שבע-סבל ומרורים, מוּכּה ודרוס המשיך עם-ישראל לרקום את מסכת קיומו אחרי מלחמת-העולם השניה. במשך עשרות שנים רבות לא יתאושש מהמכה האכזרית אשר הוכה ללא כל תקנה בהשמדת ששה מיליונים, שליש היהדות. מעמי-העולם הקריבו במלחמת-אימים זו: פולין – 13,6%, שבהם 3000.000 יהודים, יוגוסלביה – 10% מתושביה, רוסיה הסוביטית–3,7%, שבהם אחוז ניכר של יהודים, צרפת והולנד – כל אחת 2%, בריטניה הגדולה – 0,13%, גרמניה המרשעת – 0,52%, ואילו היהודים הפסידו 33% ממספרם. אם מספר כל חללי-המלחמה הוא 18 מיליון, הרי היהודים הפסידו שליש של קרבנות כל העולם; ומספר אבדותיהם קרוב למספר האבידות של רוסיה הסוביטית.

טבח ההמונים הזה, רצח של עם אחד – הוא רצח אפוקליפטי, שאין לו דוגמה בהיסטוריה האנושית. האכזריות המשגעת של רצח זה מתבלטת שבעתיים, כשאנו מביאים בחשבון את המומנטים הבאים:

א) כל עמי העולם קרבנותיהם הם קרבנות-מלחמה, פרי התגוששות הדדית על זירת העולם לשם כיבוש ונצחון, הם קרבנות תאונת-הכיבוש של גדול מטורפי-העולם, רב-הטבחים של האנושות. העם היהודי הוא היחיד שנרצח אך ורק בעוון “יהדותו”, שרציחתו הוכרזה לכתחילה כאחת ממטרות-המלחמה, ללא כל תועלת.

ב) עוד שנים רבות נכתוב את מגילת-איכה המזעזעת על צורת השמדתה של היהדות האירופית. הזכרון–היא אחת משתי מידות-היסוד, שבהן נתברך מפי הגבורה כל עם בעל הכרה עצמית השומר על כבודו וערכו. “שמור וזכור בדיבור אחד השמיענו אל המיוחד”. כל עם ועם נצטווה לשמור את ערכיו ונכסיו החמריים והרוחניים ולזכור–וזוהי בעצם אותה השמירה–את הטוב ועוד יותר את הרע, שעוללה לו ההיסטוריה. זכור את אשר עשה לך עמלק בצאתך ממצרים, זכר ליציאת מצרים וכדומה. רוב חלקם של הפורענויות והתלאות אשר באו על ישראל בגולה הוא פרי חוסר-הזכרון הזה, פרי השכחה, שהיתה כרוכה באופטימיות הפטליסטית של יהודי-הגולה, אשר ביקשו בכל מיני דרכים להתחמק ולהתנכר ולהתכחש לאזהרות החמורות מאד של הגולה. השיכחה הזאת לבשה צורות ציבוריות שונות, ואולם כל התנועות הציבוריות האלו–אם הן נקראו בשם אֶמנציפציה, או תנועת הריפורמה הדתית, או ההתבוללות, או האבטונומיה הגלותית, או הקוסמופוליטיות וכו’–לא היו ביסודן אלא חילופי צורה של אותה השכחנות, של אותו קוצר-הדעת בהשגת מסקנות היסטוריות, אותה הבריחה מצו הגורל, שבהם לקה עם ישראל ושהם פועלים עד היום ביהדות, על אף שתי עוּבדות-היסוד ההיסטוריות המכריעות: השמדת היהדות באירופה והקמת המדינה העברית. ואם כך הדבר אצלנו, לא ייפלא שאומות העולם הלא-יהודיות מתחרות זו בזו בסלחנות ושכחנות לגבי העם הגרמני. ואין צורך להדגיש, שסלחנות זו נובעת לא חלילה ממקור שיקולים מוּסריים לגבי עם של זובחי-אדם ורוצחי-ילדים, אלא היא נובעת ממקור טמא של אימפריאליזם עולמי, השואף לזכּוֹת באהדה הפוליטית של הגרמנים לצרכיו הוא. סלחנות זו אף היא לא באה לפתע פתאום, אלא נתפקעה מביצי-צפעונים של כמה ארצות דימוקרטיות, שבמשך מלחמת העולם ידעו על השמדת היהודים ועמדו באדישות פושעת על דם המיליונים המושמדים, ולא נקפו באצבע הקטנה כדי להחריד את האויב וכדי לעזור לעם היהודי. הזכרון הלאומי שלנו נתבע איפוא לזכור לא רק מה שעשה עמלק, אלא גם מה שלא עשו רבים מידידנו בתקופה ההיא.

ג) אין אנו נוהגים להבדיל בין דם לדם יהודי. כל קיבוצי-היהדות הם חלק אורגני ושוות-ערך של היהדות. ואולם מבחינה אחת אנו רשאים להבדיל ביניהם: בחינת השתרשותם והתערותם בתרבות ובמסורת הישראלית כפועל-יוצא של סיבות היסטוריות שונות, וביניהן גם ריכוז הקיבוצים האלה במדינות מפגרות פיגור ציויליזטורי וסוציאלי. והנה עוּבדה היא, שהושמדה כל היהדות באירופה המזרחית, שנצטיינה פי שבעים ושבעה משאר קיבוצי היהדות בדתיותה, בגזעיותה, בשרשיותה, באורח-חייה היהודית ובקשריה הנפשיים לארץ-ישראל. רצח ההמונים הזה הנמיך באופן מבהיל את הקוֹאֶפיציינט של האידישקייט בגולה. שתי דוּגמאות: כמעט כל הקיבוצים הנזכרים היו שייכים–לפי החלוקה הסוציולוגית הידועה של ארתור רופין–לשכבה הדתית ביהדות. שכבה זו היתה השומרת המובהקת ביותר על תכונות-היהדות החיוביות, כטיפוח ערכי-יהדות היסטוריים, חיסון כלפי התבוללות, יצר-לאומי סטיכי, תת-הכרתי וגם ריבוי טבעי. דוגמה שניה: כל הקיבוצים האלה היו ברובם המכריע דוברי-אידיש. עם השמדתם הפכה יהדוּת הגולה ליהדוּת דוברת לועזית. ניטל ממנו הגורם המלאים והמבודד הראשי, והעם הופקר לסערת רוחות רעות של הלעז המבולל והמטמיע בגולה.

ד) חשבון ששת המיליונים הוא חשבון מוטעה. נביא בחשבון את מסקנותיו של המומחה היהודי הגדול ביותר פרופ' ל. הֶרש בבעיות הדימוגרפיה, הקובע כי 2/3 של כל הריבוי הטבעי היהודי נתנו יהודי אירופה. על סמך חישוביו יוצא, שהיהדות המזרחית היתה היחידה, שנתנה עודף של ילודה על תמותה. הושמדו בעיקר ילדים ונוער, שהבטיחו בשנים הבאות ילודה. פרופ' הרש כופר באפשרות הקיום הפיסי של העם באירופה. החשבון ברור: הפסדנו לא 6 מיליונים, אלא מיליונים נוספים, שהיינו מקבלים על-ידי הריבוי הטבעי בשנים הבאות, כל עשר שנים מיליון, שהיה גדל והולך.