אריק שרון הוא אחת הבעיות הפרובוקטיביות, המרתקות והחשובות ביותר בפוליטיקה הישראלית. הוא בעיה משום שהוא אחד המועמדים הרציניים להנהגת הליכוד ולראשות הממשלה מטעמו, בעידן שלאחר בגין.

אריק שרון מהוה בעיה משום שהוא נציג אותנטי של ישראל של ימינו (לפחות חלק ממנה) ואי אפשר להתעלם ממנו, או לקטול אותו בהבל פה. הוא בעיה משום שגם תועלתו וגם נזקו מרובים, וקשה, או בלתי אפשרי, להפריד ביניהם. כזה היה בצה“ל למפקדיו, לפקודיו ולדרג הפוליטי הממונה על צה”ל מימי דוד בן-גוריון. וכזה הוא בזירה הפוליטית, במישור הפנימי, המפלגתי והפרלמנטרי, ובמישור החיצוני – בעיצוב מדיניות החוץ, הבטחון, ובביצועה הלכה למעשה. הוא בעיה בחשיבתו המקורית, הלא שגרתית, החריגה והצורמת במקרים רבים, והוא בעיה בביצועה הנועז, המפתיע, השיטתי והדורסני -תערובת של טנק ובולדוזר. בכל אשר יפנה התועלת והנזק כרוכים זה בזה. העשן והאבק מערפלים את התמונה.

חשיבתו המקורית אינה “נקייה” בגימור שלה, והיא כרוכה בסתירות פנימיות הגורמות להתרוצצות הולכת וגוברת במהלך החשיבה ובמבחן המעשי שלה. תנופת הביצוע שלו מלווה בשוליים רחבים של חיכוך מיותר ומפריע. הוא פולמוסן ברוטאלי ונטול מעצורים. אינו מנסה לשכנע את מאזיניו, אלא להלום בבני הפלוגתה שלו – לפסול אותם אישית, להחשיד את מניעיהם וכוונותיהם מבלי לנסות לערער את טיעוניהם ולהוכיח את טעותם ואת צדקת עמדתו. את מלחמותיו הצבאיות הוא ניהל על טהרת האסטרטגיה של הגישה העקיפה, כאחד התלמידים והמבצעים המזהירים של תורת לידל הארט. את מלחמותיו הצבאיות הוא מנהל כחקיין גרוע של קלאוזביץ, באסטרטגיה של כיתור והשמדה טוטאלית. בעולמו של אריק שרון יש אויבים ויריבים שצריך להלחם בהם, מכשולים שצריך לעקוף אותם, ויש אלה שאפשר להיעזר בהם נגד אלה ואלה. אין לו שותפים שווי משקל וערך, שאפשר וצריך לשתף איתם פעולה לטווח ארוך, על בסיס של שוויון. אפילו לא אלה שמסכימים לעמדתו. גם באלה כדאי לחשוד ולשמור אותם במרחק בטחון.

זו הבעיה של אריק שרון לעצמו ולזולתו. באורח פאראדוכסלי טמון בה מילכוד מסוכן למערך. סגנונו הברוטאלי והפרוקטיבי מרחיב את חזית ההתנגדות למדיניותו עד שהיא כוללת גם את אלה שבעצם היו צריכים להסכים לה, כיוון שהוא ממשיך ומקיים במידה רבה את מה שהם התחילו. כך מצליח אריק שרון להיות היורש והמנשל של תנועת העבודה מערכיה ומנכסיה בעבר ובהווה, וגם בעתיד. הוא מרגש “ומקפיץ” את המערך והודף אותו למבוי סתום של אופוזיציה כוללת ומתמדת בתחום מדיניות החוץ והביטחון – אופוזיציה גם לעצמו, למצעו ולדרכו ההסטורית. המערך מפנה את מקומו לאריק שרון ומעביר אליו את שרביט ההנהגה הלאומית בנושאי ההתיישבות והביטחון (לאחר שמעריציו כבר הכתירו אותו כמלך ישראל).

אפשר להביא שתי דוגמאות, שכל אחת בפני עצמה מחייבת דיון נרחב – הסכם האוטונומיה ומיזכר ההבנה על שיתוף אסטרטגי בן ישראל וארצות הברית. בשני הנושאים הללו נדחף המערך, במידה מסויימת גם בגלל סגנונו של אריק שרון, לשלילת עצמו.