זה כשלושים שנה שאנחנו מתעסקים בענייני היישוב בארץ-ישראל, ואף פעם לא התעוררה אצלנו שאלה על דבר הרמת הדגל, גלויו והסתרתו. תמיד, בכל השנים האלו, היה אצלנו הדגל מורם ועומד:

כל מושבה שנבנתה, כל עץ שניטע, כל שעל אדמה שנחרש, נזרע ועובד על ידינו, כל כביש שנסלל בכוחותינו, כל בית-ספר שנוסד, היה עד חי, אשר הכריז על הדגל שעליו אנו חונים. ואפילו באותה התקופה השחורה, בעת ששערי ארץ-ישראל ננעלו בפנינו, גם אז התנוסס דגלנו זה החי לרגלי הרי יהודה והרי כנען, על גבעות אפרים ובין הרי הגלעד, ועמד והעיד על שאיפותינו, עמד והורה על הסיסמה שלנו. ואם הרמת הדגל בפומבי מעידה על כוח מרימיו, הרי היו המפעלים האלה הכוח עצמו, הכוח בצורתו היותר בולטת, שאינו זקוק יותר לעדים וראיות, הכוח שאין בו שום פוליטיקה, שאין לפניו מיסיונרים ואין מאחוריו ציי מלחמה ותותחים, שרק מטרה גלויה וברורה לפניו – עבודה ובנין בתחלתו ועבודה ובנין בסופו. כזאת היתה עבודתנו כל אותן השנים, וכזאת היא צריכה להיות גם עכשיו.

אך הנה, קמה בציוניות תקופה של דבורים וניצחה את תקופת המעשים – ושאלת הדגל נעשתה פתאום לשיחה בפיות אחדים מהעסקנים שלנו בארץ-ישראל. “אם יין-שרף אין לנו, נשוחח על כל פנים על אודותיו” – אומר האיכר הרוסי, והעסקנים הללו רוצים, כנראה, גם כן לשעשע את לבם בשיחות על דבר הדגל במקום העבודה הציונית שאין בידם לעשותה. ואם תמיד ובכל מקום עלולים דבורים יתירים על איזה ענין להשפיל את ערך הענין גופו ולהשכיחו, הנה פה בארץ-ישראל, יכולים הדבורים והמעשים הנפוחים, – שאין להם כל ערך כשהם לעצמם והבאים רק כעין הפגנה, – לגרום לנו הרבה אי נעימות. הקונסטיטוציה התורכית, שפתחה את הפיות והתירה את הידיים של אלה הרוצים באמת לעבוד ולפעול לטובת הארץ, היא פתחה גם את הפיות של נרגנים שונים, הרוצים, תחת מסווה פטריוטי, להפיק תועלת להם עצמם, ומשתמשים למטרה זו בהתנפלות על עמים אחרים, ביחוד – על היהודים. מובן, שכשם שאנחנו מחויבים לקדם את פני הראשונים וללכת איתם יד ביד, ככה אנו צריכים גם להיות מוכנים כלפי האחרונים ולשלם להם כגמולם. אם קום איזה עורך “הכרמל”¹, או צורר יהודים אחר, להתגרות בנו מלחמה, לא נתחבא מפניו ובכל תוקף הרגש האנושי והלאומי שבנו נתקומם נגדו. בכלל אין אנו רוצים ואין אנו צריכים להסתיר את שאיפותינו ממי שהוא, כי אין אנו מוצאים בהן שום דבר המתנגד לשאיפת עותומניה המאוחדת. ולהיפך – אנחנו רשאים לדרוש מאת הממשלה התורכית שהיא לא רק שלא תתנגד לעבודתנו בארץ-ישראל, אלא גם תתמוך בה בחומר וברוח, מפני שעבודתנו זו מביאה תועלת לממשלה לא פחות מאשר לנו היהודים. ואולם מתנגדים אנו להפגנות ומילים מפוצצות, שהן נותנות רק פיתחון פה למקטרגים שונים לחשוד בנו במה שאין בנו.