כמדומה הוא שכבר גמר את חשבונותיו עם כל “אלה” ועם היהדות שלהם; הוא כבר נעשה “אחר” לגמרי… אפילו שפינוזה מוחזק אצלו למשוחד בדעת; על הום הוא מלגלג, שהוא מאמין יותר מדי בספקותיו; קנט הוא בעל הזיה גמור. שופנהויר עובד לאליל “רצון,” שבדא לו – הכול הבל ורעות רוח! כל החכמים הללו אמרו מה שאמרו, מפני שחשבו את עצמם מחוייבים לאמור איזה דבר, איזה דבר ישן, שנראה אצלם חדש; לברוא שיטה בתוך תוהו-ובוהו. לסדר את אי-ידיעתם בסדר אלף-בית, וכשמגיעים למקום שאין לבינתם שליטה, הם עומדים ובודים שם לאותו דבר, ומנחילים “שמות” לדור, והדור מתפאר, שהוא רכש לו הרבה ידיעה… ידיעה בשמות.

על אחיו הוא מביט כעל הדיוטים לדעת, ילדים זקנים. כלום מה לו ולהם? איזה שיתוף יש בינם ובינו?

הוא כבר גמר את חשבונותיו עמם.

ובכל זאת הוא מבקר בקלויז בכל שבת וימי מועד. כשהוא חפץ לעמוד על דעתו, שלא ללכת בשבת שחרית לקלויז, אינו יכול. ביחוד קשה עליו הדבר ביום-טוב. מרגיש הוא בנפשו, שכשהוא יושב בשעות אלו בביתו, חסר לו איזה דבר, שאין לחושים אחיזה בו. בדידות! בדידות עגומה, דומה ליראה ופחד.

והיראה אינה יראת העונש. זוהי יראה של בדידות. צריך הוא להם ולמה שיש בהם…