א.

דונה חנה־גרציה מינדיזיה נולדה בארץ פורטוגל בשנת חמשת אלפים מאתים ושבעים לבריאת העולם. אביה היה בן משפחה רמה ונשאה בישראל מספרד, משפחת בנבנשתי, אשר מקרבה יצאו אנשים גדולים בתורה ובחכמה, שעמדו בחצרות המלכים. וישאו על שכמם משרות נכבדות במלוכה. שמונה עשרה שנה לפני הולדה גרשו אבותיה מספרד יחד עם כל יהודי הארץ ההיא. אז שמו רבים מהגולים את פניהם ארצה פורטוגל, בתקותם למצוא שם מחסה ומנוס. בעת ההיא מלך בפורטוגל המלך יואן השני. ויאות המלך הזה, במחיר כסף רב, לתת לנודדים האמללים מקלט, אבל רק למשך ירחים אחדים, למען ינוחו מעמל דרכם, ואחר יצאו את הארץ, ויבקשו למו מקום מפלט אחר.

אולם למרות התנאי הזה, שהתנה המלך עם הגולים, נשארו בארץ יהודים ספרדים גם אחרי עבור הזמן הזה, כי לא היה למו מקום אחר להניח עליו ראשם. ותעברנה שנתים ימים, וימת יואן השני, ויירש עמנואל קרובו את כסאו אחריו. הוא הבין לדעת את האֹשר הרב, אשר יוכלו היהודים להביא לארצו בחריצותם ובכשרונותיהם, ויחפוץ לתת למו רשיון לשבת בארצו באין מפריע. אך לאסון היהודים היה המלך הזה איש רפה־רוח, ואנשים רעים יכלו להטותו אל כל חפצם ולמשול ברוחו. ולהגדיל האסון הזה ארש לו עמנואל את איזבילה בת פרדיננד הקטולי לו לאשה. בעת הארוסין התנה המלך פרדיננד את חתנו, כי נותן לו את בתו לאשה, רק על מנת שיגרש את כל היהודים מארצו. והבת היתה אכזריה כפרדיננד אביה וכאיזבילה אמה המרשעת, ותשנא את היהודים בכל לבה הרע.

ויהי אך נשא נשא אותה לו לאשה, ויצר לעמנואל מאד, כי הוא ידע עד כמה דרושים לו היהודים, ומה רב הטוב אשר יביאו לו בכשרונותיהם, אך אשתו הצעירה לא נתנה לו מנוחה, ותדרוש מאתו בחזקה, כי יקום את התנאי אשר התנתה היא והוריה עמו. אז אֻלץ עמנואל להוציא צו, כי במשך שנה על היהודים ועל המחמדים היושבים בפורטוגל להמיר דתם או לעזוב את הארץ. ובני ישראל המלֻמדים ביסורים כבר קבלו עליהם את רע הגזרה, ויהיו נכונים לקחת עוד פעם מקל נודד ולנוע אל ארצות מרחקים. אך אז התעשת עמנואל, כי לא טוב יעשה לארצו, בתתו את האנשים החרוצים האלה לצאת את פורטוגל, וינחם על פקודתו הראשונה, ויוצא פקודה אחרת והיא – לסחוב את כל היהודים אל בתי המסגד הקטולים, להטביל אותם לשם הנצרות על כרחם, לבלי יאלצו עוד לעזוב את הארץ, ובמעשהו האכזרי קוה להרבות תועלת ארצו ולהניח גם דעת אשתו איזבילה המרשעת.

והדת נתנה להטביל את הנערים הצעירים מבני ארבע עשרה שנה. כמעט נודע הדבר ליהודים, וימהרו לצאת את הארץ. אך המלך הוציא צו שנית להחיש מעשה ההמרה. אז קם שאון בארץ: האבות הרימו קול בכי ונאקה, למראה ילדיהם הנסחבים לבתי המסגד. רבים מהאבות המיתו בידיהם את פרי בטנם, הילדים יללו ויבכו, במאנם ללכת אל השמד. אך המלך צוה לבלי חוס עליהם, ויטבילו לא רק ילדים קטנים, כי אם גם בחורים ובתולות מבני ארבע עשרה עד עשרים שנה. אז אלצו אבות רבים להמיר דתם גם הם, לבלי הפרד ממחמדי עיניהם לנצח. והיהודים אשר מאנו להגאל במים נאספו בהמון ויהיו נכונים לצאת את הארץ. אך המלך עכב בערמה את הגולים עד עבור מועד צאתם, ואחר הודיעום הפקידים, כי עתה אין למו עוד רשות לעזוב את הארץ ועליהם או למות בחרב, או להשתמד.