א

בּקיץ שנת 1920 ישבוּ שני סוֹפרים רוּסיים, שמשוּם מזג-רוּחם וּמשוּם דעוֹתיהם בּמדיניוּת וּבחברה נשארוּ זרים למהפּכת אוֹקטוֹבּר, בּחדר של בּית-ההבראה “לעוֹבדי המדע והספרוּת” בּמוֹסקבה ונתגלע בּיניהם פּוּלמוֹס מרוּבּה וּממוּשך וסוֹפם, שאף שהיוּ סמוּכים זה לזה בּמקוֹם, פּתחוּ בּחליפת מכתבים. הוֹסיפוּ לדבּר ולעבוֹד יחדיו, אוּלם לפי שענינם היה ענין של כּוֹבד-ראש ושל חוָיה אמיתית, היתה חליפת-המכתבים פוֹרה יוֹתר. וכן נצמח להם ספר קטן וּמיוּחד בּמינוֹ “חליפת-מכתבים משתי זויוֹת”. מחבּרי המכתבים הם ויַצ’סלב איבַנוֹב, ממוּבהקי המשוֹררים הרוּסים בּימינוּ, שנוֹהגים לציינוֹ כּ“משוֹרר פילוֹסוֹף” וּמ.א. גֶרשֶנזוֹן, פּוּבּליציסט רוּסי ממוֹצא ישׂראל, מטוֹבי הבּקיאים (ועתה אוּלי הטוֹב שבּהם) בּתוֹלדוֹת הרוּח הרוּסית בּראשית המאה התשע-עשׂרה, שגילה בּעבוֹדוֹתיו שרוּבּן כּכוּלן יסוֹדיוֹת, על צֵ’דֵיֶב, הדקבּריסטים וּזמנוֹ של פּוּשקין, הבנה עמוּקה לנפש המשׂכּיל הרוּסי לפני מאה שנה. בּחיים הרוּסיים עתה עמידתוֹ שלוֹ, כּעמידת איבנוֹב, בּאגף הליבּרלי-ימני; כּפילוֹסוֹף הוּא ניאוֹ-קנטיאני וּתכוּנה המציינת אוֹתוֹ בּיוֹתר היא שהוּא לוֹחם נלבּב לזרם הסלַבוֹפילי; לידתוֹ בּבית יהוּדים אדוּקים בּמצווֹת ואף חינוּכוֹ על דרך היהדוּת; אוּלם בּכתביו (כּפי שדעתי מגעת, שלא כּל כּתביו ידוּעים לי) לא היה, עד הזמן האחרוֹן, מיחד את הדיבּוּר על היהדוּת. פּעוּלתוֹ שלטה בּה דביקוּת ללא מצרים בּתרבּוּת הרוּסית, סגוּלה מפליאה לקלוֹט ערכיה וּלהיקלט בּהם. אמנם, בּשנת 1917 כּתב הקדמה קצרה לאנתוֹלוֹגיה של משוֹררים עברים בּתרגוּם רוּסי וּבה הגה את תמיהתוֹ על הפּריחה המפתעת של כּוֹח-היצירה היהוּדי, שמקוֹרוֹ כּאילוּ יבש – וחסל. לאמוֹר, לפנינוּ יהוּדי מתבּוֹלל בּתכלית אלא שסוּגוֹ טהוֹר וישר בּיוֹתר. איבנוֹב וגרשנזוֹן מריבים על חשיבוּתה ותפקידה של תרבּוּת, לא מצב פּעוּלתה החיצוֹנית, אלא מצד ערכּה כּחוָיה פּנימית. מריבת-דברים שהיא בּרוּסיה עתה, בּיחוּד לפי העמדה הפּוֹליטית של שני הסוֹפרים, ודאי אקטוּאלית בּיוֹתר. ניכּר, שני הכּוֹתבים שאלוּ אוֹתה שאלה עצמה: האם ראוּי היה להעמיק חקר, להילָחם, להתיסר, כּדי שנראה את ערכי התרבּוּת, גדוֹלי המִפעלוֹת של רוּח האדם ולבּו והם מתקעקעים והוֹלכים כּבנין קלפים וּמוּשלכים כּכלי אין חפץ בּוֹ? התשוּבוֹת של שניהם – הסתירה שבּהן ללא גשר: בּשעה שאיבנוֹב משיב תשוּבתוֹ בּודאוּת גמוּרה, מתוֹך השתרשוּת עמוּקה, כּשהוּא ושרשוֹ כּחטיבה אחת, וּמתוֹך הרגשה של חיבּוּר-עוֹלם שבּין ערכי התרבּוּת וּבין מהוּתוֹ הפּנימית ואמירתוֹ בּבירוּר וּבלא לב ולב “הן!”, הרי תשוּבת גרשנזוֹן תחילתה היסוּסים וסוֹפה אף היא ודאוּת של אמירה בּלא לב ולב: “לאו!” מה שהאנוֹשוּת כּבשה עד עתה, מה שהוּא, גרשנזוֹן, עד שעת המשבּר האחרוֹן, הרגיש לכאוֹרה בּעמקוּת וּבאמיתיוּת כּל כּך, שוּב אינוֹ בּעיניו אלא הפשטה מדרכדכת. הוּא חוֹלם על האפשרוּת “להיפּטר מזֵכר כּל הדתוֹת והשיטוֹת הפילוֹסוֹפיוֹת האלה, מזכר המדעים והאמנוּיוֹת, ולשוּב אל האדם הערוֹם, הקל והשׂמח”. הוּא נלאה מנשׂוֹא את כּוֹבד הדעת הממיתה, הוּא נלאה ממוֹרשת העבר, נסיוֹנם של הדוֹרוֹת שוּב אינוֹ אוֹמר לוֹ ולא כלוּם, הוּא צמֵא לנסיוֹנוֹ שלוֹ עצמוֹ, ואך לחוֹפש-הרוּח הזה, לרעננוּת הרוּח. לשוא יגן איבנוֹב בּרוֹב הוֹכחוֹת על התרבּוּת הנתקפת, לשוא יאמר לגרשנזוֹן, כּי “התרבּוּת, לפי מוּבנה האמיתי, אינה שׂדה-חרבוֹת. יש בּה מה שהוּא קדוֹש בּאמת: היא לא בּלבד זכּרוֹן של דמוּת-האבוֹת הפּנימית והחיצוֹנית החוֹלפת אלא גם של האיניציאציוֹת (הקידוּשים) שנכבּשוּ בּידם. הזכּרוֹן החי והנצחי שאינוֹ מת גם בּאלה המצטרפים לאיניציאציוֹת האלה… מכּאן שהתרבּוּת היא לא בּלבד סטטית, אלא גם דינַמית. כּי הזכּרוֹן, השוֹלט בּה, מַקנה לעוֹבדיו האמיתיים את האיניציאציוֹת של אבוֹתיהם וּמתוֹך שהוּא מחַדשן בּתוֹכן הוּא נוֹתן בּהן את הכּוֹח לקבּלה חדשה, לראשית חדשה”.

גרשנזוֹן מוֹדה בּגלוּי, שאין הוּא מרגיש בּזכּרוֹן כּזה. “גילוּיי-האמת, שנגלוּ לאבוֹת כּחנוּטים הם, מיני פֶטיש, ושוּב אינם משַקעים עצמם בנפש כּתֶסֶס הוֹרס-מיטיב וּמַפרה, אלא סוֹתמים מלמעלה בּצרוֹרי-שוֹהם ובמפּוֹלת אידיאוֹת מפוֹררוֹת… האיניציאציוֹת של האבוֹת מאוּבּנוֹת הן, ערכים עריצים הן…” הוּא, שקיפח את זכרוֹנוֹ, נוֹזף בּאיבנוֹב על שוּם שהוּא נוֹהג בּהיסטוֹריה “יראת-כּבוֹד של בּן לאביו”, כּשאמר לוֹ בּגלוּי: “מי שאין בּוֹ זכרוֹן-קרבתוֹ, הוּא עֶבד בּוֹרח אוֹ משוּחרר ולא בּן-חוֹרין מלידה. התרבּוּת היא פּוּלחן האבוֹת וּתחיית האבוֹת”. אין הוּא יוֹדע לבאר דרכּוֹ של משבּר זה בּגרשנזוֹן; איבנוֹב מציינוֹ כּדיקַדָנטיוּת וּמקטרג על הזכּרוֹן המת שקיפּח את כּוֹחוֹ האיניציאטיבי ושאינוֹ יכוֹל להצטרף לאיניציאציוֹת של האבוֹת. בּיתר בּירוּר אתה לָמד על מערכי נפשוֹ של גרשנזוֹן מתוֹך מכתבוֹ האחרוֹן, המסיים את חליפת המכתבים: “חיי הם כּהוָיה מפוּצלת וּמיוּחדת בּמינה. מילדוּתי אני קרוֹב לתרבּוּת אירוֹפּית, רוּחה נקלט בּמעמקי, ולא זוֹ בּלבד שאני מרגיש עצמי בּה כּבן בּית, אלא שאני אוֹהב בּאמת דברים הרבּה שבּה… אני בּן-בּית בּסביבת התרבּוּת, אני מתוַכּח בעֵרוּת עם ידידים על נוֹשׂאי תרבּוּת, אני מרגיש ענין של ממש בּנוֹשׂאים אלוּ וּבשיטוֹת דיוּנם. כּאן אנחנוּ תמימי-דעים: יש לנוּ פּוּלחן משוּתף של עבוֹדת הרוּח, מנהגים משוּתפים, לשוֹן משוּתפת. כּך חיי, חיי-הקיץ. אוּלם בּעוֹמק הכּרתי אני חי חוָיה אחרת, זה שנים שמדבּר בּי, בּעקשנוּת וּללא הפוּגוֹת, קול רב-תעלוּמה: זאת היא, לא זאת היא. איזה רצון אחר שבּי כּוֹבש עצמוֹ בּכיסוּפים מעם התרבּוּת, מכּל הנעשׂה והנאמר מסביבי. השממוֹן אוֹכל בּוֹ, למוֹתר לוֹ כּל זה הנראה לוֹ כּמלחמת שדים תוֹעי-מדבּר; הוּא יוֹדע את ה’אני' האמיתי שלי, אני חי כּזר, שעשׂה עצמוֹ בּן-בּית בּארץ זרה. אני אהוּב על התוֹשבים, אני עצמי אוֹהבם, אני עוֹבד לטוֹבתם, בּצרתם לי צר וּשׂשׂוֹני שׂשׂוֹן מוֹלדתי… איה מוֹלדתי? אנכי לא אראנה, אמוּת בארץ נכר. לרגעים אני נכסף אליה בתאוַת נפש… אתה, ידידי, בּמוֹלדת אתה, לבּך בּאשר בּיתך, שמיך מעל הארץ הזאת, מוֹלדתנוּ המשוּתפת. ועל כּן אאמין, כּי בּבית-האב הוּכן משכּן לשנינוּ אם כּי פּה, עלי אדמוֹת, כּל אחד משנינוּ יוֹשב בּעקשנוּת בּזוית שלוֹ ואנוּ מריבים על התרבּוּת”.

כּאן לפנינוּ כּאֵב כּן, כּבד וישר וגלוּי בּאמיתוֹ וראוּי הוּא לכל יראת-כּבוֹד. לא נפסוֹק מיד, כּי ארץ הנכר של גרשנזוֹן היא רוּסיה ו“הגלוּת” שלוֹ גלוּת-ישׂראל שלנוּ; כּאן הדברים אמוּרים בּגלוּת אחרת. ועם זאת, אתה מוֹצא בּויכוּח זה רמזים בּרוּרים כּל כּך, אפילוּ המוּנחים נוֹדעים לנוּ כּל כּך, עד שלא מדעת מתעוֹרר בּך החשד: בּנוּ הכּתוּב מדבּר! שמא יש חיבּוּר בּין הגלוּת המֶטפיסית של גרשנזוֹן והגלוּת ההיסטוֹרית שלנוּ? שני סוֹפרים רוּסיים עוֹמדים כּאן זה לעוּמת זה. לכאוֹרה עמידתם שוה; גילם שוה (שניהם כּבני חמישים); מאחוֹריהם כּכל הנכוֹן, אוֹתם חיי-תרבּוּת אינטֶנסיביים, עד שאין רשוּת לדבּר על מעמסה מיוּחדת שגרשנזוֹן חייב לשׂאת בּה; שניהם נמנים עם אוֹתוֹ מחנה פּוֹליטי וּפילוֹסוֹפי; כּאוֹתה חוָיה חיצוֹנית נוֹראה הרעימה מעליהם רעם קוֹלה, קוֹל האזהרה – מלחמת העוֹלם והמהפכה, שאינה מוּבנת בּמידה שוה. ואף על פּי שעמידתם שוה כּל כּך, הם מגיבים על חוָיה זוֹ הגבה שוֹנה בּתכלית. איבנוֹב עוֹמד, עוֹמד איתן וּבל יִמוֹט; האחר, גרשנזוֹן, מרגיש את מוֹסדי-חייו עד עתה והם מתערערים ואינוֹ מוֹצא כּל נקוּדת סמך, זוּלת “משכּן האב” שהוּא ואיבנוֹב ישוּבוּ וימצאוּ עצמם בּוֹ. שוּם אחד משני הכּוֹתבים אינוֹ אוֹמר לנוּ, על מה גרשנזוֹן דוקא בּא עד משבּר ואילוּ איבנוֹב עוֹמד בּוֹטח, כּמצבת-עד. ההבדל היחיד שבּמעמדם הוּא בּעמם. האוּמנם אך מקרה הוּא, כּי איבנוֹב הבּוֹטח הוּא רוּסי ואילוּ גרשנזוֹן “שנלאה מזכרוֹנוֹ” הוּא יהוּדי, והאוּמנם לא בּהבדל היחיד הזה אנוּ שוֹמעים את התשוּבה לשאלה, על מה בּא גרשנזוֹן דוקא עד משבּר; אנוּ, היוֹדעים, כּי אין להתגבּר על הגלוּת המֶטפיסית אלא בּדרך השחרוּר מן הגלוּת ההיסטוֹרית?

בּיסוֹדוֹ של דבר הרי העיקר הוּא בּמה שאיבנוֹב מרגיש את התרבּוּת, שהיא הנוֹשׂא להתקפוֹתיו של גרשנזוֹן, כּתרבּוּת שלוֹ עצמוֹ, כּענין אישי, כּענין של חוָיה, כּזכּרוֹן נצחי וחי שהיה לוֹ לא בּלבד בּחינת ערכים שבּמסוֹרת אלא גם בּחינת מקוֹרוֹת-חיים לפעוּלתוֹ הרוּחנית האינדיבידוּאלית העצמית; ואילוּ גרשנזוֹן מרגיש בּתרבּוּת הזוֹ משהוּ מת וּממית, שאינוֹ נחשב בּחייו האישיים ולא כלוּם. התרבּוּת האירוֹפּית, בּיחוּד הרוּסית, היא לוֹ לרוּסי דבר הקרוֹב בּיוֹתר, שהוּא חי אוֹתוֹ עד עוּמקוֹ, הוּא שוֹמע בּה בּבירוּר את קוֹל אבוֹת-אבוֹתיו שלוֹ ועל כּן הוּא כּה בּוֹטח, אוֹרגני, מוּשרש בּמעמקים. אוּלם ליהוּדי הוּא דבר הנקנה בּלימוּד. לא אבוֹת-האבוֹת שלוֹ יצרוּ את הערכים האלה; על כּן די לה לפוּרענוּת סוֹציאלית אוֹ פּוֹליטית שתבוֹא וּתגלה את כּל הריקנוּת של הוָיתוֹ הרוּחנית וּתעוֹרר בּוֹ את הכּיסוּפים הטרגיים לשחרוּר מעם כּל אוֹתה “מפּוֹלת”, הכּיסוּפים לחייו העצמיים האישיים שלוֹ. הכּוֹתבים עצמם מדקדקים כּל כּך בּתיאוּר מחלתו של גרשנזוֹן, שהדיאגנוֹזה כּאילוּ נקבּעת מאליה. זוֹ היתה אוֹתה מחלה יהוּדית עצמה, שבּוּבּר הגדירה כּסכסוּך היהוּדי שבּין הדם והסביבה: “בּמקוֹם שניתנת הסיטוּאציה הטבעית, האוֹבּיֶקטיבית, של היחיד בּיחסוֹ לעם, עוֹברים חייו בּהרמוֹניה וּבגידוּל בטוּח; בּמקוֹם שאין היא ניתנת, הרי היחיד, כּל מה שהכּרתוֹ וישרוֹ מרוּבּים יוֹתר, כּל מה שדרישת ההחלטיוּת והבּירוּר מעצמוֹ מרוּבּה יוֹתר, הוּא נפתל בּסכסוּך עמוֹק יוֹתר, והוּא נדרש יוֹתר, כּבאפס בּרירה, להכריע ולבחוֹר בּין עוֹלם הסביבה וּבין עוֹלם הפּנים, בּין עוֹלם הרשמים וּבין עוֹלם הסוּבּסטַנציה, בּין האוירה וּבין הדם, בּין זכּרון כּברת-חייו וּבין זכרוֹן אלפי שנים…” בּיוֹדעים אוֹ בּלא יוֹדעים נתוּן גם גרשנזוֹן בּסכסוּך זה. וענינוֹ חשוּב בּעינינוּ בּיוֹתר משוּם שהוּא, כּאמוּר, אחד הסוֹפרים היהוּדיים-רוּסיים המעטים, שעלתה בּידוֹ, לפי דעת רבּים, בשלימוּת לחדוֹר לנפש האדם הרוּסי וּלהיקלט בּערכים רוּסיים. לאמוֹר, ללא הוֹעיל היא התעסקוּת מוּפלגת, ויהא בּשקידה וּבהבנה עמוּקה בּיוֹתר, בּצֵ’דֵיֶב והדֶקבּריסטים, ללא הוֹעיל היא חסידוּת סלַבוֹפילית מוּפלגת. בּבוֹא רגע של התמוֹטטוּת, מתבּרר בּכל זאת, כּי צ’דיֶב וּפּוּשקין היוּ אמנם אבוֹת-אבוֹתיו של איבנוֹב, אוּלם לא של גרשנזוֹן.