כתבלין למאכל, כן הפתגם ללשון ,הן ללשון הדיבור והן ללשון הכתב. וכמה וכמה סגולות לו לפתגם, המכונה בעברית גם “משל”, שהוא מרכז את הרעיון ומעמידו על עיקרו ועל תמציתו, והוא קובעו בלב בלי יגיעה יתרה, והוא משמרו בזכרון בצמצום של לשון ובתבנית אמנותית, שהיא גם מענגת וגם נוחה ללקיחה ולשימוש בכל שעת צורך.

שני מחוזות־מוצא לו לפתגם: רוח העם מאז ימים קדומים, נסיונותיו והסתכלותו בחיים וסיכומם של נסיונות אלה בדרך החכמה העממית ובניסוח מישרים קולע ומשעשע. והמקור השני: רוחם של חכמים, שעינם חדה ותפיסתם חריפה וכשרונם עומד להם להביע רעיונותיהם בעיצוב ובליטוש אמנותי. גם חכמת חכמים סופה שהיא יוצאת מגדרות הספר והכתב וקונה לה שביתה בלבם של בני העם בלשונם ובשיחם.

לשון חיה ניזונית איפוא ומתנאית משני צינורות אלה, ממורשת דורות קדומים, שנתלטשה בגלגולי חייה והתפתחותה, ומיצירת חכמים ונבונים, רחוקים וקרובים. המתמזגת לתוכה ומוסיפה לה נוי וחיוניות. שימוש נאות וקולע בפתגמים ובאמרי חכמה מרבה חינה וציוריותה של לשון ומוציא אותה מכלל צחיחות של שיגרה. יתרה מזו: במשלים ובפתגמים מתגלות תכונותיה הלאומיות המקוריות של הלשון וסגולותיהם הנפשיות של נושאיה, יחודם בראיית העולם והחיים ויחוד סגנונם בתגובתם לגילויי מידות ויחסי־אנוש.

הלשון העברית בקדמותה, בהיות לה מהלכים בחיים, היטיבה לדעת את טעמו של המשל־הפתגם ואף טיפחה אותו כסוג ספרותי מיוחד, הבא לחנך ולהקנות חכמת חיים. כך במקרא וכך בדברי חכמים בימי בית שני. המשך יצירתו של הפתגם העברי לא נפסק גם בכל תקופות גלותנו ובכל ארצות פיזורינו. בעידנים של עליה רוחנית ושל “השכלה” גבר תמיד העיסוק במקצוע זה, וה“השכלה” של הזמן החדש, במאות ה־יח וה־יט, הניחו בספרותנו עושר רב של אָספי משלים ופתגמים, פרי רוחם של חכמים וסופרים למיניהם.

תחיית הלשון העברית בדיבור פה ובהגיוני־לב בכל מערכות החיים החומריים והרוחניים דרשה התגברות על קשיים ועל מעצורים נפשיים, דרשה מתח של מרץ רוחני רב, עד שלא הניחה כנראה מקום לדאוג ל“מותרות” של הידור ושל קישוט הלשון בצורת אמרי חכמה ופתגמים נבונים. נוצרה איפוא רק מסכת שלד של מלים ושל ביטויים, הבאים לספק את הצרכים הראשוניים של ההבעה בתחומי הרעיון והרגש, בלי ציוריות אורגנית ובלי תוספת של קישוט אמנותי. לאוויר המציאות יצא דיבור עברי קלוש, נטול צבע ונטול חיוניות. ובמקביל ללשון הדיבור הלכה בדרך זו גם לשון הכתיבה האקטואלית לסוגיה השונים. אפשר שאשם בכך גם החינוך המודרני, שהוא עצמו רציונאלי, אך אינו גורם הקניית גילויים רציונאליים של רוח האדם, כגון משלים ופתגמים. ספר “משלי שלמה” ו“משלי בן־סירא” וכן “פרקי אבות” לא נעשו נכס חי של הלשון העברית שקמה לתחיה. ואין צריך לומר, ששפע הפתגמים והמשלים הצבורים בספרותנו בימי הבינַיים במקובץ, בספרים מיוחדים ובמפוזר בכל פינות היצירה העברית, נשארו מונחים כאבן שאין לה הופכין, נשארו כחנוטים ולא נתעוררו ולא הבקיעו להם דרך אל התודעה העברית ואל השימוש בלשון העברית.

נדמה, כי בזמן האחרון מורגשת קצת “תזוזה” מבחינה זו, מורגש אי־סיפוק מערטילאיותה של הלשון וממידת ה“יבושת” שבה. כמה וכמה סימנים בחיי התרבות שלנו מעידים על השאיפה להזרים מיצי־חִיות בצורת ניבים, משלים ופתגמים לתוך עורקי הלשון החיה, להחזיר לה מעט מתפארתה בימי פריחתה ולהעשירה בעיטורי חכמה מאוצרותיה הספרותיים ומאוצר ניבי החכמה של תרבות האדם בכלל.

על כן יש להמליץ על ספרו החדש של ישראל כהן “ספר פתגמים מקבילים” (אנגליים, גרמניים ועבריים)¹ את המשל: “דבר בעתו מה טוב”. ולא זו בלבד, אלא שאפשר למשוך עליו גם את מחציתו הראשונה של הפסוק, שכּן תכליתו של הספר היא לתת “שמחה לאיש במענה פיו”.

ספר זה אינו לקט ראשון לישראל כהן בשדה הפתגמים, אלא הוא אחיו של קודמו “זה לעומת זה”, אוצר פתגמים מקבילים אנגליים, גרמניים ועבריים,² והוא עשוי כמתכונתו ומשלים אותו. שיטה אחרת ומגמה אחת לשני הספרים האלה, שהם רבי היקף ועשירי תוכן ושניהם מגלים כשרון מעשה ושקידה רבה כאחד. ובלי הסתייגות אפשר לומר על עבודתו של ישראל כהן, שהיא נחוצה, מועילה ומאלפת גם יחד.