא לא זכר אותי. בירושלים.

גם לא כיצד פעם, לאחר שמשך בתלתליי הצהבהבים, חרתנו יחד שמותינו בגזעו הרחב של אחד משלושת עצי האקליפטוס העתיקים, בחצר בית־הספר, ליד סוללת ברזי־המים, ואני, בחשאי, נשתהיתי בערב, לאחר הלימודים, והוספתי צורת לב סביבנו. מאז התקלף העץ פעמים רבות, עד שנכרת.

ולפנות ערב היו העגלות חורקות הגלגלים במשעול העפר הכבוש, עוברות ליד ביתנו, עמוסות ירק טרי שריחו חמצמץ קצוּר, והעגלונים מזרזים: “דִיוֹ! דיו שחורקה! – – – דיו לבנה – – – דיו אדיר – – – הוֹיְסָה, הוֹיְסָה – – –”

חזרתי לחדרי לחדרי בהרגשה נפלאה: יש לי חבר! יש לי חבר! – השארתי לו את מיספר הטלפון שלי והתנשקנו ארוכות בחדרו, לפני שנפרדנו, הפטשי – – –

למחרת לא צילצל אליי. כך התחילה פרשת התאהבותי הבזוייה בו, השתפלותי, הייתי מטלפנת אליו מדי יום, ואלמלא חששתי מאלמנת הדוקטור גינת שאהבה לפטפט איתי גרמנית, ומחברתה גברת חשבז בימי רביעי אחה"צ, הייתי עושה זאת יום ולילה ולא מניחה לו אפילו שעה אחת פנויה ממני. כתבתי למעונו מכתבים תקיפים, מפצירים, מתרפסים. עבדתי בהסתדרות הסטודנטים והשגתי כרטיסים לתיאטרון ולקונצרטים והייתי מנסה למושכו אליי דרכם, ולא הצלחתי.

נכון, עוד פעמים אחדות הייתי אצלו, ביוזמתי, באיומיי – – –

ועשה איתי חסד, לא גירש אותי, בכיתי משמחה כשנגע בי, כשדפק, בלי להתחשב, אבל תיכף הגעתי, מרוב התרגשות, הייתי מנשקת את כפות רגליו אילו הניח לי, הבאתי לו כרטיסים לקונצרט, והלך לאולם ימק“א עם החברה שלו, ירדנה אַרְלוּפִּי, מארלופי את מֶצֶ’קֶט, רואי החשבון של מועצת השיווק לפרי הדר, שעימה התחתן כעבור שנה שבמהלכה, במדרגות המוליכות אל דירת אלמנתו של הפרופיסור גינת, עלו וירדו עוד טיפשות אחדות כמוני, שאותן חנן במשכב על סדיניו הטריים, המדיפים ריח עשן חמצמץ, ואולי גם בסדקיהן תחב ליטוף פלחי תפוחי־זהב מפרדס אביו בטרם יאכלום יחדיו. אבל, הפטשי – – – בזמן האחרון, כל פעם שאני מתעטשת אני מרטיבה טיפות אחדות וצריכה להחליף תחתונים, הפטשי – – – בשנה בה הקורפוס האפריקני של רומל שעט במידבר המערבי לעבר אל־עלמיין והקורפוס של פון־פאולוס נלחם בטאלינגראד, ושניהם איימו, מה שלא הרגשתי אז, לפצח כמו בצבת את קיומי הזעיר בארץ־ישראל, וחבר של אבא איבד את עצמו לדעת ברובה־ציד, לילה אחד, בבית־חרושת לספירט שהופק מקליפות תפוזים, שלא היה אפשר לייצא אותם בגלל המלחמה, והצוללות האיטלקיות בים התיכון – – – אני, למדתי בכיתה אל”ף במשמרת שנייה, והימים היו מחשיכים מוקדם, צמרות איקפליפטוסים מאוושות בחצר ושמיים מעוננים סוגרים עלינו מבעד לחלונות הצריף ואני יושבת מול כוס אלומיניום מלאה חלב קר שנמזג מקומקום אלומיניום כרסתני, חבוט צלקות; מעודי שנאתי חלב טבעי ולא בא אל פי מאז חדלתי לינוק משדי אימי אשר ציידה אותי בשקיקית־נייר ובה כפית אבקת־קקאו בלולה בשתי כפיות סוכר, וגם לאחר שבחשתי את התערובת הזו בכוס – היה טעם החלב רע מאוד, ובאותה שנה, אלף תשע מאות ארבעים ושתיים, כאשר כבר היו מתים ברעב־בלבד אלפי ילדים בני־גילי, אצלנו בבית הורידו על כך מסך כבד, ואני כל דאגתי היתה לבלוע את החלב החום, הקר, שהבחישה העלתה בו בועות־קצף מבחילות, ומדוע לא הירשו לי לצאת, אפילו לשירותים, לפני שסיימתי את שתיית החלב, והייתי מתאפקת על מושבי וקרובה להקיא עם כל לגימה, ובלילות חזרתי להרטיב, וחלמתי על קצינים גרמניים קרחים וחזקים בעלי ידיים בוטחות ועורף סמוק־עבה, במדי אס.אס. מגוהצים, שבאים לקחתני ואומרים שהם דודים שלי ואינני מצליחה להסתתר מפניהם בסבך השיחים בחצר, היכן שדוגרות מסתתרות מדי תקופה ומופיעות לפתע עם להקחת אפרוחים קטנטנים. צהבהבים, ואני מפוררת למענם ביצה קשה לפתיתים ומאכילה אותם מכף ידי למען יתחזקו ומלטפת את פלומת שערם הרך, המשיי, כמו לפני ימים אחדים בתל־אביב שטמנתי, כנראה, ביצה בעציץ על סף החלון המזרחי והנה קרום האדמה התרומם, חי, כנושם, ובמקום ציץ־נבט בקע אפרוח צהבהב מן הביצה שהיתה מופרית ונתחממה בשמש והוא עמד על העציץ, מנופף בכנפיו הזעירות, כגידם, ואני נבהלתי לאוספו אליי בטרם יפנה מעט לאחור וייפול מן העציץ גובה קומות אחדות ארצה ויתמעך, והתעוררתי – – – לילה אחד חלמתי שאתם, האיכרים, עומדם לשרוף עלינו את ביתנו הקטן במושבה, בגלל אימא שלי – – – ואתה הסברת לי כי למרות שזה שנים רבות כבר אין מרתיחים כביסה בדוד על מדורת אש, בחצר, בתל־אביב! – – – יודעת אימך את החולשה שלך לריח העשן הטרי ומבקשת מן העוזרת להצית מדורה קטנה בפינת הגינה של ביתכם כל פעם שכלי־המיטה היו פרושים בחוץ לייבוש. הפטשי – – – עכשיו, אחרי שקראת כל מה שהתחלתי לכתוב לך, שהתחלתי עוד לפני שנים, שניסיתי, והפסקתי, כי אני לא סופרת, כמו החבר שלך, אורי בן עמי, אני יודעת שזה נשמע חרא, לא מסביר את האסון שקרה לנו, לא רק שהתעלמת ממני, גם נסתיימה אז עבודתי בהסתדרות הסטודנטים בירושלים והייתי צריכה לחזור לבקש טובות מאימי, אבא נהרג בתש“ח, מה ששנאתי. ויתרתי על כבודי והלכתי לחפש עבודה בלשכה של הסתדרות הסטודנטים ושלחו אותי לעבוד בתור עוזרת תיוק, לפי שעות, במשרד החקלאות, ליד מגרש הרוסים. יום אחד הבאתי מהארכיב, שאווירו היה דחוס נייר ישן ועובש, את התיק של מתתיהו קוֹרַלְסְקִי ונדהמתי לראות בדמותו אותך עומד מולי, רק קצת יותר עבה ומבוגר, שזוף כמוך, מתולתל ורקותיו מאפירות. נודף ריח פריחת פרדסים מבושמת. זה היה אביך. הבוס העצוב והחרוץ שלי, יקותיאל אדמתי, כירכר סביבו, שהרי אביך היה לא רק גבר נאה אלא גם אחד מראשי התאחדות הפרדסנים. מוניק, דמותך ודמותו החלו מתערבבות אז בדימיונותיי עד כי לא ידעתי אם נקמה תהא זו או תקופה חדשה, נפלאה, בחיי. ובפעם הבאה שהופיע מתתיהו קורלסקי אצל אדמתי, סידרתי כך שיוודע שאני מחפשת טרמפ לשפלה בסוף השבוע. מאז אותה נסיעה, שבה עצרנו ברמלה לאכול במסעדה מזרחית מפורסמת בסיטמטה שבכניסה לשוק, נעשו ביקוריו של אביך בירושלים תכופים, תחילה בשעות אחר־הצהריים, בחדרי שהלך והתמלא תפוזים טריים מפרדס קורלסקי שלעיתים הייתי ממלאה בהם את מיטתי ומנשקת אותם בלילות, ולימים בחדר במחון “מוריה”, שהיה אז, אתה זוכר? – מלון קטן וצנוע במורד קטע הרחוב קינג ג’ורג', בואכה תחנת הרכבת, ששמו טרם שונה לקרן היסוד; אני הייתי ישנה אצלו, ומבלי שתבעתי זאת הציע לתמוך בי ואפשר לומר שמימן אותי כל אותה תקופה, מחוץ לשכר־הלימוד ששילם משרד־הביטחון, וכשנפתחתי אל מתי הפסקתי לעבוד אצל אדמתי, שטען כי באשמתי נעלם תזכיר שעדיין אסור היה להביאו לידיעת מועצת השיווק לפרי ההדר, ובייחוד לא לידיעת “האחים קורלסקי, משווקי הדרים בע”מ”, ששלטיכם היו פזורים אז על פני פרדסים ובתי־אריזה רבים באיזור השפלה, ועד היום אני זוכרת מה היה כתוב במסמך ההוא, שנתתי לאביך, בעונה זו, עונת אלף־תשע־מאות־חמישים־ותשע־אלף־תשע־מאות ושישים, עלה היבול הכללי ברוטו לחמש מאות שמונים ושלושה אלף טונות, שווה לארבעה־עשר מיליון ותשע מאות אלף תיבות ממאה שמונים ושישה אלף חמש מאות ארבעים וארבעה דונם פרדסים, מהם מאה עשרים ושישה אלף שלוש מאות שלושים ואחד דונם פרדסים ותיקים ושישים אלף הפטשי – – – מאתיים ושלושה־עשר דונם פרדסים צעירים. מכאן ואילך היבול יגדל מדי שנה בשנה וכעבור שמונה עד עשר שנים הוא יגיע למיליון טונות ברוטו, שווה לעשרים ושבעה מיליון תיבות. במדינות הקלאסיות לגידול הדרים אשר באגן ים התיכון – ספרד, איטליה, מרוקו, אלג’יר, תוניס, קפריסין – וכן המדינות שעלו מקרוב על מפת גידול ההדרים – – – מה קרה לנו, מתי, מה קרה? – – – טורקיה, יוון, לבנון ומצרים – תפוקתן גדלה גם היא במידה שווה, אם לא במידה גדולה יותר משלנו. יש אשר יטענו בצדק כי אוכלוסיית אירופה גדלה גם היא משנה לשנה וסטאנדארד החיים בה עולה, בל"ג בעומר צעקו לי הילדים מול המדורה: היטלר הדוד שלך! – אוֹלֶה! אוֹלֶה! – – – ברם, הסטטיסטיקאים מלמדים, כי קצב העלייה השנתית של יבול הפרי הכולל היא כדי עשרה אחוז בשנה. בשנה. בשנה. והוצאות הייצור שלנו, בעיקר מפני ההפרש בשכר־העבודה, הן היקרות ביותר באגן ים התיכון. נמצא, כי הפרדסנות שלנו עומדת בפני שנים קשות וכבר מתחילים למתוח ביקורת על האחראים לבולמוס הנטיעות – – – מוניק – – –!

במקביל המשכתי לעבור על פני חדרך, משאירה לך מכתבים בתיבת־הדואר של אלמנת פרופסור גינת, מכוערת לא הייתי, אתם תמיד נמשכתם אליי כאילו אני צופנת איזה סוד, זר, שלפענחו עליכם לחדור לתוכי, ודווקא כאשר קשריך עם ירדנה ארלופּי נתהדקו וכבר עמדתם להינשא, היית לפעמים בא אליי, תמיד בלי להודיע קודם, כמנסה למצות אצלי עוד משהו מחייך הקודמים בטרם תיסגר, לעד, כך חשבת אז. אני לא נזהרתי. מפני שניכם. חייתי חופשייה לגמרי. מי שבא – בא. אבל, כמו היה הסכם ביניכם, מעולם לא נפגשתם, אתה ומתִי אביך, בחדרי. את אביך – – – אותי לא תסחטי, שיקסעלה, כמו שסוחטים תפוז – – – הייתי מכריחה מדי פעם לצאת איתי לסרט, למסעדה של כהן ליד אדיסון או לרקוד במַי־בַּאר, והוא ניסה להסתיר ממני את חששותיו, רומז שמדובר באימך, הנמצאת בתל־אביב, וחושב שאני לא יודעת שהוא חושש לפגוש בך, ובכלתך ירדנה ארלופי, מארלופי את מֶצֶ’קֶט, משרד רואי־החשבון של מועצת השיווק לפרי ההדר. מוניק, אתה התחתנת עם ארלופי במלון השרון בהרצליה, שהיה אז שיא הלוקסוס, ואני גיליתי שאני בהריון. מתִי נהרג בתאונת־הדרכים כשחזר בליל ערפל ממני, מירושלים – לאחר שאימך הזעיקה אותו בטלפון. רק הוא ידע שהריתי. אני עזבתי את ירושלים, מיואשת, בעזרת החבר הצבטן שלך אורי בן עמי, שלא היסס לנצל אותו בהריוני (שמעתי שהוא טוען, מאז, כי יש לו בת יפהפייה ממעריצה באחד הקיבוצים) ובעזרת קשריו עם הקיבוצים הרבים שבהם הִרצה – עברתי לגור בקיבוץ בצפון הארץ, שם ילדתי את בתי, אסנת, התחתנתי עם בחור שקט בשם צבי, שנהרג במלחמת ששת הימים מבלי שהיו לנו ילדים. בחורף היה אגם החולה שב ומציף את השדות עד לבתי הקיבוץ ממש, ואני בוססתי בשלוליות במגפיים, נושאת את אסנת הקטנה מבית־הילדים אל דירת־האלמנוּת שלי, ובחזרה, תחת שמיים אפורים, בוכה בסתר. אליך לא התקשרתי. נשבעתי שלא. יכולתי להתחתן שוב, אחרי צבי ברמן. אסנת אהבה אותו מאוד. רק שנתיים שלוש הוא היה לה אבא, ונתייתמה בשנית. חיי עם צבי היו נסבלים. זהו. אימא שלי היתה אומרת: כשיש אהבה בין שני בני־הזוג, תמיד אחד אוהב קצת יותר. תיזהרי שלא תהיי זו את. לא יכולתי לחבב את עורו הבהיר, המנומש, את ידיו הגסות, גבותיו הלבקניות וכל הווייתו הצהבהבה־מוכה, טובת־הלב. תמיד נדף ממנו ריח דגים. היה לו אבר קצר ועבה, אתה צוחק? – כשהוציא ראשו – דמוי דג, פֵחְסְסְ – – – ונוסף על הכול – היה עקר. עשינו בדיקות, הוא ואני, וכשזה נתברר אימץ את אסנתי והעניק לה את שם־משפחתו, במקום זה שלי. יכולתי להתחתן אחרי צבי, במשק, היו לי כמה מחזרים, צעירים ממני. כן, גברים צעירים אהבו אותי. אהבתי את הגליל, הזדיינתי על ימין ועל שמאל, מוּנִיק, אבל בלילות היה תופס אותי אי־שקט נורא, מין בצקת־מוח, כמו לפני ביוּץ, ושנאתי את החורף, והבוץ, ריחות המידגה והנעליים הגבוהות. היתה לי עכשיו גימלה של אלמנת־מלחמה, עזבתי את הקיבוץ ועברתי לגור בתל־אביב עם אסנת, לא רחוק מרב־הקומות שניצב היום על מקום הווילה של משפחתכם. אסנת גדלה, לתפארת. יום אחד הביאה אלינו הביתה חבר חדש מרמת־השרון, יפתח קוֹלָר – ולנגד עיניי ניצבת שוב, צעיר מכפי כל מה שזכרתיך אי פעם, מתולתל, בחיוך צחור־שיניים ובעור שחמחם־עדִין כשל נסיך מזרחי – אתה מוּנִיק, מוניק שלי – – – זה היה בנך, יפתח, יפתח קוֹלָר. מדוע שינית את שם־המשפחה? מה רע היה לכם בקורלסקי? אתם לא סתם שם־משפחה. אתם גזע. היסטוריה. אתם הגזע, הצינור והזין – – – שקשר אותי לארץ־ישראל. אצלנו בבית חיים חופשיים ויפתח נשאר לישון אצל אסנת, בחדרה. יכולתי לשמוע בלילה את אנחות האהבים שלה, שלו, להריח את אד זיעתם המתפשט בדירה, התאפקתי שלא להתעטש, רטובה כולי ונחרדת. אסנת, אם אינה אחותו, דודתו היא. מעולם לא גיליתי לה שאינה בתו של צבי ברמן, הגיבור, מהמידגה, מהרמה הסורית. מעולם לא ידעת אתה, באבלך, אחר נישואיך ומות אביך, שאני הרה. הכול, הכול רבץ על מצפוני, הפטשי – – – הפטשי – – – אני דווקא אוכלת הרבה תפוזים, גם בקיץ שותה מיץ טרי, אבל סובלת מהצטננות כרונית. חוסר ויטאמינים. אולי, תסלח לי רגע, אני מוכרחה להחליף –

טוב, תגיד –

מה היה עליי לעשות?

מוקדם בבוקר היתה אסנת שלנו יוצאת רחוצה, מגוהצת ורעננה במדיה, למשרד בקריה שבו עשתה את שירותה הצבאי. שפעת תלתלה הזהבהבים פורצת מתחת לכובע. כשהיתה עוברת ברחוב, הסתכלו אחריה. בקולה המתפנק, הבטוח בעצמו, הפצירה בי להכין ארוחת־בוקר טובה ליפרחי שֶׁלְךָ, הישן, שמאוד מצאתי חן בעיניו – – –

אמרתי יפרחי?

הפטשי – – –

תשתה עם לימון? אתה יודע, ברחוב שפירא, לא רחוק מהממקום שבו עמד הבית של סבא שלך, ניצב עד היום עץ איקליפטוס לבן, ענק, ולעלים שלו ריח לימון. לפעמים הייתי עוברת שם, מבקרת את אימי הזקנה וחופנת מהמדרכה עלים אחדים, שיהיה לתה, עד שחזרה למות בארץ אחרת כדי שבגורלה לא יפלו חיבוטי־הקבר של תרזה אנגלוביץ'¹. ערב אחד עברתי ברחוב מוהליבר על פני הנפחייה הגדולה, שם בער הכבשן ונשף מפוח ענק והיכו פטישים על סדן צלילים־צלילים לפרזל פרסות סוסים עד מאוחר בלילה, וילדים ציירו על פניי קווים שחורים וברחתי הביתה בוכייה.

פחדתי שאסנת תגדל עקמומית כמוני וקופצת על ברכי כל גבר מבוגר ממנה בחפשה את דמות האב החסר לה, אך לא! – הילדה הזו, בעורה השחמחם, הנהדר, בשפעת שערה הזהוב, ועיניה החומות, כשלכם, לא שלי – – – לא ידעה שעה של צער מימיה. כולם חיבבו אותה. תמיד היתה אופטימית, אתה יודע שילדתי אותה, זאת שכחתי לספר לך, בניתוח קיסרי? מדי שנה, ביום הזיכרון, היינו נוסעות לטקס משפחות הנופלים ברמה ואחר־כך מניחות זר על קברו של צבי, בקיבוץ.

נכנסתי לחדרהּ בבוקר, בכתונת־הלילה של אסנת, בטבעיות, כאילו בשם בתי אני, ראיתי את הניצוץ בעיניו, הנער המסכן, רק אני ידעתי, טוב ממנו, מה אתם אבותיו מחפשים, מה אתם אוהבים אצל אישה, במיטה, מחוץ לריח העשן במצעים ושביל קליפת התפוזים. רק אני ידעתי, כמוני עם מתי, סבו, אביך – איזו מזימה אפלה מעוררת אותו לקראתי, אימא של אסנתי, אסנתי – – – שבועות אחדים נמשך החלום. אהבתי את אסנת. התאהבתי ביפתח שלך. בלילות הייתי שומעת אותם, מתעלסים. בבקרים הייתי קופצת למיטתה־מיטתו, בעודה חמה, ומקווה שאת מיטב אונו שמר עבורי, כאילו בחברתי, באור, הוא מרשה לעצמו כל שלא העז עם אסנתי, בחשיכה, ביודעם שאני שוכבת, ערה, בחדר הסמוך – – –

הפטשי – – –

מוצץ אותי ומסייר בתוכי, יודע שאני רחבה מאוד, הו, אלוהים, כמה אני רחבה – – – והוא מחפש בי את אסנת – – –

יכולתי ללדת אותו אל תוכי, לבלוע, מוּניק, אהובי שלי – – – אל תבכה, לא, לא! רק לא דמעות – – –

קניתי בקבוקון אורנג’דה רק כדי לראות, בבוקר, עיניו בעיתון, אותך מוזג מבקבוק לכוס מבלי להעיף בהם שניהם עין, כקוסם השולט על הנוזל הקופא כנד למגעך, ולא הבין מדוע באמצע הקריאה קרעתיו מן השולחן והתנפלתי עליו להוטה, מיוחמת כנערה צעירה שזו לה פעם ראשונה להיפתח אל אהוב־ליבה – – – חלחלת מותניים ומפזרת רגליה כיוצאת במחול – – –

חטאי עימו היה גדול משל אסנת, שלא ידעה, רק נמשכה אל יפתח באותה תשוקה נוראה שלי אל משפחתך, ואני חיכיתי לעונש, כדי לגאול אותה מתוצאותיה – – – מבלי שתדע דבר – – – מבלי שתסלח לי, לעולם ולעולמי עלמיא – – –

בבוקר בו סילק סגן־אלוף אליהו אדמתי את אסנתי היפהפייה שלי מהמשרד שבו שירתה בקריה, מפני שאיחרה, והיא חזרה הביתה מיואשת, בוכה, כנראה, שלא כדרכה – – – זאת כבר לא יכולתי לשמוע היטב משום שאותה שעה הייתי כורעת על ארבעתיי ערומה במיטה, ויפתחי על ברכיו קורע אותי מאחור, וצועק, לפי בקשתי, "דִיוֹ סבתא! דִיוֹ! – – – " ומתכופף ותופס בשדיי הנטויים כמו מושכות וסוחט בין אגודל לאצבע את פטמותיי העבות, הזהובות, שאתם השתגעתם אחריהן, ומכאיב־משפד אותי בחיצי־אש שפולחים את חלל גופי לעבר אחוריי – – – וזו צועקת, "אימא זונה אחת – – – " ופורצת ביללה של טירוף ורצה טורקת את הדלת, החוצה, החוצה – – – מי יודע מה היא מסוגלת לעולל לעצמה – – –

לא מוניק, לא! – לא!! – לאואואו – – – –

1985

הלכתי לחנות הכלבו לקנות לי זוג גרביים. מטבעי אני זקוק לגרבי צמר כדי שכפות רגליי לא תסרחנה. אין לי בעיות של הזעה באצבעות כי קיץ ממילא אני הולך בסנדלים ובחורף תמיד קר לי ועד שאצבעות רגליי אינן מפשירות, ראשי כואב ואני מסתובב צמרמר וסהרורי־למחצה ואיני מסוגל לעבוד בשום דבר.

נכנסתי לחלקת הגרביים וראיתי כדורסלן שחור מודד זוג גרביים לבנים, עבים, במותחו אחד מהם לאורך קרסולו, ניצב כפוף על רגלו השנייה. קינאתי בו. חשבתי לעצמי, כיצד כדורסלנים, כדורגלנים, כשנמצאים בערים רחוקות, במסעותיהם, יורדים מבית־המלון לחנות כלבו גדולה ומודדים גרביים עבים, שבולמים בעיטות ומגינים על האצבעות הרגישות בתוך נעלי ספורט מן המין המשובח ביותר. כיצד הם נהנים מן העובי, הרכות, השזירה, הצמידות של הגרב, כצייד הבוחן את נשקו ותחמושתו לפני צאתו למסע ציד או כמטפס־הרים הבודק את ציודו בטרם יעפיל.

חשבתי שהם נהנים לבחור גרביים יותר מאשר לבלות עם נשים זרות, רחוקות, ערב משחק מכריע לקבוצתם.

ומתי הם זורקים זוג גרביים ישנים? מתי נפרדים מהם? שאיבדו את עוביים, את גמישותם?

הסתכלתי בכדורסלן השחור ובקווי הרוחב הכחולים שעיטרו את גרביו הלבנים, שמתח לאורך קרסולו, וכה שקוע הייתי שלא חשתי בהתקרב אליי נערה ששערה חלק ושופע על גבה וביקשה ממני גרביים.

תחילה לא הבנתי את בקשתה כי חשבתי שהיא מתכוונת לגרביים שמודד הכדורסלן השחור וכבר רציתי להפנות אותה אליו, שתבקשם ממנו, אך פתאום הבנתי שהיא אינה הנערה המוכרת כאן אלא סבורה שאני הזבן הממונה על מחלקת הגרביים, והאמת, דבר זה לא הפתיע אותי כי אני אדם בעל פרצוף מחוק, אדם לכל עת. פעם, כשהייתי סטודנט בירושלים, עמדתי ברחוב בן־יהודה ליד קפה “עטרה”, משם יצאו המוניות לתל־אביב. ניגש אליי ירון לונדון, שהיה סטודנט אף הוא, ושאל אותי מתי אני יוצא לדרך. פעם אחרת עמדתי ליד קו 16 שהוביל מהקמפוס בגבעת־רם העירה, הסתדר מולי תור של סטודנטים, והראשונים הוציאו דמי־נסיעה ונתרעמו מדוע אינני פותח את דלת האוטובוס. יום אחד התנפלה עליי בחורה כהת־פנים בתחנה המרכזית בתל־אביב וטענה שאני הוא הגבר שאנס אותה. בדי עמל ברחתי משם, נחתי רגעים אחדים בחצר סמוכה לבית־דפוס, אחר־כך יצאתי ועברתי על פני צמד שוטרים שחיפשו אחריי, כנראה, והם כלל לא חשדו בי. לא פעם, בחנות כלבו, כשאני עומד ומסתכל באנשים, חושבים שאני קצין־הביטחון ופעם אף ראיתי מישהו מחזיר מכיסו למדף צרור ממחטות חדשות לאחר שהבחין כי אני מסתכל בו.

“כדאי לךְ לקחת גרבי־צמר עבים,” חזרתי, במהירות האור, מכל הרהוריי אל הנערה. “זה הכי מודרני עכשיו. חצ’ה טוריאן גורבת רק גרבי צמר לבנים. זה הסטייל שלה.”

מאיפה היה לי הביטחון הסהרורי שהנערה היא חצי־משכילה וכי השמעת שם קצת מוכר לה, אך בהקשר אחר, תיצור בה את התגובה הרצויה?

“דווקא טוב,” אמרה בו“ו שיש בה גם טעם בי”ת ופ"א רפות כמו רמז לנשיקה מצמררת, ואני הלכתי פסיעות אחדות אל הדוכן שלידו הניח הכדורסלן השחור את זוג הגרביים הלבנים, שלא לקח, והרמתי אותם. עדיין היה בהם ריח אצבעותיו הארוכות, השחורות־ורודות; של מעט זיעת ספורטאים וטבק; ובנקבותיהם העמוקות, המוצלות, כאילו נותרו עקבות היד שבבודקו אותם השחילה פנימה.

שבתי עם הגרביים הלבנים, העבים, אל הנערה והוריתי לה לשבת כדי שאוכל למדוד לה אותם. היא השילה את נעליה, נעליים שחורות, רחבות, עשויות עור דק, גבוהות ובעלות שרוכים ארוכים, וסוליותיהן דקות מאוד. היא נותרה בגרבונים ועלה מהם ריח חמצמץ, תוסס, כמו מתוך שקיות הפוליתילאן השקופות, המלאות אשפה, שמניחות בעלות־בית עצלניות ליד פתחי דירותיהן, בחדרי־מדרגות של בתים משותפים.

“אי אפשר למדוד כך,” אמרתי. "מוכרחים לרחוץ לך את הרגליים, קודם – "

“דווקא טוב,” אמרה. “מרענן.”

רמזתי לה לבוא אחריי, בגרבוניה המלוכלכים, על פני רצפת השטיח הרכה של חנות הכלבו הגדולה, ונכנסנו לשיארותי הנשים. היא הרימה רגל ימין, ואחר שמאל, מעל לכיור, והיה עליי לפשוט את גרבוניה כדי לשטוף היטב את כפות רגליה במים ובסבון. אצבעותיה היו נאות למדי, ילדותיות, ללא צבע. הגרבונים היו במצב כה גרוע שזרקתי אותם לפח שבפינה. היו אלה גרבוני מכנס, ולהפתעתי לא לבשה דבר מתחתם.

לפתע נשמע קול הורדת מים באסלה ואישה מבוגרת יצאה מאחד התאים וכשראתה אותי החלה לצעוק:

“חוצפה! מי הירשה לכם לעשות את זה פה?”

“גברת,” עניתי לה בנימוס, בלי להיעלב. “הנהלת הכלבו אינה מרשה למדוד גרביים ברגליים לא נקיות. את חושבת שזה תענוג בשבילנו? אבל תגידי בעצמך, מה יותר טוב – שהילדה היתה נשארת באצבעות מלוכלכות?”

הגברת מילמלה משהו והסתלקה מהשירותים בטריקת דלת, ואני סיימתי לרחוץ את כפות רגליה של הנערה וניגבתי אותן במגבות־נייר מן המתקן שעל הקיר ויצאנו יחד כשהיא הולכת אחריי יחפה על פני רצפת השטיח הרכה של חנות הכלבו, וחזרנו אל מחלקת הגרביים שם חיכה לנו זוג הגרביים העבים שמדד הכדורסלן השחור; ואני הושבתי את הנערה וישבתי לרגליה כששערה הארוך מלטף מעט את מצחי בעת שהתיישבה ואני –

קצת התפלאתי שהיא ערומה מלמטה והשיער הגולש שלה כאילו בוקע מגופה ופורץ שוב החוצה באותו גון ערמוני עמוק, חום־ארגמן, וגרבתי לה היטב את גרבי הצמר הלבנים בעלי קווי־הרוח הכחולים בקצותיהם, תחת לברכיים, אלא שעליה הם הגיעו כמעט עד לסובך שוקיה, והנעלתי לה את נעליה הגבוהות, רכות־העור, ששחורן הלם את לובן הגרביים, והידקתי וקשרתי את השרוכים הארוכים, והיא הודתה לי בחיוך מתוק, ואמרה שמעודה לא נתקלה בשירות כל־כך נחמד בחנות הכלבו הזו, וכי הגרביים שבחרתי לה הולמות אותה מאוד שהיתה מוכנה להצטלם, כמו חצ’ה טוריאן, לתמונת פרסומת בתור דוגמנית גרביים, ואמרה שלום, שוב בבת־צחוק מלאכית, ויצאה מהמחלקה.

אני עקבתי אחריה, ממחלקה למחלקה, ובמדרגות הנעות, עד ליציאה. אינני יודע אם החלפת גרבוניה המלוכלכים בגרביים החדשים, או היותה ערומה מלמטה, או שאני אמרתי לה שאין צורך לשלם בשיטה הזו של החלפה ושטיפה –

היא יצאה מפתח חנות הכלבו מבלי שנעצרה באחת מן הקופות הרבות כדי לשלם!

ואני אחריה.

לא הספיקה להרחיק צעדים אחדים במדרכה ההומה, ברחוב ההולך ומואר בשעה ראשונה זו של לפנות־ערב מוקדם, חורפי – והנה שני מלאכי־חבלה, אנשי חברת־שמירה אזרחית, מן החנות, קפצו אחריה, קוראים לה לעצור, צועקים –

"בחורה! הֵי בחורה – "

“הגרביים!”

"הקבלה – "

“גָנָבָה!”

אך זו, שקטה וחולמנית כפי שהיתה עד כה, בהניחה לי לשטוף את כפות רגליה ולגורבה ואף להתבונן אל בית־סתריה בלי רתיעה –

קפצה בניתור אחד, שפעת שערה השחור לעת ערב מתבדר אחריה כשולי גלימת־פלאים, כטסה באוויר, ולא הספיק האחד מבין השנייים להניח עליה את קצות אצבעותיו, והיא פרחה לה –

נעלמה.

ואני אחריה.

מרחוב לרחוב. עלתה לאוטובוס. אני אחריה. ירדה. ירדתי. הדרמנו. הדרמנו. הגענו לעיר אחרת. שכנה. החלה פוסעת ברחוב ארוך, חשוך. ואני אחריה.

לבסוף בקטע ריק מאדם, נטוש, הדבקתי אותה. ניצב לפניה. חוסם את דרכה.

“מי אתה?” לא הכירה אותי.

“אני מהחנות. החנות הגדולה.”

“עזוב אותי!”

“תחזירי את הגרביים!”

“אני לא יודעת על מה אתה מדבר. תעזוב אותי.”

“את גַנֶבֶת. גָנַבְת אותם!”

“תזוז ממני!”

"אני מהחנות הגדולה – " לא זזתי. תפסתי אותה. בכוח. הדפתי אותה לעבר פתח אחורי של חצר סמוכה, ליד עץ. היא התנגדה. שרטה. אבל לא צעקה. בטח פחדה. ידעה היטב שהיא גנבת. הידקתי אותה אל גזע העץ. הרמתי רגל שמאל שלה ומשכתי בכוח את הגרב שהיה גדול וזוהר בחשיכה כאילו שוזרו בו חוטים פוספוריים לבנים, משכתי יחד עם הנעל, בלי להתיר שרוכים, בלי לשים לב לידיה המכות ושורטות בשתיקה נואשת על ראשי, חלצתי את הגרב מתוך הנעל, זרקתי את הנעל מרחק צעדים אחדים אל פנים החצר החשוך, קשרתי את ידיה בגרב ועתה יכולתי לחלוץ ביתר קלות את הגרב מרגל ימין שלה, שהרמתי, היא היתה רטובה, חלצתי את הגרב וזרקתי גם את נעל ימין שלה אחרי נעל שמאל, התרתי את הגרב שקשר לרגעים אחדים את ידיה, והסתלקתי, מרחיב צעד, בהותירי אותה מאחוריי יחפה, ערומה מלמטה, ומחפשת ודאי, בחשיכה הקרה, את נעליה השחורות על פני רצפת החצר האחורית.

הגעתי לתחנת אוטובוס מוארת כשהגרביים המגולגלים בידי. ידעתי שהיא לא תרדוף אחריי. חיכיתי שעה קלה עד שהאוטובוס הגיע. תחילה חשבתי לחזור לחנות הכלבו הגדולה ולהחזיר את הגרביים, ואולם השעה היתה כבר מאוחרת והגרביים מצאו מאוד חן בעיניי, מההתחלה. אני גורב אותם עד היום וחש עצמי כמו ספורטאי אמיץ, מצטיין. יהיה לי קשה מאוד כשהם יתבלו כי בחורף תמיד קר לי ועד שאצבעות רגליי אינן מפשירות, ראשי כואב ואני מסתובב צמרמר וסהרורי־למחצה ואיני מסוגל לעבוד בשום דבר.

1986

מחזור שני

מאת

אהוד בן עזר

---

חדוות העלייה

מאת

אהוד בן עזר

כל השאלה היא למה אתה חי, אמר לעצמו כשהתעורר בבוקר בבית־המלון הקטן, ידיו עקוצות יתושים ועל פניו איזו פריחה לא ברורה שלא ראה אותה מהיעדר ראי בחדר, ורק חש בגירוי המשונה ובתפיחוּת השפה העליונה, וראשו היה כבד עליו מאוד.

איזה שקט כבד ומוזר עמד מסביב בחלל החצר הסגורה של האכסנייה הקטנה. שכניו לחדר כבר התלבשו ויצאו כנראה מזמן, מי לעבודת יומו ומי סתם כך להסתובב באפס־מעשה, לשמוע מה חדש במושבות ואולי גם ללכת ברגל אל אחת מהן. בשמיים הנמוכים עמדה איזו עננות לחה, שבישרה כנראה תחילתו של יום קיץ חם במיוחד. ועוד הפריע אך גם גרם לו הנאה משונה אברו הזקור שבמצב זה נתעורר עימו, כאילו אותם גירויים זרים של עקיצות יתושים ופריחת שפתיים נתנקזו אל המרכז המציק שבגופו וביקשו להשתחרר כאיזו רעילות דוחה־מענגת המחפשת לעצמה פורקן.

מראות יום אתמול שבו ועלו בו בבהירות מכאיבה בעודו מוטל פרקדן על מיטת־קרשים דלה זו שלחצה צלעותיו זו לזו והקפיאה גבו, ולא מקור, במשך הלילה. כשעבר במבוך הסימטאות המוביל אל האכסנייה, ועימו מורה־הדרך, אברך שפוף בעל לבוש מרושל, שהיה מזיע יותר ממנו־עצמו ומדיף ריח לא נעים, נתפקחה לה פתאום לנגד עיניו איזו קרחה בין שני עצים דלי־צל מוקפת בתים אחדים מסויידים שנשענו זה על זה כמעולפים באור שמש צורב. וברחבה ניצבו אתון צחורה, גבוהה, צווארה נתון בחבל הקשור לעץ, רגליה מפזזות על אדמת אבנים ואבק, ומאחוריה חמור לא־צעיר, דל־מראה, שחור, אוזניו קטופות פה ושם כמו נשכוהו חיות־טרף, וכולו רוח תזזית מן החום והמחנק הרטוב והוא מטפס עליהָ מאחור אך אין חפצו עולה בידו, בשום פנים ואופן, בגלל גובהה. וחבורת ילידים רעשנית צופה בהנאה בהצגה הזו, שעשוע שהמציאו לעצמם, ודומה כי נחלקים הם לשתי קבוצות באשר לסיכוייו של החמור העקשן לכבוש את האתון. קריאות הזירוז והעידוד סביבו דמו יותר לקולות לעג ושמחה לאיד. מבט עצוב ומטורף היה בעיניו השקטות של החמור, שכמו לא לקחו חלק בפרכוסי פלג גופו האחורי. מניח מדי פעם את לחיו על גבה של האתון הצחורה, ומתחכך בה ונחיריו נושפים בכבדות ומזווית שפתיו נוזל ריר צהוב־ירקרק, אך בעיטה של אחד הצופים באחוריו מחזירה אותו למאבקו המתסכל.

האברך ירק בחשאי אל העפר היבש ומשך אותו משם במהרה במלמלו, “תועבות גויים, תועבות גויים…”

“אחיי, בלכתכם עתה מזרחה, עליכם לזכור תמיד, כי מזרחיים אתם מלידה, מזרחה! מזרחה! אנחנו פנינו מועדות אל המזרח!” נתמלמלו פסוקים בפיו כאשר שטף פניו בעלי העור המגורה במים קרירים שהגיר מכד־חרס על קערה שהיתה אף היא עשוייה חרס חום־אדמדם, ולא נקייה ביותר. בארוחת־הבוקר הגישו לו פרי אדום־חמצמץ שהערבים קוראים אותו בַּנְדוּרָה ומתברר ששמו בעברית – עגבניה, והוא ירק, וצריך להמליחו היטב כדי לאוכלו, ועימו זיתים אחדים מרים כלענה, והוא הסתפק בלחם הטרי ובמעט קפה דליל שהדיף ריח לא נעים של חלב־עיזים. וכל אותה עת היה אברו זקור עדיין במכנסיו וחשש לא נעים החל עולה בו – שמא נעקץ בידי איזה חרק לא ידוע בשנתו, ומכאן הנפיחות המרגיזה.

“לאן אתה מתכוון ללכת?” שאל אותו בעל־האכסנייה. ספק מבקש לעזור לו, ספק מנסה לאמוד את מצבו על פי התשובה, ההביא עימו די כסף לשהות ממושכת, בטלה, באכסנייה?

“לפתח־תקווה,” ענה וולקוב כמובן־מאליו, למרות שזה עתה עלה בדעתו הרעיון לראשונה, כלומר, הרעיון להגיע למושבת הפרדסים הגדולה היה בדעתו מלכתחילה, אך לא תיאר לעצמו שיעשה זאת מיד בבוקרו הראשון בארץ, ולא ישהה ביפו כמה ימים, להכיר את אנשיה ואת מעט הפועלים והמורים היושבים בנווה־צדק.

“ולא תחכה לדיליג’אנס?”

“מתי הוא יוצא?”

"אחרי־הצהריים. בשעה וחצי, שעתיים – אתה בפיסח־תיקווה. לשלושה סוסים הוא רתום, המהיר הזה, ור' אפרויקה קוצֵ’ער בכבודו ובעצמו נוהג בהם. ותיק העגלונים היהודים הוא, זריז ואמיץ מאין כמוהו – "

“לא. לא אחכה.”

מדוע לא חיכה? שבה וכירסמה בו המחשבה שעימה נתעורר הבוקר, והגירוי המציק בעורו, ותפיחות הפנים, האם מבקש הוא לברוח ולצאת גם מעורו, שהיה עליו לנטל? או חשב כי שם, במושבה הגדולה, מצפה לו מעיין מים טהורים ויצוע רך ונקי ובית־אבן קריר ומחוטא מפשפשים ומשאר רמשים ומעופפים?

הוא קנה מעט חלבה ותמרים מיובשים וכיכרון שטוח וקטן של לחם, והניחם עטופים בתרמיל שאותו נשא על גבו. היתה זו בעצם כמין מזוודה רכה, עשויה בד גס, שהוא התקין לה שתי רצועות כתף, להקל על נשיאתה. על דרכו ניצב בצאתו האברך החיוור והכפוף־קימעה, שפניו מחוטטים, ועמד והביט בו ביגון, כאילו פרנסתו הולכת ומתרחקת מעימו.

“שמע,” אמר לו האברך, מקרטע אחריו בחול ונשימתו קצרה מהשיגו, “לא אתה הולך?”

וולקוב, ליבו לא היה להרבות דברים וענה בקצרה:

“לפתח־תקווה.”

“לפיסח־תיקווה?” התנשף האברך, “מה תעשה שם? בין ערבים? בַּפְּיוֹשׁ יָכֶּה על עקבך הערבי העובד מאחוריך בשורה, וחסל, לא תעדור עוד, וידיך ממילא תימלאנה אבעבועות.”

“לעבוד צריך.”

“לעבוד? אצלנו, ביום היריד, אתה שם מטבע בכיס הַטוֹז’וֹרְקָה, או במכנסיים, ‘מְדוד איוואן, מְדוד פֶּטקה,’ ופטקה ואיוואן מודדים, מתיישרים, ומה האצבעות ממשמשות שם בכיס? מציאה! מיד קונים את הבגד בכפליים מערכו ואין עומדים על המקח. אין עומדים על המקח כשהמטבע בכיס.”

מה זה רוצה להשמיעני? – הרחיב וולקוב צעדיו בחול, משתדל להתרחק מהאברך. הכול בטלנות. גלות.

“חשבתי, למה לך להתרחק מיפו? ימדוד עלִי, ימדוד סולִימן, ימדוד ג’וּחָא עם אַבּוּהוּ וְאֶמוֹ, ונוכל יחד לעשות איזו פרקמטיה. וגם מאחינו בני־ישראל היורדים לחוף יש לפעמים מעט פרנסה.”

“כגון?”

“כגון שמסייעים לפלוני למצוא אכסנייה בלא פשפשים וכינים ושאר רמשים, שלא נדע צרה שכזו, על כל שונאינו, אמן. שמעת, בבית־היתומים הגדול בירושלים, מענים את היתומות בלילות, ואין להן מושיע וגואל. בפני מי יתלוננו? ואחת, בהירת פנים כלבנה וצמה שחורה לה, עבה כחלה, ורגליים קלות כאיילה, זרקה עצמה מן החלון ומתה ויש אומרים כי עובּר נשאה בכרסה, מתת המשגיח רֶבּ… רֶבּ…” החל משתעל האברך וַכָּח בשיעול רע, חולני, “בכבודו ובעצמו! מדי לילה היה פורע כסותה, פורע, פורע, פורע…”

והאברך ניסה לגעת בו, להחזיק בכנף בגדו, שֶׁיאט צעדיו בחול. עורו של וולקוב נעשה חידודין־חידודין למגעו של הלה, ולריח הזיעה החמוצה שהדיפו בגדיו הכבדים, הכהים. הוא החליט להוציא בישליק אחד ולתת לזה כשכר־טירחתו מאתמול. בישליק, כך נאמר לו אתמול, כשהחליף את כספו המעט, הרי זה כמחצית שכר יום עבודתו של פועל. וזה נראה לו תמורה הולמת, נדיבה.

אך בטרם נתעשת לעצור, קפץ ממנו האברך הצידה, אל גפן סורחת בחולות, ובאולר קטן שמשמש גם לנטילת ציפורניים בצר אשכול ועוד אשכול צהוב־ירקרק עוטה כפור יבש, כמין אבקה לבנבנה, והגיש את האחד לוולקוב.

"קח, קח, תאמר ברכה ותלך לדרכך – "

מפזם ברכה ומבליעה ופורם באצבעות דקות, שסהרונים שחורים לקצות ציפורניהן, ענב אחרי ענב, וקולטם בפיו. “פורע, פורע, פורע… חה, חה, חה…” פרץ לפתע בצחוק לא בריא שמהדהדת בו איזו נביחה שחפנית, צרודה.

את הבישליק, שהיה מעוטר בפיתוחי חותמת מסולסלת של השׂולטן התורכי, תקע וולקוב לידו של האברך יחד עם האשכול הזהבהב, שנפל משום־מה ארצה, ומיהר להסתלק בלא נטילת שלום. עקבות שניהם, שהוטבעו בחול הפריך שקרומו העליון היה מוקשה מעט מטל־הבוקר שנתייבש, נתפצלו מעתה. המסלול האחד, הבודד, קדימה, לעבר הפרדסים החדשים של המושבה הגרמנית הצעירה, שֶׁפִּיפְפּוּף הגאזומוטורים המניעים את המשאבות בבארות למלא את בריכות ההשקאה, עולה מהם. והשני, שסב על עקביו ומצטרף בהיפוך־כיוון לשני המסלולים שהותוו קודם, וצועד בו האברך הלבוש שחורים עם הבישליק ושרידי האשכול בידו, חזרה ליפו, ועל פניו חיוך מוזר, מוזר, כמשתובב באיסור עם איזו יתומה, ומשתעל.

1981

---

עֶרְגָה

מאת

אהוד בן עזר

לילה. אני שומעת את רחש טיפות הטל הכבד הנספגות ברעפים ממעל, רעפי מרסֵיי בעלי גוון חום־צהבהב של חרס שרוף. כשיאיר היום, ושמש הקיץ תלכוד באורה החם את הגג, יתאדה הטל וקרירות נעימה תזלוף מחללו ותישמר בקירות אבני־הכורכר העבים של הבית, בלעדיי. מדרום, מכיוון טריק א־שוואכת, דרך השקתות, היא דרך־המלך העתיקה המוליכה ליפו, נשמעים ענבלי שיירות הגמלים העמוסים ומדי פעם קולות שירה קטועים של מוביליהם, המפיגים את שיעמום הדרך ואולי גם אימת החשיכה בזימרה חד־גונית הנשמעת לעיתים נשית, ותאוותנית, דווקא מגרונות יהם של גברים.

בני־הבית ישנים ורק אני ערה וכבר אשמורת שלישית לפי צלצול השעה באורלוגין שעל הקיר, במסדרון. עוד מעט יאיר הבוקר ותישמע קריאת התרנגולים בחצר ובחצרות הסמוכות וצפצוף הציפורים המתעוררות בחגווי הגגות ובצמרותיהם הענפות של עצי התות ובחביון הברושים ודקלי הוואשינגטוניות.

רק עוד שעת לילה אחת אשהה כאן. לֵילִי האחרון.

מה יפים היו פניו של אביתר בראותי אותו בפעם האחרונה, עם אביו, בבית־הכנסת הגדול. אני ישבתי עם אימי בעזָרה למעלה, מקשיבה אל המיית הקולות העולה מקרב האיכרים המלבינים בטליתותיהם ופניהם מביעים חג. פנים שזופים שנחרשו קמטים בטרם עת, ידעו רעב ומלריה ומות יקיריהם. מדי פעם נשמעת חבטת יד חזקה בדוכן־התפילה מעל הבימה המורמת, והושלך הס, ואני שומעת בשתיקה שנשתררה את קולו הנעלם של אלוהים, גבוה מעלינו, בתקרה בעלת הנברשות הרבות שהתקינה פקידוּת הברון, ומיד לאחר הדממה עולה המיית המתפללים ודוחקת את נוכחות האל שלי, הפרטי, הנאדר בכוחו הנעלם.

ואביתר ליד אביו, פניו שחומים, עיניו עליזות ותלתליו נהדרים, קצר־רוח לראותני, אחרי סעודת ליל שבת, עת נטייל בחבורה, הצעירים, אל כרם השקדים העומד עתה במלוא ירקותו, בגבעה, ויש הקוטפים את השקדים הרכים, הירוקים עדיין בקליפתם השעירה, ונוגסים בהם והפה מתמלא חלב בוסר בטעם מריר ומקהה שיניים.

קולות האסון וזעקות אימו ואחיותיו בקעו את שדרת הברושים ועצי האיקליפטוס שבמושבה ונתפזרו על פני כרמי השקדים והפרדסים החדשים שסביבותיה. בשובם הביתה, רק ישבו לאכול, התפרץ אליהם שכנם, ר' מוֹרְדְכֵה־בַּארֶל, הקרוי כך בקהל על שום שהוא עיקש כפרד – בַּעֶ’ל בערבית; הוא ר' מורדכה המפרנס בקושי את ילדיו הקטנים ואשתו החולנית, ופרדסו הצעיר עדיין אינו נושא פרי ויש אומרים שמעטים סיכוייו כי התעקש לנוטעו על כנות לימון מתוק ולא חוּשְׁחַשׁ – ובפיו זעקת תחינה – הפֶּרד ניתק ממקומו הקבוע באורווה והריהו משתולל עתה בחצר ועתיד להרוס הכול ולשבור גם את צריף האדמה הנמוך שבו גר ר' מורדכה עם משפחתו הגדולה. הוא־הוא מרדכה־בארל שקולו רוף אחרינו כל אימת שאנו, הצעירים, יוצאים לטייל בשבת ובחג מעבר לתחום השבת של המושבה.

אביתר לא היסס רגע, אף לא היה צריך להרהר שפיקוח נפש דוחה שבת וזאת משום שבן למשפחת האדמה היה ואת עבודות המשק הנחוצות היה עושה כל ימות השבוע גם בשבת ומעולם לא רעב סוס בחצרו ולא עמדה פרה ועטיניה מלאים חלב מבוא השבת ועד צאתה. ואף לבית־הכנסת היה הולך רק כדי שלא לצער את אביו. וגם האב עצמו לא החשיב מעודו את עבודת אלוהים על פני עבודת האדמה. להיפך. בימי נעוריו, בירושלים, אליה עלה עם משפחתו במטרה לייסד כפר עברי חדש בארץ־ישראל, רצו אחדים מיהודי העיר האדוקים, המתנגדים לשיבת ציון, להכות אותו ואת חבריו שהיו נאספים בהיחבא ומחפשים לקנות נחלת שדה להתיישב בה.

אביתר נכנס לחצר. אבק וחשיכה ושעטת הַפֶּרֶד, הַפֶּרֶד הצוהל כמו כדי לחפות על עליבות זכרותו המסורוסת ועל אין־פוריותו. אביתר הצליח להטיל עצמו על גב הפרד, רכב־דבק בו וכמעט חנק צווארו, ורק כשירד ממנו, מנצח, וכבר קשר את הבהמה באפסר –

שלח הפרד הערמומי בעיטה אחת אל חזהו של אהובי של אביתר, ולא יסף –

עוד באותו ערב מת אכיתר, בתוך חצי שעה מת, אף לא התעורר מאז הופל, וכל מאמצי הַפֵלְטְשֵׁר, חובש־המושבה, להצילו בתחבושות מים קרים על חזהו, לא הועילו.

ואני, את פרי אהבתנו נושאת בבטני.

אין איש יודע על כך. גם לא אימי. גם לא אספר לאיש. בעוד שעה קלה אקום ואלך. בסתיו מצאתי פתקה בילקוטי: “אפרת, נפשי חוֹפְצָה אותך. בִּחְיַאתֶכּ אל תאמרי לא כי אתגעל עלייך. אם תאבי חכי באַקַאצְיוֹת בחצות היום. א.”

ואני ידעתי כי אביתר הוא השולח וגם לפי שחברותיי צחקו ממני, מתוך קינאה, ודאי, והזהירו אותי שלא אלך איתו כי רק לנצלני הוא מבקש, למוץ את נשיקות פי וללכת להתפאר אחר־כך בפני חבריו.

אבל אני חיכיתי לו בקצה שדרת האקאציות כי אהבתי אותו וגם גנבתי מטפחת שבה ניגב זיעתו לאחר ששיחק בקפיצות עם חבריו ושמרתיה במגירתי והייתי מריחה אותה בלילות עד אשר זרקה אותה אימי בבלי דעת אל הכביסה הכללית ושוב לא מצאתי חפץ בה כי ריחה הי כריח כל שאר מצעי־ביתנו הספוגים עשן הכביסה המורתחת על דוד הנחושת המפוייח בחצר ששולח עשנו גם לעבר הכבסים המתייבשים על החבל; ואני, מה לי ריחות ניקיון וגיהוץ שמגהצת אימי במגהץ־הפחמים הגבוה, שחור־הברזל, שהייתי מדמה אותו לקטר בשחקי בו, כילדה – מה לי ריחות ביתי אלה המוכרים לי, אם אין בהם ניחוח זיעתו החמוצה של אביתר אהובי?

מאז הפגישה הראשונה, בקצה שדרת האקאציות, בחול, הרבינו להתרועע. אימי יסרה אותי והצליפה בלשונה “מלאך־המוות שְׁוֵוסְטֵער”, אחות של מלאך־המוות, כאילו חטא הוא להיוועד עם אביתר אהובי. אבי שתק אך ידעתי שגם הוא דעתו אינה נוחה מכך. ואילו אחיי הבוגרים – לילה אחד, כאשר חזרתי עם אביתר מכרם השקדים, בגבעה, התנפלו עלינו לבושים כדרך הבידואים, בעבאיות רחבות ופניהם מוסתרים בכאפיות, אני, קלת־רגל, ברחי מיד אך את אביתר תפסו והפליאו מכותיהם בו, למרות שנאבק עימם. אני ידעתי שאחיי הם על פי ברק עיניהם, גמישות תנועותיהם והסנדלים לרגליהם, שלא היו כמותם לבידואים. גם את העבאיות העשויות צמר־כבשים היכרתי, אבי נוהג להתעטף בהן בחורף, להחם את גופו. אביתר לא ידע. במושבה סיפרו כי ערבים תקפו אותנו. ואני לא גיליתי לאביתר שאחיי היו אלה, כי התביישתי.

בַּבַּיְיקֶה של אביו, הבקתה בפרדס, לשם התלוויתי אליו בתום יום קטיף, לסגור היטב את פתחה ותריסיה, שם ידע אותי אביתר לראשונה. שעה ארוכה רבצנו בסתר ערימות תפוחי־הזהב על הרצפה המרופדת שקים עבים ונקיים, ממלמלים, ממלמלים, ואביתר חיבקני, רבץ עליי צוהל כולו ושיקע שערותיי בתפוחי־זהב וחפן פקועי שדיי הזעירים וגילגלני ונאנח ואף אני שיקעתי ידיי בתלתליו וליטפתי אותו והנחתי לו להפשיל שמלתי ולפתע חשתי שהדבר ההוא מזדקר ממנו –

הדבר ההוא הוא חרפה, הוא סכנה, אומרת אימא, כלבים וחמורים וסוסים עושים זאת, וגויים, ואת היזהרי בתי ואל תניחי לאיש לפתות אותך לא בקוביית־סוכר ולא במלפפון טרי ולא בכל מתת כסף וחפצי־חן או דברי חלקות. כל רצונם לפגוע בך, להרוס אותך. וכבר נמצאו נערות שחוטות, קבורות בחול, לאחר שפגע בהן הדבר הוא, ולא רק כאן אלא גם שם, באירופה. וישנן נערות שהולכות וכרסן תופחת, לא עלינו, ומשלחים אותן למקום אחר או ממהרים לחתנן עם חדלי־אישים ובלבד שתיגאלנה מחרפתן.

הדבר ההוא הוא חרפה הוא סכנה ואני יראה וסולדת ממנו. יום אחד שלף אותו לנגד עיניי רועה המושבה, עִיסָה, החוזר מדי יום לפנות־ערב עם הפרות וכל פרה פונה מעצמה ונכנסת בשער חצרה כיודעת את דרכה לבטח וצועדת לרפת וממתינה בסבלנות שיחלבוה, לסעודת־הערב ולגבינה. פגשתי את עיסה ליד שדרת הברושים המובילה לחצרנו. איש לא היה בסביבה והוא שאל אותי, מַעַלִימְתִי, גבירתי, את רוצה שאראה לך משהו יפה? – עודני ילדה וחשבתי שמצא חפץ נאה בדרך הקיץ העוברת ליד הביצה או התקין חליל נאה מן הקנים הצומחים לגדות נחל אבּוּ־לִיגֶ’ה ואל־עוֹגָ’ה, הוא הירקון, אך לא –

מאחורי שדרת הברושים הסתיר אותי וקירבני אליו, פתח מכנסיו הרחבים ונתגלה בפניי הדבר ההוא ואני לא הבנתי וחשבתי שצומחת שם יד כהה, מתנודדת, באמצע גופו, וכשביקש ממני להחזיק בדבר הוא – קירבתי ידי ונרתעתי ממגע השפיפון החם ומיד ניתז עליי דבר־מה שקוף וריחו מתקתק־מבחיל ואני רצתי הביתה ורחצתי ידי פעמים רבות בקוביית סבון־הכביסה הַשְּׁכֶמִי שרק בו השתמשו בביתנו לכל הצרכים, רחצת הגוף, שטיפת כלים וכביסה. ולא סיפרתי לאיש. גם לא אימי. לא רציתי שתדע שאני נגעתי בדבר ההוא, האפל, החום, הנודף ריח עדר, היורק ריח שקוף מתקתק־דוחה –

ועכשיו הניח עליי אביתר אהובי את הדבר ההוא ונאנח, ונאנח, ואני הסתכלתי שמה וראיתי שזה בדיוק כדבר ההוא של הרועה ורק בהיר יותר ומסתכל אליי בעין אחת, סומא ואוהב, וכך ידעתי את השפיפון החם שמפניו הזהירה אותי אימי וירכיי מלאו בריח השקוף, הדביק, ואני נבהלתי מאוד וגם אביתר רעד, ומיד הביא לי אגודה של ניירות דקים שקופים מדיפי ריח דִיפִינִיל שעליהם מודפס בעיגול שם משפחתו ותפוחי־זהב גַ’אפַאס באנגלית, אלה הניירות שעוטפים בהם את הפרי למשלוח לאנגליה, והתנגבנו בהפניית גב והוא ביקש סליחתי והציע לי נישואים, כשנגדל, ואני הבטחתי שאחכה לו ויחד נבנה בית־אחוזה גדול מוקף פרדס על גדת הירקון ונגדל בו את ילדינו, וגם גן־ירק קטן ופרות אחדות וסוסים – ונחיה שם מפרי עמלנו ולא נזדקק לאיש ונצא לטייל ככל אשר תאבה נפשנו, גם בשבת ובחג, ואיש לא יאסור עלינו לצאת מעבר לתחום השבת –

וכשבאתי הביתה, לעת ערב, הסתרתי כדרכי את אשר קרה לי אבל אימי חשדה ואמרה, “מה ריח הדיפיניל נודף ממך כאילו יצאת מתוך ארגז תפוחי־זהב?” ואני עניתי כי מדביקות אנו, אני וחברותיי, פנסי־רוח מן הנייר הדק הזה –

עוד באותו לילה ניכרו אותות הדם לראשונה על ירכיי ואני ידעתי כי עתה באתי בברית דמים עם הדבר ההוא והסתרתי גם זאת מאימי וידעתי כי דם בתוליי היה האות ומעתה אשתו הסודית של אביתר אהובי אני, ובננו גדל בבטני –

גם לאביתר לא סיפרתי. איני יודעת מדוע. הוא השתנה. מאז היה לבעלי־בסתר על ערימת תפוחי־הזהב בריח הדיפיניל והשקים הנקיים ולוחות העץ הטרי, הבהיר, של ארגזי־הפרי – התרחק ממני ושוב לא בא לחבקני ולהזין בתנובת הדבר ההוא את הילד שלנו, הנוצר בבטני. התרחקותו אירעה לאחר שאחיי הרביצו לו. מעתה רק בחבורה היינו נפגשים, ובלילות שבת, ובשבתות, ובחגים, כשהיינו מנסים להרחיק מעט מקו־העירוב של המושבה בטיולינו, היה קולו של ר' מוֹרְדְכֶה־בַּארֶל נישא אחרינו מעבר בתי המו שבה הנמוכים, בעלי גגות הרעפים הנקבוביים, השחוחים־קמעה, הנושמים בְּלילות הטל, כלילה הזה –

"פריצות! פריצות! בחורים ובתולות!

“אל תרחיקו מתחום השבת!”

וכל אותה עת אני יודעת כי מאז נגע בי הדבר ההוא החל הילד נוצר במעיי וכל כמה שבועות ניכרים אותות הדם על ירכיי ואני מסתירה מאימי כי הרה אני פן תסטור לי על לחיי כמו שסטרה בלילה ההוא, כשחזרתי מאוחר כי ליוויתי את אביתר המוכּה אל הפֶלטשר, חובש־המושבה, למען יזרה אבקת יוֹדופורום צהובה על פצעיו ויהדק בסכין את החבורות שפרחו על מצחו ו –

בני הבית ישנים ואני עודני ערה וכבר סוף אשמורת שלישית לפי צלצול השעה באורלוגין שעל הקיר, במסדרון. הנה כמעט מאיר הבוקר ונשמעות קריאות התרנגולים בחצר ובחצרות הסמוכות ועימן ציפצוף הציפורים המתעוררות בחגווי הגגות ובצמרותיהם הענפות של עצי התות ובחביון הברושים ודקלי הוואשינגטוניות –

עוד מעט אקום, אתלבש בחשאי, אקח מן הארון את הרובה של אבי, רובה אנגלי קצוץ־קנה הנקרא “אַבּוּ־חַמְסָה” ובמחסניתו חמישה כדורים, ואתחמק לי מן הבית ולא אשוב אליו עוד לעולם. אני אלך ואלך צפונה אל דַהַרַת אִל־עַדַשׂ היא גבעת העדשׁים, בית־הקברות של המושבה הנוהג בנוסח ירושלמי, ללא גדר, ללא שיח ופרח רק מצבות בין קוצים וחרולים וסביבן פרדסים ירוקים לכל מלוא העין והרי אפרים מכחילים־מאפירים במזרח – שמה אעמוד מול קברו הטרי של אביתר אהובי, השוכב באדמת המושבה ליד ראשוניה ובניה שרבים מהם מתו טרם זמנם במחלות, בתאונות ומן המארב, ואומר לו – "אביתר אהובי, סלח לי, היום אגמור את החשבון אבל ילדנו לא ייוולד כי איני יכולה לגלות את סודנו הנורא לאיש, כיצד מנשיקותיך באו לי חיים חדשים והמוות לא יפריד בינינו – "

ומשם ארד אל הדרך המובילה לפרדסו הצעיר של ר' מורדכה־בארל, שמה אחכה לו, שיבוא בעגלה הרתומה לַפֶּרֶד בעל האוזניים הגדולות והזנב הקצר, הפרד שהרג אותך, אהובי, אחכה לו מאחורי משוכת שיחי האקאציה הנותנים ריח בושם חריף, עתיק, בשפעת כדורי פרחיהם הזעירים, הצהבהבים –

כדור אחד בראשו של הפרד המוּעד, כדור אחד בראשו של ר' מורדכֶה־בַּארל, אבי לימדני לקלוע אל המטרה, לקלוע כחוט השערה גם אל מטרה נעה, לכוון מעט לפני ראשו של הפרד, מעט לפני ראשו של ר' מורדכה –

לחיצה, ירייה, רתיעה –

אשבור את השקט –

לחיצה, ירייה, רתיעה –

כמכת היד החזקה על דוכן התפילה –

ואז אשליך את הרובה אל השיחים, לא, מוטב אקבור, לא, מוטב אקח אותו איתי וארוץ בכתף כואבת אל הירקון, היישר, היישר צפונה, מקום שהוא מתפתל בין טחנות השייך אַבּוּ־רַבַּח לבין הכפר הערבי פָּרוֹכִיֶה, שמה אטיל את הרובה אל מי הנהר הירקרקים, הזורמים לאיטם בתנועה בלתי מורגשת כמעט, שמה אתבונן בפעם האחרונה אל שמיךָ, אלוהי שבמרומים, כן אני, הרוצחת, צועקת אליך מלמטה, מבעד לצמרות עצי האיקליפטוסים, שׂדרת סַגַ’ארַאת אִל־יַהוּד, עץ היהודים, שנִטעו במצוות הגננים של הברון לאורך חופי הנהר –

ואטיל עצמי אל המים הירקרקים; שמה אצוף לבושה בשמלתי הלבנה, פרושה בין שושנות המים והחבצלות, בסתר קנה וסוף, טובעת ושרה –

במחילות הרקב תפרח אהבתנו

תפרח ותִשְׂגֶה עד מאוד –

בין שושנות המים והחבצלות, בסתר קנה וסוף, שמה אשוט ואשקע, אשקוט ואירגע –

שמה ימצאוני בבוץ, חנוקת מים ושיחים, ומשם ייקחוני לשכב על ידך, אהובי, לנצח נצחים –

חי נפשי, עוד מעט אקום ואעשה זאת –

1984

---

מאדאם אוּם־אִל־טַאך ובנותיה

מאת

אהוד בן עזר

לידיד כלבבי, שלמה שבא

הדבר היה בתקופת המלחמה העולמית, בימי הגירוש מיפו. בין המגורשים שבאו לפתח־תקווה היתה משפחה אחת שהתנהגותה פגעה בכבוד המושבה, והוועד המקומי החליט לגרש אותה מגבולות המושבה, דבר שבאופן רשמי אסור היה לעשותו, היות שפקידי הממשלה התורכית וקציניה היו מהמבקרים התמידיים בבית המשפחה הזו.

אבי המשפחה, ר' ינקל הירש העגלון, היה יהודי נמוך קומה, צנום וּקְצוּץ זקן, פיקח וזריז, שחור, וכוחו היה בראשו החזק והקשה. סיפרו שהוא מסוגל לשבור בקבוק כאשר הוא מכה בו בראשו, וסגולה זו עמדה לו בשעת היאבקו בחאנים עם עגלונים ערביים. הוא היה פוצע אותם על ידי כך שהיה מכה בהם בראשו. ואם אחד מסוסיו התעקש וחדל למשוך את העגלה במעלה בַּאבּ־אִל־וַאד, היה ר' ינקל יורד ומכה בו באגרופיו וצועק:

“אָדֶר גֵיי, אָדֶר פַיְיגֶר!” – או שתלך או שכאן תהיה פגירתך!"

ר' ינקל היה שנים רבות בעל טנדה, עגלה להובלת נוסעים אשר שני ספסלים מסודרים לה לאורכה משני צדדיה, והם מתמלאים בנוסעים ובחבילות עד אפס מקום. מסיע היה נוסעים מיפו לירושלים, בלילות, ועושים הפסקה של שעה, לעצירה בבאב־אל־ואד, שם היו הנוסעים נחים קצת, גם הסוסים מחליפים כוח לפני העלייה הגדולה. נמצאה שם כעין אכסנייה, שבעלה, המכונה שְׁלֵמָלֶה בַּאבִּילְוַואדֶר, היה מכריח כל נוסע לשתות פינג’אן קפה שחור מריר, בלי סוכר, ולשלם כעין מס, עשירייה תורכית. ומי שנשאר יושב על העגלה ולא רצה בשתיית פינג’אן הקפה הזה, היו משרתי הבאבילוואדר, כמובן ערבים, שופכים לו את הקפה על מכנסיו ונעליו, לתוך העגלה, ודורשים ממנו עוד ביתר תוקף את התשלום, ולא היתה ברירה לנוסעים אלא לשלם.

לילה אחד, לאחר מריבה קשה במיוחד עם עוזריו של בעל־האכסנייה שהחציפו כלפי אחת הנוסעות ופגעו בכבודה, ר' ינקל, הלום ראש ולא מיין, האיץ בסוסים, לשווא, במעלה באב־אל־ואד, בדרך הגרועה, המלאה סלעים נטועים וזרועה מכיתות אבן; הוא ירד אליהם, וב’אדר גיי אדר פייגר!" האחרון שלו להם, כשהסב פניו לחזור לרום מושבו, ובעגלה מאחור גונחים הנוסעים, שבורים ורצוצים מן הנסיעה בחשכת הלילה – בעט בו אחד הסוסים והפילו, ומן הנפילה – נשבר גבו של ר' ינקל.

מכאן ואילך החלה נפילתה של המשפחה. המלחמה. הארבה. הרעב. ר' ינקל גידל זקן והיה מדדֶה על קביו לצריף בית־הכנסת וחזרה, מוטל רוב שעות היום על מיטתו; והאישה, והבנות – אם ממסכנות ועוני ואם מתחושת שחרור פתאומית שתקפה עליהן מאז תש כוחו של האב, שלא היה מתבייש להשתמש בשוטו גם בבית ולנגח בראשו את אשתו אם לא נשמעה לו – החלו מתפרנסות מעצמן. תחילה האם, שהיתה דשנת אברים וראשה מכוסה תמיד במטפחת ומלווה כל משפט מדבריה ב“אִם־יִרְצֶ’הַשֵׁם” – ויצא שְמה ושם הדגים שבישלה בבצל ובחומץ בקרב השוטרים התורכים ביפו ואחר־כך גם הַשַׁאוִוישִׁים, הַזַאבֶּטִים, האפנדים והַבֵּיִים, ומי לא? – ועל אודות אחוריה סיפרו שנזקקה לשתי סירות כשהורידוה לראשונה מן האונייה לחוף יפו, וכי אחד הספנים הערביים הועף למים רק מכוח נפיחת־פחדיה מן הגלים הסוערים, ובדי־עמל משוהו, כל עוד נפשו בו, כי למזלו הים, בדרך פלא, נשתתק לפתע אותו רגע – ואף כינוי של חיבה הצמידו לה מאז – אוּם־אִל־טַאך – – –

הבנות, חַווקָה הבכורה, צנומה ושחורה כאביה, ודוּבָּה הצעירה, רחבה וגבוהה ממנה, שמנמנה ובהירת אברים, הלכו עד מהרה בדרכי אימן והיו משעשעות את השאווישים והַמוּדִירִים והאפנדים: הקטנה מצחקקת והגדולה משקה אותם יין בעפעפיים זעומים; הקטנה מרקדת בחלוקה הקצר והגדולה מתופפת בטנבור עמום ושרה בקול ניחר, נמוך. ואחר הן מתיישבות על ברכי האורחים, מדגדגות בשפמיהם ומושכות בזקניהם ומתמסרות להם, הדשנה בחיוכיה המצודדים, והצנומה בזעפה המתגרה; ולא חלפה שנה והשתיים גם איבדו את תומתן. אולי מעורמה חיכו כדי לייקר את עצמן למרבה במחיר? אולי מתקווה קלושה שיום אחד תיחלצנה מן הנפילה ותמצאנה שידוך הגון, יסתיימו המלחמה, המחסור. המחלות, וחטאיהן כשלג ילבינו? ואולי מצא אורחם של הנוכרים חן בעיניהן? – ומשחלפה השנה ודבר לא השתנה, והרעב בארץ אף גבר, הניחו הבנות השתיים לנימולים הלו, המנוולים, לבוא עליהן גם כדרכן.

ור' ינקל הירש עיניו רואות וקמות, מוטל בחדר צדדי כמין חתול שבור, וכשהוא צורח, משתעל מריח הנרגילות שמחניקות את ריאותיו המדממות – ומפריע, סוגרים עליו את הדלת במנעול כבד. לצריף בית־הכנסת כבר לא היה לו כוח לדדוֹת – ודובּה, טובת הלב, שהיתה עומסת אותו על כתפיה הרחבות – נדחתה על־ידו משעה שנתבררה לו בעליל גם פריצותה, מתוך פרצי צחוקה החנוקים בלילות; בוקר אחד הופיעה אשתו, אדומת עפעפיים, ראשה עטוף במטפחת וכל אבריה רפים, ומשפלטו שפתיה, למראהו, כדרכה: “אם־ירצ’השם” – התרגז שבר־הכלי והחל מקלל אותה חרפות מן התורה ומסוּק־אִל־חַאן גם יחד, היכן שהעגלות חונות ומחכות לנוסעים, ליד הסארייה, הוא בית הממשלה התורכית. “שְׁמַאטֶע!” צרח לה, “בחלומותיי הגרועים ביותר לא תיארתי לעצמי שאני נשוי לשַׁרְמוּטָה אוּם־אִל־שַׁרְמוּטֵיין – – – פַּאסְקוּצְטוֵוע… סוסה רעה, בהמה טמאה שכמוך, ממזרתא רודפת־בצע… אימן של סייחות השטן… גיהינום בוער בך… טפו, טפו, טפו… אם־ירצ’השם – שתישרפי באישׁוֹ…”

כששמעה כל זאת גברת אום־אל־טאך, אשתו של ר' ינקל הירש, עמדה והִפנתה אליו גבהּ והפשילה חלוקה לעומתו בחושפה לבנת סירותיה השתיים, כמבקשת להביע לו בכך דעתה עליו; חשכו עיניו של שבור־הגב וניסה להטיל קבוֹ ולקלוע אותו במקום התורפה שנפער – כדי להענישה, אך כהרגלו שילח גם את ראשו קדימה בנגיחת קרב, נפל, והוטחו הראש והקב אל הרצפה ור' ינקל מת רָצוּץ לַאחוֹרֵי אשתו.

קברו אותו בבית־הקברות החדש, בראש גבעת החול שמצפון לעיר, ושם ניצבת מצבתו עד היום, גבוה מעל קברותיהם של גדולי האומה, ועליה כתוב:

פ"נ ר' ינקל הירש

עגלון ישר דרך

ומה נוראה היתה נפילתו

בתחיית המתים ידהיר סוסיו

ואליהו הנביא ילווֹ

לאחר שמת ר' ינקל העגלון השבור התפראוּ אשתו ובנותיו כאוות נפשן. לילות צחוק ושעשועים היו להן כאשר את מפקד הז’נדארמים ביפו, עארף בק אל ערסן, נכה־הרגליים, שהיה בן שבט בידואי מסביבות בית־שאן – השכיבו, לבקשתו, על המיטה הגדולה, והיו מכות על שתו החשוף בשוטו של ר' ינקל אביהן, חווקה חובטת ודובּה שרה, במנגינת מארש של תזמורת הצבא התורכי, מילים ששמעה את אביה מטיח לעיתים כלפי סוסיו הרעבים –

“סְתַנַא יַא קַדִישׁ – תַּא יִטְלַע אִל־חַשִׁישׁ!”

אם יחכה סוס מיוחס ומיוזע ועקום־רגליים זה, לוקח הבקשיש, יצמיחו אחוריו עשב – חה, חה, חה – – – רצועות של דם תצמחנה לו – – – נקמה בגויים – – – שׁורק השוט – – – סתנא יא קדיש – תא יטלע אל־חשיש! – והיא מפזזת באצבעותיה השמנמנות ורוקדת על הרצפה הנקייה.

ועארף בק נאנח, ונאנח, ואחר־כך מתרחץ כדרך המאמינים, מבקש את הנרגילה, ואת מנת הדגים המבושלים בחומץ ובבצל שהכינה מאדאם הירש אום־אל־טאך, תרבוש אדום לראשה, במקום המטפחת, צובט בסירותיה ומשאיר לנשים מתת כסף ממה שוודאי שילשלו היום לכיסו המוכתרים של המושבות, ומשה פנחסביץ מפתח־תקווה בראשם, כדי לפדות כך וכך פֵרַארִים, עריקים, מבני־מושבתם, מחובת העַסְכָּרִיָה, היא השירות בצבא התורכי או ממתן כך וכך עגלות וסוסים לַשּׁוּכְּרָה, היא הפקעתם־למעשה לעבודה במערכה הניטשת עם האנגלים בדרום.

לילות כְּאֵב ופחד היו מנת חלקן כאשר אורחן היה חסן בּק בּצרי אל־ג’אבּי, מושלה הצבאי של יפו, שהיה צועד הלוך וחזור בחדר, במגפיו ובמדי־הרכיבה, ומניף לעומתן את שרביט־הסייסים המהודר אשר לו, שבקצהו ציצת־שיער, ומנבל את פיו בדברים מזוהמים על ערוות בנות ישראל ואהבת תזנוניהן ועל הכוח־גברא של הקיסרות העות’מנית המגולמת בו, ולעיתים אף חובט בהן ופורע מצעיהן ורק הקטנה, דוּבָּה, מצליחה לא פעם לפייסו, ובטוב ליבו ביין זולגות הדמעות על זקנו והוא משעשעה על ברכיו ומניח לה לשחק בתרבושו האדום המוזח על פדחתו ואומר שהיא מזכירה לו את בתו, ואולם לפתע מתעורר שוב, כארי, ומתנפל על האם.

ולכבוד גדול זכו שתי הבנות כאשר לילה אחד הוזמנו, בהמלצת חסן בק, למשתה אצל הגנראל אחמד ג’מאל־פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ־ישראל, שהנהיג את צבאות התורכים במסע לכיבוש תעלת סואץ ב־1915 ונעצר מול תותחיהן של ספינות המלחמה האנגליות ששייטו בתעלה הלוך וחזר כנגד כוחותיו שהיו עמוסים סירות־לנחיתה על גבי גמלים. חַנְטוּר, זו כרכרה מחופה בד אברזין שחור רתומה לשני סוסים, שלח להביאן, ורעלות לכסות פניהן בדרך, לבל יכירו כי יהודיות הן, ובתום המשתה בחברתו היו השתיים מחכות להיקרא אליו, פעם זו ופעם זו, פעם זו ופעם זו, יושבות בחדר־ההמתנה של הגנראל־פאשא ומשיבות נפשן בלימונדה ובבאקלאווה, עד שהתעייף רום־מעלתו ונרדם.

ומאז, כשהיה שוהה בעיר, שלח לא פעם לקרוא דווקא לבכירה, זו חווקה השחורה, שהיתה המשכילה במשפחה, ידעה מעט צרפתית, ומספר לה על מהפכת התורכים הצעירים ועל שותפיו אנוור־פאשא וטלעת־פאשא וכיצד נעשו שלושתם מנהיגיה של האימפריה העות’מנית; ומתפאר בפניה, נתון למצבי־רוח הפכפכים, פעם מבטיח כל טוב ליהודים החרוצים, ובייחוד לאלה שראה במושבות החקלאיות, ופעם מאיים כי יְיַשב את כולם באנאטוליה, בכפריהם הנטושים של הארמנים שרצח – – – ומתנפל עליה בחמת־זעם, במילים תורכיות שאת פשרן לא שיערה – – –

וכיצד קיבלו את מעשיהן יהודי יפו? אילו היו הימים כתקנם ודאי היו מנדים אותן ויודים בהן בליסטראות של דברי־בלע ומחזירים יקרתן אל מעבר לים, למען תשכונה כבוד ברחובות קְרוֹכְמְָלְנָה וסָמוֹצָ’ה שבווארשה או בקצווי אמריקה־הדרומית, בבתי־הבושת של היהודים בבואנוס־איירס, שאלה המקומות היאים להן ולשכמותן – אבל ואבל, אוֹיה – מפני המחסור והרעב לא היו השלוש בבחינת יוצאות־דופן במשלח־ידן החצוף, כי פשתה הרעה גם במשפחות מכובדות של יהודים ולא רק ביפו אלא גם ובעיקר בירושלים עיר הקודש, אוי לעיניים הרואות את אשר האוזניים שומעות.

והיו יהודים לא־מעטים בקהילת יפו שאף תלו תקוות בקשרי מאדאם אום־אל־טאך ובנותיה עם השאווישים והַזַּאבֵּטִים והַבֵּיים והַבֵּקִים והקאימאקמים והקומנדאנטים והאחשדרפנים והמוּדִירִים והַמּוּצַאטַארִיפִים והַפַּאשות התורכיים, שאולי בזכותן יחוסו התורכים על היישוב היהודי הדל וחסר ההגנה, והן תעברנה רוע הגזירות כאחותן אסתר המלכה בשעתה. והיו שקיוו לראות בהן גלגולה של יעל אשת חבר הקיני, שאם ייחנק חסן־בק באידרות הדג שבישלה אום־אל־טאך והאכילוהו בנותיה בהיותו הלום־יין – יבואו ליהודים רווח והצלה מגזרותיו האכזריות.

אך משנפלה גזירת הגירוש מיפו, בחודש ניסן תרע"ז [1917], לא רק שלא הצליחו השלוש לשנותה אלא שאף הן עצמן נכללו בה, ללא יוצא מן הכלל, הועמסו על עגלה שהופקעה במיוחד עבורן והוסעו אחר כבוד לפתח־תקווה, שם נמסר להן בפקודת מושל המושבה התורכי יאסין בק, שפרש עליהן את חסותו, אחד הבתים המהודרים, ומיד הפך ביתן למקום עלייה לרגל, חזה ושוֹק, ליאסין בק עצמו ולפקידי הממשלה התורכית שנעשו בו מבקרים תמידיים, ואפילו הגנראל אחמד ג’מאל־פאשא הגדול בכבודו ובעצמו היה מגיע לעיתים בשעת ערב מאוחרת, עם פמלייתו, רכובים על סוסים, ושלישו מוציא מן החוֹרְג', השקיים העשויים צמר ועטורים פתילים וגדילים שזורים וקלועים – מנת דגים טריים מימה של יפו שנדוגו אותו יום, למרות האיסור על הדייגים הערבים לצאת לים הפתוח משום שאוניות המלחמה האנגליות משייטות בו, יורות מתותחיהן, צרות על העיר ומרגלות את הארץ – – –

עומדת גברת אום־אל־טאך הירש אם־ירצ’השם בחדר האחד ומבשלת את הדגים בחומץ ובבצל, והריח מתפשט במושבה המלאה אלפי פליטים מיפו ומתל־אביב, ובחדר השני יושב הגנראל־פאשא, דובה הבהירה על ברכיו, בבגד תחתון, משחקת באצבעותיה השמנמנות בזקנו המרובע, וחווקה השחורה משוחחת עימו בצרפתית על ספרים שקראו שניהם, ועיניה יורות זיקים של התגרות רזה, גברית. אחר־כך דובּה מאכילה אותו מן הדג החם שבישלה אימהּ, מפרידה את הבשר הלבן מן האידרות, ומנגבת את זקנו בבגד התחתון שעליה. וחווקה שרה לאיטה, בקול צרוד, את המארשים של תזמורת הצבא התורכי מיפו, מסתירה את קינאתה, סתנא יא קדיש, תא יטלע אל־חשיש – – – לבסוף משלח הגנראל־פאשא את שתי הבנות מן החדר, ומסיים סעודתו באם עצמה, פורע מטפחתה מעל ראשה ונישא על גלי סירותיה כמו היתה סוסתו עוד בימי היותו המיניסטר של צי־המלחמה התורכי שנכלא באגן ים־השיש ללא יכולת לפעולה, וארבעה־חמישה בני־הפמליה עומדים בחוץ, עוצרים את צחוקם למשמע קולות הצחוק הכבוש שמבפנים, ומשמשתתקים הפיקוד העליון ומתחילה להישמע נחרתו העזה של אחמד ג’מאל־פאשא הגדול – הם חומקים בשקט כצלליות אל החדר המואר רק באור עששית שמן־זית עשנה, לזכות בשיריים שהותיר הגראל־פאשא מן הדגים והיהודיות. אחד מטפל בַּדָּגִית השחורה, אחד בבהירה, ושניים־שלושה מטפסים על מאדאם אם ירצ’השם לתקוע במרומיה את התורן.

המושבה היתה כל אותו קיץ וסתיו כמרקחה. לא היתה בה מעודה שערורייה כזו. צעירים אחדים, מחברי “הקלוב הלאומי הראדיקאלי”, שגאוותם נפגעה, החליטו להוציא את שלושת הנשים הללו, ויהי מה. ולשם יתר תוקף ניסו לשתף בתוכנית הזו גם את זקני המושבה. הם פנו לאחדים מהם, ביארו להם את העניין אבל לא נענו. כל אחד מן הזקנים, שבידם היה השלטון הפנימי במושבה, נתלה באמתלה שלו, וביניהם היו כאלה שהציעו לשכור להן בית על הגורן שמחוץ למושבה ושתגורנה מחוץ למחנה! כי אכן, גדולה היתה אימת התורכים פטרוניהן, על הנהגת המושבה.

כמעט שהתייאשו הצעירים מלהשיג עזרה מאותם זקנים, ובלי הסכמתם של אלה לא נועזו לעשות דבר פן תיפגע המושבה כולה ויבולע לתושביה. לבסוף נכנסו ערב אחד לביתו של ר' מוֹרְדְכֶה וביארו לו את מטרת ביקורם. רק לפני שנים אחדות ניטש במושבה סכסוך גדול בין “הצעירים” ל“זקנים”. בראש “הצעירים” עמד הרופא והעסקן הציוני ד“ר יעקב ברנשטיין־כהן, שביקש לתקן את החיים במושבה ולהעמידם על יסודות בריאים יותר. ועד המושבה, שהיה מורכב כולו מ”זקנים", הצר את צעדיו. כשהחל בפעולת תיקון בבתי־הספר, שתנאי ההיגיינה בהם היו ירודים, ועיני הילדים מלאות טראכוֹמה, כאשר קבע הרצאות על עיקרי ההיגיינה, בליווי פנס־קסם, בפני המורים וקהל רב מבין צעירי המושבה – הבעיר הדבר את חמתו של ועד המושבה, ובייחוד של הקנאים והאדוקים בו, שטענו כי הרופא מכנס את הנוער, בחורים ובחורות, מכבה את האור, מראה להם תמונות פורנוגראפיות, והנוער שר שירים בלתי הגונים. וכשניסה לארגן פלוגה נודדת של בנות המושבה להושטת עזרה רפואית – בא ועד המושבה וטען שאסור להביא לידי פריצות את הגברים על־ידי כך שהבחורות תבטנה לתוך עיניהם. יש בזה משום גירוי היצר. ובכלל, מה רשות לו לרופא לצאת מגדר עיסוקו, הרפואה, ולהסעיר את המושבה ובייחוד את צעיריה? וכשהחריפה המלחמה נגדו, סידר הוועד תהלוכה של נשות המושבה, שבאה להפגין ליד ביתו בטענה שגזל מהן את בניהן ובנותיהן והריהו משחית את נשמותיהם בהצגותיו המתרחשות בחדרים חשוכים. הנוער של המושבה נזעק לשמע התהלוכה שאיימה על הרופא החביב והאהוד, והתחילה התכתשות, יד בנים היתה בהוריהם, המושבה התפלגה אז לשני ועדים, הסכסוך לא נסתיים לפני שגם נקרע הדגל הלאומי שהניפו הצעירים בקבלת בפנים שנערכה לחכם־בַּאשִׁי, הרב חיים־נחום אפנדי, הרב הכולל של יהודי עות’מניה, ולבסוף התפטר הרופא ועזב את המושבה.

והנה עתה ליכדה משפחתה של מאדאם אום־אל־טאך אם־ירצ’השם וריחות דגיה המתבשלים בלילות, במושבה הרעבה, את האויבים מאתמול, ור' מורדכה נעץ בצעירים את מבטו החד והנוקב, כאילו רצה לבחון אותם ולעמוד על הסיבה האמיתית שעוררה אותם לעשות את הצעד הנועז והמסוכן, ואחרי רגעים אחדים של שתיקה, קרא כדרכו, בהתרגשות:

“טוב מאוד! מושבתנו צריכה להיות נקייה!! וביערת הרע מקירבך!!! ברוכים תהיו, בניי! אתכם אנוכי.”

תשובתו של ר' מורדכה, שנאמרה בתוקף רב, היתה הפתעה לצעירים. לא אותו יהודי קפדן, רתחן, ניצב עה בפניהם, אלא אחד משלהם־ממש, כחבר, וברק משובה נוצץ בעיניו.

למחרת, בשעה תשע בבוקר, כשבאו הצעירים אל ביתו של ר' מורדכה, כבר מצאו שם את ר' ברל, ר' ווֹלף ועוד אחד מזקני המושבה, כשהם מחכים לפקודתם. ארבעה יהודים בעלי צורה, מוותיקי האיכרים, שכחשו במקצת עקב המחסור שהביאה המלחמה בעקבותיה, והיו לבושים בגדי יום־יום ומגבעות כהות לראשיהם. וכמו נשכחו בינם לבין הצעירים ימי מלחמת הדיבור העברי, והעבודה העברית, והשמירה העברית, כל אלה זכר לתקופה שלפני המלחמה העולמית, ועתה יצאה השיירה הקטנה, המאוחדת, בוססת בחול, חלפה על פני משוכות האקציה ושׂדרת הברושים הצעירה, על פני נבלת פרדה אחת שלא הספיקו לקוברה והתנים כירסמו בה בלילה, עד שהגיעו לביתן של האלמנה והיתומות הירש.

עלה ר' מורדכה והקיש במטהו פעם ופעמיים על רצפת הגזוזטרה, ולצידו ר' ברל, וכשנראו בחלון הפנימי ראשה העטוף במטפחת ופני הירח, נסוכות השינה, של מאדאם אום־אל־טאך האלמנה הירש – הסבו שני היהודים המזוקנים פניהם הצידה והודיעו לה, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שעליהן לארוז מיד את חפציהן ולהתגרש מן המושבה. “אם־ירצ’השם, לאן? ובפקודת מי?” – שאלה. "לכפר־סבא. ועגלה לא תקבלנה כי הצבא התורכי החרים את כל הסוסים והפרדות ומי שלא החרימו אצלו, החביא את בהמותיו החבא היטב בעומק פרדסו ולא יוציאן בעד כל הון שבעולם.

מאדאם הירש ניסתה להרים קולה ואיימה שתשלח את חווקה להעיר את יאסין־בק ואוי להם מפניו, אך אז עלו לגזוזטרה כל השאר, והצעירים, שניים מהם תרבושים אדומים לראשיהם, כמנהג המתעתמנים, פתחו בלא שהיות את הדלת ונכנסו פנימה והחלו עורמים את חפציהן של הנשים ותוקעים אותם לחוך הסלים והתרכוסים כשהם מקיצים ומבריחים את היתושים מיצועיהן החמים כהבהל להקת תרגולות. שניים מבין הצעירים, שנתפתו אף הם ובאו פעם ופעמיים בחשאי לטעום משיירי הדגים בבצל ובחומץ, לא העזו עתה להישיר מבטם אל האם והבנות, ודווקא הם נהגו בחפציהן בתקיפות נחרצת. סוף־סוף נמצאה גם איזו פרדה כחושה, מוכת צרעת, שלא היתה טובה לאנגריה של הצבא התורכי אף לא לעבודה או הובלה ודומה שאפילו התנים היו מסרבים לאכול את נבלתה – ועליה העמיסו את חפצי הנשים; האלמנה הירש, ראשה עטוף במטפחת, פתחה מעליה את שמשייתה הלבנה, מחזיקה בידה הפנויה בשוטו המגולל של בעלה ר' ינקל העגלון השבור, שממנו לא נפרדה, ויחד יצאו בדרכים צדדיות אל צְפוֹנה של המושבה, לעבר הירקון, הלוך ובכֹה בשפתיים חשוקות, כשהן יודעות היטב כי שם, בכפר־סבא מוכת הפליטים והמחלות, לא יבוא אליהן שום גנראל ג’מאל־פאשא לטעום מדגיהן ולהוסיף עליהם את תבליניו, וגם דגים לא יהיו. ולכל היותר תיפולנה בכפר־סבא לידיו של איזה קומנדאנט מקומי רוחש־כינים שיפשיט אותן בלי שהיות באחת האורוות המשמשות עתה למגורים וירמוס אותן כסוס מטורף.

וכשהגיעו השלוש לירקון ועמדו לעוברו על פני גשר שֵׁייךְ אַבּוּ־רַבַּח, נפרדו מהן בלי ברכת שלום ר' מורדכה, ר' ברל, ר' וולף וכל השאר כשהם רוקקים ומתנשמים בכבדות, זקנים וצעירים, ולא עזרו לנשים כל הדרך בנשיאת מטלטליהן אף כהוא זה, כאילו עדת מצורעות טמאות הם מגרשים אל מחוץ למחנה הקדוש.

עמדה מאדאם אום־אל־טאך על מעברות הירקון ששפע בכבדות ממעיינותיו לרגלי מבצר אנטיפטרוס במזרח, עמדה בצמחייה הירוקה, השופעת, לקול צפרדעים מקרקרות והלמות המים על גלגלי טחנות שֵׁייך אַבּו־רַבַּח שאבני־הרכב שלהן סבבו וסבבו בריחיים הענקיות בלא דגן, בחריקת רעב וַריק – – – עמדה ואמרה:

"יִלְעַן אבי־אבות־אבותיכם אנשי סדום בערוות אֵם־אֵם אימכם צדיקי מְלַבֶּס מעמורה – – – אם־ירצ’השם – לא יעברו ימים רבים וגם אתם תחצו אחרינו את הירקון הזה ותלכו בגלות עם כל הַוַויְבֵּרְס וְהַקִינְדֵרְלַאך וְהַפֵרְצַאלַאך המסריחים והמטונפים שלכם, קִיבִּינִימַאט – – – "

ובהפנותה אליהם גב נטוע על הררי עכוזיה, בעטה בקצה נעלה באחורי הפרדה המצורעת ועמוסת הסלים והתרכוסים, הפשילה לרגע את שמלתה כשהיא מגלה טפח מסירותיה השתיים, התפוחות והצחורות לבד מעקבות כמה צביטותיו של הגנראל־פאשא ובני־פמלייתו ועקיצות הפשפשים ילידי המושבה, ותקעה לעברם נפיחה אדירה – – – שדומה כי עצרה אפילו את תנועת אבני־הריחיים – – – וכשהיא שבה ומניחה ידיה מכאן ומכאן על כתפי בנותיה השתיים שתמכו את משמניה לאורך כל הדרך עד טחנות שֵייך אבּו־רבּח, הלוך ובכה בשפתיים חשוקות כשאחת מהן מחזקת בשמשייה הלבנה והשנייה בשוט המגולל, הפליגה מאדאם אום־אל־טאך כפר־סָבָּתַה בעקבות הפרדה כשהיא מותירה מאחוריה את חבורת הפתח־תקוואים נפעמה ומובכת, כאילו שמעו את הדג מדבר.

בכפר־סבא שהו האלמנה ושתי היתומות כל אותו חורף ומרה היתה נפילתן. סוכות שהקימו הגולים ביער האיקליפטוסים שנטעוֹ האדון פסקל מפתח־תקווה – לא החזיקו מעמד בבוא רוחות הסתיו העזות והגשמים, ועל הפליטים הרבים היה לחפש להם מחסה באורוות ובדירים שבמושבה הקטנה, שבהמותיה כבר נעלמו מזמן. לא היה מה לאכול, ולולא חווג’ה שִׁימֶל אֶרְקָייה, הוא ר' שמעון רוקח מנווה־צדק שישב אותה עת עם משפחתו בטול־כרם והיה שולח מדי פעם לגולים בכפר־סבא שק קמח דורה ומעט ככרות לחם־עוני שתוכו כמין דבק אפור, ובקבוק דבש חרובים – היה הרעב גדול עוד יותר. תחילה עוד היה בא לבקרן מדי פעם הקומנדאנט של תוּל־כָּרֶם, גַ’אוּד פאשא, אך עד מהרה נֵחלו הבנות ושכבו באורווה הצפופה קודחות ומשתעלות נורא, ובידי הרוקח סלוֹר לא היה די חינין ורפואות אחרות כדי לעזור להן ולכל הקהל הרב שהתגולל תחת כל מחסה, בקור, בבוץ ובגשמים של חודש דצמבר 1917; שומע מרחוק את מטר הכדורים והפצצות של הקרב על פתח־תקווה העוברת פעם ליד האנגלים ושוב לידי התורכים; והפליטים הגולים ממנה, הפעם מתושבי המושבה עצמה, מספרים על אכזריותו של יאסין־בק, שממשיך לקחת בקשיש אך אינו מונע את הגירוש, והם עצמם מוסיפים על הצפיפות, הרעב והמחלות שבמושבה הקטנה, והקומנדאנט הכפר־סבאי מכביד אף הוא ידו על הפליטים, וכשקו־החזית מתייצב לאורך הירקון, והאנגלים כובשים בשנית את פתח־תקווה, הוא מאיים בפַאלַאקוֹת ובתלייה אם ייתפס מי מן הפליטים בנסותו לחצות את קו החזית דרומה, לעבר האוייב האנגלי.

ורבים מן הגולים יושבים על פני השדה וסובלים בעיקר מן הקור. במעגל אחד גדול הם יושבים יחד. האחד רועד. השני חולה ומתאנח אנחות כבדות. השלישי מתעסק במדורה קלושה של קסמים שהבעיר לפניו להחם את ידיו, ונראה כאילו אינו שומע כלל את אנחות שכנו. הרביעי עטוף כולו בשמיכת־שקים עבה, ונראה כגוש דומם ומקופל מבלי רוח חיים. החמישי יושב, וכר נתון לו על ראשו. ביתו של הרוקח משמש להם מחסה עראי, והגולים מוצאים בו מקלט רק לשעה קלה, להתחמם מעט ולהשיב את הנפש, אלה יוצאים ואלה נכנסים חליפות.

וכמו כדי להוסיף על מגילת הייסורים בכפר־סבא, שוכבות עתה שתי היתומות, חווקה ודוּבה, בפאתי אורווה העשוייה לבני טיט מגובלות בקש, ועל מרישי גגה פח דולף ודומה כי הנה־הנה ימיסוה הגשמים, ולמרות הצפיפות הנוראה – אין נפש חיה מתגוררת לידן, לבד מאימן האלמנה המטפלת בהן, כי יצאה שמועה בקרב הפליטים, ואף לאוזני הגוססים גונבה – שאת המגפה הביאו הן, השתיים, ואין זו סתם קדחת או דלקת־ריאות המכרסמת אותן כאת השאר בשיעול נורא ובטלטולי חום וקור וצמרמורות, קופצות על יצועיהן הסמרטוטים כשהן שכובות כאחוזות דיבוק – אלא מחלה תורכית רקובה יש להן, שכל הנדבק בה מת בייסורים נוראים ודעתו משתבשת עליו עוד בטרם נחרב גופו כליל.

שינסה מאדאם אום־אל־טאך את סירותיה המידלדלות מרעב ושייטה אל מפקדתו של הקומנדאנט הכפר־סבאי והתחננה בפניו על נפש בנותיה השתיים, שיעזור – אך מה היה בכוחו לעשות – מדי יום היו מיתווספים קברים חדשים לחלקת בית־הקברות הקטן שבמזרח המושבה, על חלקם אף לא הוצבו ציונים כי לא ידעו את שם הנפטר ורק ציינו פרטים בודדים על אודותיו, לעיתים שם פרטי, או עיר מוצא, או היותו ילד, גבר או אישה, ותאריך הפטירה. וגם הציונים של אלה שנודע שמם, חלקם נמחקו בגשם ולימים נעלמו ולא הוצבה עליהם מצבה כי בבוא יקיריהם וקרוביהם לחפש מקום מנוחתם האחרונה, ולא נמצא.

הקומנדאנט התורכי, ששֵמע מחלת הבנות הגיע גם אליו, ועצמותיו נוקשו לזכר הלילה הראשון שבילה עימן באורווה, מתגולל על זו ועל זו ומושך בהן כרוכב בצמד סוסות – סילק מעליו בגערה את מאדאם אם־ירצ’השם עטופת המטפחת המרובבת לראשה, המתחנחנת ומפצירה בו נואשות כאחד; וגם הרוקח סלור שליבו נכמר בקירבו על המשפחה האומללה, ולא האמין לדיבת המחלה וגם שמר עבורן עוד מעט מן החינין יקר־המציאות, וחלק עימן משארית לחם הדורה אשר לו – קצרה ידו לעזור.

שוכבות השתיים חבוקות, הזויות בחום, מצומררות בקור, והשוט מונח ביניהן. “מי יחיה ומי ימות,” ממלמלת דובּה לאחותה ושתיהן עורן אפור עתה, באותו גוון גוֹסְסִי, ומלא פצעים. "סְתַנַא יא קדיש – – – " – "תא יטְלע אל־חשיש – – – " – "זוכרת שאפילו הסוסים היו צמים אצל אבא, ביום הכיפורים – – – " – מזמררת חווקה, מזמררת דובה, “מי בקיצו ומי לא בקיצו,” – “מי במים ומי באש,” ממשיכות וממלמלות זו בזו כנאחזות, והקולות סדוקים, חלשים, נפרדים מן הגוף, "מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא. מי ברעש ומי במגיפה. מי בחניקה ומי בסקילה. מי ינוח ומי ינוע. מי יישקט ומי ייטרף. מי יִשְלָו ומי יתייסר. מי יֵיעשר ומי יֵיעני. מי יִישפל ומי ירוּם – – – "

ובירוּם נפלו שתיהם בדרכן המוותה אותו לילה ממש, קודם הצעירה ואחריה הבכירה.

האם השכולה לא הוציאה הגה מפיה, אף לא זעקה אחת, אף לא דמעה. כל הלילה ישבה לידן, נים־ולא־נים, ובבוקר קמה, שטפה את מצחיהן במעט מים מן הגשמים והכניסה את בנותיה השתיים לתוך שק שמצאה באורווה, כה קל היה משקל גופותיהן שכמשו ברעב והצטמקו במחלה – העמיסה את השק על גבה, ועטופה במטפחת לראשה צעדה אל בית הקברות הצעיר, שם פרקה את מטענה אל אחד הקברים הפתוחים שהיו מוכנים מבעוד יום, כי לא היה יום ללא לווייה, כיסתה אותן במו־ידיה בעפר והידקה היטב את התלולית עליהן ולקחה קרש וכתבה עליו בעיפרון־קוֹפִּי:

פ"נ חווקה ודובה, הנאהבות והנעימות

בחייהן ובמותן לא נפרדות

אביהן ר ינקל הירש לא זכה להשיאן

ובגן־עדן תהיה מנוחתן

ומשם חצתה את המושבה מוכת האנחות והחולי, את אורוות הקודחים וצריפי השכיבים־מרע, את הדִירים שמהם עלו שיעולים נוראים, נכנסה עוד פעם אחת להיפרד מחפציה המעטים ולקחת רק את הנחוץ ביותר, בסלהּ, כגון השוט המגולל של ר' ינקל השבור, בעלה; פרשה שמשייתה המרובבת בוץ שחור, ומבלי ספֵּר דבר לאיש יצאה את המושבה דרומה־מערבה, לקראת הירקון, וכך הלכה כל אותו יום בעקבות השמש ולעולם לא חזרה עוד לבקר בכפר־סבא. היא חצתה את המשמרות התורכיים והאנגליים ואת המהמורות ונפלי הפצצות והיריות הבודדות ושריקות הרוכבים והדי התותחים, ולפנות־ערב הגיעה לתל־אביב שבידי האנגלים, ואת פניה קיבלה ברחוב הרצל, מול הגימנסיה “הרצליה”, משמרת חיילים אוסטראליים רכובים על סוסים כבדי־בשר ומרובעים, שרחבים כמותם לא ראתה מעודה, וקהל תל־אביבי חוגג ונטול־דאגה מטייל הלוך וחזור, והנערות, שתהיינה עוד מעט בגיל חווקה ודובה המנוחות, מנסות כוחן בפטפוט עם החיילים, ושפתיהן מלקקות קוביות שוקולד קֵדְבּוּרִי אנגלי שכמוהו טרם ראו עיניה בארץ מיום שפרצה המלחמה.

מאדאם הירש לא איבדה זמנה ולא נשארה לגור בתל־אביב העליזה, המלקקת פצעיה מן הגירוש והמלחמה, ואשר בה הסתובבו עתה גם מגוייסי הגדוד העברי, בטרם יישלחו מצרייימה, לאימונים, אלא קבעה מיד מושבה בחדר קטן במנשִׁיָה, לשפת הים, והחלה מבשלת ערב־ערב בבצל וחומץ דגים שקנתה מידי הדייגים שיצאו שוב לים הפתוח. היא העלתה בשר על סירותיה וניפחה מפרשיה כספינה ותיקה, למודת מלחמה; תחילה היה חדרה־בלבד בית־ועד לחובבי תבשיליה אך עד מהרה קנתה לה שֵׁם ושכרה בית שלם במנשיה, לשפת הים, ושיכנה בו בנות אחדות לעזרתה. היו שם שתי ארמניות יתומות, ותורכייה אחת שאהבה דגים וגברים עוד לפני המלחמה, ויוונייה מסלוניקי, ועוד שלוש נערות מבנות ישמעאל, אחת מהן נוּבִּית שחורה; רק ליהודיות לא נתנה לבוא, למרות שאחדות הפצירו בה מאוד. ראשה עטוף במטפחת, היתה מדברת ביראת כבוד רבה על בעלה המנוח, ר' יעקב הירש, שיום אחד יחזור ממצרים יחד עם בנותיה השתיים, אם־ירצ’השם; ולנערות היהודיות שבה ומסבירה, “למה לכן כל זאת? אם־ירצ’השם תמצאו במהרה חתן והניחו מלאכה זו לנוכריות. תיאבונם של החיילים האנגלים והאוסטראלים העביר אתכן על דעתכן?”

היא היתה יושבת בחדר־המבוא הגדול, האפלולי, ממנו נפתחות הדלתות לחדרים, בחברת נערותיה. מוקפת ריחות הדגים המתבשלים. וכשהיה מי מהחיילים יוצא מחדרה של הנערה, היה ניגש אל מאדאם הירש ומקבל ממנה פתק ועליו מיספר קבוע כדי שאם תדבק בו מחלה יֵדעוּ לקחת את הנערה לבדיקה. ולא פעם היה נכנס אחד השיכורים הללו ומתגאה בחבילת המיספרים שֶׁחפן בכפו מכל הפעמים הקודמות.

בפתח הבית, כמו גם בבתים הדומים לו במנשיָה, הציבו שלטונות צבא הכיבוש הבריטי שומרים מן הגדוד העברי, שתפקידם להזהיר את החיילים הבריטיים כי המקום הוא “מחוץ לתחום”, אך ללא הועיל. איש לא מְלָאוֹ ליבּוֹ לעמוד בדרכם של האנגלים הסבואים או האוסטראלים הגברתנים, המגהקים ריח בירה. אחד השומרים אצל מאדאם אם־ירצ’השם, לאנס־קורפוראל שְׁקוֹלְנִיק, היה על כן יושב וקורא להנאתו ספרונים רוסיים שבהם מילא כיסיו, ואילו חברו הצעיר ממנו מצייר בסמוך, להנאתו, את הנערות והדגים. הרובים מוזחים, ומדי פעם מנסים השניים לפטפט ביידיש עם מאדאם הירש ושומעים ממנה על בעלה העשיר ושתי בנותיה, העתידים לחזור בקרוב ממצרים.

ולפעמים, בריח הכבד של הבושׂם העולה מנערותיה השמנות, ובהבל הגופות המסתובבות בבית, ובאדי החומץ והבצלים מהמטבח, היה מתעורר גם בה, באלמנה השכולה, הפרכוס העתיק בסירותיה – – – וכאוניית־קרב ותיקה העומדת להפליג למשימתה האחרונה־אולי, היתה בוחרת לה חייל אוסטראלי שתוי שכבר לא הבחין בין תורכייה לארמנית, בין יוונייה לנובּית, חייל עב־בשר, בריא כסוס, מגלגלת אותו אל חדרה ושם עולה ורוכבת עליו כל אותו לילה, ומצליפה את בשרו הוורוד בשוטו של בעלה ר' ינקל השבור; והגוי, הערל, צוהל וגועה, והמיטה צווחת, קפיציה חורקים, כאילו עוד מעט קט, בכוח התנופה, תעלה מאדאם אום־אל־טאך ברכיבה על האוסטראלי שלה לירושלים.

*

חלפו שנים אחדות. החיילים חדלו לבוא למנשיה, הם חזרו ללונדון, למנצ’סטר, למלבורן ולסידני. הבנות השמינו כחזירות. חלק חלו. חלקן עזבו ובאו אחרות, חדשות, רובן רעות־לב ונרגנות. גם האורחים היו לא־נעימים, מדלת העם. בגדיהם הסריחו לא בירה אלא זיעת עובדים חמוצה, כתמי סיד, אצבעות קצבים ורודות וידי דייגים מלאות קשקשים.. ביקשו דגים מטוגנים בשמן, או צלויים. גברת הירש מסרה את המקום ליוונייה אחת, מצולקת חזה, שנראתה דומה יותר לבחור וידעה לצלות דגים כמו גם לטגן גברים, ועקרה לתל־אביב. היא הוציאה מבנק אפ"ק את חסכונותיה, סכום נאה בלירות מצריות, קנתה חנות ברחוב נחלת־בנימין, וקכעה את השוט בחזית חלון־הראווה, סימן למזל.

בתוך שנים אחדות הפכה חנותה של גברת חווה־דובה הירש אם־ירצ’השם, שראשה עטוף תמיד במטפחת חסודה, למקום שבו נשות תל־אביב הצעירה, הלבושות במיטב אופנת וארשה ולבוב, קנו את צורכי הסידקית, כפתורים, סרטים, תחרה, אבזמים, חוטים, קישוטים שונים, סיכות, מחטים, ארנקי־בד ולימים גם חזיות וקומבינזונים, והחליפו ביניהן מתכוני בישול דגים. “חווה־דובצֶ’ה יקירתי, הדגים שבישלתי לפי הרצֶפְּט שלָך נמסים בפה. בעלי מוסר לך ישר־כוח.” – “את מספרת לי? את ג’מאל־פאשא האכלתי בהם!” – “חה, חה – – –”

צוחקות.

כל היום עגנה חווה־דובצֶ’ה הירש על הכיסא בחנותה ובקושי זזו סירותיה. יום אחד, זה היה כבר שנים לאחר קום המדינה, הסתבכה בהסתרת דולרים ואולי גם העלימה ממס־הכנסה. עמדו להטיל עליה קנס גדול. אך דובצ’ה הזקנה לא חששה. “עברתי את התורכים, עברתי את הבריטים, אעבור גם אתכם, אם־ירצ’השם,” אמרה. פקחי מס־הכנסה צחקו. “כיצד, סבתא? תקראי לג’מאל־פאשא? תטלפני לגנרל אלנבי?” – "לטלפן, כן – " אמרה, "אך לא לאלנבי. אם ירצ’השם, אתם עוד תראו – " והרימה בנוכחותם את האפרכסת וביקשה לקשר אותה לשר האוצר שעימו לא דיברה מזה ארבעים שנה, ולומר לו שמאדאם הירש מן הגדוד העברי במנשיה מבקשת לשוחח עימו. מיד ניתן לה מבוקשה, וביידיש הונגארית שוטפת הפצירה בו להציל אותה מידי הפקחים שלו, ונענתה מיד.

בכספה שחסכה כל שנותיה האחרונות, באפ“ק, ושאותו מנתה עדיין בלא”י, קנתה מקום בבית־הקברות הראשון של תל־אביב, ברחוב טרומפלדור, וביקשה לחרות על מצבתה, ליד קברו של בעלה, ר' ינקל, את המילים האלה:

פ"נ חווה־דובה המכונה אום־אל־טאך

אשתו של ר' ינקל הירש שהוביל אנשים לירושלים

אתה העובר על קברה אל תשכח

את הצער שגרמו לה אנשי פתח־תקווה

וכשהורידו את גופתה אל קברה נשמעה נפיחה אדירה, כאילו רק עתה מתה בפעם האחרונה.

1986

הסיפור, שהופיע בקובץ הסיפורים “ערגה” בשנת 1987, שימש מאוחר יותר לאהוד בן עזר גם כחלק ברומאן שלו “המושבה שלי”, שהופיע בשנת 2000

---

מי הנהר מכים בגלגל הטחנה

מאת

אהוד בן עזר

הדוד שמואל על מיטתו הגבוהה בלילה. על מה הוא חולם? מי הנהר מכים בגלגל הטחנה. אימא ואלכסנדר בארץ־ישראל. ברחוב חובבי־ציון הוא רואה חורשת עצים. שומר רוכב על סוס, רובה על שכמו, חוזר מגבול המושבה, שתי ילדות זעירות לצידו, רחל בת־אחיו אחת מהן, והן מקפצות, סלים לזרועותיהן, לבושות שמלות בד כהה. בתים אחדים בני קומה אחת, גגות רעפים, גדר עמודי ברזל שקצותיהם מחודדים. ארבעה נערים חובשים כובעים עגולים, רחבי־שוליים, עם סרט, ומכנסיים קצרים עד ברכיהם, וקצה הרחוב נבלע בצמרות הברושים.

“שמואל, על מי תשאיר אותנו?” נאנחת ריבה, אשתו.

מחר עליו להתייצב בקזרמה, הקסרקטין של הרוסים, וולנו, סמירנא, קרוגום? – פירושו, עמוד נוח, עמוד דום, לאחור פנה! – יתנו בידו רובה וישלחוהו למלחמה באוסטרים. למה לא נסע גם הוא לארץ־ישראל בעוד מועד, עם רחל, אל ביילה, אימו הזקנה, ואל אלכסנדר אחיו. שנתיים ימים לא בא כל מכתב מהם. ומי יודע מה שלומם?

בגאליפולי, כך מספרים, משתתפים חיילים יהודיים, נוהגי פרדות, במלחמה לצד האנגלים נגד התורכים. רודק גיסו ראה לפני חודשיים בבית־כנסת סוחר עורות מפטרבורג, והלה סיפר כי פגש בעיר יהודי אחד, שסיפר על מכתב שנתקבל אצל אחיו של מפקד הגדוד היהודי בגאליפולי, ושם כתוב:

“שוב דרדור פצצות. מימין, משמאל, מפנים, מאחור. על הראש. רבים חושבים, שאל המלחמה מתרגלים ובהמשך הזמן חדלים לפחד מפניה. זה לא נכון: במידה שירבו ימי היותך במלחמה, כן ירבו פחדיך. אם מפני שהעצבים מתקלקלים, אם מפני שאימות המלחמה מתגלות יותר ויותר, עם מפני סיבות אחרות, הופכת המלחה אנשים רבים ועושה אותם לפחדנים. ראיתי רבים, שבראשית המלחמה התפרצו והסתערו לקרב, צחקו תחת מטר־פצצות וחיקו בשוויון נפש את שריקת הכדורים. ואחר־כך, ברבות הימים, התחילו להזדעזע מכל ירייה.”

מי הנהר מכים בגלגל התחנה בלילה. הדוד שמואל מתהפך הנה והנה על משכבו בלילה. החיטה יקרה, הממשלה לקחה את רוב היבול, ולא רבה העבודה בטחנה, ביער, כך מספרים, מסתובבים שלושה בחורים שברחו מעבודת־הצבא. לאחד מצנפת ירוקה, פנים אדמוניים וזקן שחור. השני בעל חכה, ושולה דגים למאכלם. השלישי מכה במקלו העבה עוברי אורח ושודד מהם את כספם. איש המצנפת מנהיג אותם.

לפני שבוע הלכה אישה מהכפר עם שק חיטים דל על כתפה לטחנה. בדרך התנפלו עליה ושדדוה, ובאה אל שמואל בוכייה. לקח שמואל את הכלונס הגדול, אשר בו מסיר את המגופה מן התעלה המובילה את מי הנהר לאבני־הריחיים, ונכנס ליער. בסיבוב הדרך, ליד הטירה החרבה, ניצבו השלושה מולו.

“אתה את השק קח,” הם אומרים, “וקמח תביא לנו לכאן מחר, בשעה זו. ולא –”

לקח שמואל את השק, טחנו, לאישה המסכנה נתן את שלה. ולמחרת שק מלא חול העמיס על גבו, לקח את הכלונס הגדול, ונכנס ליער, בסיבוב הדרך, ליד הטירה החרבה, חיכו השלושה. כאשר התכופפו לבדוק את הקמח באצבעותיהם, תפס במקלו והיכה בגבם אחת, ושתיים, ושלוש, ומיד ברחו בקול צעקה, והם משלחים בו קללות ואיומים.

כל זה אירע בטרם נקרא לעבודת הצבא. פחד לא ידע מעודו. ועתה, על מי ישאיר את ריבה ושתי בנותיו הקטנות?

הלך אל הרב ואמר לו: “מה אעשה?”

אמר לו: “דינא דמלכותא – דינא!”

אמר שמואל: “אבי, ומה יהיה עליי? אינני רוצה למסור נפשי בעד גויים!”

אמר: “מה שיהיה על כל ישראל יבוא גם עליך.”

“רבי, אינני עשיו. תן לי ברכה.”

“תן לי מטבע.”

נתן לו, ואמר הרב: “שמואל, אתה שמור את דיני ישראל, ומובטח לך שבניך יובילוך לקבורה.”

עמד שמואל ממקומו וצעק: “רבי, וכי אינני יהודי כשר בעיניך? מפני מה אתה אומר לי לשמור את דיני ישראל? רבי, שתי בנות לי, ואתה אומר – בניך יוליכוך לקבורה!”

שתק הרבי ולא ענה דבר.

הדוד שמואל יושב בעמדה והרובה בידו, בכפר אחד ליד יערות מלניץ, במלחמת העולם הראשונה. שעה קצרה של מנוחה, והוא רוצה לישון. אך הנה יהדייה זקנה מתקרבת אליו לאט, ואומרת:

“אתה יהודי?”

“כן.”

“אני רוצה שתבוא אליי, לצריף שלי, תדליק נרות ותברך עליהם, היום יום שישי.”

“עזבי אותי,” הוא אומר, “אינך רואה שאני עייף?”

בכל שעת פנאי הם ישנים.

והיא מפצירה בו: “יהודי אתה, בוא תדליק נרות!”

הוא רוצה להדוף אותה מעל פניו, והיא:

“שמע חייל, אל תצחיק אותי. אתה חושב שתפחידני בדחיפות? אני כבר אישה זקנה. משפחתי נעלמה במלחמה. ממי אפחד? מחיילים? לי לא יעשו דבר!”

והוא הולך איתה. באור הדמדומים רואים גגות קש שרופים. חלונות פעורים בבקתות עזובות, משחירות. הכפר נטוש. פגרי חזירים. חתולים מזי־רעב, מייללים. אור השקיעה הרך חובק יערות וכרי דשא כחולים־ירוקים, שהרי הצל משחיר בצבע כחול. מעבר לגבעות נשמעים רעמי תותחים, ובמחשבותיו של שמואל מזמזם רק שיר אחד, מאת נוח פינס, מלא געגועים לארץ האבות:

יהודי קטון אני

אך מלא עוז ואייל

וגדולה אהבתי

אל עמי זה הדל,

אל עמי זה, אל ארצי

שבמרחקים שם,

שם תחת שמי קדם…

וכשהוא פותח את דלת הצריף של הזקנה נשמע קול מצווה:

“האלט!”

ושני חיילים אוסטריים מכוונים אליו את נשקם. והזקנה? נעלמה. מרוב התרגשות לא הספיק לראות אם אכן הכינה נרות שבת. נכנס הפלדוובל. שואל לשמו ורושם אותו בפנקס השבויים.

שנתיים ימים שבוי הדוד שמואל במחנה בהונגריה. מחלת הכולירע מפילה חללים בקרב השבויים. המזון ניתן בצמצום. השבויים הרוסיים אומרים:

“בגללך איציק, אנחנו מפסידים את המלחמה. אחיך הלא משרתים שם, בצד האוסטרים. כיצד זה טרם שחררוך? גם את הכולירע הם משלחים בנו, בכוונה, דם־כלבים!”

הם מנסים לסטור לו על פניו. אך זרועותיו חזקות, ועליהן קיומו. ועד מהרה למדו הם לכבד אותו ואת שתיקתו.

בימי רעבו במחנה יש והיה נזכר כיצד בכל יום חמישי ושישי בבוקר היו נראים, מיד אחרי התפילה, אנשים ונשים אצים ורצים בחוצות ירושלים לבית־המטבחיים, ואחרי שעה או שעתיים הם שבים וידם הימנית תחובה מתחת לאחת הצלעות שבהמוקדם־הכשר, זה נתח מחצית הבהמה שלצד הראש המתקבל ראשון לאחר השחיטה והבדיקה. והנשים נושאות שתיים־שתיים מוקדם אחד, נוטף דם, ופניהן לאיטליז, שבינתיים כבר נמלא מהמון אדם רב, העומדים לבקש תחנונים ממביאי המוקדמים הכשרים, או מרבי יחיאל הטבח, שחטף לו בכל פעם מהשיריים של נתחי המוקדמים המובאים, בעד לקוחותיו ידידיו ואנשי בריתו, לחון אותם בחתיכת בשר. ורק בשעה העשירית, כאשר כלתה השחיטה, הובא יתר הבשר הכשר, טעון בחמור לאיטליז. וגם אז השיגו ממנו רק החשובים, התקיפים ועזי הפנים, והנשארים שבו בפחי נפש לבקש תרנגולת רזה וצנומה, והעניים לחנות הסמוכה שבה נמכרו הראש והקרביים.

ורבי יחיאל הטבח, רחב גרם ועיניו בולטות, עומד אצל הסדן וסכינו בידו ומביט בעיני כעס וגאווה על המון האנשים ונשים, העומדים צפופים מסביב לסורג העץ, ומבקשים לתת להם בשר בכסף מלא, וביניהם נשמע קול אישה מתחננת, “תן לי ראשונה אוקייה בשר, כי הנחתי את עוללי לבדם בבית.” אך אוזניו אטומות לתחנונים ובקשות. הוא נותן בשר לאלה המקדמים פניו בבקשיש חודשי, או למצער ב“משלוח מנות” יפה. ואם יעז אחד מהאנשים הפשוטים להתאונן באוזניו, שהבשר שנתן לו הוא כולו עצמות, אז יענהו בעזות וגאון:

“בוקארעסטו לך, שם תשיג בשר בלי עצמות!”

וככה לא יסתום את פיו מלחרף ולבזות את כל העומדים לפניו. והקצב, כלומר בעל הגאבעלא, מלה שמקורה איטלקית והתאזרחה גם בתורכית והוראתה מס הבשר, יושב אצל שולחן, שבו חור לנתינת הכסף, והפנקס פתוח בעד הלקוחות הלוקחים בהקפה, והוא מונה וכותב ומביט ושומע, אך לא יוכל להושיע, כי רק התקיפים, מביאי הנתחים המוקדמים מהשחיטה, והטבח רבי יחיאל, בידם הכוח והממשלה.

בעיניו ראה שמואל, בעודו נער ויושב עם אביו ואמו ואחיו ואחותו בחצר בירושלים, איך אותו בור ועם־הארץ, רבי יחיאל, נתן מכת לחי לאברך חשוב בן־ישיבה על אשר, לפי דמיונו, רצה האברך לתת חתיכת בשר על המאזניים, מבלי רשותו, וכאשר רצה המוכה להזמינו לפני הבית־דין־צדק, לא נמצא איש שיעיד עליו, מפחד פן ייכרת בשר מפיו כל השנה.

וכך נשאר הדוד שמואל בחיים עד תום המלחמה. ובינתיים נודע לו כי כל חבריו שהיו עימו באותו כפר נהרגו בהתקפת האוסטרים שעות ספורות לאחר נפילתו בשבי. והוא הודה לאל, ולאותה זקנה פלאית שהצילה את חייו. הוא מצא את אשתו ובנותיו חיות ושלמות, וחזר עימן לטחנת הקמח על שפת הנהר, הרחיב את הטחנה, ובשלוש השנים הראשונות לאחר המלחמה הוליד בכל שנה בן זכר. אך לא שעה למכתביהם של אלכסנדר אחיו, ואימו, ורחל בת אחיו, למכור את הטחנה ולעלות עם משפחתו למושבה. טוב לו צערו בגולה, אמר, מן האכזבות אשר שבע בימי נעוריו, משעה שבא לארץ עם אביו ואמו.

1974

---

משליך עצמו החוצה, לירושלים

מאת

אהוד בן עזר

רכבת ריקה של קרונות חתומים, המשמשים למשלוח אסירים, עושה דרכה בלילה מאושוויץ. בקרון האחרון, תחת משמר שני חיילים גרמנים, רובצת חבורת אסירים יהודיים, עובדי־כפייה. הם נשלחים למקום אחר. זיק של תקווה מפעם בליבם. אילו עלה בגורלם להישלח למשרפות, לא היו מרחיקים אותם מאושוויץ. בנחיריהם עולה עתה אוויר אחר, שאינו מעורב בריח עשן וחריכה. והם אינם יודעים אם לצחוק או לבכות. האדישות המהולה בחרדה, ובמלחמה יום־יומית על המשך הקיום, במשך חודשים ושנים שאיבדו מניינם, מפנה עתה מקומה לציפייה כאובה. הרוח מתעוררת, אבל הבשר רפה, אכול כינים ומזה־רעב.

לילה שחור בשמי פולניה. ארץ מוכה, רוחשת שנאה ומלאת סבל. בפינת הקרון יושב הדוד שמואל. לאט לאט נרדמים חבריו והוא ער. ראשו מגולח. גופו רזה עד כדי מחצית משקלו הרגיל. לבוש בגדי פסים ורגליו עטופות סחבות. פניו לבנים ועצמות לחייו בולטות. רק עיניו הכחולות שומרות שארית חיוך. בבשר זרועו כבר חרוטה כתובת־הקעקע אשר לאחר שנים יתמזג צבעה הכחלחל עם הגידים המשתרגים ובולטים בעורו השזוף של הישיש.

כל חלומותיו על ארץ־ישראל, אהבתו הראשונה, אכזבתו. לאחרונה ביקר במושבה בחג הפורים, שנים אחדות בטרם פרצה המלחמה. המושבה השתנתה. בנו בתים חדשים, סללו כבישים, מדרכות, ואור חשמל גם ברחובות. הפרדסים פרחו והפיצו ריח משכר. אלכסנדר הפציר בו למכור את טחנת הקמח ולבוא עם משפחתו וילדיו לארץ. מדוע לא שמע בקולו?

בחג פורים נסעו כולם לתל־אביב. בראש תהלוכת ה“עדלאידע” רכב ראש העיר על סוסו, צילינדר על ראשו ושרביט בידו. לשמאלו אברהם שפירא, בלוויית משמר רוכבים מצעירי המושבות, וגדוד פרשים קוזקים משכונת נווה־שאנן. אחריהם אסתר המלכה במרכבתה הפורימית, בתלבושת מלכות תימנית עתיקה, והגי הכושי עומד ונוהג בסוסים. אחריו מרדכי היהודי על סוס המלך בלבוש משנה־למלך, והמן הרשע מחזיק ברסן הסוס ומכריז: “ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!” אחריו מובלים עשרה בני המן כבולים בשלשלאות ומוקפים אחשדרפנים, פחות ושרי מדינות, כולם בני תימן מתחפשים במסכות, מכרכרים ומתופפים בתופים ובמצלתיים, שרים שירי־פורים ופזמונים מזרחיים. אחריהם צועדים בסך שנים־עשר שבטי ישראל על דגליהם וסמליהם, עגלות ומרכבות מקושטות בפרחים ובתוצרת חקלאית. וכל המדרכות, הגגות והמרפסות מלאים קהל־רואים עד אפס מקום, מוחאים כף ומריעים למסכות העוברות ברחובות.

באותה שעה הופיע הצפלין הגרמני מעל שמי העיר החוגגת והוריד מטר של פיסות־נייר צבעוניות על ראשי החוגגים, אותת ברכה לקהל, ואף זרק מברק־ברכה בעברית לראש עיריית תל־אביב:

"אנחנו מודים לכם מאוד על ההזמנה לבוא לתל־אביב.

חבל שלא יכולנו לנחות כאן.

ברכתנו לפורים שמח.

ד“ר אקנר.”

שמואל עמד על אחד הגגות והסתכל בספינת האוויר הגרמנית הענקית, בהמון החוגג, באלפי הערבים מבני יפו והסביבה שבאו לראות את השמחה. הצפלין המריא לשחקים ודאה בין העננים החכליליים. ירד ערב. שערי הכבוד והבניינים הציבוריים הוארו, ולאור הפנסים הצבעוניים יצא הקהל בריקוד עליז וסוער. העיר תל־אביב צהלה ושמחה.

כמה התפעל אותה שעה מהטכניקה הגרמנית! אכן, גם מטוסי ה“שטוקה” וה“מסרשמידט” עשו את שלהם, מהירים, אכזריים, לא כאותו לוויתן ענק ששט בשמי תל־אביב לאיטו. בשנת שלושים ותשע, בשנת־חלוקת פולניה בין היטלר וסטאלין, נפל הדוד שמואל עם משפחתו ביד הרוסים, ונאסר עם שלושת בניו. את הבנים שלחו מיד לסיביר. שמואל נשאר בבית־הסוהר. בתעודה שלו כתוב היה שבא מארץ־ישראל, והרוסים חשבו שהעלו דג שמן, עסקן ציוני, בחכתם. לא הספיקו להעמידו למשפט ולשלוח גם אותו לסיביר, ובאו הגרמנים. חודשים אחדים התהלך חופשי, חרד לשלום שלושת בניו. אחר־כך נצטווה לעבור עם משפחתו ללודז', ומשם נשלחו לאושוויץ. בתחנת הרכבת הפרידו בינו לבין אשתו ובניותיו, ושוב לא זכה לראותן. שלוש שנים וחצי ישב באושוויץ. וחייו ניצלו משום שידע לומר, בגרמנית שלמד בשבי האוסטרי, כי יודע הוא לעבוד. מראה גופו החסון הפלה אותו לטובה. הוא נעשה מסגר בבית־חרושת שכל פועליו היו עובדי כפייה, פולנים, ליטאים, אוקראינים ויהודים.

ועתה הוא ברכבת, לאחר שלוש שנים וחצי, נוסע לקראת הבלתי ידוע, ומתרפק על ארץ־ישראל האכזרית, האהובה, ועל לאה שפירא, כפי שאהבה בנעוריה. הנה מוביל אביו, בשותפות עם שלושה ידידים ותיקים שלו, מגרמנֵי שרונה, טחנת קיטור גדולה מיפו לירושלים, ולוקח עימו לדרך את שמואל הנער. עשרה זוגות סוסים רתומים למשא הכבד. הדרכים משובשות מאוד. ביום השלישי לנסיעה הם נתקעים לפני אחד ההרים הגבוהים בקרבת ירושלים, והסוסים אינם יכולים לסחוב עוד. ארגזי השיכר שהיו בידי הגרמנים תמו, ובלי הסם המעודד הזה הם אינם יכולים להמשיך במאמציהם. הם זורקים את המשוכות מידיהם ויושבים נואשים על הארץ. מסביב מתלקטת להקת זאטוטים, שקצים ערביים מן הכפר הסמוך, והם מוחים כף בקצב וקוראים: “חדידו, חדידו!” – זו קריאת לעג בפיהם. בקושי עולה בידי אנשי השיירה לגרשם, והם יושבים לנוח, מצפים לשליח אשר שלחו לירושלים להביא מזון ושיכר נוסף. ובינתיים מקשיבים לסיפורי השתיין המובהק שביניהם, אשר, בהיעדר משקה, מבקש לפחות לדבר על משקה.

כמה טוב היה, הוא מספר, כאשר לאחר תחרות בשתייה, שיצא ממנה כמנצח, עלה בידו להגיע בעצמו לביתו. עד היום אינו יכול לשכוח איך כאב עליו ראשו בשנתו ואיך התפלא על כך תוך כדי חלום. כמו בליטות של כאב ננעצו אל תוך מוחו. וכי אפשר שיחוש בראשו לאחר כמה עשרות כוסות בלבד? רק בבוקר נודעה לו סיבה הכאב: מתוך פיזור נפש שכב באופן הפוך, ראשו למרגלותיו. לא ראשו כאב עליו כל הלילה, אלא “עיני התרנגולות”, אלה היבלות הארורות.

והנה הובאה הסעודה ובקבוקי השיכר. הגרמנים משקים את אביו ואותו בכוסות שיכר מקציפות, והם אוכלים ואוכלים פרוסות לחם לבן טרי, מן המושבה הגרמנית רפאים בירושלים, וביצים קשות, ובשר, הרבה בשר, בשר קר וכרוב חמוץ, הצורב את בטנו. והוא מתעורר לרגע, ושוב נרדם, כי הנה התאוששו הגרמנים קרי המזג, ובמאמצים משותפים הם מצליחים להזיז את העגלה ממקומה ולהביא את המשא הכבד לירושלים. שם לאה שפירא, שהוריה היגרו בנעוריהם מצפת לירושלים אחר הרעש, תולשת ענבים מאשכולותיהם אל אגן נחושת גדול, והימים אחרי חג הסוכות, שאז נתבשלו הענבים היטב וגם נצטמקו מעט, ונותנים יין דשן וטוב. העיר עטופה באבק שלהי הקיץ, והשמש מסתננת בעדו. ואלה שרצו שיינם יהיה מתוק מאוד הניחו את הענבים להתייבש בשמש יום או יומיים. שמואל ואלכסנדר עוזרים על יד לאה, וידי שלושתם מאדימות בדם הענבים, ולרגע היא תופסת ביד שמואל, בתוך אגן הנחושת, עושה עצמה כתולשת אצבעותיו, וצוחקת. מגעה מעביר רעד מתוק בגופו והוא מתאווה לנשקה. וככלות התלישה נכנס אלימלך אחיה, הדורֵך, אחרי אשר רחץ את רגליו למשעי, ועשה היטב את ציפרניו, לתוך האגן, ודורכו במרץ עד אשר נמלא האגן בדמיהם, ופניו מסמיקים וזיעתו נוטפת. ושמואל רואה את העסיס, יחד עם הזגים והחרצנים, נשפך לתוך כדי חרס גדולים המיוחדים לזה, שעומדים במרתף מתחת לבית. קירות המרתף חצובים בסלע ירושלים, כבדים וקרים הם מעיקים עליו, והוא מתעורר וכאב עז ברגליו הקפואות. הלב מתאווה לכוס שיכר חם. אך למה ללכת בגדולות? פרוסת לחם אחת ולגימות אחדות של מים יספיקו. דופקים גלגלי רכבת האסירים הריקה על פני ארץ פולניה המוכה, רוחשת שנאה ומלאת סבל. לאן פניהָ מועדות? מערבה? אל בתי־החרושת הנוראים אשר בלב ארץ גרמניה? כבר התגנבו שמועות על התקדמות הרוסים בחזית המזרח. וכל דקה של נסיעה מרחיקה את האסיר מיום שחרורו. הנפש חפצה והגוף רפה. הדוד שמואל נרדם, ושוב מתעורר, לאה האהובה, האכזרית. צמותיה שחורות וידיה רוחצות בדם הענבים. רגלי הגרמני השיכור, עם היבלות, רגליו שלו הן, הקופאות? הוא המשכיבני הפוך בקברי, הוא בוכה בחשאי, מתעלף בצמא, ראשי למרגלותיו! לא ראשי כואב הלילה, אלא רגליו הדורסות אותי במגפי העור! ושוב מתעורר. שלווה מוזרה בקרון החשוך. נחירות האסירים כהתייפחות של זקנים שתש כוחם. אבל מעבר לגבו, הנשען על הקיר האחורי של הקרון, הוא שומע נחרה אחרת, בריאה, רוויית שיכר, הבאה לאחר סעודה דשנה. נרדמו הגרמנים. ובלי לחשוב הרבה, בטרם ירגיש בדבר איש מחבריו, הוא זוחל אל חלון האיוורור הצר והפתוח, בשארית כוחותיו משחיל עצמו דרך הפתח הצר, תלוי בין שמיHם וארץ, ומן הרכבת המונעת בפחם גרוע, תוצרת המלחמה, וזוחלת במעלה גבעה, הוא משליך עצמו החוצה. לירושלים.

1974

---

על שפת נהר שחור

מאת

אהוד בן עזר

לזכר רן שוחט

מדי לילה נעשה המצב חמור יותר.

שעות ההאפלה כאילו נתארכו והירח מקדים עתה לשקוע. רחל יושבת בביתה, ולה הרגשה זרה כלשהי, שהיא מוקפת.

הטלפון אינו מצלצל. מרחוק נשמעות לעיתים התפוצצויות עמומות. אומרים שהסורים משלחים טילי פרוג לעבר יישובי העמק. ואולי זה רעש מטוסינו היוצאים לקראתם?

רחל מהרהרת בלילותיה.

חלמתי שאני עומדת בפינה הדרומית של גן־המייסדים במושבה, לא הרחק מאחרון האקליפטוסים שנותרו לפליטה, מול המקום בו ניצב בית־המרקחת של בלקינד, בטרם הרסוהו ובנו כביש במקומו. הגן מלא עצים, ובריכה עגולה במרכזו, כמראהו בטרם הפכה אותו העירייה הסוציאליסטית לכיכר בטון מכוערת, עם עמוד שעון מעורר פלצות בארכיטקטוניקה שלו, ובטרם חתמו את פי הבאר הראשונה, שחפר אבא, והקימו עליה קיוסק של מפעל־הפיס.

בצד מערב, מכיוון ביתו של יואל משה סלומון, קפה “קורסו” כיום, אני מבחינה בתנועה של חיילים עיראקים או ירדנים, לבושי מדים מנומרים. והשמועה עוברת ברחוב, כי המקום נכבש, ועימו כנראה כל המערב, ותל־אביב. סביבי נמצאים כמה אנשים שאינני מכירה, והם נראים כחיילים מצבא ישראלי לא מאורגן. אנחנו מטפסים על מדרון צפוני תלול, מלא סלעים ושיחים ירוקים, ובקושי נאחזים בו. מגמת פנינו כלפי מעלה, צפונה, והשמועה עוברת, כי בגליל עדיין נותרו כיסי התנגדות של ישראל, ואך קשה להגיע לשם, אולי דרך הירדן. ורק הכיסים הללו ממשיכים ללחום ולעמוד על נפשם.

התעוררתי בבהלה רבה. עישנתי סיגרה והחלטתי לעשות סדר בניירות הישנים במגירתי. מצאתי גיליון ישן של עיתון “חבצלת” המופיע בירושלים, מתאריך ג' באדר ב' תרנ"א, 1891, שהיה מונח שנים רבות בין ניירותיו של אבא, ובו מסופר כיצד הניס שישה שודדים.

בערב יום החמישי שעבר נסעו מזה האדון מרדכי הויזדורף והאדון אלכסנדר גלפרין, רוכבים על סוסים ופניהם לרמלה. הראשון לקח עמו צרור כסף, ויצאו מזוינים מפחד השודדים. ויהי כאשר עברו את נחל המים המפסיק בדרך ויפגשו בהם שישה ערבים מזוינים בכלי נשק, וחשכת הלילה כבר כיסתה את הארץ, והערבים השודדים חסמו עליהם את הדרך.

האדון מ.ה. רצה להשליך מידו את הכסף למען לא יאונה לו כל רע, אך האדון א.ג. הניא אותו מעשות חפצו, ויאמר לו להילחם עם השודדים ולעבור הלאה. בכוח גדול דפק האדון מ.ה. את סוסו ויעבור בין השודדים, ואחריו האדון א.ג. והשודדים רדפו אחריהם. האדון א.ג. נפל עם סוסו לתוך פי שחת, והשודדים הדביקוהו ויאמרו לתופסו, אז הוציא האדון א.ג. את הקנה־רובה מצלחתו ויור על אחד מהשודדים ויפצעהו בידו.

מקול הירייה נס סוסו מפניו וירץ אחרי סוס האדון מ.ה. אשר נס מרוב פחד בחשבו כי השודדים מורים עליו ועל רעהו, ולא ידע כי רעהו כבר נפל מעל הסוס והנהו בסכנה, עד כי בא קרוב לכפר לוד וירא כי האדון א.ג. איננו ויתעלף.

אחר־כך הביאוהו לרמלה, ויבוא לפני מושל העיר וישלח אנשי־חיל וישכרו גם פלחים לחפש את גוויית האדון א.ג. ולתפוס את השודדים, אך לשווא עמלו כל הלילה ההוא ושעות אחדות ביום. האדון א.ג., אחרי אשר הפציע את אחד השודדים וינס מפניהם, שכב קרוב לנחל מים להינפש מעט, וחמישה השודדים עברו עליו ולא הרגישו בו. אפס כאשר שבו השודדים מדרכם ומצאוהו שוכב על שפת הנחל חפצו להרגו, ויהי כאשר הפחידם האדון א.ג. כי יהרוג את כולם בקנה־הרובה – ובידו רק כדור אחד ולא יותר – הקדים אחד השודדים ויור עליו בקנה־הרובה שלו והכדור עבר דרך בגדו. אז חגר האדון א.ג. שארית כוחו ויקרב של השודד וישלח בבשרו את הכדור האחרון אשר בידו, עד כי נפל שדוד, ויברח א.ג. לנפשו ויבוא אל אוהלי הבעדואינים השוכנים סמוך למקום ההוא, וילן שם כל הלילה – כי שלום להם ולבעדואינים השוכנים באוהלים עם בני פתח־תקווה. ומה גדלה שמחתו בעת נסע האדון א.ג. למחרת בבוקר ליפו, בראותו את רעהו מ.ה. מחפש אחריו להביאו לקבורות והוא עודנו חי!

שני הקולוניסתים האלה הם בני ירושלים, ומה מאד ישמחו על גיבורי החיל האלה בני ירושלים.

אני את הערבים מכירה. אין להאמין להם, הם רוצים לשחוט את כולנו, עד אחד. אני שומעת מטוס ממריא. ועוד מטוס. של מי המטוסים? אני יודעת שיש התקפה כללית. המצב קשה. אפילו בתקופת התורכים לא היה קשה כל־כך.

לקחתי מחצית כדור שינה, וטבלית אלקא־זלצר כנגד הצרבת הנוראה, ושקעתי בחצי תנומה, וגם בשנתי הקשבתי למה שמתרחש בחוץ. אם אין שומרים, אני מוכרחה להיות שומרת.

צריך לצלצל לאפרת.

חלמתי שאני יושבת על שפת נהר שחור, אשר מימיו רוחשים אימה. מעליי עומד אבא, עם רובהו בידו, והוא מבטיח לי בבת־שחוקו הטובה, כי לא יאונה לי כל רע. ואני מתפלאה כיצד זה אינני חוששת עוד מן הנהר המפחיד. והתעוררתי, והרגשתי ביטחון רב. וידעתי, כי אני לא אמות במלחמה הזאת. כי טילים לא יפלו על גג ביתי.

ושוב נרדמתי לשעה קלה וראיתי את אבא, אלא שהפעם היה פצוע בבטנו, מעיו שפוכים מבעד למכנסיו הפתוחים, ונחרדתי. אז הקצתי משנתי, וידעתי כי מישהו מהמשפחה נפל במלחמה הזאת. אבא בישר לי דבר נורא בדמו השפוך. ולא יכולתי לישון עד הבוקר. התאפקתי לא לצלצל לאפרת בחצי הלילה.

1974

---

בגורן. זיפטוריאס ליסיס

מאת

אהוד בן עזר

1914.

שבת. יום קיץ לוהט. שמים שקופים פרושים מעל המושבה הקטנה.

דממה אופפת את כל היקום. הרחובות ריקים מנפש חיה. מנוחה ושלווה ירדו על הבתים. השמש מעיקה על אדם ובהמה בחומה הלוהט. רפיון משתלט על הגוף, עצלות ועייפות, רגש של חדלון אונים.

דממה. פתאום ברקע מאי־שם קול צריחת תרנגול. אחריו, מקהלה שלמה של בני משפחת העופות, העונים בצוותא וקוראים בקול. הקול הולך ומתפשט מחצר לחצר, מלול ללול. אליו מצטרפת נעירת חמור שהתעורר מתרדמתו. געיית פרה ממושכת, צהלת סוס נאה – האחת בכיינית, השנייה שחצנית. בליל קולות מנסר בחלל האוויר, קולות עולים ויורדים, עד שנעלמים.

היום מעריב. החום פג. המושבה מתעוררת לחיים חדשים. החלונות, ואחריהם הדלתות בבתי המושבה, נפתחים לרווחה. רוח קלילה באה מן הים, היא צוננת ומשיבה נפש.

זקנים וזקנות, צעירים וילדים, לבושים בגדי שבת, משרכים דרכם בחולות העמוקים לכיוון אחד – לגורן.

ובגורן ערמות של תבואה מזהיבה, חיטה, שעורה, שיבולת־שועל, ערמות גדולות וערמות קטנות, מהן שטוחות ומהן תלולות. כל ערמה נתפסת ביד קבוצה של ידידים, בני משפחה, או זוגות, והכול, מקטון ועד גדול, מוצאים עליהן מרגוע לאחר עמל ששת ימי החול.

קולה של רחל יפה וצלול, עמשי, יהוא ועוד צעירים וצעירות מבני החבורה מפצירים בה לשיר. היא אוספת מחלפות שערה, נשענת בגבה על עמשי, ושרה. יהוא וולקוב נועץ בה עיניים מצועפות אהבה.

יהודי קטן אני, אך מלא עוז ואייל

וגדולה אהבתי את עמי זה הדל.

את עמי, גם את ארצי שבמרחקים שם,

שם תחת שמי התכלת על תכלת שפת הים.

עוד שנה עוד שנתיים, הן תחלוף חיש העת,

שמה אסע, אף אכינה

לי סוס, מחרשה ואת.

אז אעבוד את אדמתי ויהיה לי יבול לרוב.

גם כרם לי אטע,

הנותן יין טוב.

מצב־הרוח נעשה מרומם. בני נוער משולהבים משלבים ידיהם למעגל. ריקוד הורה מסחרר ממלא את כיכר הגורן. דפיקות רגלי הנערים. שלל גוני השמלות המתנופפות, קולות שירה של המסתכלים מן הצד, לחש ורחש קולות אנשים רבים, זמזום זבובונים המתעופפים מעל ערמות התבואה, צהלת ילדים ופעוטות – הכול מתמזג יחד לחגיגה אחת.

הקש נתקבע בבגדיה של רחל, מתחכך בבשרה, דוקר את הנחיריים. אבל הלב מתמלא שבח והודייה לטבע הנפלא. היא חשה בזרימת הדם בעורקיה. אוהבת, אך את מי? עמשי, יהוא, אביה הנפלא? רק אתמול עמד בשדה ומחרשה בידו. רק אתמול נזרעה האדמה התחוחה. זה עתה ראתה ניצנים ונבטים ירוקים מבצבצים מן האדמה – וכבר מרבד שיבולים מתנועע בכל רוח מצויה. והנה פרי העמל לפניה.

השמש שקעה בים. רכס עננים אדום מעל הרי אפרים במזרח. מחשיך לאיטו. נעשה קצת קר. הלילה עוטף את היקום. שומעים קרקור צפרדעים רחוקות, תן מיילל בפרדסים. צרצר תוקע מקרוב. הנה והנה נוסע קולו, כמתנודד על גבעול ארוך. מופיעים כל צבאות השמיים. והגורן מתרוקנת אט־אט מהמון טייליה. מוצאי שבת. שוב קורא העמל. אחד ממהר לחליבה. האחר, לשמירה. צריך להאכיל את העופות ואת הבהמות ולסגור היטב את שערי הרפתות מפני הגנבים.

עוד ניראים פה ושם ילדים גולשים מעל ערמות הגורן, עוד מסלסלת קולה בשיר קבוצה אחרונה של צעירים. עוד מעט ישפוך עליה הלילה ממשלתו כליל, ועזובה ושוממה תישאר הגורן.

1973

רחל מתקרבת ובאה בשדרת שיחי טויה גזומה היטב. השדרה חוצה גן גדול, מוצף שמש ומלא פרחים. רחל נכנסת אל דלת זכוכית אל תוך מרפאה אפלולית. בכניסה מצד שמאל ניצב שולחן משרדי גדול ומאחוריו יושב יהודי דתי. הוא חובש מגבעת שחורה, אינו צעיר וגם לא מבוגר. בעל פני לבלר כהים. חזה של רחל ערום והיא יושבת לפניו ומניחה לו לבודקה.

הוא שולח יד פשוטת אצבעות וממשש בשדה השמאלי. אחר־כך בימני. מפליא אותה שבמשך כל שעת הבדיקה אינו מתבונן בה כלל. מחמת צניעות הוא מסב פניו הצידה, ורואים רק את צדודיתו. היא חושבת: מי יודע מה מתרחש בקרבו בהשפעת המישוש בי. השולחן מסתיר את פלג גופו התחתון. היא סופגת אל קירבה את הדגדוג המתוק, נהנית לחוש שהיא עדיין מגרה גבר זר. ובה בשעה מבחיל אותה החשש פן בחשאי הוא פולט זרעו.

הבדיקה נראית מהימנה. האצבעות מתגלגלות אחת לאחת על פני השד, בבקיאות רבה. הן גדולות מאד בקצותיהן, וביחוד שעה שהיא מתבוננת בהן ממרחק מועט. הן טופפות על החזה והיא חשה שהן מגלות בה דבר־מה.

ולפתע היא מפורקדת על גבה על פני השולחן המשרדי. רגליה מורמות כלפי הקיר, שעליו נשען קודם לכן הלבלר בכיסאו. היא לבושה ורק חזה עודנו חשוף. הלבלר קם ממקומו והוא עומד עתה לימינה. הוא נשען עליה, כמו באקראי, ולידו נמצא עתה רופא צעיר.

הלבלר לוחש דבר־מה לרופא, וכפי הנראה בבקיאות מדהימה, ממי שמומחיותו היא הכרת המחלה באמצעות המישוש בלבד. רואים את אישוניהם המחליפים ביניהם מבט. רואים את עומק המבינות הרפואית המשותפת לשניהם. ורואים את המחלה משתקפת בלובן עיניהם – בצבע קלף חיוור, לא בריא, עם נימי דם, כאילו היו עיניהם מצלמות אותה בצילום רנטגן חי.

הלבלר הרפואי יוצא.

בתנועה לוליינית, גופה גמיש כנערה, יורדת רחל מעל השולחן. שערה האדמדם מתבדר בתנועה קוקטית. והנה היא על רגליה, מחייכת במבינות מקצועית, היא מבקשת לשאת חן בביטחונה העצמי. כאומרת – אני יודעת שכל הבדיקה אינה אלא טרחה לבטלה.

“מה את צוחקת?” אומר לה הרופא הצעיר בחומרה. “יש לך זיפטוריאס ליסיס. תאכלי שמרים. הרבה שמרים.”

וממליץ בפניה על תרופה בעלת שם מסובך.

הגשם מתגבר. טיפות כבדות דופקות על תריסי המרפסת מבחוץ, רחל מתעוררת. גשם כבד פורץ לפתע לאחר יום חמסין. נשמעים רעמים. ריח אבק־שריפה באוויר יחד עם ריח טיפות כבדות, מלקושיות, המטהרות את האוויר מן האבק. הפרדסים פורחים עכשיו בתרעלת בנזין.

1975

---

החלום על אלכסנדר גלפרין

מאת

אהוד בן עזר

ביתנו עומד בכרם עצי זית שנטעו הגננים של הברון רוטשילד. מסיבה שאינה ברורה לי אני יוצא ממנו, בורח ורץ אל החצר של אלכסנדר גלפרין הזקן, סבא של נלי מצד אימה, בקצה רחוב המייסדים, מול בניין בית־הספר. שנים רבות חלפו מאז, וכיום הבית עזוב וצפוי להריסה. במקום בו היו תריסים פעורים חורים בקירות, והסיד הוורוד מתקלף. גם חומת הגדר הרוסה. רק שדרת הדקלים נשארה. עוד מעט יבנו גם שם בניינים רבי־קומות. אבל עכשיו, בעת בריחתי, עדיין מסתובבים אנשים רבים בחצר הגדולה. ובמרכז החצר ניצב בית ישן גדול בעל שתי קומות, בנוי מעץ וממולא עפר, כמוהו בנו במושבות העתיקות. הבית גדול כמחסן, ומפחיד. לפתע אני שומע שבאים לקרוא לי. אני יושב בצל אחד העצים השגיאים של השדרה, דקל ואשינגטוניה. את הדקלים הללו, כך אומרים, הביא אהרון אהרונסון לארץ־ישראל בראשית המאה, ונטע מהם שדרה לתלפיות מבית תחנת הניסיונות בעתלית ועד לשפך ואדי דוסטריי, סמוך לשפת הים. אני מרגיש כי הללו שקוראים לי רוחשים כלפי דבר לא טוב. אני לא יודע אם אלה שמחפשים אחרי הם אנשי־צבא, משטרה, או שליחי בית־משוגעים. אני רואה את השער הגדול של החצר, הפונה לרחוב המייסדים, וכל רוחבו מלא בגופיהם המוצקים של ארבעה או חמישה בריונים. הם לבושים בגדים אדומים. הייתכן שהם תורכים? או נידונים למוות שברחו מכלאם? אני מרגיש שכוונתם לקחת אותי עימם בכוח ולשלול ממני את החופש שלי. הם שליחים של מישהו. מה מוזר, אני אומר לעצמי, כי הנה מתרחש בי במציאות סיפור כמו־קפקאי. אני בורח. מסתתר מאחורי הבית. עולה במעלות האחוריות לקומה העליונה של אותו בניין גדול שהוא ספק בית ספק מחסן. אני פותח דלת עץ כבדה היוצאת למרפסת. אני סוגר את הדלת היטב מאחורי. נדמה לי שאתי בורחים עוד אנשים, ובהם נלי וצבי, אינני זוכר בדיוק, על כל פנים יש לי הרגשה מוזרה שאינני לבד במנוסתי, למרות שאני בודד. אני נכנס לאולם הפנים. רצפתו עשויה כמין יציע של לוחות עץ עבים ורפויים. הלוחות אינם הדוקים במסמרים אלא מתנודדים למגע כף הרגל באופן מסוכן. מבעד לחור הפעור ברצפה אני רואה את הקומה הראשונה, את החצר ואת הגינה, ושם מסתובבים עתה פועלים רבים בהמולת יום עבודה חקלאי ואינם שמים לב אליי ואל רודפיי. אך הרודפים באים בעקבותיי. אם אפול במנוסתי מהם – אשבור את מפרקתי בתהום הפעורה לפניי. באומץ של שעת ייאוש אני קופץ על פני הלוחות הרופפים, אשר נעים ומתרווחים תחתיי. רק מפני מהירות הדילוג אינני נופל למטה, לתהום הקומה הראשונה, אלא מגיע אל הקיר המערבי של הבית. זהו קיר פנימי, אשר צידו החיצוני פונה, ככל הזכור לי, כלפי הגן ושדרת הוואשינגטוניות. ובקצה השדרה, אני רואה בזיכרוני בבהירות מפתיעה, למרות מרחק השנים – את רחוב המייסדים כפי שהיה בראשיתו, כולו בתים בני קומה אחת עם מרפסות מזוגגות וגינות רבות־חן, והוא מתחבר אל פינת רחוב מגוריי, מול בית־הספר, והמשכו של הרחוב לצד צפון נבלע בלב הפרדסים. בקיר אין דלת, ואין אני יכול לראות מאום ממה שמתרחש בפנים. מאחורי פעורה עתה תהום, הקרשים הוזחו ונידרדרו ממקומם, ואני עומד על בלימה, חובק בזרועותיי את הקיר החלק, מחפש לעצמי מקום אחיזה. אני חושש כי הרודפים ימצאו דרך לבוא בעקבותיי. התהום שנפערה בינינו לא תשמש להם מכשול. ברגע זה אני נזכר כי למשפחת גלפרין מוכרח להיות מחבוא, בו החביאו את יוסף לישאנסקי מפני התורכים, ובוודאי נשמר המחבוא עד עצם היום הזה. אני מכה בקיר, הטיח מתפורר בנקל, ונפתחת דלת הסתרים, אשר נראה בעליל כי לא השתמשו בה שנים רבות. ושם בתוך החדר יושב, הפלא ופלא! – אדון אלכסנדר גלפרין הזקן. הוא בכבודו ובעצמו. יושב בכורסה ומרכיב משקפיים בהירים, ועל פי המצב אשר בו הוא השתמר נראה כי עודנו חי ומסתתר כל השנים מפני התורכים. על דעתי עולה כי זה בהחלט המחבוא אשר הכינו ליוסף לישאנסקי. אדון גלפרין אינו מגיב כלל לנוכח כניסתי, וגם לי אין זמן לגשת אליו ולנסות לשוחח איתו. לרגע הוא נראה בעיני כמין חנוט, אך מצד שני, כאילו עדיין חי. הוא גוץ, ממש כפי שאני זוכרו מילדותי, וגילו כבן שישים או שבעים. להפתעתי דולק אור חשמל בחדר, ושוררת בו דממה של אחוזת קבר. זה חדר מלבני וארוך. רהיטיו: שולחן נמוך, כוננית, דרגשים, עשויים עץ צהוב ופשוט. נקל להבחין כי שנים רבות לא השתמשו בהם. עיצובם נראה כעבודת נגרות גסה, ללא פוליטורה, כאילו הרכיבו אותם מארגזים, בשנות המלחמה. באור החשמל מתבלט צבע העץ הצהבהב והמחוספס. חלון רחב מאוד, חלון צרפתי, מכוסה בווילון, פונה לצד מערב, כלפי רחוב המייסדים. אני מתפלא על אור החשמל בחדר. הלא על פי ההיגיון ההיסטורי צריכות רק מנורות־נפט מתקופת התורכים להימצא בו. אני ממהר לכבות את החשמל, למען לא ישתקף האור בחלון ולא יוכלו הרודפים לגלות את החדר הנסתר. אני מפחד פן כבר הם מתדפקים מבחוץ על פני דלת הסתרים אשר הברחתי מאחוריי. על כן אני מתרוצץ בחדר מקצה אל קצה ומחפש מדרגות חיצוניות באמצעותן אוכל לחמוק מן המחבוא אל הרחוב ולנוס בהסתר מן הרודפים אשר מחפשים אחרי עדיין בתוך הבית. אני מוצא את המדרגות. אני מנסה לצאת מן המחבוא אל אור היום אשר בחוץ ומתעורר שוטף זיעה מן החלום. ומחשבה מפליאה מאוד מהבהבת במוחי: הלא אדון אלכסנדר גלפרין המנוח נמלט למצרים עוד בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה ומה הוא עושה עדיין במחבוא?

1973