(על חיי מ. ל. ליליינבלום)

תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים, וחייהם של סופרים – ספרים טובים. ברם, ליליינבלום הוא האחד בין גדולי ספרותינו בדורו, שכל חייו מעוֹרים בכתביו ושכל כתביו אינם אלא בבוּאה לחייו. את דעותיו על עמנו, עדתנו, על חיבת-ציוֹן וכו' לא סיגל לעצמו, כדרך המסגלים. חצובות {הן} מחייו, מנסיון-חייו. ארבעת כרכי ליליינבלום אינם ספרים גרידא, כי אם חיי אדם, ומי שבא לכתוב או לדבר עליהם, לעמוד על הצדדים העיקריים שלהם, להביע את רשמי קריאתו בהם, ברר את דעותיו והשקפת-עולמו של ליליינבלום, להעלות את דברי מלחמותיו בעד תיקונים בחוקי-דתנו ותיקונים בתנאי-החברה שלנו, להזכיר מה פעל ליליינבלום להתפתחות הכרתנו האנושית והלאומית, בתור מניח יסוד לפובליציסטיקה שלנו, אין לו לקרוא את שם מאמרו או הרצאתו, אלא: “חיי ליליינבלום”.

אם ספרוּתנו בכלל עומדת ומתקיימת בנס – ספרות לאומית בלי קשר חי עם העיקר, עם המוני-הלאום – הנה מקצוע-הפובליציסטיקה שבה הוא נס בתוך נס. המשורר והאמן, המיוחסים-ברוח, יוכלו להשלוֹת את נפשם, כי מסתפקים הם ביחידי-סגוּלה, ואם גם אלה אינם לפניהם – ימצאו מפלט אחרון בעצמם. אבל הפובליציסט המדבר אל קהל – רק הקהל הוא מלאכוֹ, המכה בו ואומר לו: “גדל!”; רק האמונה, כי דבריו יפעלו, מעורר אותו לדבּר. ובשעה שידובר אל לא-שומע, ובשעה שידובר אל אלה אשר אל בהם עזרתם, אין שום מקום לגידול…

ליליינבלום היה בעל תכונה פובליציסטית, אך פובליציסטית. עולם-השירה ואביזריהו היו זרים לרוחו לגמרי, כאשר יווכח על נקלה כל מי שיקרא את שיריו הוא, ועוד יותר כל מי שיקרא מה שכתב הוא על שירי אחרים ועל נפשות של שירה (כגון מי"ב). ואם הוא היה אצלנו לפובליציסט גדול (גדול – שהלך וגדל), אין שאת אלא מפני שעבודתו הפובליציסטית היתה בת-לוויה לחייו; חייו פירנסוּה; חייו הדראמתיים מתחילתם ועד סוֹפם, הדראמתיים בכל.

הדראמתיות שבחיי ליליינבלום לא היתה מצד עצם-אופיו, מצד איזה אי-הרמוניה שבטיב, שבטבע, המקלעה את בעל-הטבע מעולם לעולם, עד כי לא יֵדע מנוח. אדרבה, ליליינבלום, בכל היותו איש הרגש התוסס, היה בעל מזג לא קשה, נוח ואפילו קונסרבטיבי (כרך שני, “חטאת נעורים”, ע' 343 ועוד במקומות רבים). הנטיות המוּסריות למעשים בינונים טובים ומתוקנים היו טבועות בו עמוק, עמוק, ובכל חברה אירופית אך יתברכו באנשים שכמו אלה. הוא היה מצד מהותו מלא חיים ושאיפות, אבל במידה ובקצב {.} הדראמה של ל. לא היתה התנגשות פנימית של כוחות-חיים שונים, מתנגדים זה לזה, אשר תטיל סער באדם ולא תתן דמי לו עד רדתו קבר; התנגשות, אשר מקול-נפצה יידחף האדם להתגעש על ימין ועל שמאל ולחולל מהפכות. ל. היה בעל אופי שקט, ישר, חרוץ, שואף-לדעת, אוהב עבודה ועלול למצוא מנוחה בדעת ובעבודה. בעל אופי כזה אילו היה נולד בתנאים קצת אחרים, בחברה מתוקנה, פחות או יותר, היה מוצא סיפוקו בכתיבת ספרים מדעיים חשובים, שישמשו לתועלת-החברה, ואושר-החברה, שילמדוה ארחות-חיים, ולתועלתו הוא בעת ובעונה אחת; ואולם הוא נולד בסביבה עניה של עיר ליטאית לפני שבעים שנה, בתוך כלל עני, המדכא בעניוּּתוֹ ובצרוּתוֹ את כל היוצא במשהו, את המצטיין באיזה שאר-רוח… הדרמטיות היתה של היחיד הרוצה להשתחרר מסביבתו, מפני שהתנשא עליה. ל. ידע ממלחמת-הדעות, כלומר מן המלחמה שבין דעות-הסביבה והדעות החדשות של טובי-הסביבה, שהוא היה ביניהם, אבל לא ידע ממלחמת-הנפשות, ממלחמה-התכונה { - - - }.

הדראמה של ל. היתה דראמת-המצב, דראמה של השוכב בחול-המדבר כפוּת בידיו וברגליו, רעב וצמא, ומפרפר ונלחם על קיומו, היינו לנתק כבליו, להתנער ולעמוד. פנימיותו היתה אחת, מאוחדה, מוצקה, ורק החיצוניות, הסביבה, העיקה עליה, קרעתה, פוצצתה. המטרה היתה, אפוא, ברורה: להעמיד את עצמו כלפי הסביבה, להילחם בה. מטרה זו הניקה את ראשית עבודתו הספרותית של ליליינבלום.

בראשית החיים ההם היה הספר – הספר הממשי, השליט הגוזר. בו הצטמצם הכל. כל המציאות, המציאות היחידה. הכל מתחיל בתורה ומסיים בתורה. היא – התוכן היחידי. היא הגורם העיקרי לכל דבר, גם לנשיאת אשה במשמע.