בצדו של רעיון הכינוס לכתבים ישראליים שהגה ח. נ. ביאליק ז"ל, יש להעמיד את רעיון הניצול לכתבי אומות העולם, בחינת “וינצלו את מצרים”. מצע עיוני לניצול יש למצוא במשנת הרנ"ק. לכל אומה יש שר או מזל שהוא חיותה הפנימית – הרוחני שבה – והוא הנותן צורה לדתה, משפּטיה ומנהגיה. אומה מתנוונת וגוועת מחמת הפרת הקשר בינה ובין הרוחני שבה. אין הרוחני מת עם מיתתה של אומה, אלא עושה אומה אחרת כלי לעצמו (אם הראשונה לא צלחה לכך), או נהפּך לקנין אנושי כללי (אם הוא כבר בא על ביטויו השלם באחת האומות). מכיוון שכל האומות כלות, וישראל, הדבק ברוחני המוחלט, מקור כל הרוחניים, אינו כלה, נמצא שישראל הוא היורש האחרון לרוחני שבכל עם ועם;הוא הים אשר כל נהרות־התרבות השונים מוליכים אליו את מימיהם ומלחם, והוא מטהר ומזקק את כולם לאור הרוחני המוחלט.

אין מקוריותו של יחיד ועם בכליאת עצמו בתוך חומה חסרת־חלונות, בל תגענה אליו השפּעות זרות, אלא בבריאות־תאבונו, בכוח־עיכולו להפוך את כל הבא אליו לחלק מעצמיותו. האם רק שופטים ושוטרים נקח מבּריטאניה, ואת פראנסיס בּייקון ואת סמואל טיילור קולרידג' לא נקח? פּליטים מגרמניה האמולה נקבל, ואת גיתה שלהם ואת שופּנהויאר שלהם יסגרו בארונות ולא יזרימום אל תוך אפיק עברי? כספים מיהודי אמריקה נגבה, ואת פראנקלין ואת אמרסון לא נגבה מהם? את חג מלחמתנו עם יוון נחוג, ואת פּגישותינו החיוביות עם יוון בתלמוד, ברמב"ם, בתרגומי הומירוס לטשרניחובסקי, לא נהיה חוגגים וממשיכים?

התוכן המוצע לכינוס הוא מפורסם, הגם כי כללי הוא ולא מפורט, אך צורתו לא כל־כך ברורה. יש לשער כי כנגד עיני המורה עמדה ספרית־מידות, עם כרכים בעלי־משקל בפורמאט אחד, הכל מנוקד, מבואָר ומואָר מכל הצדדים האפשריים. התלמודים, למשל, ייכנסו מנוקדים בשלמותם, החלקים הארמיים מתורגמים עברית ומודפסים בשתי הלשונות עמוד מול עמוד (והוא הדין בחומר ה"מכונס" מכל הדיאלקטים היהודיים בכתב אשורי), והחנוט והגנוז שבהם ייהפך חיוני על־ידי עדירתם וחרישתם, בידי מומחים, מן הבחינה הלשונית, המשפטית, הפולקלוריסטית, ההיסטורית, הביאוגראפית, וכו'. סופר גדול ביותר כגון הרמב"ם, הואיל ומלאכה אחת שלו מפיצה אור על כל חברותיה, ייכנסו כתביו, לרבות התרגומים הקלאסיים ממנו, גם הם בשלמותם.

שני כללים נקבעו על־ידי המורה לכינוס.

האחד – שיהא נעשה לפי ערכיו של האָדם המפותח בן־זמננו (זמננו יהא מכיל מאתים שנה לפנינו ומאתים שנה אחרינו). מכיוון שהערכים האלה מרובים ושונים הם – מה שלא חשוב מבחינה ספרותית או אסתיטית־מוסרית יכול להיות חשוב מאוד מבחינה היסטורית או אנתרופּולוגית – גדולה תהיה אחריות המכנסים בהשמטה, לא מפּני שיהיו גונזים את המושמט כדרך ה"חותמים", אלא מפּני שיהיו מקצצים בכינוס והופכים אותו ללקט. בסך־הכל אחרון כל הערכים מפרנסים זה את זה, ורבות לאחד מהם היא רבות לכולם.

השני – שיהא נעשה מתוך אחריות לאומית מכוונת ובכוחותיה המלוכדים של כל האומה באשר הם, ולא על דעת יחידים ובדרך מקרה, כמו שהיה עד עכשיו.

אותם שני הכללים הנוהגים בכינוס, נוהגים גם בניצול. מתוך ערכיו וצרכיו המרובים של האָדם החדש ייעשה, ומתוך אחריות לאומית צופה לתזונת הרבה דורות, מקפּידה בנאמנות מדעית ויושר ספרותי, ומגייסת לשם כך את טובי הסופרים והמלומדים אזרחי־העברית בכל הארצות. וירוחקו חילופיהם: בּיבּליאותיקות שווקוניות, סילוף־מקורות וקלישות־לשון בתרגומים.

מה יהא הניצול מכיל? אין לי הסמכות והידיעות לעבּד ראשי־פרקים בשביל לשון לועזית שאני מכיר בה, לא כל שכן בשביל לשונות שאיני מכיר בהן. אני מתאר לי שבניצול, בין שאר סוגים, ייקבעו מתורגמים, מבוארים ומוארים: