(דברי הספד על ח. נ. ביאליק באולם הנהלת הסוכנות היהודית לא“י, יום כ”ב תמוז תרצ"ד)

התהלך בתוכנו בן-אדם גדול. וצנוע היה האדם הגדול הזה בתכלית הצניעות. וידע את ערך המלה והתיחס אליה בכבוד ובזהירות קיצונית והיה סופר ושוקל כל ניב וניב שהיה מוציא מפיו. וברכה קטנה שלח אדם זה לחיים נחמן שלנו, כאשר הגיע ליובל שנת חייו. וכתב לו בברכה הזו:

“במה אברכך, ידידי וחברי, הלוא אתה אחד מהיחידים שזכית לראות את עולמך בחייך. אתה הנך היחיד, שמימות רבי יהודה הלוי – ואולי מימות ישעיהו הנביא – לא קם כמותך בישראל”.

את הדברים הללו כתב בשעתו אחד העם, כאשר הגיש את ברכתו לחיים נחמן ביאליק לחג יובל החמשים שלו. על דברים מפורשים כאלה אין להוסיף מאומה. אבל אין לנו גם הרשות לגרוע מהם. ומה נאמר אנחנו בני הדור? לבני הדור יש תמיד נטיה פנימית – והיא נתונה בטבע בן האדם – להנמיך כל קומה של הדגול ולהשוות קטן כגדול. בני הדור אינם משלימים עם הרעיון, שבאוצר הנשמות יש נשמות מיוחדות, שיוצר העולם מוציא אותן מנרתיקן, מהתא הגנוז, רק לעתים רחוקות, לפעמים פעם בדור, לפעמים פעם בתקופה ולפעמים רק פעם באלף שנים, כי הם בעיניו “כיום אתמול כי יעבור”, וחושב היוצר, כי מתנהג הוא בפזרנות בהפרישו לנו בכל יום שלו תרומה הגונה כזו מבית גנזיו. אפילו בני הדורות הקודמים, אשר התהלכו עלי אדמות בשעה שהחזון היה עוד נפרץ, כשלא נחתמה עדיין הנבואה ולא היה עוד צורך להשתמש רק בבת קולה, בהדה הרחוק – גם אלה לא הרגישו בנביאיהם ולא הבינו את ערכם. ורק הדורות שבאו אחריהם ידעו “כי נביא היה בתוכם”. גם אנו, בני הדור הזה, לא הכרנו כראוי את המאורות שנגד אורם התחממנו ומשפעם התפרנסנו כולנו. והלואי שהדור אשר יבוא אחרינו יזכה להבין את ערכם, ליהנות מזיום שלא יכבה ולקבל את השפעתם.

אין עדיין השעה מוכשרת ומסוגלת להערכות. כאב האומה, שהוסרה ממנה עטרתה וכאב כל יחיד מאתנו כחלק של האומה, מעכב כל הערכה.

היתה לי הזכות הגדולה לבוא יחד עם חיים נחמן שלנו לארץ ולחיות עמו במחיצה אחת במשך עשר שנים. ניתנה לי האפשרות להסתכל באישיות זו ובכל זאת חידה סתומה וחתומה היתה בעיני, ותהי לחידה. הרגשתי, כי כשם שיוצר העולם מחדש בכל יום מעשי בראשית, והשמש הבוקעת ועולה היום אינה זו ששקעה במערב אתמול, כי אם היא שמש שנתחדשה ע"י התחדשות של כל הבריאה; כשם שדברי תורה, לפי שלימדונו, אינם רשאים להיות בעינינו כעתיקות וישנות, אלא כאילו קיבלנום היום מהר סיני, כך ראיתי את הענק הזה לפני בהתחדשותו המתמדת, ובכל יום ויום הרגשתי את המתנה הטובה שנתן יוצר העולם לאומתנו בדורנו זה. אינני חושב שמי מאתנו יעיז לקחת קנה מידה בידיו ולגשת אל אישיות ענקית זו כדי להעריכה הערכה גמורה.

בשבילי היתה ונשארה אישיות זו סמל כל המעולה והמובחר אשר באומתנו, רכוז מצפונה וכוח יצירתה. נזכרתי בריב ההרים העתיק בשעת מתן תורה. כולם רקדו, כולם קפצו ממקומם, כולם רצו להתנשא. וכרוז יצא ואמר להם: “למה תרצדון הרים גבנונים, ההר חמד אלהים לשבתו” היה רק הר אחד, הר סיני, ואת ההר הזה בחר לו נותן התורה להשמיע ממנו את מדברותיו. כמוס סוד הבחירה. וכשנפגשתי בתופעה, איך ננסים וגמדים, שמידתם אצבע או טפח לכל היותר, רצו גם הם להתנשא ולהתרומם, באתי לידי הכרה, כי גם השכינה מצטמצמת ולא מתוך כל גרון היא מדברת. יש רק הר אחד, שהיא בחרה בו.