חכמינו הראשונים, אשר ראו בחג הפסח לא חג העבר לבד כי אם גם חג העתיד; כי

“בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל”, פתחו ארבעה שערים לגאֻלה המקֻוה. אם

נצפה לישועה בפינו ובלבבנו לעשותה ולא נרצה להסתפק בפתיחת הדלת לאליהו

הנביא, למען סגור אותה מיד על מסגר, אז עלינו להזדין בעצות טובות, אשר

תַכשרנה אותנו להגאל מגלותנו ושפלותנו. בארבע הפרשיות נתנו חכמינו בידינו

ארבע הקדמות לזמן חרותנו: אחדות כל העם על ידי אוצר לאֻמי, אשר כל אחד שוקל

לו את שקלו, ונטירת שנאה לעמלקים מדכאי חלשים, רחיצת אֻמתנו מכל החלאה

והטֻמאה, אשר דבקה בה בגלות ברצון ובאֹנס, והבאת זרם של חיים חדשים ורעננים

בבית יעקב: אלה הם ארבעת התנאים, אשר בהם תלויה הצלחתנו ופדות נפשנו.

אם ישנא איש את עמלק המעיק לו ויעמֹד על נפשו להשתחרר ממנו, והוא כבר ספג

אל קרבו את רוח עמלק, אז יהיה כל עמלו לריק; כי איך ינצח את האויב החיצון

והאורב יושב לו בין שני מפתחי לבבו. וכבר אמרו חכמים, כי המלחמה עם האויב

החיצון היא קטנה בערך מהמלחמה הקשה עם האויב הפנימי. עמון ומואב, אשר נאסרו