מאת המתנדבת ר' גלי: במאמרו “מצוות הלשון”, שעלה למאגר הפרויקט החודש, פונה אברהם רגלסון אל חבר הקיבוץ החרוץ, רב העמל, מפריח השממה, ומבקש ממנו בכל לשון של בקשה שגם את שממת הלשון יפריח; שישבח את השפה שלו, כמו שהוא משבח את אדמת השדה שלו, כדי שתהיה זו פוריה ומניבה; שיטפח את הלשון לא פחות משמטפח הוא כרם או מטע שיניבו פירות יפים שיזינו דורות על גבי דורות אחריו:

“זה הקניין הלאומי הכביר, שאתה ודורך אחראים להחייאתו ולשילוּח יונקותיו באדמת-המולדת …!”

ומיוֹנקות ליניקה: רגלסון אף משווה את הלשון העברית לחלב-אם, ובכך מעמיק את דימוי הלשון כמזון הבסיסי וחיוני ביותר עבורנו. והאם המניבה את החלב המזין היא הספרות העברית על כל מקורותיה:

“מהיכן תינק את לשונך? בראש ובראשונה, ממקורותינו הקדומים: מקרא, משנה, מדרש ופיוט. פרקים נבחרים מן המקרא (ירמיה ל"א, נבואת-השלום של ישעיה, חזון-העצמות של יחזקאל, תיאור נפלאות-הטבע שבאיוב, שיר-השירים, תיאור-הזיקנה שבקוהלת, שירת-האזינו והשירה על הים, וכל המוצא חן בעיניך ביותר). ומן האגדה… ומשירת-ספרד (“ציון הלא תשאלי”…) – יפה שתדע אותם בעל-פה ממש.”

זו רשימה חלקית בלבד של נכסי-המסורת שרגלסון מציג לא רק כמחצבה ממנה חוצבים גדולי-הספרות, אלא אף מועיד אותה לבן-הקיבוץ לחצוב ממנה. ובחוצבו ממנה, חבר הקיבוץ הפשוט הופך לא רק ראוי יותר “לעמוד על הגיגם וניבם של … מיכ”ל, מאפו, יל“ג, מנדלי, פרישמן, ביאליק, ברדיצ’בסקי, שלום-עליכם העברי (ברקוביץ), וחבריהם” – אלא אף משתתף עמם בתרומתם “לתהליך תחיית הלשון העברית – הליכתה מן הספר העתיק אל הספר החדש, ומשניהם אל שוק-החיים.”

ואם נדמה שדי לנו בעברית הדלילה אשר בפינו כי ענייני היומיום אינם מנחיצים שפה עשירה, ולמקרה