היוצרים הנקראים ביותר

יוצרים מן המאגר

יצירה בהפתעה

א

בּקיץ שנת 1920 ישבוּ שני סוֹפרים רוּסיים, שמשוּם מזג-רוּחם וּמשוּם דעוֹתיהם בּמדיניוּת וּבחברה נשארוּ זרים למהפּכת אוֹקטוֹבּר, בּחדר של בּית-ההבראה “לעוֹבדי המדע והספרוּת” בּמוֹסקבה ונתגלע בּיניהם פּוּלמוֹס מרוּבּה וּממוּשך וסוֹפם, שאף שהיוּ סמוּכים זה לזה בּמקוֹם, פּתחוּ בּחליפת מכתבים. הוֹסיפוּ לדבּר ולעבוֹד יחדיו, אוּלם לפי שענינם היה ענין של כּוֹבד-ראש ושל חוָיה אמיתית, היתה חליפת-המכתבים פוֹרה יוֹתר. וכן נצמח להם ספר קטן וּמיוּחד בּמינוֹ “חליפת-מכתבים משתי זויוֹת”. מחבּרי המכתבים הם ויַצ’סלב איבַנוֹב, ממוּבהקי המשוֹררים הרוּסים בּימינוּ, שנוֹהגים לציינוֹ כּ“משוֹרר פילוֹסוֹף” וּמ.א. גֶרשֶנזוֹן, פּוּבּליציסט רוּסי ממוֹצא ישׂראל, מטוֹבי הבּקיאים (ועתה אוּלי הטוֹב שבּהם) בּתוֹלדוֹת הרוּח הרוּסית בּראשית המאה התשע-עשׂרה, שגילה בּעבוֹדוֹתיו שרוּבּן כּכוּלן יסוֹדיוֹת, על צֵ’דֵיֶב, הדקבּריסטים וּזמנוֹ של פּוּשקין, הבנה עמוּקה לנפש המשׂכּיל הרוּסי לפני מאה שנה. בּחיים הרוּסיים עתה עמידתוֹ שלוֹ, כּעמידת איבנוֹב, בּאגף הליבּרלי-ימני; כּפילוֹסוֹף הוּא ניאוֹ-קנטיאני וּתכוּנה המציינת אוֹתוֹ בּיוֹתר היא שהוּא לוֹחם נלבּב לזרם הסלַבוֹפילי; לידתוֹ בּבית יהוּדים אדוּקים בּמצווֹת ואף חינוּכוֹ על דרך היהדוּת; אוּלם בּכתביו (כּפי שדעתי מגעת, שלא כּל כּתביו ידוּעים לי) לא היה, עד הזמן האחרוֹן, מיחד את הדיבּוּר על היהדוּת. פּעוּלתוֹ שלטה בּה דביקוּת ללא מצרים בּתרבּוּת הרוּסית, סגוּלה מפליאה לקלוֹט ערכיה וּלהיקלט בּהם. אמנם, בּשנת 1917 כּתב הקדמה קצרה לאנתוֹלוֹגיה של משוֹררים עברים בּתרגוּם רוּסי וּבה הגה את תמיהתוֹ על הפּריחה המפתעת של כּוֹח-היצירה היהוּדי, שמקוֹרוֹ כּאילוּ יבש – וחסל. לאמוֹר, לפנינוּ יהוּדי מתבּוֹלל בּתכלית אלא שסוּגוֹ טהוֹר וישר בּיוֹתר. איבנוֹב וגרשנזוֹן מריבים על חשיבוּתה ותפקידה של תרבּוּת, לא מצב פּעוּלתה החיצוֹנית, אלא מצד ערכּה כּחוָיה פּנימית. מריבת-דברים שהיא בּרוּסיה עתה, בּיחוּד לפי העמדה הפּוֹליטית של שני הסוֹפרים, ודאי אקטוּאלית בּיוֹתר. ניכּר, שני הכּוֹתבים שאלוּ אוֹתה שאלה עצמה: האם ראוּי היה להעמיק חקר, להילָחם, להתיסר, כּדי שנראה את ערכי התרבּוּת, גדוֹלי המִפעלוֹת של רוּח האדם ולבּו והם מתקעקעים והוֹלכים כּבנין קלפים וּמוּשלכים כּכלי אין חפץ בּוֹ? התשוּבוֹת של שניהם – הסתירה שבּהן ללא גשר: בּשעה שאיבנוֹב משיב תשוּבתוֹ בּודאוּת גמוּרה, מתוֹך השתרשוּת עמוּקה, כּשהוּא ושרשוֹ כּחטיבה אחת, וּמתוֹך הרגשה של חיבּוּר-עוֹלם שבּין ערכי התרבּוּת וּבין מהוּתוֹ הפּנימית ואמירתוֹ בּבירוּר וּבלא לב ולב “הן!”, הרי תשוּבת גרשנזוֹן תחילתה היסוּסים וסוֹפה אף היא ודאוּת של אמירה בּלא לב ולב: “לאו!” מה שהאנוֹשוּת כּבשה עד עתה, מה שהוּא, גרשנזוֹן, עד שעת המשבּר האחרוֹן, הרגיש לכאוֹרה בּעמקוּת וּבאמיתיוּת כּל כּך, שוּב אינוֹ בּעיניו אלא הפשטה מדרכדכת. הוּא חוֹלם על האפשרוּת “להיפּטר מזֵכר כּל הדתוֹת והשיטוֹת הפילוֹסוֹפיוֹת האלה, מזכר המדעים והאמנוּיוֹת, ולשוּב אל האדם הערוֹם, הקל והשׂמח”. הוּא נלאה מנשׂוֹא את כּוֹבד הדעת הממיתה, הוּא נלאה ממוֹרשת העבר, נסיוֹנם של הדוֹרוֹת שוּב אינוֹ אוֹמר לוֹ ולא כלוּם, הוּא צמֵא לנסיוֹנוֹ שלוֹ עצמוֹ, ואך לחוֹפש-הרוּח הזה, לרעננוּת הרוּח. לשוא יגן איבנוֹב בּרוֹב הוֹכחוֹת על התרבּוּת הנתקפת, לשוא יאמר לגרשנזוֹן, כּי “התרבּוּת, לפי מוּבנה האמיתי, אינה שׂדה-חרבוֹת. יש בּה מה שהוּא קדוֹש בּאמת: היא לא בּלבד זכּרוֹן של דמוּת-האבוֹת הפּנימית והחיצוֹנית החוֹלפת אלא גם של האיניציאציוֹת (הקידוּשים) שנכבּשוּ בּידם. הזכּרוֹן החי והנצחי שאינוֹ מת גם בּאלה המצטרפים לאיניציאציוֹת האלה… מכּאן שהתרבּוּת היא לא בּלבד סטטית, אלא גם דינַמית. כּי הזכּרוֹן, השוֹלט בּה, מַקנה לעוֹבדיו האמיתיים את האיניציאציוֹת של אבוֹתיהם וּמתוֹך שהוּא מחַדשן בּתוֹכן הוּא נוֹתן בּהן את הכּוֹח לקבּלה חדשה, לראשית חדשה”.

גרשנזוֹן מוֹדה בּגלוּי, שאין הוּא מרגיש בּזכּרוֹן כּזה. “גילוּיי-האמת, שנגלוּ לאבוֹת כּחנוּטים הם, מיני פֶטיש, ושוּב אינם משַקעים עצמם בנפש כּתֶסֶס הוֹרס-מיטיב וּמַפרה, אלא סוֹתמים מלמעלה בּצרוֹרי-שוֹהם ובמפּוֹלת אידיאוֹת מפוֹררוֹת… האיניציאציוֹת של האבוֹת מאוּבּנוֹת הן, ערכים עריצים הן…” הוּא, שקיפח את זכרוֹנוֹ, נוֹזף בּאיבנוֹב על שוּם שהוּא נוֹהג בּהיסטוֹריה “יראת-כּבוֹד של בּן לאביו”, כּשאמר לוֹ בּגלוּי: “מי שאין בּוֹ זכרוֹן-קרבתוֹ, הוּא עֶבד בּוֹרח אוֹ משוּחרר ולא בּן-חוֹרין מלידה. התרבּוּת היא פּוּלחן האבוֹת וּתחיית האבוֹת”. אין הוּא יוֹדע לבאר דרכּוֹ של משבּר זה בּגרשנזוֹן; איבנוֹב מציינוֹ כּדיקַדָנטיוּת וּמקטרג על הזכּרוֹן המת שקיפּח את כּוֹחוֹ האיניציאטיבי ושאינוֹ יכוֹל להצטרף לאיניציאציוֹת של האבוֹת. בּיתר בּירוּר אתה לָמד על מערכי נפשוֹ של גרשנזוֹן מתוֹך מכתבוֹ האחרוֹן, המסיים את חליפת המכתבים: “חיי הם כּהוָיה מפוּצלת וּמיוּחדת בּמינה. מילדוּתי אני קרוֹב לתרבּוּת אירוֹפּית, רוּחה נקלט בּמעמקי, ולא זוֹ בּלבד שאני מרגיש עצמי בּה כּבן בּית, אלא שאני אוֹהב בּאמת דברים הרבּה שבּה… אני בּן-בּית בּסביבת התרבּוּת, אני מתוַכּח בעֵרוּת עם ידידים על נוֹשׂאי תרבּוּת, אני מרגיש ענין של ממש בּנוֹשׂאים אלוּ וּבשיטוֹת דיוּנם. כּאן אנחנוּ תמימי-דעים: יש לנוּ פּוּלחן משוּתף של עבוֹדת הרוּח, מנהגים משוּתפים, לשוֹן משוּתפת. כּך חיי, חיי-הקיץ. אוּלם בּעוֹמק הכּרתי אני חי חוָיה אחרת, זה שנים שמדבּר בּי, בּעקשנוּת וּללא הפוּגוֹת, קול רב-תעלוּמה: זאת היא, לא זאת היא. איזה רצון אחר שבּי כּוֹבש עצמוֹ בּכיסוּפים מעם התרבּוּת, מכּל הנעשׂה והנאמר מסביבי. השממוֹן אוֹכל בּוֹ, למוֹתר לוֹ כּל זה הנראה לוֹ כּמלחמת שדים תוֹעי-מדבּר; הוּא יוֹדע את ה’אני' האמיתי שלי, אני חי כּזר, שעשׂה עצמוֹ בּן-בּית בּארץ זרה. אני אהוּב על התוֹשבים, אני עצמי אוֹהבם, אני עוֹבד לטוֹבתם, בּצרתם לי צר וּשׂשׂוֹני שׂשׂוֹן מוֹלדתי… איה מוֹלדתי? אנכי לא אראנה, אמוּת בארץ נכר. לרגעים אני נכסף אליה בתאוַת נפש… אתה, ידידי, בּמוֹלדת אתה, לבּך בּאשר בּיתך, שמיך מעל הארץ הזאת, מוֹלדתנוּ המשוּתפת. ועל כּן אאמין, כּי בּבית-האב הוּכן משכּן לשנינוּ אם כּי פּה, עלי אדמוֹת, כּל אחד משנינוּ יוֹשב בּעקשנוּת בּזוית שלוֹ ואנוּ מריבים על התרבּוּת”.

כּאן לפנינוּ כּאֵב כּן, כּבד וישר וגלוּי בּאמיתוֹ וראוּי הוּא לכל יראת-כּבוֹד. לא נפסוֹק מיד, כּי ארץ הנכר של גרשנזוֹן היא רוּסיה ו“הגלוּת” שלוֹ גלוּת-ישׂראל שלנוּ; כּאן הדברים אמוּרים בּגלוּת אחרת. ועם זאת, אתה מוֹצא בּויכוּח זה רמזים בּרוּרים כּל כּך, אפילוּ המוּנחים נוֹדעים לנוּ כּל כּך, עד שלא מדעת מתעוֹרר בּך החשד: בּנוּ הכּתוּב מדבּר! שמא יש חיבּוּר בּין הגלוּת המֶטפיסית של גרשנזוֹן והגלוּת ההיסטוֹרית שלנוּ? שני סוֹפרים רוּסיים עוֹמדים כּאן זה לעוּמת זה. לכאוֹרה עמידתם שוה; גילם שוה (שניהם כּבני חמישים); מאחוֹריהם כּכל הנכוֹן, אוֹתם חיי-תרבּוּת אינטֶנסיביים, עד שאין רשוּת לדבּר על מעמסה מיוּחדת שגרשנזוֹן חייב לשׂאת בּה; שניהם נמנים עם אוֹתוֹ מחנה פּוֹליטי וּפילוֹסוֹפי; כּאוֹתה חוָיה חיצוֹנית נוֹראה הרעימה מעליהם רעם קוֹלה, קוֹל האזהרה – מלחמת העוֹלם והמהפכה, שאינה מוּבנת בּמידה שוה. ואף על פּי שעמידתם שוה כּל כּך, הם מגיבים על חוָיה זוֹ הגבה שוֹנה בּתכלית. איבנוֹב עוֹמד, עוֹמד איתן וּבל יִמוֹט; האחר, גרשנזוֹן, מרגיש את מוֹסדי-חייו עד עתה והם מתערערים ואינוֹ מוֹצא כּל נקוּדת סמך, זוּלת “משכּן האב” שהוּא ואיבנוֹב ישוּבוּ וימצאוּ עצמם בּוֹ. שוּם אחד משני הכּוֹתבים אינוֹ אוֹמר לנוּ, על מה גרשנזוֹן דוקא בּא עד משבּר ואילוּ איבנוֹב עוֹמד בּוֹטח, כּמצבת-עד. ההבדל היחיד שבּמעמדם הוּא בּעמם. האוּמנם אך מקרה הוּא, כּי איבנוֹב הבּוֹטח הוּא רוּסי ואילוּ גרשנזוֹן “שנלאה מזכרוֹנוֹ” הוּא יהוּדי, והאוּמנם לא בּהבדל היחיד הזה אנוּ שוֹמעים את התשוּבה לשאלה, על מה בּא גרשנזוֹן דוקא עד משבּר; אנוּ, היוֹדעים, כּי אין להתגבּר על הגלוּת המֶטפיסית אלא בּדרך השחרוּר מן הגלוּת ההיסטוֹרית?

בּיסוֹדוֹ של דבר הרי העיקר הוּא בּמה שאיבנוֹב מרגיש את התרבּוּת, שהיא הנוֹשׂא להתקפוֹתיו של גרשנזוֹן, כּתרבּוּת שלוֹ עצמוֹ, כּענין אישי, כּענין של חוָיה, כּזכּרוֹן נצחי וחי שהיה לוֹ לא בּלבד בּחינת ערכים שבּמסוֹרת אלא גם בּחינת מקוֹרוֹת-חיים לפעוּלתוֹ הרוּחנית האינדיבידוּאלית העצמית; ואילוּ גרשנזוֹן מרגיש בּתרבּוּת הזוֹ משהוּ מת וּממית, שאינוֹ נחשב בּחייו האישיים ולא כלוּם. התרבּוּת האירוֹפּית, בּיחוּד הרוּסית, היא לוֹ לרוּסי דבר הקרוֹב בּיוֹתר, שהוּא חי אוֹתוֹ עד עוּמקוֹ, הוּא שוֹמע בּה בּבירוּר את קוֹל אבוֹת-אבוֹתיו שלוֹ ועל כּן הוּא כּה בּוֹטח, אוֹרגני, מוּשרש בּמעמקים. אוּלם ליהוּדי הוּא דבר הנקנה בּלימוּד. לא אבוֹת-האבוֹת שלוֹ יצרוּ את הערכים האלה; על כּן די לה לפוּרענוּת סוֹציאלית אוֹ פּוֹליטית שתבוֹא וּתגלה את כּל הריקנוּת של הוָיתוֹ הרוּחנית וּתעוֹרר בּוֹ את הכּיסוּפים הטרגיים לשחרוּר מעם כּל אוֹתה “מפּוֹלת”, הכּיסוּפים לחייו העצמיים האישיים שלוֹ. הכּוֹתבים עצמם מדקדקים כּל כּך בּתיאוּר מחלתו של גרשנזוֹן, שהדיאגנוֹזה כּאילוּ נקבּעת מאליה. זוֹ היתה אוֹתה מחלה יהוּדית עצמה, שבּוּבּר הגדירה כּסכסוּך היהוּדי שבּין הדם והסביבה: “בּמקוֹם שניתנת הסיטוּאציה הטבעית, האוֹבּיֶקטיבית, של היחיד בּיחסוֹ לעם, עוֹברים חייו בּהרמוֹניה וּבגידוּל בטוּח; בּמקוֹם שאין היא ניתנת, הרי היחיד, כּל מה שהכּרתוֹ וישרוֹ מרוּבּים יוֹתר, כּל מה שדרישת ההחלטיוּת והבּירוּר מעצמוֹ מרוּבּה יוֹתר, הוּא נפתל בּסכסוּך עמוֹק יוֹתר, והוּא נדרש יוֹתר, כּבאפס בּרירה, להכריע ולבחוֹר בּין עוֹלם הסביבה וּבין עוֹלם הפּנים, בּין עוֹלם הרשמים וּבין עוֹלם הסוּבּסטַנציה, בּין האוירה וּבין הדם, בּין זכּרון כּברת-חייו וּבין זכרוֹן אלפי שנים…” בּיוֹדעים אוֹ בּלא יוֹדעים נתוּן גם גרשנזוֹן בּסכסוּך זה. וענינוֹ חשוּב בּעינינוּ בּיוֹתר משוּם שהוּא, כּאמוּר, אחד הסוֹפרים היהוּדיים-רוּסיים המעטים, שעלתה בּידוֹ, לפי דעת רבּים, בשלימוּת לחדוֹר לנפש האדם הרוּסי וּלהיקלט בּערכים רוּסיים. לאמוֹר, ללא הוֹעיל היא התעסקוּת מוּפלגת, ויהא בּשקידה וּבהבנה עמוּקה בּיוֹתר, בּצֵ’דֵיֶב והדֶקבּריסטים, ללא הוֹעיל היא חסידוּת סלַבוֹפילית מוּפלגת. בּבוֹא רגע של התמוֹטטוּת, מתבּרר בּכל זאת, כּי צ’דיֶב וּפּוּשקין היוּ אמנם אבוֹת-אבוֹתיו של איבנוֹב, אוּלם לא של גרשנזוֹן.

מה חדש?

יצירות ויוצרים חדשים באתר, אירועים, סרטונים, וחדשות.

שמשון מלצר

שירה: מַעֲשֶׂה בְּחַיְטוּט מאת מני ליב; סוֹחֵר הַפְּנִינִים מאת מני ליב; כַּלָּה הוֹי כַּלָּה מאת מני ליב; אַהֲבָה מאת איציק מאנגר; בַּלָּדָה יְשָׁנָה־נוֹשָׁנָה מאת איציק מאנגר; כַּמָּה נֶעְצֶבֶת... מאת זישה לנדוי; וּמִי מוֹלִיךְ אֶת הַסְּפִינוֹת מאת זישה לנדוי; וּבְהִתְוַכְּחֵנוּ בְּקָפֶה עַל־יַד שֻׁלְחָן... מאת זישה לנדוי; שִׁיר עֶרֶשׂ מאת מני ליב; שִׁיר הַפֶּשֶׁת מאת מני ליב; שִׁירָה שֶׁל אֵם מאת מני ליב; וּמַהוּ מַרְאֵהוּ, אָחִי? מאת אברהם רייזן ; אֶת כֻּלְּכֶם אֶזְכֹּרָה... מאת אברהם רייזן ; הַבַּלָּדָה שֶׁל צְעִיף־הַכַּלָּה מאת איציק מאנגר; הַבַּלָּדָה שֶׁל טַבַּעַת הָאֹדֶם מאת איציק מאנגר; הַבַּלָּדָה שֶׁל הַכִּבְשָׂה הָאֲבוּדָה מאת איציק מאנגר; הַבַּלָּדָה עַל שָׁלשׁ הַיּוֹנִים הַלְּבָנוֹת מאת איציק מאנגר; הַשִׁיר עַל דּוּכִיפַת הַזָּהָב מאת איציק מאנגר; סֶפְּטֶמְבֶּר מאת איציק מאנגר; יֶשְׁנָן מִלִּים... מאת זישה לנדוי; מֵאַיִן? מאת אברהם רייזן ; מִי עוֹזֵר מאת אברהם רייזן ; אַל נָא תֹאמְרוּ... מאת אברהם רייזן ; לְוָיָה מאת מני ליב; אֲנִי הַזַּמָּר מאת איציק מאנגר; אִילָן כָּפוּף מאת אברהם רייזן ; רְחוֹב אַחֲרוֹן מאת אברהם רייזן ; הַנּוֹף, נִרְחָב וּבְהִיר הָעֵשֶׂב... מאת זישה לנדוי; עַל חַלּוֹן בֵּיתִי מאת מני ליב; עָרִים, אֲרָצוֹת מאת מני ליב; הַיָּם נִרְחָב מאת מני ליב; לַיְלָה מאת מני ליב; אָבִיב חָדָשׁ מאת יצחק קיסין; הַשֶּׁמֶשׁ נֶעְלַם מִשְּׁמֵי־קֶדֶם מאת יצחק קיסין; הַיּוֹנִים הוֹגוֹת מאת יצחק קיסין; בַּזְּמַן וּבֶחָלָל מאת אבא שטולצנברג; חֳרָבוֹת מאת אבא שטולצנברג; רוֹכְלִים בַּכְּפָר מאת נחום בומזה ; אָבִיב בִּרְחוֹב סְלוֹנֶצְ'נָה מאת נחום בומזה ; עֲרְבַּיִם שֶל חֹרֶף... מאת דוד הופשטיין ; עָבְרָה כְּבָר הַשַּׁבָּת... מאת דוד הופשטיין ; הַשֶּׁלֶג שֶׁל אִמִּי מאת משה שימל; נָשִׁים בְּנוֹת הָעֹנִי מאת אבא שטולצנברג; אֲנִי כְּבָר גָּדוֹל מאת נחום בומזה ; אוֹרֵח לִפְנוֹת עֶרֶב מאת נחום בומזה ; תְּפִלָּה שֶׁל אִמִּי לִפְנוֹת עֶרֶב מאת נחום בומזה ; לִפְנֵי מוֹתָהּ מאת נחום בומזה ; אַבָּא־אִמָּא חוֹלִים מאת נחום בומזה ; אִמּוֹתֵינוּ מֵתוֹת מאת נחום בומזה ; הַבַּלָּדָה עַל הַלֶּחֶם הַלָּבָן מאת איציק מאנגר; הַבַּלָּדָה עַל הַיְּהוּדִי שֶׁהִגִּיעַ מֵאָפֹר אֶל כָּחֹל מאת איציק מאנגר; רַ' שְׁלֹמה שׁוֹאֵב הַמַּיִם מאת מני ליב; אֵלִיָּהוּ בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ מאת מני ליב; פּוֹשֵׁט־יָד מאת י. י. סיגל
פרוזה: מכתב אל העורך מאת יצחק ליבוש פרץ; ערפלי שנות הילדות מאת יצחק ליבוש פרץ; עוד שנים ערפּליות מאת יצחק ליבוש פרץ; זאַמושץ, שעברשין, זאַמושץ; שני מלמדים האחרונים; חלומות מאת יצחק ליבוש פרץ; השׂכלה; עלילה; אברהם מאניס; שוב השׂכלה מאת יצחק ליבוש פרץ; השׂכלה; ר' משה ואַהל; אהבת שלוש אחיות מאת יצחק ליבוש פרץ; שלוֹשה טפחים מעל לאגם־ההשׂכלה; אהבה עזה אל החיים; בעיות בעניין המות; מפתח הספריה מאת יצחק ליבוש פרץ; בית־מדרשם "שלהם", חורבות שבמוח; אני רוצה לברוח; אמא; אני נעשה חתן מאת יצחק ליבוש פרץ; נכנסתי לחוּפּה מאת יצחק ליבוש פרץ; מכתב אל העורך מאת יצחק ליבוש פרץ; ערפלי שנות הילדות מאת יצחק ליבוש פרץ; עוד שנים ערפּליות מאת יצחק ליבוש פרץ; זאַמושץ, שעברשין, זאַמושץ; שני מלמדים האחרונים; חלומות מאת יצחק ליבוש פרץ; השׂכלה; עלילה; אברהם מאניס; שוב השׂכלה מאת יצחק ליבוש פרץ; השׂכלה; ר' משה ואַהל; אהבת שלוש אחיות מאת יצחק ליבוש פרץ; שלוֹשה טפחים מעל לאגם־ההשׂכלה; אהבה עזה אל החיים; בעיות בעניין המות; מפתח הספריה מאת יצחק ליבוש פרץ; בית־מדרשם "שלהם", חורבות שבמוח; אני רוצה לברוח; אמא; אני נעשה חתן מאת יצחק ליבוש פרץ; נכנסתי לחוּפּה מאת יצחק ליבוש פרץ

שמואל שבת

זכרונות ויומנים: במחנות הצפון

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

עיון: דבר אל הקוראים; ספר ראשון [מֵרֵאשִׁית יְמֵי הָעָם עד גָּלוּת בָּבֶל]; ספר שני : מִן הָעֲלִיָּה מִבָּבֶל עַד עַמוֹד מַמְלֶכֶת יְהוּדָה בִּרְשׁוּת עַצְמָהּ; ספר שלישי: מִזְמַן יוֹחָנָן הוֹרְקָנוֹס עַד חָרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי; ספר רביעי: מֵחָרְבַּן הַבַּיִת הַשֵּׁנִי עַד חֲתִימַת הַתַּלְמוּד; ספר חמישי: זְמַן רַבָּנָן סְבוּרָאִי וְהַגְּאוֹנִים; ספר ששי: מִזְּמַן רַבִּי חִסְדָאִי אִבְּן שַׁפְּרוּט עַד מוֹת הַרַמְבַּ"ם; ספר שביעי: מִימֵי מַסְעֵי הַצְּלָב עַד יְצִיאַת הַיְּהוּדִים מֵאַנְגְּלִיָּה בִּשְׁנַת 1230; ספר שמיני: מִימֵי רַבִּי מֵאִיר מֵרוֹטֶנְבּוּרְג עַד גְלוֹת הַיְהוּדִים מִסְּפָרַד וּפוֹרְטוּגַל בִּשְׁנַת 1427 אַחַר חָרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי; ספר תשיעי: מֵאַחֲרֵי הַגֵּרוּשׁ מִסְּפָרַד עַד צְמִיחַת הַחֲסִידוּת; ספר עשירי: מִתְּקוּפַת מֶנְדֶלְזוֹן עַד זְמַן הִתְעוֹרְרוּת הַתְּנוּעָה הַצִּיּוֹנִית הַחֲדָשָׁה

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

זרקור על יצירה

על "סוטה" מאת דוד פרישמן

מאת שני אבנשטיין סיגלוב

מאת המתנדבת אורנה אגמון בן-יהודה: אשה סוטה היא אשה אשר נסתתרה מרצונה עם גבר שאינו בעלה, אך לטענתה לא נטמאה עמו. טענתה נבדקת באמצעות מבחן ייעודי: הכוהן משביע את האשה, וכותב את שבועתה על קלף. את הקלף הוא מכניס למים המאררים, שהם בלילה של מים קדושים ועפר מקרקע המשכן. מים אלה מוחקים את הדיו מן הקלף.

הכהן משקה את האשה מים אלה. אם נטמאה, תצבה בטנה ותיפול ירכה. אם לא נטמאה, לא תחלה ואף תתעבר. כך לפי ספר במדבר, פרק ה'.

דמיונו של פרישמן ניצת כתוצאה מאכזריותו של המבחן. בסיפורו “סוטה” נופח פרישמן רוח חיים ואישיות ייחודית בדמויות הגנריות המככבות בספר במדבר: האשה, הבעל, הכהן. באמצעות ספור מעשה אשר היה יכול לקרות, הוא מוחה על שרירותיות המבחן ועל כחו של הכהן: שופט ומוציא לפועל, ואף יותר מכך.

קהל גדול שבעתיים מן הקהל הראשון נאסף מסביב. מימינה עמד איעזר וראשו מורד לארץ ומשמאלה הכוהן. האשה היתה באין לבוש על בשרה ורק כותונת-בד לבנה כיסתה את מערומיה, ותיראה בעיני הקהל בכותונת הארוכה והלבנה הזאת גבוהה פי שניים בקומתה. ואולם פניה הלבינו שבעתיים מן הכותונת.

זרקור על יוצר/ת

מסגנן פרסומי הכנסת

מאת Asaf Bartov

רבים מן הסופרים העבריים נאלצו לעבוד בכל מיני משרות כדי להתפרנס. תחום נפוץ היה הוראה.

אבל אביגדור המאירי החזיק במשרה ייחודית: במשך העשור הראשון של מדינת ישראל כיהן בתפקיד שנקרא “מסגנן פרסומי הכנסת”.

המתנדבים שלנו

שלי אוקמן

אני גרה בקדימה, בלב השרון. סבתא ל־4 נכדים. פעילותי בפרויקט משלבת את אהבתי לשפה העברית ולמלה הכתובה, עם נסיון של 30 שנה בעבודה שדרשה דיוק רב בהי־טק, ועם זמנִי שהתפנה לאחר יציאתי לגימלאות.
הגעתי לפרויקט ב־2014. תחילה עסקתי בהקלדה, אח"כ בהגהה, וכיום אני רכזת־מתנדבים ועורכת־טכנית (עריכה טכנית היא הפעולה שבה מעלים את היצירה השלמה, המוקלדת והמוגהת, לאתר הפרויקט והופכים אותה זמינה לציבור).

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 54256 יצירות מאת 3339 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22221 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!