–… כן היא, יודעת אני את בני הדור החדש, כי לועגים הם לכל ואינם מאמינים בכל מה שהאמינו לפנים: אך המעשה הזה נהיה לעינינו ואין איש יכל להכחישו!…

בהקדמה זו פנתה אלינו, ילדי החדר, אשת מלמדנו רבי שמעיה; אף על פי שבאמת היו ההקדמה והתוכחה שבה מיותרות קצת לנו, אחרי שהיינו עוד אז ילדים בני תשע ועשר שנים ולא הסכנו עוד להטיל ספק בכל משמע אזנינו ומראה עינינו – בכל זאת קבלו באהבה את ההקדמה, כי שמחנו מאד על מה שיבוא אחריה, על עצם הספור, אשר הבטיחה לנו אשת מלמדנו זה כמה –

הנקל להגיד: ספור על דבר מקרי-חייה של ביילה המשוגעת!… מי מאתנו לא ידע את הבריה המשונה הזו, שאיננה מדברת כשאר בני אדם, רק מנהמת לפעמים בנהמה לא מובנה? מי מאתנו לא התענג על מראה לבושה, המרכב ממיני סחבות משונים ומוזרים, בעלי צבעים וגונים שונים: שרול אחד אדם ושרול אחד שחור או לבן, ברגל אחת פוזמק צמד וערדל קרוע וברגל שניה חתולי-בד ונעל-עור בלי עקב?…

את ביילה זו זכרנו מקדמות ילדותנו, ומעת שזכרנו אותה לא שונתה אף במעט. מנהגה היה אחד תמיד, בכל עתות השנה. גם בקיץ, גם בחרף היתה לנה בלילות: פעם בפרוזדור בית-הכנסת, פעם בהמחתרת אשר מתחת לה"אבן הקדש" על מצע ה"שמות" הגנוזים שם ופעם באכסדרת בית-המרחץ מאחורי הערמה הגדולה של חבילות הזרדים, הצבורה שם. ביום היתה תועה מהבקר עד הערב ברחובות והיתה מהלכת על פי רוב באמצע הדרכים; רק בשעה שהיתה מרגשת רעב, היתה נוטה לאחד הצדדים והולכת ומתחככת על יד קירות הבתים, עד שהיתה אחת הנשים מתעוררת לחמול עליה והיתה מוציאה לה פת לחם יבש או שיורי סעודה של אתמול… דומם היתה אוכלת כל מה שנתן לה ודומם היתה שבה אחרי כן לאמצע הרחוב ומהלכת לה לאטה הלאה הלאה.

היא היתה מהלכת לה מבלי נגוע באיש, מבלי פנות לשום איש; אולם היו אנשים, אשר אהבו לנגוע בה ויעצרו אותה בלכתה, למען הרעימה ולמען הביא אותה לידי אותה הנהמה המשונה והמוזרה, אשר שעשעה אותם ותבדח את דעתם. יותר מכל הצטיינו בזאת החנונים, אשר בטור-החנויות של ככר-השוק; אך גם אנחנו, ילדי ה"חדרים", לא היינו מונעים מנפשנו את הענג המיוחד הזה.

ומכל התעלולים השונים, אשר היינו רגילים לעולל לביילה, היה אחד, מיוחד ומצוין במינו, שהיה עולה אמנם בידינו רק לעתים רחוקות מאד, אך בשביל יקר-מציאותו היה נעים ומענג ביותר –

כן הוא, רק לעתים רחוקות מאד היינו זוכים לפגשה בחצר בית-הכנסת באחת השעות הפנויות, כשהיינו יוצאים מ"חדרינו" למועד סעודת-הצהרים; אולם בכל פעם, שהיה מקרה כזה מזדמן לנו, לא היינו מניחים אותו עוד מידנו. במקרים כאלה היינו עורכים על ביילה מערכה מיוחדת כדי לטרדה אל פתח בית-המדרש הלבן. היא היתה מתאמצת להחלץ, כי למרות חסר-בינתה היתה חשה כפי הנראה, ברגשה הטבעי, דבר-מה אי-נעים לה; אולם אנחנו לא היינו מתרפים כלל והיינו מכתירים אותה מסביב, חוסמים אותה מעברים שונים ומונעים ממנה כל מנוס, עד שהיתה נכנסת בעל-כרחה אל פרוזדור בית-המדרש. שם היתה חבורתנו מתחלקת: אחדים מאתנו היו ממהרים לסגור את הדלת החיצונה בעוד שהאחרים היו נצבים כשומרים ליד מבוא בית-המדרש הפנימי ועל יד המעלות, העולות אל עזרת-הנשים.

ביילה, השבויה אתנו באופן כזה, היתה עומדת בינתים בלי תנועה ומביטה לעברים שונים בפחד גדול וענות-נפש רבה; אולם אנחנו לא היינו שמים לב כלל לזאת, כי מאותו הרגע היה מתחיל החלק היותר חשוב והיותר-מבדח בשעשועינו: אחדים מחברינו, המהירים ואמיצי-הלב ביותר, היו מתגנבים בלט ונגשים אל ביילה מאחריה ודוחפים אותה פתאם אל הפנה האפלה, שבין שני הפתחים, אל אותה הפנה, ששם היה עומד “דף הטהרה” של ה"חברה קדישא". –