הספר יצא בסיועו של חברי המסור לי בלב ונפש אברהם שפייזהנדלר
א. א. ל.

החינוך העברי, גם באותם הימים שקלסתר החיים היהודיים היה טבוע בחותם חוקתיות מסורתית, חפשי היה ועומד ברשות עצמו. האב מצווה ועומד על חינוך בניו – “ושננתם לבניך” מקרא מפרש הוא! – והוא מוסרם לאותו מלמד תינוקות שמצאו כדאי והגון לקיים מצות לימוד תורה לבניו על ידיו, והמלמד מצווה ועומד על משימת־קודש זו שנטלה לעצמו שלא ימעל בה שכן על כיוצא בו כתוב בדברי הנביאים לאמור: “ארור עושה מלאכת ד' רמיה” – והוא עושה את מלאכתו באמונה ומסירות נפש. ואף על פי שמשתעבד הוא למלאכה זו – בן חורין הוא: אין איש נדחק לתוך רשותו, להורותו דעה ולהטיל עליו מרות. עומד הוא ברשות עצמו, אוחז בזה ומניח ידיו מזה, על פי אורח־לימוד מקובל ומקודש באומה, אורח־לימוד שמחוללו לא “שולחן ערוך” מתפרש על פי הרב אלא “אורח־חיים”, מואר באור הגנוז הנובע מתוך חביון נפש האומה. והוא הדין בבתי התלמוד־תורה: אף על פי שמעיקרם הם, בניגוד ל“חדר”, מוסדות ציבוריים, עם אותם המשמשים ומשמשי־המשמשים למיניהם, שבשאר המוסדות הציבוריים הם מקובעי דפוסם וטובעי צורתם ומנותני טעם וגוון בהם – בכל זה מלמדי בתי התלמוד־תורה כפופים רק להשגחתם של אלו אבל לא להדרכתם. ואפילו הישיבות, שעיקר תפקידן הוא להעמיד מורי הוראה בישראל, ראשי הישיבות הם השליטים בהן ולא הרבנים.

ואין בזה תימה כלל וכלל. החינוך העברי לא היה מעולם דתי בלבד אלא תרבותי־לאומי, ובזה נשתנינו מכל אומה ולשון. העמים שבתוכם ישבנו היו בעלי דת. דת – משמעה: עיקרים, דברים שבין אדם למקום, מצוות שמעיות וסדרה של טקסים. על כרחך אתה אומר שחינוך דתי משמעו: הקניתם של מצוות וטקסים אלו על ידי הכוהן לגדיים שבצאן מרעיתו. הכוהן מצווה על זה ומוכשר לכך לפי שהוא שלוחו הרשמי של הקדוש ברוך הוא, המתווך בין אלוהים ובין האדם, והוא הסמכות הדתית שאין לערער עליה ואסור להרהר אחריה. מה שאין כן בעמנו: הוא היה עם בן תורה ולא בעל־דת. תורה – משמעה: לא תיאולוגיה מנוסחת אלא מוסריות אוניברסאלית הנובעת דרך צינורות לאומיים ממקור אלוהי. תורה זו לא בשמים היא ואינה זקוקה לאפיטרופסותו של כוהן. כל ישראל יש להם חלק בה, בנסתרותיה כבנגלותיה. ומכיון שכך היא דרכה של תורה אין חינוך עברי פירושו מתן עיקרים והדרכה במצוות מעשיות ומנהגים דתיים, אלא הקנית השקפת־עולם יהודית ומחשבות ורגשים נובעים מתוך אותה השקפת־עולם שידריכו את נושאיהם באורח־חיים מיוחד. וכל אלו נקנים על־ידי לימוד התורה, על־ידי גילוי המאור שבתורה – אותה התורה החיה הפורצת וחורגת מכל ה“חתימות” שבכל הדורות ושוטפת ומשקה את שדה־החיים להספיגו את רוחה ואת ריחה. אין עיקרים דתיים לישראל שנמסרים על רגל אחת, אלא יסוד־בראשית מותך, זועף ומפעפע, שממנו מתגבשים סיגנוני־חיים, ריתמוס שוטף ותוסס שממנו מוצקה שירת־חיים בעלת משקל, והללו אינם נקנים במשיכה אלא בהרכבה: הרכבתם בנשמה, ביסוד־בראשית ובריתמוס שלה, עד כדי העשותם לחטיבה אחת שיש בה משום בנין־אב לחיים. אמנם ניסה הרמב“ם להעמיד את היהדות על י”ג עיקרים, ואולם רוחם של חכמי־ישראל לא היתה נוחה מזה. יש לנו רק עיקר אחד: תורה, היא העיקר והיא גם פירושו – זיל גמור!

לפיכך חפשי היה החינוך העברי ממרותו של הרב. ולא החינוך בלבד – גם החיים לא היו משועבדים לו. חיי היהודים, לא רק בתחום־החול, ברחוב, בארחם וברבעם ומשאם־ומתנם, אלא אפילו בתחום־הקודש, בבתי־כנסיות ובתי־מדרשות, בניהוגיהם ונימוסיהם, היו נחתכים לא על פיו אלא על פי התורה, מפיה ולא מפיו חיו. אמנם ניתנה האמת להאמר כי הרב השפיע על החינוך והחיים השפעה עצומה, ואולם השפעה זו שלא בכוונת המשפיע היתה, ומכל שכן שלא באה מתוך כיוון להשתלטות והטלת מרות. נובעת היתה מתוך עצם הוויתו בתור אישיות תורנית־מוסרית שהכל כיבדוה והעריצוה.

חילוף אורח החיים היהודי גרר אחריו גם חילוף במשמרות הרבנות. רב מודרני הולך וכובש את מקומו של הרב מן הטיפוס הישן. רב מודרני זה מה טיבו? אין הוא שוב אישיות תורנית־מוסרית אלא דבּר, שהדביר את התורה והמוסר ועשאם מדרס לפוליטיקה דתית־קלריקאלית, פרט למיעוט שבמיעוט יוצא מן הכלל. אין הוא ממית את עצמו באהלה של תורה – אין איש מבני עדתו דורש ממנו כל זאת! כל עיקרו אינו אלא מין תכשיט, דבר־שבנוי לבית־הכנסת, ויותר משהוא משמש נוי משמש הוא חמור־גרם שעליו מעמיסים את כל היהדות למען יוציא את בני עדתו ידי חובתם – ושלום על ישראל. רב מודרני הולך ונעשה לכוהן המחקה את כוהני יתר הדתות בכל מעשיו ומעמיד את היהדות על דת בלבד. מה לכוהני דתות אחרות יש “סונדי סקול” והם השליטים בו, אף הוא יש לו בית־חרושת לדת על יד בית־כנסתו, או במרתפו, שבו מוסרים לבני צאן מרעיתו כל תורת ה“יודאיזם” על רגל אחת, היינו קידוש וקדיש ומפטיר, והמהדרים שבהם מלבישים אותם בפומבי ובחגיגיות טליתות קטנות (מעשים שהיו!) לשמחת לב ההורים המחייכים ואומרים: שישו בני מעי!… רב מודרני זה הוא השליט העליון בבית־הספר, מאציל עליו מרוחו ומטיל מרותו על מוריו. והתוצאות!.. אוי לנו מן התוצאות הללו! ואם מתקיימים, זעיר פה זעיר שם, בתפוצות אמריקה, בתי־ספר עברים שהעמידו את החינוך על לימוד תורה ולא על דתיות אמריקאית־יהודית, הרי אלו כקוצים בעיניהם. ואם יש מנהלים ומורים שהקימו בתי־ספר ושיכללום ברוב עמל וייסורי־יצירה, והם מסרבים למסרם לרשות הרבנים המודרניים שיעשום מדרס לעצמם ולבתי־כנסיותיהם – נשק בדוק ומנוסה יש לאלו ו“דת” שמו, בו ילחמו מלחמת־מצוה באותם המנהלים והמורים ובתי־הספר, מעלילים עליהם עלילות, מונים אותם באפיקורסות – כגון קריאת ספרי אחד־העם וכיוצא באלו ספרים “פסולים”, שמהם צפויה סכנה לקיום ה“יודאיזם” – ויורדים עמם לחייהם.

והחינוך העברי באמריקה יהא לקוי כל זמן שלא נפקיענו לגמרי ממרותם של הרבנים המודרנים. הרב בתור מנהיג עדתו יוכל להשתתף – ולואי שישתתף! – בכלכלתו ובהנהלתו של בית־הספר העברי, אבל לא יוכל להשתלט בו. אם באמת רוצה הוא בתיקון החינוך – יעורר הלבבות בבית־הכנסת, יעמיד את ההורים על הצורך בחינוך עברי מתוקן, ישפיע על מסיימי בית־הספר כי ימשיכו את לימודם במוסדות־חינוך עליונים, יארגן את המסיימים ויקבע להם עתים לתורה. עבודה זו תהא נאה לו ויאה לחינוך. יש מקום להשפעת־גומלין בין הרב ובין המורה: הרב יספיק למורה חומר־תלמידים והמורה, יספיק לרב חומר־יהודים. השפעת־גומלין זו ברכה בה ולה נחכה. אך במצב של עכשיו חייבים המורים העברים להתגייס לשם מלחמת שחרור – וקראתם דרור לחינוך העברי! שחררוהו מן הרבנים המודרניים שבאמריקה, משעבדיו וקובעי נפשו!

תרפ"ז

(שרטוטים אחדים לתיאור דיוקנו בספרות ובחיים)

בבלי־ווילנאי־אמריקאי – שילוש שנתמזג ויהי לאחד. ולא מזיגה גרידה בו אלא הרכב חימאי שטישטש סגולותיו המיוחדות של כל אחד מחלקיו וסיגל להם סגולה יתירה, כללית, נובעת מעצם התרכבותם בהרכב זה ואינה בהם כשהם לעצמם. שילוש מורכב זה, מאוחד באיחוד יסודי, כאילו עשוי מעור אחד מטבע ברייתו, אין תחומים מסויימים בו, לא תחומי־מקום ולא תחומי־זמן, ועל כן אין הוא, נושאו המשורר, מכיר בסייגים ומחיצות שמקימים בספרות בין ארץ לארץ ובין עבר והווה. “עבר והווה ועולם־יה כולו אינם אלא מעין אחד שממנו נמשכים כמה וכמה צינורות של שפע לכל הרוחות וכל מי שסוד היניקה ידוע לו יכול למצוא זוהר וגדולה בכל תקופה ובכל מקום”. מכאן תהייתו: “אמריקאיות” זו שעליה אתם מרעישים עולמות מהי? “מבחן היצירה הוא לא ה’מה' אלא ה’איך'. לגבי הכשרון הנאמן אין כל ישן ואין כל נותר בעולם”. הכשרון הוא כשרון בכל הצורות ובכל הבטויים. התנ"ך והומירוס ישמשו מקור שירה עילאה למרות יושן צורתם וביטוים. “מה שנחוץ לנו היא לא אמריקאיות כי אם עולמיות גרידה, אנושיות טהורה בלי גושפנקה וחותם־לווי”.

ויסוד הללי זה, תורה שאפשר לאמרה על רגל אחת, הוא יסוד שירתו:

"לְבָבִי נִצְרַב בִּי מִיוֹפִי אֵין לוֹ שֵׁם…

לֹא אֵדַע אֵי אֲנִי וּלְאָן יִנָּטֶה שְׁבִיל…

מֵאִי לְאִי אָנוּדָה לִי

וְאִינַק זִיו וְאֶדְלֶה נִיב".

“יופי אין לו שם” אין רשויות ואין גבולות ביופי. היופי האמיתי הוא “אהיה אשר אהיה”, מקומו – האין סוף וזמנו – הנצח. וצרוב יופי זה הוא נד מאי לאי ויונק זיו ודולה ניב:

"הֵלֶךְ אָנֹכִי בְּעוֹלַם הָרוּחוֹת,

כָּל שְׁבִיב יְפִי נֶפֶשׁ לְבָבִי יַכְנִיעַ:

מִבֵּין שִׁירַת הֵיכָל קוֹל אֶחָד רַק אֶשְׁמַע –

קוֹל נֶפֶש הָאָדָם תְּפַלֵּל, תַּדְמִיעַ".

קול נפש אדם זה הוא שומע בכל, בבית־הכנסת ו“בחצרות אל נכר”, בתוכחות האב שב“מוסר אב” ובהרהורי האכר בן ההרים שב“הפסנתר הישן”, בשעיפי ליל של “עלי ושמואל” ובשיחת “חבר כוהנים נועדו בשעת בין־ערבים למול המזבח ליד האיקונין”. אכן גדול הוא כוח הרגל, ולפעמים נדמה לו שהוא נדחק לתוך רשות שאינה שלו, ואז:

"וְלִבִּי בִּי מַכֶּה וְנוֹהֵם בַּמִּסְתָּר:

וּמַה לְךָ כִי בָאתָ בֵין זָרִים?"

ואולם בן־רגע הוא משתיק את נהמת לבו וקונה שביתה בין הזרים. “הלך בעולם הרוחות צרוב יופי אין לו שם משתוקק לשמוע את קול נפש האדם” – אזרח הוא בכל מקום, כי נתיבו – נתיב האור והאמת, ו“נתיב אור ואמת מצאתי בכולם”. שולמית ובת־אריך הבהירה, הירדן וה“ביברקיל המתגלגל במדרון כל חייו ומשורר שיר חייו המתוקים”. הררי יהודה והררי הקטסקיל היינו הך: בטלו התחומים. בטלה אפילו “שפת עם ולשון מולדת” – יש רק “שפת הבריכה” – שפת היופי המצודדת. יש רק ישות אמנותית עילאה היונקת מכל התחומים ומכל העידנים, ואותה הוא מגלם בשירה לירית נאה וחסודה, שיש בה צירוף של רגש והגיון, עומק ופשטות – שירה צנועה, כנה וישרה בשפת־אמונים שאין בה לא פירכוס מחשבה סולדת במלה שנתמעכה ועורגת למלה חדשה ולא פירכוס שבהתייפות.

אמנם לפעמים יוצא שכרו בהפסדו: רבים משיריו מגלים טפח ומכסים טפחיים. נשאר דבר־מה אי־מובע, אי ממולל בהם. שר המשורר ושייר. ואולם יישר כוחו בעד “שייר” זה, וכשם שיבורך על הדרישה כך יבורך על הפרישה. סוף סוף המלה האמתית היא רק קרע זעיר שקרעה בפרגוד ושמתוכו, לאחוריו, מציץ האלם הנעלם מתוך התוהו ההיוֹלי, והצצתו דובבת בארשת־רמזים שלא כולה אפס מקצתה ניתנה להתפרש. אשרי המשורר שמצא מלה אמיתית זו, ומרובה שכרו על ה“דוק ותמצא” מאשר על “וקל להבין” שבשירתו.

וכשירתו ביקרתו. ביקורת הגיונית, כנה וישרה. יש בה התעמקות וחקירה אבל לא עמקנות וחקרנות מתגנדרות, “פשט” ולא “פשט’ליך”, עיון לשם תפיסת עומק המושג, הערכה פשטנית וישרנית קולעת אל עצם המכוון של היצירה המוערכה מתוך חדירה למהותה ללא פילפול ועיול פיל בקופה של מחט. הקורא העברי יחזיק לו טובה מרובה על מסותיו הביקורתיות המאירות את העינים, ובייחוד על תרגומיו משירת אמריקה הצעירה ושירת הכושים שיש בהם בכדי הנחת יסוד לאנתולוגיה של שירת אמריקה הצעירה.

עד כאן בבלי שבכתב, ויורשה לי להוסיף דברים אחדים על בבלי שבעל־פה, שרק מיודעיו־מקורביו ידעוהו. בבלי זה הוא צנא מלא ספרות ופה שאינו פוסק מגירסה, וגירסתו, לרבות רשמיו וזכרונותיו, הוא אוצר בתוכו כבתוך בור סוד שאינו מאבד טיפה. תמים לב וישר רוח, שונא את הזיוף והדומה לו. תופס את מקומות־התורפה שביצירה וביוצר ללא העלמת עין מן הניצוצות האלוהיים החבויים בהם. בעל טמפראמנט סוער ותוסס – ויחד עם זה בעל מזג טוב ורחב לב ואציל נפש. איש רעים להתרועע, שתוכו כברו – איש־אמונים, אוהב את רעיו בלי מצרים – ואת האמת יותר מכולם, ועל ככה הוכח יוכיח את עמיתו כשהוא רואהו בקלקלה. קלה כחמורה, ולא יירתע מלהגיד לו את האמת, גם כשהיא מרה ומכאיבה. ונוסף לזה איש חי ורב פעלים, רוח החיה בקבוצת העברים הרשלנית ובחבורת “חברים” הרופפת¹.

תרפ"ז

(משורר ששר ופירש)

לא בצלצלי־שמע וצלצלי־תרועה נכנס להיכל השירה העברית.

חסר היה זקיפות־הקומה ואשישות־הצעד, האמונה בכוח כשרונו והבטחון בעוצם יכולתו שיכשירוהו להלוות בו על חבורת לווייו מיטיבי נגן ומנעימי זמר, שלא כאחד מאותם מתחילים יהירים השואפים לכבוש בו הלווייה ביד חזקה:

"…בְּדִמְמַת קְדוּשָׁה נֶהְדָּרָה

אֶדְרְכָה אֶת מִפְתַּן קָדְשִׁי,

וִעַל מִזְבְּחִי הַיָּשָׁן בְּרוּחַ נֶעֱצָרָה

אַעֲלֶה לְקָרְבָּן נִשְׁמָתִי".

בחשאי נכנס להיכל בשירה עברית, בהלמות־לב מתוך חרדת־קודש. כף ידו רתתה כשאחזה בכף המנעול. כפוף קומה פסע פסיעות רופפות כששפתיו מדובבות תפילה בלחש, כרע ברך מול מזבח־השיש, העלה לקרבן שירת־נשמתו הצנועה, המית־כיסופים בקול דממה דקה, ומיד נרתע לאחוריו ויצא. ומאז ועד היום טרם קנה שביתה בתוכו, טרם נעשה בן־בית בו. כניסה בחשאי, תפלה בלחש, השתחוויה, העלאת קרבן – שירת נשמתו – ויציאה מתוך המית לב ורעד נפש.

מעט הוא הרכוש שהכניס אל אוצר השירה העברית באמריקה. והמעט שהכניס – חסר משקל הוא. חסרים שיריו העפלה – זו שבהרקעה וזו שבהעמקה. אין בהם לא מצריחת־שכרון של עולה שמים ולא מזעקת־שבר של יורד תהומות: כשזועק הלב, מתוך שאילה מה למעלה ומה למטה ומה לפנים ומה לאחור, הזעקה השלית¹ : “אללי לי! מאין באנו ולשם מה עצם הוויתנו? מה החזיון שנטל עלינו לשחק או לחזות בו?” כשמשתוקקת הנפש אל אימת־התעלומה שבאין־סופיות, אל הנורא־הוד הגלום בערפליות האלוהית ולעומק הצער שבנצח – אז נלך אל סוג משוררים אחרים לחפש בשיריהם, אם תשובה לשאילתנו־זעקתנו, עירטול המופלא ומיצוי עומק הצער, או שיתוף שבביטוי לכאבנו המעומם. חוג־שירתם של משוררים כדומניץ צר ומוגבל:

"…אֶפְרוֹש לְבַדִּי לְתַנּוֹת

יְגוֹנִי בֶהָרִים, בֶּהָרִים" –

קרי: בין הרים. פרש המשורר לתנות יגונו בגיא. הרים סביב לו והם סוגרים עליו, סוגרים האפקים האובדים במרחקי־מרחקים וחוצצים חציצה בפני חללי האין־סוף. ואולם כשמתיגעה הנפש מן הבעיות הנצחיות –

"וְאִם תִּיגַע לְהַבִּיט לַמְרוֹמִים, גֵּא, בּוֹדֵד.

וְקָפְאָה נִשְׁמָתְךָ בְמֶרְחַב עוֹלָמוֹת אַוְרִירִים,

וְעָיְפָה לַמָּוֶת הַנֶּפֶש מִתְּעוֹת לִבְלִי תַכְלִית

בִּשְׁבִילֵי־מִסְתּוֹרִין עֲקוּמִים, אֲפֵלִים,

שֶׁל חֲלוֹמוֹת עֲתִידוֹת וַחֲזוֹן שַׁחַר נוֹלַד" –

בשעה זו, שעת כמיהה וערגה למלה פשוטה, אנושית, שתמלל למרות יושנה, את כאב האדם כמות שהוא – אותו האדם הפשוט, התמים אשר “לא יד לו במערכות חוזים ולא נחלה בבתי משכית, מקטנות לא ברח וגדולות לא פילל ונצורות לא ביקש” – את אנחת הנשמה הנאבקת אשר

בְּעִדָּן הַסּוֹעֵר הַמָּלֵא חֲלִיפוֹת,

בִּסְאוֹן לוֹחֲמֵי־עַד וְנִלְחָמִים

לֹא תִשָּׁמַע נְשָׁמָה נֶאֱבֶקֶת. וּמַאֲלִיפוֹת

אֲנָחוֹת תֹּאבַדְנָה בְתֹהוּ עוֹלָמִים" –

אז נרד אל משוררים מסוגו של דומניץ, נרד אליו אל השפל כי על כן

שָׁם תִּשַּׁח קוֹמָתָךְ אֲלֵיהֶם הַיְצוּרִים,

תִּתְכַּוֵּץ וְּתְחַמֵּם גְּוִיָּתְךָ לְאוֹרָם,

תְּחַבֵּא לְבָבְךָ אֲכוּל הַשִּׁמָּמוֹן,

וְהָיִיתָ כְמוֹהֶם: נַנָּס בֵּין נַנָּסִים,

אָח לְשַׁעֲשוּעֵיהֶם וְרֵעַ לִשְׂחוֹקָם,

וְרָוְתָה נַפְשְׁךָ וְחָיְּתָה לְרֶגַע".

שם, בשפל, מקומם של משוררים כדומניץ, ושם תמצאנו. ואם כי קץ בו לפעמים המשורר ושואף “לעזוב את עמק הגמדים בדממה, ולתעות בין ענקי־הצור השותקים, להריק על גאונם זעם לבב” – אף על פי כן הוא נשאר באותו עמק גמדים, “אח לשעשועיהם, רע לשחוקם, וכנור לאנחות נשמותיהם הנאבקות האובדות בתוהו עולמים”.

אמנם, ניתנה האמת להאמר: מבחינה אמנותית יש למצוא כמה וכמה ליקויים ופגימות גם במעט שכתב. אין בשיריו לא מכובד הרעיון ולא מעומק הרגש. ונוסף על זה, סיגנונם מרושל וחריזתם עניה וחסרים הם האיחוד הפנימי, הריכוז והמוצקות. אף על פי כן יש בהם סגולה מיוחדת, דומניצית: משאירים הם בנפש הד לאורך ימים. שיריו נשכחים אבל הדם נשאר. ובשעות עיפות ודיכדוך מתפעם הדם במעמקי הנפש כעין הד־לוואי לתפילה ממעמקים – והלב ירחש תודה לו, למשורר ההדים.

חבל כי בימים האחרונים נשתתקה בת־שירתו. מחשבי חשבונות מנו מספר לציבור המשוררים העברים באמריקה והעמידוהו על מנין. אם יש מנין שכזה – ודאי שהוא מצטרף למניין. פרישתו מן הציבור בימים האחרונים פגמה במנין – המנין חסר אחד. פרש לו המשורר –

"וְעַַתָּה לָנַפְשִׁי אֵתָעָה

בְּשִׁמַמוֹת גָּיְא עִם עֶלְבּוֹנִי,

כּוֹלְאוֹת הַזּעַף שִׂפְתוֹתַי,

וְגַאֲוַת נִכְלָמִים בִּיגוֹנִי".

ואולם מחכים אנו לתשובתו. מצפים אנו לשיריו־תפילותיו שיתנו ביטוי לאותו הזעף ולאותה גאוות־הנכלמים שכלא בקרבו, ואף על פי שיתמהמה – בכל זה נחכה לו!

תרפ"ז

א

נסתם הגולל על אישיות קרונה וחנונה שנאצלה מעולם־האצילות והשרתה זה כארבעים שנה, על היהדות האמריקאית מהודה ומזיוה.

נסתיימה סדרת־חיים נהדרה שכללה בתוכה גם פרשת “קריעת־ים־סוף” וגם פרשת “אז ישיר”, ועמה נחתמה תקופה נאדרה, תקופה שהיו בה מצערה ומששונה של יצירה ראשונית, יצירת דפוס לגלמי־תוהו וטביעת צורה בחומר היולי מתקומם בכח טבע טבוע מקדמי ימים כנגד כל טביעת יד יוצר צרה על האבנים – הלא היא תקופת תיקון היהדות האמריקאית ברוח הציונות, וברוח רוחה – התרבות הלאומית.

ב

איזהו גבור? העוקר תורה ישנה מקרקע נשמתו על מנת לנטוע בה תורה חדשה מתנגדת לה. אין הנשמה קרקע בתולה, הרבה תורות נטעו בה הורים ומורים, הרגלים ונימוסים מקובלים, עד אפס ניר פנוי, וכשבאים להשריש בה תורה חדשה, ולוּ תורה תוספת, השרשה זו מזקיקה שירוש, עקירת תורה עד כדי פינוי ניר למטע בחלק ובתחוח, קל וחומר לתורה חדשה מתנגדת לאחת התורות הישנות הנטועות בה מהשרשת החדש מזקיקה עקירת הישן על שרשי־שרשיו, עקירה עד כדי זוב דם.

גדולים הם חבלי הנטיעה, וגדולים שבעים ושבעה חבלי העקירה. מתי מעט, גבורים יחידי סגולה, מקבלים עליהם באהבה חבלי עקירה. רוב בני־אדם כשנוטעים בקרקע נשמותיהם תורה חדשה שקיבלו, אין נטיעתם אלא נטיעה על גב נטוע או הרכבה – הרכבת חדש בישן.

המנוח היה אחד ממתי המעט, מגבורי העקירה יחידי־הסגולה.

הוא היה מראשוני חניכי בית־המדרש לרבנים אשר בסינסינאטי, אחד מתמידי מחזור־הרבנים השני שסמך ידו עליהם, ובית־מדרש זה נטע בתוך נשמתו, כבתוך נשמות כל חניכיו, תורת הטמיעה, רוח אפּה ומשיחה של היהדות המתקנת בנוסח אמריקה שנוסח בסינסינאטי.

שחקה לו השעה, אף עמדה לו אישיותו המקסימה, ונתמנה לרב באחת הקהילות היותר גדולות שבדרום אמריקה, קהילה שהחזיקה, יותר מכל קהילה אחרת, במעוז ההתבוללות.

והנה זרחה שמשה של הציונות, והמנוח בדק לאורה את נשמתו וראה כי נטיעה זו שנטעו בתוכה מוריו היא זמורת זר, נטע כלאיים, תורת סיני שהרכיבו בה תורת סינסינאטי – ועמד ועקרה על שרשי־שרשיה ונטע בה תורת האמת של הציונות.

ותורה חדשה זו הכתה שורש בקרקע נשמתו, הוציאה פרחים, הציצה ציצים וגמלה פרי מגדים.

ג

לא רעיון־לוואי היה לו הרעיון הציוני. אלא רעיון יסודי, בנין־אב לרעיונות קודמים לפניו ובאים אחריו, אבן־שתיה לבנין עולמות.

היה היתה לו הציונות ל“פריזמה”: כל היניקות שהיניק את העולם מתוך נפשו ושהיניק את נפשו מתוך העולם נסתתנו דרך “פריזמה” זו שקבעה בפתח נפשו והוארו באורותיה ונתגוונו בגווניה. ולמין היום שקיבל תורת הציונות היה לנושא דגלה ללוחמה האמיץ.

מעל דוכן היכלו, למורת רוחם של פרנסי עדתו, ומעל בימות־וועידות רבנים ואגודות וקהילות, על אפם וחמתם של קברניטיהן – בעל־פה, בלשון־לימודים, ובכתב, בעט סופר מהיר, מעל עמודי העתונות היהודית בשפת־המדינה, השמיע את התורה הציונית, דן כל חזיון והעריך את כל מאורע בחיי היהודים מבחינתה ונקודת השקפתה – השקפה שרואה את היהדות לא כדת גרידה אלא כתרבות לאומית נובעת ממקור ישראל ושוטפת אל נצח ישראל, ונלחם מלחמתה, מלחמת מגן ותנופה, נגד כל משטיניה ומקטרגיה.

מוסריות אסתטית, אהבת האמת ושנאת השקר, ישרנות נקיה מאבק עיוות דין, ידיעה עמוקה בחכמת ישראל ובתרבות העולמית, אידיאליות טהורה, ידיעה עמוקה בחכמת ישראל ובתרבות העולמית, אידיאליות טהורה, כשרון נואם וכשרון סופר – אלו היו כלי־זינו שבהם נלחם מלחמתה של תורת הציונות, רב ריבה וקידש שמה ברבים.

יותר משלושים שנה קירקר במפצו את חומת הברזל שהקימה סביבותיה היהדות המתקנת בפני הציונות, אסופית זו, ילידת אירופה, שהטילה עליה אימתה – אימת מפלצת, ואם מצא חיים ויצמן פירצה בחומה זו, רחבה כדי הכנסת כלה ציונית מעולפת בצעיף־סוכנות – הבו גודל לפורציה, ועל כלם למנוח, שהיה ראשון להם, בזמן ובמעלה!

ד

ראשון היה לאסור מלחמה על טובעי חותם־הטמיעה המזויף ביהדות המתקנת, וראשון להושיט ידו, כאח אל אחים, ב“שלום עליכם” יהודי לבבי, ליהודים המשמרים.

ואַל יהא הדבר הזה קל בעיניכם! בדבר קל שכזה היה משום שינוי ערכים והפיכת הקערה על פיה.

יחס ה“גבירוקרטיה” הריפורמית ליהודים המהגרים ממזרח־אירופה היה מחפיר ומעליב, משפיל ומדכא. כולם היו בעיניה בחזקת פראי־אדם, בני גיטו מזוהמים, חבר שנוררים, שהיא מצווה ועומדת לטהרם וללמדם פרק במסכת דרך־ארץ אמריקאית. כל המוסדות הפילנתרופיים והחברתיים־חינוכיים שיסדה “גבירוקראטיה” זו, מכוונים היו בכיוון זה, ועל פיו נחתך יחסם של העומדים בראשם לנזקקים להם, יחס של נותנים למקבלים.

ראשון היה המנוח מן היהודים המתקנים להלחם כנגד יחס זה וללמד את היהודים המשמרים בקהילתו זקיפות גב והרמת ראש מתוך הכרת ערך עצמם. כאח את אחים היה מתהלך אתם, מיצר בצרתם ושמח בשמחתם, מתפלל ביום־טוב שני של גלויות בבתי כנסיותיהם, מקדיש זמנו ומפריש מכספו להחזקת מוסדותיהם, מוסדות צדקה וחינוך שיסדו בעצמם ולעצמם, ומלמדם מידת כיבוד רב־רבם הם, שלא רבים היו זהירים בכבודו.

התקרבות זו ליהודים המשמרים, בקהילתו ובקהילות אחרות שסייר וביקר מדי שנה בשנה, היתה בה יותר מנימוסיות, ויותר משנבעה מאישיותו האצילית נבעה מהכרתו הלאומית – אחים לדעה ולרוח מצא בהם.

“בהיותי במסיבת היהודים המשמרים מרגיש אני כי בתוך עמי אנוכי יושב” – פסוק זה היה שגור בפיו והיה פוסקו בכל עת מצוא לבני עדתו רבי הקהילה וטובי העיר.

ה

זה כעשר שנים זכיתי להתחמם כנגד אורו וליהנות מזיו־האצילות שהקרינה אישיותו. קבענו עיתים לשיחה בענינים העומדים ברום עולמנו היהודי, ועתים לעבודה ציבורית, ובכל פעם שנפגשתי עמו והצצתי בפניו הפאטריארכליים הקורנים באור גנוז ובעיניו השופעות בור־לב וזוך־נפש בירכתי עליו ברכת הנהין – “ברוך שכן ברא בריות נאות בעולמו”.

הוא היה בעיני מעין פירוש יהודי לאדם העליון של ניטשה. הוא ניחן בסגולות תרומיות: שירת־נוער ותבונת־שיבה, ישרות־שכל ועירנות־רגש, גדלות־מוח ורוחב־לב, אצילות־נפש, עדינות־רוח וענוותנות חנונה נובעת מתוך שפע של עושר נפשי, קשיות־ארז באמונות ודעות ורכות־קנה ביחסו לבני אדם, עין רואה הדר הטבע בשלל־גווניו, אוזן שומעת את צלילי המוסיקה שבאין־סוף, ולב אוהב את הבריות – לא אהבה מופשטת לקיבוץ מופשט אלא אהבה ממשית, אנושית, לכל הנברא בצלם, והוא, המנוח, חונן ונותן, נוספות למתנת יד, מתנת רחמים וחנינה, בת־צחוק מנחמת ודברי ניחומים מעודדים לכל אומלל וקשה־יום מבלי להפלות בין יהודי ונוצרי ובין לבן וכושי – אלו וכיוצא באלו, כמה וכמה מעלות טובות כפולות ומכופלות.

הוא היה בעיני הטיפוס היותר שלם שראיתי בימי חיי.

ו

זכורני:

אנשי ריב היינו פעם בעירנו.

הימים ימי הפולמוס הידוע שפרץ בין ויצמן ובין בראנדייס. כל האגודות הציוניות שבתפוצות אמריקה התגייסו למלחמה שהיתה עתידה להערך בוועידה הציונית – מלחמה שתכריע את גורל הציונות האמריקאית והעולמית ותחתוך עתידותיה.

המנוח, מאהבתו לבראנדייס ואמוניו ששמר לו, תמך בו והתכונן להתמיך בו גם את האגודה הציונית שבעירנו.

באתי בין המצרים.

שקלתי וטריתי ימים רבים, ואחרי פיקפוקים והיסוסים מיציתי מתוך חשבון־נפש שעשיתי עומק הדין: בדברים שבין אדם לאמונות ודעות אין נושאים פני ידיד נפש ואין חולקים כבוד לרב!

סידרנו ויכוח פומבי מטעם האגודה הציונית לאחרי שהכנסנו שתי הצעות: הצעה אחת משלו המביעה אמון בבראנדייס ותומכת בהנהלתו, והצעה אחת משלי המביעה אמון בויצמן ונוזפת בהנהלה הציונית האמריקאית על יחסה לויצמן ולהסתדרות הציונית העולמית.

לבסוף הויכוח עמדו חברי האגודה הציונית למנין והצעתי נתקבלה ברוב של שני־שלישי דעות.

אבל ומורד ראש עמדתי על הבימה, בושתי מנצחוני, לא נועזתי להרים עיני ולהביט אל איש־ריבי שאהבתי וגידלתי ורוממתי – ופשעתי בו. היתה לי מעין הרגשה של “רבי דקרתי!”

ופתאום ויד חמימה לוחצת ידי. נשאתי ראשי – והנה, זה הרב הלר עומד לפני, מחייך חיוך שכולו ארשת של טוב לב והנאת נפש ואומר: “ניצחתני, ידידי, ניצחתני – יישר כוחך!”

הבראנדייסיסטים שבאגודה הציונית חפצו להעמיד מועמדותו של המנוח לציר לוועידה הציונית שנועדה להוועד בקליוולאנד. ידוע ידעו כי יבּחר פה אחד. סירב המנוח ומסר להם מודעה: “אין לי רשות מוסרית להיות נציגה של אגודתנו בוועידה הקליוולאנדית. חייבת אגודתנו לשלוח לוועידה זו בתור נציגה אותו האיש שהצעתו נתקבלה ברוב דעות”.

וראשון היה מבני קבוצת בראנדייס שיצאו בוועידה הקליוולאנדית מתוך ההנהלה הציונית בדימוס לשבים אליה בלבב שלם.

בלב דופק הלכתי להקביל פניו בשלהי אותו קיץ כששב מן הכפר שבו בילה ימי חופשתו. התכוננתי לטענות ומענות, לפיתויים ולשידולים לשמור אימונים להסתדרות הציונית האמריקאית שהוא מחלוצי מייסדיה ומקיימיה, ואולם המנוח הקדים “נעשה” ל“נשמע” ונענה לי קודם ששאלתיו: “אני מרכין ראשי בפני החלטת הועידה ומקבל עלי את מרותה של ההנהלה החדשה”.

ומאז היה ידיד נפש לויצמן, רב ריבו, נלחם מלחמותיו בכל עת ובכל שעה ומעניק לו מאהבתו, אמונו ומסירותו.

ז

ביקש המנוח החלוש לישב בשלווה בשנות שיבתו וקפץ עליו רוגזם של “המגבית המאוחדת” ושל בית הספר העברי הציבורי – מוסד שעשועיו זה כעשר שנים – שפגע בהם המשבר הכלכלי השורר בדרום ושלקתה בו עירנו כפליים, והוכרח לכתת את רגליו ולחזר על פתחי נדיבים ולדפוק על לבבות אטומים עד שחלה ומת בעצם עבודתו.

“מצב בית־ספרנו גוזל שינה מעיני בלילה”, התאונן באזני יומיים קודם שחלה.

עוטרים היו בני ביתו את מטתו קודם שנסתלק. גחנה עליו בתו להציל מפיו דבר־מה שיצוונה. נענה הגוסס ואמר: “למען השם צווי לאישך לשלוח לי את רשמיו של הרברנד הולמס מארץ ישראל לכשיודפסו”.

הציונות מילאה את כל ישותו – וגם ברגע־חייו האחרון.

אשריהו שיצאה נשמתו בטהרה!

תרפ"ט

(ליובל החמישים של ב. נ. סילקינר)

א

"וְגֵר אוֹבֵד בָּאָרֶץ הִצְלַחְתִּי

גַּם לַחזוֹת בְּנוֹעַם שָׁמַיִם…

לְלִבִּי מֵעוֹדִי! יִחַלְתִּי

וְלֹא הִכָּה הַיֵּאוּשׁ תִּקְוָתִי:

לוֹ שִׂיחַי לַבְּקָרִים עָרַכְתִּי –

וְרֵיקָם לֹא שָׁבָה תְּפִלָּתִי".

בשורות מעטות אלו יש כדי הערכה עצמית קולעת אל מהותו ועצמותו של המשורר שכתבן: ללבו שח – מלבו וללבו שר.

הלכה פסוקה היא כי ארבע אמותיו של אדם קונות לו ברשות־הרבים ומקנות לו זכות בעלים בתוכן. אף על פי כן לא כל אחד זוכה לבעלות נפשית גם ברשות־היחיד שלו. רובם של בני אדם רשות־הרבים נכנסת לתוך רשות־היחיד שלהם ודוחקת את רגליה, ורק מתי מעט, יחידי סגולה, עולה בידם לתחום ברשות־היחיד שלהם תחום יחידות־נפשית, גדור במין גדר אי־מוחשית אך ממשית שיש בה בכדי חציצה מאטימה שחוסמתו בפני שאונו והמונו של הרחוב ומייחדתו לנפשו לשם ייחודה בו עם עצמותה, עם הנקודה האלוהית שבפנימיותה. זוכים לכך המתבודדים היחידים הפורשים מן העולם, לא מתוך גאוה וגודל לבב ובוז שבביטול, כי אם מתוך אצילות־נפש יתירה שכולה כוסף לצירוף הלב וזיקוק הרוח, ועריגה לגילוי יה מתוך “קול דממה דקה” שבנשמה המתהמם ומתעמם בתוך המולתו הסואנת של שוק החיים, להשתקעות בתוך־תוכם לשם חישוב חשבונו של עולם מתוך חשבונה של נפשם.

ואחד מן המתבודדים היחידים הללו הוא סילקינר. זה כשלוש עשרות שנים שהוא יושב פרוש ובדל מן הרחוב היהודי־האמריקאי, ניזר מזכויותיו וחובותיו גם יחד, כולו מכונס בתוך תחום יחידות־נפשית שתחם לעצמו, תחום שבת בתוך החילוניות היהודית־האמריקאית האפורה, מתחמם כנגד אורם של התנ"ך ושל שקספיר, וצנוע ונחבא אל הכלים הוא חולם חלומותיו, שח אל לבו ושר אל לבו.

וכאיש כן שירתו: צנועה, נחבאת אל הכלים, לא שרק ולא פירכוס – ומסמיקה מבושה כשהיא יוצאת לרשות־הרבים.

אמנם קמצן הוא סילקינר – ומידת קמצנותו עילה לה מידת עניוות יתירה – כולא הוא אוצרות רוחו ואינו מוציאם לרשות הרבים, והמעט שהוא מוציא יש בו צימצום אכזרי והוא מוציאו בכלים פשוטים, כלי לשון וסיגנון וחריזה שאין בהם מן ההידור והקישוט, ואולם מעט זה הוא בחינת מועט המחזיק את המרובה, זהב מנוקה מסיגים, תמצית מסוננת שפלטה שמריה.

ליריקה צנועה ושקטה נובעת ממקור לא אכזב, רגש נאמן לב, בינה עליונה – בינה שסליחה עמה – צער־חיים כבוש ומצולל, ועל כולם – יגון רך, מבליג, מתאפק. מתגלה טפח ומתכסה טפחיים – אלו הסגולות היקרות שבהן ניחנו שיריו.

וזכור יהיה לטוב על המתנה הטובה שנתן לשירה העברית – האפּיקה הגדולה: “מול אהל תמורה” שיש בה יותר מאותה “אמריקאיות” שתובע בפה יעקב רבינוביץ מן המשוררים העברים באמריקה – אותו המיתוס האפי שאצר בתוך שורותיו את צער האדם באשר הוא אדם, ללא תחומי עם, ארץ ולשון. שירת־שקיעה זו זריחה היא לשירה העברית, קורעת היא בה חלון כלפי העולם הגדול, יש בה פתיחת תקופה לשירה העברית האמריקאית והתווית דרך כלפי מהלך חדש, כלפי כיוון אנושי כללי, לשירה העברית הכללית.

דיה שירה שכזו להנחיל למשוררה עולם הבא.

ב

“משורר גדול זקוק לקהל גדול” – אמת זו שהשמיע וולט וויטמאן בשעתו לא נתישנה עוד. אי־אפשר למשורר גדול שיקום באין קהל קוראים גדול – גדול במובן המשתמע לשנים: בכמות ובאיכות, גדול במספרו ובהבנתו.

וסיסמה זו היתה לצו לחובבי השירה באמריקה. מוצאים בה ירחונים וקבצים מוקדשים לדברי שירה והערכתה, אגודות של חובבי שירה קיימות בכל עיר, משוררים ופרופסורים מוזמנים להרצאות על עניני שירה, פרסים נקבעים למשוררים וותיקים ומשוררים מתחילים, ומגמת כולם היא טיפוחו של קהל גדול, שהוא תנאי קודם להתהוותו של משורר גדול.

ואצלנו? כמה מן האוכלוסיה היהודית באמריקה בעלת אלפי הרבבות נזקקים לספרות עברית? ואלו מהם שהם בחינת “תרומת מעשר”, מעשר מן המעשר, שנזקקים לה – כמה מהם נזקקים לדברי שירה? אחד הוא קהל קוראיו של המשורר העברי באמריקה – חבורת חבריו המשוררים הקוראים איש־איש את שירי חבריו…

ואם עכשיו כך – לאחר כל הכיבושים והנצחונות העבריים – לפני כשלוש עשרות שנים על אחת כמה וכמה!

מה היה קלסתר היהדות והעבריות אז? מצד זה: בורות, גסות, טימטום הלב והנפש, ומצד זה: בטלנות משכילית, מוהיקאניות קפואה, מין “חוני־מעגליות”, והצד השווה שבהם: סביבה אוכלת כל גרעין של יצירה עברית – הלא היא אותה סביבה שאכלה את דוליצקי! ולסביבה שכזו בא סילקינר ובה ישב ויצר את אשר יצר. כמה עוז וחוסן, כמה מיסוד הגבורה והתפארת, האמונה והבטחון היו דרושים לו בכדי להתגבר על סביבה מנוונת זו, להתקשות ולהתחסן בפני פעולתה השיתוקית, ולנעוץ קנה ולהעלות שרטון של יצירה בתוך גלי רקבון וקפאון.

אשריהו, שאם היותו “גר אובד בארץ הצליח לחזות בנועם שמים”!

ואשרי המשוררים העברים באמריקה, בני המחזור השני והשלישי שאנו עומדים בו. שנצלו מייסורים ולבטים אלו, ייסורי גרות וזרות ויתמות ולבטי נפש מתאבקת עם סביבה מחלידה ומעבישה, שסבלו בני המחזור הראשון שסילקינר היה אחד מראשוניו!

ג

“וְשֶמֶשׁ כִּי תִשְׁקַע בַּמַּעֲרָב – וְעָלָה לְ”סֶלַע הַדּוֹרוֹת"

וְיָשַב עַל אַחַד מִצּוֹקָיו, בְּחֶזְיוֹן דִּמְדּוּמִים מִתְבּוֹנֵן,

וּבְלִבּוֹ תוֹסֶסֶת מְפַעְפְּעָה שִׁירַת הַשְּׁקִיעָה הַגְּדוֹלָה –

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

וְאוּלָם לְעוֹלָם לֹא תַעבוֹר אֶת שְׂפָתָיו הַשּוֹמְרוֹת אֶת סוֹדוֹ"

בשורות נוגות אלו מסיים סילקינר את שירת השקיעה הגדולה שב“מול אהל תמורה”.

האומנם עולה גם משוררנו, בהגיעו לחמישים, כמוגירל גבורו הטראגי, על “סלע הדורות”, יושב על אחד מצוקיו ומתבונן בחזון דמדומי־חייו? לא! דמדומים אלו – דמדומי שנת החמישים – דמדומי שחר חדש הם, לא דמדומי שקיעה אלא דמדומי זריחה. משוררים כסילקינר ששירתם יונקת מן הצער המזוקק והבינה העליונה, מן השלוה האפית והחכמה הלמודה מן הנסיון – לגביהם הזקנה אינה אלא בחרות חדשה, וכל מה שמזקינים דעתם מתבחרת עליהם.

לא שירת שקיעה אך שירת זריחה חדשה תוססת ומפעפעה בלבו. ואולם – על זאת יתפלל כל קורא עברי – עבור תעבור את שפתיו השומרות את סודו! עוד יש לו כמה וכמה אוצרות־רוח – יצירות שהתחיל ביצירתן ויצירות הערוכות ושמורות ברוחו – להוציא מרשות היחיד שלו לרשות הרבים – ולהם אנו מחכים.

וברכה, ברכת חבריו וקוראיו, מלווה משוררנו בעמדו על סף החמישים:

יהי רצון שיהיה סילקינר בן נ' כבן כ' לשירה ויצירה!

תרצ"ב

א

“שלוש הנה העתים העוברות בנוהג הסדר הטבעי על כל אומה קדמונית מעת היתה לגוי עד שחלפה ואבדה לה: מועד הצמיחה והגידול, מועד העוז והמפעל ומועד ההיתוך והכליון. אולם באומתנו הרוחני הכללי שבתוכנו יגן עלינו ויצילנו מדין כל בני חלוף, ובמלאת הימים לבליה, היתוך והפסד נתחדש בנו רוח חדש ומחיה…”

הזוכר אתה, אחי, מדרש־פליאה זה של רנ"ק, שעם כל ריח הדרוש התיאולוגי הנודף ממנו יש בו הרבה מן האמת הריאלית וההבנה הפילוסופית השופכות אור על כמה וכמה מפלאי חזיונות ההיסטוריה שלנו. במדרש־פליאה זה יש כדי הערכת חזון היהדות באמריקה, מראשיתה עד התקופה הנוכחית שאנו עומדים בה.

לפני חמישים שנה, בערך, עם פטר זרם “עם עולם” – זרם־אח לזרם ביל"ו – שהזרים והטה גורל עוור היסטורי לאמריקה, התחיל מועד הצמיחה והגידול של כנסת ישראל בארץ התפוצות החדשה. והיה בצמיחה וגידול אלו אחד מפלאי ההיסטוריה האנושית. נגלה בהם הנצחי שבעמנו – נצח ישראל לא ישקר – הכוח המקליט והמסגל שבנו המעמידנו מאז ועד עולם.

לא זרע כי אם מוץ – “מוץ נודף ממדושת הגורן” – נישא אל אדמת אמריקה מתפוצות ישראל אשר במזרח אירופה, והאדמה קרקע בתולה, ללא שכבת רקבובית – רקב דורות מזבל ומשמין צחיחי רגביה ומכשירם לקליטה ונביטה – וראה זה פלא: מוץ קלוקל זה נקלט בה, נבט, הזריע זרע וגדל.

מה היה טיבם של המהגרים הראשונים שנסחפו לאמריקה בזרם ההגירה שנפטר על ידי “עם עולם”? אוכלוסים גולים ונדחים, פליטי אויב, דבר וחרב ורעב, עשוקים ורצוצים, מדוכאים ומחוללים בגופם ובנפשם – וחומר אנושי שכזה – שברי גרוטאות של בני אדם – בא לארץ זרה, ללא עבר יהודי ומסורת יהודית, ללא דרכי־חיים וטופסי־חיים ונסיונות־חיים יהודיים, והם נטולי שפה ומחוסרי כלי־זין להלחם בה מלחמת הקיום הקשה, ובמהירות נפלאה הם קנו בה שביתה, התערו והתאחזו בקרבה.

ודרך התערותם והתאחזותם בארץ־התפוצות החדשה לא דרך המלך היתה, אחי! בתי־עבודה של יזע, רוכלות שיש בה קבלת זריקת אבנים ותלישת זקנים, חנוונות מרופטה ומפורטה, וכיוצא באלו פרנסות קשות כקריעת ים סוף – אלו היו שבילי־היסורים שנועדו בשביל מהגרים אלו. ואף על פי כן חביבים היו עליהם שבילי־יסורים אלו, בלי תלונה כוננו אליהם אשוריהם, והם מהלכים בהם חסיני צעד וזקופי ראש, ובפיהם מזמור שיר לעתיד לבוא, כי על כן פיעמם חפץ־החיים היהודי – אותו חפץ־חיים המבכר כלב חי על פני האריה המת – ולא ארכו הימים והנה עומדות רגליהם על דרך המלך! במהירות נפלאה שלא היתה כמוה בהיסטוריה שלנו, על כל פרשיות העקירה וההנחה שבה, השתרש היישוב היהודי באמריקה, גדל ורחב, יסף שורש למטה ופרי למעלה!

וממועד הצמיחה והגידול למועד העוז והמפעל. כחמישים שנה עברו על הישוב היהודי באמריקה שראשיתו היתה כל כך מצערה, והנה זה הגיע מספר אוכלוסיו לארבעה־חמשה מיליון נפשות, והוא מהווה את הקיבוץ היהודי היותר גדול בארצות התפוצות.

וכמספרו כן תקפו הכלכלי: כבוש כבשה לה כנסת ישראל באמריקה עמדות כלכליות ועשתה עושר עד כדי העשותה ל“מרא דחיטי” ליהדות העולמית שנטרפה ספינתה בסערת המלחמה ובאה עד ככר לחם.

וכעשרה ותקפה הכלכליים כן עשרה ותקפה הקיבוציים: מאות של מיליונים השקיעה בבניני בתי־כנסיות ובתי־מדרשות והיכלים ו“מרכזים” מכל המינים. וקהילה מתחרה עם קהילה ושכונה עם חברתה: זו בונה בית־כנסת – באה פלונית ובונה בית־מדרש, באה אלמונית ובונה בית־מדרש הגדול, באה רביעית ובונה בית־מקדש מעט, באה חמישית ובונה בית־מקדש ממש, כמקדש שלמה בשעתו. זו מעמידה עליה בעל־תפילה ורברנד – באה פלונית ומעמידה עליה חזן ורב, באה אלמונית ומעמידה עליה מלך מלכי החזנים וראש הרבנים, באה רביעית ומעמידה עליה מלך מלכי החזנים וראש וראשון לרבנים, באה חמישית ומעמידה עליה משנה דוד המלך, נעים זמירות ישראל, ורבן של כל בני הגולה. והתקציב השנתי להחזקת בתי־הכנסיות ובתי־המדרשות וההיכלים וה“מרכזים” ובתי־המדרש לרבנים, עם משמשיהם ומשמשי משמשיהם, עולה לחמישים מיליון – תקציב העודף כעשרת מיליון על תקציב החינוך של הממשלה השוויצארית.

ונוסף לזה השקיעה כנסת ישראל באמריקה מיליוני־מיליונים בבניני בתי־חולים, בתי־מחסה ליתומים וזקנים, מועדונים, ובשנים האחרונות גם בבניני בתי־ספר וישיבות למיניהם ולסוגיהם, ותקציב של מיליוני־מיליונים להחזקתם וכלכלתם. ואם תצרף לכל אלה סכומי תקציבן השנתי של חברות הצדקה השונות שבכל עיר ועיירה המצטרפים לסכום של מיליוני מיליונים – יסתכם לך תקציב ממלכתי ממש, סכומים לא יאמנו כי יספרו – מספרים מסחררים את הראש!

ומי מילל, אחי, כי יהדות זו שהגיעה למועד עוז ומפעל שכמותם לא היו עוד בשום ארץ מארצות התפוצות, תגיע פתאום, ממש בן־לילה, למועד היתוך וכליון!

פתאום, בן־לילה ממש, נתדלדלה כנסת ישראל באמריקה וירדה מנכסיה וגדולתה. העמדות הכלכליות שכבשה לה נשמטו מתחת רגליה, כאילו היו מעיקרן עמדות מדומות תלויות על בלימה, ועשרה האגדי היה לאגדה – אבק פורח, חלום יעוף!

אילו היה בית־המקדש קיים, והכוהן הגדול היה נכנס כדרכו ביום הכיפורים אל קדשי־הקדשים להתפלל על עם ישראל והיה מוסיף כדרכו תפילה “על אנשי השרון שלא יהיו בתיהם קבריהם”, היה צריך לכרוך אנשי השרון ויהודי אמריקה ולהתפלל עליהם ביחד. רבים בתים של יהודי אמריקה שהשקיעו בהם את עמלם ויגיעם נעשים קבריהם! וגם בהם לא ירגיעו – נטרדים הם ומושלכים בחזקת־היד מבתיהם־קבריהם אלו. נתקיימה בהם קללת התוכחה: “בית תבנה ולא תשב בו”.

וכבתיהם – שטרותיהם – כל מיני הניירות שהשקיעו גם בהם, לרבות עניים מישראל, עמלם ויגיעם, מיני שטרות של “טראנספורט, וולגה ומאלצוב, וליליפוטים ועגלות, עולים ויורדים, מלעיל ומלרע” – כשטרותיו של מנחם־מנדל בשעתו. גשר של נייר רקעו להם על פני תהום ואמרו לעבור בו אל נוף העושר אשר מעבר לו – והנה נפרץ גשר של נייר זה והם תלויים ועומדים על פניו בפירכוס רגליים, נאחזים בחוט השערה.

נתגלו, אחי, כל התלישות והעראיות, כל האווריריות והסחרחורת שבחיינו. מגדלים פורחים באוויר בנינו ונתפקעו כבועות של בורית. הרוכלות והסרסרות והחנוונות הפעוטה, לרבות התעשיות הזעירות שבהן אחזנו, נדונו לכליה – נבלעות הן בתוך בית־הבליעה הגדול של הרכושנות. ואף במקצוע העבודה שבו התגדרנו, ידנו על התחתונה. החייטנות הולכת ונשמטת מידי אחינו יוצריה. בתי־מלאכתה מתרוקנים מיהודיה. כל אלו הפרוליטאריים מאחינו בני ישראל – ובהם פרוליטאריים על טהרת הקודש – שדיברו גבוהה־גבוהה על ערך העבודה ונלחמו מלחמתה – לא דאגו כלל להעמיד להם יורשים ממלאי מקום. מהם גידלו את בניהם ובנותיהם לתורה – שלוח שלחום לקוליג’ים ועשאום לרופאים ועורכי־דין וכיוצא באלו פרוליטאריים רוחניים האוכלים איש את בשר רעהו, ומהם גידלום למעשים טובים – למלאכות נקיות וקלות, מיני פרנסות אווריריות כפרנסותיו של מנחם־מנדל בשעתו, שאין ריח של זעת אפיים נודף מהן, והצד־השווה שבהם כי אין מעשי האבות סימן לבניהם, ושורת האבות בצבא העבודה פוחתות והולכות.

וכשל עוזר ונפל עזור. בתי־כנסיות ובתי־מדרשות ו“מרכזים” וכיוצא בהם בנינים, הדר גאון עוזה של היהדות האמריקאית, עומדים לפשוט את הרגל. משכן מישכנו את אהלי יעקב, בהיות השנים כתיקונן, ועתה באים הנושים ותובעים את נשיים ויורדים לתוך המשועבדים ששיעבדו להם, ובהתרוקן קופותיהם של בתי־הכנסיות ובתי־המדרשות וה“מרכזים” וכיוצא באלו הבנינים, מתחכמים נשיאיהם, גבאיהם ופרנסיהם – עוד לא אבדה חכמה מישראל! – ומנשלים ממשרותיהם את החזנים והרבנים, לרבות מלכי המלכים וראשי הראשונים שבהם, ומקפחים את פרנסתם או שיורדים לחייהם ועושקים את שכרם שקיצצוהו קיצוץ אחר קיצוץ בכדי להציל הבנינים מסכנת עיקול והפקעתם מרשות בעלותם הצפויה להם – וההצלה רחוקה לבוא!

ולא על הבנינים שנדונו לעיקול ולנישול בעליהם מהם והם עתידים ליהפך לזרים, ולא על החזנים והרבנים המנושלים, המקופחים והמעושקים, אני מיצר ודואב, אחי, כי אם על החלאה והזוהמה, הניוול והניוון שהציפו את חיינו, על גילוי פרצופה המזוהם של מפלצת הגלות המלווה אותנו בכל תפוצותינו, פושטת מסכה ולובשת מסכה, ופרצופה אינו משתנה – ואין מנוס ממנה, אחי, אין מנוס ממנה אפילו באמריקה….

ב

שלושת המועדים הללו – מועד הצמיחה והגידול, מועד העוז והמפעל ומועד ההיתוך והכליון – שעברו על כנסת ישראל באמריקה מבחינה כלכלית, דתית וציבורית, עברו עליה גם מבחינה לאומית. תחילת כניסתה למועד העוז והמפעל הכלכלי, הדתי והציבורי, היא תחילת מועד הצמיחה והגידול לתנועה הלאומית לשלושת סניפיה: הציונות, החינוך העברי והספרות העברית.

והיה גם בצמיחתם ובגידולם של שלושה אלו גילוי הנצחי שבעמנו – אותו ה“רוחני” המלווה אותנו, רואה ואינו נראה, בכל תפוצותינו, גולה עמנו מגלות לגלות וטובע מטבעו בקלסתר חיינו, על כל חילופיהם ושינוייהם, תולדות חילופי מקומות ושינויי תנאים, ומשרה בהם שכינתו.

לא גידולי־בית היו נטעי הלאומיות שנטעו על אדמת היהדות האמריקאית כי אם גידולי־חוץ שהובאו לכאן מעבר לים, מקום גידולם באקלים נוח להם, בתנאים מכשירים צמיחה וגידול, באדמת־מטע מזובלת מסורת ושקוית מעיני יצירה של דורי דורות. ונטעים זרים אלו נקלטו באדמת היהדות האמריקאית ונבטו בה, אם כי הקליטה והנביטה היו אטיות, והתחילו להשתגשג, להזריע זרע ולעשות פרי.

מה היתה ראשיתה של התנועה הציונית באמריקה? – הסתדרות דלה בחומר וברוח, משרד אפל של ד' על ד'. מספר חברים שנער יכתבם, ורובם מן המהגרים שהורתם ולידתם בתחום המושב היהודי שבמזרח אירופה, והתקציב השנתי של הפעולה הציונית לכל מקצועותיה אינו עולה על ארבע ספרות, ואף על פי כן הוא לוקה שנה שנה בגרעון.

זכורני הוועידה הציונית שנתוועדה ברוצ’סטר, כחודש ימים לפני פרוץ המלחמה העולמית, שבה השתתף שמריה לווין – והוא אז אחד מדבּרי ההסתדרות הציונית העולמית וראש מדבריה – והשרה עליה מרוחו, וכטוב לב המנוח לווין אפשטיין במצב־הרוח המרומם ששרה על הצירים נועז להציע תקציב של שנים־עשר אלף דולאר לשנה – ויהי כמצחק בעינינו. ואותה וועידה היתה מעין וועידת נצחון שציינה כמה וכמה כיבושים ציוניים!

וכראשית התנועה הציונית המצערה כן ראשית החינוך העברי החדש. בתי־ספר מצערים שהועמדו בהם – לשם נסיון לכתחילה – מורים שנתפסו לשיטה הטבעית והאמינו באמונה שלימה באפשרותם להקנות על ידה לילדי ישורון שבאמריקה שפה עברית מדוברת ולהכניסם לפרוזדור של הספרות העברית – אלו היו ראשוני כיבושיו ונצחונותיו כביכול.

וכיבושיו ונצחונותיו אלו עלו בלבטים וייסורים! חיפוש וגישוש, תעייה ותהייה, בלבול ומבוכה, ללא דרכים סלולות, ללא נסיון ומסורת, ללא ספרי חינוך מתאימים, מותאמים לטבע המקום ומכוונים לטבע החניכים, כשלונות ואכזבות, מצד אחד, ומצד שני – מלחמת־קיום קשה, מלחמה עם אבות שאינם נזקקים לחינוך עברי כלל, או שמעמידים אותו על קריאת “עברי” ואמירת מפטיר ודרשת בר־מצוה, ומלחמה נמרצה מצד מלמדים־רוכלים, פרנסים וגבאים ורברנדים שאפם הריח ריח החדש שבנסיון החינוכי העלול לקעקע ביצתם והתחילו חותרים תחת יסודותיו בסתר ובגלוי, ומלחמה כנגד עוני ומחסור ורעב – אלו, אחי, היו לבטיהם ויסוריהם של ראשוני המחנכים בראשית מועד הצמיחה והגידול של החינוך העברי החדש באמריקה.

מעשה בפרנס של בית תלמוד־תורה שישב על דוכנו במשרדו על מנת לתהות על קנקנם של המורים שחזרו אחרי המשרה שנתפנתה באותו המוסד. נכנס המנוח מנחם מנדל דוליצקי שחזר גם הוא אחרי משרה זו. – “מה שמך?” שאלהו הפרנס. – “מנחם מנדל דוליצקי”. – “היודע אתה ‘עברי’?” – “אפשר” – חייך דוליצקי – “אומרים עלי כי יש לי קצת ידיעה בנקודות השחורות”. – “אומרים – אינה ראיה, הבה אבחנך!” גזר הפרנס, ופתח הסידור שהיה מונח לפניו וציוה לו לקרוא באזניו תפלת “אלהי נצור” שנדפסה בו באותיות זעירות… יש במעשה זה, אחי, כדי להעמידך על טיב הסביבה והתנאים שבהם פעלו ראשוני מחנכינו באמריקה ועל תשעת הקבים של עינויים ומרירות ועלבון ובוז שנטלו להם.

וכראשית החינוך העברי החדש כן ראשית התנועה העברית והספרות העברית החדשה. נקלים ועלובים היו ההישגים של ראשוני נושאיהן באמריקה בראשית מועד הצמיחה והגידול שלהן. אגודות עבריות אחדות בשלושה־ארבעה כרכים מרובי אוכלוסים יהודים, ובהן ישן וחדש משמשים בערבוביה – והישן מרובה על החדש; תמיכה ל“המעורר” אשר בלונדון, שכמעט לא יצא מגדר הבטחה; פיטפוט עברי שהיה בו הרבה מן ההפלאה וההצגה לראווה; גיוס בחורים אחדים בניו־יורק לממכר קונטרסים וספרים עברים ברחובות ובשווקים; הוצאת שתי חוברות צנומות: “לא כלום” מאת המנוח י. ח. ברנר, ו“הזרמים החדשים בספרותנו” מאת יוסף קלוזנר, יבדל לחיים; הוצאת חוברות אחדות של “שבלים”, ירחון כביכול שנערך על ידי בן אליעזר שנתארח אז באמריקה והיה בבחינת “שבלים בודדות בעמק רפאים” ושלא הוציא חצי שנתו; הוצאת “סנונית”, קובץ שירים ממשוררים עברים יושבי אמריקה שכל אחד השתתף בו בפרי עטו ובסכום כסף מצער משלו – ואחדים חשכו סכום זה מלחמם – להוצאת עריכתו שנעשה על ידי ראובן בריינין – והוא אז אורח באמריקה – והדפסתה שנעשתה בירושלים וארכה יותר משנה – אלו היו הכיבושים והנצחונות הגדולים, כביכול, שבהם התחיל מועד הצמיחה והגידול לתנועה העברית והספרות העברית החדשה באמריקה.

ואולם אל יהיו כיבושים ונצחונות קלוקלים אלו קלים בעיניך, אחי! היה היתה בהם נעיצת קנה והעלאת שרטון של יצירה בים של בטלנות.

בתוך סביבה רקובה קופאת על רקבונה, בתוך משכיליות בטלנית שנתרוקנה מכל תוכן ושאיפה ותסיסה ולא זזה כמלוא רוחב חוט השערה ממאפו ואד“ם הכוהן, נטל על ראשוני העברים והסופרים העברים לפעול וליצור. תמיכה ל”המעורר" אשר בלונדון ומכירת קונטרסים וספרים עברים ברחובות ובשווקים היו כיבושים חשובים! הוצאת החוברות “לא כלום” ו“הזרמים החדשים בספרותנו” היו נצחונות מכריעים. בהוצאת “שבלים” היתה משום פתיחת תקופה, ובהוצאת החוברת בדלה “סנונית” שברובה הכילה שירי בוסר היה מעין מזמור שיר, כשיר הסנונית, המבשר בוא אביב חדש וגילויי “עקבות הרוח העברי החדש השורר בקרב טוב צעירי עמנו באמריקה”, כדברי עורכה.

סח הפילוסוף סוקרטס בפידרוס על משורר שבא לפתח ה“היכל” ולבבו לא נוגע בנגע “שגעון המוזות” ואמר להכנס לתוכו בגלל אמנותו, ואולם רשות הכניסה לא ניתנה לו. לא על־ידי אמנותם, אחי, נכנסו ראשוני המשוררים העברים באמריקה לתוך ה“היכל” כי אם על־ידי השגעון – ולא על יד שגעון המוזות גרידה, כי אם על ידי שגעון נוסף – “שגעון איש הרוח” – כמה “שגעון הרוח” היה דרוש אז למשוררים אלו לשיר שיר ה' על אדמת אמריקה, בתוך חיים חילוניים ואפורים, בתוך טומאה וזוהמה, בתוך סביבה מבאישה ומעבישה, באפס אוזן שומעת צליליהם ולב מרגיש כאבם, ללא “אודיסה” מדריכה ומעריכה ונוסף לזה יחס של ביטול ועקימת חוטם מצד דבּרי הספרות העברית מעבר לים וראשי מדבריה.

וממועד הצמיחה והגידול למועד עוז ומפעל. ההסתדרות הציונית הנחותה היתה להסתדרות מנוכסת ומיוחסת. מרובת חברים, אדירת הון ושגיבת השפעה. משרדה – משרד ממשלה ממש, עשוי לשכות לשכות, ובהן צבא מזכירים וסגנים ועוזרים ומשמשים באים בוקר־בוקר לעבודתם ולפועלם עדי ערב, ומכונות־כתיבה בקישקוש מקשקשות ובאומר מאדירות ומציפות תפוצות ישראל באמריקה במבול של מכתבים וכרוזים ומודעות, ושלוחים יוצאים מן המשרד הציוני ומתפשטים בכל רחבי אמריקה, למן האוקינוס האטלאנטי עד האוקינוס השקט, להעיר ולעורר את היהודים, להשמיעם על הגאולה והשקלים, ולפתוח את לבותיהם וכיסיהם, והיהודים שומעים ונשמעים, נתבעים ונותנים. מתעלה ההסתדרות הציונית באמריקה במשך שנות המלחמה וכמה שנים לאחריה למדרגת “יוסף” שאלוהי האומה שלח לאמריקה למחיה, ובעשרה ובהשפעתה המדינית שומרת היא על הקיים בארץ־ישראל שלא יחרב ומוסיפה נדבך על נדבך בבנין הבית הלאומי שעמדו עליו לכלותו מכל צד, בידי שמים ובידי אדם.

וכתקפה הכלכלי והמדיני כן תקפה הרוחני והמוסרי. מחדירה היא את הרעיון הציוני לכל השדרות והשכבות של היהדות האמריקאית ומזריחה את המאור שבו לכל פנותיה שנחצצו בפניה. פורצת הציונות לתוך האוניברסיטאות וגורפת בתוך זרמה את הנוער היהודי המתלמד, בוקעת לתוך ה“היכלים” של היהודים המתקנים ומכניסה תחת כנפיה את רבניהם ופרנסיהם, והיא באה במחתרת גם לתוך קודש־הקודשים שלהם – בית המדרש לרבנים אשר בסינסינאטי, מבצרה של “יהדות התעודה” הדוגלת בשם הפיזור והטמיעה – חודרת היא לתוכו וגונבת כמה וכמה מלבות פרופיסוריו ותלמידיו – אין מנוס ואין מפלט ממנה!

וככיבושיה באגף הימני כן כיבושיה באגף השמאלי, במחנה ה“גינוסים” השונים – אותם ה“גינוסים” עורכי “משתאות יום כיפור” ו“טיולי תשעה באב” שנתפסו לסוציאליות לפי פירושם של ראשוני מפרשיה: אפיקורסות זולה, התכחשות לעמם, לגורלו ולקניניו, קוסמופוליטיות מטיפה להלכה לביטול ישראל ומיזוגו בתוך אנושות מופשטה – ולמעשה – לביטול ישראל ומיזוגו בתוך הגויים שבקרבם הוא יושב. היתה רוח אחרת על ה“גינוסים” הללו. מהם נותנים ידם לציונות, נספחים לאגף השמאלי שלה, ומהם מתיחסים בכבוד ובהערצה למפעל בנין הבית הלאומי בארץ ישראל, ותורמים בעין יפה תרומותיהם לאחיהם הפועלים שבארץ ישראל השולחים אליהם ציריהם שנה שנה ובפיהם בשורת התחיה. ואפילו המוהיקאנים האחרונים שבהם, המחזיקים עדיין בתורתם לפי פירושי ראשוני מפרשיה על כרחם ושלא בידיעתם והכרתם, הושפעו השפעה ניכרת לעין מבחינה מהשקפת עולמה של הציונות, וכמה וכמה מגופי תורתה נצרפו לתורתם ונמזגו בעיקריה.

נפתולי אלהים נפתלה הציונות עם מתנגדיה מימין ומשמאל וגם יכלה להם. במשך זמן קצר בערך נעשתה אותה ההסתדרות הציונית הנקלה והעלובה לכוח שגיא, פועל ומפעיל בחיים הציבוריים, כוח שאפילו הנמרצים שבמתנגדיה אנוסים להתחשב עמו ולכבדו, ולדפוס הצר צורה ליהדות האמריקאית וטובע בה חותמו.

וכמועד העוז והמפעל לציונות כן מועד העוז והמפעל לחינוך העברי החדש. בתי־ספר מכל המינים והסוגים מתייסדים בכל תפוצות ישראל ברחבי אמריקה, מהם הלשון העברית היא שפת ההוראה שבהם, ומהם – אותם שאחזו בשיטת התרגום – לימוד הלשון העברית וספרותה תופס מקום בתכנית לימודיהם. ההוראה העברית נעשתה לאמנות נקיה וקלה שמתן שכרה בצידה והכל מחזרים אחריה. צבא של מנהלים ומורים מכל הטיפוסים מהנים את עצמם באהלה של תורה, וצעירי ישראל שהורתם ולידתם באמריקה מתחנכים ומתאמנים למורים עברים בבתי־מדרש להוראה עברית מכל המינים, מהם נושאים נפשם אל הוראה עברית בשל סיפוק הנפש שבה, ומהם – בשל סיפוק הצרכים שבה. אגודות של מנהלים ומורים, אשה־אשה על מחנה ועל דגלה, מתייסדות, ונעשית התחלה להדפסת ספרות חינוכית, הן בעברית והן בלשון המדינה, וספרי־לימוד מתוצרת המקום מתחילים להציף את שוק ספרי־הלמוד שבאמריקה. שחקה השעה לחינוך העברי והתחילו מסבירים פנים לו ופורשים עליו כנפי־פטרונות. התחילו כתות ומפלגות מדיינות ומתמנחות זו עם זו בשל החינוך, זאת אומרת: כולו שלי וזאת אומרת כולו שלי. התחילו רברנדים ורבנים ומנהיגים רוחניים נלחמים במנהל ובמורה ומפקיעים בתי־ספר מרשות הרבים הציבורית ומכניסים אותו לרשות־היחיד של בתי כנסיותיהם ו“מרכזיהם” ועושים אותו מדרס להם על מנת להבנות ממנו, אם מבנינו או מחורבנו. התחילו חברות של צדקה בכל עיר ועיר – והיהודים המתקנים הם העומדים בראשן, נותני המטבע ומחווי הדעה שבהן – מפרישות מתקציבן סכומים הגונים להחזקת בתי־הספר ופורשות עליהן כנפיהן. התקנאו היהודים המתקנים באחיהם האדוקים והאדוקים־למחצה, ולא נתקררה דעתם עד שעמדו ופתחו לשכת־חינוך ויסדו בית־מדרש למורים משלהם, והתחילו גם הם בחינוך מחנכים! נתעלה מזלו – מזל טלה דלול ומדולל – של החינוך העברי והיה ל“תעלא בעידניה” – הכל סוגדים לו, הכל מנצחים בניצוחו, הכל נעשים אפיטרופסיו ופטרוניו, מתחממים כנגד אורו וחותים גחליו על ראשי מתנגדיהם.

והיתה התחלה מצערה למועד עוז ומפעל גם לספרות העברית החדשה. מוצא “התורן” החדשי שריח עלומים נודף ממנו ומכל חוברת שבו מבצבצת חדוות ראשוניות של כיבוש יצירתי. מוצאים שני השבועונים: “התורן” – אותו “התורן” החדשי שנהפך לשבועון – ו“העברי”, שבמשך שנות המלחמה שבהן נדונה המלה העברית הנדפסת לשיתוק ושתיקה היו כמעט העתונים העברים היחידים שעמדו על משמרתם ונלחמו מלחמתה של תרבותנו ושמרו על גחלתה שלא תכבה, והכניסו לקיום כמה וכמה ערכים שנוצרו על ידי הסופרים העברים שבאמריקה, לרבות אלה שנתגלגלו לכאן בימי המלחמה וששימשו להם אכסניה ספרותית מארחת. מוצא “המקלט” רב הכמות והאיכות שנעשה במשך ימי קיומו, אם כי לא ארכו, ממש כשמו שנקרא עליו: “מקלט” – קולט לתוכו דברי יצירה של הסופרים העברים המפוזרים והמפורדים בתפוצות העולם. נקבעת תכנית לתרגומים מן הספרות האנגלית ועבודת תרגום זו נחלקת בין הסופרים העברים שבאמריקה, והם ניגשים אליה בהכרת ערכו של מפעל־אדירים שכזה, ויושבים על האבניים ומוציאים מתחת ידם תרגומים מתוקנים, מהם שנדפסו, ומהם המונחים תחת ידם מחסרון מדפיסים. מוצא הדואר" היומי והוא נהפך, אחרי חדשי נסיון – נסיון שהצליח מבחינה ספרותית – לשבועון, שעם כל הליקויים שבו הוא מלא חיים ותסיסה ותגובה על כל המתרחש בעולמנו היהודי וקולו נשמע בארץ ובחוץ־לארץ. צרף לכל אלה הנסיונות להוצאת עתונים לילדים – ומהם אחדים שהצליחו – והוצאת הקבצים הספרותיים “לוח אחיעבר”, “נימים”, “ספר השנה” והוצאת הספרים “חברים” ו“עוגן” שהוציאו והתעתדו להוציא ספרי שירה ופרוזה מזמרת הארץ, פרי משוררים וסופרים שנתאזרחו באמריקה, ובהם גם אחדים שגדלו ונתחנכו בה – והיה לך סך־הכול של הישגים, קלים אך לא נקלים, שבהם התחילה התחלת מועד עוז ומפעל גם לספרות העברית החדשה באמריקה.

וגלויים וידועים לפני דברי הקטיגוריה שהשמעת ושעתיד אתה להשמיע על הציונות והחינוך העברי והספרות העברית שבאמריקה – ארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות. גלויות וידועות לפני תביעותיהם של אנשי שלומנו אשר בארץ־ישראל התובעים מהם, תביעות שנתפרשו בכתב ושהורצו בעל־פה בפגישות ומסיבות שונות הנערכות מזמן לזמן לבאי־כוחם האמריקאיים המתארחים בארץ־ישראל, ושבעיקרן כולן צודקות. אין חלקי עם הסניגורים המושבעים בעלי המרה הלבנה והמשקפים הכחולים. הליקויים והכשלונות שבעבודתנו הלאומית, בשלושת שדות פעולותיה, לא נעלמו גם מעיני. ואולם זכור ואל תשכח, אחי, את התנאים שבהם אנו נתונים ובהם נטל עלינו לפעול וליצור את אשר פעלנו ויצרנו.

לא הספיקה השעה לציונות האמריקאית להתעמק ול“התרבּת” ולהתמלא תוכן רוחני תמציתי עד שקפץ עליה רוגזה של המלחמה העולמית, והמפעל הציוני שספג לתוכו דמו ולשדו של דור שלם הועמד בסכנה, והיא היתה היחידה, שבתוקף מאורעות־הדמים שעשו שמות ביהדות העולמית ולרגלי התנאים הנאותים שניתנה בהם, נדרשה להחיש עזרה מהירה – עזרה מדינית שאינה במידה ובמשקל, ועזרה מוחשית נמדדת ונשקלת בטבין ותקילין – ועל כרחה נדונה לשטחיות וצעקנות וקשקשנות בקופסות של צדקה, וכיוצא באלו תכסיסים ואמצעים ממעטי דמות ומנוולי צורה, שיש בהם משום ריווח והצלה לשעה ולדורות.

ובנוגע לחינוך העברי – אין אתם יודעים בצערו של המחנך העברי העלוב באמריקה! נבלעים חניכינו בבית־הבליעה הגדול של התרבות האמריקאית וההווי האמריקאי כמעט ללא שיור כל שהוא. מלחמה למחנך העברי בבית־ספר לא־יהודי, ברחוב לא־יהודי ובארחות־חיים לא יהודיים הצרים קלסתרו הרוחני של הילד היהודי וטובעים מטבעם בנשמתו. כל שטח חייהם של חניכינו נכבש על ידי זרים והם המושלים בו, ולמחנה העברי נשארה רק “פאה” – פאת־חיים מוגבלת ומצומצמת, ונטל עליו לפרנס את חניכיו ב“פאה” זו ב“לקט” – לקט פירורי תורה, כדי להצילם מ“שכחה”. שנים אוחזים בנשמת הילד היהודי: בית־הספר האנגלי ובית־הספר העברי. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: מקצתה שלי – על המקצת שבה הוא נלחם, אחי, להכניסה תחת כנפי השכינה, וקשה, קשה מלחמתו, ולואי ועלתה בידו מקצת זו!

ואשר לספרות העברית – עמדתי כבר על טיב הסביבה והתנאים שבהם נטל על נושאיה לפעול וליצור. ואם השביחו במקצת – אין בהשבחה זו כדי יצירת סביבה ותנאים מחייבי פעולה ספרותית עברית. הכל באמריקה כנגדנו, אחי! אין בהווי היהודי־אמריקאי כדי מצע ורקע ליצירה עברית והגברת יצרה. ונוסף לזה בודדים אנו בגלות אמריקה – אין לך כל מושג מבדידותנו הנוראה בתוך הרחבות האמריקאית, לרבות הרחבות היהודית – ומלחמת־קיום קשה בולעת רובי שעותינו ומרבית מרצנו ומשאירה לנו פירורים, פירורי זמן ומרץ ליצירה.

מרובות חובותינו, אחי, ואף על פי כן יש לנו גם זכויות. תרום תרמה הציונות האמריקאית לציונות העולמית ולארץ־ישראל, מלבד תרומות של מיליוני דולארים, גם תרומות של אישים בעלי שיעור קומה שדעותיהם והשפעתם היו לגורמים חיוביים, ושל שיטות־עבודה מתוקנות ומשוכללות שנתקבלו להלכה ולמעשה. ויש גם זכויות לחינוך העברי. הכנס הכנסנו כמה וכמה נפשות יקרות תחת כנפי השכינה והצבאנו צבא קטן של לוחמי מלחמת תרבותנו ונותנים צוארם בעולה. ואשר לספרות העברית – הרי הכניסה לקיום, אם מעט ואם הרבה, ערכי־יצירה, שאם אין בהם “אמריקאיות” בולטת – יש ויש בהם כמה וכמה מגווני אמריקה וצליליה שנתמזגו בקרבם ורישומם ניכר.

היה היה מועד של עוז ומפעל לציונות ולחינוך העברי והיתה גם התחלה של מועד עוז ומפעל לספרות העברית באמריקה – והנה קפץ עלינו רוגזו של המצוק הכלכלי, ובעקב מועד ההיתוך והכליון הכלכלי הדתי והציבורי שבא עלינו כחתף הגיענו גם מועד היתוך וכליון לאומי.

ירדה ההסתדרות הציונית ירידה שאין למטה ממנה. מרבבות האלפים של חבריה נשארו אלפים אחדים, ובהתרוקן חבריה מתוכה התרוקנו הכנסותיה, התנמכה קומתה ונדם קולה. בתי ספר עברים נסגרים, מורים עברים מנושלים ממשרותיהם, והחזיקו מאתיים מורים במשרה אחת – מעשה שהיה באחת מערי המערב – ואלו שנשארו עוד על כנם – גורלם כגורל החזנים והרבנים שיורדים לחייהם ועושקים את שכרם המקוצץ כדי להציל בניני בתי־הספר מסכנת פשיטת־הרגל הצפויה להם, כי על כן מישכנו גם אותם כשם שמישכנו בתי־הכנסיות ובתי־המדרשות וה“מרכזים”, והנושים מאיימים בעיקול. מאות של מורים עבריים מחוסרי פרנסה נמקים ברעב וביגון. ואין נחת במחנה הסופרים העברים. פסקו כל התכניות והשאיפות להוצאת ספרים וקבצים. אחד הוא “הדואר” השבועי המתקיים – אוי ואבוי לאותו קיום! – בשל עקשנותו של עורכו וקרבנותיו – קרבנות מחים ודמים ממש. ממטיר עורך עקשן זה על העברים והסופרים העברים מכתבים וטלגרמות. צועק צעקת יאוש וקורא לעזרה – ועזרה אין. רוח של יאוש תקף את העברים והסופרים העברים. אין אמונה, אין תקוה, אין רצון – יש רק השלמה עם המצב וקבלת גזר־הדין.

וייסורים אלו שבאו עלינו, ייסורי חנם הם, אין הם משמשים חבלים ללידה, אבניים ליצירה. אין חיפוש דרכים, אין ביקורת עצמית, אין הכאת על חטא, אין צעקת יאוש מחרידה וממריצה לפעולה של הצלה, אין מיצוי עומק מוסר השכל מעומק הסבל הכלכלי והרוחני שאנו נתונים בו. רפו הידים, נטמטמו הלבבות, כהו הרוחות – יאוש, דכאון, קפאון – ונר אלהים כבה – – –

* * *

הימים ימי סתיו, ימי נשיבת רוחות קרים ונשירת עלים כמושים – מועד ההיתוך והכליון שבטבע. לילה־לילה כשאני מתהפך על משכבי נדוד שינה, יש כי נדמה לי ששומע אני מתוך רישרוש העלים הנסערים והננערים ברוח האנקה הכבושה שהשמיע אחד העם בשעתו: “עם כי יחרב!”

והלב משווע: חרבה כנסת ישראל באמריקה!

ורוח הקודש צווחת ואומרת: על אלה אני בוכיה! – – –

ויש שבהדום הרוח יגונב אל אזני לחש פלאי העולה מתוך משנתו של רנ"ק: “אולם הרוחני הכללי שבתוכנו יגן עלינו ויצילנו מדין כל בני־חלוף, ובמלאת הימים האלה לבליה, היתוך והפסד, נתחדש בנו תמיד רוח חדש ומחיה” – ואני שואל את נפשי: היש בנו אותו הרוחני הכללי שיגן על כנסת ישראל באמריקה ויציל אותה מן הבליה, ההיתוך וההפסד? היתחדש בנו רוח חדש ומחיה?

אל אלהים אדני הוא יודע! – – –

תרצ"ג

(מן המחזור “אגרות מאמריקה”)

מונה אתה אותי, בתשובתך על אגרותי הקודמות, בפסימיות יתירה ובצעקנות נפרזה. קובל אתה על חוסר הפרספקטיבה וההסתכלות האובייקטיבית שנכשלתי בו בהעריכי חזון כנסת ישראל באמריקה. – “אמת” – אתה אומר – "כי נתקיים בכנסת ישראל באמריקה מקרא שכתוב: כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה – ואף על פי כן – – – "

אינה דומה שמיעה לראייה, אחי!

משבר זה שבא כחתף על יהודי אמריקה, לדידך הוא רק שמיעת אוזן והלך נפש, ואולם לדידי הוא מראה עינים ומכאוב לב. רואה אני – ואוי לעינים שכך רואות! – יום־יום את היהדות האמריקאית בחורבנה החומרי והרוחני, בדלותה ובנוולותה, ויש בראייה זו בכדי קללת התוכחה: “והיית משוגע ממראה עיניך”, ואין אדם נתפס על צעקנות כשהוא שרוי בצער ובכאב הנובעים ישר מתוך ראייה מוחשית, מדכאה ומיאשת כל כך!

ואולם צעקנות לחוד ופסימיות לחוד.

לא כל הזועק זעקת שבר לקוי בפסימיות, כשם שלא כל המכלכל את דבריו בשלווה פילוסופית נתפס לאופטימיות. חולה זה, כל זמן שניצוץ של תקוה לשוב לאיתנו מהבהב בלבו – הרי הוא גונח ונואק מעצמת מכאוביו, ואילו שכיב־מרע כובש גניחותיו ונאקותיו ומתמכר לסופו מתוך שלווה נפשית שלאחר ההשלמה עם הגורל. איוב הצעקני וקוהלת בעל הטון השקט – מי משניהם הוא המתיאש הנורא – מתיאש עד לאפס תקוה לתקוה? הווי אומר: קוהלת. כמה פסימיות נוקבת ויורדת עד התהום יש בהנחתו השליווה – שליווה עד להקפיא את הדם – מתוך השלמה עם הפאטאליות הגורלית: “מעוות לא יוכל לתקון”! איוב הצועק, המוחה, הקורא תגר ומרעיש עולמות – הוא מאמין ומקווה מאין כמוהו – מאמין שיש אוזן שומעת, שיש את מי לתבוע לדין, ומקווה שדבריו יהיו נשמעים.

גם אני, אחי, גורס את ה“אף־על־פי־כן” שלך. גם אני מאמין כי עוד לא כלו כל הקצים, כי אפשר עוד לעמוד בפרץ ולהציל את היהדות האמריקאית. אמנם חולה מסוכנת היא – השם ירחם! – ואולם יש תרופה למחלתה.

ולא אכנס עמך בויכוח אם בכלל אפשר להבריא כנסת ישראל בארצות התפוצות. אין חלקי לא עם מחייבי הגלות ולא עם שולליה – אין מה לחייב ואין מה לשלול! כל הויכוח על דבר יהדות המרכז וההיקף שנתעורר בעתונות העברית לפני זמן מה הוא בגדר “דרוש וקבל שכר” שאין הלכה למעשה מוסקת מ“דרוש” זה. לאמיתו של דבר גלות וארץ ישראל הן שני צדדים ממטבע אחת – ולא זקן וזקנה צפויים למות מכאן ובחור ובתולה צפויים לחיים מכאן, כעין המוניטים שיצאו לאברהם אבינו בשעתו. יהדות גלותית בלי מפעל הבנין והיצירה בארץ ישראל, התגלמותו המוחשית של הרעיון המשיחי, רוח־אפה וצפור־נפשה של היהדות, שהחיינו וקיימנו עד היום, נדונה לכליה, ויהדות ארץ־ישראלית בלי הרחבות האוכלוסית של היהדות הגלותית, בלי צינורותיה השופעים שפע חיים ובריאות שבעממיותה, נדונה לצימוק וליובש – ל“שבטיות”, לפי מבטאו הממצה של אשר ברש. ואם ארץ ישראל היא בחינת הלב והגלות בחינת הגוף של אומתנו – קיום הגוף חשוב כקיום הלב: גוף חולה יזרים ארס מחלתו לתוך הלב. ואם הבראתה השלמה של כנסת ישראל בגלות היא אי אפשרית: לעולם יהיו חייה בגלות אי טבעיים – אי טבעיות זו – רגש הנכר והתלישות, פילוג הלב וחיצוי הנפש, אותה השניות הטראגית שבקיום עם בתוך עם ותרבות בתוך תרבות היא, במובן יחסי, טבעיות שברכה בה. אי טבעיות זו קיימה אותנו והיתה לנו כתריס בפני כל מיני פורענויות עד היום הזה.

מודה אני שהבראתה הכלכלית של היהדות האמריקאית היא פרשה מופלאה שהסתום מרובה בה על המפורש ואפשר לדרשה בכמה פנים, הן לחיוב והן לשלילה, ואולם מאמין אני באמונה שלמה שניתן להבריאה הבראה רוחנית – הבראה עד קצה גבול האפשרות הגלותית – אם אנחנו, דוגלי הרעיון העברי, נדע להשתמש בשעת כושר זו ולהוציא מתוק מעז.

הגיעה השעה לנו, שלומי אמוני העברים, לחפש דרכים חדשות – נחפשה דרכינו ונחקורה!

ועד שנחפש דרכים חדשות – נעשה חשבון עולמנו ונפשנו ונכה על הלב באמירת על חטא –

אל תקרא נשפיל שבת אלא נגביה שבת – והיו בשורות שקספיריות אלו בכדי הארת סיבת כשלוננו – כשלון העברים המושבעים, גדולי המלל, וקטני המעלל.

האשם הוא לא בכוכבנו, אחי, כוכבים רבים, מהם ממשיים ומהם מדומים, צצו וכבו בתקופה האחרונה בגלל עולמנו היהודי, ואילו כוכבנו אנו, כוכב העבריות – העבריות במלוא משמעותה בתור השקפת עולם, עם כל מיצוי עומק המושג שבה – כוכב זה לא אסף נגהו, והוא כיום האחד שבחשכת ההיטלריות, חשכת ימי הבינים האופפת אותנו ומחשיכה עלינו עולמנו, הבהיק נגהו שבעתיים.

לא בכוכבנו, איפוא, האשם, אך בנו, כי על כן נגביה שבת.

אולימפוס הקימונו לנו באמריקה, למרומיו עלינו, הקפנו עליו ענני־כבוד חוצים בינינו ובין השפל, וישבנו שבת צדיקים, עטרותינו בראשינו, ונהנים מזיו כוכבנו, ולא עלה על דעתו כלל לרדת לעתים לשפל, להמונים, לעם, להמשיך גם אליהם שפע אור כוכבנו.

ועד שהיינו מגביהי שבת במרומי האולימפוס העברי ונהנים מזיו כוכבנו הגנוז – באו אחרים ותפסו את כל עמדותיה הרוחניות של היהדות האמריקאית בידיהם – תפסו בתי־הכנסיות ומוסדות החינוך, האגודות וההסתדרויות למיניהן, לרבות ההסתדרות הציונית, והם טבעו בהם מטבעם, צרו קלסתרם ושפכו עליהם מרוחם ואין פוצה פה מבינינו.

וכשנתפזרו ענני־הכבוד מעל מרומי האולימפוס העברי והשפלנו לראות את הנעשה בשפל – ראינו והנה גורלנו כגורל אותו המשורר רע־המזל שאיחר לבוא לתבוע את חלקו בעולם מן הבורא לאחר שחלק אותו בין אחרים, זריזים מקדימים לתבוע, והשלמנו מתוך רזיגנאציה עם גורלנו זה.

הגיעה השעה לרדת ממרומי האולימפוס העברי – עת ללכת אל העם!

בעטיו של המשבר החומרי והרוחני שפגע ביהדות האמריקאית נתרופפה אחיזתם של כל מיני מאשרים־מתעים שאחזו בה וטענו טענת כולה שלי. שחקה לנו שעה קשה זו, ואם נדע לכוונה יש לאל ידנו להוציאה – אם לא כולה – ראשה ורובה – מתוך ידיהם, ידים בלתי־אמונות אלו, ולכבשה לנו. מצות־כיבוש זו היא מצות השעה, וחלילה לנו להחמיצה.

נחדור לתוך בתי הכנסיות – פתח פתוח נמצא בהם עתה לפנינו. ואל תהא חדירה זו לתוכם קלה בעינינו. מתוך איסטניסותנו היתירה ואצילותנו המפונקת זלזלנו יותר מדי בערכם. סוף־סוף בית־הכנסת הוא כתובת של אוכלוסים רבים מישראל. עוד העם בא שעריו לאלפיו ולרבבותיו, ולוּ לימים אחדים בשנה. נחדיר לתוכו רעיוננו המרומם ונכבוש לו לבותיהם של חובשיו. נדברה באזני יהודי בתי הכנסיות השכם ודבר – שמוע ישמע לנו – אני מדבר מתוך הנסיון, אחי! נכבוש את המלכה בבית!

ועד שנכבוש בתי הכנסיות – נפקיע את החינוך העברי מידי הרבנים המודרנים מצד זה, ומדי המחנכים המודרנים בעלי תפיסת המועט מצד זה. תקומה לא תהיה לו כל זמן שיהיה בחינת מכשלה תחת ידיהם. הרב המודרני – אוי לנו מרבנותו ואוי לנו ממודרניותו – ששיעבד את בית הספר העברי לבית כנסתו ועשהו מדרס לצרכיו, לצרכי בית כנסתו וצרכיו הוא, וצימצמו והעמידו על דתיות יבשה וחנוטה, נטולת נשמה ונעדרת תוכן, והמחנך המודרני בעל האוריינטציה החדשה כביכול, אוריינטציה של תפיסת מועט, מחייבת עם־ארצות, והשלמה עם הגלות – אלו ואלו קשים לחנוך העברי כספחת, אלו ואלו מפריחים ממנו את נשמתו. גאולה תהיה לו ממשעבדיו הקובעים את נפשו!

ויחד עם החדירה לתוך בתי־הכנסיות ומוסדות החנוך – חדירה לתוך האגודות וההסתדרוּיות השונות, למחניהן ולדגליהן. וראש לכולן חדירה לתוך ההסתדרות הציונית שלקה מאורה – בה נתחיל, אליה נמשיך ראשונה את שפע אור כוכבנו, כוכב העבריות. אור זה יבקיע את ענניה שעיננו שמיה והאפילו על אורה הגנוז, והוא יוחזר אלינו בתור אור חוזר, ממוזג עם אורה היא, עז ומבהיק שבעתיים.

הליכה אל העם – זוהי הדרך החדשה שנבור לנו!

ואלם תנאי קודם להליכה אל העם הוא ייסוד חלוציות עברית, מין “שליחות” עברית – אל נא נהסס לשאול מלה זו מן הנוצרים – תוכה נאכל וקליפתה נזרוק. כן אחי, נחוצים לנו “שליחים” קנאים – אין סבלנות בעיניני אמונות ודעות. יתפזרו “שליחינו” העבריים, שלוחי היהדות ההיסטורית־התרבותית החיה והיוצרת, בכל תפוצות ישראל באמריקה, ישאו “בשורת הישע” שלנו להמוני עמנו, יבואו לתוכם לא כמורמים מן העם אלא כאחדים מן העם, רואים ללבבו ולרוחו ומדברים בשפתו, יעשו נפשות מביניהם לרעיוננו, יכניסו רובי אוכלוסיהם תחת כנפי שכינתו!

ואם לא יהיו די מתנדבים לצבא של חלוצים עבריים בתוכנו – נגייסם מתוך האינטליגנציה העברית שבארץ־ישראל, מן העודף שבה שעשוי להפוך רוב הטובה שבהשפעה להשפעת רוב טובה שאין ארץ ישראל, כמות שהיא עכשיו, יכולה לקבלה. יתפשטו באמריקה בני־העלייה, מתי־הסגולה שבה שנגייסם – הרי להתפשטות ארץ־ישראל זו שלעתיד לבוא קווינו – ויעבדו שכם אחד עם החלוצים העבריים שנקים מקרבנו לשם כיבוש כנסת ישראל שבתפוצת אמריקה לרעיוננו ולביצועו במפעלים רחבי ממדים – כיבוש הגלות היא מצוה שקולה כנגד כיבוש הארץ.

ונוסף למחנה חלוצים זה שיהווה החזית שלנו נתקין לנו עורף – גיוס המוני חברים מתוך אוכלוסי יודעי ספר וקוראי עברית שבאמריקה שמספרם עולה לרבבות וספיחתם להסתדרות עברית חיה ורבת פעלים ויצירת קרן תרבות עתירת הון שופע מתרומות שנתיות שנתרים מחברים שנרכוש וסתם תורמים שנקנה לבם לרעיון העברי שבו נדגול. הליכה בגדולות ובנפלאות? כן, אחי. לא בקטנות אך בגדולות ובנפלאות נחולל מהפכה בחיי היהודים באמריקה. הרעיון העברי זקוק למרחביה. צא ולמד שכוחו של הרצל היה גדול בזה שהלך בגדולות ובנפלאות. לא אמתיותו ההגיונית של רעיון – איזה רעיון שהוא – ולא העמקנות שבהשקפת־עולמנו הן המכריעות – מכריעים רוממותו, מעופו, תפיסתו המרובה, שאיפתו רחבת ההיקף. בכוחו של רעיון רם ונישא, אדיר־מעוף, רב תפיסה וכביר־שאיפה אפשר לחולל נפלאות.

דמיונות וחלומות של משורר? אפשר, אחי שנתפסתי לדמיונות וחלומות. ואולם דע לך כי הגבול בין הדמיון והמציאות, החלום והממשיות, הוא מדומה. שני תחומים הם היונקים זה מזה וקשה לסמן קו מסוים שבו כלה האחד ומתחיל השני. הדמיון הוא מקור המציאות. המציאות מפציעה מתוך הדמיון בתור חלום ערפלי, מתגבשת ומתגלמת לזמן־מה ונעשית ממשות מוצקה, ומתערפלת שוב, לאחר זמן מה, ושבה ומפציעה בתור חלום ערפלי, לתוך הדמיון. המציאות של היום היא הדמיון של אתמול ותשוב להיות הדמיון של מחר – – –

הזוכר אתה, אחי, חלומו של נבוכדנאצר? – בחלומו והנה צלם שגיא לפניו: ראשו של זהב טהור, חזהו וזרועותיו של כסף, בטנו וירכותיו של נחושת, שוקיו של ברזל ורגליו – מהן מברזל ומהן מחרס. פתאום – והנה נעקרה אבן ונתגלגלה אל הצלם, ואבן זו הכתה על רגליו והדקה אותן, והצלם נטחן לעפר ונתפזר ברוח כמוץ.

צלם זה הוא סמל היהדות האמריקאית: גולם ענקי, קלסוס – הקיבוץ היהודי הגדול ביותר שבעולם – אך בלי שם־מפורש מחיה: ראש של זהב וחזה וזרועות של כסף – הקיבוץ היהודי הכי עשיר שבעולם, למרות התדלדלותו – אך ראש ללא מוח חושב, חזה ללא לב מרגיש, וזרועות ללא רצון מניע ומפעיל. וצלם גולם זה מעמד על רגלי ברזל וחרס – בניני בתי־כנסיות ובתי־מדרשות והיכלים ו“מרכזים” ומועדונים ובתי חולים ובתי־מחסה ליתומים וזקנים – שפע של ברזל וחרס ששוקעה לתוכם נשמת היהדות ונדונה לחנק ולהתאבנות. האבן האיומה כבר נעקרה, אחי, הנה היא מתגלגלת וקרבה לצלם – עוד מעט תפגע בו, עוד מעט תכה על רגליו ותהדק¹ אותן!

עלינו לקדם את הרעה, עלינו להקדים רפואה למכה, כל עוד לא עבר המועד. נהיה מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, נעשה את מעשה־ההצלה הגדול שעשה הוא בשעתו. במפחה של יבנה נחשל רגלים חדשות לצלם השגיא – יסודות רוחניים, שעליהם נעמיד את היהדות האמריקאית. אוי לנו אם נחכה – אנחנו נתחייב בנפשה של היהדות האמריקאית – דמה יהיה בראשינו!

ואולם – שאלה מרה מחלחלת בלב ומנקרת במוח כיתושו של טיטוס:

– הנפקחו עינינו לראות את האבן המתגלגלת וקרבה? הימצאו בתוכנו אנשי־מעשה, בעלי רצון ויכולת להציל כל זמן שאפשר ויש מה להציל –

היש ה' בקרבנו אם אין? – – –

תרצ"ד

(במלאת שלושים לפטירתו של ב. נ. סילקינר)

א

נתפנה מקום־מזרח בהיכל השירה העברית־האמריקאית, פנה הרבה מהודו, שבחו והדרו.

נסתלק אחד מראשוני כוהניו – כוהן נאמן ששירת למזבחו בקדושה ובטהרה – ואחד מראשי בוניו שעמל בבנינו ובתיקונו.

נטלה עליו ההשגחה העליונה, בתוקף מסיבות גורל, משרתה ועושה דברה, להטלטל לאמריקה ולהיות ממניחי היסוד לשירה עברית על אדמתה, ואת תפקידו זה מילא באמונה – הוא ירה אבן־פינתה.

והאבן סלעית, שרשית, בעלת כובד ויציבות, חצובה ממחצב קדומים, מחצב לא ישקר, שממנו חצבו גדולי הקלאסיקונים שבכל דור – אבן ממחצבת יפת שהקציעה וחתם בה תבנית שם ושפך עליה מן החן והזיו השמי.

הקלאסיות העולמית והתנ"ך – אלו היו מקורות היצירה שהשקו את רוחו והפרו את כשרונו, מקורי־הקסמים שלהם ארג מסכת שירתו ומסכת חייו, שני יסודות אלו, יפת ושם, נבללו ונתמזגו בו, במשורר ובאיש, מזיגה הארמונית.

ומזיגה זו נסתננה ונסתגננה בכל קסם יפיה ב“מול אוהל תמורה” – שירת־שתיה עברית אמריקאית שזכה ליצור. אפיקה וחזון, פלסטיקה מוצקה וליריות מרטטת, קשיות מגובשה ורוך אורירי, התאפקות הלב והשתפכות הנפש, פקחות סטואית ותמימות ילדותית, דמויות חטובות סלע ובנות־דמויות ארוגות חלום ואגדה – זוהי השניות הממוזגה שנתברכה בה שירה זו שזכתה לפתוח תקופה חדשה בשירה העברית האמריקאית.

ותיתי לו שהלך לעדור בקברות ההודים, לחפור מטמוניהם חומר ליצירה.

החיים היהודיים באמריקה כלפני שלושים שנה היו במצב של תסיסה היולית – חיים פושטים צורה ולובשים צורה חדשה לבקרים, ללא קבע שבהווי מתמיד, ללא מסורת וסיגנון. והצורות הארעיות¹ שלבשו – גסות ומכוערות, שהגרוטסקה והקאריקאטורה שבהן מטשטשות כל קו של בטוי־אופי וכל שירטוט של סימון־טיפוס. ומשהיו במצב של תסיסה היולית הציפו מעמקי התוהו־ובוהו על פני שטחם העליון משקעי זיהום ועיכור שהקרישו כירוקה על פני אגם עומד. חיים כאלו לא יכלו לשמש לא חומר ולא רקע לשירה, לא לו ולא לבאים אחריו. הבאים אחריו פרשו איש־איש לרשות היחיד שלו, לנפשו, נפש האדם שביהודי, על נפתוליה ולבטיה, חזיונותיה ושאיפותיה, ועשוה חומר לשירתם הם, והוא, שהיסוד האפי נבלע בבליל־היסודות של עצם מהותו והצמיאו לעירוי ובטוי אפי, פרש להודים, אל המוצק והמגובש, המוגמר והמסוגנן שבפרשת חייהם שנסתיימה, שאלמלא כן היו נדונים, הוא והבאים אחריו, לעקרות או ללידת סנדל.

ב

חלוץ השירה העברית היה באמריקה – ולו צער חלוציות זו.

אין מושג למשוררים העברים האמריקאיים בני המחזור השני והשלישי מצער זה – אשריהם שלא טעמו טעמו!

מצד זה – ייסורי יצירה ראשונית שב“עשיית צבת בצבת”: קדיחה בקרקע־בתולה סלעית וצלילה בתוך שכבות טיט־היוון באפס חמרי־יצירה מגובשים, גנוזים במטמוני־מעמקים, מחכים לחציבת הכשיל, ומצד זה – סביבה מטומטמת, בטלנית, כיעור ונייוול, יחס של לעג ועקימת חוטם לכל נסיון של התנערות והתחדשות, ובדידות – בדידות מדכאה מיאשת, ממיתה כל רצון ליצירה – אלו הם, וכיוצא בהם, ייסורי־החלוציות שנפלו בגורלו של המנוח ובגורלם של חבריו חלוצי השירה העברית באמריקה.

לו צער החלוציות – ולו גם חדוותה.

ואלו שלא טעמו מטעם צערה קשה להם לקבל מושג מטעם חדוותה. זו היתה חדוות בריאת־בראשית, כיבוש חומר היולי וטביעת מטבע ראשונה – חדוות יוצר שלקריאתו: יהי אור! מואר התוהו־ובוהו באורו, ולנגהו מסתמנות דמויות ובנות־דמויות שטבע בו, שעם כל ליקוייהן ופגימותיהן, יציאת הדופן שבקויהן וחוסר ההתאמה שבשרטוטיהן – יש בהן מקסם הראשוניות.

ג

מתוך ערפלי העבר מתבהר לפני זכר פגישתי הראשונה עם סילקינר.

הימים – ימי נסיונותינו הספרותיים הראשונים. שנינו משוררים מתחילים באמריקה. לשנינו דרכונים שניתנו לנו, בהיותנו באמריקה, מאת הרשות הספרותית בעלת הסמכות המקובלת שבאירופה, ונרשמו, שחור על גבי לבן, ב“המעורר” וב“העולם”. אני – מושבי באמיק הארבור, כפר נידח בקאנדה, שמספר תושביו כשלושים בתי־אבות, ובהם יהודי אחד חנווני ואני המורה לבניו – מלמד כפרי, והוא – מושבו בעיר המעטירה ניו־יורק.

ובאחד הימים נזדמנתי לעיר מושבו זו ודרשתי לשכנו. לא היה צורך באיש־ביניים שיציגני לפניו, כדרישת הנימוס המקובל, פתחתי את דלת מעונו ונכנסתי.

ומשנכנסתי למעונו – נפסקו הרעש והשאון, הקולניות והצעקנות של כרך גדול זה שהדהימו אותי, בן־הכפר, וטפחה עלי אוירה שליווה, רוויה שקט קלאסי, עדינות לב ואצילות רוח.

ובתוך אווירה זו הסתמנה לפני תמונת המנוח: ישר קומה וישר רוח, איש תם יושב אוהל, איסטניס וענוותן, בודד לנפשו וחלומותיו, ויחד עם זה איש רעים, ואיש שיחה שצער והומור ענוג כרוכים בה. ראיתיו – ובראייה ראשונה זו קנה את לבי.

יצאנו לטייל בתוך ה“גן המרכזי” היום יום קיץ ברוך זוהר. מטיילים אנו שעות ארוכות בין שדרות אילנות, שיחים ופרחים, ופיו כמעין המתגבר. מגולל הוא לפני יריעת־חזון ועליה רקמת חלומות מרהיבי עין ומצודדי נפש – חלומות נעורים עטופי הוד ונסוכי זיו. מוציא הוא מבית־הגניזה של נשמתו וחושף לעיני תוכניות ליצירה – תוכניות נאדרות, חובקות זרועות עולם, מרקיעות שחקים ויורדות תהומות. מרצה הוא לפני, כהרצות דינרים, פרשת מפעלים ספרותיים שיש בהם בכדי השרשת הספרות העברית החדשה באדמת הטרשים של אמריקה. השעות עפות, היום רד. שולי שמי־המערב מתלקחים באורי־הקסם של שקיעת שמש קיץ. בוערים בהם שמים, עננים וראשי אילנות. טפחה עלינו שעת בין־השמשות הנוגה – והמנוח נשתתק. עיניו החולמות נטויות אל המערב, שותות את הוד השקיעה ויגונה, ופניו מוארים באור ורוד רך – אור של לא מעולם זה. עברו רגעי־שתיקה ממושכים – שקענו איש־איש לתוך נבכי נפשו – ופתאום, בלי קשר לשיחה שנפסקה, הפליט בקול נוגה שורה מביירון – אותה שורה שרשמה מעין רשימה מבואית בראש “מול אהל תמורה”:

רואה אני בנועם שמי־חייו ואני תוהה: היוכל היות כי שמשו שזה לא כבר זרחה והנעימה אותם בזריחתה כבר שקעה ומנעימה אותם בשקיעתה? הזה ה“סך־הכול” מכל חזיונותיו, שאיפותיו ותוכניותיו – קומץ עפר שכיסה גלגל עינו? הזהו הפתרון לחלומו הנהדר?

וצבת־כאב צובתת הלב והוא בוכה במסתרים על שמש נהדרה ששקעה קודם זמנה!

והנפש שוועת: נתפרדה החבילה… ופחד סתום אינסטיקטיבי מלווה בצליל־לוואי את בכית הלב ושוועת הנפש: אחד מן החבורה שמת…

ד

"הָבָה אֵדִים תּוֹעִים

נְלַוֶּה אֶת הַקַּיִץ!

אַשְׁרָיו שֶׁבַּעֲבָרוֹ –

אִם רַב וְאִם מְעַט פָּעֳלוֹ –

אֵין דָּבָר שֶׁיְעַכֵּר

בְּמוֹתוֹ אֶת טָהֳרוֹ…"

שורות אלו שבהן הספיד המנוח את גוויעת הקיץ מתבקשות להחרת לשם ציון לנפש משוררן.

כי היה בכשרונו של המנוח ובאישיותו הרבה מיסוד הקיץ, מן הבישול והביכור והתנובתיות שבו. לא את כל ציציו ופרחיו הבשיל ונובב – בודק היה בשבע עינים כל ציץ ופרח שנבטו בו, מבחין בגרעיניותו הצפונה בו אם היא בריאה ועסיסית למדי, עד כדי העשותה לפרי ישוה לו, וציץ ופרח שהיה מסופק בכושר עשייתו פרי מגדים דן לעקירה מן השורש ולייבוש, לזבל בהם שדמת יצירתו. ואולם מעט הפירות שהבשיל הם מן המין המשובח, בריאים ועסיסיים, פרי ברכה שיש בו כדי הזנה וכדי נטיעת נטיעות חדשות מגרעיניו.

ה

רד יומך בלא עתו, אחי היקר! שקעה שמשך הנהדרה קודם זמנה! נאספת לחיק הלילה – אותו לילה טמיר ונעלם שלחיקו נאסף גם אנחנו –

"כּוֹכְבֵי נֶשֶׁף לוֹ הָאִירוּ,

כּוֹכְבֵי נֶשֶׁף לוֹ;

נִטְפֵי זֹהַר, נִטְפֵי נֹחַם

שִׁפְעוּ, נִסְכוּ בוֹ.

בְּחֶסֶד אֱמֶת לִנְכֵה רוּחַ,

לֵיל מַרְגּוֹעַ דְּרוֹשׁ!

וַעֲלֵי יְגִיעַ־כֹּחַ

סֻכַּת־שְׁלוֹמּךָ פְרוֹשׂ…"

תרצ"ד

(במלאת שבעה לפטירתו של ח. נ. ביאליק)

"אֶשְׁבֹּר מַטִּי, אֶקְבְּרֶנוּ

בְּעֹמֶק אַמֵּי־אַמּוֹת בָּאֲדָמָה,

וְעָמֹק מִכָּל עֹמֶק אֲשֶׁר תִּכֵּן

אֲנָךְ מֵעוֹדוֹ, בְּיַרְכְּתֵי הַמְּצוּלָה

אַשְׁקִיעַ סִפְרִי"

שקספיר

שר השירה העברית שבר מטו וקברו באדמה והשקיע ספרו במצולת־הנשיה – זה מטה־הקסמים וספר־הכשפים שבהם חולל את הפלא הגדול, עמוק מהחקר ונשגב מבינת־אדם – את “פלא ביאליק”.

היה לנו ביאליק משורר אשר לא קם כמותו בישראל למיום סתום חזון. משורר שהזעיק זעקת־השבר, על זעמה ורעמה, של כל דורות ישראל, שהרחיש זעזועי נשמותיהם החבויים לפני ולפנים בחלל העולם והוקיע שמימה בצלצלי שמע את צערם וכאבם, קלונם ועלבונם. צורף פלאי שהטיל לתוך כורו שברי גרוטאות של שפה מסוגסגת סיגנונים ונוסחאות, התיכם באשו, יצקם בדפוסו, טבע בהם מטבע והוציא מתחת ידו דינרים, פּז־פּז מזוקק, עם צלילה הזך והצלול של מטבע ראשונה. אישיות ברוכת־אלוהים, מכריעה ומכניעה בתוקף סמכותה – סמכות הבאה מאליה, ללא הטלת מרות בכוונה, משגיבה מתוך עצם הויתה. כל זה היה לנו ביאליק, כל זה – ויותר מזה: נשמת ישראל – שנסתמלה בסמל חי ומוחשי. זכוכית־שריפה שכינסה בקרבה כל נפוצות אורנו הפזורות על פני שטח כל הדורות והתקופות והזריחתן מתוכה, משולבות ומשולהבות בשלהבת מצרפת ומזקקת, מאירה ומרהיבה עין בשלל צבעי הקשת שלה. סולם נושא בשלביו כל יצירותיה של אומתנו, מראש דורותיה ועד סופם ומצעידן ומרוממן למרומים. מסכת־יצירה שחוטיה נארגו בתוך השתי־והערב של מסכת חיינו – כל זה היה לנו ביאליק, כל זה – ויותר מזה.

כיצד יהיה אפשר ליצור ולפעול בלי חרדת־הלב ורטט־הנפש מתוך צפיה מפחידה ומרחיבה: מה יאמר ביאליק? במה נאחז בדילוגנו על פני תהומות, בתליותנו על בלימה? אנה אנו באים ללא נקודת־החיוב המרכזת בתוך היקף שלילתנו?

תרצ"ד

“ויגומים שותקים” מאת ישראל אפרת, הוצאת ספרים “מצפה”, תל־אביב, תרצ"ג.

שני דרכים לשיר אפי: דרך האפוס הריאלי ודרך המיתוס. צד שווה בהם: הבלטת קלסתר הנפשות הפועלות ורקע עלילותיהן מתוך שטח המקום ותחום הזמן שאליהם כונן המשורר משקפת חזותו. ואולם לא ראי זה כראי זה: האפוס הריאלי מבליטם על ידי הארתם באורה המוזהב של המציאות, והמיתוס – על ידי האפלתם באפלוליתה הכחולה של האגדה. שני תחומים להם, אף על פי שיונקים הם זה מזה, לאפוס הריאלי – תחום המודע והמוכר, ולמיתוס – תחום המופלא והמכוסה.

אין לך חומר מעולה שיכשר לשירה אפית כחיי שבטי ההודים שעברו ובטלו מאמריקה. חיים הם שיש בהם מיפעת הטבע, תמימות הילדות, הוד המסתורין והטראגיות שבין שבטים נצים ונלחמים זה בזה. טראגיות זו – טראגיות נוספת, עולה עליה, נלותה לה לבסוף: פגישה פלאית שבין שני גזעים – גזע אדום־הפנים והלבנים – שונים ומשונים זה מזה בתכונותיהם, השקפותיהם וארחות חייהם; התנגשות עקשנית, אי־וותרנות, שבין פרימיטיביות מעורה בקרקע צמיחתה וגידולה וציביליזציה של לא מעולם זה; נפתולים, לבטים, נסיונות הרואיים מצד ההודים לפרוק עול הלבנים מעליהם, ובסופם – כליון חרוץ, הכרתתם מארץ מכורתם והשמדתם מתחת שמי מולדתם. נוסף לזה: ערכי תרבות פרימיטיבית, שאם חסרה הגיהוץ והברק החיצוני – הרי נטלה תשעה קבים של יופי פנימי, טבעיות תמימה שאין בה זיוף ומלאכותיות, ועל כולם – ישרות אנושית, דתיות בלתי אמצעית, נובעת ישר מתוך הטבע והחיים, אגדות שיש בהן תומת־לב, זוך־נפש ופקחות־חיים, ושירים ליריים נפלאים, נוגעים עד הלב והנפש בפשטותם הכנה. יסודות אלו וכיוצא באלו מהווים חומר היולי מאין כמוהו ליצירת שירה אפית, חומר מתפלל ליד אמן: כבשני, התיכני בדפוס וטבע בי מטבע של יצירה!

לונגפלו בשירה “היאוותה” שלו – השירה האמריקאית הראשונה שהושרה על אדמת אמריקה – בחר לו דרך המיתוס. אזנו הקשובה צדה “מראות יער, מן ערבות, מני ימים, בירכתי צפון, מן הרים בצות וגבים” שירת המסתורין של ההודים – עם שהפך במשך תקופה קצרה בערך לאגדה, ואת אשר קלטה אזנו שר בשירת היאוותה הנהדרה, שירת־שתיה לשירת אמריקה שזכתה לפירסום ולתרגום לכמה וכמה לשונות. התגלות גיטשי־מניטו הנאדר מתוך נקרת צורי־קטורה המגלה למוסר אוזן בניו האומללים על ריבותיהם ותגרותיהם שהם מכלים בהם את כוחם ומבשר להם ביאת נביא גואל ומושיע; לידתו הפלאית של היאוותה לווינונה בת נוקומיס אשת הירח, שהרתה לרוח המערב; פרשת חייו כבירי העלילה ועשירי ההוד, והעלמו “תוך ערפל הארגמן, תוך נגהות בין השמשות” – כל שטחה של שירת־עלילה זו מעולף בערפל המיסתורין.

מקצת מן המיתוס יש גם בשירת “מול אהל תמורה” ששר סילניקר ז“ל. הופעתו של מוגירל מתוך הסלע האדום שבו הסתירו “הרוח הגדול” סמוך ללידתו לאחר שהצילו מן הנחש; פרקי חייו הנאדרים והטראגיים, על נפתוליהם ונצחונותיהם וכשלונותיהם; עלייתו ל”סלע הכושלים" ותפילתו לרוח הגדול להקים בני שבטו ולזכות קטשיקם לגווע עמהם, עד נדודיו בין רחבי המדבר הגדול ובקעת הכדכוד, כשמחשבה אחת ממלאה את נפשו: איפה יחצוב לו קברו – מסכת זו, ארוגת קורי ההוד והזוך, כולה פרשת תפארת שיש בה הרבה מן הטמיר והנעלם.

אמת־המידה להערכת יצירות אפיות שכאלו, שהמיתוס עיקר בהן, נקבעת מתוך עצם טיבן ומהותן. לא הערכת פעולות הנפשות ושילוב המאורעות שבהן לפי חוקי המציאות וכללי ההגיון היא עיקר לגביהן, אלא הערכת יפין הפנימי, רוח המסתורין שהן משרות עלינו, הבלטת ההווי המתואר בהן מצדו המכוסה בערפל.

גם ישראל אפרת לקח לו חומר מחיי שבטי ההודים לשירתו האפית, שירת “ויגומים שותקים”. ואולם שירה זו היא פרשה פתוחה שכולה נגלה, כולה פשטות ומציאות. אמת־המידה להערכתה של שירה זו נקבעה איפוא, מתוך טיבה ומהותה היא – לא רק הערכת יפיה הפנימי היא עיקר לגבה, אלא, יחד עם הערכה זו, הערכת אמיתותה ההגיונית שבפעולות נפשותיה ובשילוב מאורעותיה, שהיא עיקר גדול לגבי אפוס ריאלי, ולפי אמת־מידה זו נמצאת שירת “ויגומים שותקים”, על כל מעלותיה ויתרונותיה, על כל שפע ההוד והזיו שבה, לקויה מכמה בחינות.

מה הם פרקי העלילות המהווים את שלד הפאבולה שב“ויגומים שותקים”? – פגישת תם עם ללרי והתאהבותם זה בזו, בגידתו באהובת נפשו זו לאחר שעזבה את אביה ומאהבה ונישאה לו, חזירתו אליה מלונדון בתור בעל תשובה ואיבוד עצמה לדעת – שלשת פרקי־עלילות אלו הם בחינת אפשריים אבל לא הכרחיים, לפי שורת המציאות וההיגיון, וביצירה אפית־ראלית שכזו כל מה שיש בה צריך להיות מחויב מציאות, וכל מה שאינו בגדר הכרחיות של מציאות אינו בגדר האפשרויות.

כיצד נפגשו תם וללרי? עלם צעיר נתפס לציירות מתגלגל ליישוב האנגלי שבאדמת מחוז טלבוט ובני אותו היישוב מתעברים עליו בגלל שתיקתו:

"הַכֹּל מְדַבְּרִים וְהוּא אֶחָד שׁוֹתֵק!

מַה הוּא וּמִי הוּא? הוּא מְהַלֵךְ בֵּינֵינוּ

וְאֵין אִתָּנוּ יוֹדֵעַ אֶת שִׂיחוֹ וְשִׂיגוֹ.

וְמַה זֶה מְהַפֵּךְ הוּא שָׁם בְּתוֹךְ מֹחוֹ?"

ובאחד הימים הם תופשים את העלם האומלל, ואחד מהם מפשיל חבל על רגליו ועוקדו בזנבו של סוס, וסוס זה, לאחר שהוצלף בשוט, מטלטלו לעבי היער. שני הודים יוצאים לציד ומוצאים אותו כל עוד נפשו בו, והם מובילים אותו אל מחנה ההודים. הסכם, נשיא השבט הננטיקוטי, מרחם עליו והוא מכניסו לתוך אחד ויגומיו, ללרי, בתו המדומה, סועדת משכבו בחליו עד ששב לאיתנו.

פחד זה שפחדו בני היישוב האנגלי מפני שתיקתו של תם, כולו מוקשה – מה פירושו של פחד זה ובשל מה הוא? מה לפחד מפני שתיקתו של עלם “זהוב בלורית וכחול עינים” את אנשי שדה ויער אלו, כראשוני המתישבים באמריקה, האמונים על חיק הטבע שהם לימודי דממה ומלומדי שתיקה ויראת רוממות בפני סודותיה וקול אלהים, קול הדממה הדקה שבה? ואם אפשר ליישב בדוחק פחד מוקשה זה ולהמציא לו נימוק בדרך דרוש על פי רמז וסוד – כלום יעלה על הדעת שבשביל עוון שתיקה מפחידה יתאכזרו אנשים אלו כל כך עד כדי עקידת עלם חף מפשע בזנבו של סוס, וכשהחל הסוס עף

"שִׁרְבְּבוּ רֹאשׁ וְאָחֲזוּ כְרֵסָם מִצְּחוֹקָם

וְזֶה אֶת זֶה הִכּוּ עַל שֶׁכֶם מִשִּׂמְחָה?"

כלום יש לנו עסק כאן עם סאדיסטים בעלי נפשות פאתולוגיות, וכלום נטל המשורר תפקידו של פסיכואנאליטיקן? גם הצלתו של תם ממיתה משונה מתוך ריסוק אברים היא בדרך נס. אדם נעקד בזנבו של סוס ונגרר תוך כדי שטף מרוצתו של סוס מבוהל זה שהצליפו עליו בשוט מרחק של כמה וכמה פרסאות עד שהתגלגלו לעבי היער, סמוך למשכנות השבט הננטיקוטי – וישאר בחיים? שני מקרים אלו: מעשה סדום שעשו לו אנשים רגילים העומדים בחזקת סתם בני אדם שאינם עשויים לאחוז במידות סדומיות, והצלתו הפלאית, שלא כדרך הטבע הם, ויש בהם משום סנסאציה, שעם כל חריפותה המתבלת אין מקומה בשירה אפית, ושומר שירתו ירחק ממנה.

גם בגידתו של תם בללרי, מצילת חייו, בלתי מנומקה כל צרכה. תם זה, פליט אכזריות הלבנים, שהוא אסיר־תודה כל כך להודים מארחיו, והוא רואה לנשמתם ומרגיש בעוול הנעשה להם מצד הלבנים:

"עַמִי הָאָשֵׁם, יוֹם יָבוֹא וְנֹאבֶה

לְתַקֵּן הַמְעֻוָּת וְתִקְצַר יָדֵנוּ –"

אותו צעיר שהוא מחזיק טובה בייחוד לללרי מצילת חייו ש“סעדה אותו בחוליו ועוררתהו משנת דוי”, מחזיק טובה ורוחש אהבה ליעלת־חן זו: “ללרי יפה, ללרי מתוקה”. “אחר ש’כל השם' נראה עתה כה רחוק, כה צללי, כאילו לא נהיה אך נחלם”, ואחרי שהיתה לו ללרי זו ל“שרוול שחור המשי המוחה את הכל” – כיצד, לפתע פתאום, בלי כל סיבה חיצונית ממריצה ומכריעה, פשוט מפני ששבע אהבתה, יתאכזר כה אליה ויספר לה על דבר הנערה הלונדונית והבטחתו לשוב אליה במצאו כאן זהב, ויבקש ממנה להראות לו איפה טמון הזהב? אמנם מרגיש אפרת בזרותה של הפכפכנות אכזריה זו:

"הַמִּלִים שֶׁהוֹצִיא לֹא פָרְחוּ, לֹא גָזוּ,

אַךְ עָמְדוּ בָאַוִּיר, חַיּוֹת שְׁחוֹרוֹת קְטַנְטַנּוֹת

בְּצִפָּרְנֵיהֶן הַחַדּוֹת וּבְזַעַם עֵינֵיהֶן.

לוּ אַךְ יָכֹל לְהוֹשִיט אֶת יָדוֹ לְקַחְתָּן

אַחַת אַחַת וְלָדוּן אֶת כֻּלָּן בַּחֲנִיקָה

עַד יִטְהַר הַָאַוִּיר וְיהִי כְמוֹ שֶׁהָיָה –"

ואולם אין בשורות אלו בכדי ליישב את המוקשה שבזרות זו. הלא

"מַה שֶָמָצָא סוֹף סוֹף אַחַר חִפּוּשׂ זְמַן רַב

וּבִידֵי מִי שֶׁמִּמֶּנָּה הִתְגַּנֵּב לְחַפְּשׂוֹ:

הַיְכֹלֶת הַזּוֹרְחָה לִדָרוֹר וַחֲזָרָה,

לֹא הֵבִיא כָל גִיל לוֹ, לֹא הִרְקִיד אֶת לִבּוֹ,

לְהֶפֶךּ: זֶה הִכְאִיב, זֶה דָקַר עֲמֻקּוֹת –"

והוא מוכן להשאר ולבו מתחנן: “סלחי לי, ללרי!” ולבו לה יקרא: “ללרי איך?” מפני מה אפוא לא נשאר? אם משום שנעלמה ללרי – כלום נסתרה בתחתיות האדמה או במעמקי הים? האין גם בהעלמותה זו, ללא חשוף עקבותיה, ריח של סנסאציה?

אי הגיונית ובלתי מנומקה כל צרכה היא גם מיתתה של ללרי בידי עצמה. תאמר שגרמה למיתה משונה זו יראתה שמא לא תוכל למשול ברוחה ותקום בו נקמתה היא ונקמת אמה? – הרי גם בשעה שהוא בוגד בה היא מלמדת עליו זכות: “צר היה לה עליו, רבים נסיונות בדרך הגבר, והנשמה הדקה מרדפת זכרונה”, וגם בשעה שהוא עוזב אותה לאנחות היא נידונה בלבה ודנה אותו לכף זכות ומדברת משפטים עם רוח אמה:

"מַדּוּעַ זֶה תִּרְדְּפִי אַחֲרָיו? מֶה חָטָא

אִם אַחֵר הֱצִיקֵךְ, הִכְאִיבֵךְ? וְלָמָה

תִּתְעָרְבִי בְחַיַי, תִּתְקַנְּאִי בְאָשְׁרִי?"

ואם בבגידתו בה ובעזיבתו אותה כך – על אחת כמה וכמה בחזירתו אליה, דווי וסחוף ומעורר רחמים, כולו מלא נוחם ובוז כלפי עצמו על המעל שמעל בה ועל העלבון שהעליב אותה, והוא מתוודה לפניה: “כי עליו לכרוע על ברכיו ולבקש סליחתה על כוס היסורים שהשקה בלכתו”! –

"נְקָמָה, נְקָמָה! וְאֵין מָנוֹס וְאֵין מִפְלָט

מַה בֶּצַע בִּמְנוּסָה. וַהֲוָיָה שָׁמַיְמִית

רוֹדֶפֶת אַחֲרַיִךְ פְּרוּעַת שְׂעָרוֹת

וְעֵינֶיהָ וְצִפָּרְנֶיהָ – שְׁאָגָה לֹא פוֹסְקָה?

כַּךְ יֶהִי. הָאִזְמֵל הוּא יַעֲשֶׂה מִשְׁלַחְתּוֹ

אַךְ לֹא בָהּ בִּדְּמוּת שֶׁהָרוֹדְפָה שׁוֹאֶפֶת" –

נימוק זה המנומק בשורות אלו כולו מופלא ומוקשה ויסודו בפסיכואנאליזה שאין מקומה כאן, בשיר אפי שכולו נגלה. אי־הגיוני הוא גם הנימוק הנוסף בשורות הבאות:

"וְטוֹב כַּךְ – – –

עֵת עוֹלֶה הַשַּׁחַר וְלַיְלָה יִסְתַּלֵּק!

וְנִשְׁלָם הַמַּעְגָּל וּמְחֻבָּרוֹת הַקְּצָווֹת!

בָּרֶגַע שֶׁאַחֲרָיו רַק חֲזָרָה, חֲזָרָה –

לָמָה טְרוֹחַ עוֹד יוֹתֵר, לָמָּה בַּלּוֹת עוֹד אֶרֶג?

טוֹב לְקַפֵּד הַפְּתִיל, הַמַּסֶכֶת נִגְמָרָה!

טוֹב לָמוּת בְּיֹפִי בֵּין סוֹף וַחֲזָרָה" –

כל הלך־נפש זה שיש בו מן ההתחכמות וההתפלספות כמה רחוק הוא מהשגתה של עלמה פרימטיבית זו!

נוסף לליקויים אלו בעצם רקמת הפאבולה בשית “ויגומים שותקים” יש גם ליקויים שבסגנון. לא אדון כאן על לשונה שהיא פרוזאית ביותר וחסרה היתוך והידוק והארמוניה פנימית, ולא על משקלה שהפרוץ מרובה בו, אלא על עצם טופס הרצאת הדברים שבה. האדם הפרימיטיבי, כידוע, מרבה בשימוש שמות, שהם מלים מוחשיות, לבוש לעצמים קונקרטיים, וממעט בשמות פעלים, שהם מלים מופשטות, לבוש לפעולות חסרות צורה ודמות, וכל שכן בשמות מקריים שנגזרו אם מתארים או מפעלים, לפי שהם לבוש למושגים מופשטים עיוניים, שאינם ענין לאדם פרימיטיבי החי בעולם מוחשי. והנה אם יש להכנס עם אפרת לפנים משורת הדין על שימושו הנפרז המלים ומונחים שיש בהם הרבה מן ההפשטה וההבעה הפילוסופית, בשעה שהוא משמש פרשן לנפשות ב“ויגומים שותקים” – הודים פרימיטיביים – אין צד זכות ללמד עליו כשהוא שם דברים שכאלו בפי גבוריו הפרימיטיביים הללו. הם צריכים לדבר בשפתם ולפי מושגיהם הם ולא בשפתו הנמלצה של משורר המדברת גבוהה גבוהה ולפי מושגיו הוא, פרי השכלה וציביליזציה. ללרי זו, למרות פקחותה והבנתה ורגש האינטואיציה המפותח שבה, הרי היא סוף סוף עלמה הודית למחצה על פי מולדתה, וכולה הודית על פי חינוכה, כלום יעלה על הדעת שתדבר בסגנון שכזה:

"לֹא נִירָא הַמָּוֶת כִּי לֹא נִרְאֶה כָּל מָוֶת,

רַק מַנִּיטוֹ יֵשׁ, כֹּחַ חַי, דְּבַר מָה פֶּלִיא

הַזּוֹרֵם בַּכֹּל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם

בַּחַי וּבַפֶּרַח, בָּאִילָן, בָּאֶבֶן.

וְאֵין מָוֶת, רַק חִלּוּף אֲפֵרִים, מִין אֶחָד

מִתְמַסֵּר בְּרָצוֹן לְמָזוֹן לַשֵּׁנִי

וְחִיּוּת גּוֹוַעַת לְחִיּוּת חֲדָשָׁה" –

הרי זה פנתיאיות ממש! ואם יש מקצת מן הפנתיאיות בהשקפת־עולמם של ההודים – מה לנערה פרימיטיבית זו המאמינה ב“איי־הציד הברוכים” ולפנתיאיות מבוטאה בצורה פילוסופית ובשפה ניאו־שפינוזאית? לא כל שכן שהודים פרימיטיביים לא ידברו בשפת אביי רבא שכזו:

"כַּמָּה זֶה כְבָר הוֹרִיתִיכֶם הֲלָכָה

קִבַּלְתִּי מֵאֲבוֹתַי וְהֵם מֵאֲבוֹתֵיהֶם:

"אֵלוּ נִקְנִים וְאֵלוּ נִמְשָׁכִים.

הַפָּרָה, הָעֵגֶל, הַשּׁוֹר וְהַכֶּבֶשׂ

הֵם נִקְנִים בְּכֶסֶף, וְאֵלוּ נִמְשָׁכִים:

הַסּוּס וְהַסּוּסָה, לְרַבּוֹת סְיָחֵיהֶם".

נֶהֱנוּ הַשּׁוֹמְעִים מֵאוֹתָהּ סְתַם מִשְׁנָה,

וְנָעוּ הַנּוֹצוֹת לְאוֹת שֶׁל הַסְכָּמָה.

אַךְ יֵשׁ אֲשֶׁר יָרְדוּ לְעוֹמְקָא דְדִינָא:

"מַאי שְׁנָא הַבָּקָר שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּעָלִים

גַּם סוּסִים בְּוַדַּאי יֵשׁ לָהֶם בְּעָלִים"

– "קַבָּלָה בְּיָדִי: אֵין בְּעָלִים לְסוּסִים

וְכָל מִי הַגּוֹנְבָם – מִגַּנָּב הוּא גוֹנְבָם!"

טרמינולוגיה זו וטופס של משא ומתן זה שנוצרו בעולם אחר – ביבנה, ציפורי, סורא ופומבדיתא – מה להם ולשוכני יערות־צפון אלו?

ודוקא במקום שהדיוק פוגם שם דק אפרת. את השירים ההודיים האחדים שהכניס לתוך “ויגומים שותקים” – הכניסם כמות שהם, בתרגום מילולי גרידה. אמת כי: “פרימיטיביות של תרבות איננה אומרת כלל פרימיטיביות של נשמה, ושיריהם הליריים – העממיים של שבטי ההודים באמריקה יוכיחו” – כפי שאומר המשורר בהקדמתו, שירים אלו במקורם, למרות פרימיטיביותם, יש בהם יופי שבצירוף־האותיות והרכב המלים ההארמוניים, יופי שבצילצול ובריתמוס, והוא המכריע בשיר ולא הרעיון הגלום בו כשהוא לעצמו, ולא די בהרקתם מכלי השפה שבה הושרו לכלי שפה אחרת, מבלי להתקין להם צירוף־אותיות והרכב־מלים וצלצול וריתמוס מתאימים, שאם לא כן יתנדפו בשעת הרקתם מכלי אל כלי ויפוג יפים. סוף סוף תפקידו של אפרת ב“ויגומים שותקים” הוא לא של פולקלוריסטן הרושם למשמרת עולם השירים העממיים של ההודים מבלי לשנות אפילו כקוצו של יו"ד מן המטבע שטבעו להם ראשונים –

"הַכֹּל יָפֶה,

הַכֹּל יָפֶה,

הַכֹּל יָפֶה מְאֹד!

וְלַיְלָה שֶׁכֻּלּוֹ אֲפֵלָה

וְשַׁחַר שֶׁכֻּלּוֹ נְהָרָה

נִפְגָּשִׁים מִתְחַבְּרִים

וְעוֹזְרִים לָעַד זֶה אֶת זֶה.

הַכֹּל יָפֶה

הַכֹּל יָפֶה

הַכֹּל יָפֶה מְאֹד,

וְהַחִיוּת לָעַד אֵינָהּ עוֹבְרָה

כָל הַדְּבָרִים נִפְגָּשִׁים בְּאשֶׁר,

נִפְגָּשִׁים מִתְחַבְּרִים

וְעוֹזְרִים לָעַד זֶה אֶת זֶה.

הַכֹּל יָפֶה,

הַכֹּל יָפֶה,

הַכֹּל יָפֶה מְאֹד".

שיר שכזה היה צריך אפרת – ויש לו היכולת – לתת בתרגום עברי אמנותי שיש בו מן היצירה, ולא בתרגום מילולי זה שהפריח את נשמתו ויפיו.

ואולם ליקויים אלו, אף על פי שהם פוגמים, אם מעט ואם הרבה, בשירת “ויגומים שותקים”, אין בהם בכדי ביטול ערכה – ערכה במקומו מונח. שירה אפית זו היא יצירה, שעם כל מגרעותיה, יש בה בכדי תרומה לשירה העברית. עולם שעבר ובטל קם בה לתחיה, כלתנופת מטה־אשף, והוא עובר לנגד עינינו על אורותיו וצלליו, תמונותיו וחזיונותיו, טיפוסי אישיו ומראות נופיו, מואר באור נשמתו הרך והענוג של משוררה. אפרת צייר הנוף והמנגן הלירי נתגלה בשירה חדשה זו גילוי חדש, ביכולת אפית חדשה. טפוסי הסכם והרג־נמר, לרבות עיני־חתול, אותה מכשפה ישישה ושחוחה, הם אנושיים ואמתיים, ללא אבק של זיוף ומלאכותיות כל שהיא. גם ללרי ותם, למרות הליקויים שבעיצוב טיפוסיהם ותיאור הלך־נפשם, הם נפשות חיות ולוקחות לב ביופי הטראגי שבהן. מרעידים את הלב בייחוד הפרקים שבהם מתוארת ללרי, למן הרגע שנתעורר בקרבה רגש האמהות לשמע “דפיקות החיים הראשונות של פלאה הנסתר שחדל להיות תעלומה מופשטת ויהיה לדבר מה ממשי ומוחשי” עד הרגע שהיא משתטחת על התלולית הקטנה “שותקת, מקדשה את נפשה עד תבקש אזנו של מי אשר מת ומעולם לא חי” כשהיא מחליקה תלולית זו בחיבה עדינה. נודע עד הלב הוא גם הציור של תם כשהוא שב מלונדון, שבור ורצוץ, שב – כדי להיות עד ראייה להלוית ללרי, שהוא מעמד מאחרי עץ עבות בחורשה, מתבונן בסדריה, כשלבו משווע:

"לַלֶרִי, לַלֶרִי, מַה זֹּאת עָשִׂית?

מֵעוֹלָם לְעוֹלָם כַּתּוֹתִי אֶת רַגְלַי.

חִפַּשְׂתִּי מָה רַבִּים בְּלִי טוֹרַח יִמְצָאוּ,

מַה יַּקְרֶה גוֹרָלָם לֹא נִשְׁאַל עַל דַּרְכָּם;

וּמַה גוֹרָל מִגּוֹרָל שֶׁכָּכָה יִרְדְּפֵנִי

וְיַחְמֹס כּל חֶמְדָּה בְהוֹשִׁיטִי לָהּ יָדִי?

לַלֶרִי מְתוּקָה, מַדּוּעַ עָשִׂית זֹאת

וְאָנָה אֲנִי בָא, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת בְּדִידוּתִי?…"

פרקים אלו יש בהם כדי לזעזע נפש הקורא ביפים הטראגי ולא במהרה ימחה רישומם.

ויכולתו האפית מתגלה לא רק בדרישה אלא גם בפרישה, בהבלגה, בכיבוש ובצימצום, שהם סימנים מובהקים לאמנות אפית נאמנה. נמנע הוא מהרבות דברים במקומות שהשתיקה יפה להם, וגם כשהוא מדבר, במקום שהדיבור הכרחי, די לו לפעמים בשורות אחדות כדי לגולל את יריעתו רחבת ההיקף. כשללרי יוצאה את ויגומה על מנת ללכת לתם ועוזבת בו את אביה והרג־נמר מאהבה:

"נַעֲשָׂה כְעֵין קֶרַע בְּאֲוִּיר הַבַּיִת,

כְּגַן אֲשֶׁר חֻלַּץ מִתּוֹךְ אֶמְצָעִיתוֹ

אִילָנוֹ הַיְחִידִי, וְעָמֹק הַחוֹר.

וּשְׁנַיִם יְגוֹנִים דֹּם יָשְׁבוּ מֵעֲבָרִים

וְהִבִּיטוּ בִּכְאֵב תּוֹךְ אֲפֵלַת הַחוֹר".

כמה כיבוש והתאפקות, וכמה מן המועט הברוך המחזיק את המרובה, יש בשורות אלו! ושורות שכאלו אינן בודדות – יש כהנה וכהנה בכל פרק ופרק שב“ויגומים שותקים”.

וראוי ליחד את הדיבור על תיאוריו – אם תיאורי נפשות או תיאורי נוף – שאין בהם מן השגרה השבלונית והבאנאלית, והם משיבים עלינו רעננות ריחנית משיבת נפש. “הזדעזעו עגילי הזהב ונוצת הגאון הצדה קפצה”; “היא מעודה הסכינה לפתוח את דלת לבבה בחשאי, הכנס על בהונות רגליה ושבת לשעות רצופות בחדר הדממה, בסוד שעיפים והגיגים ושותקים וצופים”, “אי שם בליל על רקיעי השתיקה דרך הגורל ופעמיו רעמו”; “כבר ראה איך החמה גוררת על גלים השובל הארוך של כסף גלימתה” – כאלו וכיוצא בהם תיאורים מוצלחים למכביר בכמה וכמה מקומות ב“ויגומים שותקים” – דברי תיאור שופעים הוד והדר, מאירים ושמחים כדברים בנתינתם במתן־יצירה ראשוני.

ונוסף לזה – שפע של אפוריזמים שיש בהם מתפארת השירה, ברק המחשבה ופשטות המשל. “אם יגון או גילה הרגש הוא אחד, רק צדדים לו שנים, ולילה כמו נחתום יתגנב בשינה ויהפכם מצד אל צד”; “גשר של ברזל דורש שנים עמודים מזה ומזה, ובהתמוטט צד אחד, כולו נופל לתהום, לא כן גשר ידידות, עת לב אחד משתחרר אז הלבב השני נושא ביגון כל כובד המשא”; “ובאשר שני לבבות אם גם בקצה העולם, אם האחד הוא פה השני הוא אוזן” – אפוריזמים כאלו מוסיפים לווית חן לשירת “ויגומים שותקים” – לווית חן ולווית משקל.

מתן חשוב נתן ישראל אפרת לספרות העברית. יש בשירים שכאלו הנארגים ממסכת־הווי של עם אחר כדי הרחבת הגבולים של ספרותנו. יתירה מזו: הווי זה המתואר ב“ויגומים שותקים”, הווי של עם הודים אומלל, עם כל זרותו הפלאית, כמה קרוב הוא – וכמה קירבנו אפרת – אל ליבותינו בשל ההוד הטראגי שבו! מי כמונו יהודים גולים ונידחים, עלולים להרגיש בטראגיותו הגורלית של עם ניסח על שרשי שרשיו מאדמת מכורתו? הקורא העברי יחזיק טובה מרובה לישראל אפרת בעד שירה נאה זו, ודברי תם, שבהם הוא מגלה למוסר את אזני ההודים, יצלצלו באזנינו כדברי אזהרה – אזהרת משורר עברי לעמו ודברי צו לאחיו בציון:

"כַּךְ אַחַי, הֵבַנְתִּי, הֵבַנְתִּי מַדּוּעַ

מִתַּחַת רַגְלֵיכֶם מִשְׁתַּמְּטָה הָאָרֶץ.

עַם אוֹהֵב אֶת אַרְצוֹ, בָּנָיו – אִילָנוֹת

הַתּוֹקְעִים אֶת עַצְמָם בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה

וּמְשַׁלְּחִים שָׁרְשֵׁיהֶם לְכִבּוּשׁ הָעֹמֶק

וְקוֹלְעִים שָׁרְשֵׁיהֶם סְבִיב סְלָעִים וְצוּרִים –

וּבוֹאָה הַסַּעַר וְנַס לַהֲזִיזֵנוּ!

– – – – הֵאָחֲזוּ בָאֲדָמָה

בְּשֵׁן וּבְצִפֹּרֶן הֵאָחֲזוּ בָרְגָבִים

וּגְבוּרָה נִפְלָאָה בָכֶם אָז תִּוָּלֵד – – –"

תרצ"ו

(ליובלו השמונים של “אחד הרבנים החושבים”)

יובל השמונים של רש"י שיינפלד שקהילתו המילבוקית חוגגת עתה, ראוי הוא שיוחג בכל תפוצות ישראל באמריקה, שכן חלוצית היתה רבנותו והיה בה משום קביעת אופי ונתינת טעם לרבנות החרדית באמריקה.

רבנות זו, באותם הימים שבא לאמריקה, היתה מרוקנה מתוכנה התורני והמוסרי, מסתגרת בתוך תחום צר של שמרנות קפואה שתחמה לה באמריקה ומצטמצמת בהכשרים וקדושין וגיטין והספדים וכיוצא באלו שעיקר פרנסתה בצידם. ראה רש"י שיינפלד רבנות זו בשפלותה וגמר אומר לרומם קרנה בקהילתו הוא שישמש בה רב.

בקהילתו הוא – ולא לאחוז בפעולה לשם הרמת קרנה בשאר קהילות ישראל באמריקה. פעולה זו – מלחמתית היא: מלחמת תנופה כרוכה בה, והוא אברך צעיר, ענו ושפל רוח, וחסרו לו הכוחות הגופניים והנפשיים והאמונה בסוף הנצחון לבוא הדרושים לפעולה מלחמתית שכזו. גם כשפרסם ב“השלוח”, לאחר כמה וכמה שנים, את מאמרו הנועז “לתקנת היהדות” והוא נקרא לצאת “להתראות פנים” במערכה – נרתע לאחוריו ולא נענה לקריאה זו. הוא גרס: “קשוט את עצמך” ולפיכך נמנע מ“קשוט אחרים”. ואולם מצוה זו של “קשוט עצמך” קיים בשלימותה. בתקיפות דעת ועקשנות, ללא פשרות וויתורים, נהג את רבנותו על פי דרכו ולפי מושגיו. הוא החזירה למסורת התורה והמוסר הצרוף ומידות הנפש התרומיות והאידיאליות הנלבבה שמעולם דגלה בשמם, ויחד עם זה הכניס לתוכה, מן החדש, חדש מפרה ומרענן זה שהתחיל זורם לתוך עולמנו בשני זרמיו הברוכים: הציונות והספרות העברית.

רבנות שכזו, אי־פשרנית ואי־וותרנית, מטיפה לציונות ומגלה המאור שבספרות העברית החדשה ודורשת כשרות חדשה – כשרות של לב ונפש וכשרות של גידול בנים, של תיקון המידות ושל תיקון החינוך העברי – שכרה עניות ודחקות ורדיפות. ואולם הוא קיבל שכר זה באהבה ולא נטה ממסלולו, וכש“מררוהו ורובו וישטמוהו בעלי החצים” – קרנות המזבח היו לו שבהן נאחז וניצל מדינם: העולם העיוני. תחום־מקלט תחם לו שבו נסתגר והתגונן בפני יריבים: תחום התורה והמחשבה. בתוך תחום־מקלט זה מצא מפלט ותכלית חייו, בו ניטהר ונתקדש מן החולין שבחיים. אנין דעת ונקי נפש, היה מתבדל לו בתוך תחום־מקלט זה, כל אימת שנפנה מעסקי הקהל שהיה בהם בכדי הטרדת דעתו, מחשב חשבונו של עולמנו ומעלה את מחשבותיו מתוך חישוב זה על גיליונות שיש בהם הרבה מפקחות החיים, גילוי קלקלותיהם והוקעת מקומות התורפה שבהם, והם כתובים בסגנון עממי שווה לכל נפש הקוראים.

לעולם לא אשכח את הרושם שעשה עלי כשביקרתיו לפני יותר משלושים שנה. ראיתי לפני טיפוס של רב עילאי. מצאתי את עצמי בתוך אווירה טהורה ספוגת תורה והשכלה ואצילות נפש. פיו מעין מתגבר והוא נושא משאו על ענינים עומדים ברומו של עולמנו, כורך נביאים וחז“ל ורמב”ם ורבנו בחיי, וסוקרטס וטולסטוי, אחד־העם ואמרסון, ומוסיף עליהם נפכים משלו ומתבלם בספורי־מעשיות מבדחים וקולעים. אגב שיחה הוא מוציא ממסתרים מחברת קטנה שבה העלה הגיונותיו ומבקשני לעיין בה, ואני קורא מאמרים כתובים ביושר הגיון וצלילות דעת על ערכי־חיים וערכי מוסר.

הרבה מלחמות נלחמו בו אלו שלא הבינו לרוחו שלא נענה להם להסתכסך בסיכסוכים ולהכנס בעובי מחלוקת על עסקי בשר כשר וכיוצא באלו עסקים שראו בהם עיקרי יהדות – ואולם הוא יצא בשלום ממלחמות אלו. בצר לו הרגיז את שכלו הישר על יצריו ורגשותיו ושב לשווי־המשקל שלו. בעל “שלטון השכל” היה בחייו, והרבה עמד לו שכל זה שהשליטו באורח חייו להתגבר על חולשותיו הגופניות ולזכות לגבורות.

ניתן לו לומר מה שאמר רבי נחוניא בן הקנה לתלמידיו כששאלוהו במה האריך ימים: “מימי לא נתכבדתי בקלון חברי ולא עלתה על מיטתי קללת חברי, וותרן הייתי בממוני”.

זכה רש"י שיינפלד לאריכות ימים, אך לא לנחת לעת זקנה. כשביקרתיו בקיץ שעבר מצאתיו מדוכא ומחולל, דואג ומיצר על צרות ישראל, גונח מתוך כאב וצער ומרירות: “אי, עם ישראל האומלל, מה יהא בסופך!”

ברכתנו לו ליובל השמונים שלו: כשם שראה עם ישראל בחורבנו כן יזכה לראותו בבנינו ובתקומתו.

תש"א

סימן טוב הוא ליוצר כשהוא מייחד ביצירתו את ישותו על כל סגולותיה האישיות וטובע בה מטבעה במלוא רישומי־צורתה. ייחוד זה של יוצר ביצירתו נעשה ייחוד גומלין, כביכול, ייחוד יצירה ביוצרה. דומה: חוזרת היצירה ומייחדת ביוצרה ישותה וטובעת בו מטבעה היא. זכה יוצר לייחוד שלם זה – הוא ויצירתו מתמזגים ומזדהים ונעשים לשמות־לואי ודמויות־לואי זה לזו וזו לזה, שמו מתלווה לשמה ושמה לשמו, הוא מתדמה בדמותה והיא בדמותו.

מועטים הסופרים שזוכים לייחוד שלם זה, ופחות מהם העורכים. סופר הרי הוא עושה ברשות־יחיד שהיא שלו, ועם שהוא נגרר בתיכון תוכן יצירתו ועיצוב דמותה אחרי טופסי־יצירה משל אחרים – חוט של יחידות, פחות או יותר מסוים, ניתן לו למשוך עליה ולקנותה בו קנין בעלים. לא כן העורך שהוא עושה ברשות־רבים – רשות מקובצת מרשויות־יחיד שאינן שלו – ועיקר עשייתו בה אינו אלא בירור וכינוס וצירוף. אף־על־פי־כן גם רשות־רבים זו ניתנה לבעלות יחידית והיא מותנית משלושה גורמים ראשיים שכל אחד מהם בפני עצמו דיו להקנותה קנין גמור לעורך שהוא עושה בה: תלות ייסודה וקיומה בו, טיב חלקו הוא בה, ופעולתו בה שיוצאת להפעלה.

תלות ייסודה וקיומה בו כיצד? – הוא המייסדה והוא המקיימה והיא תלויה בו כמסובב בסיבה ותולה זכות הרבים בזכותו הוא. טיב חלקו הוא בה – משמעו: הוא מכניס גם רשות־היחיד שלו לתוך רשות מקובצת זו ויש ביחידותה בכדי נתינת כיוון וגיוון לקיבוציות שבה. פעולתו בה שיוצאת להפעלה – פירושה: אין הוא סתם בורר ומכנס ומצרף ליצירות סופריו שהם תורמים לו מן המוכן – דוחק הוא בסופריו, תוקף ותוכף עליהם וממריצם ליצירה ולהתרמת יצירותיהם, וחלק לו בתרומותיהם שהם תורמים לו – חלק המעשה בתוך חלקו של שהעושה שנזקק לו. עורך שזכה לצירופם של שלושת גורמים אלו – עריכתו נעשית יצירה שיש בה כדי ייחוד שלם הממזג ומזהה את היוצר ויצירתו ועושה שמות־לוואי ודמויות־לוואי זה לזו וזו לזה.

זכה ריבולוב עורך “הדואר” שעריכתו נעשית יצירה, שבה ריבולוב ו“הדואר” נעשו לשמות נרדפים ודמויות נרדפות. זכותו לא מן ההפקר באה לו, יסודה בצירופם של אותם שלושת גורמים ראשיים שמהם מותנית בעלותו של עורך המייחדת לו רשות־רבים שהוא עושה בה.

לא עורך סתם הוא ריבולוב ל“הדואר” – הוא המייסדו והוא המקיימו, וייסודו – אם לא היתה בו משום שתיה חלוצית ראשונה – הַשְתָּיָה על משואות היתה, שהיא קשה הרבה יותר.

עלייה היתה לספרות העברית באמריקה לאחר נפתולי־העפלה קשים. עלייה זו גרם מעלות לה, שבו עלתה משפל נובלת־ספרות משכילית־בטלנית מעלה מעלה – מנובלת־ספרות זו ל“סנונית”, מ“סנונית” ל“התורן החדשי”. מן “התורן החדשי” ל“התורן השבועי” ו“העברי”, ומהם – לשיא־הפלא: “הדואר” – יומון עברי באמריקה לא נופל מן היומונים העברים שיצאו וקנו להם שם במזרח אירופה, מקום גידולה ושיגשוגה של הספרות העברית החדשה!

ואולם לא ארכה עמידתה על שיא פלא זה, תכפה לה נפילה ממוטטת ומפרקת, נפילה – ומשואות. רפו ידי העמלים בהעלתה ונתרשלו להעלותה שוב מן השפל שנתגלגלה ונפלה לתוכו. כהו רוחותיהם. נחלש כוח רצונם ונצטננה בהם תשוקת היצירה. בא ריבולוב ויסד את “הדואר השבועי” – ועל משואות יסדו ובתוך אווירה ספוגה אכזבה מיאשת. יסוד־מעלה זה שלאחר חורבן – מפעל אדירים היה, העפלה נועזת מתוך דריכות עוז האמונה ועוז הרצון – אמונה בנצח היצירה העברית שלא ישקר גם בגלות אמריקה, ורצון לכונן על אדמת־נכר זו מקדש־מעט לשכינתה ולהשרותה בתוכו.

קשה היה ייסוד “הדואר השבועי” – ושבעים ושבעה – קיומו. כשנוסד – לא האמינו כי יוציא את שנתו, וראה זה פלא: עשרים ושתים שנים הוציא! שנות עשרים ושתים אלו – שנות נפתולים ולבטים היו לעורכו, גם באותן שהיו כתיקונן, על אחת כמה וכמה באלו מהן שלא היו כתיקונן – שנות מצוקות ומשברים שפגעו ב“הדואר” וחתרו תחת קיומו וכפשע היה בינו ובין המות. שביל־ייסורים חוצה שנים אלו שבו העביר ריבולוב את “הדואר” בחרף נפש, אך זרוע הוא אור נאצל, אור היצירה העברית, ואור זה – קרנים מיד ריבולוב לו – זכוכית־יקוד “הדואר” בידו שבה אגר וריכז ניצוצות היצירה העברית והקרינם מתוכה – ברכת יוצרי הניצוצות ליוצר אורם!

גורם זה, תלות יסודו וקיומו של “הדואר” בעורכו, גורם שני נצטרף לו: טיב חלקו של עורכו בו. מאמריו הראשיים ששימשו פתיחה לגליונותיו – ומבחינה ידועה גם אלו ממסותיו והערכותיו שנתפרסמו על עמודיו – יש בהם בכדי עיצוב דמותו וטיבוע מטבע אופיו. הד בהם לכל המתרחש לכנסת ישראל שבאמריקה, תגובה להרפתקאותיה ונסיונותיה, דיון בשאלותיה ובעיותיה והתווית דרך בתוהו־לא־דרך זה שבו היא מגששת: תיקון חייה ברוח התרבות העברית. חותם אמריקה חתם ב“הדואר”, שכן מכוון הוא בעיקרו ליהדות תפוצתה, שהיא, אמריקה, טבעה בה מטבע דפוסה וסימנה בה “ראי” אמריקאי מסויים שלא כ“ראי” יהדות יתר התפוצות, ואף־על־פי־כן, חותם זה אין בו משום חתימה חוצצת בפני שאר יישובי תפוצות ישראל שבכל העולם כולו, ו“שאר ישוב” שבציון הבנויה. ער ורגיש הוא להם וחרד לגורלם, קרן־חזותו מופנית למאורעותיהם וקרן־מימושו לזעזועיהם, ושאלותיהם ובעיותיהם מוכנסות לתוך תחום דיונו. חותם־אמריקה זה החתום ב“הדואר” אינו אלא רישום מבהיר ומבליט צורת תפוצה במטבע של כלל ישראל, לא לשם בידודה ובידולה אך לשם צירופה לשאר צורות התפוצה שבה. מגמת “הדואר”, כפי שנקבעה מתוך קבע של עשרים ושתים שנים רצופות ברורה: נוף יהודי־אמריקאי מוציא פרחים ומציץ ציצים וגומל פירות שיש בהם מן הצביון והטעם והריח של אמריקה, ואולם לא תלוש ומדולדל ולא מורכב בגזע זר, אך מעונף ומעורה בתוך גזע כלל ישראל ומרוהט לרהטי שרשיו וניזון מיניקתם מאדמת מכורתם ההיסטורית שבה השרישו שוב. מגמה זו – והיא חלקו, חלק רשות־היחיד של עורכו – חוט של איחוד יוצא ממנה ונמשך על רשות־הרבים – רשויות־היחיד המקובצות שבו – וחוט־איחוד זה חוט של ייחוד הוא שמייחד לו רשות זו וזוכה לו בה זכות בעלים.

גם גורם שלישי נצטרף לו: פעולתו ב“הדואר” שיצאה להפעלה. פועלים עצלים הם הסופרים וזקוקים לבעל־בית דוחק. בעל־בית שכזה היה ריבולוב לסופריו ששיתפם ב“הדואר” – בעל־בית תקיף, מוחק לפעמים בתוקף בעלותו – אך דוחק תמיד, תובע בפה, אוחז סופריו בציציות ראשיהם ומכתיבם. אכן, אין דברי־יצירה עשויים להיות מיוצרים על פי הזמנה ותביעה – זקוקים הם להשראת שכינת היצירה, ושכינה זו היא בגדר “אל תעירו ואל תעוררו עד שתחפץ”! אף על פי כן חפציותה של מטרונית קפדנית זו, אם אין היא נזקקת תמיד לחפציותם של המחזרים עליה – לעולם לא תהא נזקקת להם כשחפציותם הם רדומה ואין בה כדי עירנות יצרית, והיא, חפציותם הם, וודאי שמעיר ומעורר יפה לה. מעיר ומעורר זה היה ריבולוב לסופריו, בבא־כוחו – “הדואר” – עצם קיומו והזדקקותו לדברי יצירה לפרסמם על עמודיו היה בו משום גירוי יצר הכתיבה – ובכוחו הוא, דחיקותיו, על אף מחיקותיו, ותביעותיו. עשרים ושנים כרכי “הדואר” – הרבה דברי יצירה מקופלים בתוך גליונותיהם, ואם טבע ה“עתיות” של “הדואר” – שבועון מזדקק לעניני השבוע – מחייב שיהיו בהם דברים שנאמרו לשעתם וערך חיי־שעה להם – כמה וכמה דברים בהם שלא עבר זמנם ולא בטל ערכם, והם תרומה שנתרמה לספרותנו מתוצרת אמריקה העברית היוצרת. דברי־יצירה אלו חלקו של מְעַשֶה לריבולוב בהם. לא רק סנדק מכניס בברית היה להם אך גם מכשיר להורתם, משביר – מכניס שברם לקיום – ומשביר ומיילד.

*

יצירה שירתית זקוקה, לפי גירסתו של סוקראטס, ל“שגעון־המוזות”. לא יצירה שירתית בלבד – כל יצירה אמנותית, אם מוחשית ואם עיונית, זקוקה ל“שגעון־המוזות” – זה הניצוץ האלוהי המפעם והמחייה את הקליפה ההיולית שגילמה יוצרה וצרה לה צורה ושבלעדיו אינה אלא גולם – מהוקצע ומצועצע – אך נטול נשמה. יצירת ספרות עברית באמריקה, בתנאים שבה ניתנה, זקוקה לשגעון נוסף, מלבד "שגעון־המוזות, – “שגעון איש הרוח”, זה שאינו מתפשר עם המציאות ונפתל עמה נפתולי אלהים שנדמים כנפתולי דון־קישוט לכבשה ולכופה להשתעבד למטבע דפוס דמיונו. בא ריבולוב לאמריקה והציץ במציאותה היהודית – ונפגע – נפגע בשגעון כפול זה.

משאלת חבריו, אחיו לשגעונו, מי שהציצו ונפגעו כמותו – משאלתם והיא ברכתם לו: אל נא ישתפה ואל נא יתפכח משגעונו־שגעוננו!

תש"ד

סמוך להופעתו על בימת שירתנו העברית עטרו לטשרניחובסקי עטרת “משורר יוני”. כעבור זמן־מה, ואופקי שירתו התחילו מתרחבים, החליפו עטרה זו בעטרה נאה וכבדת־משקל יותר – עטרת “משורר עולמי־אנושי”. זיקה לנושאי־שירה אי־יהודיים, ובהם עכו"מיים, הסתכלות פנתיאיסטית – ולפעמים אלילית – בטבע, הפלגה בנוי של אילן וניר – ולא אילן וניר סתם, אלא אילן וניר על כל מיני־מיניהם וסוגי־סוגיהם – תיאור פלאסטי, שלווה אפית, איתנות סלעית שלא כאורח אדם מישראל, שרשיות גויית – אלו וכיוצא בהם סגולות שרישומן ניכר בו נראו כסימנים מובהקים, אם ליוונות ואם לעולמיות־אנושיות. נוסף לסגולות אלו הודאת בעל־דין, העדת המשורר בעצמו על זיקתו לתרבות יון ונקיעת נפשו מתרבות ישראל:

"עֵינְךָ הָרוֹאִָה בִי! יַעַן הִרְחַקְתִּי

לֶכֶת מִכָָּל אֲשֶר הָיוּ לְפָנַי

וְאַחֲרַי בִּנְתִיב יֵתַע אָדָם בֵּן־תְּמוּתָה –

הִנְנִי הָרִאשון לַשָּבִים אֵלֶיךָ

בְּיּום נָקְעָה נַפְשִי בִגְסִיסָה לְדוֹרוֹת

בְּמוֹעֵד בּוֹ אֶשבּוֹר אֲזִִיקֵי הַנֶּפֶש".

ועם התרחבות אופקי שירתו פיו העונה בו בעצמו כי:

“שִיר גוֹי וָגוֹי קְסָמָנִי”.

וגם כשהוא נזקק לתרבות ישראל – זיקה לו לא ליהדות המסורתית שנופתה בשבע נפות והוציאה מתוכה קדמוניותה הישראלית, אך לישראליות האלילית:

"אֱלִילֵי עוֹלָם גָּז תְּפָסוּנִי וְאֵין מָנוֹס.

־ ־ ־ ־ ־

תְּבָעוּנִי פִסְלֵי־דָן. אֲשָלִים מְלֵאִים חִיל

אֲשֵרוֹת גָלְמֵי צוּר, בְּאוּר־כּשְׂדִּים אֶעֶבְדֶנּוּ.

־ ־ ־ ־ ־

כּי לִבִּי דוֹבֵב שִיר לַחַמָּה וְלַכְּסִיל".

בחליפת הזמנים חל שינוי־ערכים בהערכת שירתו, ולא נתקררה דעתו של יוסף קלוזנר עד שעטר לו עטרת “המשורר הלאומי”, בהדגשת ה“א־הידיעה, כלומר, הוא – ולא בן דורו הגדול שהוחזק למשורר הלאומי, יורשו של רבי יהודה הלוי. טעות היתה בידי מעריכיו ועטרו לו עטרות שאינן הולמות, בעצם לא “משורר יווני” ולא “משורר עולמי־אנושי” ולא “המשורר הלאומי”, בצירוף ה”א־הידיעה, היה לנו, אך – “משורר עברי”!

חלוקה זו שבה מחלקים את המשוררים ל“לאומיים” ול“אל־לאומיים” או “עולמיים־אנושיים” יסודה בסילוף מושגים ו“חילוף יוצרות”. בעלי־חלוקה אלו נתחלף להם משורר ציבורי או משורר שמרני במשורר לאומי. יש משורר ציבורי העושה לנושא־שירתו את כלל עמו – אם מבחינת תיאור פרצופיותו הקיבוצית וארחות חייו ואם מבחינת ביטוי שיחו ושיגו, צערו וחדוותו, שאיפותיו ותקוותיו – ויש משורר יחידי ששירתו מטפלת לא בכלל־עם אך כיחיד־אדם, בנשמת הנברא בצלם ביסודותיה האנושיים, או משורר ציבורי העושה כלל־עם נכרי לנושא שירתו. יש משורר שמרני ששירתו נעשית לשופרן של אמונות ודעות עממיות מקובלות שנתקדשו בקדושת מסורת לאומית, ויש משורר מרדני ששירתו נתפסת לאמונות ודעות חדשות שאינן מתכנסות לתוך מסגרתן של האמונות והדעות המסורתיות או נראות כסותרות אותן. אלו ואלו שירתם לאומית, שכן לאומיותה של שירה נקבעת לא על פי נושאיה אלא על פי עומק תוכנה וכובד משקלה, חיוניותה ונאמנותה – כל שיש בה בכדי ערך נכס שירתי שירה לאומית היא – השפה שבה הורתה והוגתה והושרה מייחדתה ייחוד לאומי. צא ולמד: אין לך יצירה שירתית יותר בריטית מ“האמלט” ויותר עברית מ“איוב”, ושתי יצירות אלו לאומיות הן לא בשל נושאיהן – אין בהן כלום, לא מבחינת הנפשות הפועלות בהן ולא מבחינת האמונות והדעות המבוטאות בהן, בכדי ייחודן ייחוד לאומי, אך בשל ערכן השירתי ובשל שפתן שבה נוצרו.

הקושי שנתקלו בו מעריכיו סיבתו בראשוניותו. יוצא־דופן היה, פורץ גדר השירה העברית המקובלת, הורס מסגרתה ושובר הקו המסורתי שלה ונוטה לה קו לקו כלפי ארבע רוחות העולם הגדול וממשיך אליה שפע של תכנים חדשים ואמונות ודעות חדשות והרגשות ותגובות חדשות. ראשוניות זו שבילבלה ראשוני מעריכיו – סם־חיים נעשתה לשירתנו. תרבות – ובכללה השירה שבה היא מתבטאה ביטוי ממוצה ביותר – שניזונה מעצמה, ממקורות יסודותיה העצמיים, דינה כדין כל ברייה אורגאנית שניזונה מעצמה: סופה צימוק וניוון. זה כוחה של תרבותנו העברית שמעולם לא נסתייגה בפני השפעת־חוץ ולא הרחיקה יסודות זרים שהוכנסו לתוכה. כלי־עיכול בריא לתרבותנו, מכשיר מבליע ומטמיע – השפה העברית, בה עיכלה כל היסודות הזרים שהובלעו לתוכה ונעשו חלק מעצמותה, פרט לאלו שמעצם טבעם לא ניתנו לעיכול. יותר משפעלו שמרניה בשמירתם על עצמותה שתעמוד בעינה פעלו מרדניה בשמירתם על עצמותה שתהא ניזונה מן החוץ ותעמוד בבריאותה. מרדנותו של טשרניחובסקי פעלה להבראתה של השירה העברית הרבה יותר משפעלה שמרנותם של יתר המשוררים. איש־התרבות היה – בעצם איש־התרבויות – מתרבות עם ועם ינק, וכדבורה זו פלט יניקתו, מצורפה ומזוקקה, דבש מוזהב ומבושם, לתוך כוורת השירה העברית.

מבחינה זו – ואין בחינה אחרת להבחנת ערכי שירה – בחינת עומק תוכן וכובד משקל, חיוניות ונאמנות – לאומית היא שירתו. לאומי הוא טשרניחובסקי ב“לנוכח פסל אפולו” כב“ברוך ממגנצה” וב“הנאוה מדילסברג” כב“עולת רגל” וב“הכף השבורה” כב“ברית מילה”. זה כוחה של שירה אמיתית שעל אף זרותה ונכריותה היא נאצרת באוצר השירה הלאומית, וזה כוחה של השפה העברית ש“אז בהלוך דינירה” – הליכתה של אלילה עכו“מית זו נעשית מעין עברית בכוח ההליכה שב”אז בהלוך ירמיהו"!

זכה טשרניחובסקי לפתוח תקופה חדשה בשירה העברית ולקרוע בה חלונות כלפי העולם הגדול, ובזכות זו, זכות מיטב השיר שבשירתו וראשוניותה, תאצר באוצר שירתנו הלאומית – לאומית לפי פירושה המורחב שבו מתפרשת כל שירה לאומית – כנכס צאן ברזל.

תש"ד

א

נואם וסופר ועסקן ציבורי ש“ידו בכל” היה. גם בשירה ניסה כוחו. חיבה יתירה נודעה ממנו לשורות הקצובות והמדודות, והיה מאמן בהן ידיו לעתים, כנוח עליו הרוח, פורש היה לפרקים מרשות־הרבים השואנת, משוק־הצבוריות ההומה שבה, ונסגר ברשות־היחיד שלו, מתייחד עם בת־השיר ומתנה עמה אהבים.

מדרכי־המלך שכבש ופסע בהם בפסיעות בטוחות ודרוכות־עוז התפרש והשתרך שביל שירי צר שנמתח על פני “סנונית”, “רשפים”, “העולם” וכמה מן העתונים האידיים. אל שביל זה היה נוטה מדרך־המלך, אם בשעות של חשבון־עולם וחשבון־נפש ואם בשעות של רפיפות וכסיפות, פוסע בו בפסיעות הססניות וחשאיות, נוגעות ואינן נוגעות.

מה ערכם של נסיונות בשירה? היש בהם, כשהם לעצמם, הישג שירי, פחות או יותר, או אינם אלא הבטחה לעתיד שלא בא, שטר־חוב שלא נפרע? יהיו מה שיהיו, ואולם ברור שבעצם מהות אישיותו היה משורר בכוח שיצא אל הפועל בפועל ממש, כלומר במפעל ובמעשה, ומשורר־בפועל זה הכניס לאוצרנו הלאומי קובץ של שירי עלילה שהושרו במעלל ויש בהם ממיטב השיר ואמתו.

כי היה יסוד שירי מובלע בתרכובת אישיותו של גולדברג. אלו סגולות שמנו יודעי־חן במשורר: דמיון מרקיע שחקים, מחשבות שקויות דם לב, שאיפה אל אשר־לא־כאן, מתיחות נימי־נפש עד כדי הזדעזעותם מכל זיע קל, יגון צנוע, נובע מתוך הכרת צער־ההוויה, מתפעם ומתנהם כצליל־לוואי בכל צלילי נפשו, תמימות וגמישות, וכדומה – וסגולות אלו וכיוצא בהן היו טבועות בטבע ברייתו של גולדברג, והן שהכשירוהו “לשיר את שיר אדוני”.

ואת “שיר אדוני” שר. שירתו היתה שירה שבעל־פה שנרשמה לא בשורות של מילולים ריתמיים אך בשורות של מעללים בשטחי־הפעולה של הציונות והעבריות שהכניס בהם מריתמוס־נפשו העשיר.

וסגולות שיריות אלו שבהן נחנה אישיותו היו יותר מנותנות טעם לשבח ליתר סגולותיו, הן התרכבו והתמזגו עמהן, כל סגולה בסגולה שכנגדה: דמיון מרקיע שחקים עם חוש ריאלי, מחשבות שקויות דם לב עם הגיון צלול, שאיפה אל אשר־לא־כאן עם עמידה על קרקע המציאות, הזדעזעות נימי־נפש מכל זיע קל עם יציבות נפשית, יגון צנוע עם חדוות־חיים והומור עליז, תמימות עם פקחות, גמישות עם קשיות־עורף ותרכובת הארמונית זו הכשירתהו למנהיגות בשני שטחי־הפעולה של הציונות והעבריות, והיא שעמדה לו להחזיק מעמד על דוכן חיינו הציבוריים, בספירת הציונות מתחילה ואחר כך בספירת העבריות, עד סמוך לפטירתו. רבים היו המנהיגים שירדו או הורדו מעל דוכן זה, בייחוד בספירת הציונות, במשך שנים אלו שהיה עומד עליו, מנהיג הולך ומנהיג בא – והוא על דוכנו עומד, כוחו לא סר וליחו לא נס. ודבריו מאירים ושמחים תמיד, והוא המפעיל והמעשה, ורישומו ניכר בכל מפעל ומעשה שיש בהם משום בנין ארצנו ותרבותנו.

אמנם לא תמיד עמד על אותו דוכן בראש הכוהנים. יש שהורידוהו מעליו בידים גסות. ואולם לאחר שהורידוהו היו חוזרים ומעלים אותו עליו שוב – ופעמים אותן הידים שהורידוהו – שכן נפגם שיר הכוהנים בלעדיו, חסר נותן הטון ומנעים הזמירות. וגם בשעה שהיה מורד מעליו – מייחד היה לו דוכן לעצמו בתוך קהל ציוני, כי על כן מנהיג היה גם כשהוסר כתר המנהיגות מעל ראשו – מנהיג בעצם טבע ברייתו, ודוכנו בכל מקום שהוא. יסוד גולדברג הובלע בציונות האמריקאית. ועם כל הגילגולים והחילופים שעברו עליה – יסוד זה לא ניתן להתבטל או להטשטש.

ויסוד גולדברג הובלע גם בתנועה העברית האמריקאית. הוא היה מראשוני מוציאיה למרחב ממצרי התחום שנסתייגה בו מתחילה, בייסוד “אחיעבר” שהיה מראשי מייסדיה ודבּריה. אם יש הישגים לתנועה העברית באמריקה – וּודאי שישנם – חלק גדול מהם נזקף וצריך שיזקף על חשבונו, ואם יש בין המנהיגים הציונים שהורתם ולידתם באמריקה יחס חיובי לחינוך עברי ולספרות עברית והכרת העבריות כצפור־נפשה של הציונות – הוא אחד מגורמי־האב שלהם, שגריר התנועה העברית בממלכת הציונות היה – שגרירה ונושא דגלה ולוחם מלחמתה.

אכן לא תמיד היה גולדברג מעור אחד – סגולת הגמישות שבו עשאתו נוח להסתגל למצבים חדשים או ישנים שנשתנו, שנראית היתה לעין בלתי בוחנת כעין זיקיתיות נפשית – ואולם הסתגלות זו שנתפס לה תכסיסית היתה, מלבר ולא מלגו, מעולם לא יצאה לוויתור על אמונותיו ודעותיו היסודיות – כל עצמה של הסתגלות זו לא באה אלא לשם האחזת אמונותיו ודעותיו היסודיות וביצור עמדתן בתוך אותם המצבים החדשים או הישנים שנשתנו. עקלקלות ולא ישרות עברה דרך חייו, מן הטריטוריאליות שנתפס לה בימי נעוריו עד היחס החיובי שנקט כלפי רוסיה הסובייטית בסוף ימיו, סוטה פה ושם מן הקו הישר ונוטה לצדדים – ואולם אחד היה גולדברג העובר בה – גולדברג המנהיג בחסד, השואף לגדולות ונצורות, צמא המפעל הנועז והמעלל המעפיל, חולם חלום הגאולה השלימה ואוהב השפה העברית וספרותה באהבת־נעורים שכולה שלהבת־יה – גולדברג התנים לבכות ענות עמו והשר שיר שיבת שבותנו.

ב

אודה ולא אבוש כי, כשאני לעצמי, מחובב היה עלי ביותר גולדברג המשורר שבעל־פה, עם כל אותן חולשות של משורר שהיו כרוכות במעלותיו. גולדברג הפקח, המבדח, הדברן האמן, ההוגה דעות והתוכן תכניות – אותן כיבדתי והוקרתי, ואולם גולדברג התמים, הרגיש, המוריד דמעות, האמן הבוהימי, מפוזר הנפש – אותו אהבתי.

זכור לי נאומו ההיסטורי בוועידה הציונית בקליבלנד שבה נחתך גורלה של הציונות האמריקאית – נאום שבפאתוס הנבואי שבהרצאתו ובסאטירה החותכת כאיזמל שבו, בהגיוניותו החריפה והצלולה, והעיקר – באשו ובסערו, התרומם לגובה לא ישוער, והיה לגורם מכריע בהחלטתה של אותה וועידה ציונית לסלק את המנהיגות הבראנדיסית מן ההסתדרות הציונית. הקסימני אותו נאום כשם שהקסים את כל צירי אותה וועידה, לרבות אלו שנמנו על האגף הבראנדייסי, ולבי רוחש לנואמו רחשי הערצה בלי קץ. ואולם כשנראו דמעות בעיניו בשעה שהוכרז בפומבי על יציאת ההנהלה הציונית הבראנדייסית בדימוס, משעמדו למנין סמוך לאחר נאומו והובעה לה אי־אמון – שבע התרומם אז בעיני, ונפשי יצאה אליו – נתגלה לי אז בכל יפעת נפשו גולדברג המשורר שבעל־פה, והוא גולדברג האמיתי, הבלתי־מזוייף.

ייחדתי הדיבור על גולדברג שבעל־פה לא בכדי להפחית ערכו של גולדברג שבכתב. תרם גולדברג לספרותנו מאמרים פובליציסטיים הדנים בחיי־שעה ובחיי־עולם, ומסות, הערכות ורשימות, ויש בכמה מהם יסוד קיים שערכו לא הופחת בחליפת הזמנים ויש להם חלק לעולם הבא. גולדברג שבכתב ראוי להערכה מיוחדת, בוחנת ובוררת את היסודי והקבוע שבו, ואולם גם גולדברג שבכתב אינו אלא גולדברג שבעל־פה שנאמר בכתב, והוא, גולדברג שבעל־פה, המכריע שבו.

ג

קובץ־שירים נהדר הכניס אברהם גולדברג לתוך אוצרנו הלאומי, קובץ שכל שיר ושיר שבו הוא מפעל בחסד עליון, וכל פואימה שבה – עלילה ברוכת־יה בתחום הציונות והעבריות.

לא כל שיר שבכתב זוכה לנצחיות ולא כל שיר שבעל־פה אובד בחלל העולם, על שירים שבעל־פה שכאלו המליץ משוררנו הגדול:

“כְּשִירַת הַכּוכָבִים כֵּן יַעַמְדוּ, יִרְעֲדוּ לָנֶצַח בַּחֲלַל הָעולָם”.

תש"ו

(דברי נאום שבכתב שהוכן לרגל מתן תואר־הכבוד שניתן לי מטעם בית־המדרש לרבנים מיסודו של שכטר, ולא היתה לי שעת־כושר להרצותו בעל־פה)

רבותי וחברי המסיימים!

לא אליכם, רבותי, אכוון את דברי. מה אגדכם ולא ידעתם? מה חדשות ונצורות תשמעו מפי בן־כפר אשר הוא בגולה בקצוי הדרום על חוף המיסיסיפי, מרוחק מן המרכז היהודי ומנותק מדופק־החיים המתפעם בתוכו? לכם, רבותי, ארשת תודתי על זה – מתן־כבוד הוא לשירה העברית ולחינוך העברי באמריקה שהיתה לי הזכות הגדולה להיות אחד ממשמשיהם ונושא נסם. מודה אני לכם, רבותי, מקרב לבי על חסדכם זה שהמשכתם לי מניו־יורק הבירה לניו־אורלינס הנדחה, מחוף ההודסון הצלול לחוף המיסיסיפי הדלוח.

אליכם, חברי המסיימים, אכוון את דברי. בשם “חברי המסיימים” קראתי לכם, שכן גם אני נכלל כיום בכללכם, כלל המסיימים, גם אני מסיים שכמותכם, אלא שסיומכם אתם משמש לכם מעבר לבראשית חדשה, סיום המדרש ובראשית המעשה, מעשה רב של רב בישראל, שלשם משימה זו התכשרתם במוסד־תורה זה – צעירים אתם והחיים עדיין מלפניכם, שמשכם זה החלה מתרוממת אל חוג שמיכם! ואילו סיומי אני משמש לי סיום תקופת בראשית ומעבר לתקופת אחרית – החיים לאחרי ושמשי נוטה לערוב. אדבר אליכם כדבר חבר גדול במנין אל חבריו הקטנים ממנו במנין, ודברי יהיו מעטים, אצמצמם ואכוונם כלפי הבעת משאלת אחת: החזירו עטרת הרבנות ליושנה – לתפארת ולנצח ולהוד שביושנה!

דור דור ודורשיו ודור דור ורבניו, ולא ראי רבני דור אחד כראי רבני דור שני. אף־על־פי־כן, שלשלת אחת, שלשלת של זהב, מרתקת את כולם: המסורת הרבנית, במלוא הודה, זיוה והדרה. כמה מעלות טובות למסורת רבנית זו שאם אני אומר למנותן איני מספיק. אגיב על שתים מהן, שהן, לפי דעתי, שקולות כנגד כולן – שתים שהן בעצם אחת: תלמוד תורה, שמשמעו לימוד תורה והרבצת תורה.

רב בישראל – בכל דור ודור היה נאה מקיים מה שנאה דרש הלל: ודלא מוסיף יסף ודלא יליף קטלא חייב. לא עברו עליו יום ולילה שלא היה לן בעומקה של תורה, נושם אווירה, אוויר – נשמות, מתחמם כנגד אוּרה ומאיר נפשו באורה, מתבשם במורה ומתאצל באצילותה. חשובות היו בעיניו מצוות הכנסת כלה וביקור חולים והלווית המת וגמילות חסדים, ואולם תלמוד תורה נחשב לו כנגד כולם ועשה תורתו קבע ועיסוקו בצרכי ציבור עראי, שכן נתפרש לו התואר רב שהוכתר בו לא בהוראתו המסולפת: כוהן מתווך בין אדם למקום, אלא בהוראתו המקורית, והיא האמתית: מורה הוראה, נושא דגל התורה, מפרשה ומרחיבה.

וכשם שרב בישראל ראה חובה לעצמו לעשות אזנים לתורה כך ראה חובה לעצמו לכרות לה אזנים, להרביצה ברובע ישראל, להפיץ מעינותיה חוצה. מראשי מייסדי ישיבות ומקיימיהן היו רבנינו, נותנים דעתם ומוסרים נפשם שיתקיימו בנו חכמי ישראל. אפילו אותו רב שהיה גולה לעיירה קטנה שלא היתה מקום תורה היה מקהיל בה קהילות של בחורים ואברכים תופשי־תורה ובעלי־בתים סתם, לרבות בעלי מלאכה, וחוטבי העצים ושואבי המים שבהם, ומאגדם לשם קביעת עתים ללימוד בהדרכתו: דף גמרא, פרק משניות, עין יעקב, חיי אדם, וכדומה, ובגלותו לאותה עיירה שכינה גלתה עמו, שכן עשאה למקום תורה ששכינה שרויה בו. ידעו רבנינו שגדולתו של חייא הגדול היתה בזה שהרביץ תורה וגלה ללמד.

מסורת רבנית זו החזירו, חברי המסיימים, ליושנה. אל תהיו מחזיקים בנושנות רק מפני שהן נושנות – קליפות שאין בהן שוב בכדי שימור התוך – זריקה יפה להן. ואולם לא כל ישן מפני חדש תוציאו – יש ישן שברכה בו, כאותו יין ישן שהוא מזוקק ומצולל וטעמו וריחו השביחו מתוך יושנו.

הרבנות, באמריקה, בתוקף מסיבות הזמן ותנאי המקום, אולצה ליתן צוארה בעול עסקנות ציבורית ונעשית בעיקרה מכנסת כלות, מבקרת חולים, קוברת מתים וגבאית צדקה. חס לי מלזלזל בערכו של עיסוק בצרכי ציבור, ואולם חס לכם מלהעמיד רבנותכם על עסקנות ציבורית. זכרו מה שנמנו וגמרו חכמינו כי תלמוד קודם למעשה, אפילו לקבורת מתים, מצוה גדולה זו שהיא בגדר עשיית חסד של אמת בטבריה: “המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך ששלחו לטבריה לשם לימוד תורה בה, ואמרו לי כי הוא, בנו, גומל חסד של אמת בטבחה: “המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריה?” אומר לכם בלשונו של רבי מאיר: הוו ממעטים בעסק – בעיסוק בצרכי ציבור – ועסקו בתורה, בלימודה ובהרבצתה. קבעו עתים לתורה שלא ישתכח תלמודכם שנקנה לכם בדי עמל שנים רבות, לפי ש”דברי תורה קשים לקנותם ככלי־מילת ונוח לאבדם כ“כלי־פשתן” ו“הקב”ה בוכה בכל יום על מי שאפשר לו לעסוק ואינו עוסק בה". לימדו ולמדו, בערו בקהילותיכם נגע הבורוּת ועם־הארצות שפשה ביהודי אמריקה והוא קובע נפש היהדות האמריקאית.

ואל תתנוני למורה הלכה בפני רבותיכם אם ארחיב, מעבר לגבול שגבלו לו ראשונים, עצם מושג התורה. משתמש אני במלה בהוראתה המורחבה, שפירושה: תרבות ישראל, אותו זרם יצירה הנובע ומתגבר תוך כדי נביעתו ופורץ כל החתימות שניסו לחתמו בהן, ושבו לא יחול ההבדל בין קודש לחול – קודש בחול שבו. הרמב"ם, בן־גבירול, בן עזרא והלוי, וכיוצא בהם, ולהבדיל הבדל ערכי ויחסי, מאפו, סמולנסקין, יהודה ליב גורדון, מנדלי מוכר ספרים, אחד העם, ביאליק וטשרניחובסקי, וכדומה, ארזי לבנון אדירי ספרות ההשכלה וספרות התחיה, אלו ואלו דברי אלהים חיים ומפרשי רוח ישראל, קדושה בחילוניותם, שכן זרם ספרותי זה שהזרים יצירותיהם ונראה כעין זרם צדדי, נובע באפיקים מעבר לתעלות שחפרו ראשונים – מוצאו ממקור ישראל ותוצאותיו לנצח ישראל.

אסיים את דברי בדברי משל ממשלי המגיד מדובנא:

מעשה בסוחר באבנים טובות ששלח משרתו להביא מאיזה מקום שהוא מזוודה מלאה אבנים טובות שהשאירה שם. עמד אותו סוחר וצפה בחלון בקוצר רוח, ממתין למשרתו שבושש לשוב. ראהו לבסוף מרחוק כשהוא מתנהל בכבדות, עמוס מזוודתו, וגונח ומזיע מתחת כובד משאה. מיד ספק כפיו: וי לי! אסון קרני! גנבים גנבו האבנים הטובות ומילאו את המזוודה חלוקי אבנים פשוטות שהחליפון בהן, לפי שאין גונחים ואין מזיעים כשנושאים אבנים טובות!

יהודי אמריקה שוחחים תחת משא היהדות, גונחים ומזיעים, לא מפני שהוחלפו האבנים הטובות שבה באבנים פשוטות, אלא מפני שנתכסו אבק ועובש והועם זוהרן, ונדמה להם, לנושאיהן, כאבנים פשוטות. זאת תעודתכם, חברי המסיימים, למרק ולצחצח אבנים טובות אלו, להשיב להן ברקן וזהרן, ותושב ליהודי אמריקה הכרת ערכן ולא יהיו שוחחים תחת משאם, גונחים ומזיעים, אך נושאים אותן, זקופי קומה, בגילה וברינה: אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו!

תש"ט

א

יש קונה עולמו בשעה אחת ויש – במפעל אחד.

השעה והמפעל שבהם קנה ריבולוב ז"ל עולמו – שעה שמשתרעת על גבי שטח־זמן של יותר משלושים שנה, ומפעל שמסתעף לארבעה אבות, על תולדותיהם ותולדות־תולדותיהם, בתוך רשות התנועה העברית והספרות העברית, והם: עסקנות, עתונאות, ביקורת ועריכה, וכולן כיוון אחד ומגמה אחת להן: בנין בית־חיינו העברי, שראה בחורבנו במקום רוב מנינו ובניינו של עמנו מעבר לים, בתפוצת ישראל באמריקה, שאליה התמלט ובתוכה בנה בית־חייו הוא.

משבא לאמריקה נתן צווארו בעול הציבור העברי והעמיד עצמו לשירותו. ציבור עברי זה מצומצם היה, נתון בשפל, אין קולו הולך והשפעתו על החיים היהודיים באמריקה אין רישומה ניכר, והוא עמל להגדילו ולהרחיבו, לגדלו ולרוממו, להשמיע קולו ברבים, להמשיך שפע השפעתו מעבר לחוגו הצר שבו נסתייג ולהזרים זרם עבריותו דרך צינורות וצינורי־צינורות לתוך היהדות האמריקאית, להשקות ולהפרות בו קרקע־הטרשים שבו הכתה שורש ונידונה ליובש ולעובש. עוסק היה בצרכי ציבור זה באמונה – ובאמנות. עסקן אמן היה, בשל צירוף מבורך של כמה מעלות וסגולות שניחן בהן: שפע מוגדש של מרץ ויזמה, שאיפה לגדולות ונצורות מתוך העפלה נועזה, אידיאליות ומעשיות, תקיפות וגמישות, כשרון פעולה והפעלה, כוח דיבור – כושר נאימה לוקחת לבבות – וכוח דבּרוּת – כושר מנהיגות יודעת לילך עם וכנגד הרוחות, וכיוצא בהם, והם שעמדו לו שיעמיד עצמו בראש מחנה העברים, והוא שעמד לו, למחנה העברים, שישגה חיל ויצא מן המיצר למרחב. וכריבולוב שבעל־פה, בתחום הציבוריות העברית, ריבולוב שבכתב, בתחום הספרות העברית, במקצוע העתונאות שהתגדר בו. איש החיים ואיש הספר היה. שתי רשויות אלו של החיים והספרות – שתיהן שהן אחת לגבו, יונקות זו מזו ומיניקות זו את זו, והוא יוצא ונכנס בשתיהן, מכניס מן החזון והלך־הנפש ורוממות־הרוח של הספר לתוך החיים ואת הדופק והריתמוס והתסיסה של החיים לתוך הספר, ועסקנותו ועתונאותו מתרוות זו מזו. וגם בתחום זה, תחום הספרות העברית, צירוף מבורך של כמה מעלות וסגולות שניחן בהן עשאו לעתונאי אמן: הסתכלות שתצפיתה מקיפה שדה־ראייה נרחב, מרחיקה ראות מערכות תופעות ובנות־תופעות בעולם הכללי והיהודי, בגילוייהן הגשמיים והרוחניים בספירות החברה והמדינה, הספרות והתרבות, וקרני־מישוש מעמיקות חדור לתוך נבכי הנסתרות שבנגלותיהן, להבחין במתרחש בתוכן, ועירנות חושית מהירת תפיסה ותגובה לקליטת זעזועיהן הסמויים מן העין. תופעות אלו, בגילוייהן ובעילומיהן, הוא מעביר דרך פריזמה נפשית של הגיון צלול והשקפת־עולם מוארה באור חזון ודן עליהן, דנן לחובה ולזכות, מגלה מקומות־תורפה וחושף מאורות גנוזים שולל ומחייב, סותר ובונה. מאמריו הראשיים ב“הדואר” שבהם הגיב על כל המתהווה והמתרחש בחיי עמנו בתפוצות העולם ובתפוצות אמריקה ובארץ יעודנו – שלושים שנה של היסטוריה יהודית גלומות בהם, תקופה של מאורעות אפוקליפטיים, של הריגות וטביחות, סתירות ועקירות, הפיכת קערות על פיהן, הזדעזעות יסודות־שתיה ושינויי ערכי־יסוד, ייסורי חורבן וחבלי בנין – פרקים וראשי פרקים הם בהיסטוריה זו, בהתהוותה, שבהם נתפסו נפתוליה וחבליה, פירפוריה ופרכוסיה, כשלונותיה ונצחונותיה, והרבה יסתייע בהם ההיסטוריון שלעתיד לבוא.

ועוד מקצוע בתחום הספרות העברית שבו התגדר ובו ראה עצם יעודו, וגם בו כוחו גדול: הביקורת. לא מעור אחד היא הביקורת, כמה וכמה פנים לה, סוגי אסכולות שונות שנציגיהן התגדרו בה וכל אחד מהם עיצב בה קלסתר וטבע מטבע של אסכולתו. נתפס המנוח לסוג הביקורת שהיא בעיקרה ביקורת פרשנית, ופרשנותה לא דרדקאית – יצירה בה. מבקר פרשן היה, מסביר היצירה המבוקרת, מנהירה מלגו, מתוך־תוכה, מגלה סתומותיה ומפענח צפוניה, מחשיף, אורותיה הגנוזים וצלליה שבהם היא משתרה ב“איתכסיא”, חודר לעומק המושג שבה, תופס צפור־נפשה ומאחיז בה חוט נפשו, והוא משמש לו קו מורה דרך בפלטין שלה, נאחז בו ונכנס ויוצא על ידו בפתחיו, עם שהוא חורז דרך אגב על אותו חוט הגיגים ורחשים, תפיסת־חיים ותפיסת־עולם משלו. נקט המנוח סוג ביקורת פרשנית זה לא משום שלא מצא ידיו ביתר סוגי הביקורת – יש במסותיו הביקורתיות מסות שהן יצירות אסתיטיות, פרקי הגות ושירה שבהם היצירה המבוקרת נעשית לו כמין חומר ליצירתו הוא, אלא שגרמו לזה חוסר פנאי ושלוות נפש וצלילות דעת וריכוז מחשבה הדרושים ליתר סוגי הביקורת שהיה מודר מהם, ויותר מזה – אהבתו והערצתו לכל יצירה שבספרותנו העברית וליוצרה, והוא רואה חובה לעצמו – חובה מאהבה – לעשות לה אזנים ונפשות, ומבקר בחסד זה נעשה למבקר במידת־חסד שהוא מטה כלפי מידת־דין, מבליט מעלות ויתרונות ומבליע בנעימה פגימות וליקויים כדי להאהיב הספרות העברית על הקורא העברי.

וגולת־הכותרת שבמפעלו בתחום התרבות העברית – מפעל “הדואר”. במפעל זה היה בבחינת בורא ויוצר כאחד. היה בייסודו של “הדואר” מעין בריאת יש מאין: בשעת משבר ושפל בספרותנו נוסד, לאחר חורבנם של “התורן” ו“העברי” והנסיון להוצאת יומון עברי שלא הצליח, ונתרשלו ידיהם של הסופרים העברים ולא האמינו באפשרות־קיום של כלי־מבטא עברי באמריקה. הוא צר צורתו מתחילת ברייתו והיה שב ומחדש צורתו מפקידה לפקידה, לא די לו בצורה נאה זו שבה עיצבו והוא מחליפה מעת לעת בצורה נאה ממנה ושוקד על צורתו שחידשה לשכללה ולשפרה, לטבעה במטבע חדש ולגוונה בגיוון חדש שיש בהם משום התחדשות והתרעננות.

עורך אמן היה, עריכתו בטוב טעם ודעת, בקפדנות ובהקפדה יתירה גם על פכים קטנים, מזרים חיים חדשים לתוכו ומרעננו תדיר, מושך סופרים חדשים לתוכו ומרעננו תדיר, מושך סופרים חדשים לרשותו וממריץ סופרים, חדשים גם ישנים, ליצירה שאינה פוסקת, וה“דואר” נעשה לשבועון העברי היחיד והמיוחד שבתפוצות ישראל, כבד משקל ועתיר תוכן, שקולו נשמע בעולם תרבותנו העברית, והשפעתו יוצאת מתפוצת ישראל באמריקה ומתפשטת בכל העולם. שבועון זה חיי שעה וחיי עולם כרוכים בו: כמה וכמה ספרים עברים שיצאו ועתידים לצאת ראו אור ונתקפלו ברובם בגליונותיו בשלוש עשרות שנות קיומו, ותולדות הספרות העברית החדשה באמריקה משולבות בתולדות “הדואר”, ממנו ינקה וניזונה והוא שהמריצה ליצירה. מייסדו ועורכו של “הדואר” היה – ומקיימו, מקיימו מעוני, בשתי הוראותיה של מלה זו, גם בשנים כתיקונן, שנות גאות ושפע ליהודי אמריקה, על אחת כמה וכמה בשנות שפל ומשברים, והוא מבזבז חלק־הארי מזמנו ומכוחו וממרצו להנהלתו, שעיקרה חיפוש מקורות הכנסה לכלכלתו לאפשר קיומו. דרכו ביותר משלושים שנות קיומו של “הדואר” היא דרך העינויים שעבר בו ושהוליכו דרך מדורי־גיהינום – ולבסוף בדרך כל הארץ.

עם סתימת הגולל על המנוח נסתם הגולל על תקופה מסויימה בחיינו העבריים ובספרותנו העברית באמריקה. מעורה היה בתקופה זו בכל שרשי הוויתו ומשולב בכל נימי נפשו. בה חי ופעל והפעיל, יצר והמריץ ליצירה, והיה מראשי מעצבי דמותה ומתכני רוחה. נסתיימה תקופה זו – והתקופה הבאה אחריה – כה מצערה ראשיתה המפציעה מתוך ערפלי־העתידות, ואחריתה – מי ישורנה!

ב

ביקרתי את המנוח, כדרכי מימים ימימה, בסוף יולי שעבר, במארבלהד שעל חוף הים בסביבת בוסטון, בקייטנה שהיה מתארח בה. מיושבים היינו על גבי אכסדרתה של אותה קייטנה הצופה פני הים ומשוחחים בדברים העומדים ברומו של עולמנו היהודי וספרותנו העברית ונפנים מהם לדברים אישיים, אינטימיים, שיש בהם משום השחת לב ללב. היום יום בהיר, שפוע תכלת וזהב, מתנת שמים ושמש בעין יפה, ומרקעת תכלת הים המתרקעת עד לאפסי האופק שרויה בזהרורית זהובה שנוגה־נגדה נאצל על פניו החולניים והחיוורים ומשרה עליהם עין הילה שנסוכים בה זיו הים וזיו השמש וזיו נפשו – אותו אור אנושי שהיה מתקרן מתוך נפשו כל אימת שהיה מצוי במסיבת בני־ביתו, וממוזג בו אותו אור־מסתורין שמתקרן מנפש ידוע חולי. מספר הוא לי על מאמריו שכתב ועומד בכתיבתם על לקסינגטון וקונקורד ובריכת וואלדן של תורו וסיילם עיר תעתועי הכשפים, והמסה הארוכה על אמרסון, ומתאונן כי בניו־יורק אי־אפשר לעבוד עבודה פוריה ביותר, שכן עניני ההנהלה והמנהיגות של “הדואר” וההסתדרות העברית וה“ברית” בולעים כל ימיו, לרבות לילותיו. זקוק הוא למנוחה, מנוחת הגוף והנפש, כדי שיוכל להיפנות ולהתמכר לדברי יצירה שיש בהם משום השארת־הנפש. משעמדתי להיפרד ממנו נזרקה מתוך פי אמרת־פטורים – מאליה, שלא בכוונת מכוון נזרקה: “אל תמהר, ריבולוב, ליפטר ממנו ולצאת בדרך כל הארץ – צורך לנו בך עוד – אין מי שימלא את מקומך!”

ושנינו מתחייכים בחיוך מעלים הרגשת־אימה אינטואיטיבית מתרחשת לפני ולפנים בלב, ושנינו עינינו מתדמעות – ניבא הלב וידע מה ניבא ־ ־ ־

תשי"ד

(הרצאה שהרציתי לפני אוגדת הסופרים בירושלים ובתל־אביב)

א

קטונתי מכל הכבוד והיקר שהשפעתם עלי במידה גדושה ומכל דברי השבח והתהילה שהשמעתם עלי — איני רואה עצמי כדאי והגון להם. אף־על־פי־כן, מקבל אני אותם ברחשי תודה — מקבל וזוקף אותם על חשבון השירה העברית באמריקה — היא ודאי כדאית והגונה להם. חלוצית היא השירה העברית באמריקה, ויחד עם ייסורי החלוציות נטלה ייסורי גרות – לא במהרה ולא בנקל עלתה בידה להתערות ולהתאזרח בשירה העברית העולמית, הרבה נפתולים נפתלה עד שניתנה לה זכות כניסה וזכות אזרח בתוכה. ולפי צערה ראויה היא לקצר שכר — קצת הכרה והוקרה. לפי צערה — ולפי תרומתה — מצערה תרומתה שתרמה לשירה העברית העולמית — אך ברכה בה, ברכה מטוב אמריקה.

תודתי לכם על הכבוד והיקר ודברי השבח והתהילה שחלקתם לי ושאני רואה את עצמי שליח־מצוה להעבירם לחברי הסופרים העברים באמריקה, ותודה כפולה ומכופלת לכם על מסיבה זו שערכתם לכבודי שעל ידיה נתגלגלה לי הזכות להיפגש פנים אל פנים ולהידבר פה אל פה עם חברים יקרים, חכמים וסופרים, שאני מעריצם מאז ושמימיהם שתיתי בברכת־הנהנין — מסיבה זו יש בה יותר מאחד בששים מטעם העולם הבא למשורר עברי בגלות אמריקה.

בשירי “חזון מלילה”, שתוכנו שיחה בדברים שהם מכבשונו של עולם ושבה משוחחים חמשה אמנים — אחד מהם, משורר עברי באמריקה, מטיח כלפי גורלו דברים אלו:

"מְשׁוֹרֵר עִבְרִי אָנִי, הַיְדַעְתֶּם

מַה מְנָת מְשׁוֹרֵר עִבְרִי? הָעֵר נֶבֶל

נְתוּק מֵיתָרִים וּכְסוּי עֹבֶשׁ דּוֹרִים

וְצָרֹר חָזוןֹ, מַשָּׂא וּתְפלִָּה

בָּם נִצְרְרוּ דַם לֵב וְדֶמַע נֶפֶשׁ

בִּצְּלִילִים, שׁוֹט יתְשׁוֹטְטוּ כְרוּחוֹת

בְּעוֹלַם־תֹּהוּ, אוֹבְדִים וְנִדָּחִים

בְּאֶפֶס לֵב וְנֶפֶש בָּם יֵאָסְפוּ" —

לא דברי מליצה סתם הם, הפלגה בדמיון, אך דברים כהוויתם, בחינת מיטב השיר אמיתו — מבשרי חזיתי זאת.

וולט וויטמן אמר:

יפה אמר מה שאמר: זקוק משורר גדול לקהל גדול — גדול לא רק בחכמה אך גם במנין. קהל קטן אינו עשוי שיקים מקרבו משורר גדול. מה טיב קהלו של משורר עברי באמריקה? קטן ומצומצם קהל קוראי עברית באמריקה, ואלו מהם שנתפסו לקריאת דברים שבשירה — קומץ זעום ונער יכתבם. ומשורר עברי שמקים מקרבו קהל קטן ומצומצם זה — יצור עלוב הוא שנידון לחבלי בדידות ועריריות, וצלילי שירו שבו הוא צורר חזונו, משאו ותפילתו, ספוגים דם לבו ודמע נפשו, צלילים יתומים הם, מרחפים כרוחות בעולם־התוהו. מבדידות ועריריות אלו שנטל משורר עברי באמריקה נטלתי תשעה קבים. גולה אני זה כשלושים ושמונה שנה בקצה נוף דרומי נדח באמריקה — יפה נוף אך ללא נוף עברי, נוף שופע שפע של זוהר — אך באפס ניצוץ עברי. נוף־גזרה לי נוף זה, ולא אחת, בשבתי בו על האבניים, אני שואל את עצמי שאלתו של יל"ג: למי אני עמל? ושפתי דובבות שורותיו הנוגות:

"מַה יִשְׁעִי, מַה חֶפְצִי וּמְגַמַּת פָּנַי

וּלְמִי אֲנִי עָמֵל מִבְחַר כָּל שָׁנַי

וּמְחַסֵּר נַפְשִׁי מִטּוֹבָה וְנַחַת?

הוֹי, שִׁבָּלִים בּוֹדְדוֹת מִי יֵדַע אַיָּמוֹ?

מִי יִשָּׂא רֹאשָׁם, יִמְנֶה מִסְפָּר לָמוֹ?

אֶחַד בָּעִיר הֵם, שְׁנַיִם בִּמְדִינָה!"

אותה שעה רואה אני את עצמי כאותו אסיר שנדון לבדלות מבדדת כשהוא מדבר לעצמו — גם אני כמותו משורר לעצמי.

אם אמרתי, איפוא, כי יש לי במסיבה זו יותר מאחד מששים מטעם העולם הבא — לא הפרזתי על מידת הערכתה. ברכתי, ברכת חבר גולה, לכם, חברי על מסיבה זו שיש בה לגבי משום חיזוק ידים רפות ואימוץ רוח כהה ונכאה. קופסת־שימורים הבאתי אתי שבה אצרור ואגנוז האחווה והרעות והחמימות הלבבית והקירבה הנפשית שהיא שופעת לי בשפע מבורך: אקחנה עמי בשובי לגולה וממנה אהיה ניזון, קמעה קמעה, בשארית ימי חיי על אדמות.

ב

משהתחלתי מתכונן לנסיעתי ארצה מעין אכסטזה דתית וסערת חדווה עילאית משתררת עלי, ויחד עמן חרדה ממלאה נפשי — ואין בחרדה זו משום אימת המאורעות המתרגשים ובאים על ארצנו, שסכנת סיבוב שני צפויה מהם. משל למה הדבר דומה: לעשיר ששמורה לו בבית־גנזיו תיבה מלאה אבנים טובות, יקרות לו מכל יקר, ומזמן לזמן הוא זן עיניו ומהנה נפשו בזיון הנאצל. לימים ירד מנכסיו, והוא אנוס למכור או למשכן, אחת אחת, אבנים טובות אלו להחיות את נפשו. נתרוקנה לבסוף תיבתו ורק אבן טובה יחידה, והיא הטובה שבאבנים הטובות שמכר ומישכן, שרדה בה. והנה הוא ניגש, בעטיה של דלותו, לתיבתו, פותחה ומושיט יד מרתתת להוציאה מתוכה, למכרה או למשכנה, וחרדה ממלאה את נפשו: מה ישאר לו לאחר שיבזבז אבן־טובה שרידה־יחידה זו? לעשיר זה דמיתי. חלומות טובים היו שמורים לי בבית־גנזי־נפשי — וכולם ביזבזתי בימי חיי הבלי. חלום אחד — האחרון והטוב שבהם — נשאר לי לפליטה: חלום תקומת ישראל במדינת ישראל, והנה אני ניגש ומוציאו להמירו בפתרון — וידי מרתתת וחרדה ממלאה נפשי: יודע אני מן הנסיון עד כמה נופלים פתרונים מחלומות, במציאותם האפורה בעולם העשייה שהורדו לתוכו מעולם האצילות, בפרוטרוט פרוטותיהם שבהן הוחלפו דינרי־הזהב שלהם — ומה ישאר כשאבזבז חלום אחרון זה? והנה באתי לארץ והמרתי אחרון חלומי בפתרון — והפתרון עולה ביקרת ערכו על החלום, ועשיר, הרבה יותר משבאתי לכאן, אשוב. רואה אני את עמנו, לאחר כאלפיים שנות גלות ותלישות מן האדמה, נאחז מחדש בארץ מכורתו ובונה חרבותיה — ואני מברך: ברוך מציב גבול אלמנה! רואה אני בתקומתו המדינית של ישראל בארצו ובראשית קיבוץ גלויות, והן מעשי נסים, נסים מופלאים שלא ייאמנו כי יסופרו וכסיפורי־אגדה יישמעו לדורות הבאים — ומברך: ברוך שעשה נסים לאבותינו ולנו במקום הזה! רואה אני בהתרקמותה של תרבות עברית מחודשת, ומתבשרת לי מתוכה בשורת זרם־יצירה אדיר שעתיד שיתבקע ויתפרץ מאדמת ישראל, שנסתפגו ונתרכזו בתוכה חזיונות, חלומות, משאות־נפש, כיסופים, תפילות ודמעות של מאות דורות, ותרבות ישראל זו העתידה להתחדש על אדמת ישראל, משרישה בתוכה וניזונה ממקורותיה — רוח־הקודש תהא שרויה גם על חילוניותה — רוח־הקודש שרתה בחלקו של בנימין, שכל השבטים נולדו בחוץ־לארץ ובנימין בארץ ישראל. וזרם יצירתי־תרבותי זה, מאמין אני באמונה שלימה שעתיד הוא להשקות ולהפרות אדמת־הטרשים של היהדות בתפוצות הגולה, ויתקיים מה שאמרו חכמינו: עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות. רואה אני גם מעשה־נסים זה ומברך שוב ברכת תחית המתים. רואה אני מתוך אבק בנין ארצנו תפארת החיים החדשים שבהם באים לידי מיזוג שלם היהודי והאדם, היהדות והאנושות, נוצרת מעמל וסבל המטהרים את הגוף ומצרפים את הנפש, מקידוש חיי אדם על אדמות והידור צלם־אלהים הטבוע בו, מחבלי משיח וכיסופי גאולה שלימה — והרי היא בעיני פרוש חדש על התנ"ך ששמו “תפארת ישראל” — פירוש שמאירו באור חדש ונותנו לנו מתן חדש מנוקה מן השיבושים ששובשו בו, מדעת ושלא מדעת, ושוב אני מברך: ברוך עוטר ישראל בתפארה.

דרשו דורשי רשומות: ארץ ישראל ארץ קשה היא. כשמבקש אדם לעלות לארץ ישראל, ובהיותו בדרך, ואין הוא יודע אם כבר הגיע לגבול ארץ ישראל או שעדיין הוא בחוץ־לארץ — יתכופף וינסה להרים אבן מן האדמה. אם קלה היא — המקום שהוא דורך עליו עדיין חוץ־לארץ, ואם קשה — סימן שהגיע לארץ ישראל. לא הוצרכתי להתכופף להרים אבן מן האדמה ולהבחין מתוך קשיותה כי כבר הגעתי לארץ ישראל — מתוך נגיעה פסיעתית הרגשתי בקשיותן של אבניה. והרגשה זו יוצאת להרגשת־מכורה מופלאה שאדם מישראל מודר הנאה ממנה בגלות — מוּצקוּת ויציבות בקשיותה של ארצנו, מדריכה היא את הנפש עוז והרגל — מדרך־מבטחים בצעדים מאוששים. ברכה בארצנו “אשר אבניה ברזל”, ונצטרפה לה ברכת “אשר בוניה ברזל”, לפי דרשת חז"ל — וברזל בברזל יחד, ברזל הבנים וברזל הבונים יתקינו לעמנו על אדמת מכורתו בנין עדי־עד.

ג

מגלות ישראל אשר באמריקה באתי — גלות שמחייביה מכנים אותה בשם “תפוצה”, והיא מהווה בימינו הקיבוץ היהודי היותר גדול בעולם, גדול במנין וגם בבנין, מבחינת יציבותה, של עמדתו הכלכלית וכובד־משקלו הפוליטי. מה יהא בסופה של גלות אמריקה זו? התעצור כוח להחזיק מעמד שלא תסתחף בזרמי־הטמיעה שהיא מותקפה ומוגרפה מהם מכל עבר? העתידה גם היא לתרום תרומה של ערכים רוחניים־תרבותיים כשם שתרמו בשעתן יתר הגלויות, החל מגלות בבל וכלה בגלות רוסיה? לאלהים פתרונים! מדרש נעלם הוא שרבים הדורשים בו, דורשים ומפרשים על פי פרד“ס — ואולם אין דבריהם אלא דברי נבואה! תופעה מיוחדת במינה היא שאין לעמוד עליה ולהסיק מסקנות מתוך לימוד גזירה־שווה מיתר הגלויות ההיסטוריות שלנו. אין ההיסטוריה חוזרת על עצמה, וחזירותיה הן תדיר במחזור חדש, בממדים חדשים ובצירוף גורמי־פעולה, חיוביים ושליליים, חדשים. לא ראי גלות זו כראי יתר הגלויות ההיסטוריות שלנו, שכן אותן חומות־המגן שהוקמו וגם הקימו בעצמן סביבותיהן ונתבצרו בהן, ואותם תחומי־שימורים שנתחמו ותחמו בעצמן להן ונסתגרו ונסתרגו בתוכם ושמרו על ייחודן — בטלים ומבוטלים בגלות זו, והקיבוץ היהודי שבה, בכל גודלו ויציבותו, מהווה מועט מפורז כלפי כוחות־טמיעה הרסניים המסתערים עליו. אין אני רוצה להתנבא על גלות זו מה צפוי לה באחרית הימים ומה צפוי ממנה לכלל ישראל — לא נביא ולא בן נביא אנוכי. ואולם רוצה אני להגיב על דברי הקטיגוריה שמטיחים כלפי גלות זו בארצנו: מפני מה אין יהודי אמריקה נחלצים ומצטרפים לבוני ארץ ישראל ומכונני מדינת ישראל, בפועל ממש, מתוך עקירה מארץ גלותה והנחה בארץ מכורתם? וקיטרוג קשה ביותר כלפי הציונים שבהם: מפני מה אינם נאה מקיימים מה שהיו נאה דורשים? צודקים דברי קטיגוריה אלו כשהם לעצמם, אך ניתן להשיב עליהם בדברי סניגוריה מדברי חז”ל שדרשו על הפסוק: “היא ישבה בגויים לא מצאה לה מנוח” — "אילו מצאו מנוח לא היו חוזרים. ברכבת “מצאו מנוח” ולו מנוח מדומה — שיוצאת למעין קללה מעכבת. אף־על־פי־כן אל תהא קלה בעיניכם יהדות אמריקה בתפקידה הגורלי־ההיסטורי שהוטל עליה ומילאתהו בנאמנות ובמסירות־נפש. עצם תקומתה ועלייתה הוא אחד הפלאים שיש בו מכבשונו של נצח ישראל. זכורים לי דבריו של המנוח דוליצקי שהשמיע על יהודי אמריקה ושהרציתים בספרי “אלה תולדות אדם”:

“עשוקים ורצוצים ומדולדלים, באו לאמריקה, רובם רועי־רוח, בעלי פרנסות אווריריות ומשבאו לכאן מצאו את עצמם גרים גרורים בארץ נכריה, נכריה בלשונה ובאורח־חייה, בכלכלתה ובתרבות. נפתולי אלהים נפתלו עם כל מיני מכשולים ומעצורים, נפתלו בכוח לא־אנוש, בתוקף חפץ־חיים איתן, מורשת דורות, ויכלו להם וכבשו לעצמם עמדה יציבה. בקטנות החלו, במשלחי־יד זעירים ואווריריים, ובגדולות כילו, בבתי־מסחר, תעשיות, מלאכות, ופרופסיות. רבו הליקויים שביישוב זה, אך תעודת־כבוד הוא לעמנו ועדות לנצח חיותו שלא ישקר. כיבוש חומרי זה על־כרחו שיגרור כיבוש רוחני. במקום שיש רבבות אלפי ישראל עתידה השכינה שתשרה עליהם.”

אצבע אלהים היא שהטתה ברוב־רובו זרם ההגירה של יהודי אירופה לאמריקה. ויד ההשגחה שהיתה בפלא התערותם והתבצרותם בתוכה. למחיה שלחם אלהים לפני אחיהם הנתונים בצרה ובשביה, בעוני ומרודים. גדולה עזרתם שהחישו לאחיהם האומללים נגועי מלחמת העולם הראשונה ופליטי ההרג והאבדן שהמיטה עליהם השואה ההיטלרית במלחמת־העולם השניה. עזרה זו יצאה מגדר פילאנטרופיה גרידא — עזרת אחים היתה, אחים מצירים בצרת אחיהם וכואבים כאבם.

וגדולה זכותם גם בתרומות־הכסף שתרמו לארץ ישראל, וחלק להם — ולא בכמות מבוטלה — בבנין הארץ ובייסודם וביסוסם של מוסדותיה לפני תקומת מדינת ישראל, והרבה יותר באלו שלאחריה שהתרחבו עד כדי ממדים ענקיים. וחלק גדול להם, בהשפעתם ופעולתם הפוליטיות, בעצם ייסוד מדינת ישראל — ההיסטוריון שלעתיד־לבוא יעריך כמו, מתוך צפייה רטרוספקטיבית, חלקם זה, ולפיהו יעריך תעודת־הכבוד שהם ראויים לה. גם עזרה זו עילה לה לא פילאנטרופיה גרידא, יסודה בחיבת ארץ ישראל ובהרגשה אינטואיטיבית, הכרתית ותת־הכרתית, ש“אמר הקדוש ברוך הוא שלא יבוא לירושלים של מעלה עד שיבוא לירושלים של מטה”, ושאותו “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמים” אין לו עמידה ואחיזה יציבה אלא באדמת ישראל. ירושלים של מעלה שיסודה בירושלים של מטה וסולם מגיע השמים שעמידתו על אדמת ישראל הם המניעים הנפשיים, באתגליא ובאיתכסיא, הממריצים פעולותיהם לשם בנין הארץ וביצורה של מדינת־ישראל. עד כמה שיערערו תורתו, תורת המרכז וההיקף, של אחד העם — בנוגע ליהודי אמריקה חותמה אמת: ארץ ישראל, כמות שהיא, נעשית למרכז שופע חיוניות ליהודי אמריקה, והיא נקבעת והולכת במרכז חייהם הרוחניים, הדתיים והתרבותיים, והיא עתידה להעשות לצומת־הגידים וצפור־הנפש שבהם.

ד

לא כולו חייב הוא הציבור היהודי באמריקה — יש לו זכויות שקולות כנגד חובותיו, וזכויות לא מצערות גם לציבור המצומצם שבתוך ציבור עתיר אוכלוסים זה: ציבור הסופרים העברים באמריקה. יצרנו דבר־מה בתוך גלות אמריקה, ומה שיצרנו נוצר מתוך חבלים כפולים ומכופלים. לאחינו, הסופרים העברים שבארצנו, חבלי יצירה שמתן שכרם בצידם: בתוך עמם הם יושבים, דבריהם נקראים, נערכים, מעוררים תגובה ונעשים לבסוף לגורמי־חיים פועלים ומפעילים, ועתים — לדפוס מעצב טופס וטובע מטבע לחיי ישראל בארצו — והלא על זאת יתפלל כל תופש עט! ואילו אנו — לנו חבלי יצירה שבצידה חבלי בדלות ובדידות. גרים גרורים אנו, מוקפים נכר אמריקאי ונכר יהודי, נאבקים על נפשנו בתוך בית־הבליעה הגדול של התרבות האמריקאית וההווי האמריקאי שגדול כוח עיכולם וטימועם, ומתייסרים בייסורי אדישות והתנכרות מצד עמנו שבתוכו אנו יושבים. שרים אנו שיר ד' על אדמת נכר, ושירנו אובד בתוך חלל נכר — תוקעים אנו לתוך הדוּת! אכן קטנות פעלנו, אם נעריך פעולתנו לפי אמת־המידה שבה נערכת פעולתם של סופרי ישראל, אף־על־פי־כן, אל תבוזו לקטנות אלו, יש בהן, ביחס לגורמים ולתנאים השליליים שאנו נתונים בהם, כדי החזקת המרובה.

מה טיבה של יהדות אמריקה לפני כיובל שנים? יהדות שבעיקרה: בורות, גסות, טימטום הלב, ואטימות הנפש. דתיות שמרנית שנתרוקנה מתוכנה התורני ונידונה להתאבנות חנוטית. רחוב יהודי מופקר, נטול מסרת והווי יהודיים. “גינוסיזם” מתכחש לעמנו, משליך אחרי גוו קניניו הדתיים והתרבותיים המקודשים ומשליך עליהם שיקוצים. משכיליות בטלנית, חוני־מעגלית, קופאה על שמריה שניטלה מהם תסיסותם ונתכסו בירוקה עבושה. ובתוך סביבה זו, אוכלת כל גרעין של יצירה, נטל עלינו לפעול וליצור. ואולם, סוף סוף, השגנו דבר־מה. הזזנו עגלת היהדות שהיתה טבועה בבוץ עד למעלה מאופניה. דרך ארוכה עברנו מן המלמד הרוכל הבור שהיה חוזר על הפתחים בבוקר ושקו תחת בית־שחיו ומשמיע על קניית סמרטוטים, ולאחר הצהרים — עם סידורו וחוטרו ללמד לילדי ישורון תורת ישראל עומדת על שלוש קופי"ן: קידוש, קדושה, וקדיש, עד בתי־הספר המתוקנים והישיבות הקטנות והגדולות ובתי־מדרש למורים שזכו להעמיד תלמידים, ולו במתי־מעט, יודעי עברית ונותנים צווארם בעולה של הציונות והעבריות, ומנובלת של ספרות עברית משכילית, מסוגרת בתחום צר של בטלנות, עד הספרות העברית המחודשת שזכתה לכניסה לתוך אוצר ספרות ישראל. לא קלה היתה דרך ארוכה זו. הרבה לבטים נתלבטנו ובהרבה אבני־נגף נתקלנו בה — ולא במישרים עברנוה — רבו בה הסטיות בהדורים ובמעקשים. קנה נעצנו בתוך הים היהודי האמריקאי הנגרש וגורש רפש וטיט והעלה שרטון ועליו בנינו מקדש־מעט — אל יהא קל בעיניכם בשל מיעוט־דמותו — אכן יש אלהים במקדש־מעט זה!

ה

אסכם את דברי שנגעתי בהם בבעית גלות ישראל באמריקה לשם הסקת מסקנה שיש בה משום “קום ועשה”.

הקיבוץ היהודי באמריקה נתון בסכנת טמיעה הצפויה לו, מועט מובלע בתוך רוב לא־יהודי, מפורז כלפי כוחות־טמיעה שהוא מפגיע בו, ביודעים ובלא יודעים, ופגיעתם רעה: חתירה הם חותרים תחתיו. דברי־הקיטרוג שמטיחים כלפיו ודברי־הנבואה שמשמיעים עליו, מהם מתנבאים כליה נחרצה, מנת חלקן של יתר הגלויות, ומהם מתנבאים התבצרות בתוך מסגרת דתית־תרבותית וקיום של תפוצה בפני עצמה שיש בה משום ייחוד דתי־לאומי, אינם אלא דברי סרק, ורוח ישאם, אם המדרש שבהם לא יצא למעשה.

תפקיד היסטורי גדול מוטל עלינו: כיבוש גלות ישראל באמריקה ששימשה ומשמשת עורף לחזית ישראל בארצו והפיכתה לקולוניה לאומת ישראל המתערה במדינת־ישראל שיחסי־גומלין ביניהן והן זנות זו את זו וניזונות זו מזו, היתוכם של מטבע ישראל בארצו ומטבע ישראל שבאמריקה ויציקתם בדפוס לשם טביעת מטבע אחד — ולא זקן וזקנה מכאן ובחור ובתולה מכאן כאותם מוניטין שיצאו לאברהם אבינו, אך מטבע ששתי צורותיו משני צדדיו מתקלסתרות ומתאפיינות זו בזו. יש תלות הדדית בין שני חלקי ישראל אלו. יהדות אמריקה מנותקה ומנוזרה ממפעל הבנין והיצירה בארץ ישראל שבו מתגשם חזון הגאולה, רוח־אפה וצפור־נפשה של כנסת ישראל באלפי שנות גלותה, נידונה ליובש ולצימוק ולניוון, וזקוקה גם יהדות ישראל ליהדות אמריקה. זקוקה היא לא רק לסיועה בייסודם וביסוסם והחזקתם של מפעלי הבנין שלה, בממדיהם הענקיים, ולהשפעתה ופעולותיה הפוליטיות, אך גם לרחבות האוכלוסית ולמרחביה האופקית שבה, לעלייתם של בני־עלייה שבה ולו מועטים מתחילה, בחינת שאר ישוב, שיביאו אליה מטוב אמריקה, מגודל המושג ועוצם המשיג שבה, בטכניקה ובמדע ובספרות, מישרותה ופשטותה ומעשיותה. זקוקה היא גם לזרם היצירתי של יהדות אמריקה בתחום הרוח. זרם יצירתי זה שראשיתו מצער אפשר להגדילו ולהאדירו על ידי הטיתו של אותו כוח חיוני של נצח ישראל שפעל פעולתו בתחום החומר לאפיקי הרוח, וכשיוזרם לתוך אפיקי הזרם היצירתי של ישראל בארצו — ברכה יזרים לתוכו, תוספת של שפיעות ורעננות.

עלינו לחבר את הגוף היהודי שבגלות אמריקה ללב היהודי שבארץ ישראל על ידי ריפוי של גוף זה ממחלת הסתיידות־הגידים שלקה בה, שיהא זרם דם חיוני נובע מן הגוף ללב לשם תוספת הזנה וחיזוק, ומן הלב, משוקה בחמצן שופע חיות, אל הגוף, להחלימו ולהבריאו.

מבחינה זו כיבוש גלות ישראל באמריקה הוא מצוה גדולה ככיבוש ארץ ישראל, שכן יש בכיבושה של זו בכדי הגברה והמרצה וחיסון וייצוב לכיבושה של זו.

ו

אסיים בדברי־פרידה אחדים. לבי דווי כי עלי לשוב לאדמת נכר. חייל זקן אנוכי שעמד זה כחמישים שנה במערכת ישראל באמריקה, וכנראה נטל עלי גורלי לנפול באותה מערכה גלותית. מי יתן ויכולתי לשבת ביניכם שבת אח בין אחים וליהנות מזיו שכינת היצירה העברית שנתגלה במלוא זהירותו ובהיקותו בארצנו! ואולם כלום גדול אני ממשה רבנו? די לי כי זכיתי לראות את ארצנו פעמיים בעיני בשר. דמות ארץ ישראל שראיתי אחתום בתוך נפשי, דמות ארץ ישראל של מעלה — ובה דמותכם אתם, חברי אנשי־מעלה, ויתמשך לי מהן, בשארית ימי חיי הקצובים, שפע קודש שופע הוד וזיו נאצלים.

אפרד מכם בדברי השיר שבהם נפרדתי מארצנו לפני עשרים ושתים שנה:

"מִי יִתֵּן וְטָוִיתִי חוּטֵי חַיֵּי

בִּטְוִי חַיֵּיכֶם אַתֶּם, טְוִי־קֹדֶשׁ

בִּקְדוּשַׁת סֵבֶל תִּטְווּ אֶת מַסַּכְתּוֹ —

אֲהָהּ, כִּי נִקְלוּ, נִקְלוּ חוּטֵי חַיַּי,

לֹא עֹז, לֹא תֹאַר וְלֹא הָדָר לָמוֹ,

כְּקּוּרֵי שְׁמָמִית, שְׁחוֹרִים וַעֲבֵשִׁים,

בְּפִנַּת טַחַב וַאֲפֵלָה נִתְלוּ,

בָּם נֶאֶחְזוּ, כְּפִגְרֵי זְבוּבִים שְׁחוּפִים,

חֲלוֹמוֹת מֵתִים מִשֶׁכְּבָר הַיָּמִים,

לְמִגַּע קֶרֶן אוֹר וּמַשַב רוּחַ

יִתְמֹוגְּגוּ וְאֵינָם.

אַךְ אַחַת אֶשְאֲלָה: בְּמוֹ מַסֶּכֶת

טְוִי קָדְשְכֶם בְּאַחַת מִשְבְּצוֹתֶיהָ,

רְסִיס מִדִּמְעַת עֵינַי לוּ יְשֻׁבַּץ

וְנָגַּהּ בָּהּ בְּעַנְוַת חֵן, וְהִרְעִיף

אֶת זֹךְ יְגוֹנִי נִצְרַר בּוֹ וְהִרְעִיד

חֶרְדָּתִי וּבִרְכָתִי לָכֶם, אַחַי.

תשט"ז

(שדור בקול ישראל)

ביקרתי את הארץ לפני עשרים ושתים שנה, ושוב זכיתי לבקרה. רשמי מביקורי הראשון הבעתי במחזור שירים שכתבתי ושנכנסו לקובץ שירי “במעלות ובמורדות” בשם “מסע ומשא”, ואילו רשמי מביקור זה עדיין תוססים ומפעפעים בי טרם באו לידי הצטללות והתגבשות.

בדרך כלל ניתן לי לומר: בביקורי הראשון הרגשתי בחבלי הלידה של בנין הארץ שהיה מכוון כלפי ייסוד מדינת ישראל, אף על פי שהמטרה הסופית לא נתפרשה בשמה, מחשש עין־הרע, ועכשיו אני מרגיש בחבלי גידולה של מדינת ישראל, וחבלי גידול הרבה יותר קשים וממושכים מחבלי לידה. ואולם בטוחני שכשם שעברנו בשלום תקופת חבלי הלידה שנסתיימו בלידה צלחה כך נעבור בשלום תקופת חבלי הגידול שיסתיימו בטיפוחה וריבויה של מדינת ישראל שתהיה למופת לכל מדינות העולם ושתזריח האור האלוהי־הנבואי, אור חזון גאולת האדם, לכל עמי הארץ.

עברתי על כמה וכמה מקומות שלפני עשרים ושתים שנה היו שממה, ערום ועריה, ועכשיו הם מיושבים, והירק הרענן המצהיר שבהם מרנין לב ומשובב נפש. משה רבנו הוציא מים חיים מסלע, ובוני ארצנו הוציאו חיים חדשים ורעננים מסלעים — וגם זה נס גדול. עם מלומדי נסים אנחנו, ועצם תקומת מדינת ישראל הוא נס מופלא שאין דוגמתו גם בהיסטוריה האנושית. ואני תפילה ותקוה שמדינת ישראל תשגשג ותעלה מעלה מעלה. נוסף לתחמושת המוחשית שביד תוקח שבה מזויינים חיילינו גבורי ישראל: רגש הבטחון המופלא שהתחלתי מרגיש שהוא מידבק גם בי, מן הרגע שדרכו רגלי על אדמת ישראל, ואמונה בנצח ישראל, בשתי הוראותיה של מלה זו, נצח אלהי ישראל ונצח עם ישראל. נשק זה לא ישקר, וכל כלי יוצר עליו לא יצלח!

תשט"ז

א

כמה מעלות טובות לשירתו של שניאור שמייחדות ומאפיינות עצמותה וחותמות בה חותם של גדלות, וראשונות להן — אוניברסליות ואיתנות.

אוניברסלית שירתו, חובקת זרועות וחותרת, אדירת מעוף, אל אופקי אין־סוף. נתפסת היא לנושאים עולמיים ומוטיבים נצחיים שבהם מיטשטשים גבולי עמים וארצות ונמחקים תחומי תרבויות לאומיות. תחום שירתו — מלוא־עולם ומלוא־אדם, על הנגלות והנסתרות שבהם ועל המאבקים הגלויים והסמויים שבמערכותיהם.

מלחמת יסוד במערכות עולם, תיגרות איתנים מתנגשים ומתגוששים מתוך התמרדות תמידית מששת ימי בראשית: חוקיות מרתקת בשלשלת של סיבות ומסובבים והיוליות מתמרדת וחורגת ממסגרותיה; גורליות רותמת בעול ומשעבדת, ותשוקה לפריקת עול והפקעת שיעבודה; צורה כובשת, מייחדת, קובעת טיפוס ואופי, ומצמצמת בכיבושה, וחומר מתפרץ ממכבשה וכבשונה בשאיפתו להתפשטות והתכללות; חתירה להתהוות מתחדשת בגילגולי־הוויה מחודשים, והריסה אל חדלון סופי. ומלחמת יצרים במערכות אדם, נפתולי אלהים בין אהבה ושנאה, רחמים ואכזריות, אמונה וכפירה, אוות בנין ותאוות סתירה, אלהות ושטניות.

כאלו וכיוצא באלו, מאבקים קוסמיים במערכות עולם ואדם, עילה הם לסתירות וניגודים קוטביים, הרכבות והפרדות, משיכות ודחיפות, העפלות ונפילות, השלמות והתגרויות, שנתרכבו ונשתזרו בתוך עצם מהותה של הבריאה העולמית, על כל השתלשלות גילומיה למן הדומם עד המדבר. סתירות וניגודים אלו — אספקלריה וזכוכית־יקוד להם שירתו של שניאור, משקפתם היא מתוכה בשיקוף צורבני, קרון בקרינה להוטת גוונים.

נצטרפו לסתירות וניגודים אלו שבתחום עולם ותחום אדם סתירות וניגודים שבעצם תכונתו האישית “כל שבן־אדם עני ברוחו כן תגבר העקביות שבו” — נאום שניאור ב“מאמרים ושיחות ספרותיות”, ואמיתותו של מאמר זה מבשרו חזה: הפכים יסודיים מעורים באישיותו. מצד זה: אירוטיקה לוהטת בלהט מאדם כלהטם של “פרגים” בעונת ליבלובם, סאטירה נושכת נשיכת שועל ועוקצת עקיצת עקרב, הזדעמות חזיזית, קריעת לבושים וצעיפים של אילוסיות ועירוי עריית מציאות בכיעורה וניוולה, ושלילת אמונות ודעות שנקבעו קבע של הווי — ומצד זה: אהבה רכה וענוגה שיש בה מעדינותן וצניעותן של “מרגניות” מידת־רחמים ממתיקה מידת־דין, הומר נובע מטוב־לב מסוגר בשריה נוקשה, והבנה אנושית, ראייה לפני ולפנים מתוך תחושת חמלה כבושה, שהוא רואה כמין חולשה, אך נתפס לה לעתים וידה בו על העליונה, והמית־כיסופים עצבה־ערבה, חיוך מתוך חשבון מתמצה ב“אף־על־פי־כן” וחיבוב ערכי מורשה בונים אב לארחות־חיים.

אספקלריה וזכוכית־יקוד שירתו גם לסתירות וניגודים אלו שבעצם תכונתו, והיא משקפתם ומקרינתם מתוכה יחד עם הסתירות והניגודים שבתחום־עולם ותחום־אדם.

ב

ריבוי־צדדיות זה שבאישיותו שנתגלם בשירתו מגוונה בססגוניות מופלאה. כל צד שבה — צד שכנגד בצידו, והם מכריעים זה את זה ומוכרעים הכרעה שיש בה משום עיון המאזן השירי.

זה לעומת זה בשירתו: מזמור שיר לחדלון ב“משא דממה” ו“אחרון” — ומזמור שיר ב“הרים” לישות העילאית האלוהית שכולה הוד וזיו והדר. הימנון ל“פראות חפשיה של תקופת מדבריות ויערים ובת־חוה ערומה ושזופה מבקשת את דודה בהרים” — והימנון ל“שבת מלכתא”, מטרונית זו שכולה צניעות ותום וקדושה. הטיית עמודי ישעיה ומיכה ב“והיה באחרית” ועירעור אכזרי מתוך סארקאזם נוקב ויורד עד התהום חזונם הנשגב של “וכתתו חרבותם לאתים וגר זאב עם כבש” — והישענות על אותם עמודי־הנביאים בתוך עולם מתמוטט ב“ימי הביניים מתקרבים” וצפייה נבואית, חזות קשה, ראיית השואה המתרגשת לבוא לעולם בעטייה של תרבות גויית מתנוונת שעקרה מתוכה את הבלמים המוסריים־הנביאיים והפכה למפלצת. לכו נרננה ב“לוחות גנוזים” ל“בעלות” ב“חטאת נעורים”, ל“חג השעטנז”, “סוכות בנות”, “מות התמוז” ו“המולך”, וכל אותה אליליות כנענית קדמונית — ולכו נרננה ל“ווילנה”, ל“סבתו הגדולה” מתוך נהייה נפשית למסורתיות התורנית והאצילית והמאור הגנוז שבה, תפילה ב“שעת רפיון” לאביו לכסותו בטליתו ולעטפו בעטיפה של קדושה ולהשרות עליו מברכת כוהנים, והתבשמות בריחות הקדושה המסתורית ב“חקל תפוחין”. פאתוס בוער וסוער בכמה וכמה מפואימותיו ושיריו — ושלווה נפשית מתוך הרחבת־הדעת וברכת־הנהנין: “ברוך שככה לו בעולמו” אגב הסתכלות בניר נאה ב“משיפרחו פרחי החלמון” ו“בירח בול” וליריקה מתנגנת מתוך פריטה על נימים עדינים, דקות מן הדקות, ב“ערבות בוכיות” ובכמה מ“פרקי יער”. צדדים אלו וכיוצא בהם, צד — ושוברו צד־שכנגד, בצידו, וכולם יחד ממוזגים ומותאמים במכלול שירתו של שניאור בהארמוניה שניתנה לתפסה ולעמוד עליה בסקירה מעל שיא־מצפה מתוך צפייה מוגבהה ומורחקה משדה־הראייה, הארמוניה שיש בה מקצת מאותה הארמוניה עליונה נאצלה שבה ממוזגים ומותאמים, בחשבון עליון, חיצויים ופילוגים ומבלטים ומשקיעים יוצאי־דופן שבבריאה.

ג

אוניברסלית היא שירתו, אף־על־פי־כן, לא לבד שאין באוניברסליותה משום מיעוט דמותה העברית, אלא שיש בה משום החזרת עטרת השירה העברית ליושנה, לקדמוניותה.

אוניברסלית היא שירת התנ"ך במיטב גילוייה, בחלקיה שבה העפילה עלות אל תועפות שיא גאונה. אף־על־פי־כן, שירה עברית סגולית היא, לפי שצורתה העברית מייחדת ייחוד עברי את תוכנה האוניברסלי וטופסת בה טופסה העברי.

לורד ביירון כתב “נגינות עבריות”, שירים עבריים מפאת תוכנן, וביאליק כתב “משירי החורף”, “יהי חלקי עמכם”, “הבריכה” ו“אחד אחד ואין רואה”, שמפאת תוכנם הם שירים כלליים. אף־על־פי־כן שפת השירים מכריעה, ו“נגינות עבריות” הן עצם מעצמה ובשר מבשרה של השירה האנגלית, ושיריו הכלליים של ביאליק הם מן השבח והעלייה של השירה העברית. עצם הניבים והבטויים: “צץ בן־לילה כמטה אהרן”, “מנחה טהורה בכלי טהור”. “יהי חלקי עמכם”, “שירי הימן וידותון וחכמת כלכל ודרדע”, “מצפים לגילוי שכינה או לגילוי אליהן”, “ואחלל במו ידי ראש נזרי”, “חלומותי מושלכים תחת אחד השיחים”, וכדומה, עם צלילי־הלוואי והרקע התרבותי שבהם, טובעים בשירים כלליים אלו טבע עברי עצמותי.

כיוצא באילו שירי שניאור האוניברסליים. אוניברסליים הם מפאת תוכנם, אך שפתם העברית, אף־על־פי שלא תמיד סגנונה מעור אחד כסגנונו של ביאליק, וחסרה היא המוּצקוּת שבסגנונו של טשרניחובסקי, שאובה היא ממקורות ישראל תרבותיים, והיא שצרה להם קלסתר עברי, וקלסתרם זה מייחדם ייחוד עברי.

ותיתי לו לשניאור שבשירתו האוניברסלית נלווה לאריות שבחבורת המשוררים העברים, ביאליק וטשרניחובסקי, להרחיב גבוליה של השירה העברית, לחלצה ממצרי התחום שנחתם לה מתוך הסתגרות והסתייגות בגיטואיות גלותית, ולהוציאה למרחביה, לעולמיות המקראית, לקדמוניות מכורתה שבה עוצבה וקנתה עולמה.

ד

ונוסף ליסוד האוניברסליות יסוד איתנות בשירתו.

מתחילת הופעתו על בימת השירה העברית ראה בו ביאליק, מתוך מה שהוא, מה שהוא עתיד להיות בהתבגרותו, ופסק עליו פסוקו: “שמשון צעיר שגדלו בן־לילה שבע מחלפותיו”. לא שגה ביאליק ברואה.

מעין גבורה שמשונית בשניאור, גבורה שיש בה מכוח שסיעת אריות והסעת שערים ומזוזות ובריחים וניתוק אסורים, לרבות מעין נהייה שמשונית לחיק דלילות. גבורה — ופראות שמשונית: השתסות והתגרות מלחמה מתוך השתערות עלומים והתגעשות אונים בדיצת התמודדות וחדוות התעזזות — שמח הוא אלי גיל שבעצם הקרב שהוא שקול לו כנגד גיל הנצחון.

ברעבתנות שמשונית מתנפל הוא על נושאיו שארב להם ונתן עין בהם, כארי זה שמתנפל ממארבו על טרפו, מתאחז ומתנעץ בהם ומוצצם להנאתו, ומציצותיו מתוך מיצוי־המידות, מיצוי אחר מיצוי, עד תוכי־תוכם, ללא שיור תמצית כל שהיא, כאותן גרוגרות של רבי צדוק.

כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, לא כל שכן משורר גדול. יצר גדול בשניאור — יצר־יצריים: יצר קליטה ויצר פליטה. קולט הוא מתוך חושניות נהנתנית שפע של מראי־מראות, קולי־קולות וריחי־ריחות, על שלל צבעיהם והדיהם וניחוחיהם, וכבולעו כך פולטו — פולטם ביצירות שבהן כובשו וגובשו, מגוונים בגווני נפשו, מנוגנים בניגונה ומבושמים במורה, ופליטתם בבירוץ־מידות, בגודש של בזבזנות — גודש שפעמים יצא שכרו בהפסדו והיה לו לרועץ, משנתפס בו למין “אמירה של שירה” שלא נסחטה מתוכה הפרוזאיות, והשתפכותה לתוך אפיקים רחבים מקלישתה.

ה

ניתנה שירתו של שניאור להסתכם בסיכום ממצה בדברים אלו ששמם בפי הנביא:

אָנֹכִי אֶת נִשְׁמַת־הַיֹּפִי הַגְּדוֹלָה

הַתּוֹעָה וּבוֹכָה וְאֵין מַאֲזִין לְקוֹלָהּ

אֶרְקֹם בְשִּׁירַת נְצָּרִים כַּבִּירָה

וְאוֹסִיף עָלֶיהָ מִדָמִי וּמֹחִי

וְנַפֵּץ בִּפְנֵי כָל הָעוֹלָם הַשִּׁירָה —

עַז פָנִים אָנֹכִי!

רקם שניאור בשירתו את נשמת־היופי הגדולה והוסיף עליה מדמו ומוחו. רקם — וממשיך עדיין ברקמתה, צולל, כאותו “דולה פנינים” שלו, למצולתה וחושף בה גוונים וצלילים חדשים ומוסיף עליה מדמו ומוחו ומנפץ בפני העולם שירתו בעזות פנים שאינה אלא ארשת לעוז נפש שבו.

משורר שהזקין — אם אינו אומר הבל־הבלים בפירוש — מתרמזת אימרה זו בדברי זמר שהוא אומרם, ואילו שניאור — אין בדברי זמר שהוא אומרם אפילו הד קלוש מאותה אימרת הבל־הבלים. עמדו בו בצעירותו ורעננותו עד זקנה ושיבה. נכנס הוא לשיבה — ועדיין לא נתחלף לו “כליל הוורדים” של ילדות ב“כליל הקוצים של זקנה” לפי גירסת חז"ל. כוחו לא סר וליחו לא נס, ושניאור בן ע' כבן כ' הוא למרץ יצירה, שכן אותה “אש עליונה”, שלפי דבריו בער בה מאז “הוצת בחץ הברק שגזל מאשפת העננים”. עדיין בוער הוא בה. אש סנה היא לו: בוער בה ואינו אוכל, והיא שופעת לתוך שירתו עלומי־עולמים.

יהי רצון שיוסיף לבעור באש עליונה זו ויתמיד בצעירותו ורעננותו לאורך ימים!

תשי"ז

(במלאת שבעים שנה לדניאל פרסקי)

א

“עבד לעברית אנוכי עד נצח” – נאחז דניאל פרסקי בפסוקו של יל"ג ופסקו על עצמו, והיה בו, בפסוק זה, משום סימונה וסימולה של משימת־קודש שנטלה לעצמו ותיווי דרך חיים ישרה שברר לו על פיה. לא נתקררה דעתו עד שעמד ורשם פסוק זה באותיות מודפסות ומאירות עינים בראש גליונותיו־אגרותיו, רישום של גושפנקה וסיסמה. לידע, להיוודע ולהודיע התעבדותו לעברית, בחינת אהבתי את אדונתי!

לא יצא פסוקו זה מידי פשוטו: עבד, פשוטו כמשמעו, היה לעברית כל ימי חייו. מנוער במינסק עד שיבה בניו־יורק העביד לה את עצמו, מתוך השתעבדות גמורה, במלוא תאוות לבו ומחשבותיו חושיו וכוחותיו – כולם משועבדים לה, ללא שיור כל־שהוא.

שיעבוד זה שפעמים אדם משתעבד בו לאיזה אידיאל שיש בו משום תיקון עולם או תיקון אדם, או לאיזו אידיאה שנשתלשלה וירדה מעולם האצילות לעולם העשייה, וכיוצא באלו דברים נאצלים העומדים ברומו של עולם – שתי מדרגות לו: שיעבוד מרצון ושיעבוד מאהבה. שיעבוד מרצון כיצד? הוא, המשתעבד, כפה על עצמו שיעבודו מתוך שיקול דעת וחישוב חשבון נפש שבהם העריך ערכו של אותו דבר נאצל שנתן דעתו עליו והסיק חובת שעיבוד לו. מידה ואינה מידה היא, שכן רצונו של אדם מותנה מהשקפת־עולם שהחזיק בה ועשאה נקודת־יקוד בחייו, והשקפת־עולם עלולה להשתנות, ומשנשתנתה – בטל רצון ובטל שיעבוד. למעלה מזה שיעבוד מאהבה: קשור הוא בקשרים נפשיים סמויים מן העין לאותו דבר נאצל שהוא משתעבד לו, וחובת שיעבודו לא הוסקה מתוך שיקול דעת וחשבון, אלא מתוך נטית לב ואהבת נפש, אהבה שאינה תלויה בדבר ואינה בטלה עולמית, ואין לך מידה גדולה מזו.

עבדותו של דניאל פרסקי לעברית היא עבדות מאהבה. יתירה מזו: האצילות שבנושא אהבתו כאילו מתמחשת לו. אין עבריותו שקשר עמה אהבה עצם רוחני מופשט שלית תפיסה בו – דומה שמתממשת ומסתמלת היא לו בדמות אהובה אסטראלית – מתלבשת במין גוף עילאי – כעין מטרונית היא לו, מטרונית שהוא מתנה עמה אהבים וממעט עצמו לפניה. ניתן להמליץ עליו, באופן השתעבדותו לעברית, מה שהמלצתי באחד משירי על משורר, באופן השתעבדותו לבת־שירתו: כופף ראשו ונפשו לרוממותה ומשרת במשמרתה, חוטב עציה ושואב מימיה וטוחן טחון ריחיה, מרחץ רגליה ומצחצח נעליה ונושא שובל שמלת־משייה לאחוריה ומתימר בכבודה, משחה גבו ומדריכה עליו בעלותה לרום מרכבת־כבודה ורץ לפניה, מכריז ואומר: אברך! הבו גודל לנסיכה בת־קדם, בתולת בת־עבר ירום הודה! מייחל למוצא שפתיה, ומשאלתה, גם כי תקשה שאול, ישקוד למלא בלי המרות פיה. תרצנו בעת רצון – ויקוד וישתחוה לה אפיים ארצה. תחוננו – ועפר רגליה ינשק כי משכתהו חסד.

ב

מחלוצי העברים היה באמריקה וזכה להיות בה ממניחי היסוד לתקופה חדשה של פעילות עברית יצירתית רחבת היקף פורצת מן המיצר שכלאוה בו ראשוני העברים המשכילים, ויוצאת למרחב, מתייצבת על דרך־המלך ומתחילה מפסעת לקראת אותם אופקי־חזון ואפיקי־יצירה חדשים שנגלו עליה מעבר לים, מקום מכורתה וטיפוחה וריבויה.

תחילתה של תקופה חדשה זו נעוצה במפנה שחל בתנועה העברית, בתקופתה השמרנית הראשונה, עם התייסדותה של אגודת “אחיעבר” והוא, דניאל פרסקי, ראש וראשון למחוללי מפנה זה, שכן הוא מראשי מייסדיה ומדבריה של אותה אגודת “אחיעבר”. עמדתי על מפנה זה במאמרי “ראשיתה של תקופה” שפירסמתי ב“מאזנים”, ויורשה לי להביא בזה מובאה ממנו, אותו קטע שבו ייחדתי את הדיבור על דניאל פרסקי, לשם שלימות הערכתה של פעילותו החלוצית:

"סמוך לביאתו (של ראובן בריינין) לאמריקה נוסדה בניו־יורק על ידי המנוח אברהם גולדברג, וייבדל לחיים דניאל פרסקי, אגודת “אחיעבר” שנעשית ליורשתן של אגודת “מפיצי שפת עבר” ואגודת “עבריה” שקדמו לה ונתגלגלו בה בגילגול חדש במחזור של תקופה חדשה.

“צימצמה אגודת “אחיעבר” מתחילת היווסדה את יעודה וכיוונה וריכזה את פעולתה בהפצת הספרות העברית באמריקה והתמכרה למשימה זו במרץ, בהתלהבות ובנאמנות, ודניאל פרסקי, נאמן בית־העברים, הוא הרוח החיה באופניה, מניעם תדיר. ויותר משהוא מעשה בה אחרים מעשה הוא את עצמו, גורס: נאה מקיים קודם לנאה דורש. למין יששכר נושא ספרים נעשה. לא די לו בהמנית מאות מנויים על “הפועל הצעיר”, “מולדת”, “החינוך” ו”השילוח" – רואה חובה הוא לעצמו גם להכניס את הספר העברי לתוך בתי עברים וציונים. חדר מעונו נהפך למעין מחסן שבו אוצר בלום של ספרים וחוברות וקונטרסים ועתונים, מגובבים בצפיפות עד כדי דחיקת רגליו של דיירו. פעם בפעם הוא מפריש מהם מלאי ונושאו לאסיפות וכינוסים של אגודת “אחיעבר” ושאר אגודות, ציוניות ולאומיות, חוברות וקונטרסים תחובים בשופי בכיסי בגדיו וספרים נשואים תחת בית־שחיו, מחזר בהם אחר לקוחות, משדלם בדברים לוקחי־לב, ועתים באמרי מוסר חודרי נפש, להזדקק לסחורה משובחה זו שהוא נעשה למשבירה. נתבעים הלקוחות ונענים לו, מי לרצונו ומי בעל־כרחו, ואם אין ידם משגת להוציא בבת־אחת הדמים שהוא פוסק על סחורתו הוא נותנה להם בהקפה".

עם ביאתו של ראובן בריינין לאמריקה נתנה דעתה אגודת “אחיעבר” להתחיל במפעל ספרותי יצירתי – ופרסקי מראשי יוזמיו ומבצעיו – היינו: להוציא קובץ שירים בעריכתו של בריינין שבו יכונסו ראשוני נצני השירה העברית באמריקה. קובץ זה, על פי הצעת פרסקי ניקב שמו “סנונית” והקדמה בראשו בשם “דברים אחדים מאת המו”ל", ודברים אחדים אלו – דברי פרסקי מובלעים בתוכם ויש בהם בכדי תיכנון תכנית והכוונת כיוון לעבודה ספרותית־יצירתית, והם מתומצתים בשורות אלו:

“בקטנות הננו מתחילים, אבל לא נאמר די בזה. ומי יודע אם סוף סוף לא יעלה בידנו לקבץ את כל הכוחות הספרותיים העברים שביניהם נמצא מספר של כשרונות מעולים, החיים בארצנו, ובכוחות מסודרים נצליח לבנות במה ספרותית זו, שכל חובב שפתנו ומעריץ התחיה בארץ זו, נושא אליה את לבו זה כמה”.

נתאמתו דברי פרסקי שהובלעו בהקדמה זו. בקטנות – בהוצאת ה“סנונית”, חוברת צנומה וקלושה שרובה דברי בוסר – החלה ראשיתה של תקופה חדשה זו ועלתה בשיר המעלות שב“סנונית” מעלייה לעלייה ומשיא לשיא. מן ה“סנונית” אל “התורן” החדשי, ו“לוחות אחיעבר”, ומהם אל “התורן” השבועי וה“עברי”, מהם ליומון עברי, וממנו ל“הדואר” השבועי עם “ספרי השנה” ו“ספרי הדואר”.

כחמישים שנה נמשכה תקופה פוריה זו ותרמה לספרותנו כמה וכמה ספרי מחקר ומסה ושירה שזכו לכניסה לקיום באוצר ספרותנו. תקופה ברוכה זו – הוא, דניאל פרסקי, מראשוני וחשובי יוצריה, פועל ונפעל בה, ופעילותו יוצאת מעסקנות עברית לכתיבה עברית: מאמרים, מסות ופיליטונים במדור התחתון שייחד לעצמו ב“הדואר” ושנעשה למעין חלק מעצמותו. גליון ה“דואר” חדש שיוצא ומתקבל – חזקה על פרסקי שידבר בו אל קוראיו “כדבר איש אל רעהו”, וכמה מחסידיו ומעריציו פותחים בו, בפרסקי, קריאתם בגליון “הדואר”.

ג

פרסקי ה“עבד לעברית” נערך כראוי וקנה לו שם – עצם השם “פרסקי” נעשה כעין שם סמלי המסמל תופעה מיוחדת במינה שנקבעים לה יחסי חיבה והערצה, גם כשהן מובלעות לעתים בנעימה של התלוצצות. ואילו פרסקי הסופר עדיין לא זכה להערכה ממצה שאין בה לא גדישת סאה ולא מחיקת סאה. דומה: עבריותו היא שהיתה בעוכרי ספרותיותו. פרסקי העברי מאפיל על פרסקי הסופר. עבריותו מבצבצת מתוך יצירותיו הספרותיות ופעמים נותנת בהן טעם לפגם. נתפס הוא לחידושי־לשון וחידודי־לשון וצירופי־לשון, מהם שנתחדשו בבית־מדרשו הוא ומהם – בבית־מדרשם של אחרים, והוא להוט אחריהם ומזדרז להכניסם לתוך דברים־שבכתב שלו, במישרים ובעקיפים ובעקיפי־עקיפים, ומתקבל הרושם שכל עיקרה של אותה פיסקה שהכניסם לתוכה לא נכתבה לכתחילה אלא לשם שיבוצם בתוך מסגרתה.

זאת ועוד אחרת: היתה בעוכריו גם שפיעתו היתירה, שפיעות שיותר משנביעתה בו היא טבעית, בחינת “יפוצו מעינותיך חוצה”, הוא אונסה על עצמו מתוך סחיטת עצמותו. תאווה לו להנצחת שמו. וניתן לדורשי רשומות לדרוש בתאווה זו מדרש פסיכיאנאליטי: עילה לה רווקותו, תשוקה תת־הכרתית להנצחת שמו בכדי “להציב לו בחייו מצבת, כי אמר אין לו בן בעבור הזכיר שמו”, שלא ישתכח זכרו בחייו וגם כשילך בדרך כל הארץ. והנצחת־שם זו שתשוקתה משתלטה בו, ביודעים ובלא יודעים, תרופה לה, לפי דעתו, ב“עשות ספרים הרבה אין קץ”, והעיקר: בכתיבת פיליטונים שבועיים, יהיה נושאם מה שיהיה, ובלבד ששם דניאל פרסקי, באותיות גדולות מרובעות, ייקרא עליהם. ומטעם זה – טעם תת־הכרתי – נמנע מלהתאחז בארץ ישראל וביכּר על פניה הגולה שבאמריקה שבה ניתן לו לייחד לעצמו רשות־יחיד ב“הדואר” ולהביא מדברותיו לפני הקורא העברי מדי שבוע בשבועו. כתיבת פיליטונים שבועיים כופה עליו על כרחו טיפול בפכים קטנים וברוב דברים לא יחדלו התרדדות והתקלשות ודיון בחיי שעה שמכהים ומעממים חיי־עולם שבהם.

אף על פי כן, גדול חלקו גם בפעולתו הספרותית. יש ויש בדבריו שבכתב שכונסו בתוך כרכי־ספריו שהוציא מאמרים ומסות כבדי־משקל – כובד להם גם בקלות סגנונם שסוגננו בו. נכנס הוא בהם לפרדס ודן בדברים העומדים ברומו של עולם וברומם של חיי־עולם. יש ויש ברשימותיו הפיליטוניסטיות רשימות הקובעות ברכה לעצמן, בצירופן המבורך של מחשבה, שמתוך קלות מעופה היא מגביהה עוף לספירות עליונות ופולשת לתוך כבשונו של עולם ואדם, הגיון לב רגיש והגות נפש שהיא בחינת ספוג שסופגת שפע של רושמי מראות ותופעות, אירועים וריחושים, צפייה מתוך אספקלרית־פנים מאירה, משקפת בתוכה מן המופלא והמכוסה שבעולם ובאדם, והומור מזוכך, נטול הליצנות הפרסקית שהוא פרוץ בה. ויזכרו לטוב רשימותיו שבהן הוא מעריך ומתאר טיפוסי־אישים – רשימות כתובות בכשרון, מתוך ראייה נפשית מעמיקה חדור לתוך נפשו של הנערך, בשירטוטי־קווים אמנותיים שיש בהם כדי תיאור דיוקנו, תוכו כברו, ואיפיון אופיו, בהדגשת מעלותיו התרומיות ובהוקעת ליקוייו מתוך גילוי טפח וכיסוי טפחיים והמתקת דינם בנעימה של טוב־לב והומור נובע ממידת החסד. באלו וכיוצא בהם קנה עולמו בספרותנו וייחד לעצמו קרן־זווית משלו, ואם פרסקי הסופר לא נערך עדיין כראוי – סוף ההערכה וסוף הכבוד לבוא. וחלקו בבא לא יקופח.

ד

פיסקה מזעזעת ברשימתו “על סף השיבה” שפירסם ב“הדואר” להודיע לקהל קוראיו וידידיו שמלאו לו שבעים שנה. סילק בה פרסקי מעל פיו בת־הצחוק הפרסקית והסיר המסכה הלוצצנית הפרסקית שהוא מתאפר בה לעיני רואים ונתגלה פרסקי האדם שבכניסתו לשיבה הוא רואה את עצמו בבדידותו וערירותו, בשממונו ועלבונו. עומד הוא עמידת דל ריק בתוך חדרו “הסגור והמסוגר שאין לו קשר למי שהוא”, שומם ומטורף למראה העזובה בו והעזובה שבחייו המסתמלת בה, ותוהה: מה אני ומה חיי ומה יהא בסופי? קריאת פיסקה זו העלתה על לבי זכר ביקור שביקרתיו באותו חדר לפני אחת־עשרה שנה.

הימים ימי קיץ שבהם אני פורש לנוף הררי קרוליינה הצפונית להתהנות בהודם ובזיוום של “רוכסי ההרים הכחולים”, להסתפג בשלווה האלוהית הנסוכה על גביהם ולהתייחד עם נפשי. בנסיעתי לעיירה בלב הרים אלו, שאני עושה לי דירת־עראי מדי שנה בשנה, עוקף אני את דרכי דרך ניו־יורק ומשתהה בה ימים אחדים כדי להתראות ולהשתעות עם חברים יקרים, ידידי נפש, שאני מרוחק ומנודה מהם ומודר הנאה מחברתם כל ימות השנה. אותה שנה ביקרתי את פרסקי בתוך חדרו בשעת שחרית בהשכמה.

החדר – כפי שהוא מתארו: מלא מקק ספרים ואבק עתונים, פסולת של ניירות נדפסים, ודוחק וערבוביה, צלמות ולא סדרים בו, והחדר עצמו שומם ומשומם: טיחו נופל, זעיר פה וזעיר שם, וכתליו וסיפונו מראה אפרורי דהה להם שקשה לעמוד על טיב צבעם לשעבר. ושומם ומשומם דיירו: פניו – צהיבות אפרורית־חוורורית נסוכה עליהם, עיניו – ההיבהוב בתוך אפרן החל כהה וצונן, כתפיו קורסות ושוחחות, וגבו מתכופף, ובראשו צצה קרחה. ערירי הוא לעת זקנה שהגיע אליה ועריריותו משתוועת בשווע־אלם מתוך חדרו המשומם והמבודד.

דמותו, כמות שראיתיה בתוך המשבצת של שממת חדרו, לא משה מעיני כל שעת הנסיעה לנוף הררי קרוליינה הצפונית. עיני ברוכסי ההרים שביניהם משרכת הרכבת את דרכה והעלבון והצער שנסתפגו בתוך נפשי באותה פגישה עם פרסקי כאילו מסתננים בעד מבטי עיני ומסתפגים בערפל האפרורי הפרוש עליהם ומשרים בתוכו עצבות זעופה. דמות־דיוקנו כאילו מציצה אלי מתוך אותו ערפל אפרורי ועגמומי, בהצצה שיש בה תביעת־עלבון אילמת ולבי דווי עלי ואני אומר לנפשי: כמה ממנו, חבריו העברים והסופרים העברים באמריקה, יכולים לעמוד במקום שהוא עומד? אנחנו נתנו לעברית את ה“חציו ל”ד" ושיירנו לעצמנו ה“חציו”, למצער חצי ה“חציו לכם”, ואילו הוא גם ה“חציו לכם”, ללא שיור כל־שהוא, נתן ל"ד – הכול הקריב לעברית – קרבן עולה כליל הוא על מזבחה! אנו לנים באהלה של עברית, ואילו הוא ממית את עצמו באהלה – אדם כי ימות באוהל!

כך וכך אני אומר לנפשי, ובינתיים נדף ופג הערפל האפרורי שעטף רוכסי ההרים והם מזדהרים מתוך אבק־זהרורים כחלחל־זהבהב, תימורה של חמה שהתמר על שיאיהם – הוד והדר להם, תפארת של מעלה שהפיגה העצבות הזעופה שנשתרתה בתוך הערפל האפרורי שיעטם – ושוב אני אומר לנפשי: המתה עצמית זו של פרסקי עילוי נשמה בה, צירוף החיים וזיקוקם מסיגים ובדילים שמדבקים ונמהלים בהם בשפל עולם העשייה והעלאתם לספירת תפארת בעולם של מעלה. יופי נאצל, מתקרן בנהרה עליונה, אלוהית, בעקדה שאדם עוקד את עצמו ובהקרבה שמקריב אדם את עצמו על מזבח של אידיאל נאדרי בקודש – אשרי פרסקי שזכה לכך!

ה

באותה רשימה “על סף השיבה” מעיד פרסקי על עצמו כי הוא נמצא ב“ה בקו הבריאות. נאמנה עלינו עדותו, ועדים אנחנו כי נצטרפה ל”בריות גופא" זו שנתברך בה בכניסתו לשיבה גם “נהורא מעליא”. אני ברכה ותפילה: לוואי שיעמדו בו בעינן אותן “בריות גופא ונהורא מעליא” ויזכה להכנס עמהן לגבורות – לגבורות – ולמעלה מהן.

תשי"ח

א

מתוך דברי־קיטרוג שהשמיע במסיבה, כטוב לב המסובים במשתה שנערך לפני הרבה שנים בניו־יורק, נתגלה אלי המנוח מנחם ריבולוב, סמוך לבואו לאמריקה. משתה זה לכבודי נערך באחד הימים שנקלעתי לניו־יורק.

עד היום הזה נעלם ממני במה קניתי אז עולמי שיזכוני באותו משתה של כבוד. טירון הייתי בשירה העברית שהישגו מצער, אפרוח של זמיר, זה התנקרו והתבקעו מקליפת ביצתו ומשמיע ציפצופים חלושים ראשונים. נעלם ממני גם הנימוק הנפשי שהמריצני להיענות ברצון להזמנתם של יוזמי המשתה, ואני, מעצם טבע ברייתי, נמנה על הביישנים הנחבאים אל הכלים ובורחים מן הכבוד שניתן בפומביות ובקולי־קולות. אין לך אדם שאין לו שעה של חולשה, וגם אני שעה של חולשה היתה לי שבה פיתוני ואיפּת.

נושאי נאומי־הברכה באותו משתה היו מסלתם ומשמנם של העסקנים העברים והסופרים העברים שבניו־יורק מהם שבקו חיים והלכו לעולמם, ומהם האריכו ימים – כה יוסיפו! – וחיים עמנו היום, רובם שמותיהם זכורים לי ומיעוטם זכר שמותיהם נתעמעם ונטשטש בזכרוני. בין נושאי נאומי־הברכה היה גם ריבולוב.

דברי ריבולוב שנקרא להשמיע הבליע בדברי־קיטרוג, בחינת בא לקלס ונמצא מגנה. היתה בהם הטחת דברים כלפי אמריקה בכלל, שהוחזקה אז באירופה ארץ שקרנית וקולנית, מפריחה באוויר מגדלים שאין בהם ממש ומקשקשת בלגינות ריקים, וכלפי הסופרים העברים, ובייחוד המשוררים העברים, שבאמריקה, שהתייחסו אליהם אז במרכזי הספרות העברית באירופה בביטול ומשלו עליהם: נשיאים ורוח וגשם אין. דברים אלו שהשמיע בעל־פה היו בעצם ראשי־פרקים שמיצה בתוכם תמצית הדברים שהשמיע בכתב מעל דפי “העברי”, ושהגיב עליהם הלל בבלי, ייבדל לחיים, במאמרו שפירסם על דפי אותו “העברי” שבו רב ריבה של השירה העברית הצעירה באמריקה מידו ודיבר משפטים אתו על דינו הקשה שמתח עליה ועל הטון של ביטול בדברי ביקורתו הזעומה.

דברי־קטרוג אלו שהשמיע בעל־פה, ושהוטעמו והודגשו בהבלטת מבנה גוו החסון רחב־הכתפיים וארשת רושמי פניו הנוקשים והכפריים ששיוו להם קלסתר פני אוקראיני, ובסבר הזעיפות שבהם שנתחדד ביותר בשעה שנתפס בדיבורו ללימוד חיבה והתרעה על קלקלה, טפחו על פני והפיגו מנפשי רושם אישיותו שנתרשם בה מתוך קריאת שיריו ואחדות מרשימותיו ב“פקעים”, “שחרית” ו“השילוח”, וטבעו בה רושם של אישיות שכולה מוקשה, קפדנית ונזפנית, רואה שחורות ומחפשת מומים.

ב

לא יצאו ימים מרובים ושוב נזדמנתי לניו־יורק והלכתי להקביל פניו במשרד “הדואר” לאחר שנעשה לעורכו. לא בלי היסוסים וחששות הלכתי להקבלת־פנים זו. זכור היה לי כפי שנתרשם בתוך נפשי באותו משתה שלקח בו עמדת קטיגור ולימוד חובה על אמריקה והסופרים והמשוררים העברים שבה. חולשה בי שעדיין לא נתגברתי עליה: מתלמידי בית־הלל אנוכי, ותלמידי בית־שמאי, גם כשאני שותה מימיהם שנראים לי צלולים ומקבל דבריהם שנדמים לי¹ דברי־אמת, נפשי סולדת בקירבתם ואני בוחר לי ריחוק־מקום מהם שלא להיכוות בגחלתם, ויתירה מזו – שלא לראות בקפדנותם השמאית שאני רואה כקלקלה שפוגמת באישיותם.

בכניסתי למשרד “הדואר” – ראה פלא: היסוסי וחששנותי גזו ואינם! ריבולוב חדש נתגלה לי שם, ריבולוב בגילגולו האמריקאי ובגילויו האנושי. רישומי פניו, עם ארשת הזעיפות שבהם, מתרככים בסבר של חיבה והוקרה ומתקרנים בבת־צחוק נדירה, ושיחתו מתהמה בהמית־לב ומתנעמת בנעימת־נפש המובלעות בה ומתהדדות בתוכה ושופעות חמימות ועדינות.

נמוגה המחיצה, הממשית והמדומה, שבינינו, כטווי קרוי־עכביש לילי בזרוח עליו החמה ובנשוב בו רוח בוקר, ואנו מתחממים זה לזה ומתקשרים בקשרי ידידות שנמשכה מאז ועד עצם יום פטירתו. מקיימים אנו גשר של נייר בינינו, מכתבים שאנו מחליפים תדיר, ושנה שנה, כל אימת שאני בא לניו־יורק, הוא כופה עלי מידת הכנסת־אורחים ומאריחני בביתו, לרבות דירות־עראי אלו שבהן היה דר בשנים האחרונות בעונות־קיץ בתוך “כרם מרתה” ועל חוף האוקינוס בסביבות בוסטון, ומאכילני על שולחנו ומתגלה לי בגילוי חדש, גילוי “ריבולוב שבאוהל”, במסיבת בני־ביתו, שהוא רך וענוג ואדיב, שופע לבביות ונפשיות שמרובה בהן מידת החן והחסד, ושחלק מהן הוא אוצל גם לידידיו.

“ריבולוב שבאוהל” זה שמתגלה לידידיו כשהוא מארחם בביתו – הקשיות והחסינות שבאופיו מתגמשות ומתרככות והפסקנות שבדבריו נתפסת למקצת ספקנות. יותר משהוא משמיע ומודיע רוצה הוא להישמע ולהיוודע, והוא שואל שאלות בדברים העומדים ברומו של עולם ודורש וחוקר את הנעשה ונשמע בתפוצות אמריקה היהודית והמתרחש באמריקה הכללית, בספירות הרוח שבה, כשנדמה לו שנהירים שביליה לאורחו איש שיחו, ועושה אזניו כאפרכסת לשמוע מפיו החידושים שמתחדשים בה בתחום התרבות והאמנות והספרות, שכן הפך בן־שנים אחדות קטיגור זה שלימד חובה עליה לסניגורה המובהק ונעשה לאחד מוותיקי מעריציה.

ג

מהפכה זו שחלה בריבולוב והפכתהו במשך זמן קצר לחסידה הנלהב של אמריקה, הכללית והיהודית, יסודה לא במידת הפכפכנות שבתכונה, שיש בה משום קליעה מאמונה לאמונה־שכנגדה ומדעה לדעה־שבחילופה. היציבות הכפרית שבמבנה גוו סימלה בדמות מוחשית יציבות כפרית רוחנית, קביעות של אמונות ודעות מכות שרשים בעומקם של רובדי־נפש שלא ניתן לשום רוח תזזית להזיזו ממקומן. עילה לה כשרון מופלא של תפיסת מציאות והערכת ערכיה שניחן בו.

תפיסת מציאות – שתי מדרגות לה: ראשונה – ושנייה במעלה – תפיסתה כמות שהיא, בהוויתה ובעינה, שיקול היש שלה בתחום הנגלה, ללא סילוף שבמשקל מעוות, והבחנתו במידת־הערכה שאין בה לא מחיקה ולא גדישה. שנייה לה – וראשונה במעלה – תפיסת האפשרויות בפוטנציה שבה, העלילות ההיולית הגלומה בתוכה, האין בתחום הנסתר שניתן למימוש בהשתלשלות של גילגולי־יצירה ועיצובו לישות פועלת ונפעלת בתחום הנגלה.

כשרון זה של תפיסת המציאות שניחן בו ריבולוב גדול היה כוחו בשתי מדרגותיה, והוא שעמד לו לתפוס המציאות האמריקאית בתחום הנגלה והנסתר וראה בה זרם יצירה שאינו פוסק, מוזרם באפיקים רחבי ממדים, מרחיבים והולכים, וחותרים לקראת אפקים רחוקים, מעוף דמיון מרקיע שחקים ומבקיע תהומות מתוך צמאון בלתי־מתרווה לחישוף נסתרות ופיענוח תעלומות, וגודל משיג ממצה עומק מושג. המעשיות היתירה שמתגלה במציאות האמריקאית בתחום הנגלה אינה, לפי דבריו: “מדרגה נמוכה של מעשיות וגסות הרוח”, ובבהילות הקדחנית שאנו רואים בה “גלום סוד המיתוס החדש, צפון הזרע של חיים חדשים. אמריקה זו משמשת סמל ומופת לעולם, היא ששיחררה כוחות האדם וציוותה לו: עלה!” ראה ריבולוב מציאות זו שבאמריקה שאליה התמלט מהפיכה וחורבן באירופה וכולו הפלאה והערצה.

וכראי תפיסתו במציאות האמריקאית הכללית ראי תפיסתו במציאות היהודית שבה. הבחין ריבולוב ביישוב היהודי באמריקה, שנתבסס ונתבצר בה בנסי־נסים וכבש לו עמדה כלכלית יציבה, התהוותו של מרכז רב מנין ורב בנין “יחיד במינו בכל הזמנים ובכל הדורות” והוא יורשם של המרכזים היהודיים באירופה. מרכז זה אפשרויות של יצירה בספירת הרוח צרורות בו וניתנו להתגלמות והתגשמות לשיופנו לתחומה ויוזרמו באפיקיה כוחות־היצירה המופלאים שנתגלו בו וחוללו בהם נפלאות בספירת החומר.

ראה ריבולוב מציאות יהודית אמריקאית זו ושאל באחד מראשוני מאמריו “אמריקה שלנו”: “אמריקה זו שלנו מהי, מה טיבה ומהותה ומה נתנה ונותנת לנו? האם לא הגיע התור ליהדות האמריקאית שתחדל מהיות סמוכה על שולחן היהדות הרוסית במובן הלאומי־תרבותי?” הוא שואל והוא משיב במאמרו: “מיטת סדום ומרחביה”: “תקופת רוסיה נגמרה בספרותנו. הגיעה איפוא השעה להתחיל במנין חדש – של ספרות אחרת”, כלומר אוריינטציה אמריקאית, “עצם בנין בית־חיינו בארץ ישראל דורש גולה חיה ופורחת, וגולה חיה ופורחת זו, עם חורבן הגולה החיה ופורחת באירופה, צריכה להיווצר באמריקה”.

ביצירת גולה חיה ופורחת באמריקה גילה תעודת הסופרים העברים באמריקה, תעודה שהטילה עליהם הגורליות ההיסטורית שלנו במחזורי חורבן ובנין של מרכזים, בחינת וזרח השמש ובא השמש. “הם הנמצאים במקום ההתהוות של ההווי החדש יכולים וצריכים למלא תפקיד נישא ורם בבנין ספרותנו והחייאתה. ולא רק בתרגומים כי אם בעצם סיגול התכונות המיוחדות לעולם החדש, הרחבות הגדולה ועשירות־החיים האגדית מכריחות להרחיב גם את האפקים שלנו”, והוא מסיים מאמרו בקריאת־סיסמה “למרחביה!”

ד

במעשה רב, יוצא לפעולה ולהפעלה לשם מילוי תעודה זו, ראה יעודו באמריקה וניגש לביצועו, והיה בזה משום העמסת משימה כבדה טעונת אחריות כבירה – כבדה ביותר גם לגבי כתפיו הרחבות.

מעשה רב זה נסתעף לו למפעלים בכמה ובכמה צינורות שהוזרמו לתוכם, ואולם ראש וראשון למפעלים אלו היה מפעל “הדואר” ששב ויסדו בצורת שבועון לאחר שפסק “הדואר” היומי ונוספו עיי חורבנו על עיי חורבנם של “התורן” וה“העברי”, והסופרים העברים נפל רוחם והם חדורים יאוש: “אין תקווה לגידול ספרות עברית על אדמת־הטרשים של אמריקה היהודית!”

ולא מייסדו ועורכו בלבד היה – הוא גם המקיימו מאז היווסדו ועד יום פטירתו – מקיימו לא רק ברוח אך גם בחומר: אוסף כספים וחושף כספים – ממציא מקורות ואפיקים שיוזרמו אליו בשפע גדול והולך, די סיפוק צרכיו שמתרבים והולכים, והוא המחלצו ומוציאו בעמל רב, במאמצי כוח לא־אנוש, ממצרי כמה וכמה משברים שניתן בהם וסיכנו את קיומו.

מפעל זה – תרומת מרץ חייו ומיטב כשרונותיו, כל הטוב והנעלה והנאה שבו, השקיע בתוכו, ולא נח ולא שקט עד שעשה את “הדואר” לשבועון בעל שיעור קומה ובעל השפעה שקולו הולך, ונשמע בכל תפוצות ישראל, לרבות ארץ ישראל, מקום בנינו של בית־חיינו, שלא רבים היו דוגמתו. תקופה חדשה פתח בו ליצירה עברית באמריקה, שבה נתחדשה ונתרעננה ותרמה לספרותם מן השבח והעלייה שבאמריקה ומנצח ישראל שביישובה העברי, והם נאגרו ונאצרו באוצר ספרות ישראל כערכים מחזיקים ברכה ומזומנים לחיי העולם הבא.

ריבוי מפעליו בכמה תחומים – לא פיזור הכוחות היה כרוך בו, בעצם “בעל מלאכה אחת” היה שיתר המלאכות שלא הניח ידיו מהן היו מכוונות לאב־מלאכה אחד, להצטרפותן בצירופו: לניר ניר לספרות עברית אמריקאית, שנוסף ליניקתה ממקורות ישראל תרבותיים תוספת יניקה לה מן המציאות האמריקאית הכללית והיהודית שיש בה מחותם אמריקה ומטבע נופה, מגינוניה וגיווניה, לא לשם התבדלותה מן הספרות העברית הכללית אך לשם התייחדותה והתכללותה בתוכה בייחודה, כשם שנתכללו בה בייחודן יצירות ספרותיות מכל תפוצות הגולה, החל מבבל וכלה ברוסיה. ליצירת ספרות עברית זו עשה את “הדואר” לגורם² עיקרי ומכשיר יסודי.

תשי"ט

א

תקופה של שנות עשרים וחמש נקפה מאז נסתלק ממנו ביאליק וסילק מעלינו שכינת שירתו. חצי־יובל שנים יש בו בכדי רמת־זמן מסויימה שניתן לצפות מעל גבה מרחקי־עתים לאחור, צפיה רטרוספקטיבית שמצמצמת ממדיהם ומקיפתם מתוך צימצום על כל צדי־צדיהם, וההיקף הצפוי מואר באור חדש ונראה בראייה חדשה. סולם־הערכין משתנה ורואים בו הפיכות־עולם שהורידה עליונים למטה והעלתה תחתונים למעלה.

שינוי זה שבסולם־הערכין חל לא רק בעולם החומרי, בספירות הכלכלה והחברה, בארחות־החיים ונימוסי הנוהג שבהן, עולם זה שמטבעו קביעותו רופפת וגבישותו רופפת ועשוי הוא להתהפך כחומר־חותם – חל הוא גם בעולם הרוחני, בספירות התרבות והאמנות, שלכאורה יציבות שקבע וגיבוש לו, לעולם, זה, לרבות ספירת השירה, אף־על־פי שמורכבה היא מטבע ברייתה מיסודות־שתיה צירופיים: מחשבה ורגש, הגיון וחזיון, תואם של מלים וריתמוס של צבעים וצלילים וכיוצא בהם, והרכב־יסודות זה עשוי לשמש לה שימור וחיסון, תריס בפני פעולתם ההרסנית של שינוי־עתים וחילוף־זמנים. שירה שדומה היה בשעתה כי הוצרכה לדורות נראית כאילו עברה ובטלה מן העולם, לפי שהחומר המציאותי והמוחשי שבה היה קיים רק לדורה, ועם חילוף משמרת הדורות אבד ערכה מבחינת כוח משפיע ואין לה אלא ערך היסטורי, ומכיון שאין לדור זיקה לה – הוא חי בהווה ואין לו עסק בחקירות היסטוריות, הרי היא כאילו אינה ושמו של משוררה משתקע, ואילו שירה שדומה היה בשעתה כי הוצרכה לדורה בלבד והוזנחה ואבדה השפעתה – רביזיה חלה בה והוקמה על ונפתחו צינורותיה שנעתמו ושוב נעשית לכוח משפיע והדור ניזון ממנה.

אם כשהשנים כתיקונן כך – על אחת כמה וכמה חצי־יובל השנים האחרון שעבר עלינו. תקופה זו כאילו מיצתה לתוכה והחזירה עלינו במחזור מחודש ומתומצת אלפי שנות־גלות של רדיפות והריגות ושואות וחורבנות והשמדות, כפולים ומכופלים, שנסתיימו בכליון הקאטאסטרופאלי של רוב מנין אחינו במרכזים המאוכלסים באירופה שהיווה רוב בנין של עמנו. וזה לעומת זה: תקופה זו קיפלה בתוכה אלפי שנות־גלות של כיסופי־גאולה וחזיונות משיחיים של אחרית הימים ונהיות לחידוש מלכות ישראל שנגלמו במפעלי בנין ארץ ישראל ותרבות ישראל בארצו, ברוחב־ממדים לא ישוער, מתוך עירוי כוחות־יצירה שגיאים, כול־יכולים, חותרים לקראת עתידות רחוקים ושואפים לגדולות ונפלאות, ברעבתנות מתרווה ומתרעבה מתוך ריוויונה, ובשכרון עלייה משיא אל שיא והליכה מכיבוש אל כיבוש שנסתכמו בנס תקומת מדינת ישראל והשגיה בספירות החומר והרוח שאין דומה להם בהיסטוריה העולמית. חצי יובל שנים זה שלגבינו הוא תקופה של הרס־עולם והרת־עולם והולדת־עולם – שיא מצפה מרקיע שחקים מזדקר ומתפסג ממנה ממעל לממדי מרחקי־העתים שעברו, ונסקר מעליו שטח־זמן זה בסקירה שיש בה, לרגל התמורה שחלה בשער־הערכין, משלילת החיוב וחיוב השלילה שבו.

איך נסקרת משיא־מצפה זה שירתו של ביאליק – שירתו ולרבות פעולתו היצירתית בספירת התרבות שגם היא כאילו נעשית חלק ממנה? מה בה מן הקבע והקיים שהוצרך לדורות והוכנס לקיום באוצר הדורות וערכו מבחינת כוח משפיע לא הופחת, ומה בה מן העראי והחולף שאין שוב לדורנו זיקה לו, לפי שהוצרך רק לדורו ויש לו ערך היסטורי בלבד?

ב

אין לך משורר ששירתו עשויה מעור אחד. זוהי אחת מסגולותיו האופייניות של כל משורר ראוי לשמו ששירתו מורכבת מיסודות מנוגדים זה לזה. הרבה יותר מנשמתו של אדם סתם, באשר הוא אדם, נשמתו של משורר הוא קומפלכס של הפכים וניגודים וסתירות, ולבו חלוק עליו, והוא נתפס לנטיות ומצבי־רוח והלכי־נפש קוטביים, סותרים זה את זה. אין לך שירה שבה המרכז וההיקף סטאטיים, קבועים ועומדים – מלחמה תדירית בין יסודותיה והם הודפים זה את זה מן המרכז ונהדפים זה מזה אל ההיקף, עתים גובר זה ועתים נוצח משנהו, ובכל מקום שאתה מוצא גדולתו של המשורר אתה מוצא גודל ניגודיו.

משורר גאון כחיים נחמן ביאליק שמשכמו ומעלה היה גבוה מכל המשוררים העבריים שקדמוהו והעניק חמה בגובה קומתו – הרבה יותר מכל משורר זולתו היה בעל הפכים וניגודים וסתירות שלא ניתנו למיזוג וקרעים שלא ניתנו לאיחוי. ואולם ראה זה פלא: הבליעם ביאליק בשירתו אגב ליכוד ותיאום שיש בהם מעין היתוך־יסודות טובע מטבע של טבע ראשון שהרכבם בו לא ניכר, ושירתו, על כל ריבוי־הצדדיות ושלל הגווניות שבה, מאוחדה באחדות הארמונית, וכל שיר ושיר מוטפס בדפוס אחד ועשוי מקשה אחת וכל חלקיו אחוזים ודבוקים בו כאברים בגוף, לפי שיותר מכל משורר זולתו עבר “תהומי תהומות והררי הררים ובא אל גנזי גנזים לא דרך עוד זר שם ויחתור עד גבולות אין־גבולות מקום ההפכים יתאחדו בשרשם”.

ואולם, עם כל הקביעות והאחידות, חוסר השקערורות ויוצאי־הדופן שבכל חלק מחלקי שירתו, משורר מפולג היה, חצוי בעצם מהותו, מורכב מדו־פרצופיות, שלכל פרצוף חיתוך קלסתר פנים וסבר פנים משלו: ביאליק המשורר הלאומי – קרא: הקיבוצי – כל משורר הוא לאומי – ומשמעו: משורר שעשה כלל־עמו נושא לשירתו, וביאליק המשורר האישי.

ביאליק המשורר הקיבוצי שליח־ציבור נעשה לאומתו והתלכד בה ליכוד יסודי, מבריח חוליות צורותיה ושכבות תרבותה, והזדהה עמה הזדהות שלימה, עד כדי הבלעת יחידותו האישית, במלוא רחשיה והגיגיה ומאוייה וכסופיה, בתוך יחידותה הקיבוצית ולא נודע כי באה אל קרבה.

ביאליק זה שר את שירת אומתו באֶדר ובשגב ובפאתוס, נאדרי אך מאופק, ללא שמץ צעקנות, ובצלילי־אמונים ובניבי־סגולה כני מבע וישרי ארשת, מרקיעי מרומים ומעמיקי תהומות, ונעשה ל“נאמן רוחה ומפרש לבה”, והוא שזור בתוך בתי־הנירין של מסכת שירתה בכל נימי נפשו עד לבלי הכיר בפירוטם ובגיוונם האישי.

ליגלג דוד פרישמן בשעתו, כשהיו דבריו נשמעים ומקובלים, על אלו שייחסו לשירת ביאליק אופי נבואי והעמידה על האופי האמנותי שמתגלה, לפי דעתו, בשיריו הקטנים ושראה בהם – ובהם בלבד – מלאכת מחשבת מופלאה, וטעמו ונימוקו עמו: אין אנו יודעים מהותה של הנבואה וטיב יסודותיה, לפי שהיא בגדר מעשה־מרכבה שהרכבו הוא מכבשונו של עולם שלא ניתן לניתוח וחיקור הטמיר והנעלם שבו. לא צדק פרישמן בהערכה פסקנית זו שאינה אלא פרדוכס פיליטוניסטי שהמליצו על כיוצא בו “מיטב השיר כזבו”.

אין המסתורין שבהתגלות האלהית לנביא הסגולה היחידה, וגם לא סגולת־השתיה, של הנבואיות. גם התגלות על־טבעית מסתורית זו גובלת לה: השראה של רוח־הקודש, שפעמים זוכים לה, לפי העדות שבתנא דבי אליהו: “בני ישראל בין עכו”ם, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה". ואילו שאר סגולותיה ניתנו להתפרש ולהיתפס, ואתה מוצאן בשירת ביאליק.

נבואית היא שירתו בשאיפתה המגמתית שהוטבעה בה טבע של מהות, בחינת “והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי”, לייסר ולהוכיח, להתריע על הקלקלות ועל הנגעים שנראו בבית־ישראל, ולהורות דרכי־חיים מתוקנים, ויחד עם זה לחזק ידים רפות, לעודד רוח שפלים ולנחם לב נדכאים, ובנהייתה לנעלה ולנשגב, ובחתירתה לספירת הזוך והזוהר שבעולם האצילות והתום והטוהר שבעולם העשייה – סגולה זו שמרוממתה לרמת מוסריות נאצלה שאמנותה, אם בעיצוב צורתה ואם בגיבוש ביטויה, טפלה לה.

נבואית היא ביגונה ובצערה ובכאבה הנוקבים ויורדים עד התהום, בזעמה ובתוכחתה, בהצלפתה בפולסי־נור, עם שהוא עצמו, המשורר המצליף, נצלה חי על גחליו, בהוקעת החיים הגלותיים בעליבותם – עליבות־חיים של חוסר ישע ואזלת יד, של כניעה ופשיטת צוואר לשחיטה, “חיים בלי תוחלת ובלי אור עינים, חיי רקב נמקים, חיי כלב רעב אסור בשלשלת” נטולי טעם חיות וטעם מיתה. מוקיעה היא עליבות־חיים זו גם כשהיא יוצאת לניוול שבטמיעה, באונס וברצון, הכרוכה בחיים הגלותיים – ניוול־חיים של “התכחשות ללב, של שפיכות הרוח על כל שיש נכר ושיקוע הנפש בחיק אבן זרה ובנין פיתום ורעמסס למנדים והשקעת הילדים, לשמש להן לבינים, בתוך נדבכיהן”.

נבואית היא שירתו בהוקעת חיים גלותיים אלו שהוא רואם גם בעליבותם וגם בניוולם כ“מוסר אלהים ותוכחה רבה”: בת־קול יוצאת ממנה – בת־קולו של אדון הנביאים שכלל חיים שכאלו בתוך קללותיו ותוכחותיו, בדברים בוטים כמדקרות חרב והולמים כמהלומות רעמים: “והפיצך אדני בכל העמים – ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך – והיו חייך תלויים לך מנגד – ועבדת אלהים אחרים – בניך ובנותיך נתונים לעם אחר – – –”

עם שהוא נפנה בשירתו לתנות ענות עמו לא “תנים לבכותה” הוא כאותו הלוי שקדמו – ארי שואג הוא, עומד ושואג, סמור רעמה, ודלוק עין, והדי שאגתו מחרידים ומזעזעים מרחקים ומרומים, ובשעה שהוא שופך חמתו על “עם עברתו וחמלתו” כשפך לבה מוקאה מלוע הר־שרפה הוא עצמו נלהט ונחרך ברחמיו שנכמרו אליו ויצאו ללהב־אהבה. ארי ולא תנים הוא להשאיג ענות אומתו, ו“כנור”, כאותו הלוי בשעתו, “עת יחלום חלום שבותה”.

ונבואית היא שירתו בראשוניותה, באי־אמצעיותה, בעומק הרגשתה, ובהשתרשותה בתחתיות רבדים ובהסתעפותה לגבהי מרומים, בהסתייגותה מאבק של צעצועי מליצות ובסלידתה מלהטוטי מלים: “נוצצות בעדיי שוא ומתיפיפות בחן רמיה, ממזרי עט ורעיון, לשון רהב ולב נבוב”.

ג

ביאליק המשורר הקיבוצי שנעשה שליח ציבור לאומתו ראה חובה לעצמו, בתוקף המוסריות הנבואית שהוטבעה בעצם טבעו ושכפתה עליו השתעבדות גמורה לצרכי אומתו, להרחיב תחום שליחותו הציבורית, להעבירה מרשות השירה גם לרשות התרבות. נזדקק ביאליק לצרכי אומתו ברשות זו למפעל תיקונה ושיכלולה של לשונה מתוך שאיפה ברורה והתווית דרך לביצועה: החיאתה “תחיה גמורה בדיבור ובכתב וגידולה הטבעי מתוכה ומגופה”, ויותר מזה למפעל משנה שהוא, מפעל תיקונה ושיכלולה של לשונה, כרוך ותלוי בו: מפעל כינוס נכסי־הרטושים שלה, לקיים מה שנאמר: “בשעת המפזרים כנס!”

עם סיומה של תקופת ההשכלה ופתיחתה של תקופת התחיה – והוא מראשוני דבּריה וראשי דובריה – הרגיש בצורך של עשיית חשבון ספרותנו מתוך חישוב ממצה ומסכם, ומשעשה חשבון זה הסיק ממנו חובה היסטורית: להתחיל במפעל כינוס רחב ממדים, מקיף כל מקצועות ספרותנו, לכל תקופותיה ורבדיה, “כל פינה וקרן־זווית שמתחבאת שם מקצת רוח הקודש של האומה, מעט מכוח היצירה של טובי אישיה, להוציא מכולם את הניצוצות האובדים והנדחים, לצרפם לאחדים והיו לדבר שלם בידי האומה”

כינוס זה שצריך היה, על פי תכניתו שתיכנן, לכלול בתוכו “מיטב היצירות הספרותיות של כל הדורות מבראשית ועד היום” לשם איחוד תקופותיה של ספרותנו וייחוד מדרגותיה ותיאום גווניה – בירור כרוך בו, בחינת תנאי קודם למעשה, ברירת העיקר מן הטפל, הקיים מן החולף, הערכים הנצחיים מאלו שערכם נפסל או נתדלדל, ונכסי צאן־ברזל שיימסרו לעם מן הנכסים המתים שיימסרו לבעלי גניזה וארכיונים. בירור זה יהווה “חתימה” חדשה, כ“חתימות” שקדמו לה, ותשמש כמותן פתיחה חדשה, מצע־שתיה בונה אב וקרקע מסוקל ומיוטב לעיצוב יצירות חדשות בשביל העתיד שבהן עתידות להתייחד בייחוד שלם היצירה הישנה והיצירה החדשה. “עת לכנס – זוהי בת־קולה של השעה!” שהבחין בה בת־קול יוצאת מחורב, ונפנה מן השירה שהיא בגדר אגדה ש“פנים שוחקות” לה לעבודה זו שהיא בגדר הלכה ש“פנים זועפות” לה, ושראה בהן עתה “שני פנים של ברייה אחת”, וכשהוא מכריז ואומר: “בואו והעמידו עלינו מצוות, יותן לנו דפוסים לצקת בהם רצוננו הניגר למטבעות מוצקות וקיימות, אנו כופפים את צווארנו: איה עול הברזל?” הוא עצמו נענה לכרוזו קודם שהכריזו וכפף צווארו בעול הברזל ששם עליו בעצם ידיו והעמיד עליו התחלתו של מפעל הכינוס שהוא ממשי בו בהתמדה ובהתמכרות, והמשורר נעשה “איש חוטב עצים”, חוטב חטיבת גוש־תרבות מוצק ושלם שיש בו חישוק תקופות וצימוד צורות.

ד

עבודה זו שהשקיע עצמו בה עשויה היתה להטות לתוך צינורותיה הרבה ממרץ־היצירה שלו מתוך צינורות השירה. אפילו גאון שבגאונים מרץ־היצירה במקצוע שבו קנה עולמו, גם כשהוא נובע כמעין המתגבר, משהוטה והוסט חלק מזרמתו לאפיקי מקצועות צדדיים, צפוי הוא, אם מעט ואם הרבה, לרידוד וקילוש.

הרגיש ביאליק בקיפוח יצירתו השירית בעטייה של עבודה זו שנשתקע והובלע בה, תחילתו ברצון וסופו באונס כרוך בהשתעבדותו לרצון זה, וכשחגגו חג־יובלו בארץ ישראל הטיח כלפי החוגגים דברי קובלנה שהבליע בהם צער נפשו המסותר, צער קיפוח שירתו שכפה על עצמו:

וכשידו הופכת שוב בגוילי “יציאי לבוב, סלויטא, אמשטרדם ופרנקפורט” וטוריהם נראים לו “כחרוזי פנינים שחורות, שניתק חוטם, ודפיהם מאולמנים ואותיותיהם מבודדים, אות אות מיותמה לנפשה”, ספק מכרסם לבו:

ומי יודע אם לא יצא “מכרות בקברות עם וחרבות רוח ומאומה אין עמו ולא יציל דבר מלבד האת הזה אל כפיו דבק וזה אבק הקדומים באצבעותיו” –

ואולם זיקת שיעבוד לו לעבודת חפירה זו ואינו בן־חורין להבטל ממנה ולהפקיע עצמו מחובתו והוא שב ומגשש בתוך מחילת עפר ומחשכים וחופר ומוציא מקברות עם וחרבות רוח שפוני מטמונים שאינם צריכים אלא ניקוי וציחצוח, וגרוטאות של אוצרות־יקר שהעלו חלודה ונסתגסגו, והוא יוצקם לתוך עלילו ומתיכם ומצרפם ויוצקם לתוך דפוסים ומוציאם, מנוקים ומזוקקים, חומר צרוף מסיגיו לעשיית כלים מפוארים ליצירות־תרבות מפוארות.

ויורשה לי, לשם שלימות הענין, לסכם צד זה שבביאליק – המשורר הקיבוצי, שבשירתו נתגלמה המוסריות הנבואית, ושממנה נסתעפה פעולתו היצירתית בתחום התרבות העברית, בשורות שכתבתי סמוך לפטירתו, ואני אז מתארח בארץ – הגעתי אליה באותו יום שנפטר בו – ושנתפרסמו בחוברת ה“גליונות” שיצאה באותו חודש:

"שר השירה העברי שבר מטו וקברו באדמה והשקיע ספרו במצולת־נשיה – זה מטה־הקסמים וספר־הכשפים שבהם חולל את הפלא הגדול – עמוק מהחקר ונשגב מבינת אדם – את “פלא ביאליק”.

היה לנו ביאליק משורר אשר לא קם כמותו בישראל למיום סתום חזון. משורר שהזעיק זעקת־השבר, על זעמה ורעמה, של כל דורות ישראל, שהרחיש זעזועי נשמותיהם החבויים לפני ולפנים בחלל העולם והוקיע שמימה בצלצלי שמע את צערם וכאבם, קלונם ועלבונם. צורף פלאי שטיל לתוך כורו שברי־גרוטאות של שפה מסוגסגת סגנונים ונוסחאות, התיכם באשו, יצקם בדפוסו, טבע בהם מטבע והוציא מתחת ידו דינרים, פּז־פּז מזוקק, עם צלילה הזך והצלול של מטבע ראשונה. אישיות ברוכת אלהים, מכריעה ומכניעה בתוקף סמכותה – סמכות הבאה מאליה, ללא הטלת מרות בכוונה, משגיבה מתוך עצם הוויתה. כל זה היה לנו ביאליק – ויותר מזה: נשמת ישראל שנסתמלה בסמל חי ומוחשי. זכוכית־שריפה שכינסה בקרבה כל נפוצות־אורו הפזורות על פני שטח כל הדורות והתקופות והזריחתן מתוכה, משולבות ומשולהבות בשלהבת מצרפת ומזקקת, מאירה ומרהיבה עין בשלל צבעי־הקשת שלה. סולם נושא בשלביו כל יצירותיה של אומתנו, מראש דורותיה ועד סופם, ומצעידן ומרוממן למרומים. מסכת יצירה שחוטיה נארגו בתוך השתי־והערב של מסכת חיינו – כל זה היה לנו ביאליק – כל זה ויותר מזה".

ה

כל זה היה לנו ביאליק – ויותר מזה: משורר אישי לירי. גדול המשוררים הליריים שקמו בישראל למימי חתימת התנ"ך.

בפרקו הראשון של ספרו האבטוביוגרפי למחצה “ספיח” שהוא משמש לו מעין מבוא מספר באליק חלום שחלם. בחלומו והנה דרך ארוכה וכבדת חול לפניו והיא מלאה שיירות של שובי־יריד, והוא בתוכם, מובלע באוכלוסתן רבת המהומה והמבוכה והרעש והערבוביה, נסחף אחריה שלא מדעתו, הולך בעל־כרחו ואינו יודע מה לו בתוכה. עודנו הולך והנה כמראה אבי נחל לפניו נמשכים לכל אורך הדרך ועומדים כחומה ירוקה בצידה, מבדלת בין עוברי־הדרכים ובין איזה עולם־פלאים שמעבר לאבים, ונשקפת לו משם, מבין האבים, כעין בבואה של אחד פלאי שיושב מעבר למחיצה בדד בדשא על שפת נחל ופניו אל מימיו הבהירים והשקטים, כולו נתון בעולם אחר. יודע הוא כי פלאי זה קרוב אליו ואל נפשו ושחייב הוא להתגנב מפה ולהמלט כרגע אל העולם הטהור והשאנן ההוא שמעבר לפרגוד הירוק, לשפת הנחל הזך והטהור, ששם מקומו והוא שישב עליו מאז. עם שהוא נגרר אחרי השיירות ומתרחק והולך ועוזב מאחוריו את אבי הנחל ואת עולמם הטהור ואת הפלאי היושב על שפת הנחל הוא נזכר: זה הבודד הפלאי שעזבו מאחוריו על שפת הנחל – הלא הוא, הוא עצמו, הוא ולא אחר!

גם כשהחלומות לא שוא ידברון, וגם כשהם חלומות שחולם אדם בהקיץ, אם אין בהם מקצת דברים בטלים, שלפי מאמר חז"ל אין לך חלום שאינם מצויים בו, מקצת דברים אי־מדויקים יש ההם, והם ישנם גם בחלומו זה של ביאליק.

השיירות המתנהגות וזוחלות בכבדות בדרך הארוכה וכבדת החול – שיירות של בני עמו, בני־דורו, הן, והוא לא מובלע בהן ונסחף אחריהן – הולך הוא בראשן, הולך ומהלך לפניהן עמוד הענן ועמוד האש של התרבות העברית, לנחותן הדרך לקראת יעודן ההיסטורי: שבות ישראל במכורתו, גאולתו ותקומתו בה, קוממיות הגוף והנפש. ובבואה זו הנשקפת מבין האבים – בבואתו של פלג־ישותו הוא, מעין בבואה של עצמות אסטראלית – עצמותו של ביאליק המשורר הלירי. עם שהוא, המשורר הקיבוצי, מהלך בראש השיירות ומתרחק והולך – אין הוא עוזב מאחוריו את אבי הנחל את עולמו הטהור ואת הפלא, היושב על שפת הנחל – מלווים הם אותו חרש, כפי שנדמה לו מתחילה, נעתקים עמו יחד מאליהם קמעה קמעה גם שעה שאינו רואם ואינו חש בהם, ומפקידה לפקידה הם מתגלים לו, והוא מתגנב משיירות הולכי הדרך ונמלט אל אותו עולם טהור ושאנן שמעבר לפרגוד הירוק ומבליע עצמו תוך בבואת עצמותו של פלג־ישותו – המשורר האישי הלירי שבו, וקולט בתוך העולם הטהור והשאנן שהוא נתון בו “מראות פלאים, מראות שאננים וקלים, כערפלי טוהר, חצים חידות וחצים חלומות, והם מרחיבים עיניו ומעמיקים לבו לראות את הנסתר בנגלה ואת הסתום במפורש” – לראותם ולפענחם פיענוח שבעירוי, מתוך הבהרתם עד כדי מחשוף צפוני תמציתם והעמדתם על מהות־השתיה וצורות היסוד שבהם.

יש שחוזר עליו שם, באותו עולם טהור ושאנן, מחזור ילדותו והוא מתגלגל לאותו ילד שהיה, ששאף כל ימיו סתרים ודממה, והוא תר מחבואים, ושם נגלים אליו שוב חבריו והוא מקבל רזיהם. מתחבר הוא אל חבריו שהם חביבים לו מכולם – הצפרירים, ויחד עמהם טס על כנף־אור אל הככר, מתעלס ומתפלש בדשאיו הטלולים, מזהיר ברסיסים וחורז פנינים, פושט בקמה ומרחף על ראשי שבלי־הדגן השעירים וקופץ לברכה השטוחה בין קנה וסוף, צולל במצולתה וטובל בים־די־נור ושיבולת־זוהר, סופג ים אורים ויוצא מזוקק ומטוהר.

ועתים מפליג הוא משם אל היער, ממלכות השלווה הנאדרה, תועה בו שעות שלימות, מתייחד עם לבבו ואלוהיו, ובא אל בת־עינו – הברכה. מתישב הוא על שפתה וצופה במצולתה בחידת שני עולמות ומצפה לגילוי שכינה קרובה, והיא מתגלה אליו ונדברת בו בשפת־אלים חרישית של גווני־גוונים וקסמים ותמונות הוד וצבא חזיונות ומגלה לו רזי עולם וכורה אזניו לשמוע קול הברכה שחדה לו חידתה העולמית.

ויש שהוא מפליג משם אל נוף מושלג בשלג חדש, צח ובהיר, כבנתינתו משמים, משטח אור ולובן כולו, ובחללו יום־טוב לבן אחד מולך, והוא קופץ לתוך עגלת־חורף ורכבה מסיעו בה למצוותו, מטיסו ביעף ומביאו אל יער חסין אלונים העומד, לבן־פארות, גא וצונן, ומגיש לאדני מנחה טהורה בכלי טהור, והוא נכנס בעבי זה היער, שולף לבו מחזהו וצורפו בכור־הקור ומטילו על גב הסדן והולמו בפטיש, הלום ונטוע בו כוחות חדשים, ומשיבו לתוך נדן חזהו, שבעתים מוצק ועז.

ויש שהוא נישא משם על כנף חזיונו אל נוף מולדתו, שפון הרים ויערים וצעיר שמים וארץ, ורואה אותו, תמים כהיותו, שוקט אל זהריו יומם ורזי־רזיו לילה, נוצר רוח אפו הטהור ושומר חרדת קדשו, ומגלה במחבא יעריו פחדי לבבו המתוקים וענוגי חלומותיו מושלכים תחת אחד השיחים. פוקד הוא שם נוה הוריו הדל על ראש גבעתו הקטנה, מצער ולבן ונחמד, נצב על תלו וצופה לנתיבות עולם, והוא עומד נפעם לפני עולם פלאי, גן נעול וחתום, וזרוע חידות ופלאים שלא חלה בהם יד ולא נוסה אליהם דבר שפתים, ולבו המון ותמהון אלהים על פניו.

ויש שמתוך אותו עולם פלאי הוא רואה, מבעד לאבים, מעבר לאותה דרך ארוכה וכבדת החול המלאה תשואות של שיירות שובי־היריד, שבילי־חיים צדדיים שבהם מהלכים, מבלי לדחוק רגלי אחרים, צועדים כעל ראשי אצבעות, ענוי עולם, אלמי נפש, צנועי הגות ועלילה, אמני השתיקה היפה וכוהני דממת אלהים, שחייהם מיטב חזיונם ותפארתם עצם היותם, הולכים וזורעים באפס יד ובלי כוונה, האמונה והטוהר, והוא סופג מרחוק את יפי חייהם המוגר אל חלל העולם מתוך האור השקט והנוגה המתאצל חרש מעיניהם ושירטוטי פניהם ובת־שחוקם רבת הבינה והסליחה, וקולט בתוך נפשו כל רחש יופי המתרחש חרש בתוך לבם ונידנוד תפארת המתנדנד מתוך זעזועי נשמתם.

כאלה וכאלה מראות פלאים נגלים עליו שם, באותו עולם טהור ושאנן, כל אימת שהוא מתגנב מתוך שיירות הולכי הדרך ההומות ומהמות, ונמלט אליו – “מראות נוהרים ובאים אליו מארבע הרוחות, יש אשר יצופו ממצולת הדממה ויש שנתרקמו ובאו מתוך פליטי־הקולות וצירופיהם, והוא שומע בהם את הדממה ורואה את הקולות ואצבע אלהים חורתת אותם על לוחות־חייו”.

ו

לא ריקם ישוב אל שיירות הולכי הדרך מתוך אותו עולם טהור ושאנן מעבר לאבים שנמלט אליו: חמדה גנוזה בידו, דורון לשירה העברית: שירים ליריים סגוליים, שיח של המית לב וערגת נפש, צנועי הגיגים ומוצנעי רחשים, שאין משלם להוד ולזוך ולתום ולאומן. לא כבדי משקל הם בכמותם – משקלם באיכותם, על כל אחד ואחד מהם ניתן להמליץ: יש קונה עולמו בשירה אחת. אילו לא כתב שיר אחר מלבד “יהי חלקי עמכם” – הימנון נאדרי זה שראוי הוא להיקבע קבע של תפלה זכה שתשובץ בתוך תפילותיו של כל אדם, ללא הבדלי גזע ואומה ודת – דיו היה לשיר יחיד זה להנחיל לו עולם הבא.

שב הוא משם ובידו יקרות שירי סגולה: “צפרירים”, “זוהר”, “משירי החורף”, “לא הראני אלהים”, “יהי חלקי עמכם”, “אחד אחד ובאין רואה”, “הברכה”, הפרקים הליריים שב“ספיח” המתרוננים בריתמוס נפשי מופלא מתוך הפרוזה השירית שנכתבו בה, ובסוף ימיו – “יתמות”, שירת־חתימה נאדרה שבה חתם שירת חייו, וכיוצא בהם, שירים ליריים קצרים שאין קטנותם גורעת מכובד משקלם האיכותי. שירים ליריים אלו אין כמותם בספרותנו העברית ואין דוגמתם גם בספרות העולמית. המשך בהם לשירה הלירית שבתנ"ך במיטב סגולותיה שבהן התרומה מעל לשטח הזמנים לגובה נצחי, שירה עברית בצורתה, בלשונה ובביטויה וברקע שעליו נתרקמה, ואולם אוניברסלית בתוכנה ואנושית במהותה, שמקומה – העולם ומלואו, וזמנה – הנצח.

סמי משירים ליריים אלו מליציות מתיפיפת ומילוליות מתחנחנת ושטחיות מתחפשת בעמקנות וריקנות מתכסה בערפליות שאין בה משום כבוד אלהים מתוך העלמתו בתוכה, ושאינה אלא חשרת אד־היולי תוהה ובוהה שלא בא לידי כיבוש וגיבוש של יצירה. לא מהם ולא מקצתם בהם, כולם בהירות וצלילות ופשטות – פשטות גם באלו שעומק מושג ועומק משיג בהם – כולם ציוריות מוחשית וסמליות נתפסת לעין ומתרשמת בלב, סימפוניות של אורות וצללים, צבעים וצלילים, הדים ובני־הדים, סימפוניות של אורות וצללים, צבעים וצלילים, הדים ובני־הדים, וניבי־סגולה אניני ביטוי ועדיני מילול. משאתה מתחיל קורא בהם – ובעל נפש אתה – מיד עילוי נשמה לך, מתעלה אתה לספירת תפארת עליונה שבעולם־האצילות ומובלע מלוא חושיך בסוד שיח רחשי קודש, שיח משורר כי יעטוף, שהכאב והצער שבו מתמתקים בשפע כיסופי־יה, ערגת נפש מתרפקת ומתדפקת על שערי שמים, ונכספת לבוא לשפריר חביון, לתוך היכלי האהבה והרחמים והחסד הגנוזים, ומתפללת על תיקון פגימתה היא ופגימת העולם, מתפללת ומתרוננת בתפילתה, בחינת “לבי ובשרי ירננו אל אל חי”.

שירה לירית זו הוצרכה לדורה ולדורי־דורות. דור ילך ודור יבוא והיא לעולם תעמוד וכלום לא יופחת ולא יוזל מערכה, שכן מבחירת שירת ישראל היא, שגם היא, כישראל, לפי מאמר חז"ל, אין לה בטלה עולמית.

ז

ביאליק, “המשורר הלאומי”, לכאורה רובי שיריו הלאומיים נראים לנו עתה, לאחר שנקף חצי יובל שנים מזמן פטירתו, כאילו הוצרכו לדורם בלבד, ונושאיהם שנזדקק להם כאילו עבר זמנם ובטל בהם החומר המציאותי והמוחשי. עם תקומת מדינת ישראל נסתיימה תקופת “דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה” ונפתחה תקופה חדשה, והחיים היהודיים, גם במדינת ישראל וגם בארצות התפוצות, נשתנו מן הקצה אל הקצה, עד כדי פשיטת צורתם הישנה ולבישת צורה חדשה, ובעיותיו של אותו דור שנסתיימה תקופתו נתחלפו בבעיות חדשות לא שערן, בעיות ישראל בארצו וישראל בתפוצות הגולה. אף־על־פי־כן, גם צד זה שבביאליק לא ערך היסטורי גרידה לו, ענין לענות בו לדורשי רשומות, ואין חלקו עם הקלסיקונים, אלו שאבדה השפעתם בספירת החיים והספרות ונחנטו בתוך ספריהם ונגנזו בתוך ספריות והם מונחים בהן כאבן שאין לה הופכים ומעלים אבק ומקק ספרים. אין לך משורר כביאליק שהשפיע כל כך על דורו וכבשו ושיעבדו לו בכוח שירתו ובקסם אישיותו ונעשה למאורו ומורה דרכו, למצפנו ומצפונו. אין חזיון דומה לזה נפרץ בספרות העולמית: משורר ששירתו תפעים את הדור ותפעילו ברוחה ותטו ממסלול חייו למסלול חיים חדשים ובכיוון למחוז־חפץ חדש. גורם – אחד מאבות־הגורמים – נעשתה שירתו למפעל החלוצי בבנין הארץ והעם והתרבות העברית. קווים יוצאים ממנה ונמשכים אליו, למפעל זה, לכל תחומיו ורשויותיו, והם מזרימים לתוכו, כחוטי־חשמל כבירי־מתח, שפע של מרץ יצירה. קווים אלו – מהם גלויים, כאלו שיוצאים מ“בעיר ההרגה” ונמשכים ל“הגנה”, מתחילה בחוץ לארץ ולאחר כך בארץ, וממנה ל“מרד הגיטו בוורשה” ולצה"ל, וכאלו שיוצאים ממפעל הכינוס שהתחיל בו ונמשכים לכל מפעלי הכינוס הנפלאים המבוצעים עתה בישראל, ומהם סמויים מן העין, אך פועלים כמותם פעולתם בסתר: הזרמת שפע של מרץ.

הובלע ביאליק בדורו ונארג במסכת חייו, והרבה ממה שנעשה בישראל לשם קימום העם וביצור תרבותו – מכוחו ומכוח־כוחו נעשה, גם כשאין מכירים בו. זהו אלמות שלא רבים זוכים לו – אלמות של “נאסף אל עמו” בארצות החיים ונצרר בצרור חייו והמשך לו ברציפותו, בהשתרשותו בשרשרת דורותיו.

ואולם גם צד זה שבביאליק – “המשורר הלאומי” – לא כל שיריו הם בגדר שירים שהוצרכו לדורם בלבד – ירשת פליטה שרדה מהם לדורות הבאים שערכה מתיקר והולך בתמורות העתים, גם לפי שער־הערכים בחילופיו ובשינוייו שחלו בו – שלוש יצירות שהתרוממו לפסגה מתפסגת גבוהה גבוהה ונשקפת על פני שטח העתים והדורות: “המתמיד”, “מתי מדבר” ו“מגילת האש”.

מצבת־זכרון נהדרה שהמכתב בה מכתב אותיות של אש היא שירת “המתמיד” למסורת של לימוד התורה שנשתמרה בקדושה ובטהרה למימי סורא ופומבדיתא ונהרדעא עד ימי וולוזין ומיר וסלובודקה – מזמור שיר מפאר ומרומם תלמידי חכמים בישראל המקמטים עצמם על דברי תורה ומשתקעים בלימודה ובהתמדה שאינה יודעת ליאות, בהתמכרות מלוא נפשם ומאודם ובהשתעבדות כל חושיהם וכוחותיהם ובהתנזרות סגפנית מתענוגות החיים והנאות העולם, והם שעשו את בית־המדרש ל“מחבא רוח איתן, מקלט עם עולמים, שבו הציל ישראל אלהיו ואלהיו הציל אותו”. מזמור שיר – וקינה מתקוננת מתוכו, אלגיה נוגה כניגונו של “המתמיד” שהוא מתארו: “השופך בלט על הרוח הלואט מרירותו המתוקה ומתיקותו המרה” על כוחות אדירים שכלים בין כתלי הישיבות ופרודות חזקות ובריאות המתעבשות בתוך חלקתה הצחיחה. אין בדברי־קינה אלו משום השמעת הסיסמה האידיאולוגית של ההשכלה שהטיפה ליציאה מן הגיטואיות לעולמיות ושנתנסחה בפתגמו של יל“ג: “היה אדם בצאתך ויהודי באהלך!” מתהדהדים בהם, בדברי־קינה אלו, דברי קינתו הכבושה של אחד העם שראהו “כאריאל האמת בטוח באמתו”, בחינת אחד העם אחת ותורתו אמת – קינה על “עם שפרחה נשמתו חתוך לבו ונכנסה כולה לתוך דברים שבכתב” ונחנטה ונתאבנה בתוכם. וראה הוא, כאחד העם רבו, תקנתו של “עם ספר” זה בהפיכתו ל”עם הספרות", בהכנסת העולמות לתוך היהדות עד כדי עיכולה בתוכה עיכול שיש בו כדי הזנה מן החוץ, שהיא צורך נפש לכל יצור אורגני, שופעת שפע של חיוניות מרעננת, ובהשכנת יפיפותו של יפת באהלי שם. הלא זו כוונתו בשורות שלו שבסוף “המתמיד”:

ובדבריו המפורשים יותר ב“על סף בית המדרש”:

מבוטאה בדבריו אלו, ברמז אם לא בפירוש, שאיפתה של ספרות התחיה שעמדה ליקח מקומה של ספרות ההשכלה – ל“תחית הלב” ו“תחת הרוח” שהטיף לה אחד העם ונעשית לצפור־נפשה של “הציונות הרוחנית” שהורכבה לבסוף בציונות המדינית, הרכב אורגני שלא ניתן להפרדה, ושתיהן היוו שני צדדים של מטבע אחת.

עולה עליה שירת “מתי מדבר” – שירה אפית אדירה שבה צייר, כאחד מגאוני הציירים הקדמונים, על גבי יריעה רחבה, בצבעים עזים וחריפים, מעורבים בתערובת פליאה שהרכבה סוד כמוס, מקפלים בשטח היריעה ממדי מרחק ורום ועומק, את המדבר, על כפיו וחולותיו, ומתי המדבר האגדיים “הענקים המוטלים בו על החולות הצהובים שראשיהם מגודלי הפרע צנחו בארץ ושער תלתליהם נגרר ונדמה לרעמת לבאים, ועזים פניהם ושזופים, וחזותיהם מוצקים כחצובי חלמיש ובולטים כסדני הברזל”, ושנקרים לפניהם הנשר והנחש והארי ומתכווננים לנפול בהם, ונרתעים “ניחתים מפני הוד השלוה ותפארת העוז המתנמנם”. ציור פלאסטי זה שצייר ביד אמונה, במכחול־קסם, בצבעיו הפליאים, בשלל אורותיו וצלליו וגווניו ובני־גווניו – דממת המדבר נשמעת מיריעתו ונראים מתוכה קולותיו. נתפסים בה מתוך ראייה צרחת הנשר ורתיחת פי השרף ושאגת הארי ונהמת הסער המנער במצולה רותחת תחתיות שאול ורום ושאגת אריות ונמרים שנסחפו בגלגלו החוזר ושיר המרד של מתי המדבר, עם שהם מתנערים בשעה ההיא, שעת הסתערות המדבר, אחוזי פריץ־אונים:

ועולה על גביהן שירת “מגילת האש”, שעם כל פילוג־מרכזיותה שמשוררה בעצמו הרגיש והבחין בו, וחוסר חיבור חלקיה בחבר אורגני שיש בו בכדי עשייתם מעור אחד – גאונית היא, גם בחלקיה שלא נשתלבו יפה, מיזוג נפלא בה של יסודות אפיים ופלאסטיים ואגדיים וליריים. נתייחדה בה אישיותו של המשורר באישיותו של העלם הרך בהיר העינים, ומתוך השתפכות נפשו הווידויית שבה התרוממה שירה זו לשיא השיאים – שומעים אנו הדי שוועת נפשו הכבושה של משוררה. לא הפריז יעקב פיכמן ז"ל בדברי ההלל שגמר על יצירה זו: “בכל עשר שורות שבכל אחד מפרקיה המרכזיים יש שירה שקולה כנגד עשרות יצירות שלימות של שירת ישראל בכל הדורות”.

שלוש פואימות אלו מצטרפות לשיריו הליריים, ואלו ואלו קיומם הוא מעל־לזמן, במקום לא ישיגום משוגי הזמן ולא ישלטו בהם שינויי־עתים וחילופי־תקופות. משולים הם לאותם המראות ודברי החלומות שעליהם אומר ביאליק: “אין אמת כאמתם ואין ממש כממשם, כיין הטוב המשומר ענביו כן יעמדו בלב האדם כל עוד נשמה באפו, וככל אשר יתישנו כן יחזק כוחם וכן ירבה מותקם”. שירים הם שעליהם ייאמר:

תשי"ט

(מדברי נאום שנאמתי בנשף־היובל שנערך לכבודי בניו־אורלינס בפרישתי מן ההנהלה וההוראה בת"ת הציבורי לאחר ארבעים שנות שירות)

א

מרובים רחשי לבי ולשוני קצרה. המה לבי בקרבי מרוב רחשי־תודה שרחש לכם, דבּרי קהילת ישראל שבעירנו, יוזמיו ומבצעיו של נשף־יובל זה שנערך לכבודי. ורחשי־תודה שבעתים רחש לבי לתלמידי שבכם, תלמידי לשעבר, ותלמידי, שמאז פרישתם מן הלימוד היומי הקבוע בת"ת ועד היום, לא פסקו מקבוע עתים אתי בכל שבוע ללימוד תורה וספרות עברית – תלמידי שבכאן, ולרבות אלו מתלמידי שהעתיקו מושבם לערים אחרות, ומהם משמשים בתוכן רבנים ומורים, מנהלי מוסדות חסד ותרבות ומנהיגי קהילה, שהריצו אלי ברכותיהם על ידי חוטי הטלגרף וחוטי־הנפש הבלתי־נראים שבהם אנו קשורים זה בזה ונדברים זה אל זה, מאז לכתם להשתקע באשר השתקעו ועד היום הזה.

במה אכּף לכם, תלמידי היקרים, ומה אשיב לכם על כל תגמוליכם עלי? הרבה יותר משנתתי לכם נתתם לי. עושר גדול, לא יסולא בכסף ובזהב, העשרתם את חיי. – “מה עץ קטן מדליק את הגדול אף תלמידי־חכמים קטנים מחדדים את הגדולים: – אמרו חז”ל, ומאמר זה נתקיים בכם ובי: לא רק שחידדתם אותי, הגדול מכם בשנים, אלא שגם הדלקתם בי אש־הקודש שבערה בכם, מעין אותה שלהבתיה שראה בן־עמרם בחורב את הסנה בוער בה ואיננו אוכל. משנכנסתם לחדר־לימודנו הכנסתם לתוכו מספירת האצילות והשריתם בה את השכינה. הרגשתי בקירבתכם מה שהרגיש אלישע הנביא בקירבת תלמידיו – “בני הנביאים”. נביא אלהים זה פעמים נקרא בשם אלישע סתם ופעמים – בשם “איש־אלהים”, ודרשו דורשי רשומות כי אלישע בקירבתם של “בני –הנביאים” הוא “איש־אלהים”. הרגשתי בקרבת רוח אלהים שהיתה מרחפת בחדר־לימודנו בנוכחותכם. אף הוברר לי – ומבשרי חזיתי – טיב הטהרה והנקיון שהלך ביאליק לחפש בחברת הילדים:

"אָקוּמָה וְאֵלְכָה־לִי אֶל הַיְלָדִים, הַמְשַׂחֲקִים לְתֻמָּם בַּשָׁעַר,

אָבוֹא אֶתְעָרֵב בִּקְהָלָם, אֶאֱלַף שִׂיחָם וְלֲהֲגָם –

וְטָהַרְתִּי מֵרוּחַ פִּיהֶם, וּבנִקְיוֹנָם אֶרְחַץ שְׂפָתָי" –

גם אני, מדי התערבי בקהלכם ואלפתי שיחכם והגיגכם, הרגשתי כי טהרתי מרוח פיכם ובנקיונכם רחצתי שפתי.

ב

והנה עומד אני לפניכם, מורה עברי מוחזק גם משורר עברי – ובת־שירי לא נשמעה לי לשים בפי מלל וארשת שיש בה בכדי מבע לרחשי לבי המתהמים בקרבי בהמיה אילמת־ניב. משלא נזקקה לי בת־שירי הפעם וחשכה ממני נדבת־פיה – אזדקק לחוני המעגל ואסתייע באימת־מליצה משלו שבה אמצא, לפי מליצת המליץ במשלי, “מענה לשון למערכי לב”. וודאי זכור לכם אותו מעשה שהיה בחוני המעגל שלמדנו במשנה ובאגדה – ויורשה לי לחזור עליו בקיצור לשם העלאת זכרו לפניכם:

“מעשה בחוני המעגל שפעם אחת יצא רוב חודש אדר ולא ירדו גשמים ושלחו לו: התפלל וירדו גשמים! התפלל ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה ואמר: רבונו של עולם, איני זז מכאן עד שתרחם על בניך! התחילו גשמים מנטפים. אמר: לא כך שאלתי אלא גשמי בורות, שיחין ומערות. ירדו בזעף עד שכל טיפה וטיפה כמלוא פי חבית. אמר לפניו: לא כך שאלתי אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה. ירדו כתיקנם עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל עליהם וילכו. הביאו לו, למצוותו, פר הודאה וסמך שתי ידיו עליו ואמר: רבונו של עולם! עמך ישראל אינם יכולים לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות. כעסת עליהם – אינם יכולים לעמוד, השפעת עליהם רוב טובה – אינם יכולים לעמוד! יהי רצון שיפסקו הגשמים”.

באימרת־מליצה זו – בקצת שינוי גירסה – אביע במקצת לפניכם רחשי לבי: יכולתי לעמוד בניו־אורלינס ברוב פורענות בתקופת השנים שהמיסיסיפי הפך לי למעין סמבטיון זורק עלי אבנים, ואולם איני יכול לעמוד ברוב טובה זו שהשפעתם עלי – גשם של ברכות והודאות ותהילות ותשבחות והידורים וקילוסים שהמטרתם עלי – אין לי לא כוח־קיבול ולא כוח־עיכול לקבלם ולעכלם בקרבי, וחבל ששפע מבורך זה ילך לטמיון!

ואולם תנוח דעתכם: ראיתי את הנולד – שיערתי שתשפיעו עלי רוב טובה בשפיעות מופלגה שלא אוכל לעמוד, ונמלכתי בלבי לשמור עליה שלא תתבזבז מבלתי יכולת לקבלה בבת־אחת, וחיבלתי תחבולה שיש בה בכדי אצירתה ושמירתה לימים יבואו. תחבולה זו – אודה ולא אבוש: לא אני חיבלתיה ראשונה – קדם לי לחבלה מלמד סלוצקאי לשעבר, אחד מאותם סלוצקאים ידועים שלא נסתמו מהם מעיני החכמה. מלמד דרדקי היה, ועני ואביון, כשאר המלמדים שמזונותיהם בצימצום ובצער. אף־על־פי־כן, לא היה בעניותו בכדי צימצום עישונו שהיה להוט אחריו כשכור אחר יין. פיו כמעין המתגבר ומעשנה כאחת, הפולט דברי תורה וסלילי עשן סיגריות שהיה מגוללן בעצם ידיו ושלא משו מפיו כל הימים, לרבות הלילות. הואיל ועישונו המופלג הצריכו לשפע של גפרורים להצית בהם שפע סיגריותיו, אימן ידו באיזמלו, כשם שאימנו ברצועתו, והיה אומן־יד לחצות גפרור לשמונה שמיניות שהיתה בכל אחת מהן בכדי הצתה. סיגריה זו שהיה מעשנה כלום לא שייר ממנה, אפילו פיטמת קצה־זנבה שבה היה תוקעה בתוך פיו לשם מציצת עשנה: משהגיע לפיטמת קצה־זנבה זו היה שמה בין אגודל ואצבע ומוצה מביניהם מתוכה פליטת עשנה, ומטעם זה היו שתי אצבעותיו אלו מוצהבות במין צוהב שחרורי שברק וריח לו, נודף למרחוק.

לימים התחילה תאוות־עישון תוקפת עליו בשבת – ממש בולמוס של עישון שהוא אונס עצמו ממנו, אנוס על פי הדיבור: לא תבערו אש, היה אוחזו בשבת, והיה דומה כמי שאחזו בולמוס ביום הכיפורים שרבותינו התירו להאכילו אפילו דברים טמאים. יום שבת־קודש שניתן להינוי־נפש נהפך לו ליום של עינוי־נפש. הושבת לו עונג־שבת לפי שהודר בו הנאה מן הגדול שעינוגיו – עינוג עישון! ימים רבים ישב על מדוכה זו: מה לעשות לתקנת עונג־שבת שלא יושב ויושבו לו עינוגיו על ידי עינוג־עישון שיצרף להם – ובהתר ולא באיסור! לבסוף נמלך בדעתו וחיבל תחבולה מחוכמה, כיד חכמתו הסלוצקאית הטובה עליו. מה עשה? נצטייד לו בתריסר בקבוקים מפוקקים בפקקים של שעם; ובכל יום ששי כשהיה מעשן נמנע היה מלהבליע עשן הסיגריות בתוך קרביו לשם מיצוי תמציתו אך חוזר ופולטו, כבולעו, מתוך פיו לתוך פי הבקבוקים ובקבוק שנתמלא עשן מיד הוא פוקקו, שלא יתנדף מתוכו, ובשעת טמינת החמין בתנור סמוך עם חשיכה הוא טומן גם בקבוקיו אלו למשמרת לענג בהם חמדת ימים שמצווה ועומד אדם מישראל לקרוא לו עונג. משהגיע יום השבת, לאחר שמילא כרסו מעדנים מתובלים בתבלין המיוחד ששבת שמו הוא מוציא ממקום טמינתם מכסת בקבוקים שקצב לו לקינוח סעודה, מסיר הפקקים מפיהם ויונק מהם להנאתו, מתוך התרווחות־לב והרחבת־דעת, ופניו צהובות, וכולו אומר: יפה לו שעה זו של קורת־רוח – נתכפל ונתעצם לו עיצומו של עונג שבת!

נזכרתי במלמד זה ובהמצאתו ומהחוכמה והיה לי למופת בהמצאתי שהמצאתי גם אני. הצטיידתי כמותו בבקבוקים, שאף־על־פי שלא ניתנו להיתפס בראיית עין איש זולתי הם ישנם בעין, ועשן קטורת הסמים הניחוחיים שהקטרתם לכבודי הפלטתי לתוכם, באין רואים, ואקחם אתי לביתי.

בתשובתי הלילה לביתי נכנס אני לתוך תחום שבת־חיים מבודל ומבדד בבידולו שהוא ניתן בו, שכן מקומו לירכתי החיים בצידי צידיהם. צדק דוד פרישמן באמרו: חג יובל שחוגגים לכבוד מישהו כדאי לו, לספר בשבחו ולהדר פניו, הוא מין שערה לבנה ראשונה בראשה של אשה נאה ואהובה. עם שחוגגים חג יובלי דומה כאילו אומרים: עדים אתם כולכם פה, המשתתפים בחגיגה זו, כי אנחנו עשינו את שלנו וכבר סילקנו את המגיע לו וכבר קיבלנו כתב־קבלה שאין אנחנו חייבים לו כלום, ושוב אין לנו עסק עם האיש הזה. ביציאתי הלילה, כתום הנשף, מאולם זה אני פורש לתחום שבת־חיים שהוקצה לי שבו אהיה נידון בשארית ימי חיי לבדידות מתוך התבדלותי בבידולו, ועמי –צידה – בקבוקים לא נראים אלו שנצטיידתי בהם. גם שלט התקנתי לי לתלותו על גב קיר חדרי ועליו כתובת מדברי תלמיד חכם גדול בישראל, ה“שלה” הקדוש, ובה כתוב לאמור: “העבר אין, העתיד עדיין, וההווה כהרף עין, אם כן דאגה מנין?” ובשלווה אפיקורית ובבת צחוק משתמעת לשני פנים: חיוך מתוך קורת־רוח וליגלוג מתוך מורת־רוח אהנה את עצמי ברוב טובה זו שהשפעתם עלי ושאצרתיו למשמרת בבקבוקים והיתה לי למשיבת נפש ולכלכל את שיבתי.

ג

באפיזודה בספרי “אלה תולדות אדם” סיפרתי על דבר פגישתי עם המשורר העברי מנחם מנדל דוליצקי בבוסטון, כשבא אליה לשם מכירת מספר טפסים מספר רומאן ז’רגוני שהוציא לאור. הלכתי לבקרו באכסניתו שנתאכסן בה, ועם פתיחת שיחתנו – קרא: שיחתו, הוא הפותח בה ושופך בתוכה מרירות נפשו הקנוטה עליו – מסרתי לו, כשפני מתכרכמים מביישנות וידי מרתתת מאימת משפטי הצפוי לו, שירי העברי הראשון שכתבתי זה לא כבר, אגב בקשה להגיד לי חוות־דעתו עליו ללא משא פנים. משעבר על השיר גער בי בנזיפה: “אל תהי שוטה בחרוזים! רצונך בנתיב העינויים והעלבונות המזומן למשורר עברי באמריקה? מבשרי חזיתים: גילגול שני – מלמד – מעין מלמד בקר באמריקה – וגילגול שלישי – כותב רומאנים בשפת בבל השדודה לשפחות ועגלונים. צעיר אתה, ואסכולות החכמה והמדע שבאמריקה פתוחות לפניך – היכנס לתוך אחת מהן ולמד מקצוע שימציא לך פרנסה בריווח ובכבוד, ואם אזלת ידך – היה רוכל – חייט – סנדלר – ובלבד שלא תהיה משורר עברי באמריקה”, וגומר וגומר, הרצאת פרק חייו באמריקה – פרק של “אני הגבר ראה עני”.

למחר, עם בוקר, נזדמן עם אבי בחנות־ספרים שהיתה בשכונתנו, והיא סמוכה לאכסניתו, לשם קניית העתון היהודי שהיה מתקבל מניו־יורק ונמכר בה לאחדים. מודע היה בעל חנות־ספרים זו לאבי והציגו לפני דוליצקי. מששמע שם משפחתו של אבי שבו הציגו לפניו שאלו: “הקרוב לך אותו עלם צעיר אפרים ליסיצקי שביקרני אתמול?” – “כן” – נענה לו אבי – “הכי קרוב לי – בני הוא”. מיד פסק דוליצקי פסוקו מתוך בת־צחוק לעוגה – והיה בפסוקו מעין הכרזת פסק־דין שהוציא עלי: “לא נביא ולא בן נביא אנוכי ונבצר ממני להתנבא כמה גדול יהיה כוחו של בנך בשירה העברית וגודל ההישגים שישיג בה – ואולם דבר אחד אני יודע בבירור: עתיד בנך לעבור דרכי־החיים כשהוא יחף, מחוסר נעלים לרגליו!” תאמרו כי נתפס בפסוקו זה להפרזה וראיית שחורות? לא מהן ולא מקצתן! היתה בו, בפסוקו זה, הערכה ריאלית של החינוך העברי והספרות העברית באמריקה באותה תקופה – תקופת החלוציות.

עצתו שיעץ לי להיכנס אל אחת אסכולות החכמה והדעת שבאמריקה וללמוד מקצוע שימציא לי פרנסה בריווח ובכבוד בעצם היתה אותה עצה שנועצתי בלבי כשפרשתי מישיבת רבי יצחק אלחנן. ברבות הימים, לאחר כמה נפתולים ולבטים והרפתקאות ונסיונות שלא הצליחו, נכנסתי לאוניברסיטה ולמדתי מקצוע הרקחות וסיימתי חק־לימודי והוכתרתי בשני כתרים: כתר "רוקח מדופלם וכתר “חימאי־רפואי”, וניתן לי להתפרנס בריווח ובכבוד. יתירה מזו: ניתן לי למלא משאלת־לב שלשמה בחרתי לימוד מקצוע זה: התיישבותי בארץ ישראל. אף־על־פי־כן דחיתי רקחות מפני הוראה עברית באמריקה, וטעמי ונימוקי עמי: תכלית־חיים עליונה ביקשתי לי לשם מילויים בתוכן רוחני שיעשם כדאים לי, לאחר משבר קשה שעבר עלי והעמידני על עברי פי פחת, ותכלית־חיים עליונה זו מצאתי בהוראה עברית. הלא כה דברי בספרי “אלה תולדות אדם” שמעטים בכם קראום וראויים הם להישמע.

"עד ראייה הייתי במשך שנות ישיבתי באמריקה לשיגשוגו של היישוב היהודי שבתוכה – שיגשוג גואה והולך – תפוצה שעתידות שאר תפוצות ישראל להיעשות עיסה לה, – וגדול יהיה חלקה בבנין ארץ ישראל לכשתפריש לה מהונה ומאונה.

שיגשוג זה חומרי בעצם, אך במקום שיש שיגשוג חומרי – שיגשוג רוחנו כרוך בו: אותו כוח חיוני הפועל פעולתו היצירתית בחומר יפה כוחו לפעול פעולה יצירתית גם ברוח. להפעיל פעולה יצירתית זו בתחום הרוח – זה התפקיד הגדול שהוטל על החינוך העברי באמריקה, תפקיד גדול וקשה אך ניתן למילוי.

כשלון החינוך העברי באמריקה – לא טיב הילד היהודי שבה גרמו – עמדתי עליו במשך שנות עיסוקי בהוראה: חומר אנושי משובח הוא, נטול אותם הסיגים שסיגסגו חיי הגיטו בזה שכמותו מעבר לים. יתירה מזו: תרבות אמריקה שמקליט בו בית־הספר האנגלי יש בה כדי שתיעשה כלי מחזיק ברכה לחינוך העברי, שכן היא משפרתו ומכשרתו לקליטת השבח והעלייה שבתרבות ישראל. לא טיב הילד היהודי הוא איפוא בעוכרי החינוך העברי באמריקה אלא הזילזול שמזלזלים בו הורים ומורים שאינם מהוגנים. צריך הוא למורים בעלי נפש ושאר רוח, והעיקר – רוח חלוציות.

חלוציות – זוהי מהותה של הוראה עברית באמריקה – חלוציות מעין זו שבארץ ישראל, אלא שהיא בעורף.

קיבלתי עלי חלוציות זו, אותה וחבליה הצפויים לי. לא פיקפקתי כלל בהכשרתי לחלוציות זו, לא מפאת כוח העקשנות ולא מפאת כוח הסבל הדרושים לה – הם שעמדו לי בנסיונות החיים הקשים שנתנסיתי בהם כל הימים, אלמלא הם לא הייתי יכול לעמוד בהם".

ד

והנה אני עומד לפניכם היום ולאחורי תקופה של חמישים שנות שירות להוראה עברית ולשירה עברית באמריקה שהתמדתי בהן עד הנה. בהחלטתי להתמכר לשירות זה ולהקדיש לו מיטב ימי חיי בחרתי לי “דרך־עני” – דרך־חיים מחותחתה ומחוּוחה. אף־על־פי־כן, נשווה בנפשנו כי אורלוגין־הזמן נסב באורח־פלא אחורנית, משך תקופה של חמישים שנה, והועמדתי שוב בפני בחירת דרך־חיים, ומלאך טוב היה נגלה אלי ומגלה לי מידת הייסורים והעלבונות שאעלה בגורלי בבחירת דרך־חיים זו – פי המגיד לכם כי הייתי בוחר בה שוב ללא פיקפוקים והיסוסים כל־שהם. מידה גדושה ומוגדשה של ייסורים ועלבונות נמדדה לי והוטלה עלי ליטלה בימי ילדותי ובשחרות נעורי, ומידת פורענותה העמידתני על המידה שבה נדרשת ומתפרשת האמת הפרדוכסלית הצפונה במדרש תנחומא בניסוחו של רש"י שלמדתי: “למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות? אמר להם משה: אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלהיכם – הקללות והייסורים מקיימין ומציבין אתכם לפניו”. יש שני מיני חבלים: חבלי מות, שהם ייסורי גסיסה, וחבלי לידה, שהם ייסורי יצירה, ועמנו, עם סגולה – סגולה הוטבעה בו, כמטבע של טבע בעצם ברייתו, להפוך חבלי מות לחבלי לידה.

צא ולמד: צד שווה בהיסטוריה של כל עם ועם: כוחות אוניברסליים פועלים בה בהתאם לגורמים כלליים, מותנים מחוקתיות שבשלשלת סיבות ומסובבים. ואולם יש בהיסטוריה של כל עם “ראי” מיוחד, אופייני, ולא ראי ההיסטוריה של עם זה כראי ההיסטוריה של עם זה. מה ה“ראי” המיוחד, האופייני שבהיסטוריה של עמנו המשתנה מ“ראי” ההיסטוריה של עם ועם זולתו? “ראי” זה ניתן להתפרש על רגל אחת: חבלי מות שהפך לחבלי לידה – קאטאסטרופות לאומיות רחבות ממדים שעברו על עמנו, תקופות של “דם ואש ותימרות עשן”, ולאחריהן, ועתים מתלוות להן, שלובות אלו באלו, תקופות של עילוי נשמה, התרוממות הרוח לספירת הנצח וההוד, זרמי יצירה מתפרצים ממעמקים, מתבקעים מכל מיני סכרים ומשתפכים באפיקים שדללו וחרבו – תקופות של תחיה והתחדשות שדומה: עילה להן אותן קאטאסטרופות לאומיות שעברו או עוברות על עמנו, מהן חוללן ובכוחן הפעילן והמריצן.

אחרי הקאטאסטרופה הלאומית הראשונה שעברה על בני עמנו, השואה שהמיטו עליהם חורבן הבית הראשון וגלות בבל, ושמסכו בקרבם רוח של דיכאון ויאוש מתוך הרגשה של אזלת יד וחוסר ישע וקבלת גזר־דינם שאין מנוס ממנו: כליון לאומי צפוי להם, בני אומה גולה וסורה, באמרם – בלשונו של יחזקאל האומר בשמם: “יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו” – באה תקופת היצירה הגדולה במפעליהם של אנשי כנסת הגדולה, ובראש מפעליהם הגדול שבהם: כינוס כתבי־הקודש, בירורם וסידורם, עריכתם וחתימתם. זה הספר האלוהי שבו התגלמה רוח עמנו במפלאות גילוייה, בנצחה, נצח ישראל צור מחצבתו, ובנצחיותו שהוטבעו בה – תרומה היא שאין ערוך לה ואין משלה ליקרת ערכה שתרם עמנו לכל העולם. ספר הוא שטבע חותמו באנושות ועיצב בכמה מקווי־אופיו קלסתרה הרוחני ונעשה לגורם־אב בעירעור העולם האלילי ובנין עולם חדש שהושקעו ביסודותיו הרבה מערכי המוסר והיופי, מן הנעלה והנשגב והמרומם שבו, ושינה מטבעה של ההיסטוריה העולמית והטה מהלכה כלפי כיוון חדש למחוז־חפץ חדש, שעל אף כל הסטיות וההליכות העקיפות שחלו בו, מאז ועד היום, עדיין זה כיוונה הנכסף וזה מחוז־חפצה המיוחל והמפולל ובהם תקוות גאולה וישעה לאנושות הדוויה והסחופה, הנבוכה והמטורפה: תיקון עולם במלכות צדק ומשפט וחסד ואמת ואהבת הזולת והידור צלם אלהים שבאדם ואחוות העמים ושלום אוניברסלי – אותה אחרית הימים, גאולת קץ, שחזוה בחזונם בן־אמוץ והמורשתי. ספר־עולם זה – בעולמיותו מתייחד עמנו, עם־עולם, בייחודו הלאומי ומתעצם בעצמות מהותו.

ואחרי הקאטאסטרופה הלאומית הראשונה – קאטאסטרופה לאומית שניה עברה על בני עמנו, שואה שהמיטו עליהם חורבן הבית השני והחורבן הכרוך בעקבו: חורבן יהודה, החל בירושלים וכלה בביתר, לאחר שטובע מרד בר־כוכבא בדם גבוריו – “דם שהלך ונפל לים הגדול”. שוב רוח של דיכאון ויאוש תקפה עליהם מתוך הרגשת חוסר אונים לעמוד על נפשם ולהדוף אחור כוחות־ההרס שהסתערו עליהם לכלותם – כליה נגזרה על שונאי ישראל ואין מפלט ממנה! והגיון לבם שהגו במסתרים התדובב מתוך דברי רבי ישמעאל בן אלישע: “מיום שחרב בית־המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים ונמצא שזרעו של אברהם אבינו כלה מאליו”.

לא כלה זרעו של אברהם אבינו, לא מאליו ולא על ידי רומי האדירה שעמדה עליו בתוקף שלטונה האכזרי לכלותו. שוב באה תקופה של יצירה גדולה כבירת היקף ואבירת מעוף במפעליהם של אחרוני התנאים: אוסף ההלכות שנמסרו מפה אל פה מימי אנשי כנסת הגדולה, והגדול שבהם שבו הגיעו לשיאם –מפעלו של רבי יהודה הנשיא בעריכתה של התורה שבעל־פה וכתיבתה וחתימתה בספר המשנה. היתה במפעל זה יצירה גדולה כבמפעל עריכתם וחתימתם של כתבי־הקודש. נעשית המשנה, כפי שהגדירה ביאליק בהגדרתו הקולעת: “הבבואה הנאמנה ורבת הפנים של כל ארחות החיים וצורות התרבות ששלטו בישראל כמה מאות שנים אחרי חתימת כתבי־הקודש”. וחתימה זו שימשה גורם־אב לפתיחת תקופת יצירה חדשה: התפתחו והתהוותו של התלמוד שרובו פירושה, הרחבתה והמשכתה של המשנה, שנסתיימה בעריכתו וכתבתו וחתימתו הוא, כמשנה בשעתה. התורה שבעל־פה שהוכתבה בכתב, במשנה ובתלמוד שנתחברו לבסוף והיו לאחדים – האמונות והדעות וערכי המוסר והחזיונות של אחרית הימים והשאיפות והעריגות לעולם חסד יבנה ויתוקן במלכות שדי שבכתבי־הקודש נתגלמו ונתגשמו בו בחוקים ממשיים ומוחשיים, בארחות־חיים וניסוחי־חיים וכיווני־חיים מסויימים. כל החומר האגדי שבכתבי־הקודש – אגדי לפי מושג עצם מהותה של האגדה שהרחיבו והעמיקו ביאליק – הוצק בדפוסי הלכה שבהם נצורה צורת החיים היהודיים ונטבע טבעם ונקבע קבעם והותוו קווים לרציפותם והשתלשלותם בשלשלת הדורות.

הארכתי את הדיור על שתי הקאטאסטרופות הלאומיות שעברו על עמנו: חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, ותוצאותיהן – תקופות יצירות שגיאות שטבעו בו מעין מטבע בראשית, צר צורתו ומעצם עצמותו, לפי שהן אופייניות ומופתיות לשאר הקאטאסטרופות שעברו על עמנו לאחריהן, מימי חורבן המרכז היהודי הגדול שבבבל עד ימינו – ימי חורבן המרכז היהודי הגדול שבמזרח אירופה. יורשה לי להגיב על עוד שתים שגם הן אופייניות ומופתיות.

בעצם תקופת מסעי הצלב וזמן מה לאחריה – תקופה של הריגות וטביחות ושמדות ששתו קציר לחצי מיליון יהודים – נמשך ונתעצם, ביתר שאת וביתר עז, מתוך הרחבת היקפו והרמת רמתו, מפעלו הגדול של רבנו גרשום מאור הגולה: חקר התלמוד ותיקון השיבושים והסירוסים, החסר והיתר, שנפלו בו והעמדת נוסחאותיו וגירסותיו על בוריין. המשיכו במפעל־אדירים זה תלמידיו שהעמיד: “חכמי לותר”, ובהם הגדול שבקרבם, משכמו ומעלה גבוה מכולם – רש"י, פרשן גאון שלא קם כמוהו לא בישראל ולא באומות העולם, שבו התרומם מפעל זה לשיא יצירתי, גבוה על גבוה, ואחריו – נכדו, רבנו תם, ובעלי התוספות. והיה במפעלם זה מעין השלמה לחתימת התלמוד: הנהרת המופלא והמכוסה שבו, לפי שנעשה במשך הימים לספר חתום, ועל ידיהם, משפירשו בו סתומות, והנהירו עמומות וליבנו סתרים, נעשה לספר פתוח שווה לכל נפש אדם מישראל שעל פיו נתחנך עמנו ומשנתו נתיישבה בגופו ונעשה לו למקור חיים, וניצל התלמוד הבבלי מגורל שכחה שהיה צפוי לו, כגורלו של התלמוד הירושלמי.

ולאחר תקופת גירוש היהודים מספרד ומפורטוגל, על כל “המורא הגדול”, זעוות־הסיוטים שבה, באה תקופת עלייה לרוח ישראל, הרקעה לשחקים מתוך התנערות מעפר והתחדשות עלומים והתגברות מרץ יצירה, מעין התנערותו של אותו חול אגדי מאפר שריפתו והתחדשות עלומיו במחזור־חיים מחודש, בתוך מרכז־היהודים החדש שנתהווה בצפת ושקיבלו עליהם ברצון השפעתו ומרותו שאר מרכזי היהודים בכל העולם, ובהם אלו שהיו גדולים ממנו במנין. באה תקופה של יצירה שהוזרמה בשני אפיקים שבשני תחומים, יונקים ומתרווים זה מזה: הנגלה והנסתר. בתחום הנגלה – חיבור ה“שולחן ערוך” על ידי יוסף קארו, אוסף דינים מבוססים על התלמוד ומוסקים מכל הספרות הפרשנית והפסקנית ומוכרעים הכרע החלטי במקום שהם שנויים במחלוקת ומסוכמים בסיכום אחרון שיש בו בכדי הקפאה והגבשה וקביעת קבע לדורות. והיה בחיבור זה יותר משום הוספת נופך לספרות הפסקנית – היה בו משום מתן חוקת־חיים, ערוכה בכול, מנוסחה ומסוגננה, מקיפה חיי אדם מישראל בקודש ובחול, בבית־הכנסת, בבית וברחוב, בשבתו ובלכתו ובשכבו ובקומו, למיום היוולדו עד יום מותו – חוקה אוניברסלית לעם ישראל המפוזר והמפורד בכל העולם שנתקבלה בכוח סמכותה המכריעה ונעשית לאבן־שתיה שעליה הושתתו חיי היהודים בכל ארצות פזוריהם. ובתחום הנסתר – הקבלה, כפי שעוצבה ונוסחה ונתפרשה בבית־מדרשו של האר“י וגוריו – קבלה לוריאנית זו שיחד עם להט הכסיפות לאלוהות, לאל מסתתר בשפריר חביון, מתוך התדפקות על שערי העילום, והאור המתמצה מזיו האין־סוף שבה, מתלהטת היא בלהט כיסופי גאולה ומתקרנת באור חזיונות אחרית הימים ודמיונות וחלומות משיחיים. גם היא, קבלה לוריאנית זו, כ”שולחן ערוך" פרצה מגבול צפת וארץ ישראל והתפשטה בכל תפוצות ישראל ונעשית למקור־חיים שמעין־סתרים יוצא ממנו ומשקה בגלוי ובסתר, חיי אדם מישראל, בתחום העיון – האמונות והדעות, ובתחום המעשה – ארחות־חיים ומנהגים, ושפעו נתמשך לתנועות משיחיות שינקו ממנו, לרבות הגדולה שבהן שנתגלתה ונתמחשה בתנועה לאומית־מדינית – הציונות.

וכך טיבן של שאר הקאטאסטרופות שעברו על עמנו ותוצאותיהן שאגיב עליהן בקצרה.

לאחר השואה שהמט על יהודי פולין בוגדן חמילניצקי צמחה החסידות והיתה בחסידות שצמחה יותר מהתהוותה של כיתה דתית חדשה. היא שעמדה ליהדות באותה תקופה להצילה מהתאבנות והסתגרות בשריה של חוקתיות נוקשה ואריסטוקרטיזציה של בני־העלייה, תופשי התורה, והשפלתם של ההמונים, ה“בוערים בעם”, שחלו בה. זרם של חיוניות, של התחדשות והתרעננות, הזרימה לתוכה, והכניסה לתוך עבודת ד' ועשיית המצוות שנעשו קבע שיגרתי, מצוות אנשים מלומדה, כוונת לב ודבקות והתלהבות ועילוי־נשמה ושמחה עילאית שבעבודה שבלב, שהיא העיקר, ושבה גדול וקטן ולמדן ועם־הארץ נשתוו.

ואחרי “הסופות שבנגב” – הפוגרומים שערכו ביהודי רוסיה ההמונים שנשתסו בהם על ידי הרשות הצארית והכנסיה הדתית צמחה תנועת ה“ביל”ו" ו“חיבת ציון” שבנו אב לתנועות העליה לארץ ישראל לשם ישובה ובנינה ולציונות ההרצלית, בגודל היקפה המדיני רחב האפקים, והתחדשותה של הספרות העברית, הסטיתה מן ההשכלה שנכזבה ונפסלה האידיאולוגיה שלה והפנייתה לכיוון חדש ומהלך חדש לקראת רנסאנס לאומי. לא יצאו ימים מרובים והתרוממה לשיא יצירתי בלתי־ישוער. התעוררו בה כוחות־יצירה כבירים – נפילי־יוצרים מעניקים חמה בקומתם הקימה במשך תקופה קצרה, שנות דור.

ואחרי השואה ההיטלרית, המאורעות האפוקליפטיים, בממדי־ההשמדה הענקיים, שנסתיימה בכליון קאטאסטרופלי של שליש מנין עמנו שהיווה רוב בנינו – הנס הגדול, התגשמות חלום שנות אלפיים: תקומת מדינת ישראל.

זה היה יעודנו הגורלי שהטילה על עמנו ההשגחה והוטבע בו מטבע של סגולה טבעית – זה היעוד שעשאו לעם סגולה ושעליו הכריז ישעיה: “הנה צרפתיך ולא בכסף, בחרתיך בכור עני”. בכור של עינויים וייסורים צרף עמנו זהב נשמתו מכל מיני סיגים ובדילים ודילוחים וליכלוכים שנמהלו ונדבקו בו, ומזוקק שבעתים התיכו לתוך דפוסי־גאוניותו והוציאו מוניטים של ערכי דת ומוסר ותרבות ששווים לא רק שאינו נפחת בחליפת הזמנים, לפי שער־הערכים המתחלף, אלא שמתיקר והולך.

אמת פרדוכסלית זו הצפונה במדרש תנחומא: קללות וייסורים שמקיימים ומציבים את עמנו, סגולתנו להפוך חבלי מות לחבלי לידה, מבשרי חזיתיה – מן הקללות והייסורים שתייסרתי בהם בימי חיי, מילדות ונוער, עמדתי עליה. קודם שבחרתי בדרך־העוני של מורה עברי ומשורר עברי באמריקה נטבלתי “טבילה של אש” – הוטלתי לתוך כור־עוני, ועם שליהטני והכווני צרפתי בו זהב נשמתי – זה הזהב האצור בטמון בתוך נשמתו של כל אדם, באשר הוא אדם.

ה

אסיים באגדה הודית –מוסר השכל צפון בה:

כשברא “הרוח הגדול” את העולם לארבע רוחותיו, יחד עם שאר הבריות יצר בני־האדם, תרבות ההודים. שבטים יצרם, כל שבט ללשונו, ושבט לא ישמע שפת רעהו. קילקול היה בבריאת העולם: מושפלים ביותר היו שמיו ובני־אדם לא יכלו ללכת על האדמה זקופי קומה מבלי להתקל בהם עד כדי חבטת הראש, ונאלצו ללכת גחונים ושחוחים. נמלכו לבסוף זקני שבטים חכמי לב וקראו מועצה להיוועץ מה לעשות בכדי לתקון המעוות ולהרים השמים משפלותם. נמנו וגמרו לדחוף השמים למעלה במוטות שיתקינו להם. ואולם ייבצר מהם לבצע מעשה זה אלא אם כן יוועדו יחד כל שבטיהם, שבט לא נעדר, וידחפום בבת־ראש, בכוחות מלוכדים ומאמצים מרוכזים. והיות כי נפוצו לארבע הרוחות ושבט לא ישמע שפת שבט זולתו זאת יעשו להצלחת פעלם שיזמו: דבר־אות יותן להם, קול־קריאה ישמיע “יהא”!" שפירושו: הרימו השמים! איש לאיש יביעו בהישמעו ושבט לשבט יחוו. וכך היה: נקבצו יחד כל השבטים ביום כסה והתיצבו איש איש על משמרתו, ומוטות שהתקינו להם בידיהם, ומשנשמע ברעו קול־הקריאה “יהא!” מפי זקני שבט – נשנה מפה אל פה ונישא מאיש לאיש ומשבט לשבט, ולשמעו הגביה איש איש את מוטו למעלה ודחף בו השמים והגביהם מגובה לגובה עד שהרימום דיים בכדי ללכת על האדמה זקופי קומה, והיתה להם הרווחה.

זה היה יעודנו הגורלי־ההיסטורי למימי סיני: להרים השמים במוטות – לא של עץ כמוטותיהם של אותם ההודים אך של רוח שהתקנו לנו, וחוסן להם, נצח לא ישקר. עמד על יעודנו זה רבי ישראל בעל שם טוב ועל פיו פירש המאמר בפרקי אבות: “דע מה למעלה ממך” – דע מה שלמעלה – ממך, כל מה שמתרומם לספירות גבוהות – ממך, על ידיך, בכוחך, מתרומם. ורבי מנחם מנדל מקוצק אמר זאת בפירוש: האדם נברא בכדי להרים השמים.

וזה דברי לכם: התקינו מוטות של רוח, של תורה ואמונה ומסורת ותרבות והוסיפו לדחוף בהם השמים ולהרימם משפלותם – אי אפשר לנו לעמוד ולהתקיים בעולם שבימינו ששמיו כל כך הושפלו – “מי יקום יעקב” – תקומה לא תהיה לנו! נהיה נאמנים ליעודנו הגורלי – ההיסטורי: הרמת השמים משפלותם.

ובאותו קול־קריאה הודי אני נפטר מכם: “יהא!” – הרימו את השמים!

תשי"ט