א

עשׂרוֹת בּשנים, משנכנס העוֹלם הישׂראלי לכלל מגע פּוֹליטי-ציבּוּרי עם העוֹלם החיצוֹני, משנהרסוּ שערי הגיטוֹ – היתה לנוּ המחאה עיקר כּלי-השרת להגנת חיינוּ וּזכוּיוֹתינוּ. מדי פּעם בּפעם, כּשהעוול שעוֹללוּ לנוּ היה ללא נשׂוֹא, היינוּ מתיצבים בּפני עמי העוֹלם וגדוֹליו, בּין שהיוּ שליטים בּזרוֹע, אדירי-ממוֹן אוֹ נבחרי –עמים, וּבין שהיוּ בּני-תוֹרה וראשי דעת-הקהל – והיינוּ מתמרמרים על גוֹרלנוּ ודוֹרשים מהם, בּשם קדוּשת העקרוֹנוֹת שלהם אוֹ בּשם חשיבוּת הענינים שלהם, שיעשׂוּ עמנוּ צדק אוֹ שישפּיעוּ על האחרים – ויחדל העוול. ולא היה הבדל שבעִקרוֹן אלא הבדל שבּצוּרה בּלבד, שהיא ילידת המקוֹם והזמן, - אם מחאתנוּ ודרישוֹתנוּ מכוּונוֹת היוּ לאנשי כּספים, למיניסטרים אוֹ להמוֹנים סוֹציאליסטים, אוֹ אם מחאתנוּ ודרישוֹתנוּ היתה תזכּיר חשאי, מעשׂה שתדלנוּת, אוֹ נאוּם קֶצף וּמאמר זעם, היסוֹד היה תמיד אחד: העם הדל והנרדף, שאין בּכוֹחוֹ לעצב בּעצמוֹ לעצמוֹ את חייו וּלהגן על קיוּמוֹ ועל זכוּתוֹ, מבקש, דוֹרש אוֹ תוֹבע מהן עזרה מידי עמים אחרים.

עשׂרוֹת בּשנים נתוּנים היינוּ בּמצב כּזה מבּלי שנוּכל אפילוּ לבדוֹֹק מה תוֹעלת וּמה כּבוֹד בּאוֹתה דרך. לא בּרירה היתה כּאן אלא הכרח. זוֹ היתה לנוּ דרך, מידה, וסוֹפה שנעשׂתה ממילא מסוֹרת.

ואשר לתוֹצאוֹת למעשׂה, - נוֹדה שהיוּ עלוּבוֹת למדי. כּדוּגמה בּוֹלטת: כּל התאמצוּתנוּ בּמשך עשׂרוֹת שנים, לא היה בּה כּדי למַגר את משטר העוול לא לבד של האימפֶריה הצארית הכּבּירה אלא אפילוּ של רוֹמניה הקטנה בּערך. ואף הנסיוֹן שלאחר המלחמה – בּאוֹתה רוֹמניה עצמה, בּרוּסיה המוֹעצתית בּיחסה לציוֹנוּת ולתרבּוּת העברית בּהוּנגריה וּבכמה מקרים בּפוֹלין, איננוּ מעוֹדד בּיוֹתר. התוֹצאה כּמוֹה כּאַין. והרי הרעשנוּ עוֹלמוֹת, וּמי ימנה מספּר לנאוּמים, למאמרים, לתזכּירים לישיבוֹת, לאסיפוֹת, שכּוּלם-כּוּלם הוּקדשו לשאלה היהוּדית. מי ימנה מספר לרבּי-מדינה ואישי-ציבּוּר, לסוֹפרים וּלאנשי המדע וּליפי-רוּח למיניהם, שרתמנוּ אוֹתם בּעגלת העבודה הזוֹ, וּמה רב המרץ, הכּוֹחוֹת, ואף הכּסף שהשקענוּ בּאוֹתה מלאכה.

ואמר האוֹמר: אוֹתה מלחמת-המחאה בּמשך עשׂרוֹת שנים, אינה ניתנת להערכה “מעשׂית”. עצם-המערכה היא מתן שֹכרה, בּיחוד רב ערכּה החינוּכי לעם היהוּדי עצמוֹ. שהרי עם “מוֹחה” – ודאי קוֹמה זקוּפה לוֹ, ואין לזלזל גם בּערכּה הארגוּני של המלחמה הזוֹ, המלכּדת כּמחנה אחד את “אבק-אדם”, המפוֹרר בּתפוּצוֹת ישׂראל.

יש מקוֹם לפקפּק אם “קוֹמה זקוּפה” משמעה לפנוֹת תמיד בּבקשה, בּדרישה, בּמחאה לעמים אחרים, ואוֹתוֹ פּקפּוּק בּעינוֹ עוֹמד גם משעה שהנוֹאם אוֹ הסוֹפר - היהוּדי אוֹ הגוֹי – שוֹפך גפרית ממש על ראשיהם של עמי העוֹלם בּגלל העוול שנעשׂה לישׂראל, ל“עם הנצחי”, ל“עם התנ”ך“, ל”עם שנתן לאנוֹשוּת" וכו'. יש מקוֹם להקשוֹת, אם בּשתיקת “יהוּדי הגיטוֹ”, שהדוֹרוֹת החדשים בּישׂראל למדוּ לזלזל בּוֹ כּל כּך, אם בּשתיקתוֹ לא היה יוֹתר רגש כּבוֹד עצמי, יוֹתר בּּוז לרשע מבּכל התזכּירים והנאוּמים והמאמרים, שתבעוּ דין המשפט לישׂראל ושהצפּנוּ בּהם את עוֹלם הרֶשע.

ועוֹד זאת: מבּחינה חינוּכית וארגוּנית היה בּאוֹתה דרך גם קלקוּל בּמידה לא מעטה, הרי בּהשפּעתה היא הוּרגלנוּ לבקש עזר והצלה אצל אחרים. הוּרגלנוּ לסמוֹך על האחרים, להיוֹת נתוּנים לחסוּתם. ושוּב: לא היה אלא הבדל צוּרה בּין שתדלנוּת בּפני המוֹשל-בּכיפה אוֹ אדיר-הממוֹן וּבין האַפֶלַציה לעיקרי המשפּט וּלהרגשת הסוֹלידַריוּת של ההמוֹנים הסוֹציאליסטים. היה בּקרבנוּ מי שסמך על קידמת-ההשׂכּלה של האחרים והיה מי שסמך על השויוֹן המוּחלט, שמעל למעמדוֹת וּלגזעים, ושעתיד להתפשט על אחרים. ואף הבחינה החינוּכית לקתה בּפגם קשה. שהרי, בּעצם, נשארה בּעינה הפּסיביוּת היהוּדית, אי-יכוֹלתוֹ של העם ליטוֹל את חייו בּידיו וליצוֹר אוֹתוֹ כּרצוֹנוֹ; בּשעה שמלחמת-המחאה כּיסתה את אזלת-היד מבַּית בּכסוּת-רמיה של פּעילוּת כּוֹזבת, בּכסוּת של ישיבוֹת אסיפוֹת והפגנוֹת וכדוֹמה, ראה היהוּדי שמכשיר בּידוֹ להגנת חייו וּלהגנת זכוּיוֹת אחיו, מכשיר שכּל עיקרוֹ בּתביעה מאחרים, וסבוּר היה שאין לפניו אלא מלאכה אחת – להניע את מכוֹנת התביעה, להשמיע נאוּם, לחתוֹם על תזכּיר, לבקר אצל מיניסטר אוֹ מנהיג-הציבּוּר, ללכת לאסיפה וּלהפגנה, וּמשעשׂה את המלאכה הזאת, עשׂה את שלו.

ואם לא נרצה להשלות עצמנוּ, עלינוּ להוֹדוֹת בּעל כּרחנוּ, שגם הבחינה הארגוּנית רעוּעה. שהרי תפוּצות-הגוֹלה נשארוּ מפוֹרָרוֹת חרות זוֹ לזוֹ והליכּוּד החיצוֹני של “המחאה המשוּתפת” אין בּוֹ אפילוּ מקוֹצוֹ של אוֹתוֹ הליכּוּד שידע הגיטוֹ הבּזוּי. ויחסם הנפשי של יהוּדי המערב ליהוּדים הנרדפים של מזרח-אירוֹפּה יוֹכיח.