תקופות שונות ומשונות מאד זו מזו עברו עלינו במאת השנים האחרונות, שהן שני חיי ספרותנו החדשה. לרגלי שנוי התקופות משונים היו גם הצרכים ועל פיהם היו צריכות להשתנות גם תביעות הספרות. אבל לא כן היה באמת. לא תמיד שמרה הספרות את צעדי החיים, להגיש על פיהם את תביעותיה למלא את צרכי ההוה.

הספרות החדשה נולדה באשכנז ונצניה הראשונים היו שירי רנה"ו ז"ל, באוריו, מכתביו ומאמריו, והמאספים, אשר שיטתם ידועה להבקיאים מעט בספרותנו. שיטתם ההיא היתה מוכרחה בזמנה על פי טבע הדברים, ולא ברצונם הטוב ובכונה מיוחדת בחרו בה, כי באופן אחר לא היה אפשר להיות. בזמן ההוא היו כמעט כל בני ישראל, מן התלמודיים ועד ההמוניים, חיים בשמים, כל מעינם הספרותי היה בחיי-עולם, במזון לנפש. אמנם גם הם דאגו לחייהם הגשמיים, עבדו עבודתם ועשו כל מלאכה להספיק צרכי ביתם, אך כל זה היה בעולם המעשה והמפעל, אבל לא בגשתם אל הספר. בשבת איש יהודי אל הספר התפשטה מעליו הגשמיות ויכנס לעולם שכלו רוחניות, עולם עליון ונאצל. הספרות בעצמה היתה קדש-קדשים, וכל חייה היו הרוח והנפש. בהיות ספרות האנשים ההם רוחנית, ספרות שמים, אי אפשר היה בפעם אחת להפוך אותה לספרות גשמית, ספרות של חיי ארץ. ועל כן, אילו לא היו בוני הספרות החדשה בעצמם בני-דורם, לא היה חפצם מצליח בידם. אך הבונים ההם, שנולדו ונתחנכו בעצמם, ככל בני-דורם, בעולם רוחני, לא הרחיקו ללכת מבני-דורם גם אחרי אשר חדשה ההשכלה את רוחם, ובבנותם את הספרות החדשה בנו אותה בעל-כורחם ומבלי משים בתבנית הספרות הישנה. מלאו אותה מליצות ע"ד יפי הטבע, שבח החכמה והמדות הטובות, ויתבלו אותה בתבלין של ביאורי מקראות ופרושי מאמרי חז"ל בדרך יותר קרובה אל השכל, שרו על מפלאות אל, – והספרות נשארה ספרות שמים על ארץ. הבונים ההם לא שנו את הספרות, לא בראוה בריאה חדשה, אך הורידוה משמים ארץ, ועל ידי זה היה דורם מוכשר לקבל אותה. בני-הדור ההוא, אשר תענוגם הרוחני, הקריאה בספר, דרש לו גם תמונה רוחנית וגם מטרה רוחנית, ואשר בשום אופן לא יכלו להסכים כי ידברו בספרים על דברים בלתי נאצלים, על צרכים גשמיים, – נמשכו על פי תכונת הספרות החדשה ההיא מן הספרות הישנה אל החדשה, ממזון הנפש הישן אל מזון הנפש החדש, מדמיונות שמים אל דמיונות ארץ.

בדרך הזה הלכה הספרות בתחלתה גם בגאליציא ואחרי כן ברוסיא. בוני הספרות החדשה או יוצרי ההשכלה בארצנו, אד"ם הכהן ור"צ קאצענעלענבאגען ז"ל, בחפצם לתת מהלכים בין בני-דורם להמליצה וההשכלה, שהיו אז דבר אחד בשני שמות נרדפים, לא מצאו בתחילת מעשיהם (שנות תק"פ) דרך יותר טובה לתכליתם כי אם דרשות ועם זה שירי מספד על מות הגאונים ר"ש קאצענעלענבאגען (אבל כבד) ור"ח מוולאזין ז"ל (נחל דמעה). רק הרי"ב לעווינזאהן פרץ יותר את הגדר והתיר “ביעתא בכותחא” או “שרא לן יונה” ויוכיח בראיות ברורות מן התורה והתלמוד וספרי הרבנים, כי אין איסור לאדם מישראל ללמוד שפת-עבר ולשון-המדינה ולעסוק בעבודת-האדמה.

ההשכלה בזמן ההוא בארצנו היתה שירית ובאיזה צד גם הגיונית, כלומר: מאהבת ההגיון. ההתעוררות אליה היתה יותר מקרית מאשר מסובבה על פי ההיסטוריא ומצב חיינו. חיי בני-ישראל בארצנו בעת ההיא לא נשתנו בשנוי ניכר מחייהם שהיו עשרים שנה ויותר לפני זה, באופן שנוכל לומר כי מצב בני ישראל במדינה בשנות תק"פ גרם להם להתעורר לספרות חדשה ומחשבות חדשות, ואולי על כן לא כבשה ההשכלה החדשה לפניה את הדרך בין המון-העם בעת ההיא, ונקלטה רק במוח יחידי-סגולה. הנה צוה הגאון מווילנא ז"ל ללמד את כתבי-הקדש על פי הפשט, ועל יסוד זה למד המלמד ר' משה הכהן לתלמידו אד"ם הכהן את כתבי הקדש בלי סלסולים, אך בדרך ישר, פשוטו כמשמעו (תורת האדם), ואלי הגיעו במקרה לאד"ם הכהן גם איזו ספרי מדע, כספר אקלידס, שנעתק ברצון הגאון הנ"ל וספרי המאספים – ויהי האד"ם ליוצר ההשכלה במדינתנו. הרי"ב לעווינזאהן חלה במחלת קדחת-העצבים ויעזוב את ארץ-מולדתו ויסע לגליציא ושם התודע אל חכמי ישראל במדינה ההיא (ספר הזכרונות לחיי ריב"ל), ויהי המקרה הזה לאבן-פנה במדינה בהשכלת הריב"ל.

עלי להעיר בדרך-אגב, כי דברי שאמרתי למעלה, שההשכלה בזמן ההוא היתה שירית, צודקת יותר בנוגע להשכלת אד"ם הכהן וחבריו ותלמידיהם, מאשר בנוגע להשכלת ריב"ל. בדבר הזה היה המקום גורם. בני ליטא, שמצבם החמרי היה תמיד, בסבות מקומיות, גרוע ממצב בני-הדרום, שעל-כן היו יותר רחוקים מהנאת החיים, והחיים בעצם היו בעיניהם כדבר טפל ועם זה או על ידי זה היו כמעט כולם שקועים בספרות הישנה: המפולפל בפלפוליו וההמוני בספרי מוסר ואגדה ובדרשות המגידים – היתה להם ההשכלה החדשה יותר לשעשועים, למזון הנפש נעים, אחרי הפלפולים המיגעים והספרות היבשה והצנומה שברחו מהם בהריחם את ההשכלה, כאדם היוצא ראשונה מתוך אויר עיר צפופה ודלה ושאונה המיגע בשר ורוח – אל שדה חמד ויער נהדר ביום צח בחדש תמוז. אך הריב"ל, שהיה מבני-הדרום, שהחיים לא היו אצלם כטפל, שם פניו יותר אל התועלת החמרית, אם גם אחרים מבני-מדינתו בהיותם למשכילים נשארו בהשכלתם ההזיית והשירית, אף-על-פי שבחייהם החמריים היו אפיקורסים שוחרי ענג. – כמדומה לי שלא אשגה אם אומר: כי הסופרים אשר עוררו את שאלות החיים ושאלות תקון הספרות היו רובם בני ליטא שבאו לארצות הדרום, אנשים אשר הכבוד להספרות ודעת צרכי החיים התאחדו אצלם על ידי מדינותיהם השונות, וראו עין בעין את החסר לעם עד עתה.