סיפורים המשתרגים נכתבו במשך שנים רבות וכמובן שאין בהם אחידות כלשהי, להוציא זו, שכל הנפשות הפועלות הן שריגים וקרוביהם וכולם נכתבו בידי.

אבות

מאת

תקוה שריג

---

חושורש

מאת

תקוה שריג

לנשמותיהם של

סבי, אבי, ובני

שכולם יוסף

באר מים חיים. לא פשוטו כמשמעו, ובכל זאת.

ביום קיץ לוהט, בנורא שבקייצים שהיו לנו מעודנו,

עלינו, אישי, בתי ואני, לצפת, לחפש את באר-מים-חיים.

אין זו שגיאת תחביר. גם לא סתם באר, שאיש מן הישוב קם יום אחד ויוצא לחפשה.

אנחנו חיפשנו את “באר מיים חיים”.

ספר זה, שחיבר אבי-סבו של סבי, ומאז היה שם הספר לשמו —

היה אחד מחפצי הקדושה שהיו בבית סבא,

כגון הפמוטים של שבת, החנוכייה, הטלית ותפילין בנרתיקיהם העשויים קטיפה סגולה, רקומה בוורדים אדומים, גביעו של אליהו הנביא וקערת הפסח,

וה“כוס” — ציפור עשויית כסף, שראשה מתברג והיא בית-בְּשָמִים להבדלה.

כל אלה, כרכי הש"ס וטורי ספרי הקודש הגדולים והכבדים, שריחם מתוק ועתיק,

היו לי נוף ילדות. לא נוף-טבע, לא נוף-אנוש. נוף חפצי-קדושה.

אליהם נתלוותה נעימת לימוד הגמרא, נעימת תהילים, נעימת הברכה להדלקת נרות

וזמירות של שבת ושל הבדלה. וזקנו הלבן של סבא.

סבי זה, שמעולם לא שכח להוסיף מתחת לחתימתו המסולסלת:

"נין ונכד לרה"ג 'באר מים חיים' ", למה לא סיפר לי מעולם, כי סבו עלה בסוף ימיו לארץ והוא קבור בצפת?

חידה היא לי.

לא אוכל להעיד על עצמי, שקראתי שלושת ספריו:

“באר מים חיים”, “סידורו של שבת”, ו“שערי תפילה”.

שניים מהם מצויים בביתי ואני מעיינת בהם.

שלישי נעלם מעיני. הוא אבד כשפורק בית סבי, לאחר שנפטרו סבתי וסבי.

אוהבת אני לחזור ולקרוא פתיחתו הצנועה של “באר מים חיים”:

“יהיה רצון שתשרה שכינה במעשה ידי. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך”.

זאת בשתי שורות. ובשורה השלישית מתחיל ביאור פסוקי תורה כסידרם,

משולב במדרשים ואמרות חז“ל, בשני טורים צפופים, בכתב רש”י —

פותח בפרשת “בראשית” ומסיים ב“האזינו”.

הספר מלא הערות כתובות בעיפרון, קווי הדגשה וסימני קריאה.

מי כתבם? סבי? אביו? סבו?

ומדוע זה מסתיים פירוש ספר “ויקרא” בשני טורים

ומתחיל ספר “במדבר” בטור רחב אחד?

מי שהיה יכול להאיר עיני — עצם עיניו לפני למעלה משלוש עשרות שנים.

השעון, שקיבל לבר-המצווה שלו, לפני מאה שנה, עדיין מתקתק למראשותי, אבל הוא…

בקיץ אשתקד סיפרה לי בת-דודי, ה“חמישית-בחמישית” שלי, שלומית,

שסבנו הקדמון הזה קבור בצפת, וכי היא ובעלה עלו לקברו,

והציעה גם לנו לעשות זאת. — חוויה — אמרה. נדלקתי מייד לעלות לקבר-אבות.

לא עברה שעה מבואנו לצפת, וכבר נכנסנו בשערי בית-הקברות העתיק שלה,

המוקף חומה. הזה הוא בית-קברות יהודי: עירום ועריה. רק ערימות אבנים לבנות.

כל אבן, אם אינה מציבה שנתפוררה, היא אבן-סימן-ביקור,

שהניחוה כל מי שעלו לקברות קדושים וצדיקים שבצפת, השוכבים כאן איש בערוגתו.

אין כאן נוי ואין כאן רוך שיסיחו דעתך מן המקום שאתה שרוי בו.

רק ישימון מסנוור. אין גוונים ואין ריחות. אין פרחים ואין פרפרים.

רק רוח נושבת וצרצרים מצרצרים.

הדממה עמוקה והולמת אזניים. שמיים אביכים. הרים סביב.

וסילונות חלב מוּתָךְ הולכים מן המציבות, כבוד, רוממות ויראה מסביב.

—תראו שם את הקבר של ר' יוסף קארו וממנו יורד כמו נחל חֵלֶב.

ככה שמאלה וישר אל מערה! זוהי מערת ה“באר מים חיים” —

נאום אדם שידע וגם הסכים להנחותנו בדבריו למטרתנו.

—היכנסו, תביטו שמאלה. שם כבר כתוב. זהו.

מציבות שחרבו הן סיפורים גנוזים. מציבה וסיפורה שתוק בתוכה.

גנזי צרות ופורענויות. מציבות עומדות ומחודשות,

אילו היה פנאי לעיין בהן — והרי הן דברי ימים של יהודים שעלו ובאו הנה,

מי לחיות ומי למות ולהיקבר.

תאריכים. “ת.נ.צ.ב.ה.” חקוק על כל אחת.

האמנם צרורות כל הנשמות האלו בצרור החיים?

אחת מהן הייתה והייתה באותו יום.

עד מהרה ניצבנו על-יד קברו של ר' יוסף קארו ולא נתעכבנו,

וכבר החלקנו כמעט על נחל החֵלֶב המוּתָךְ בלהט היום.

זוהר היה החלב בניצנוצי צבעי הקשת.

כמה דורות של נרות דלקו כאן לכבודו של ר' יוסף קארו.

ריח של טחב, שחור-סמיך של פיח, מלוא המערה,

כשהורגלו עינינו לאפילה ראינו בה שני קברים:

האחד ניצב מול הפתח, לוח מצבתו נסתר תחת תל אבנים המתנשא עליו,

השני, מימין, סמוך לכותל המערה, גם הוא — תל אבנים על גבו,

אלא שנמצא מי שטרח ונתן כתובת על הקיר, בָּרוֹם, שלוש מלים בלבד:

“באר מים חיים”. אותיות חצובות בקיר ומשוחות בצבע אדמדם.

כאן הוא קבור, איפוא, אחד מאבותי הקדומים.

חשתי בי פתאום חוש שביעי, חוש-שורש. חושורש.

בין האבנים תחובים פתקים, מכתבים, אגרות.

מהם מתפוררים מריקבון, מהם שלמים, אבל מחוקים, מהם שלמים וקריאים.

הוצאתי אחדים מהם ועיינתי בהם. מצאתי כאלה, הכתובים באותיות רש"י,

אחרים — עברית ויידיש, ספניולית, אנגלית;

בקשות אישיות ובקשות של “נוסח”,

לבריאות הגוף והנפש, לחיים ארוכים, להצלחה, לעילוי נשמה —

יהודים מכל קצוות עולם עולים הנה בדחילו ורחימו ותוחבים פתקים.

לא היה בידי נר להדליקו.

ואפילו היה, אפשר שלא הייתי מדליקה אותו ל“באר מים חיים”, סבא-רבא שלי.

כמה דורות של ירֵאים ושלמים, סבים וסבתות, אבות ואמהות

חיו ומתו בשלשלת שלמה ותמימה של ירֵאים, עד שבאתי אנו וקיצצתי בשלשלת.

נטשתי את ביתי ואת עירי ירושלים.

נטעתי שריגַי באדמה אחרת.

איננו ירֵאים, איננו שלמים,

מכל מקום, לא בעיניהם, אילו היו עיניהם פקוחות.

אולי חטאתי, פשעתי? אולי כיביתי הנר?

אילו יכולתי להעמיד שאלה זו באזני אבי הקדמון “באר מים חיים”,

מה היה משיב לי? מה דין ומשפט היה קוצב לי?

יצאנו לאור הצהריים, לסינווּרם וללהט היום.

התנהלנו בקושי במעלה הגבעה, בין ערימות האבנים והקוצים.

פתאום חשתי רווחה קלה. חשבתי על כך, שהינה נכדי העשירי למניין,

זה שטרם נולד, עלה יחד איתי ועם אישי לקברו של אב מאבותיו הקדמונים,

בעודו בבטן אמו, היא בתי.

ה“חושורש” נתן בי משמעות לדבר הזה.

אולי לא כיביתי נר מדור-דור,

אלא רק שיניתי בת-אחיזתו ומקומו?

נכדי יונתן, נרו יאיר.

נגעה אש באש. נפש בנפש.

תמוז, תשל"ד

---

"גם אני אבנה חורבה אחת מחורבות ירושלים"

מאת

תקוה שריג

לנפש חמותי יוכבד עה"ש

נכדת ה“ארז”, ר' נחום משאדוק ז"ל

ר' אברהם הסגינהור, אבי "הארזים"

תחילתו של סיפור המעשה שיסופר בזה ושורשו, ר' אברהם הסגינהור,

רב גאון וגדול בתורה, בעיר פוזן אשר בגלות פולין.

לפני כמאה וחמישים שנה, חי רבי אברהם סגינהור

והוליד חמישה בנים “ארזים” ובת אחת.

ולמה כונו בניו “ארזים”?

משום שהיו כולם חריפים בתלמוד, כולם רבנים נודעים.

הבכור — ר' שלמה-זלמן,

השני — ר' אשר-למל,

השלישי — ר' נחום,

הרביעי — ר' יעקב-לייב,

החמישי — ר' ישראל,

והבת — גיטל, אשת ר' יוסף, גם הוא גדול בתורה.

ור' אברהם, אבי ה“ארזים”, מה גדולתו?

שהיה עניו וצנוע, עני ואביון, שהיה מלמד את תלמידיו תלמוד

ומורה באצבעו בדף הנלמד ובנושא הנידון,

והוא עיוור גמור, עיניו חשוכות כלילה.

אדם זקן מופיע בחלום לילה

כשחלה ר' אברהם סגינהור את חולי-מותו,

התאספו ובאו סביב מיטתו אשתו הרבנית, חמשת בניו, בתו ובעלה.

אמר להם ר' אברהם את רצונו האחרון, את צוואתו —

שלא יספידו אותו אחרי מותו…

הוא קרא “שמע ישראל”, רק שפתיו נעו וקולו לא נשמע.

ובמלה “אחד”, יצאה נשמתו בקדושה ובטהרה.

אחרי ימי “השבעה”, שישבו האחים עם אמם יחדיו, בבית אביהם,

יצאו כל אחד לביתו ולעירו.

לא יצא זמן רב, ופרצה, מגיפה בפולין.

מתו במגיפה האלמנה האם, גיטל וכל משפחתה,

ר' שלמה-זלמן הבכור ור' ישראל צעיר האחים, שניים מתוך השישה.

כשישבו שלושת האחים הנותרים “שבעה”, כל אחד בביתו,

אבלים וקודרים על מות אמם, אחיהם וכל בני ביתם,

חלמו שלושתם, שלושת ה“ארזים” הנותרים בחיים, חלום אחד:

איש זקן, עוטה אור כשַׂלְמָה ועיניו נוצצות באהבה,

מושיט את ידו ואומר:

—עד מתי אתה יושב נדהם

ואינך יודע את המעשה אשר תעשה?

קום, עלה ירושלימה, אתה, אשתך ובניך

ואלוהים יהיה עמך בכל אשר תלך…

כאשר קם ר' אשר-למל, שהיה עכשיו הגדול בבנים, מאבלו,

אמר לאשתו ולבניו:

—אנחנו עוזבים את עירנו, יוצאים מפולין, יוצאים מן הגלות

ועולים לירושלים, עיר הקודש!

אחרי דבריו אלה לאשתו, קם והלך לבית-הכנסת,

אסף את כל בני קהילתו, צאן-מרעיתו,

סיפר להם על החלטתו ונפרד מהם לשלום,

בטרם צאתו לעלות ירושלימה.

עודו מדבר אליהם,

והינה נפתחת הדלת ונכנס יהודי גבוה, יפה-תואר,

ופניו — תאומי-פניו של ר' אשר-למל הם.

מי היה האורח התמהוני הזה?

זה היה האח השלישי, ר' נחום, שהיה רב בשאדוק, אחי ר' אשר-למל,

וילד קטן אחוז בידו.

שני האחים נופלים זה על צווארו של זה,

ור' נחום אומר לאחיו, ר' אשר:

—אחי יקירי, חלום חלמתי באחד מימות “השבעה”

ובו נצטוויתי על-ידי יהודי זקן, שאפשר והוא אליהו הנביא,

לצאת מן הגלות ולעלות ירושלימה, אני ובני-ביתי עימי.

אז אמרתי בליבי — הוסיף ואמר ר' נחום —

הלא אפרד משני אחי ואקבל את ברכתם לפני צאתנו לדרך!

עוד שני האחים מדברים ביניהם,

וכל הקהל עומדים על רגליהם נבהלים ומשתוממים,

לגודל הפלא שבחלום שחלם כל אחד מהם,

והוא אותו חלום עצמו, והינה שוב נפתחת הדלת,

ונכנס עוד יהודי, שפניו דומים בתכלית הדמיון

לפניהם של שני האחים העומדים ומתרפקים זה על זה.

ומי האיש, אם לא ר' יעקב-לייב, האח השלישי הנותר בחיים?

גם הוא פתח את פיו וסיפר, בדממה הגדולה שהושלכה מסביב,

מלה במלה את חלום שני אחיו,

ועל החלטתו לצאת ולעלות עם כל בני-משפחתו — ירושלימה.

שבועת הילד זלמן

כל אותו הלילה ישבו שלושת האחים ה“ארזים”

בבית ר' אשר, ודיברו בשבחה של ארץ-ישראל.

והילד, בנו של ר' נחום ואשתו מינה, בן-השמונה, זלמן שמו,

יושב ביניהם ועיניו כחולמות.

באותו מעמד, פתח לפתע הילד את פיו,

חיוור כסיד ואמר בקול צלול ורם:

—גם אני אבנה חורבה אחת מחורבות ירושלים…

כיום ניתן להקיף את כדור-הארץ בטיסה, בפחות מיממה אחת.

אבל באותן שנים עשו את דרכם שלושת האחים,

נשותיהם וילדיהם במשך שנה ומעלה.

בניסן תר"ד יצאו לדרך,

ובתמוז תר"ה נכנסו משער יפו אל שטחה המערבי של העיר-העתיקה.

את דרכם ביבשה עשו בעגלות רתומות לסוסים,

ובספינות-מפרש רעועות — בים.

הם חלו בדרך וכוחותיהם תששו וגם מיתות-משונות ידעו…

אבל העולם לארץ-ישראל — רוחם לא נפלה.

אהבתם לארץ-ישראל ודבקותם במטרה — לעלות אליה —

בערה בעצמותיהם כל-כך —

שיַם המים וים הצרות הצרורות לא יכלו לכבותה.

זלמן הקטן בן ר' נחום נעשה גדול

זלמן בן-נחום, בן תשע היה כשנכנס בשער-יפו,

אפשר חלם ואפשר לא עלה בדעתו,

איזה גדולות ונפלאות מזומנות לו בימי חייו…

שעריה של ירושלים כולם, היו גבול השממה והצלמוות

ליהודים שישבו בתוכה, או שעלו אליה ממרחקים.

חיות-טרף ושודדים הילכו בה,

ובין חומותיה, בתוכה פנימה, ערב-רב צפוף

של ערבים-מוסלמים, תורכים-מוסלמים, אירופאים-נוצרים,

מכל הארצות, מכל הכיתות והעדות, למיניהן.

ובתוך כל אלה — אלפים אחדים של יהודים,

מפרפרים כציפורים בלוע חיית-טרף.

אותם יהודים, מיעוטם התפרנסו זה מזה

ורובם — על כספי “חלוקה” שאספו עבורם שליחים, “משולחים” שמם,

בכל קהילות ישראל שבגולה.

“שליחי-דרבנן” היו ולכן כונו בראשי תיבות: “שד”רים".

כשנכנסו שלושת האחים ה“ארזים”, נשותיהם וילדיהם, לבין החומות,

הלכו, ראשית חכמה, כולם כאחד, להתפלל לפני הכותל-המערבי.

במטבעות האחרונות שבכיסיהם שכרו להם דירות.

דירה קטנה לכל משפחה, והכניסו לתוכן את צרורותיהם.

גם בפולין לא נמנו ה“ארזים” על העשירים,

אבל כאן גדלה מצוקתם עד מאוד.

הגגות והקירות דלפו מי גשמים,

לקנות מיטות לא השיגה ידם והם ישנו על רצפות האבן הקרות,

על שקי-קש, וכל הכסתות והכרים שהביאו עימם לא הועילו לחממם.

בהיות שלושת האחים ה“ארזים” כולם, רבנים מפורסמים,

נכנסו כולם לעול הרבצת תורה, ב“ישיבות”,

שירושלים היתה מלאה מהן, וגם בעול ענייני הציבור.

ואנחנו, נכוון את ליבנו בסיפור זה, לשמוע על הילד,

ר' זלמן, שעדיין הוא בן תשע בלבד.

כן, בן תשע בלבד, אבל חריף ובקיר בתלמודו

ופיקח מאוד בשיחת-חולין שלו.

עדיין הוא ילד וכבר סועד ותומך בכל אדם כושל וסובל.

הוא נעשה מין “מלאך קטן”, מושיע, קרן-אור באפילה.

וככל שלמדנותו גדלה והולכת, כך צניעותו גוברת.

הוא לומד תורה בישיבה מפי ר' נחום, אביו,

ופותר בעיות שאביו מתקשה לפתרן!

התלמידים מביטים זה בזה בתימהון ובהערצה

ואביו, ר' נחום, מטביל בנו באור של אהבה.

וכך מקבל ר' זלמן סמיכות לרבנות בעודו בחור,

ודרכו סלולה לעמוד בראש הישיבה של אביו

כשהוא ר' נחום, נפטר והולך לעולמו.

ר' זלמן נעשה סוחר-אתרוגים

ר' זלמן שכבר הוא רב, מחליט שלא להתפרנס מן הרבנות.

הוא מקדיש שלוש שעות בכל ערב, ללמד תורה לתלמידים,

ובימים הוא עוסק במסחר באתרוגים.

ערבים היו אלה שגידלו בפרדסיהם את האתרוגים

בשביל היהודים, לצרכי חג הסוכות.

הפרדסים השתרעו ביריחו ובנאות-מדבר של עבר-הירדן-מזרחה

ועל אדמותיהם בשרון ובשפלה.

הסוחרים היהודים היו קונים את האתרוגים מידי הערבים

ומובילים אותם, על גבי גמלים, ליפו ולירושלים.

ליפו — לייצאם לתפוצות-ישראל, בגלויות אירופה ואמריקה,

ולירושלים — לצרכי יושביה היהודים

ולצרכי יהודי צפת, טבריה וחברון, שעלו ובאו ירושלימה לקנותם.

אגב מסחרו באתרוגים, התוודע ר' זלמן לציבור רחב,

יהודי, ערבי, נוצרי ואפילו לתורכי, שהיה אז שליט הארץ.

עם אנשים פשוטים ואנשי שררה — עם כולם ידע לשאת-ולתת.

לא עברו ימים רבים, ואנשים מכל הסוגים, ובכללם שאינם-יהודים,

עשו אותו דיין ובורר ביניהם, בוויכוחים ומריבות,

ודברו של ר' זלמן היה להם לחוק.

עם זאת, כמו בימי ילדותו, נתן יד-עזר בסתר, לכל נצרך.

בוקר אחד, ראה ר' זלמן אשה אחת נושאת שני פחי-מים,

והיא בהריונה.

נתן עליה קולו ואמר לה: — העמידי מייד את הפחים, אשה!

נדהמה האשה ועשתה כדבריו, מבוהלת.

הרים ר' זלמן את הפחים והביאם לביתה…

הימים ימי שלטון-רשע, שלטון התורכים,

ויהודים רבים נזרקים לבית-הסוהר, ל“קישלה”,

ומתענים שם, באין דין ובאין דיין.

ר' זלמן מביא להם במו ידיו מזון,

משתדל עבורם אצל אנשי השלטון, תאבי ה“בקשיש”,

ומשחרר רבים מן הכלא.

ר' זלמן מבקר חולים וסועד אותם במזון ובתרופות.

אשתו של ר' זלמן מורגלת במעשיו ואינה דואגת הרבה,

גם כשהוא מאחר לשוב לביתו.

אילו רצתה, היתה יוצאת מביתה ושואלת יהודים:

—אולי ראיתם את ר' זלמן? — היו משיבים לה:

—ראיתי אותו שם, ראיתי אותו כאן —

אבל היא מורגלת שלא לשאול.

ר' זלמן מושלך לבית-הסוהר

פעם אחת, הביאו לפני הפחה התורכי של ירושלים

את “ספרי-האחוזה” (ה“טאבו”) של הקרקעות שנקראו “קושאנים”.

הציץ בהם הפחה וראה, שיש אחד בין נתיניו, יהודי,

ר' זלמן בהר"ן (בן-הרב-נחום) שמו,

עשיר מופלג, שאין לו אח ודומה בין כל שאר היהודים,

כל-כך רבות היו הקרקעות הרשומות על שמו!

אמר לשוטריו:

—לכו והביאו לפני את ה“חכם” (רב) הזה, האפנדי סוליימן!

להביא יהודי לפני פחה זועם, ראש תענוגותיו היה, של כל שוטר תורכי…

רץ השוטר היישר לבית ר' זלמן ולא מצָאו.

חיפש אותו בבית-הכנסת ומצאו שם עטוף בטליתו

ועטור בתפילין שלו, שקוע בתלמודו.

לקָחו והביאו לבית-הסוהר ודחפו פנימה.

עברו שעות רבות, ור' סוליימן — האפנדי ה“חכם” —

עדיין לא הובא לפני הפחה.

נתן הפחה קולו על שוטריו וקרא:

—חכם-סוליימן-אפנדי (ר' זלמן) היכן?

אמרו לו:

— כבר השלכנו אותו לבית-הסוהר מזמן!

גער בהם ואמר:

— והלא ציוויתי עליכם להביאו לפני!

יצאו דחופים מלפניו, להביא אליו את ר' זלמן.

הוציאוהו מן ה“קישלה” והביאוהו לפרוזדור ארמון הפחה.

שוב עברה שעה ארוכה והפחה יוצא מטרקלינו ושואג:

— למה אין מביאים אלי את חכם-סוליימן-אפנדי?!

ולא הבחין כלל ביהודי הצנום שישב לו שם בפינת הפרוזדור.

באו אלי השוטרים ואמרו:

— הינה, אדוננו הפחה, הריהו יושב כאן, לנגד עיניך!

הביט הפחה ביהודי הצנום, הלבוש בגדי עוני ואמר לו:

— האתה הוא החכם-סוליימן-אפנדי,

שקרקעותיו פזורות על-פני כל העיר?

והלא אתה נראה כאחרון העניים-האביונים!

השיב לו ר' זלמן:

— עכשיו, אמנם עני אני, כי חילקתי את כל קרקעותי לאחי.

(ורישום קרקעות קנויות, דבר מסובך היה באותם ימים ועלה ממון רב.

וכך רשם ר' זלמן “על שמו” את כל המגרשים שקנה לבניית בתים

בתוך העיר-העתיקה, וגם קרקעות רבות מחוצה לה,

כי כבר תכנן בניית שכונות מחוץ לחומות… )

ראה הפחה שיהודי חכם ופיקח הוא ר' זלמן

ונכנס עימו לשיחה ארוכה.

מאותו יום, נעשה ר' זלמן (חכם-סוליימן-אפנדי) “מקורב למלכות”,

ובערבית השוטפת שבפיו, בה דיבר עם הפחה,

ידע לנצל את מעמדו לטובת אחיו היהודים…

רחבת הכותל-המערבי

יום אחד יצאה שמועה בירושלים,

שהשלטונות התורכיים עומדים לחפור תעלה לרגלי הכותל.

היה המקום מקום של רפש ואבנים מומטרות מן הגגות

על היהודים דרך קבע, בעמדם בתפילה ליד הכותל הקדוש.

באותה תעלה שביקשו לחפור, אמרו להעביר

את כל מימי-הביבים מזרחה, לבקעת השילוח.

אלך ר' זלמן לפני הפחה, סלים-אפנדי,

ונכנס עימו בשיחה ארוכה.

אבל ליבו של סלים עדיין קשה…

קם ר' זלמן לצאת מלפניו ואמר לו:

—צלול הוא אותו ים של דמעות,

שניגר לפני הכותל יומם ולילה,

בעיניהם של בני-ישראל בכל הדורות,

אותו הכותל, שריד בית-מקדשנו!

אל נא תקבור אותו, סלים-אפנדי, במי שופכין,

וברכה תבוא על ראשך!

התרכך לב התורכי בקרבו וביטל את רוע הגזירה.

כעבור ימים שלושה שב ר' זלמן אל סלים-אפנדי ואמר לו:

—רוצה אתה שם-עולם?

השיב לו סלים בשאלה:

—וכי מי אינו רוצה בשם-עולם?

אמר לו ר' זלמן:

—צווה וירצפו את הרחבה שלפני הכותל-המערבי במרצפת-אבן

ויהיה לך שם-עולם!

וכך רוצפה הרחבה, במצוות סלים-אפנדי.

ואמנם נרשם שמו של הפחה הזה בדברי-הימים, בספרי קורות-העיתים…

“מאה-שערים” שדה תיחרש

אחרי שנים רבות, שהיה ר' זלמן מהלך עם שיירות האתרוגים,

ומביא לירושלים חורשות של לולבים, הדסים, ערבות ואתרוגים ברבבות,

הפצירו בו הכול, לעמוד בראש ישיבה, שנקרא שמו עליה “ישיבת ר' זלמן”,

עשה כרצונם והעמיד מתוכה עשרות תלמידים, כולם רבנים גדולים בתורה,

נוסף על כל התלמידים שהעמיד בלמדו אותם בלילות.

וכך, כשהיה ראש-ישיבה, רב ודיין, טורח בכל ענייני הציבור ורוכש קרקעות, עוזר ומסייע בידי כל הבונים שכונות מחוץ לחומות,

נצנצו בראשו לילה אחד שני ניצוצות שנתלכדו ללהבה.

נצנוץ אחד — המעשה שהיה באבינו יצחק, השני לאבות

שזרע שדה וקצר “מאה-שערים” (פי “מאה” מן הכמות שזרע)…

נצנוץ שני — אותה שבועה שנשבע בגולה,

לפני עלייתו עם אביו ושני דודיו, והוא בן שמונה שנים:

“גם אני אבנה חורבה אחת מחורבות ירושלים”…

עכשיו החליט ר' זלמן:

—לבנות חורבות — כבר בניתי חורבות הרבה,

אבל בכך אין די. אני, זלמן בהר"ן, אבנה שכונה!

עמד וקנה מגרש גדול ורחב ידיים, שומם וזרוע אבן,

מצפון-מערב לעיר-העתיקה, זאת בכסף שאסף ממאה ועשרים יהודים

שנתנו לו מקדמה, על-מנת שיוכלו, בבוא העת,

לבנות להם בית על אותה קרקע.

אותו ממון, שנתנו לו מאה ועשרים יהודים, הספיק לקניית הקרקע,

אבל ממון לבנייה — לא היה.

הגה רעיון לחרוש את הקרקע ולזרוע אותה חיטה ל“מצה שמורה”,

שעליה מוכן היה כל יהודי לתת אף את פרוטתו האחרונה.

שיתף ר' זלמן ברעיונו את ר' זלמן דודנו, והוא ר' זלמן בהר"ל.

נדלק ר' זלמן הדודן באותה שלהבת שנדלקה בר' זלמן בהר"ן.

כעבור ימים אחדים, ראו אנשי ירושלים העתיקה

את שני הזלמנים, שני הדודנים, שניהם מיקירי העיר, מרבניה הנודעים,

יוצאים משער-יפו צפונה-מערבה ומעדרים על שכמם…

עבדו ימים רצופים, ימים רבים, משחר עד נטות השמש,

בסיקול הקרקע, על-מנת שיזרעו אותה חיטה.

כשהיתה החלקה מסוקלת ואבניה נערמו ערימות,

בנו מהן גדר המקיפה את כל השטח:

שכרו פלח ערבי שנדהם למשמע משאלתם,

שיחרוש עבורם את השטח המסוקל במחרשתו הרתומה לשתי פרות.

חרש אותו פלח היטב את השדה, חרוש ושוב, שוב וחרוש,

פעם ופעמיים, שלוש וארבע, עד שהיה כשר לזריעה,

וקיבל שכרו שנתנו הזלמנים ביד נדיבה.

עכשיו ציפו שני הזלמנים הדודנים ליורה, שהתפללו עליו בשמחת-תורה,

והוסיפו והתפללו עליו יום יום, מז' חשוון, בו אומרים:

“משיב הרוח ומוריד הגשם”, עד שהוא בא ומרווה את האדמה.

השדה שהיה מסוקל, גדור וחרוש היטב,

רבץ רחב וחלק, כמו גם הוא מתפלל ומצפה ליורה.

ואמנם, מיהר ובא, בראש-חודש כסליו, יורה מרווה, גשם ברכה והצלחה.

חיכו עוד שבעה ימים, שייבש השדה ובז' כסליו,

יצאו שני הזלמנים, הרבנים הדודנים,

כששקי זרעים, זרעי-חיטה מבוררים, יפים וכשרים למהדרין,

תלויים להם בחגורותיהם.

הם זרעו תוך ימים אחדים את כל השדה חיטה ל“מצה-שמורה”.

ו“מצה-שמורה” מהי?

זו מצה שאפו מקמח, שטחנו מן החיטה,

ועירבו אותו ב“מים שלנו”,

כלומר, במים שהיו שמורים בבית,

במקום שמור ובטוח מפני חמץ,

“מצה-שמורה” שקצרו מחיטה,

שני הרבנים הזלמנים

בשדה שסיקלו, חרשו וזרעו.

וכל-כך הצליח אותו שדה, עד שהכניס למעלה מ“מאה שערים”.

ובממון ששילמו יהודי העיר-העתיקה, עבור “מצה-שמורה” לחג הפסח,

נבנו עשרת הבתים הראשונים של שכונת “מאה-שערים”,

שנבנתה בפיקוחו של ר' זלמן בהר"ן מייסדה,

שכונה מוקפת חומה שהיו בה, לימים,

שערים רבים, מאה שערים, עד היום הזה.

1976

(על-פי “הפותח שער” מאת אליהו כי-טוב, מפי זקני ירושלים וספרים ישנים)

.

---

אנוכי אוהב את אמי מאוד מאוד

מאת

תקוה שריג

תוך קריאה בספר כתביו העבה של אבי זצ"ל, מצאתי פנינה.

במכתבו הענייני לחברו בגליציה, שבו הוא מסביר לו

מדוע זה לא השיב לו על מכתבו במהירות הראויה, כתוב:

“יפו, רביעי בשבת, ז' ניסן התרס”ח (1908)

• — —

• — —

• — — והינה פתאום התעלפה אמי הזקנה

(אשר העליתיה ב"ה הנה, עם אבי הישר והנחמד, לפני חנוכה)

ותיפול במחלה אנושה מאוד. ואנוכי אוהב את אמי

הטובה מאוד מאוד, כי בין אלפי נשים קשה למצוא

אשה מחוכמת ובעלת טעם כמוה.

ואם ישנם אנשים במדינות רחוקות הנהנים באופיי

ומזדעזעים לעומק רגשותי, אשר גם אתה חביבי,

מתנוסס ביניהם לתפארת, דעו לכם, חברי,

כי רוב מידותי הנחילתני אמי הישרה

ורק את העיקשות לעמוד נגד הזרם,

והביטחון והאמונה בניצחון האמת על השקר,

ירשתי מאבי (שמואל) יחי'.

בכל ימי מכאוביה שנחתי כמובן את כל העבודות הצריכות

למוח צלול ולב שמח, ככתיבת המכתב הזה, ואיתך הסליחה.

עתה קמה כבר (אמי שתחי') מעשר דווי,

ומצב בריאותה הולך וטוב, ברוך בורא רפואות.

• — —"

סבתי זו, שפרינצה, שם שהוא גלגול יידישאי רחוק

מן השם הלטיני אספירנצה, שפירושו תקווה, שעל שמה אני נקראת,

אולי היא רמז למוצאה ממשפחת גולים מספרד שגלו לאשכנז,

ומשם למזרח פולין, לגליציה.

שורות המכתב הללו הן עדות יחידה בידי על סבתי הזו.

---

אבן מקיר תזעק

מאת

תקוה שריג

בתוך שאר ניסים ונפלאות שפקדו אותנו

במלחמת ששת-הימים ובעקבותיה

באה גם הפליאה הזו:

פסוקים שהיינו שוגרים בלשוננו בלא משים אוזן ולב –

יצאו מבית-אחיזתם וקיבלו חיות.

כך היה ל“עיר שחברה לה יחדיו”,

ול“שש לבכם, ועצמותיכם כדשא תפרחנה”

ול“אבן מקיר תזעק”, כפי שיצא מסיפור זה.

אמי, לאה, חייתה בשנותיה האחרונות

באלם ובמצוקת נפש בקיבוצי שלי,

בבית-השיטה, הרחק מירושלים עירה.

כאן השיבה נפשה לאלוהים, וכאן נקברה,

אף כי הקימה לה בחייה אחוזת קבר בהר-הזיתים.

הקבר שלה אמור היה להיכָּרות בסמוך לקברו של אבי,

הרה“ג יוסף זצ”ל,

שהלך לעולמו לפני חמישים שנה

בשכונת “כרם” הקטנה, בירושלים עירו.

היה זה גם מקום סמוך לקברות אבותיו של אבא ז"ל

וגם לקברות אבותיה של אמי, עליהם-השלום.

בחודש אדר תש"ו, עליתי עם אמי אל קבר אבי,

ביום הזיכרון למותו,

כדרך שהיינו עולות לשם בכל אותן השנים.

היבטתי בפתיעה ובריגשה במצבת אבן חדשה

מבהיקה בלבנה,

שאותיותיה השחורות מספרות על אמי לאה,

שתשכון כאן מתחתיה, לצד אבי, אלוף נעוריה.

אותה שנה כבר הייתי אשה נשואה

ובני נטועים באדמת העמק, הרחק מירושלים עירי.

באותו יום זיכרון שבשנת תש"ו, בכיתי בכי רב.

לא על אבי בכיתי, שלא זכרתיו כמעט,

כי מת בעודני פעוטה.

לא על אבות אבותַי בכיתי, שמתו בשיבה טובה

והלב משלים עם ההולכים לעולמם בשלום.

על אמי בכיתי.

ששבורה וסחופה הייתה באלמון ובדידות,

שיחידה הייתי לה והרחקתי קיני מביתה.

על מצבתה בכיתי.

על המלים שנעשו לי, בלא-מלים,

לצו ולחובה לקיים דברן,

ויעבור עלי מה.

כל שעת בכיי

הייתה אמא מביטה בי בעיניה הכהות,

שיקדו בהן חפץ עז והחלטה נחושה.

הנחנו אבנים קטנות על כל הקברים,

כמנהג המבקרים בבית-העלמין,

והושטתי זרועי לתמוך באמי החלושה.

ירדנו לאיטנו, בצעדים קטנים ומדודים בשביל התלול,

נזהרות במאוד, שלא נדרוך על אחת המצבות.

מנגד התנוססה ירושלים, הר-הבית וחומת האבן,

שער- האריות הפתוח ושער-הרחמים הסתום.

לא ידענו אותה שעה, ולא עלתה על ליבנו,

ששוב לא נפקוד את הקברים היקרים בשתיים,

כדרך שעשינו כל השנים.

לא ניחשו ליבותינו שיהיה ההר שבוי

וקבריו מחוללים בידי קלגסים.

לאחר תום קרבות מלחמת-השחרור,

עקרה אמי מירושלים, ובאה לגור אצלי.

ביתה כאן היה פתוח לחברים שרצו ללמוד תנ"ך,

משנה ואגדה, תולדות-ישראל,

ולעולים חדשים שבאו ללמוד עברית מפיה.

נרות שבת שהעלתה בערב-שבת,

להבותיהם האירו לנכדיה משעול של אורה.

בשנת תשי"ד עמדה אמא בתענית יום-הכיפורים

ותפילה זכה על שפתיה.

בתענית זו ניתק פתיל חייה.

בי"ב תשרי השיבה נפשה, כשאישי ואני,

וכל בנינו עמנו, סובבים למיטתה,

ושפתי ממלמלות באוזניה:

“שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד”.

ידעתי, שאם עוד מהבהב זיק חֵפֶץ בלב הזה

שכל מיתריו פוקעים,

עדיין משמיעה הנימה הנותרת צו אחד ויחיד:

-זיכרו ושימרו, רצוני לנוח

מנוחת עולמים בירושלים עירי!

אמא נקברה בבית-הקברות של קיבוצי

קבורת -עראי, בארון.

בי נשבעתי להעביר עצמותיה למקום מנוחתן בירושלים,

מתחת לאותה מצבה שהקימה לה בחייה.

ביום קבורתה השבּעתי את בני בכורי שהוא יקיים את הצו,

אם לא יהיה בידי לקיימו, ושישבּיע

את בניו אחריו, אם לא יהיה הדבר בידו.

בשנת תשכ"ז, כשנגאלה ירושלים משבייה,

עליתי מייד להר-הזיתים, בעקבות מר מינץ,

איש החברה-קדישא בירושלים מ“כולל חסידים”.

באו אל תלולית עפר ריקה מכל,

רק שברי אבני מצבות סימנו טיבה לפנים.

על פי מפה שבידו אמר לי ללא היסוס:

- הינה, כאן, גבירתי, קברות אבותייך,

והינה אחוזת הקבר שהקימה לה אימך עליה-השלום בחייה.

אותה שעה, עלה בזכרוני יום אדר של שנת תש"ו.

נשאתי עיני ובאישוני עלו הר-הבית,

חומות ירושלים ושעריה.

בו ביום הזמנתי מצבות לארבעת הקברות.

לא מצבות, מצבה אחת

ועליה ארבעה טורים, ארבע כתובות.

ביום הזיכרון של אבא, בכ"ח אדר,

התנהלה לה מכונית בדרך עפולה-ג’נין-שכם-ירושלים.

במכונית נסעו שישה גברים ועימם ארגז עץ

ובתוכו צרורות עצמותיה של אמא.

היו אלה אישי, בני וחתני.

אני כבר ציפיתי להם בירושלים.

בני הצעיר, הנער, סיפר לי לאחר זמן,

כיצד חפרו בצוותא, בבית-הקברות, עם שקיעת החמה.

כשהיגיעו לעומק שבו היו העצמות אמורות להיגלות

– כך סיפר –

שלח האב, אישי, את הצעירים מן המקום.

הם הבינו לו והלכו.

לבדו ליקט האיש את העצמות עד תומן,

בבית הקברות שבבית-השיטה

ושב וכיסה אותן בעפרה של ירושלים, בהר-הזיתים.

נואלתי בשאלתי

– האם יותר לבָנַי לומר “קדיש” אחר סבתם,

שכן בת יחידה אני ואין “קדיש” לקדיש.

– לא – השיבו לי –

רק יתום רשאי לומר קדיש.

אישי הוא איפוא זה שאמר קדיש,

ואנחנו ענינו אחריו “אמן”.

באישונינו עלו הר-הבית, חומת ירושלים ושעריה.

המצבה הושלמה, כל ארבעת הטורים נחקקו בשיש.

עצמותיה של אמי שבו למנוחתן וליבי – לשלום.

אך לא תם הסיפור ולא נשלם.

לפני ימים לא רבים, צלצל הטלפון בשבילי.

אישי הקדימני בנטילת השפופרת.

ראיתי שפניו מלבינות, אבל אין בעתה בעיניו.

–לוח המצבה של אמא – אמר לי –

נמצא בתוך קיר, באחד ממחנות הליגיון הערבי,

הנקרא “מחנה-המצבות”, בהמשך הר-הזיתים, דרומה.

גיסי שבתאי הוא המדבר והוא שמצא אותה וראה אותה, במו עיניו,

משובצת ומחוזקת בתוך קיר המחנה, בין מצבות רבות אחרות!

רעדה קשה אחזה בי.

שוב זכרתי אותו יום אדר,

כשראיתי לראשונה אותיותיה השחורות של מצבה זו.

תוך כדי כך, עלו לפתע בזכרוני מלים של הנביא חבקוק,

מלים שלא ירדתי מעודי לפִשְרָן עד אותה שעה:

“אבן מקיר תזעק”.

1968

---

סלסלי הזהב בסלסילת הכסף

מאת

תקוה שריג

“המספרת” – סמדר

לבת-המצווה שלה

על הקיר בביתה של סבתא שלי, בחדר הגדול, הייתה תלויה לה אצטבה יפה, עשויה עץ אדום. על האצטבה הייתה פרושה מפית צבעונית, עתיקה. כל החפצים על אותה אצטבה היו יפים ועתיקים, עשויים כולם כסף טהור. מעוטרים כולם עלים, פרחים ופירות ומנצנצים כולם באור חיוור ורך, כאור ירח וכוכבים.

נשען אל הקיר, מקצה האצטבה ועד קציה, עמד לו מגש-כסף גדול, חרות כולו ציצים ופרחים. שתי ידיות היו לו כשני ענפי-גפן, מצמיחים ענפי-כסף. על המגש הזה היגישו כיבוד לאורחים, בהתאספו ב“ברית” של סבא-רבא-רבא-שלי, לפני כמאה ושלושים שנה….

ושעון-כיס מעורר היה שם, בעל שרשרת כסף. רק סבא וסבתא שלי ידעו לסובב ברגים ומחוגים, כדי שישמיע השעון את צלצולו, צלצול פעמון-כסף, צלול ורך. את השעון הזה קיבל סבא-רבא-רבא שלי לבר-מצווה שלו, לפני למעלה ממאה שנה….

וגם קופסת-טבק הייתה שם עגלגלה וחלקלקה, שפרצופי הקטן נשקף ממנה כתמונת ילדה עתיקה. הקופסה הזו נפתחת ונסגרה במין קפיצון קטנטון כעדשה. סבא שלי הראה לי, איך היו נוטלים מתוכה פעם-פעם, קמצוץ של טבק ריחני, עוטפים אותו בפיסת נייר קטנה ודקיקה, וכך היו עושים סיגרה קטנה ועלובה. בימים ההם, עוד לא היו בעיירה, בחו"ל, סיגרות למכירה. את קופסת הטבק הזו קיבל סבא-רבא-רבא שלי לחתונתו, לפני מאה וחמש-עשרה שנים.

לפני מגש-הכסף, על האצטבה, התרוממו להם בגאווה שני פמוטות כסף גבוהים, יפהפיים, להדלקת נרות-שבת. סבתא שלי הראתה לי פעם, איך הייתה סבתא שלה מדליקה נרות בפמוטים האלה, סמוך לשקיעת השמש בערב-שבת. ועומדת אחר-כך על מקומה דוממת, שתי כפות ידיה על שתי עיניה, ומברכת בשקט, את כל בני ביתה במנגינה עצובה ומתוקה. את הפמוטות האלה קיבלה סבתא¹-רבתא-רבתא שלי לחתונתה עם סבא-רבא-רבא שלי, לפני כמאה ועשר שנים…

וגם קופסת-אתרוג הייתה שם בצורת מלבן, עשויה כסף טהור, ולה ארבע רגליים, בצורת ענפים שאתרוגים משובצים בהם. וידית הייתה לקופסא, כפתור קטן שהוא אתרוג מושלם, באמת! בתוך הקופסא היה תמיד פשתן-זהב רך וריחני עוטף באהבה אתרוג-זהב. בכל חג סוכות היה האתרוג החדש רענן, גדול וריחו נפלא. עד פסח קטן ורזה, הצטמק כלימון, התקשה כעץ, ולבסוף נזרק לתנור ונשרף באש. את קופסת-הפלאים הזאת קיבלה סבתא-רבתא-רבתא מאביה, כשילדה את סבתא-רבתא שלי, לפני כתשעים וחמש שנים…

והיה שם גם גביע-אליהו הנביא, עומד על רגל גבוהה. על כף רגלו העדינה ראיתי ברכה חקוקה בכסף, שברכו חבריו מבית-הכנסת את סבא רבא-רבא, כשנולדה לו בתו, היא היא אותה סבתא-רבתא שלי, לפני כתשעים וחמש שנים…

ואחרונה אחרונה חביבה, עמדה לה בפינת האצטבה סלסילת-כסף קטנה. אותה אהבתי מכל הדברים שהיו על האצטבה. לרצפת הסלסילה הזו היו סלסילת חוטי-כסף דקיקים, ושפתה, סביב סביב, זר של עיגולים קטנטנים, נוצצים כפנינים. הסלסילה הזאת הייתה תמיד מלאה פשתן. פשתן רב שריחו ערב, כריח אתרוג ישן.

כשהייתי קטנה, אהבתי להזיז כיסא אל מתחת לאצטבה, טיפסתי עליו והתבוננתי בכל הכלים הנפלאים ההם. גם ליטפתי אותה ברכות. לא הזזתי אף לא כלי אחד מכלי-הכסף: אם ארים את השעון – אולי ייפול חלילה מיידי; את קופסת האתרוג לא ידעתי לפתוח בידית האתרוג; הגביע והפמוטות יתלכלכו, אם אגע בהם באצבעותיי; קופסת הטבק החלקלקה אולי תתחלק מיידי, תיפול ותישבר: אבל בסלסילה, בסלסילת-הכסף – לא הייתה כל סכנה! כל כך קלה הייתה! היא בוודאי לא תיפול מיידי! וגם לא היה בה מה שיתלכלך! רק פשתן רך שריחו מתוק כל כך, עד שבאו לי דמעות לזוויות עיני. היה לפשתן הזה ריח מתוק כריח תלתליו של אחי התינוק.

ערב אחד, יום-יומיים לפני חג הסוכות, טיפסתי לי ועליתי על הכיסא שהזזתי אל מתחת לאצטבה. ידעתי שלסבתא שלי כבר יש אתרוג חדש ואולי תכניס אותו עכשיו לקופת הכסף! והינה נגשה באמת לאצטבה ואתרוג חדש בידיה! הוא הפיץ ריח נפלא בכל החדר. היא הניחה אותו בזהירות רבה לתוך הקופסא, עטוף כולו פשתן-זהב, יפה יפה, שלא יישבר לו הפיטם היקר, העיקר. היא הגישה את הקופסא לפני אפי ואמרה: - התבשמתי, חמדתי, בריחו הטוב של האתרוג. מחר ניקח אותו לסוכה! – כך בדיוק אמרה. סלסילת-הכסף עדיין הייתה בידי. הרחתי את האתרוג החדש עוד ועוד ופתאום אמרתי: – סבתא, למה לא קנית אתרוג גם לסלסילה הזאת? זה לא יפה מצידך, סבתא, גם לה מגיע, ולא רק לקופסא המגונדרת הזאת! – ומי אמר לך, טפשונת, שזו סלסילת אתרוג? – שאלה אותי סבתא. – לא אמרו לי, אבל הלא יש בה פשתן-של-אתרוגים! – עניתי לסבתא. – לא, חמדתי, הסלסילה הזו היא כלל וכלל לא סלסילת אתרוג ו“הפשתן” כלל וכלל אינו פשתן, אלא שיער של תינוקות! כך אמרה לי סבתא. – מה? כמעט צעקתי – שיער של תינוקות? מה פתאום? של איזה תינוקות? הלא הוא, הוא בדיוק כמו פשתן! אותו הצבע, אותו הרוך, וגם אותו ריח מתוק כזה, של אתרוג?! –נכון, את צודקת, ילדתי, – צחקה סבתא – אותו צבע, אותו רוך, אותו ניחוח של אתרוג, ובכל זאת הוא לא פחות ולא יותר משיער של תינוקות… – סבתא’לה, ספרי לי, מי ומדוע שמו בסלסילה הזאת שיער של תינוקות?! – טוב, נכדונת, באמת הייתי צריכה לספר לך כבר מזמן, על סלסילת-הכסף היפה הזאת. ראיתי שאת אוהבת אותה מאוד, את חושבת שלא ראיתי? סבתא רואה הכול… היא לקחה מיידי את הסלסילה בידה האחת ובידה השנייה לקחה אותי מעל הכיסא, קטנטונת ורזונת מאוד הייתי אז… היא ישבה לה בכורסא והושיבה אותי על ברכיה. התבוננתי בעיניה. היה בהן מבט מנצנץ. מבט שטוף דמעות, גם רחוק וגם קרוב-קרוב.

– הסלסילה הזאת, ילדתי, הייתה בבית אמי. כשהייתי קטנה, כמוך, לפני כשבעים שנה. תמיד תמיד היה בתוכה תלתל קטן, סלסל-זהב כזה, רך וריחני. אמא שלי, סבתא-רבתא שלך, אמרה לי פעם, שכאשר מלאה לי שנה אחת, וראשי היה כולו סלסילי-זהב, רכים וריחניים, נטלה מספרים קטנות וגזזה משערי סלסל אחד קטן. את הסלסל הזה שמה בסלסילה הזאת שקיבלה מאמא שלה, כשילדה אותי. היא פשוט רצתה מזכרת משער-התינוקות שלי. רוב התינוקות הם בהירי-ראש כשהם תינוקות, אבל כשהם גדלים, הם משחימים, משחירים… והינה – המשיכה סבתא לספר לי, היושבת על ברכיה, כשילדתי את בני הבכור, הוא אבא שלך, וראש התינוק שלו היה כולו סלסילי-זהב, כראשי שלי בילדותי, נתנה לי אמי, את סלסילת-הכסף והציעה לי לגזוז תלתל מראשו ולשים גם אותו בסלסילה הזאת, יחד עם הסלסל שלי. זה היה לפני יותר מחמישים שנה… עשיתי כדבריה אז, וגם בכל פעם שמלאה שנה ראשונה לכל אחד מילדי, ואחר-כך לכל אחד מנכדי… לאט לאט התערבו הסלסלים זה בזה ושוב אין לדעת סלסל זה של מי הוא זה, או זה, מתוך פקעת-הזהב…

סבתא עדיין ישבה על הכורסא והסלסילה בידיה. גם אני עדיין ישבתי על ברכיה. עיניה היביטו בסלסלי-הזהב שבסלסילת-הכסף. הן היו מלאות דמעות. הדמעות טפטפו לתוך הסלסילה. אני הרגשתי שהיא רואה בעיני דמיונה את כל בניה ונכדיה כשהיו תינוקות, גם את אלה שאינם עוד.

הורים

מאת

תקוה שריג

---

שם משפחתנו

מאת

תקוה שריג

שם זה שריג, מניין הוא בא? מתי וכיצד נולד?

בהיותי ילדה עדיין, בי נשבעתי – לי יהיו ילדים רבים.

אהיה “גפן פורייה”, במטבע לשון זו אחזתי כבר אז,

לא רק בדיעבד.

הקללה שבהווית “בת-יחידה” אכלה בי,

היא שגרמה לי, וזאת מתוך ראייה בוגרת לאחור,

להבין, שבעצם לא הייתה לי כלל ילדות,

לא ידעתי שמחה, הייתי יתומה מגיל ארבע,

הייתי הנפש היחידה לאמי האלמנה, שהייתה דמות יגון;

דמות חסרת ביטחון, מבודדת כליל, על אף היותה דמות ציבורית;

עולמנו היה סבוך ומבועת, חסוך תקווה,

ותמיד, על סף מחסור של ממש, תלויות על בלימה.

ועל כן – אותה החלטה – “גפן פורייה”.

אם כן – גפן, ולמה שריג?

על שריג החלטנו שנינו, נחום ואני,

עם הנישואים, לקראת הבנים.

שריג – לא גפן חדשה, לא גזע חדש,

לא שרשים חדשים – רק אדמה חדשה.

שריג, ענף, סעיף.

שנינו גדלנו בשכונת כרם הזעירה

בצפון-מערב ירושלים הקטנה, באמצע שנות העשרה.

כשהתאחדנו, היינו לשריג מכרם ירושלמי

ששונטע ועשה ענבים בבית-השיטה.

כשאני חותמת היום את הסיפורים המשתרגים, פתחה נינתנו דרור,

אחות-ליאור, הנין הבכור,

בן-נכדנו, עמית הבכור,

בן-בננו, רן הבכור,

את העשרת הרביעית במניין בני-משפחתנו –

בנינו ובני-זוגם, נכדינו ובני-זוגם ונינינו.

ד' סיון תשמ"ט 1989

---

סכך לסוכה

מאת

תקוה שריג

גם זה קרה בשכונת “כרם” הקטנה הנושקת ל“שנלר”, מדרום.

שעת אחרי-צהריים אחת, בשבוע שלפני חג הסוכות,

כשהיה נוחמ’קה בן שמונה, פסקה אמו שצריך להביא סכך,

ועליו הוטלה איפוא המשימה להביא את הסכך.

הילד הצטייד בסכין-מטבח חדה ויצא עם שלושה ילדים מהשכונה,

לעבר חורשת “שנלר” לכרות ענפי אורן לסכך.

רשעים מרושעים היו הסורים הצעירים, חניכי בית-היתומים הגרמני ב“שנלר”. כשהיו תופסים ילד יהודי, היו חובטים בו, ואף שוברים עצמותיו לעיתים. לכן הזדחלו הילדים בחשאי, כפופים, מסתתרים בין העצים

ודבוקים – קטנים ודקים ככל שהיו – אל גזעי העצים.

לבסוף לחש נוחמ’קה: – זהו העץ! – הוא היה ה“מפקד”.

שני ילדים נשארו למטה, לשמירה ול“הבטחה”,

וה“מפקד” טיפס על העץ, והתחיל לקצץ בסכינו בענפי האורן.

כשנערמה ערימת ענפים מספקת, נערכו לתזוזה.

לפתע נשמעו קולות ערביים מדברים.

קבוצת נערים ערביים התקרבה אליהם במהירות ובקולניות.

שני הילדים לחשו באימה: – הם באים! לברוח!

ונשאו רגליהם לברוח, נוטשים את הערימה.

הנערים הערביים רצו בעקבותיהם והפליאו בהם מכותיהם.

והוא?

הלא “לא יברח איש כמוהו”… דבק במשימה,

חיבק את גזע האורן וטיפס עליו, חבוי היטב בין הענפים…

נוחמ’קה לא זז ממקומו, במרומי האורן, עד ששקעה השמש.

בדמדומי הערב קצץ מספר ענפים נוספים, השתלשל למטה,

והעמיס על גבו את כל הערימה וצעד הביתה.

הוא היגיע עם הסכך הביתה בלילה, לאור הירח הכמעט מלא.

אמו, שכמעט ופרחה נשמתה מדאגה כל שעות העדרו, נשמה לרווחה

וסכך לסוכה היה!

---

האקדח

מאת

תקוה שריג

באותו אביב ממש, שבו נערכו תושבי שכונת “כרם” הקטנה לקראת פוגרום, גר נחום כבן השש בבית בן שתי קומות שגזוזטרה שלו צפתה על גן שנלר, במרחק מטרים מעבר לדרך.

“שנלר” היה בית־יתומים לילדים סוריים שבנו עבורם גרמנים נוצרים ממסדר הטמפלרים. נערים אלה היו שונאי־יהודים, אכזריים מאוד ומתנכלים מדי פעם לילדי שכונת כרם באבנים ובמכות.

מגדל־שעון היה לשנלר שקצב בפעמון את הימים והלילות של ירושלים הקטנה מדי רבע שעה, והיה מתקשר בדמיון הילדים עם נערי שנלר הרשעים.

יום אחד הופיעו שני בחורים חלוצים בבית מגוריו של נחום.

הם היו חסונים ושזופים, לבושים מכנסיים קצרים וחולצות מופשלות־שרוולים צחורי־שיניים ויפי תואר והעיקר – ראשיהם תלתלים בלונדיניים, ללא כיפה, או כובע!

נחום שקיבל את פניהם, כמעט ובלע לשונו מרוב התפעלות

מבחורים אלה, שקראו להם “חלוצים”.

הילד קרא לאמו והם הודיעו לה שהופקדו לשמור על השכונה מפני הערבים מליפתה, הכפר הערבי הלא־רחוק, והם רוצים להכין על הגזוזטרה הפונה לשנלר, אבנים ועוד כל מיני “דברים”…

ואם אמנם יופיעו הערבים ויתנפלו על השכונה – יירו בהם מן הגזוזטרה שלה…

נחום נדלק: הבחורים ומה שתכננו, הקסימו אתו.

הוא דאג להם למים צוננים מן הג’רה הגדולה והביא להם פת־בשמן,

עגבניות ומלפפונים והם הרשו לו לראות את כל מעשיהם.

פוגרום בשכונה לא היה, אבל קשרים עם הבחורים נקשרו, ועוד איך.

הבחורים אפילו הוליכו אותו פעם אל אוהליהם ב“ראטיסבון”, רחביה של ימינו. הוא הבחין שם, באותו ביקור, שבחורים עבדו במחצבה ובבניין וזו הייתה לו הפעם הראשונה שראה יהודים עובדים בעבודת הבניין.

הוא הבחין שם שאפילו בחורות יושבות ודופקות חצץ ומה שמדהים מכול – שיש להם ולהן אקדחים…

כשגדל נחום ידע, שהיו אלה בחורי “גדוד־העבודה”

שהיו מראשוני “ההגנה” בירושלים.

לנחום היו חברים טובים ערביים. פעם אחת הציע לו ילד ערבי אקדח למכירה. מה הבין באקדחים?

הוא ביקש כסף מאמו וקנה את האקדח בעשרים־וחמישה גרוש־מצרי

שהיה אז, בימי השלטון הבריטי הראשונים, כסף המדינה. הסכום היה גדול. את האקדח שקנה הכניס לשקיק־בד שהיניח מתחת לכרו

והיה מצחצח אותו בכל יום מחדש במחבוא ונהנה מן הברק העמום ומן הריח.

רק כעבור שנים מספר התברר לו – שלאותו אקדח חסר נקר –

ואז נתן אותו במתנה לילד קטן אחר – ועשה אותו למאושר.

---

אמא, גם את

מאת

תקוה שריג

לאה’לה – היא אני

– אמא, מדוע אין רואים מהחלון שלנו אף פעם את השמים?

אצל שפרה’לה כן רואים, וגם אצל סבתא!

– כי הם גרים למעלה, לאה’לה, ואנחנו למטה…

גם מהחלונות שלנו יכולים לראות את השמים,

אבל השכנים תולים תמיד כביסה המסתירה אותם ואת השמש…

– אז למה, אמא? למה הם מכבסים תמיד כביסה

ותולים אותה מעל הרחוב?

– כשאין די בגדים, לאה’לה, צריך לכבס הרבה…

את, למשל, רוצה ללכת לבית־הספר בשמלה מלוכלכת?

אינך רוצה, נכון?

– נכון – אמרה לאה’לה, והיביטה בעיניים כבויות בשורות החבלים

ששיחקה בהם הרוח והעיפה תחתוני־גברים לבנים וארוכים,

טליתות־קטנות עם ציציות, כותנות ארוכות שרוולים,

שמלות כהות וטורים של גרביים שחורים

גרבי הנשים, וגרביים לבנים של גברים.

– ת־מיד, ת־מיד נגור פה, אמא? אף פעם לא נגור למעלה,

נשב לנו על גזוזטרה ונסתכל למטה, אמא?

– אלוהים שבשמים יודע, בתי. מה יודעת אשה כמותי?

נודה לאל גם על דירתנו זו…

אבל הלא תוכלי לשבת אצל סבתא על הגזוזטרה,

– לא, אמא. סבתא לא מרשה לי לצאת לגזוזטרה שלה.

היא אומרת שנכנסת רוח פרצים, ושאני אשבור לה את העציצים…

אני לא רוצה ללכת אל סבתא. היא בכלל לא אוהבת אותי,

היא תמיד אומרת, שאילו הייתי בן זכר הייתי דומה לאבא,

אבל אני בת, ולכן אני דומה לך…

חיבקה האם את לאה’לה את ליבה ויחדיו עמדו והיביטו שעה ארוכה

בסימטה המרופשת, בכבסים המתעופפים ברוח,

ובילדים המעטים שבעטו בקופסת הפח כאילו הייתה כדורגל…

– בואי, לאה’לה, לבשי את מעילך ונלך. יש לי כמה עניינים לסדר.

– לאן נלך, אמא? לאן" אולי נלך אל הפיק’ים?! טוב, אמא?

– כן, נלך באמת אל הפיק’ים. הם קיבלו כמה שקי בגדים

ישנים מאמריקה לחלוקה בין עניים…

– גם אנחנו עניים, אמא? את תקבלי שימלות גם בשבילנו!

– את מדברת כמו תינוקת, לאה’לה. כך אומרים? “שימלות”?

לא! הבגדים לא בשבילנו! ישמרנו הבורא! מה את סחה?

– אז בשביל מי?

– הלא את יודעת שאני דואגת לעניים נסתרים,

שאינם פושטים יד לנדבה… זאת הלא הפרנסה שלי!

– ומי דואג לנו, אמא? אישות אחרות?

– מה? “אישות”?! “נשים” אומרים!

לא, לא. חס וחלילה. ישמרנו אלוהים!

בעבור עבודתי זו הלא אני מקבלת משכורת שממנה אנחנו מתפרנסות!

מה קרה לך היום לאה’לה? מה את שואלת שאלות משונות כאלו ומציקה לי.

בואי, מהרי ונלך כבר.

האם עטפה את ראשה ואת כתפיה במטפחת צמר ישנה שחורה –

מעיל לא היה לה – הלבישה את לאה’לה במעיל הקטן ממידתה

ומרופט במרפקי שרווליו. השתיים יצאו לסימטה.

רוח ירושלמית חודרת עצמות התקיפה אותן מייד באיבה גלויה.

האם והבת נדחקו זו לזו. למשוך מעט חום ולמצוא מסתור

מדקירות מחטי הקור.

אורו של הפנס חשף לעיניהן שורת בתים דלים, צפופים זה לזה,

שמבני פח ועץ בכל הגדלים היו דבוקים אליהם, מכל עבר.

באחדים מן החלונות כבר קרצו אורות.

בשמים גווע אור היום בחרכי העננים.

הן פסעו עד לסופה של הסימטה, מדלגות בזהירות על מרצפות חלקלקות,

על קרשים ופחים שביצבצו מן הרפש.

הן חצו את רחובה הראשי של שכונת “בית־ישראל” הישנה,

שאליו נשפכה הסימטה, על מדרכותיו ופנסיו המאירים.

ריח לחם טרי וחמימות עליזה הלמו אותן כשעברו על פתחה של מאפייה.

– קני לי כעך, אמא!

– קחי, בתי, כסף וקני לך כעך. אבל בקשי שיהיה חם וטרי!

לאה’לה נכנסה למאפייה וקנתה שני כעכים קטנים, לה ולאמה.

כששילמה, אמר לה האופה בחיוך:

– בעצם, חסרים לך גרוש וחצי…

אבל לא נורא, ילדה, בפעם אחרת תשלמי לי, נכון?

– טוב – השיבה לו לאה’לה ובלעה את רוקה.

– אמא! קניתי גם לך כעך!

– אבל הרי הכסף לא הספיק לך!

למה קיבלת מידי האופה כעך בחינם?

הלא לימדתיך ש“שונא מתנות יחיה”?

– אז למה את הולכת לחלק לעניים בגדים במתנה?

– לתת מתנות, בתי, זו מצווה, בייחוד מתן בסתר… אבל לקבל!

פעם שנייה אל תעשי זאת. לאה’לה!

אולי נשכח לשלם לו? ואולי חלילה לא יהיה לנו כסף לשלם?

הן אכלו בדומיה כעכיהן החמים, הפריכים, צעדיהן נתאוששו

כשחצו את שוק “מאה שערים” ההומה סחר־מכר, לאור הפנסים הירקרק.

הן יצאו מעברה הדרומי של השכונה, לביתם העשיר והמרווח של הפיק’ים,

שבקרת הכנסייה החבשית, שהו קצת על־יד הפתח,

עד שנענתה העוזרת לצלצולן ופתחה לפניהן את הדלת.

אור בהיר, חום נעים וריח של נקיון ומאכלים טעימים

עמדו בבית המבהיק והמרווח.

– שלום, גברת לוי, שלום ילדונת – קיבלה פניהן הגברת פיק

ההדורה בלבושה, ממרומי קומתה הגבוהה,

ופיאתה הנכרית הזהובה, בהברה אמריקאית: – קר בחוץ, מה?

– מרגלית – דיברה אחורה – הכיני לנו תה עם עוגות והביאי לסלון, בסדר?

– בסדר, גברת, תיכף אנ’יביא!

– בואנה, התחממנה, כאן נעים אצלנו, חם, מה?

זו הפעם השנייה לה, ללאה’לה, לבקר בבית הזה.

מעודה לא ראתה דירה אחרת, גדולה כל כך, רהיטים יפים ומבריקים,

שטיחים רכים ועמוקים, נברשת בדולח ענקית כזו, הנוצצת באורות רבים.

טעמן של העוגיות שאכלה כאן בפעם הקודמת,

שב ועלה עתה בפיה שנמלא רוק.

היא זכרה עוד בדיוק גם את פניו ואת מבטו של הבן,

ילד בן גילה, יגאל’י פיק, ילד שמן שפניו ורודות

ולבושו חוצלארצי, שהגיש לה אז בונבוניירה מוזהבת, מלאה שוקולדות.

היא ממש התפקעה לקחת לה תופין אחד,

אבל פתאום נעשה לה חם בפניה, ואמרה שאינה רוצה שוקולדה,

שאינה אוהבת בכלל שוקולדה…

ישבו לשולחן, שתו תה חריף בלימון, בספלי חרסינה דקיקים ויפים,

ונגסו בעוגות הטובות. הנשים דיברו בענייניהן, ולאה’לה,

שסיימה שתייתה ואכילתה,

הרימה שתי זרועותיה לאחוריה, תלתה אותן על מסעד הכיסא

ועיניה נעוצות בנברשת המבריקה שמעל לראשה.

יגאל’י לא היה בבית הפעם, כנראה.

כך הייתה לאה’לה יושבת תמיד, כשהייתה נפעמת, מוקסמת…

תחילה הייתה דעתה נתונה לטעמן של העוגיות.

אחר־כך, הניעה בראשה לראות את אורות הנברשת הנשברים בבדולח;

רק אחר־כך, התחילו אוזניה לקלוט לאט לאט

דבריהן של הגברת פיק ואמא שלה:

– הוא רב, כן…

– ומניין בא?

– מניו־יורק! אני מכירה אותו היטב. מידידינו הטובים…

– גרוש?

– לא. אלמן. והוא רוצה לשאת אשה דווקא מארץ־ישראל…

לא איכפת לו, אם אלמנה האשה, או רווקה, אם יש לה ילדים

או אין לה,

העיקר שתהיה אשה יראת שמים והגונה – – –

ושתסכים לנסוע עימו לאמריקה.

– אינני יודעת, אם זה בשבילי – שמעה לאה’לה את לחישת אמה.

– ומה יהיה איתה? –

לאה’לה פגשה בעיני אמה ומיהרה והשמיטה מבטה לרצפה.

כמוה עשתה גם האם, שהייתה חיוורת מאוד, ולמבט עיניה הכהות מבע,

שלאה’לה לא ראתה בהן מעולם.

מבית הפיק’ים הלכו לאה’לה ואמה ברוח הקרה,

שהשיבה עכשיו אל פניהן גם טיפות גשם קרות כקרח, אל ביתו של נסים,

הסבל התימני, בשכונת “שערי־פינה”.

האם אמרה לו שיעביר לביתה מביתה של הגב' פיק ארבעה שקי בגדים,

ושילמה לו שכרו מראש.

– מחר בצהריים, אם ירצה השם, גברת לוי! תודה רבה! –

נענה לה נסים.

– מה, אמא, את כל הבגדים הישנים מאמריקה

שלח הרב הזה מניו־יורק, בשבילנו?

–שוב את מדברת שטויות נוראות, לאה’לה.

הלא כבר אמרתי לך שבגדים אלה ניתנים לעניים!

אצרור אותם בחבילות ואביא אותם לבתי הנצרכים.

–מה הם כל כך עניים שהם צורחים?!

–מה פתאום צורחים?! “נצרכים” אמרתי לך ולא “צורחים”.

הם עניים, נכון? הם צריכים בגדים ללבוש ואין להם, נכון?

אז קוראים להם “נצרכים”.

–ואני לא צריכה מעיל, אמא? אני לא “נצרכה”? ולך יש

בכלל מעיל?! – כמעט וצרחה לאה’לה.

–אם ירצה השם יגדילו לי את משכורתי ואקנה לך מעיל חדש, לאה’לה.

בסוף החורף יהיה המעיל יותר בזול. חס וחלילה בתי. את אינך “נצרכת”!

ואולי באמת כבר תתני לי מנוחה היום מכל הטַרחָנוּת שלך!

כששבה לאה’לה הביתה מבית־הספר, למחרת בצהריים, היו ארבעה

שקים מוטלים באמצע החדר.

האם ישבה על שרפרף, נברה בבגדים, קיפלה והכינה חבילות.

בחדר עמד ריח זר, מגעיל.

–קחי לך אוכל, במטבח לאה’לה, אני מוכרח להספיק לגמור את סידור החבילות ובערב, ללכת ולחלק אותן.

–אנ’לא רוצה לאכול, אמא, אנ’לא רעבה!

ישבה לה לאה’לה בפינת החדר והיביטה בעבודת אמה.

ראתה שם, בין הבגדים, כמה שמלות, סוודרים ומעילים יפים

שהו מתאימים בדיוק למידתה.

–אמא, הרשי לי רק למדוד משהו, אמא.

את המעיל האדום הזה עם הצווארון הלבן מהפרווה!

רק את זה ודי, אמא! טוב?!

–טוב. אבל זכרי את הבטחתך! רק למדוד ומייד לפשוט ולהחזיר לערימה.

בגדים אלה אינם שייכים לנו! הבנת?

קפצה לאה’לה ממקומה ולבשה את המעיל האדום.

ריח מתקתק עלה ממנו.

צמרמורת של בחילה עברה בה כשהכניסה ידיה לשרוולים.

המעיל היה כמו חדש, צבעו מבהיק, והוא הלם בדיוק את מידתה.

לאה’לה ניגשה לארון, פתחה את דלתו, שראי היה משובץ בה,

וסקרה את מראיה.

זרה הייתה לאה’לה במעיל האדום – ללאה’לה.

היא חייכה אליה, היטתה ראשה, לשמאל ולימין,

פיזרה את שערותיה הארוכות, הבהירות והחלקות על כתפיה, סביב סביב.

קרן שמש דקה שהתגנבה אותה שעה מבין לכבסים שבסימטה –

הזהיבה את שערה על גבי המעיל האדום ופרווה הלבנה. צמרמורת הבחילה חלפה.

חום נעים זרם והשתפך בכל גופה.

– אמא, ראי, אני ילדה יפה… –

השמיעה פתאום, ספק אומרת ספק שואלת, והסמיקה.

– יפה בתי, יפהפייה… יפה כבת־מלך…

יפה כיהודייה כשרה וחסודה… הלוואי ויזהיר מזלך כפנייך היפות…

– אבל את אשה יפה, אמא!

את הכי יפה מכל האמהות של החברות שלי – ושתקה לרגע קל –

אז למה את לא מתחתנת, אמא! הלוא אבא מת כבר נורא מזמן!

אז תתחתני כבר עם הרב הזה מניו־יורק, שגברת פיק אמרה לך!

לאה’לה שדיברה אל אמא שלה לתוך הראי, ראתה את אמה מחווירה,

שומטת ידיה על ברכיה ועיניה מביטות ברצפה.

לאה’לה עוד הספיקה לצוד בהן אותו מבע שראתה אמש בבית הפיק’ים.

– האם שמעת והבנת את שיחתנו אתמול, לאה’לה?

– כן, אמא. בטח שהבנתי! אני כבר ילדה גדולה!

היא אמרה לך, שרב אחד מניו־יורק רוצה להתחתן עם אשה מארץ־ישראל, אדוקה וטובה, ושזו בדיוק את!

ושהוא רוצה שהאשה שלו תיסע איתו לאמריקה! ו…

– ואת מסכימה, לאה’לה? רוצה שניסע לאמריקה?

רוצה שהרב הזה יהיה בעלי ו…

לאה’לה עיוותה פתאום את שפתיה.

נפנתה מן הראי, פשטה את המעיל האדום וזרקה אותו לערימה,

ברחה למטבח וייבבה משם:

– אנ’לא רוצה לאמריקה, ולא רוצה את הרב הזה,

אני שונאת אותו! לא רוצה אבא חדש…

האם קמה והלכה אחרי לאה’לה למטבח.

– לא, בתי. גם אני איני רוצה בו. איני רוצה בכלל להתחתן.

את אמרת את זה, לאה’לה, לא אני!

היא ליטפה את ראשה של הילדה וליטפה, עד שנשתתקו השתיים

והיו יושבות זו ליד זו במטבח המחשיך והולך,

וריח הבגדים הישנים מחניק את החלל.

בלילה שכבו האם והבת, כל אחת במיטתה ולא נרדמו.

– אמא אני רוצה לישון איתך, טוב? אולי אוכל להירדם…

אני כל הזמן חושבת על הרב הזה ונורא פוחדת ממנו!

– בואי לאה’לה, בואי אלי.

מה יש לך לפחד מפני אדם שלא ראית ושלא תראי אף פעם?!

אני מבטיחה לך, לאה’לה, שלעולם לא תראי אותו…

מאז היו האם והבת ישנות יחדיו. לאה’לה לא שבה לשאלותיה.

היא לא הזכירה את הרב מאמריקה, לא הזכירה את חפצה בבגד חדש

מן השקים האמריקאיים, שהיו מגיעים הביתה, מתחלקים בידי אמה לחבילות

והולכים להם בסלה של אמה אל אותם “נצרכים”.

סמוך לחג הפורים נזכרה לאה’לה שהינה־הינה מגיע יום־הולדת אמה.

– מה אתן לאמא, ליום־הולדתה? –

שברה לאה’לה את ראשה יומם ולילה, ולא מצאה.

לילה אחד, היה זה ליל סגריר עז של מלקוש, נדחקה לאה’לה אל אמה,

פתחה לה סדק בשמיכה שהייתה משוכה מעל ראשה,

והציצה בברקים שהאירו מדי פעם את החדר.

הרעמים והסופה הרעידו את הקירות. השמשות והפחים התלושים שבגגות צילצלו,

הגשם שטף והלך.

היא שבה ונתעטפה באפלולית החמימה מתחת לשמיכה.

נרדמה לאה’לה וחלמה על המבול, על נוח, ועל היונה ששלח

מבעד לצוהר… היא הרי למדה זאת בחומש, כבר בפעם השנייה.

כשנתעוררה בבוקר, ידעה מהי, המתנה שתביא לאמה:

יונה! יונה לבנה ותמה, רכה וחמה.

היא סיפרה על החלטתה לשפרה’לה חברתה הטובה,

וזו מיהרה וסיפרה את הסוד לאמה.

ביום חמישי, כשהלכה זו לשוק “מאה שערים” עם שני סליה,

לקנות מזונות לכבוד שבת, קנתה ללאה’לה – יונה חיה.

יונה כחלומה: לבנה ותמה. רכה וחמה.

לאה’לה, הכינה בּהֶסתֵר מפני אמה, ארגז עץ שלם וטוב,

קופסת־פח אחת מילאה בזרעונים ושנייה – במים,

וגם לוח קרטון גדול ועבה לחסימת הארגז הכינה,

עד שתתרגל היונה לשובכה החדש.

יום־ההולדת בא. בא.

האם, שלא זכרה כלל את היום ולא הכינה כיבוד לחברותיה של לאלה’לה,

לא הרגישה בתכונה מסביבה.

בבוקר אותו היום ביקשה לאה’לה מאמה להיות בבית אחרי־הצהריים

ולא ללכת אל הנצרכים שלה, עם סליה הכבדים.

– ומי ילך במקומי? – הקשתה האם.

– אני! אני כבר גדולה וחזקה ואני אעזור לך מחר.

כשבאה לאה’לה מבית־הספר, מצאה את אמה העייפה ישנה במיטה בשקט ובשלווה

ובלחייה החיוורות פרח מעט אודם. היא זכתה במנוחה בלתי צפוייה…

לאלה’לה התהלכה בחדר על קצות אצבעותיה, פרשה מפה לבנה על השולחן,

נתנה את פרחי החרדל והפרגים, שקטפה בשדה שחצתה בדרך לבית־הספר, בכוס מים,

והעמידה אותה על השולחן, הוציאה מתיק בית־הספר שלה בוטנים,

גרעינים וסוכריות וחילקה אותם בצלחות, לכיבוד.

האורחת הראשונה הייתה שפרה’לה. אחריה באה מרים ולבסוף באו גם שושנה וטובה.

ועדיין הייתה האם ישנה שינה עמוקה.

– אמא! בוקר טוב וחג שמח לך! – לא התאפקה לאה’לה.

קפצה האם בבהלה ממיטתה, משפשפת עיניה בתדהמה,

על המראה החגיגי הלתי צפוי שלבש החדר הקודר.

– איזה בוקר? איזה חג? והלא כבר כמעט ערב, ואת נתת לי לישון כל כך הרבה!

ומה כל זה? – הצביעה על השולחן.

– שלום לכן, ילדות, כמה יפה מצדכן שבאתן לבקר את לאה’לה!

– אמא? שכחת בכלל, שהיום יש לך יום־הולדת?

– אה! – נזכרת האם – זהו פירוש החגיגה כאן?!

קמה ממיטתה, סידרה שמלתה ושערה ויצאה למטבח לשפות קומקום ולהכין תה לילדות.

פניה, העצובות תמיד, היו צוחקות.

עכשיו יצאו לאה’לה וחברתה לחצר והכניסו בשקט את הארגז ואת היונה שבתוכו,

והעמידו אותו בפינת החדר.

היונה שכבר היתה בארגז מספר ימים, יצאה בזהירות מן הארגז הסתובבה חשדנית בחדר,

בוחנת, בודקת, אף מפרישה לשלשת,

ופתאום – התעופפה וישבה לה על הארון.

יפה, לבנה, מניעה ראשה והומייה בגאון.

האם, ששמעה מן המטבח את הקול המוזר, נכנסה בבהלה לחדר

והינה יונה לבנה מביטה בה מלמעלה, בשתי עיניה־יונים.

– לאה’לה! וכל זה לכבודי? ליום־הולדתי?

תודה לך בתי, תודה לכולכן, בנות, על עזרתכן ועל ביקורכן…

ישבו להן האם, לאה’לה וחברותיה, וזללו את כל הכיבוד מעל השולחן,

שתו את התה, וכל אותה שעה הייתה היונה הנאווה

יושבת לה בשלווה ומהגה במרום מושבה.

משבא פורים, בא האביב וטיטא מן הסימטה את הרפש עם העננים.

הכבסים התייבשו מבעוד יום והוסרו מן החבלים,

והשמש הורשתה הפעם להביט מעט בחלונות, לפני ששקעה ונעלמה.

חמימות וריחות שדה טובים היגיעו ממרחק אף לבתים הנמוכים,

התומכים זה את זה מפני נפילה. ארגזה של היונה הועמד בחצר,

על גגה של מקלחת הפח הקטנה הצמודה לבית,

והייתה היונה שמחה בחלקה, יוצאת ובאה, עפה ושבה,

עד שיום אחד עפה ולא שבה.

לאה’לה שוטטה בכל הסימטאות השכונה וכל חברותיה עוזרות לה לחפש ולשאול,

שמא ראו, שמא שמעו דבר על היונה האבודה.

איש לא ראה. איש לא שמע.

נתעצבה לאה’לה וגם בכתה:

– למה, אמא, למה ברחה היונה?

מה חסר לה אצלנו? מים? זרעים? שובך יבש וחם? שום דבר!

למה ברחה, אמא, למה?

פעמים רבות לא השיבה האם לשאלותיה של לאלה’לה ושתקה.

פעם אחת, בלילה, כשהיו שוכבות זו על־יד זו במיטתן

והילדה מציקה לאמה בשאלותיה, השיבה לה האם בשאלה:

– את יודעת מה חסר לה, ליונה שלנו, לאה’לה?

– מה? אמא, מה? את יודעת?!

– יוֹן… זכר… חתן… היא לא יכלה לחיות לבדה.

היא עפה לחפש אותו… להטיל ביצים ולגדל אפרוחים…

שכבה לאה’לה שותקת. שותקת וחושבת. חושבת ושותקת.

– אמא. גם את… גם לך…

– מה, לאלה’לה? מה, גם אני, גם לי?

שתקה לאה’לה ומלה לא אמרה.

---

הליגיונרים בתפקיד

מאת

תקוה שריג

בת־עמי – היא אני

כשהקימו “שבט צופים” בביה"ס “תחכמוני”, שבו למד נחום,

הצטרף בין הראשונים, כי חשב שהצופים יקרבו אותו אל אותם חיים להם שאף,

של החלוצים השזופים והיפים, המדברים במבטא רוסי ועובדים בבניין,

שאותם ביקר פעם בראטיסבון.

היה זה הגדוד של המדריך הנכבד שלמה מרינוף, שלימים יהיה שלמה מראה־נוף.

שנתיים ימים בילה שם את מרבית זמנו ונהנה מן החיים, בחצר ביה"ס “למל”,

אבל את “החלוצים”, שאליהם שאף, לא ראה בעיניו…

יום אחד אחר הצהריים בא איש זקן (אולי כבן ארבעים…) בעל סבר פנים נעים

לחצר ביה"ס למל ואסף כמה מן הילדים שהיו שם, ביניהם גם נחום.

היה זה פרופסור משה שוואבה, שייסד את “ליגיון הצופים” בירושלים.

הוא סיפר לילדים שהינה מקימים “צופים חדשים”, שייקראו “לגיון־הצופים”,

שיִבנו בעצמם צריף! ואפילו הצעירים ביותר יבנו.

לצריף הזה – כך אמר – תהיה דמות של אווירון!

ולמה אווירון? – עמדה שאלה בעיני הילדים שנקהלו סביבו במעגל.

– כי אווירון – הוא סמל ההתרוממות מעל הסביבה –

התרוממות אל חיים יפים של עבודה, טיולים, משחקים חברתיים, חברות,

והעיקר: שיוויון וצדק ובניין־הארץ…

גם הפעם היה נחום מן הראשונים להצטרף אל אותו ליגיון,

בניית הצריף בידי ילדים שכמותו הקסימה אותו. הרי זה הדבר שרצה!

טיולים, משחקים חברתיים, בניין־הארץ – ממש “תפור” עליו!

ימים של אושר התחילו עבורו ועבור חבריו.

מבניינים רבים בירושלים נעלמו באותם ימים חמרי־בניין מכל הסוגים.

ההוראה (שלא נשמעה מעולם) לכל ליגיונר הייתה:

– אתה בא למגרש? הבא איתך משהו: קרש, בלטה, מסמרים, משהו.

הייתה זו כוורת הומייה של דבורים חרוצות ושקדניות.

בנים ובנות מגיל שמונה ועד שמונה־עשרה וגם בוגרים יותר

ואפילו הפרופסור עצמו, משה “הזקן”, כולם בנו!

והאווירון התרומם וצמח בפאת המגרש של ולירו, שכיום הוא גן־ העצמאות.

בשבתות היו מטיילים בפאתי ירושלים, כולם ביחד – גדולים וקטנים;

ב“פעולות” הצופים היו לומדים על אותם מקומות, ולומדים “צופיות”, כלומר –

אמצעים להסתדר במחסור, בקור ובחום – הקמת אוהלים וחפירות; קשירת קשרים צופיים;

הבחנה בצמחי מאכל ומרפא; קריאה ראשונה בכוכבים;

שמעו סיפורים מופלאים וגם שרו קַנוֹנים בצוותא.

והיו גם “שיחות”: כל הליגיון, שמנה כמאתיים ילדים ויותר,

הסתדר בטור ערפי ארוך שראשו הוביל במעגל, עד שעמדו כולם במעורב,

קטנים וגדולים, ולזיע ידו של ראש הליגיון, צנחו וישבו תחתיהם תוך שנייה,

בשקט ובציפייה לפתיחת השיחה.

פעמים היה סיפור קסמים פותח את השיחה, פעמים שיר,

ופעמים – היה צופה אחד מספר את בעייתו –

וכל המעגל דן בה בכובד ראש ובסבלנות אין קץ…

בני השכבה הבינונית שבלגיון, גויסו להיות פרחי­־“ההגנה”.

הנערים הושבעו – אמנם לא על אקדח ולא בחשיכה ולא במרתף,

אלא – באולם בית־הספר שבו למדו.

לנחום הייתה זו השבעה שלישית…

מאז, קיבלו בשבתות אימונים של כתת־קשר, מורס וסמפור בדגלים ובהליוגראף,

וכן תרגילים ב“מרוצי־שליחים”.

לאחר שנתיים, או שלוש, פיזרו אותם במרחב­־“ההגנה” בירושלים,

משום שהחבר’ה היוו כבר חוליית קשר מאומנת המתפקדת היטב במילוי משימות מגוונות.

פעם אחת, בא בחור מ“ההגנה” וחיפש מדריך. ברוב חשיבות וסודיות

ביקש מהמדריך שני ילדים; בן ובת למשימה.

– נודע לנו – כך אמר לבן ולבת שנבחרו למענו –

שהיגיע לירושלים ערבי מדמשק, שהוטל עליו לרצוח את יצחק בן־צבי.

(היה זה למעלה מעשרים שנה לפני היות בן־צבי נשיא־ישראל,

אבל גם אז היה כבר נשיאו של הוועד־הלאומי – נשיאה של “הממשלה שבדרך”, בימי המנדט הבריטי).

נחום היה הבן ובת־עמי הייתה הבת, שהיו צריכים לטייל להם “לתומם”,

מלקקים גלידה, או מפצחים “פיסטוקים” ובה בעת עוקבים אחרי

אותו ערבי שהוטל עליו להיות רוצח בן־צבי, ולהודיע על כל מהלכיו.

מקום איכסונו היה במלון קטן שבסימטת קולנוע “ציון”, בנחלת־שבעה.

בפעם הראשונה שיצאו למשימה, יצא אותו בחור יחד איתם.

השניים היו מתוחים מאוד, חיוורים ולוטשים עיניים בכל “חשוד” – – –

ברגע מסוים קרא הבחור:

– הינה הוא! זה עם התרבוש והשפם!

הברנש צעד במהירות מפתח המלון, במעלה הסימטה, בואכה הקולנוע.

נחום התחיל לרוץ וברגע שהערבי סבב לרחוב יפו, אבד מעיניו בהמון.

נחום נתפש במוט הנחושת שמאחורי אחת הכרכרות שהילכו אז ברחובות,

בכדי להתקדם ולצוד במבטו את הרוצח…

ילדים שהתרוצצו ברחוב יפו, קראו לעגלון הכרכרה השחורה:

– אוּדרוּבּ יאראבנג’י! – וכוונתם: – נדבק אליך ילד יהודי,

הרבץ לו בשוטך!

נחום קיבל אז חבטת־אש משוטו של העגלון שהצליף אחורנית,

ממנה יש לו סימנים קלושים גם כיום – והערבי נעלם מעיניו…

במשך שבועות מספר עקבו השניים אחרי “הרוצח”, עד שהודיעו להם

שהיא חזר לו לדמשק והסכנה חלפה…

משימה אחרת של נערי הלגיון הייתה לאבטח את ישיבות מפקדת “ההגנה”,

שהיו מתקיימות במלון גולדשמידט, בקרבת צריף “ליגיון הצופים”.

פעם אחת, יצא מפקד גבוה מן הישיבה, שני זוגות נעליים בידו,

ואמר לשניים מן הנערים שעמדו על משמרתם:

– הינה לכם כמה גרושים והינה נעליים, בנחלת־שבעה יושב מצחצח־נעליים,

תנו לו את הנעליים, שלמו לו, והביאו לי אותן בחזרה מצוחצחות למשעי!

אחד הנערים אזר אומץ ושאל:

– ואיך זה מתקשר עם תפקידנו ב“הגנה”?!

המפקד נדהם ונאלם דום.

כל הנערים והנערות שתקו ב“מקהלה”.

הוא חזר על הוראתו שלוש פעמים והחבר’ה עדיין שתקו ועמדו על מקומם.

אז אמר: – לא מבצעים פקודה? זהו? –

והנערים כולם הוסיפו לעמוד כנציבי מלח.

למחרת הוזמנו כולם לבירור והועמדו בשורה בפני שלושה מפקדים

שחזרו על טענתם:

– מפקד יודע מה שהוא עושה ומה שהוא מפקד!

אם הוא משמיע פקודה, יש לבצעה ויהי מה! ברור?!

כשהחבר’ה לא הגיבו במלה, אלא בשתיקה רועמת, אמר:

– מי שעומד בסירובו, יצעד שני צעדים קדימה!

כל השורה, כאיש־אחד, צעדה שני צעדים קדימה, מבלי שנדברו.

והם גורשו מ“ההגנה”.

אל דאגה – כולם עד אחד, שבו לשורות “ההגנה” ולא זו בלבד – – –

---

התצפיתנים הנועזים

מאת

תקוה שריג

גיבורי הסיפור הזה הם נחום ואריה כהן

בקיץ תרפ"ט, יצא “הליגיון” למחנה־הקיץ שלו בקריית־ענבים.

הילדים ומדריכיהם נטו את אוהלי השמיכות בתוך מטע עצי־זית על מדרון ההר.

מענפים של עצי סרק, שאספו בסביבה הקימו “מטבח” כהלכתו, היכל־ירק, שעל זיזי כתליו הענפים תלו את המחבתות שהביאו ממטבחי אמותיהם.

“בארון־אוויר” קלוע כולו ענפים רעננים, ריחניים, ניצבו מיני¹ הירקות, הפירות, הגריסים, האורז והאטריות.

מים שאבו בפחים, ממעיין קטן שנבע בסביבה,

על כירה בחוץ בקרבת מקום, שבעה בה אש תמיד,

בישל אריה, אשף הבישולים, מרק טעים, דייסת אורז עם צימוקים,

קפה ואפילו פודינג!

לפני כל ארוחה הדהדו קולות ה“כיפק” למרחוק,

ואחרי כל ארוחה ליקקו הכול את אצבעותיהם ואמרו לאשף:

־ אריה, אין טבח כמוך בעולם! ־ והוא חייך חיוך רחב ואמר:

־ עוד תראו, חכו!

מאה ועשרים ילדים היו במחנה, מגיל תשע ועד ארבע־עשרה,

ואוהליהם צופים אל מול הכפר אבו־גוש, שלא הצטיין באהבת־ישראל יתירה…

עוד במאורעות תרפ"א, נודעו תושביו בתהלוכות שלהם מכפרם,

עולים לירושלים ומשתוללים בה ברחובות בנפנוף סכינים ואלות…

מפקדי המחנה ידעו על המתיחות בארץ, אך עדיין חיכו.

המחנה התנהל לפי שעה כסדרו.

על ההחמרה במצב ועל מאורעות דמים שעלולים לפרוץ מדי רגע, נודע להם כשהופיעו בחורי “ההגנה” מן העין, לדון עם המדריכים הבכירים על דרך חילוץ הבטוחה ביותר הבאה בחשבון – של כל המחנה,

והובלת כל הילדים לבתיהם…

לאחר ידיעות אלו אספו המדריכים את כל הילדים, מקטן ועד גדול, סיפרו להם על המצב ועל ההחלטה, בנוכחות אותם “בחורים”.

בשעת השיחה, קמו מספר נערים, בני ארבע־עשרה ואמרו:

– אנחנו לא רוצים לחזור העירה! אנחנו נישאר כאן להגן על קריית־ענבים!

המדריכים לא הופתעו מדברי הנערים, אבל הבחורים מן “ההגנה” נדהמו למראה השקט שבו קיבלו כל הילדים את תמונת־המצב.

אף לא ילד אחד החוויר, בוודאי שלא בכה, או נתפש לבהלה.

“הבחורים” סיכמו פה אחד: – אנחנו באמת נכניס את “הגדולים”, בני הי"ד, למערכת ההגנה על קריית־ענבים! אלה חבר’ה נפלאים!

הם יהיו מצויינים בתצפית, אבל כיוון שמספר המתנדבים היה גדול מן הנחוץ – ערכו הגרלה ונבחרו חמישה־עשר נערים.

הזוכים המאושרים נשארו ואמנם היו שטוחים יומם ולילה,

צמודים בגחונם על סלעים – היערות העוטפים עכשיו את ההרים, טרם היו.

בכל פעם שצפו בתנועה על הכביש, רץ האחד למפקדה בקבוצה והשני נותר לבדו.

כך נהגו בכל נקודת תצפית, מסביב סביב לקריית־ענבים;

כך עשו במשך יממה שלימה, רק אז ישנו מספר שעות באחד מחדרי הקבוצה, לקראת התצפית הבאה.

(רק כעבור שנים רבות, סיפרו לילדיהם, עד כמה שקשקו אז מפחד ועד כמה דבקו בסלע… )

את אלה שלא זכו בהגרלה ואת כל ילדי המחנה הקטנים,

העבירו לירושלים במשאיות של המשטרה הבריטית.

הילדים נדחקו בעשרותיהם אל מתחת לברזנט שפרשו מעליהם,

כשילד שוכב על ילד, “בקומות”.

את הנסיעה הזאת ערכו בשעת דמדומים, תחת שמים אדומים של חודש אב.

אותו יום עצמו היו השחיטות בחברון.

המאורעות קיבלו תאוצה חמורה, משעה לשעה.

ואז החליטו להשיב לביתם גם את התצפיתנים הצעירים,

לא משום שלא היו כשרים למשימתם, אלא מכובד האחריות כלפי הוריהם.

גם הם הוחזרו במשלוח המשטרה הבריטית, יומיים מאוחר יותר.

כל הדרך הקשיבו מתחת לברזנט ליריות וליריות שכנגד.

זו הייתה חוויה “הגנתית” אמיתית, מרטיטה, מבַגרת.

למרחת, כשהתאספו, למרות המצב, בצריף הליגיון,

נשלחו לסייע בידי מאות הפליטים שהיגיעו לבית־שטראוס

ולבתי־ספר שונים – בהבאת מים ומיני מזונות ושמיכות.

לאחר הרגיעה באו לצריף משה שוואבה וחברים מ“מפקדת ההגנה” שהיו כזכור מוּכָּרים היטב לכמה חבר’ה, והשביעו אותם (מחדש( ל“הגנה”.

נושא “צחצוח הנעליים” לא הוזכר אף בהגה, נשכח כליל,

עד לשעה שנכתב עליו בסיפור “הליגיונרים בתפקיד” שבספרנו זה…

---

סוף קיץ לוהט

מאת

תקוה שריג

בת־עמי – היא אני עצמי

הקיץ ההוא היה ממילא סעור.

היה זה קיץ ראשון בביה“ס התיכון לבת־עמי בת הי”ד,

בו נפגשה לראשונה בחייה עם בני המין השני.

נבטה בה אהבה ראשונה לנער בן גילה ובן כיתתה.

ו“בחופש הגדול” שאחרי שנה זו – גילה בה עניין סימינריסט שכן,

שהשאיל לה מספרייתו העשירה רומאנים עבי־כרס,

בהן סופר על אהבות נאצלות צרפתיות ורוסיות

בדפי ז’אן כריסטוף, הנפש הקסומה, אנה קרנינה, וסוטנת קרויצר

וגם – בדפי סיפוריו של בורלא, ראובני, ברנר וצבי שץ,

ליבה היה כשער פתוח היטב לידידות, לאהבה, לרומנטיקה.

באותו חופש פרשה מעט מחברותיה ושקעה בספרים ובהירהורים.

החופש הגדול ההוא היה לוהט, אביך ומתוח.

השנה היתה תרפ"ט.

הכל נשם פחד מפני “מאורעות” חדשים העומדים לפרוץ.

היא קראה יום יום ב“דואר־היום” את החדשות

וסבא שלה הסביר לה את הדברים הסבר היטב.

הם התגוררו אז במורד רחוב החבשים בירושלים,

על סיפו של מסעף שהוביל מזרחה,

לבית־החולים האיטלקי, שבמורד רחוב־הנביאים,

והוביל צפונה, במורד – לרחוב מאה־שערים.

עמוק בליבה היה חבוי זכר זמן אחר של ערב־מאורעות,

בו ישבה בארון חשוך עם אמה והקשיבה לסיפוריה

על אודות רבי עקיבא ומוות על קידוש־השם,

ושתיהן נלחצות אחת אל חברתה באֵימה.

אבל עיקר הפחד הייתה הידיעה ששמעה,

שאותו נער שאהבה – יצא למחנה־צופים אל מחוץ לעיר,

לקבוצת קריית־ענבים, אל מול הכפר אבו־גוש העויין.

עוד לפני הצהריים, נודע לה דבר ההפגנה הצפויה של הבית"רים ברחבת־הכותל והפחדים שעוררה בלב יהודי ירושלים – מחשש תגובת הערבים.

למחרת אותו יום שררה דממת־מוות בשכונה.

איש לא יצא מביתו לרחוב, אלא בשל סכנת פיקוח־נפש.

בת־עמי שכבה כדרכה על הרצפה הקרירה שבחדרה, שקועה בקריאה.

היה זה סמוך לצהריים, כששמעה מכיוון בית־החולים האיטלקי את נהמת ההמון.

אמה שישבה על הספה וקראה בעיתון, הייתה חוורת־פנים, קופאת.

סבא שלה נכנס מחדרו, שם ישב ולמד בגמרא, ואמר:

־ הפורעים היגיעו, אנחנו נשב במקומנו ולא נזוז.

איננו יכולים להועיל. אני מקווה ש“הבחורים” יעצרו בהם.

לשמע דבריו קמה האם מהספה וישבה על־יד בת־עמי, לאחר שסגרה את החלונות,

כאילו יכולה הייתה לעצור בעד סכינים וכדורים.

געש ההמון מכיוון בית־החולים לא שכך.

נשמעו יריות, נשמעו פיצוצים. נשמעו קריאות רמות.

סבא אמר בשמחה: – זהו! “שלנו” יורים! “שלנו” זורקים “חביות”!

הכול יסתיים טוב, בעזרת השם.

בת־עמי ישבה מכווצת תחתיה, דברי סבה לא עודדו אותה.

ליבה היה נתון אי־שם במערב־צפון,

בקריית־ענבים, שלא ראתה ולא ידעה עליה דבר, שנדמתה לה בקצה העולם.

מן הרחוב עלה קול כרוז ביידיש, כמו אז בשכונת “כרם”, לפני שנים רבות:

־ יהודים, אפשר לצאת לרחוב, הסכנה חלפה!

בת־עמי נשמה נשימת רווחה.

---

התפילין

מאת

תקוה שריג

אגב חיפושי אחר מזוודתו של הרברט, נכנסתי למחסן הזה.

הרברט היה רפתן הולנדי, שהחליט לקום ולעזוב את קבוצתנו,

שעל־יד המעיין.

הוא חיפש לו משק גדול, אשר ריפתותיו מלאות פרות.

בריפתנו היו, באותם ימים, שמונה, או עשר פרות בלבד.

אותו מחסן היה צריף ישן נושן, שהפרוץ היה רב בו על העומד,

ודחוסים היו בו, בערבוביה, העשויה לייאש,

מזוודות, תרמילים, תיבות וצרורות.

פתאום נפלה עיני על רצועת עור שחורה,

שביצבצה מתחת למכסהו של סל־קש ענק, בפינה אחת.

היא היתה רכה ומבהיקה בברק עמום ועשיר – תאווה לעיניים.

חמדתי בה, לעשותה לי חגורה לשמלת־השבת הרקומה שלי.

משכתי בה כל עוד ניתנה להימשך,

חיתכתי אותה בשיני, וכבר היתה בידי.

תחבתי אותה לכיסי, חיפשתי ומצאתי על נקלה

את המזוודה של הרברט ההולנדי,

ומיהרתי לצאת מן הצריף המחניק, שריחו כבד,

ריח של קורי עכביש וצפיעי עכברים.

נעלתי מאחורי את דלת הצריף החורקת באנחת רווחה.

מייד ניגשתי אל אדולף הסנדלר

והוא חיבר לי בנפש חפצה אבזם מבריק לחגורתי,

כשהיה מחדד בפני המסמיקים, אחדים מחידודיו הגסים.

הודיתי לו על טרחתו וחזרתי לי למחסן־הבגדים

שמחה בהצלחתי הכפולה:

המזוודה המבוקשת היתה בידי וגם חגורה נפלאה,

שלא היתה כמוה לאף אחת מבנות הקבוצה.

אותו יום, ערב שבת היה, ולאחר טבילת ערבית במעיין,

שבו היינו רוחצים,

לבשתי את שמלתי הלבנה, הרקומה

וחגרתי למותני את החגורה החדשה.

פתאום חשתי בעצמי, שמבעד לרוחי הטובה עלי,

אני נטרדת מרגע לרגע, יותר,

עד שהיתה הטִרדה למצוקה שתפסה אותי כולי.

־ האם גנבתי את החגורה? והלא היו כל חפצינו שייכים לכולנו,

ולא היה אצלנו שום “שלי – שלי, ושלך שלך”,

מהו הדבר הטורד והמציק הזה, שהשתלט עלי?

לאחר קבלת השבת והארוחה, טיפסנו גבוה בגלבוע

וישבנו שם על הסלעים.

ליל־השבת הסהור שזרח על העמק מקצה,

עשה אותנו עצובים ורגישים,

ואת השירים החסידיים שבפינו – לשירי געגועים.

לידי ישב נער חרישי, חיוור פנים,

שעיניו הגדולות נדמו לי כשתי בארות של אפילה,

עיניו אלו העלו בי זכר פניו של אבי.

אלה הפנים שהיכרתי רק מן התצלום הנושן,

שנותר לי לאחר מותו, בעודני ילדה קטנה.

כן, הינה פניו פני הנער,

שתפילין־של־ראש הדוקים למצחו הלבן הגבוה,

והתפילין־של־יד כרוכים לזרועו השמאלית – – –

לפתע ידעתי בבטחה גמורה, שהחגורה החדשה שעל מותני

רצועת תפילין היא, ממזוודתו של נער זה,

בעל הפנים החיוורים של בן־רב.

פתאום ראיתי בי, שבתוכי פנימה,

כבר ידעתי זאת למן הרגע הראשון.

במוצאי־שבת, נכנסתי לחורשה, הדלקתי אש בזרדים יבשים

ושרפתי את הרצועה, עד אפר.

כך נוהגים לעשות לחפצי קדושה, שאין להם שימוש.

ועדיין לא נמס הסלע שרבץ על ליבי.

---

אני משרתת אצל גברת "ברוך־השם"

מאת

תקוה שריג

ומתחפשת למישהי אחרת

יום אחד, מגיעה קריאה בטלפון לשלוח מהר מהר

בחורה לעבודה אצל גברת אחת, ברכה הלוי, בחיפה.

מה פתאום תיסע חברת קבוצת־החוגים שעל שפת הנחל,

לעבוד אצל גברת הלוי בחיפה?

כי בעלה הנכבד, ברוך הלוי, סוחר עשיר בחיפה,

התנהג יפה מאוד עם גזבר קבוצת־החוגים.

הוא נתן לו סחורה בהקפה,

אפילו כשלא היתה לו לירה אחת על הנשמה,

ועכשיו, הינה אשתו ילדה בת

ואין לה כוח לעשות בעצמה את עבודת הבית.

הוא מבקש, שאחת הבחורות שלנו תבוא לביתו לעזור לאשתו.

את מי בוחרים לעבודה המחורבנת הזו?

אותי…

ביום ראשון אחד בבוקר,

ארזתי בתיק בית־הספר שלי העשוי עור,

שהבאתי איתי כשיצאתי לקבוצה, מעט בגדים, כלי רחצה ומגבת.

ואני נוסעת ברכבת לחיפה, לרחוב שאת שמו שכחתי,

אבל את מקומו אני זוכרת היטב, בעצמות…

אני עולה במדרגות, בלב דופק, ומרגישה שפני חיוורות

וברכי כושלות, אני חושבת בליבי, תוך כדי כך,

שאילו ידעה אמי בירושלים,

שבתה יחידתה הולכת להיות משרתת של אשה אחת בחיפה,

היתה קוברת את עצמה באדמה מרוב כעס ובושה.

אני דופקת על הדלת ששלט נחושת קטן תלוי עליה:

“משפחת ברכה וברוך הלוי”.

הדלת נפתחת, ומי ניצבת לפני, שמנה כחבית,

אם לא הגברת הג’יניג’ית, “ברוך־השם”?!

אם לא התמוטטתי ונפלתי תחתי, סימן שהייתי עשויה מפלדה.

הרי זוהי ידידתה המצחיקה של אמי,

שותפה שלה ב“הסתדרות נשים מזרחי”, יושבת ירושלים!

זו שקראנו בינינו בצחוק, גברת “ברוך השם”,

מפני שהיתה חותמת תמיד את שמה מאחורי מכתביה “ב”ה"

ב.ה. (ברכה הלוי, בראשי תיבות).

זו היא עצמה!

אותו רגע, באה מחשבה לראשי.

־ את לא מראה אפילו סימן, מי את באמת,

את לא את, שמך לא שמך, את לא ירושלמית, שום דבר!

־ כן היא שואלת אותי – במה אפשר לעזור לך?

־ אני מקבוצת־החוגים – אני אומרת לה.

־ את מקבוצת־החוגים? – היא שואלת אותי –

הלא את נראית ילדת בית־הספר! מעניין!

כאלה ילדים אתם?

אז אולי שלחו אותך לעבוד אצלנו בבית?

־ כן, בדיוק כך – אני משיבה לה וזיעה מכסה אותי,

מפני שאני מרגישה בעיניים שלה, שהיא מתחילה להכיר אותי.

־ מה שמך? היא שואלת.

־ שמי בת־עמי – אני אומרת לה.

־ ואני הייתי נשבעת שאת היא תקוה, בת חברה שלי מירושלים,

שכבר לא ראיתי אותה ארבע שנים, מאז שעברנו

מירושלים לחיפה! הייתי ממש נשבעת שאת היא!

־ ומניין את? – היא מוסיפה – ואני רואה בעיניים שלה,

שהיא עדיין לא מאמינה לי…

־ אני מפתח־תקוה – אני משיבה לה וכל הדם נעלם מפני.

־ מפתח־תקוה? – היא משתוממת –

־ טוב, היכנסי, שבי ושתי כוס תה, בת־עמי,

ואחר־כך אראה לך מה לעשות בבית…

את מבינה, אני ילדתי בת, לפני שבועיים, ואין לי כוח לעבוד,

ובעלי היציע לי, שבחורה מהקבוצה שלכם תעזור לי בבית…

־ כן – אני אומרת לה – אני יודעת, אמרו לי.

וכך, ישבתי לי במטבחה של גברת “ברוך־השם”,

שתיתי תה, שמעתי לצווחות התינוקת שלה וערכתי לי בראשי

תשובות לכל מיני שאלות, שאולי תשאל אותי הגברת.

חצי שנה עבדתי אצל גברת “ברוך השם” בפרך.

סיידתי לה את המטבח, כיבסתי לה חיתולים מגואלים,

הידחתי לה כלים, שפשפתי לה רצפות,

וסחבתי לה סלים מלאים מן המכולת.

שנאתי את משפחת “ברוך־השם” שנאת מוות…

מדי פעם, ניסתה גברת “ברוך־השם” לשאול אותי עוד שאלות

וסיפרה לי סיפורים רבים על תקוה,

הבת החמודה של חברתה, ה“תאומה” שלי מירושלים,

הדומה לי יותר מאשר הדמיון שבין שתי טיפות מים…

וגברת “ברוך־השם” הזכירה לי את ירושלים

וירושלים הזכירה לי את ילדותי.

---

מלחמת הלב בלבבית

מאת

תקוה שריג

לפני קום המדינה, הייתה לנו “ממשלה בדרך”, זו שעמדה בראש היישוב בארץ.

לממשלה הזו קראו “הוועד הלאומי לארץ־ישראל”, שטיפל בכל הבעיות המיוחדות ליישוב הציוני היהודי בארץ.

במאורעות תרצ"ו, כשרבו התקפות הערבים על ישובים יהודים ועל יהודים בערים, היה נחוץ כסף רב לקניית נשק מגן, אבל כסף לא היה.

מה עשו?

עמדו והכריזו על מבצע התנדבות:

כל איש יהודי וכל אשה יהודייה בארץ יתנו מתכשיטיהם,

או מכליהם היקרים, השמורים עימם כמזכרת, למבצע קניית הנשק.

למבצע הזה קראו “כופר־הישוב”,

כי “כופר” פירושו: “דבר אחד תמורת דבר שני”,

למשל כסף־פדיון תמורת שחרור ממאסר.

במתן “כופר־הישוב”, נעשה כל תורם למשתתף בהגנת היישוב היהודי, מפני התקפות הכנופיות הערביות.

יום אחד ואני כבר חברה בקבוצת־החוגים שעל־יד מעיין־חרוד,

קיבלתי מכתב מאימי, מירושלים, שבו כתבה לי,

שהיא תרמה שתי מצקות מרק כבדות ועתיקות,

עשויות כסף טהור, ל“כופר־הישוב”.

הקבוצה שלנו הייתה באותם ימים ענייה ורעבה, ולא עלה על דעת איש,

שגם אנחנו יכולים להשתתף במבצע “כופר־הישוב”.

ואני דווקא העליתי זאת על דעתי:

הרי כולנו כמעט, באנו מבתי טובים,

ויש בוודאי לכל אחד בסתר המזוודות, או בפינה בארון,

משהו השייך לו אישית, רק שלו.

למשל שעון, או מתנות אחרות מחגיגות בר־מצווה!

סך־הכול היינו אז בני שמונה־עשרה תשע־עשרה,

ו“הבר־מצווה” שלנו נחוג רק לפני שנים ספורות.

ובכן, יום אחד, באתי לאסיפה והיצעתי לחברים,

שגם הקבוצה שלנו תשתתף ב“כופר־הישוב”.

אבל לפני שבאתי לאותה אסיפה,

התחוללה אצלי מלחמה פרטית, בין הלב והלבבית.

כשהייתי קטנה, נתנה לי סבתי שרשרת זהב ועליה לבבית־זהב.

גודלה לא עלה על גודל ציפורן של אגודל

ודמותה, כפי שמעיד עליה שמה, כדמות לב קטן.

ללב הזה הייתה דלת זעירה, נפתחת ונסגרת על ציר זעיר

ומנעול לו קטון, שכמעט לא ניתן לראותו…

אמרה לי הלבבית:

־ אני לא נחוצה לך, את בכלל לא עונדת אותי אף פעם,

רק שומרת עלי סתם בקופסה נשכחת.

אם תתני אותי ל“כופר־הישוב”,

אולי יגיע לידי אשה שלא תטמין אותי בחשיכה,

ואני אהיה תלויה גלויה על צווארה, לאור היום!

אמר לי לבי: – תני הכול ל“כופר־הישוב”!

למשל את שעון הזהב, שקיבלת מהדוד משה לבת־מצווה,

ואת טבעת הכסף שקיבלת מהדודה מלכה,

אפילו את כפית־המלח הקטנטנה, העשויה כסף,

אבל לא את הלבבית שבתוכה שמורה תמונת אבא!

איך תעיזי?

עונש יבוא עלייך אם תתני אותה! עוד תראי!

כשהקבוצה קיבלה את הצעתי, להעלות תרומתנו ל“כופר־הישוב”,

התברר שהיו גם היו אוצרות טמונים במחשכי המזוודות!

תכשיטים יפים ויקרים לכיס, ובעיקר ללב, לרבים מן החברים.

איש מאיתנו לא השתמש בדברים הללו,

אפילו שעונים פשוטים לא היו לנו,

כי חשבנו כל אלה למותרות, שאינם יפים לחברי־קבוצה, חלוצים,

על אחת וכמה שרשרות, לבביות וסיכות!

בין ערימת התכשיטים הלא קטנה, שנאספה חיש מהר

מכל החברים ובעיקר מהחברות,

היה גם שעון הזהב בעל שרשרת הזהב שלי,

גם כפית הכסף הקטנטנה למלח,

גם הלבבית, שהייתה תלויה על שרשרת זהב דקה.

רק את תמונת אבי הוצאתי מתוכה

ושמרתי אותה במסתרים, יחד עם טבעת הכסף הקטנה,

שלא התאימה עוד לאף אחת מאצבעות ידי שגדלו מאוד,

מאז התחלתי לעבוד עבודת־כפיים, בגן־הירק של הקבוצה.

ערימת התכשיטים שנשא איתו הגזבר שלנו יום אחד לירושלים –

אילו היה מוכר אותה, הייתה פותרת הרבה הרבה בעיות

פרנסה של הקבוצה באותם ימים….

---

חזיזים

מאת

תקוה שריג

בכי בלילה

פעמיים תוך חיי בַּקיבוץ, בכיתי כל הלילה, שהיו לילות ראשונים במקום חדש:

בלילה הראשון באוהל, באיזור ג' הרצלייה, (כיום, קיבוץ שפיים) כשהיגענו לשם להכשרה, בין ראש־השנה ליום־הכיפורים, בראשית שנת תרצ"ג ואני בת שבע־עשרה.

ישבתי שם על מיטה צבאית, עליה מזרון מלא קש־קוצים ומררתי בבכי.

כל היתר – שרו ורקדו בחדר־האוכל. גם נחום.

השארתי בבית, בירושלים, סבא וסבתא ישישים ואמא בודדה, בוכים שלושתם.

ברכת־שלום לא קיבלתי מהם בצאתי מן הבית.

פעם שנייה בכיתי בקבוצת־החוגים שעל־יד המעיין,

ושוב בין ראש־השנה ליום־הכיפורים תרצ"ד.

הכינו לנו שם, לקבוצת־ההכשרה מירושלים, “נמלה”, לאחר השלמת שנת ההכשרה,

חדר ריק מכוסה קש ועליו פרושות שמיכות, למגורים בזמן הראשון.

שכבתי שם ובכיתי עד הבוקר. כל היתר – שרו ורקדו. גם נחום.

מדי פעם בא אלי לבדוק, עד כמה חזק הבכי ושב והלך…

לא פטה־מורגנה

בניסן תרצ"ד, ואני בת תשע־עשרה, עבדתי בעֵרוּם חציר,

עבודה בקלשונים, מפרכת, אבל רומנטית וחבר’מנית.

עבדתי בהתלהבות, עם יצחק אוטו. היה חמסין טיפוסי לניסן.

פתאום ראינו פטה־מורגנה שהייתה

בימים ההם תופעה מצויה באיזור בית־אלפא.

לי הייתה זו הפעם הראשונה:

בלב הצוהב המסנוור – עיר, מגדלים ועצים ואגמי מים לרוב בכיוון צפון…

איך, איך הייתה הפטה־מורגנה למציאות יפה ממנה שבעים־ושבע: והיא בית־השיטה.

“אהובי בנה לי בית”… על העץ

כשבאנו לקבוצה שעל־יד המעיין, נחום ואני, היינו אומנם רק בני שמונה־עשרה,

אחרי שנת הכשרה בקיבוץ הרצלייה (כיום שפיים),

אבל היינו זוג בעל ותק של חמש שנים…

חוש הקינון קינן בנו בכל עוז. הדור בחדרי הצריפים לא היה לפי רוחנו.

מצאנו פיתרון פשוט: דירה על העץ…

בחרנו לנו אקליפטוס גבוה וענף על שפת הנחל.

נחום בנה משטח עץ רבוע דלת־על־דלת,

הוסיף עליו חצאי־“קירות” בגובה מִטָה וסולם בעל עשרה שלבים וזהו זה.

המשך הקירות והגג היו ענפי האקליפטוס.

הרוח המנשבת תמיד והצינה היו מעולים, פכפוך המים, צפצוף הציפורים וילל התנים בהר, נתנו מוסיקת־רקע מתמדת,

כד־מים עשוי חימר, מכוסה בפיסת־כילה עם חרוזי זכוכית כחולים,

נועדו לגמיעה משיבת־נפש.

כן, היה שם גם “רכוש פרטי”: מנדולינה שהבאנו מירושלים,

שלפעמים ניגנה בה הרוח, אך לרוב פרט עליה נחום.

לא היה כיופי ונועם הזה בכל דירותנו הבאות, עד עצם היום הזה.

את “הבית הזה בישראל” חתמה טבעת זהב עבה ומיושנת,

שבה נישאו אמי לאבי, אמה לאביה, וסבתה לסבה…

עשרות זוגות בקבוצה נישאו באמצעות טבעת זו ולימים, גם בתנו רות.

ועוד הטבעת גנוזה ומחכה לנישואי הבנות בדורותינו הבאים,

והלוואי ויֵדעו אותו יופי ואושר שידענו אנחנו בביתנו זה,

על עץ האקליפטוס, שעל שפת־הנחל.

נחש בָּרִיחַ

לאחר שירדנו מן העץ, גרנו ב“וילה” שבנה נחום מתחת לצמד עצי תות על־יד המשתלה, בשכנות לאוהלם המקסים של דווידקה ולאה’לה.

“הוילה” שלנו הייתה צריפון־עץ זעיר, מצופה כולו דיקט מפנים ונייר־זפת עבה מבחוץ.

לילה אחד, שבתי לחדרי מאיזו פעילות ל“וילה”.

כששלחתי את ידי לפתוח את הדלת, ראיתי לאור הירח צפע גדול

משתלשל מענף התות מעל לדלת. זוקף כלפי את ראשו.

כמנהג חוה האם לא נהגתי. ברחתי על נפשי.

החלב המר

ללידת רן נסעתי לבית־החולים מהקבוצה, למטה.

אבל חזרתי לבית־השיטה,

וכמוני בדיוק – יהודית ברין (ארגוב), שכן בית־התינוקות כבר היה שם.

קיבלנו שתינו חדר אחד בצריף. נחום ואברהם היו באים מן המעיין לסירוגין לבקרנו,

כי למה לבזבז שני חדרים על שני חצאי משפחות?!

שוב בכיתי הרבה.

הבכי הפעם היה גם בכי של אושר על הבן הבכור;

גם על המקום הזר, שתמיד הוא מר.

גם על האושר המופר, בלהיות לבד ולא לבד.

גם בכי של פחד על התינוק הרחוק – בבניין א', “בחזית המזרחית” של הנקודה,

בעצם ימי המאורעות, ימי – גשם ובוץ אימים. קור.

לא שמענו עדיין על מכנסיים ארוכות, על מגפיים.

לבשנו רק מכנסיים קצרצרות נוסח החוגיסטיות ונעלנו נעלי־עבודה דולפות.

בדידות, תנים מייללים מכל עברי הנקודה הקטנה, ובעיקר מחומת הגלבוע.

כמו בכל נושא, כך גם בזה, שולטת האופנה,

פעם מדברים בשבחו ובחיוניותו של חלב־אם לתינוק ולאם

ופעם מבטלים את ערכו כעפרא־דארעא.

בימי מלוך הני בבית־התינוקות, עמד נושא חלב־אם בשיא פריחתו:

“בלי חלב אין עתיד לילד”.

ואיך פותרים את הבעיה כשאין מתת־שמים זו?

קיבוץ – ובכן שיתוף ושוויון.

כשהאם מסיימת להיניק את תינוקה,

היא מיניקה את התינוק שאמו חסרה חלב־אם! חד וחלק.

וכך היה רן נודד מחזית לחזית.

האחת הייתה ה“חברה” מחזיקה אותו בחיק חם ומביטה לתוך עיניו בחיבה

־ והאחרת הייתה מחזיקה אותו כחפץ־אין־חפץ־בו ומביטה בקיר שממול, בעיני זכוכית.

החוויה החוזרת הזו הייתה איומה עד כדי כך, שאמרתי לעצמי:

־ ילדך יגדל בלי חלב־אם מר כלענה!

וכך היה.

עם האם הנדיבה מכולן, ארנה, קשרתי קשרי אחות לכל חיי. וכך למדתי שתי אמיתות:

יש שיתוף שאין לו שיעור,

ויש דברים שאין בהם שיתוף.

בור שחת

בוקר אחד, באתי מגן־הירק לבית התינוקות, להאכיל את רן, כרגיל.

להאכיל אמרתי, לא להיניק.

נלחמתי קשות על זכותי זו.

לתדהמתי, מצאתי את הני עומדת בתוך בור,

בשטח כ“מטר־עגול” אחד ובעומק כחצי מטר,

באמצע הפרוזדור, בבניין א‘, קומה א’, שהיה אז בית־התינוקות.

חבוקים מתחת לזרועותיה וראשיהם מופנים קדימה היו רן, דן, יוחנן ועמוס.

היא צעקה בחוסר־ישע, חיוורת כסיד ורועדת.

היא סיפרה לי שהריצפה שקעה פתאום תחתיה,

בדיוק כשרצתה להוציא את התינוקות ללול, לאוויר הצח ולשמש.

לקחתי מידיה שני תינוקות ואחריהם עוד שניים.

הם צרחו בכל כוחם.

אמותיהם ואני בכינו הרבה אותו בוקר.

הצחוק

בשנת 1938, לאחר ליל־הבדולח, נשלחתי לקורס מדריכי עליית־הנוער בירושלים,

יחד עם ג. שהייתה נוצרייה להלכה וחברת בית־השיטה בכול מכול – למעשה.

היו בינינו יחסים אמביוואלנטיים: נמשכנו זו לזו דווקא בשל התרבות,

המושגים והמנטאליות השונים שלנו מקצה לקצה.

הייתה זו משיכה שכלתנית, שבעזרתה התגברנו בקושי על הדחייה האמוציונלית ההדדית.

יום אחד, ישבנו יחד בשיעור בהיסטוריה־ישראלית.

המרצה דיבר על תקופת מתן שמות המשפחה ליהודים

בקיסרות האוסטרו־הונגרית ובאשכנז.

כדי לתבל דבריו נתן דוגמאות לשמות “יקרים” שקנו להם יהודים עשירים,

לעומת שמות עלובים – ליהודים עניים.

הוא קרא בשמות, כגון טרפנגלנדר (מעקה־מדרגות) גארדינגרוך (ריח־וילונות)

ושוהלדר (עור נעליים)

כדוגמא לסוג אחרון.

בחדר הלימודים פרץ רעם של צחוק וכולם היו משולהבים בבדיחות־הדעת ומעלים שמות

מגוחכים נוספים מחוצנם.

גם גאולה צחקה בפה מלא.

ראשי הורק מדם.

הרגשתי איך אני מחווירה, מאבדת את השליטה על עצמי

וצועקת לעבר ג.: – את, אל תצחקי! אנטישמית!

היא החווירה כסיד, אספה את חפציה וברחה.

יחסים דו־ערכיים אלה נמשכו בינינו שנים אחדות, עד שפסקנו לדבר זו עם זו.

היתה זו לי הפעם היחידה בחיי שטעמתי טעם “אנטישמיות”

האנטי־“שמית” הייתי אני.

זה קרה לפני השואה.

---

אני רומל!

מאת

תקוה שריג

בתש"א (1941) ישבה פלוגה א' של הפלמח במשקים כפר־גלעדי, דפנה ודן

ועסקה כמובן בעבודה ובאימונים.

בכפר־גלעדי התקיים אז קורס מכי"ם.

יום אחד שהיה יום שבת, נקרא מפקד הקורס, נחום, לחולתא

ושם נמסרה לו הודעה דחופה:

־ עליך לקיים מייד מסדר פלוגתי ובמסדר תודיע שלפלוגה א' ניתן הכבוד,

לצאת מייד לקו הראשון של החזית הדרומית!

נחום הנרעש מן הבשורה, שב לכפר־גלעדי מאושר לנלהב:

הרי זו בדיוק הייתה תקוות כל יהודי בארץ, להילחם בגרמנים הנאצים!

הוא הרים מייד את הפלוגה על הרגליים וריכז אותה בסככה מרוצפת חצץ, שהייתה

בנויה בלב מאהל הפלמח.

הוא ניצב מול החבר’ה שהרגישו את עצמם במעמד היסטורי

ומסר את ההודעה, וסיים את דבריו בדברים האלה:

־ חבר’ה, מחר, עם ערב, אנחנו יוצאים לנגב להילחם ברומל!

מפה ומשם הופיעו קוניאק ושֶרי־ברנדי ושתו לחיים,

בעיניים נוצצות, בשרירים מתפוצצים מכוח ומרץ, בלבבות הולמים.

את המשקה קינחו באבטיחים חבויים באוהלים.

כבר הייתה שעת לילה מאוחרת, ובחורים רבים התנדנדו,

צעקו ושרו בגילופין.

ונחום – נאחז בעמוד הסככה והכריז על שקט.

דממה נפלה וכולם הקשיבו רב קשב ואז קרא:

־ אני רומל!…

מי שהיה עדיין פיכח, התפוצץ מצחוק

ומי שהיו שתויים, כמו המפקד, הגבירו את ההילולה.

לאחר ההכרזה המדהימה הזו, הסביר נחום את פשר הפקודה,

את כל הגדולות והנפלאות שתעשה פלוגה א' בחזית –

הוא לא היה שיכור אלכוהול, הוא היה שיכור מאושר,

על שיזכו הוא וחבריו ללחום בנאצים.

למחרת פורקו האוהלים, נארזו החפצים האישיים והפלוגתיים

והכול, והאנשים, והחפצים, הועמסו על משאית חסרת דפנות

ויצאו לדרך לחזית.

הם נסעו בינתיים רק עד נגבה…

על זה בדיוק מוסבות שורות השיר הידוע משירי הפלמח, השיר על הפלוגונת…

1987

---

הטבעת

מאת

תקוה שריג

חנה היא קרובת משפחה רחוקה

מאז הבוקר, היינו רכונות יחדיו מעל לערימת עופות שחוטים ומרוטים.

אלה נשחטו לקראת חג הפסח שעמד לבוא עלינו, וככל הנראה, שלא לטובה….

ימי שרב לוהטים, קלקולים בקווי המים, השריפה בדיר ולהבדיל,

אוטובוסים תכופים, שופעי אורחים…

מקצתן של אותן מכות כבר התחלנו טועמים מאז פרוס ניסן,

ולקראת החג גופו – עוד ציפינו למלקוש.

בשנים האחרונות ואפילו בשנות בצורת, בחר לו זה לרדת על ראשינו,

דווקא כשהיינו יוצאים בסך לקציר העומר.

העופות השחוטים, שהיינו מורטות נוצותיהם, היו מונחים על גבי מדף נמוך,

כשגרונותיהם השסועים מדולדלים, כלםי מטה, ומזרזפים דמיהם על העיניים הקרושות.

אף שלא הייתי מן הסלדניות המובהקות, היסבתי עיני מראותם.

בכל פעם שעשיתי כך, נחו עיני על ידיה של חנה, שכנתי לעבודה.

מתוך הדם, הפרש והנוצות, בהקה לעומתי, על אחת מאצבעותיה, טבעת זהב מוזרה.

עבה היתה ומיושנת מאוד, ואבן לה בתווך, כמין פטמה אדומה אבל מבהיקה.

על אמת־ידה השנייה בלטו בכחול ספרות מקועקעות.

ידעתי, אף כי לא מפיה, שחנה מניצולות השואה היא.

כבר עבדנו יחיד ימים אחדים ושוחחנו בעניינים רבים ושונים.

תמיד היינו נעצרות כשקרבנו לתחום הדברים ההם.

את סיפור חייה שמעתי, קטועות, מפי קרובתנו המשותפת.

שם חפרה בקלשון, נהגה עגלה העירה למכור תוצרת, וחטבה עצים, כיבסה בישלה.

גם עתה בוערת העבודה תחת ידיה, ואין לה מתחרות.

מעוטת השכלה חנה ולא למדה אף בבית־ספר עממי.

עם זאת חוננה האשה בכישרון־סיפור נדיר.

כשהיא מתחילה לתאר מעשה שהיה, הנך ננעץ ממש אל תוך המעשה.

את סיפור חייה שמעתי עכשיו קטעים קטעים.

זכרתי, ממה ששמעתי, ששכבה פצועה בתוך בור־ההריגה ביחד עם כל יהודי העיירה.

בתה בת השש ובעלה, הירויים למוות, שוכבים מעליה.

זכרתי, שבהיותה פצועה והכרתה מעורפלת, זחלה, שלא ברצונה, שלא בידיעתה, כחיה,

ליער – – – וביער – – – ובנהר הקרח – – – והיא הרה – – –

לאחר־מכן נצודה וצורפה לשיירת־יהודים מובלים מזרחה – –

ובתוך הצעידה היפילה את ולדה, בהליכה; אף לכרוע ארצה לא נתנו לה הגרמנים. – –

הגברים הצועדים בשיירה מסיבים עיניהם מראות,

פושטים בגדיהם וזורקים אותם לעברה, לספוג דמיה,

והקתות הולמות בקדקדיהם – – –

עכשיו נטרדתי בשל הטבעת הזו שלה.

ברור שאין זו טבעת־נישואין, חנה אשה בודדה עכשיו.

זכרתי שאת חנה אין שואלים שאלות. קשת־רוח היא וזעפנית,

אבל כשהיא פותחת בסיפור – מקשיבים. מקשיבים מאד.

לא שאלתי דבר בעניין הטבעת, אף שזו הציקה לי יותר ויותר.

עיני הן שהסגירוני.

חנה נתנה בי לפתע מבט חכם בעיניה האפורות, הכול־יודעות, ואמרה:

אני רואה שאת סקרנית מאוד לדעת מהי הטבעת המשונה הזו שלי, מה?

הינהנתי לה בחיוך רפה, כמי שנתפס בקלקלתו

והיא סיפרה לי, ביידיש עסיסית:

…כשהכל נגמר – עלה השחר, שחר של יום אור לאחר סיוט.

נפערו שערי הברזל של המחנות. ארובות בתי־המשרפות־ליהודים שבתו.

ריח מתקתק ומחליא שלט בכול ולא היה ממנו מנוס. ריח בשר־אדם.

המתים מתו. והחיים רצו יותר מהכול – לחיות.

פשטנו בכל הדרכים וצעדנו מערבה. אפורים. עירומים למחצה. רעבים. צמאים. מיובשים. מאוגרפים וממורפקים.

גם אני צעדתי. לבדי, בידיים ריקות. ראשי גלוח. פי – ריק משיניים.

כל לבושי – שמלת־נייר ומעיל מרוט שקיבלתי מחייל רוסי,

ממשחררי המחנה.

ואין לי ולא כלום: לא תעודה. לא פרוטה. לא מטרה. לא כתובת.

ריקה ומנוערת. רק אני וגופי.

עיני נסתנוורו ובהו בתדהמה בירוק ובתכלת:

– הייתכן? כבישים רצים, בתים מפשילים גגות אדומים, גני־ירק מפזזים?

מקשאות, שדות? פלגים? יער מרקד?

וכל אלה חגים ונעים סביבי ומאיימים לבלוע אותי – –

והינה גם אנשים! עוד יש אנשים בעולם!

לא תליינים באפור. גם לא מקקי־אדם, לא שדודים כמונו, הקצטניקים. לא מוזלמנים.

אנשים! פשוט אנשים חיים! (“לעבעדיגע מענשן!”)

התגברתי על הסחרחורת וצעדתי משאית רדפה אחרי.

קפצתי לתעלה שבצד הדרך, נבעתת.

חבקתי עפר. המשאית הישיגה אותי ונעצרה.

– סוף. עוד סוף – חשבתי באימה.

מן המשאית קפץ הנהג.

בחור צעיר בלונדיני (“אשיינער שייגץ”), שדיבר רוסית.

הוא הרגיע אותי, ואמר לי לקום,

הוא צחק אלי ברחמים (“מיט רחמונעס”).

האמנתי לו. הזדקפתי וצעדתי אחריו כמהופנטת. עליתי לתאו במשאית ונסעתי.

חום ענוג ומתק עז נתפשטו בכל גופי. דמעות. מה טובות היו הדמעות.

בפעם הראשונה מאז, הן נשפכו וניגרו ללא הפוגה, והאבן שבליבי כמו המסה…

המשאית נסעה, אני בכיתי והנהג הביט בי, מדי פעם, בעיניים לחות,

מפטיר מילה במבוכה והדרך רצה לקראתנו כבחלום…

היגענו לעיר אחת, השד יודע מה שמה.

שם כיוון אותי השייגץ לבית גדול.

מסביבו רחשו יהודים מעוותים כמוני, שלדים.

לתדהמתי נוכחתי, שהיגעתי לעיר אשר בה פועלת רכבת,

שתוכל להביא אותי לעיירתי, תוך נסיעת שעות אחדות בלבד.

כל כך קרוב, היה העולם ההוא לעולם הזה

ואני לא ידעתי!

קיבלתי בגדים, נעליים, “תעודת־עקורה” וקצת כסף,

ושוטטתי ברחובות העיר ההרוסה המלאה פליטים,

מצפה למועד הרכבת לעבר עיירתי. הביתה.

בפעם הראשונה עלתה בדעתי השאלה,

האם הבית שלי עומד? האם בכלל נשאר משהו ומישהו בעיירה?

וכבר הייתי מהלכת ברחוב שלנו.

כבאותם ימים רחוקים צועדות הפרות למרעה.

כאז, מתנשאים הדחלילים הצבעוניים בגינות־הירק, הצוהלות ברענן, מאחורי הגדרות.

גויות בריאות־בשר, בשמלות־כותן כחולות מפסיעות בטוחות,

כביכול הן צומחות ומתמרות מן הקרקע.

אני מכירה את כולן בשמותיהן ואילו הן – תוהות לעברי,

מושכות בכיתפיהן ומלעיגות. הן אינן מכירות צל שכמותי…

והינה הבית, הבית שלנו.

כל החלונות והפתחים קרועים לרווחה.

מצעים מתאווררים בחמה: הכסתות, הכסתות שלי! אדומות ותופחות,

כסתות שהיו אמא וסבתא מפטמות בפוך משובח וצחור, בלילות החורף, בחדר הגדול – –

אשה צעירה יושבת כאן על המפתן שלי, של הבית שלי והתינוק יונק משדה…

דומה, שהיא מסתכלת בי, במבט בוחן, חושד.

הסתמרתי, ומיהרתי להסב עיני.

לא. אני לא אתן לה להכיר אותי!

הינה האגוזה – גדולה וירוקה. האגס עמוס פרי־קיץ לעייפה.

האכסדרה המזוגגת יורה חיצי־קרני־שמש בכל צבעי הקשת.

את האכסדרה הזאת בנה אחי…

עצים אלה נטע סבא…

כל אלה שלי. שלי.

לא. לא חלמתי לראות כאן את הורי ואת אחַי –

ננעץ בי שיפוד של כאב שלא ידעתי כמותו,

מאז זחלתי ביער ודם בעלי, בתי ותינוקי ספוג בבגדי.

נעצתי בבית עיניים כלות. עמדתי לרגע, מהססת,

אך מייד שבתי אל עצמי והמשכתי בצעדה, במעלה הרחוב.

כמאליו הובילו אותי רגלי לביתה של קטיושה הזקנה, המינקת שלי.

האפשר והיא עוד חיה?

מה נפלאה אהבתי לגויה הזקנה הזו (“אנאלטא גוייעטע, אבער א גאלדענע”).

וכבר היגעתי לביקתת הזקנה, בחצר ביתנו.

עודנה ניצבת. דלה, אובדת בסבך־עזובה של עצים ושיחים.

הדפתי בקלות את הפשפש הרעוע וצעדתי על השביל המוביל את הביקתה.

העצים, גם כאן, כבדים בפרי. הנתיב מגודל פרע בעשב רווה.

כלב זקן מאוד, חסר שיניים כמוני, מסתמר, מתכונן לנבוח,

אך במהרה הוא נרגע ומכשכש לי בזנבו בידידות.

האומנם היכיר אותי? הוא המיודע הראשון מעולמי הישן – –

שמתי כף־ידי, רועדת כולי, על כף המנעול.

לפני בחדר אפל ודחוס – קטיושה!

הינה היא יושבת הגויה הישישה וסורגת. קמוטה. מרעידה.

האומנם כך היא יושבת מאז,

וכל הרוחות הנוראות החליקו על כתליה ולא חדרו פנימה?

לא אש־אויב, לא רעב, לא מגיפות, לא חיות־אדם?

– מי זה? – שואלת הזקנה בקול ניחר, ומפנה פניה לעבר הפתח.

אני רואה שעיניה סומות, עיוורת לגמרי.

– אני, הנק’ה!

והגויה, ללא צל פתיעה זוכרת את קולי, ומשיבה לי:

– הנק’ה? בתי הנק’ה?… את חיה?…

בואי ואנשקך… סוף־סוף… את לבדך?..

אני יושבת על ריצפת העץ, לרגליה, ולרגע אני שוב קטנה. קטנטנה.

אני באה בשליחות אמא, להביא לקטיושה מרקחת¹־דודבנים.

וטוב. ושלום. ויש גג ומעוז לאחוז בו.

– הנק’ה, חנק’ה, בתי.

כבר מאה פעמים בא מלאך־המוות ליטול נשמתי ולא נטל…

בעלת־חוב הייתי.

לא יכולתי למות בטרם אחזיר לכם את הטבעת…

– איזו טבעת? – אני שואלת וניעורה מן ההזיה בה שקעתי לשניית־נצח.

– קטיושה, סבתא טובה, איפה כולם?

איפה אמי? איפה אבי?

איפה האחים שלי והאחיות איפה כולם?! –

אני שואגת ומצמידה את מצחי אל ברכיה הגרומות של הגויה הסומית, ומתייפחת.

אני בוכה ובוכה, וידה הקשויה והרועדת של הזקנה

מחליקה שערותי. מחליקה ומקילה, מחליקה ונוטלת.

ואוצר הדמעות מידלדל והולך. עד שהוא תם.

רגועה ומפויסת כילדה קטנה אני יושבת שם

ושומעת סיפורה של קטיושה כבערפל.

– אינם, בתי. אף אחד איננו. ברחו… נשחטו…

את אברמ’ל אחיך, שנשאר כאן אחרון, עם אשתו ותינוקם שאך נולד –

רצח בני, סטאש’ק.

עכשיו הוא, הרוצח, גר בביתכם.

אם תראי שם אשה ותינוק – אשתו היא זו עם תינוקו. כלתי עם נכדי.

אני נזכרת וסומרת לשנייה לזכר המבט שהטילה בי ההיא,

הרוצחת, כשצעדתי על־יד ביתה.

– בבית שלכם יושב בני הרוצח. הוא מעבד את האדמה שלכם.

הוא חולב את הפרות שלכם.

ואלוהים שותק. וכולם שותקים. יש רחימא – אומרת הזקנה.

– אחרי ששלכם ברחו מכאן, – המשיכה –

ומי שלא ברח נרצח, כמו אברמ’ל אחיך,

היה פה שוד גדול ונורא בכל בתי היהודים. אז עדיין גרתי בביתי הישן.

יום אחד הלכתי לביתכם. לראות מה עוללו לו.

ביתכם עמד עדיין ריק באותו יום.

חיפשתי, חיפשתי. מה חיפשתי?

אולי גם כן לתפוס משהו, כמו כל האחרים? לא אשבע לך שלא…

ידעתי מקומו של מטמון שטמנה אמך באדן החלון. אותו חיפשתי.

אמך בעצמה הראתה לי אותו, יומיים בלבד, לפני שלקחו אותה הגרמנים הארורים.

לא. השודדים לא נגעו באבן.

היא היתה מונחת בדיוק במקום ובאופן שרק אמך ידעה להניחה. פתחתי.

לא היה שם מאומה. אמך שקראה לי והראתה לי אותו,

על־מנת שאמסור אותו לידי מי שיחזור, כנראה התחרטה ולקחה הכול.

ליתר ביטחון נתתי ידי בחור בקטן, כי עיני כמעט סומות היו כבר אז.

בתוך האבק הרגשתי בטבעת!

את יודעת, הטבעת הישנה עם האבן האדומה,

שאמא שלך קיבלה מסבתא שלה ושמרה עליה כל־כך…

והינה טבעת זו הייתה בידי.

למה השאירה אותה אמך באבק החור? לא־אפשר שבמקרה!

טבעת זו הייתה יקרה לה מכל תכשיטיה ואני, הנק’ה, לקחתי, את הטבעת.

נתתי בה אצבעי. הביטי!

התבוננתי באצבעה המעוותת של קטיושה, באבן האדומה,

והיה לי כאילו אני מביטה בעיני אמא. אמא שלי!

– הינה היא, הנק’ה – לחשה הזקנה – קחי.

הלא בזכותה לא לקח אותי מלאך־המוות.

בעלת־חוב הייתי. קחי אותה לך ותהי לך למזל.

ואני, אמות לי הפעם, ישו רחימא – –

נתתי את אצבעי בטבעת של אמא.

היבטתי פעם בטבעת ופעם במינקת שלי הישישה,

שראשה השב הרעיד באפלולית הביקתה.

שוב הלך הרחוב בחמה, מואר וחמים.

פניתי מבלי משים לעבר ביתי,

אך מייד סבתי על עקבי לכיוון ההפוך.

הוצאתי את שתי ידי מכיסי שמלתי וצעדתי נמרצות.

הטבעת באצבעי שלחה חום וחיים בכל גופי.

ידעתי שבכל פעם שאביט בה – תביט לעומתי,

מן האבן האדומה – עין של אמא, עינה הכחולה.

– עכשיו מבינה את – הביטה בי חנה בעיניה החכמות –

למה לי טבעת משונה וישנה זו?

היא פשוט כל מה שיש לי מהעולם ההוא, מאמע שלי, זיסע מאמע מיינע.

---

רוזה שרה בחג־ העצמאות

מאת

תקוה שריג

ביקוד יום שרב, בשעת הצהריים,

נזדנבתי לסופו של תור המצפים לאוטובוס לטבריה.

כמה עשרות תלמידות בית־ספר, לועסות מסטיק לתיאבון, ניצבו לפני בתור.

הנחתי ביאוש את חבילותי הכבדות וּבַהיתי בשיממון סביבי.

התחנה־המרכזית של תל־אביב המתה כמרקחה. הנוסעים המיזעים, הרוכלים על מרכולתם,

האוטובוסים הנוהמים ומעל לכל, תרועות הפרסומת ברדיו,

על מקלטי “קולרון”, מזרוני “גומעדין”, מטעמי “תלמה” ומי־יודע־עוד־מה.

לפתע, נחה עיני על רוזה שעמדה בראש התור, לבושה אביבית,

ואין בה כלום מסימני שרב ועייפות.

• “הוי” – חשבתי בליבי – "אילו הכירה אותי הרוזה הזאת!

• אילו “תפסה” לי מקום באוטובוס והייתי יכולה להניח חבילותי ברמה

ולהושיב עצמי על מושב כלשהו!

אך ודאי, אפילו בחלום, לא תדע, שאני חיה איתה בקיבוץ אחד!

עד שהעולים האלה מכירים את כל החברים…

ובעוד אני מהרהרת כך, בשמץ של זעם, קוראת אלי רוזה בקול גדול ועלץ:

• תקוה! תקוה! בסדר! – ומנפנפת לעומתי בשתי זרועותיה,

כמי שאומרת, שהיא כבר תדאג לי.

שמחתי על המיפנה העליז בגורלי ונעתי קדימה בביטחון,

שכן כבר נבלע ראשו של התור באוטובוס שהיגיע.

ישבתי לצידה של רוזה, בברכה ובתודה,

והתחלתי לשוחח איתה, ולשאול:

• מה שלום ילדיה, איך הדירה החדשה בשיכון־העולים,

איך העבודה בסנדלרייה, שבה התחילה לעבוד…

זו הפעם הראשונה שאני מדברת איתה, מאז יום בואה.

אותו יום, בקיץ שעבר, ישבתי יחד איתה ועם שני ילדיה בארוחת־צהריים אחת.

הייתה זו ארוחה רגילה בשבילי,

אבל להם, הראשונה, או השנייה, במקום החדש, הזר.

הילדים התעקשו ושמתי לב לנועם בו נהגם עימם, אִמָם.

לא, מאז באמת לא החלפתי עימה מילה הייתי בטוחה, כאמור,

שאין היא זוכרת כלל את פני,

ועל אחת כמה וכמה שאינה יודעת אודותי, מטוב ועד רע.

ומה בעצם, יודעת אני אודותיה?

מה פירוש? הכול! שהיא משם, פליטת השואה.

שמשם היגיעה לונצואלה, אל אחיה, שהזמין אותה אליו,

שהיא אלמנה וילדיה יתמים. אך…

לא כיצד ומתי נתאלמנה, ואיך נתייתמו הבנים.

אני יודעת שהיא יפה וחביבה על כל רואיה, שחומה ועיניה שחורות.

שהיא עליזה ונאת־גיזרה. שהיא לבושה בטוב־טעם ומתהלכת בחן עם כל אדם.

ועוד יודעת אני, שהיא שרה יפה – –

וכאן נתכווצתי תחתי, בתוך הרהורי. כן, היא שרה יפה…

ומה קרה, בעצם, בחג־העצמאות?

האמנם, יודעת אני אודותיה הכול?

הלכתי סחור, סחור.

נזכרתי, שקלטתי פעם איזה דיבור שקשר את רוזה עם אידה קמינסקיה,

השחקנית היהודייה המפורסמת מפולין.

שהן נפגשו במקרה,

או שרוזה הוזמנה אל השחקנית, העירה,

באחד מימי ביקור זו האחרונה, בארץ.

־האם ראית את ההצגות של קמינסקיה בארץ? – שאלתי.

רוזה נדהמה: – מה לי ושאלה זו?

עד לרגע הה דיברנו עברית. מכאן ואילך, פתחה ביידיש.

איזו יידיש! וילנאית, עסיסית, שוטפת. כן, כרתי את היידיש שלה

מאותה ארוחת־צהריים משותפת, בקיץ שעבר. שיחתנו קלחה כמעיין. לא, לא שיחתנו.

רק היא דיברה ואני הקשבתי מאד. מדי פעם, זרקתי מלה ושתיים ביידיש שלי,

הצברית, הדלה, הגרוסה בין שיני, כחצץ.

ספר החיים שלה נתדפדף לעומתי, דף אחר דף. מה היה בו ומה לא היה בו:

יש בו יהודי נודד. יש בו שואה. יש בו מוות. יש בו פרטיזנים.

יש בו יהודים בוגדים ויש בו נכרים־מחסידי־האומות.

יש בו קציני סס. ויש בו אחד, קצין ס.ס.ס.ר., יש בו כבשן ויש בו שלג סיביר.

ויש בו נערה יהודייה בודדת בצבא־האדום – –

ומה אין בו? נעורים של ממש ואביב.

אין בו אהבה על־מילאת, ילדים נולדים אל חיק בטוח,

בין כתלים איתנים, תחת גג עמיד.

אין בו בעל־ואב בריא ומפרנס. אלה אינם.

הסתכלתי בה כל אותה שעה, בפניה הנאים, בעיניה הבורקות בשחרירותן.

בוודאי שאינה למעלה מבת שלושים ומשהו. המלחמה נפלה עליה, בהבשל ילדותה.

את משפחתה בנתה על החורבות, בשוך האש. כל יקיריה כלו.

את בית הוריה מצאה תפוס על־ידי נוכרים

ואולי על־ידי רוצחיהם, ממש.

אצבעות שתי רגליה נקטעו כליל בפגז, ביער, בין הפרטיזנים.

שני רסיסים עדיין “מטיילים” בגופה.

והיא כולה שמחת־חיים, הומור, ושנינה!

מה סודה?

כמה יפה ועצובה שירתה, זו ששמעתי פעם, כשנכנסתי למחסן־הבגדים, בשעת־צהריים,

כשהייתה עומדת שם לבדה ומגהצת. כן, ותמיד שרה בעצב…

ושוב נתכווצתי:

ומה קרה בחג־העצמאות?

לא, עדיין לא, הוספתי לדבר סחור־סחור.

• ואיך יצאת מברית־המועצות? רוזה?

• כאשר הודיעו הרוסים, שכל המבקש להצטרף לקרוביו בפולין, יוכל לצאת לשם, יצאתי.

התחכמתי שלא להגיד דבר שאצטרך לשלם בשבילו בחיי.

לא אמרתי שאני רוצה בחיים אחרים, לא שיש לי קרובים בוונצואלה,

ובוודאי לא שתכוונתי לעלות לישראל…

אמרתי פשוט, שיש לי קרובים בפולין, רק זאת.

היה לי מזל וקיבלתי את הניירות במהרה, ופאשול, עם הילדים ועם המזוודות לווארשה.

והיו לי מזוודות!

הרוסים נתנו לי פיצויים של נכות־מלאה בגלל הרגליים וקניתי מכל טוב!

העפתי עין על רגליה הנאות, הקטנות מדי, אמנם, הנתונות בנעלי־קיץ יפות.

מי יכול להאמין שאצבעותיה קצוצות.

• וכשבאתי לווארשה. – המשיכה – הישגתי מייד עבודה טובה,

כזבנית בחנות, ומצאתי גם חברה ודירה.

• ומתי איבדת את בעלך? – בכל סיפורה עדיין לא נגעה בו.

• עוד לפני־כן, בברית־המועצות. נשאר לו רסיס רימון בראשו…

גם הוא שירת בצבא־האדום כקצין. שם גם נפגשנו.

עווית־צללים חלפה על פניה. שתקתי.

היא לא פירשה האם מת האיש, או עזבה…

• אילו ראית – הוסיפה לאחר שהייה קלה–־ איזה גבר יפה היה בעלי – ונשתתקה.

• ואל מי נסעת לוונצואלה ולמה, בעצם, נסעת?

• יש לי שם אח. גדול ממני בשנים רבות.

מצאנו זה את זה על־פי “חיפושי־קרובים” בעיתון.

הוא “לחץ” עלי שנבוא. שנינו בלבד שרדנו בעולם. זה היה הגיוני: דם מושך דם.

נסענו שבועות על הים.

משהיגענו אליו, התברר לי במהרה שזה לא זה…

ביתו, בית מתבולל. אשתו גויה, ואילו ילדי שלי – דיברו יידיש.

את הבן הגדול שלי אף לימדתי לקרוא ולכתוב יידיש.

התחלתי לחשוב על עלייה לישראל. אחד ממכירי, שראה בלבטי,

היציע לי להתקשר עם חיים רימון שלכם, השליח של הקיבוץ.

נפגשתי איתו והוא עזר לי בעלייה וגם היציע לי לבוא לקיבוץ שלו, אליכם.

ועכשיו אני פה…

• ואיך כאן, אצלנו, רוזה? כבר יש לך אצלנו הרגשת־בית?

כשאת נוסעת, כמו היום, למשל, את כבר מתגעגעת למקום, או לילדים שלך בלבד?

• כן. אני מתגעגעת. – אמרה וספק בקולה.

אומר לך את האמת, בתחילה היה קשה. קשה מאוד.

הייתי לבדי.

כולם אמרו לי “שלום” וחייכו לי. כל החברים.

אבל הייתי לבדי. הדלת שלי לא נפתחה.

ו – את מכירה את גוטה, העולה החדשה? מה לא עשתה בשביל להשחיר עלי את חיי?

היא סיפרה לי שפה, במשק, ינצלו אותי בעבודה קשה,

מכיוון שיש לי ילדים ואין לי בעל…

הזהירה אותי שלא אדבר עם הוותיקים,

כי כל מה שהם שומעים הם מוסרים במזכירות ומדברים באסיפות…

שאשמור על זכויותי. שאקח כל מה שמחלקים…

אני, שיש לי ארגים מלאים כל־טוב!

אבל עבר זמן, היכרתי גם חברים אחרים, חדשים וותיקים.

התחילו נכנסים אצלי ונכנסתי אצלם.

ראיתי שיש כאן אנשים טובים ואנשים רעים, כמו בכל מקום.

אבל החיים טובים. החוקים שלכם טובים.

לילדים שלי טוב כאן מאוד.

הם שמחים. הם לא כל־כך מרגישים שהם יתומים…

אבל לא מזמן, היה לי לילה אחד קשה… אבל גם זה עבר.

כן. עכשיו היגענו.

• את מתכוונת לחג־העצמאות?

• איך ידעת?

• ראיתי. שמעתי.

ליל חג־העצמאות גאה בנהרה, בשמחה ושירה.

על הדשאים שמסביב לחדר־האוכל נקשרו שרשרות של אורות.

הוצבו דוכני משחקים, משקאות צוננים וממתקים.

מנגינות עליזות נשמעו, נועם וחג.

הכול צהלו. גם הם, רוזה ושני ילדיה היו עליזים,

שיחקו והתרוצצו בקהל. פגשתי בהם.

לאחר־מכן, נתכנסנו לאולם ופצחנו בשירה אדירה ונתקשרנו ברונדו גואה בעצמה.

מי לא שר ומי לא רקד? ילדים עם הורים, נערים עם קשישים,

עולים עם ותיקים, וגם רוזה.

נתקלתי בה בתום גל ההורה.

בשעת־חצות, נתקבץ צוות מזומן לשירה.

שרו שירי “היו זמנים”, מאז “העלייה הראשונה” ועד היום הזה.

שרו בליצנות את “שאו ציונה נס ודגל” ואת “פעם אחת, בחור יצא”.

הקהל היה שותף לצוות, במצהלות צחוק ושיר, ברקיעת רגליים ובמחיאת כפיים.

לפתע, במעבר חד ומדהים, קמה רוזה ופתחה בשיר ביידיש. השתררה דומייה.

קולה היה נעים. זמרתה מסולסלת.

היא שרה במתח וגלשה מדי־פעם לזיוף־מה.

דרך שירתה היה מסולסל, גלותי. הלחן – מלא יגון.

המלים סיפרו על ילד יהודי שאבד לאמו־הורתו, בדרך לכבשנים.

מי שחש ומי שהבין ומי ש –

האולם, המלא אדם, קפא. כאמור ליד הכותל הדרומי ישב הנוער.

לאו דווקא ילדי בית־הספר… אבל בנים.

מהם אבות לילדים. הדור השני שלנו.

ישבו שם אביה ותמרה ועמוס ורזי וכל השאר.

ופתאום – התחיל להידרדר הצחוק. תחילה בלחש.

הינה, הינה, ידבק בילדים בצעירים. יאחז בכול, כמגיפה…

קפאתי על מקומי. על־ידי עמדה רעיה. נערה.

היא חייכה בעווית של טרם־בכי. רציתי לעזור לה. ולי.

אמרתי לה: – רוזה טעתה בבחירת השיר: כאן שרו “בצחוק” והיא שרה “על אמת”…

האשה השרה, רוזה, החווירה ונתקפלה, מלה אחת קפאה על שפתיה. כמו נשברה.

רוזה ברחה החוצה.

מה קרה באולם, לאחר־מכן, לא אדע.

יצאתי מייד אחריה.

כדרך שמנסים להרחיק דברים מעיקים, שיפה להם שכחה,

ניסיתי להדחיק את הפרשה ההיא מליבי, עד שישבתי, עכשיו, לצידה.

לא. עד שראיתיה בראש התור והיא כולה אביב.

• את יודעת – אמרה רוזה – כשהילדים צחקו ממני אז,

ברחתי החוצה, בכיתי כל הלילה ואמרתי לעצמי: –

• גם פה הם אנטישמים!

אין הבדל. גם הם לא רוצים לשמוע על יהודים!

מה חסר להם? מה אתם יודעים? – כללה גם אותי.

• מה אתם יודעים – חזרה ואמרה –

אתם אומרים שהיהודים והישראלים הם עם אחד?

לא, זאת לא אמת – – לא העליתי על הדעת, שכך תנקוב האמת בתודעתה.

שתדע לבטא כך את הדבר שאירע בחג־העצמאות!

– את יודעת – המשיכה רוזה – באותו לילה, החלטתי להפסיק ללמוד עברית.

למה לי עברית? וכי אינני מדברת די שפות?

למה לי להבין אתכם? האם אתם מבינים אותנו?

הדרך היגיעה לקיצה. היגענו הביתה. הביתה?

רוזה הרגישה במועקה שלי ורצתה לחלץ אותי ממנה. היא אמרה:

• נכון. ראיתי שהחברים הוותיקים לא צחקו ממני.

רק הנוער צחק, הדור השני.

אבל אתם הלא ההורים של הנוער הזה!

והשתתקה.

---

יליד הארץ

מאת

תקוה שריג

פעם ישבתי רפויה ומנמנמת על ספסל ירוק כהה, מרופד,

ברכבת העושה דרכה ירושלימה.

נלחמתי נואשות בצמד מלים מטריד שנתעקש לטרטר באוזני עם שיקשוק הגלגלים:

משלא הצליחה מלחמתי – נכנעתי, והסכנתי אליהן,

עד שנדבקו עפעפי:

“צלצלי־שמע… צלצלי־שמע… צלצלי…”

משנבלמה הרכבת והחריקה, קמו כמה מן הנוסעים

וירדו לתוך הדלף הטורדני, שלא פסק כל אותו היום.

נוסעים אחרים נכנסו ותפסו מקומותיהם,

לאחר שהתנערו מן המים שזרמו מבגדיהם בסילונים עבים.

על־ידי התיישב גבר צנום ושחרחר, והתנומה, גם היא חלפה מעפעפי.

נכנסתי עם שכני לספסל בשיחה.

לאחר דברי שיגרה על הגשם, שאם כי טורד, הוא, חביב ורצוי,

שאלתי אותו למקום מגוריו ולפרנסתו.

מייד הקדים תשובותיו לשאלותי הבאות ואמר לי מה ששיערתי,

שהוא ערבי. תושב רמלה

ועובד באחד הקיבוצים בסביבה, כפועל חקלאי, בענף גידול בעלי־חיים.

אמר שחברי הקיבוץ ביקשוהו לבל ינקוב בשם ישובם, כשיהיה נשאל.

לא הפצרתי בו, אף כי חשקתי לעשות כן.

הוא לא שאל אותי מאומה. למה לא שאל?

אפשר משום שאשה אני. אפשר, בשל תיק הניירות שנח לצידי, וחשש,

שמא אני מן הרָשוּת…

פתחתי לו אני, וסיפרתי שמן העמק אני, וקראתי בשם ישובי.

ראיתי שהאפירו פניו.

• יודעת את זרעין? את מן־זמן בעמק?

• כן, כבר מזמן. עשרות שנים. והוספתי ואמרתי עוד:

• בזרעין הייתי הרבה פעמים לפני וגם אחרי.

• ועוד יש שם אבן־על־אבן מן הבתים?

ועוד צומחים שם עצים מן הבוסתנים שלנו?

לא השבתי לו. גם לא הבטתי בפניו.

• הייתי ילד קטן בזמן ההוא של המלחמה – אמר.

• אני ואבי היינו חברים טובים של היהודים.

לא רצינו להילחם איתם, ואמרנו לשבאב שהיו בכפר שלנו,

שאנחנו יוצאים להרים. ובאמת, הלכנו להסתתר בבית יהודים.

נשארנו במדינת ישראל.

הרמתי אליו עיני בשאלה.

כמנחש מראש, ואמר:

• לא. לא הלכתי מאז לראות את זרעין אף פעם. אני פוחד…

עזבתי את מחוז הזכרונות הכואבים ושאלתי אותו,

אם הוא נשוי ואם יש לו ילדים.

סיפר שיש לו אשה, שומרונית משכם, והם חיים ברמלה.

ארבעה ילדים יש לו, בתוכם בת אחת.

הם מוסלמים, כן.

הגדולים שבהם לומדים בבית־ספר יהודי, והם מדברים עברית ומתלבשים כיהודים.

אמר שהוא מרוצה מעבודתו, בקיבוץ, מרוצה מדירתו, אלא שפניו דיברו לשון אחרת.

• יש לכם חברים ברמלה, או משפחה?

• יש ערבים ברמלה, ויש גם שומרונים בחולון, אבל לנו אין חברים,

ערבים לא מתחתנים עם שומרונים.

אנחנו לבד. רק אנחנו. כמו אבנים – הוסיף – לא טוב לערבים במדינת־ישראל.

באמת, יש לנו פרנסה, יש לנו מים וחשמל, ורדיו, ויש בית־ספר והכול, אבל לא טוב…

• לילדיך כבר יהיה טוב יותר – ניחמתיו – אני חושבת כך –

מסתייגת מדברי עצמי.

הערבי השיב לי מבט בעיניים בלתי מאמינות,

כנועות, עיניים גלותיות.

והרכבת הוסיפה וטיפסה בהרי ירושלים.

---

שחרה של "שחרייה"

מאת

תקוה שריג

(מתוך פנקס)

פרקי היומן הבאים, נרשמו סמוך לשעת התרחשותם של הדברים, ב־1956, בהתרשמות בלתי אמצעית מפגישה עם עולים ב“שחרייה”, תחנת־חיים ראשונה לעולי צפון־אפריקה, שהקים והדריך הקיבוץ־המאוחד. שימשתי שם כמורה וזכיתי לבוא במגע עם עולם חדש, זר ומעניין, למדתי שם פרק קצר, אך עמוק בידע עמי.

* * *

“שחרייה” של יום

דומה לכוורת. אין בה מאפרוריותה של מעברה. צריפיה צובעו בתכול וירקרק, צבעים הבאים לרמז על רצונם של הקולטים שחייהם של שוכני צריפים אלה יהיו עליזים וטובים יותר, מחייהם של יושבי המעברות.

בצידו המזרחי של המחנה מתנוססת סככת־פחים רחבת ממדים – מכון לתיקון מכונות חקלאיות המרוכזות שם, ועוד צבעיהן חדשים. מה למכונות חקלאיות ולמעברה? כאן מוקם משק חקלאי בהנהלת חברים מגוייסים מהקיבוץ. חלק מן העולים ימצא במשק זה עבודה לפרנסתו. “שחרייה” צצה בחבל לכיש הרחב. בימי אדר של שנה זו, שגשמיה מאוחרים, הארץ סביב עדיין ירוקה לכל מלוא העין. ביום אין “שחרייה” בודדת: מכוניות רבות חולפות על פניה בכביש, בואכה בית־גוברין, מדרום־מערב מוקמת קריית־גת: ממערב־תל גת־הקדומה, צופן אגדות. ודומה: אגדה מול אגדה.

* * *

“ערימת ילדים”

מכל הגילים לבושי שעטנז בגדים שנשלחו על־ידי הסוכנות מרוקו־הקיבוץ, ועיניים עירניות כהות־נוצצות – זה המראה שניגלה לפני, כשפתחתי את דלת הצריף. היה זה “חדר הלימודים” בו העסיקה חברתי יונה, למעלה משתי עשרות ילדים, מבני שלוש ועד בני שש־עשרה.

באנקת רווחה יצאה מבין הילדים, לברכני לשלום. סוף סוף אפשר יהיה לחלק את העול! הילדים ישבו על מחצלות מרופטות ונברו בגלי הצעצועים שהובאו לכאן מישובי הקיבוץ. בצריף עמדה המולה טובה וחפשית, נשמעו צלילי שירים עבריים. את ההיכרות הראשונה עם הארץ כבר עשו: “טעמו” חגיגת־פורים עליזה, שהידהדה עתה מקרבם בשיר ובסיפור: טעמו גשם וקור ורוח נושבת בפרצי־חלון: זרעו גינה וקטפו פרחי־בר, ואף ליקטו פרחים שגדלו, בגינתם שלהם.

קבוצת הילדים הגדולים שקיבלתי, כבר לא נראתה נכרייה.

הצטערתי שאיחרתי את ה“בראשית”…

* * *

הילדים סירבו

לבוא לכיתה. הם דבקו ביונה, חיבקו ובכו: אינם רוצים מורה חדשה!

נכנסתי לבדי לכיתה השוממת, מדי פעם הציצו פנימה פני ילד או ילדה, ומיד נרתעו.

עשיתי סדרים, מיינתי חומרים. על השולחן הכנתי ניירות צבעוניים, זוגות מספריים, דבק, אותיות־דוגמא. יצאתי החוצה וביקשתי משתי בנות “עזרה לרגע”. נענו בחשדנות גדולה, “עזרו” לי כה וכה, כעבור מחצית השעה הגיעו כל שנים־עשר הילדים הגדולים ונשטפו בבולמוס של הכנת כרזות לחג־הפסח הקרב. אות לאות ו“פסח חג־המצות”, “פסח חג האביב” כבר מתנוססים צבעוניים על הקירות החשופים. עובדים במרץ הלשונות משורבבות מן הפה, השרוולים מופשלים, זה גוזר וזו מדביקה וכולם שרים שירי־פורים.

כבר יש משהו של קשר, שוב אין המבטים נרתעים. פה ושם מפטפטים בעברית, ב“צרפתית”, בערבית, וכבר יודעים שמי ושם קיבוצי, רבה השמחה על שיונה ואניף חברות משק אחד. ערכי עלה ביניהם בבית־אחת.

בסופו של יום נשזרו החוטים הראשונים, לחדר שוותה צורת כיתה. לכל ילד חולקו מחברות וספרים, קבענו מקומות ישיבה, התחלתי לקשר פנים בשמות. היבואו מחר בבוקר לכיתה?

*

ארץ זבת חלב ודבש

חברתי יונה סיפרה לי את הסיפור הבא: אחד השירים הראשונים שלימדה לילדים העולים, היה “ארץ זבת חלב ודבש” (גם היום זהו השיר, המושר ביותר ברחובות “שחרייה”). פעם אחת ניגש אליה ילד, מן הקטנים ושאל: – מורה, למה שרים, “זבת חלב ודבש” – איפה חלב ואיפה דבש?

ענתה יונה: – בקיבוץ! שם יש חלב ויש דבש (ב“שחרייה” אין חלב. לתינוקות מכינים חלב מאבקה, ודבש – ודאי שאינו בנמצא).

* * *

אין ביצים בצרכנייה

זה שבועיים ימים, אין חלב, אין בשר ואין גם ירקות. מה בעצם, אוכלים כאן האנשים?

(אנו, אנשי־הצוות, מקבלים ביצים בשפע – קונים אותן מבית־גוברין השכנה. העולים קונים בצרכנייה המקומית). היום נסעתי לבית־גוברין וקניתי 100 ביצים, כשנעצר הטנדר, בו נסעתי, בקירבת חדר־האוכל של הצוות, עמדה שם קבוצת נשים וילדות. כשירדתי מן המכונית ובידי מסגרת הקרטון עמוס־הביצים. פרצה ילדה (מזל, בת האלמנה) בקריאה שוקקת: – ביצים, ביצים!" אחת הנשים השקיטה אותה בגערה, אבל הילדה החלה לשיר “ארץ זבת חלב ודבש”…

(בכוונה? במקרה? או כדי לטשטש את השמחה למראה הביצים?)

* * *

אור בודד בחשכת הלילה

בחלונות כבים האורות כבר בתחילתו של לילה. דלים החיים ב“שחרייה” והאנשים ממהרים להימלט לשינה ולאשליית־החלומות, מאוחר יותר כבים האורות בחלונות משכנותיהם של חברי צוות שליחי הקיבוץ. מתי כבה האור במזכירות, בה יושב ראובן לוין, רכון על ניירותיו, משעה 5 לפנות בוקר? – זאת יודעים השומרים בלבד!

בטרם בוקר הוא מוסר לעשרות העולים ידע על מקומות העבודה שלהם. פעולה זו מלוּוָה לרוב בדברי ויכוח ורוגז אין־קץ. ראובן משיב לכל אחד באורך רוח, בסבלנות. משיצאו כולם לעבודתם, יוצא ראובן לסיבוב ה“שחרייה”: יש להשקות שתילים, להרים צינור מתגולל, לתת עצה אישית בצריפי־העולים. בשעה 10 לפני הצהרים, נאספות הנשים עם תינוקותיהן – להאכילם דיסה. הרי זו השעה הכשרה ל“שעה עברית”, שעת הוראה. כעשרים נשים יושבות סביב והתינוקות רוחשים בין זרועותיהן או לרגליהן, על הריצפה, ראובן מורה, מדבר, מסביר. וציבור הנשים הקולני והעליז לומד שעוריו בקלות: הן חוזרות על הנאמר להן, צוחקות ונהנות שכבר יודעות להגיד: “התינוק שלי אוכל דיסה” וכדומה, מענייני השעה. כל מי שהציץ וראה פינה מופלאה זו, יוצא נפעם.

בשעות הצהריים רכון ראובן בחדר המזכירות על חשבונות, מכתבים. בשעה שלוש מתחילים חוזרים הגברים מן העבודה. בדרך כלל צועדים הם ישר למזכירות: שם ימצאו אוזן קשבת לטענות וקובלנות, לסיפורי־יסורים ולהישגים.

כך נמשך יומו עד לשעת בין־הערביים, שבה יש לחזור ולסדר את העבודה ליום המחרת, לחלק את הדואר, ושוב לרכון מעל לפנקסי־חשבונות עד אחר חצות… וכך חוזר חלילה.

* * *

מדורה

יצאנו עם הילדים להדליק מדורה בשיפולי גבעת בית־הספר.

השקיעה הייתה לוהטת. חיכינו ש“תצטנן” וכיוונו את ההדלקה לחשיכה. הילדים נשאו את העצים למדורה בהתלהבות עצומה. זו להם חוויית־בראשית: מעולם לא הדליקו מדורות.

מרים, הנערה מגבעת־ברנר, ניצחה על המלאכה. השבבים נערכו בסדר מחנאי והוצתו, הילדים שאגו בהתלהבות, רקדו קיפצו. לא הקפדנו ולא שמרנו על כל מסגרת.

קראתי לכמה בנות, מהגדולות, שתשבנה אתי והתחלתי שרה להם, “אש, אש, מדורה”.

כשקלטו הילדים שכאן לומדים שיר חדש, מיהרו וישבו במעגל שלם, מסביב למדורה המתלקחת, למדו את השיר בקלות מפליאה, כאילו נלחש להם הלחן מן הלהבה.

מ. הטמינה ברמץ שמתחת לאש, תפוחי־אדמה הילדים צעקו שהם ישרפן! שתפוחי־אדמה מבשלים במים, מטגנים בשמן, אבל באש?! –

מ. הרגיעה אותם בחיוך: – “יהיה בסדר”.

פתאום הגיח אל המעגל גבר מגודל וישב בקרבתי, הקשיב לשירתנו והשתאה. כשנפגשו מבטינו, שאל בעברית רצוצה: – אתם עובדים בשביל אש? אתם לא יהודים? צחקתי ועניתי: – אנחנו יהודים טובים מאוד, מאוד! לא עובדים בשביל אש רק שמחים על־יד האש, בשביל הילדים.

לא שוכנע, הוסיף וישב. ראה כיצד הוציאה מ. את תפוחי־האדמה מן הרמץ כיצד נחטפו אלה ונאכלו, ואיך צמח לפתע מעגל רוקד, סביב לשרידי המדורה, על פני גושי עפר ואבנים. כנראה שנתרשם. לבסוף התקרב אלי ואמר: – טוב, טוב מאוד!

היה זה אביהם של יצחק וניסים אלבז.

* * *

ביקורת המקרא

י. סיפרה לי שבימים הראשונים, נאלצה לרכז את על הילדים בחדר אחד וכולם התגודדו על הריצפה, באין רהיטים – והנה הגיעו המתנות מישובי הקיבוץ. השמחה היתה עצומה: משחקים צעצועים וספרים לרוב!

ביום השלישי או הרביעי, כבר הכירו הילדים את רוב החפצים והיו מצביעים, או אומרים בצרפתית את מבוקשם. פעם ראתה י. ילדה אחת, כבת תשע, מחפשת ומחטטת בעסקנות רבה בין הצעצועים הציעה לה י. את עזרתה. ענתה הילדה שהיא מבקשת ספר תמונות “שבו הורגים הרבה”. חיפשה י. והציגה לפני הילדה “10 כושים”, “כיפה אדומה”, סיפורי קרל מאי. – לא. לא לאלה היא מתכוונת. לבסוף, נטלה י. במיקרה, את ספר “התנ”ך בתמונות". מייד חטפה הילדה אותו ואמרה: – “זהו הספר!”.

* * *

מוות על הדף

כשנכנסתי לצריף הערום והקר, ראיתי אשה רכונה על מיטת ברזל צרה והיא ממלמלת: – “מה תחפיש… מה תחפיש”… חזור וחזור, עוד ועודף בקול נמוך, לוחש, מתחנן, מפנק, אגב ליטוף מצחו של בעלה, השוכב נטול־הכרה, שטוף זיעה וחיוורון־קלף לפניו.

רק היום, אחר הצהריים, הגיעו מחיפה, מן הנמל הנמל. הם באו באונייה “ירושלים” ממרוקו, דרך צרפת. השגחתי בשניהם עוד בחדר־האוכל. שם הקבלנו את פני העולים, בקפה־בחלב, לחמניות טריות, תפוזים ובננות. האיש היה גבה־קומה, יפה־פנים ועיניו נוגות ומבוהלות. והיא, אשתו – בחודשים המאוחרים של הריונה. שניהם נדחקו לפינה. היא לא נפרדה לרגע מתינוקת נאה, כבת שנתיים, לידם נדחקה נערה, כבת שתים־עשרה, ששלחה עיניים חשדניות וסירבה לנגוע בכל הטוב שהשפענו עליהם. המשפחה הייתה מן האחרונות שהובלנו למשכנותיהן־צריפיהן.

בעוסקי בהגשת הכיבוד, יכולתי לבחון פניהם והתנהגותם מקרוב. כשהלכו, נתנה האשה לבעלה להחזיק את התינוקת, וזו פרצה ביללת־אימים. האם נטלה את שתי המזוודות בידיה.

לא ראיתי בכך שום מוזר וחשבתי בלבי, בנוסחה המקובלת עלי: מנטליות כזאת: היא בהמת־המשא־והלידה…

בערב, כשישבנו בשיחת הצוות, נכנסה אותה אשה לצריף־האכילה. מייד הכרתיה. דיברה בהתרגשות, בצרפתית: – “איפה החובשת? בעלי איבד את שכלו ורועד מאד”.

החובשת, פנינה, רצה מייד עם האשה. במהרה חזרה וסיפרה שעוד בביקורת הערב בצריפים, שנערכה יחד עם אם המחנה, רבקה מיגור, השגיחה באיש שהוא חיוור מאוד, אך אוכל חביתה בנקניק!

נתנה לו גלולת־הרגעה, כי סברה שאדם האוכל בתיאבון, וודאי שאיננו חולה אנוש.

עכשיו, אמרה, מצבו קשה. חיוור, חסר־הכרה, מותקף בכל רבע־שעה בהתקפת־כאבים המקפיצה אותו במיטתו. בין התקפה להתקפה – נוחר, נאנח, מזיל ריר. אשתו נראית כרגילה וּותיקה בטיפול בו. היא מנגבת את מצחו ופיו, מכסה אותו היטב בשמיכות ובבגדים, מושכת על עיניו מין מטלית, כנראה, כדי להצל על עיניו.

פנינה, סברה שיש להעבירו מייד לבית־חולים, אם כי נראה לה שהאיש אבוד.

שקלנו כולנו את העניין הכבד. (הימים ימי התקפת הפדאיונים בכל גיזרת־לכיש. עוצר חמור בדרכים למן השעה 5.30 אחה"צ. התפוצצויות ויריות וחושך צלמוות).

שלחנו אחד מחברינו לכביש שיצפה ליד שער “שחרייה” למכונית־צבאית חולפת, כדי לעכבה ולהעביר בה את החולה לבית־החולים “קפלן”.

פ. קראה לי, כדי לבחון את המצב מקרוב. נכנסתי לצריף הדל. בחדר הגדול נערמו מיטות, מזרנים וצרורות לרוב. בקיטון הקטן פנימה, עמדו שתי מיטות צרות, צמודות. במיטה האחת ישנו שתי הילדות ובשנייה, החולה. והאשה רכונה עליו וממלמלת: – מה תחפיש, מה תחפיש… (אל תבכה). ועיני האשה רכות, אובדות, אוהבות.

היבטתי בעיניה של פ. ואמרתי לה, שלדעתי אין טעם לסכן חייהם של ארבעה אנשים בליל־זוועות זה, בעבור האחד, שמצבו אבוד.

החלטנו לשמור ליד מיטתו, בחילופין. נשארתי למשמרת הראשונה. פ. הלכה לנוח ואולי אף להירדם מעט. ישבתי על שרפרף ליד האשה הרכונה על המיטה, כשבטנה הבולטת נשענת על ברכיה ורגליה מקופלות בישיבה מזרחית.

נשימותיו של החולה נעשו תכופות. החיוורון בפנים פשה והעמיק. שפע זיעה בסילונים. ופתאום החל זועק ומרתיע תחתיו. תפשתי במתניו והידקתי אותן כלפי מטה, בכל כוחי. גופו היה מתוח ונוקשה, כאילו היה עשוי עצמות בלבד. כעבור שניות אחדות נרגע, להרף־עין פתח את עיניו וכאילו האזין לאשר מילמלה אשתו, בערבית. מלותיה נשמעו רכות ואמהיות לאין שיעור. הילדה הגדולה הזדקרה מתחת לשמיכתה והאם מיהרה וכיסתה אותה מעל ראשה, בגערה.

על החלון החשוף זירז, גשם דק. הגינרטור טירטר באלמון. ברגעי ההפוגה והמנוחה האלה נכנסה האשה עמי בשיחה. ליטפתי את כתפיה. הגשתי לשפתיה לימון חצוי. דיברה אלי צרפתית בלולה בערבית. שאלה, אם אין צורך לנעול את הדלת. הרגעתי אותה ואמרתי לה שאין כאן גנבים… מפעם לפעם נשמעו ממרחקים רעמי התפוצצויות.

מה היא חושבת על דברַי? כיצד היא מאמינה, שאמנן אין כאן גנבים? ומי הם היורים עכשיו שם?… שאלתי אותה, אם זו הפעם הראשונה שבעלה חולה כל־כך. אמרה שמדי חדשיים־שלושה היה לו “משבר” (כך, בדיוק, אמרה בצרפתית), אבל לא איבד את ה“שכל”, כמו עכשיו. הוסיפה ואמרה שבעלה לא סיפר לה על מחלתו לפני נישואיהם. הוא סנדלר. נשא אותה גרושה מבעלה הראשון. הילדה המגודלת, לא בתו היא, רק בתה.

אותה שעה, תוך כדי שיחתנו, פרצה הקטנה בצווחה. האשה זינקה ממקומה ודילגה בקלות, עלתה על המיטה הסמוכה, חטפה את הקטנה מתחת לשמיכות. הפשילה את בגדיה והחזיקה אותה מעל הריצפה, כדי שתעשה צרכיה. לאחר מעשה, הטמינה את הילדה שוב מתחת לשמיכות, ואת כל המעשה עשתה במעשיות וזריזות ובלי שמץ של רוך. דומה שאת כל הרוך שמרה בליל־אימים זה רק לו. שקלתי רגע בפני עצמי: האם להסביר לה שאין עושים צרכים קטנים על הרצפה דווקא?

אבל גמרתי בדעתי לדחות את החינוך לנקיון, לאחר־זמן…)

בינתיים, שוב הטריפו נשימותיו של החולה. דפקו הוחש ואנחותיו גברו. הצצתי בשעון, הפעם נמשכה ההפוגה שבין ההתקפות כתריסר דקות בלבד. ושוב פרץ הגעש הנורא הזה של העצמות הנוקשות. חזרתי ולחצתי את גופו של החולה אל המיטה והזיעה מלחלחת את כפות ידי, מבעד לערימת השמיכות והבגדים.

איזו חשיכה! אילו בקע איזה אור, איזה קול, איזה עוזר!

הפעם הייתה זו הילדה הגדולה שפרצה בצריחה. שלחה בכל סביבותיה עיניים נדהמות. ביד אחת החלקתי שערותיה וכיסיתיה ובשנייה הידקתי את מתני החולה. שוב לא פיקפקתי: נחרת האיש – נחרת־גוסס. האשה הפליטה מדי פעם בערבית, “פלשתין, ישראל”, רגע אחד בפני עצמי הרהרתי: ההיה זה נכון לדבר על לבו של שכיב־מרע זה, שיעקור מהרגליו וקינו, ויטלטל עצמו באונייה, במשאית? האם לא קיצרנו על־ידי כל חייו בשנים, בחודשים, ולו גם בימים מספר?

* * *

נחרדתי מהרהורי: עד כמה אותן נוסחאות השגורות ומקובלות עלינו נמצאות, לפעמים קישחות ותפלות!

התקפות החולה חזרו ובאו בדחיפות של תשע ושמונה דקות. ראיתי שהאשה נשברת תחתיה. ביקשתי לשכנעה שתשכב מעט לנוח בחדר הסמוך. מיהרה לנעוץ מבטה בחולה ואמרה: “לא, לא אזוז מכאן”. הבנתי לה… כך חלפו ארבע שעות־זוועה. ההפוגות קטנות וההתקפים גוברים. שעה קצרה אחרי חצות, בא התקף עז ונורא: כל עצמותיו של החולה נקשו זו אל זו. שתי הילדות בכו ברמה ופתאום נשתתקו: אימת־המוות גברה על בכיין. עיניהן קרועות ולבנות…

הקצף מפי החולה התנחשל וכיסה את פניו… פתאום נרגע. פסק לנשום. אנקה – וקיפאון.

עכשיו התחלתי אני לרעוד בכל גופי. ידעתי בוודאות שהאיש מת. נגעתי ברגליו – חמימותן עוד לא פגה.

האשה הביטה בעיני ושאלה בערבית – “מת?” אמרתי לה: איני יודעת, רק הרופא יודע זאת… אבל רע, רע מאד… החלקתי על ידה ואמרתי לה, שתעבור לחדר הסמוך.

הבינה תשובתי. עצמה את עפעפי עיניו־של בעלה ששוב לא תבטנה בה לעולם. כיסתה פניו בשמיכה השחורה. חטפה ביללה כבושה, בשתי ידיה את שתי הילדות וגררה אותן מן החדר.

ביקשתי שמישהו יהיה עמי כאן, רצתי רועדת לקרוא לפ. ול.ר. שידאג למניין.

בחוץ הייתה עלטה. גיששתי בחלקלקות שבין הצריפים. קראתי לפ. וחזרנו יחד אל הצריף.

האשה הדליקה, בינתיים, פתיל בצלוחית של שמן. שאלה אותנו שוב, אם מת האיש. הילדות יללו האשה ישבה על הרצפה ורק מרטה שערותיה.

היגיע “ויזמן” הזקן ועוד כמה גברים. ישבו ומלמלו מי־יודע־מה, אולי תהילים. בבוקר בקעו היללות בכל “שחרייה”.

* * *

אברהם חדד

היה מתאגרף בקזבלן. פניו מצולקות וממועכות, עם זאת נעימות, וגם עיניו נעימות. לאחר יום אימונים, בשעות הערב, באה לבית־הספר קבוצת מבוגרים ללמוד עברית. הסידור הזה שייך ל“תקן”: האנשים מקבלים “משכורת” בשביל יום אימונים ולימוד־עברית. אברהם חדד אמר לי, שמימיו לא “החזיק” עיפרון בידיו, ואינו יודע לקרוא בשום שפה. שאלתיו, אם הוא רוצה ללמוד לדבר בלבד, או גם לקרוא ולכתוב. אמר: “אני רוצה הכל”. נתתי לו, כמו לאחרים, מחברת ועפרון. כפפתי אצבעותיו, כדי שיאחזו בעפרון הנוצץ בחידושו, החזקתי בידו וכתבתי, יחד עימו, את שמו: “אברהם חדד”, חד וחלק! האיש קרן כולו וכל האחרים סביב גיחכו בהנאה. שאל פעם ופעמיים: – “באמת, מה כתוב כאן אברהם חדד?” והראה לשכנו את הכתוב, וכאשר גם השכן אישר את העובדה – פרץ בצחוק רם. עכשיו אמרתי לו להעתיק שמו במחברת, פעמים רבות ונפניתי לאחרים.

נאנק, תוך כדי מאמץ הכתיבה, לעס לשונו, היסב כובעו מדי פעם לכיוון אחר, וכתב והזיע, בלי־הפוגה. בסופו של השיעור, ניגשתי לראות פרי עמלו. מצאתי את השם כתוב באותיות גדולות, די־נאות, עשרות פעמים, אלא… נשתרבב שיבוש: ה“ב” שבאברהם נהפכה ל“ד”. הצבעתי על השיבוש והראיתי לו היכן שובשה המלה בפעם הראשונה ומייד הוספתי שבח והלל ליפי הכתב.

אברהם התעוות כולו. חטף את המחברת, מעך אותה וכידר אותה לכדור מהודק היטב, שזרקו בחימה ממנו והלאה. בעמל רב הרגעתי אותו. השכן תירגם דברי לערבית, אבל לשוא: הוא לא נירגע וטפח על מצחו וקרא (בעברית) – “אני חמור, אני חמור” – שאלתי, האם לא ילמד יותר עימנו, כי זרק את המחברת?! נדהם מן השאלה ואמר: – “כן, אני ללמוד!” – וביקש נייר חדש.

הפעם נתתי לו רק גליון (ולא מחברת!) כתבתי שוב את שמו באותיות הדורות. למחרת הביא לי דף שלם ובו כתוב שמו מאות פעמים, פנים ואחור. קראתיו אל הלוח ואמרתי לו שיכתוב שמו בעיניים עצומות. שמח כילד להצעתי הילדותית. עצם עיניו, וליתר ביטחון בידו השמאלית ומידו הימנית נתמלטו בזו אחר זו אותיות מאירות־עיניים: אברהם חדד.

* * *

“שחריה” שרה עברית

מין שעון־שירה לנו: בבוקר השכם שרים היוצאים לעבודה. הם שרים עד שבא הטנדר להסיעם למשתלה: משבא הטנדר הם עולים ונוסעים בשירה.

אחר־כך מתחילים לשיר הילדים, משש־וחצי בבוקר הם מתגודדים על־יד הכיתות, ומחכים לנו, למורות – ושרים. ושוב שרים בתוך בית־הספר, בשעורים ובהפסקות, אחה“צ שרים במועדון בית־הספר. בשעה שלוש מתחילים לחזור האנשים מהעבודה, חוזרים ושרים. ספק אם יש עוד ישוב־עולים בכל הארץ ש”וותיקיו" נמצאים שלושה חודשים בארץ – השר ורוקד כבר עברית!

* * *

מלכה ב.

כבת שישים, בשרנית, שערותיה שחורות־כחלחלות, קלועות בשתי מקלעות עבות, המקיפות לראשה. בעלת פימה, מבטה שלוו. לרוב היא יושבת, כששדה האחד תחוב בשמלתה והשני, שחום, ענקי ופיטמתו בפי ילדתה. זו כורעת על ברכי אמה. כבת שנתיים היא הקטנטנה ולה שתיים צמות שתיים קלועות בסרט. היא יונקת ותוך כדי יניקה היא מעסה את “כדה”. מדי פעם היא פולטת משהו, סוקרת סביבתה בעניין – ושבה אל חלב אמה…

* * *

משפחת ו. היא נפלאה

באה ממרוקו הספרדית: שלושה בנים, שתי בנות וזוג הורים מטופחים וצעירים למדי. כולם בעלי פנים יפות, שחומות, נאי גוף וקומה: שערותיהן של הבנות סדורות ב“בקבוקים” ותלבושתן כתלבושת בובות: הכל מעומלן, מגוהץ, מבריק (כיצד, כל זה מסתדר בצריף האחד?)

בכיתתי אחד הבנים – מרדכי. ילד נבון־לב, כשאני מסבירה לו דבר, הוא מעמיק להתבונן בעיניו הכהות ואני חשה בהרהור המלווה את דברי. בן אחת־עשרה, בגדיו דלים, אך מבריקים בנקיונם. ממחטה לו בכיסו, בבואו לבית־הספר כמעט ולא ידע דבר, אף כי למד שם ב“חדר”, ודיבורו בשטף. קורא, מחשב להפליא. אוהב את לימודיו.

היום ניתח את פרח הצלף. היה נפלא לראותו בנצחונו, כשבדק ומצא בשלושה פרחים אותו מספר אבקנים. את ריח הפרח ידע להגדיר כ“מר־מתוק”. אחיו הגדולים עובדים במשתלה, או בשדה משק “שחרייה”. מעולם לא יסעו בטנדר, אלא איש על זוג אופניו הנוצצים והמטופחים. הבת נוסעת גם היא לשדה, לעבודה, על אופני־נערה. היא לבושה כנערה איטלקיה מן ה“אורז המר”, שזופה וחיננית. האב, אוהב אדמה, הלכה־למעשה. מסביב לצריפו – גינת־חן. מה לא תמצא שם? ארטישוק, פטרוזיליה, צנונית, בצלצלים ירוקים, שיח עגבניה ותירס מגביה, היכן מצא את כל אלה? מיהו שגילה לו סוד גידולם? כל השכנים נוהגים כבוד בגינה ואין נוגעים בה לרעה.

משפחה זו רוצה ללכת ל“עומר” המושב שבקירבת באר־שבע. – “האבא לא רוצה קיבוץ” – אומר לי מרדכי.

* * *

דורית (טרז), הילדה הטוניסאית

אשה־נחש, יפהפיה, בת 12. עינים שחורות, שפתיה דקיקות ומתעוותת מדי פעם, אם בבחילה, אם בלעג, אם בדברי־ארס. בקול רם היא מדברת רק בצרפתית. הלחישה־נחישה – בערבית בסיסית. על צפורני ידיה לכה אדומה, ובשערותיה – מרחישות כינים על ביציהן. שמלותיה – תחרים וקטיפה: אך מתוך קרע בשמלתה מציצים תחתונים תפורים מבד־מזרנים גס.

משנכבשה הכיתה לשיר, או לסיפור, מייד מעוותת דורית שפתותיה הדקיקות ומפריחה לחלל איזה משפט צרפתי. וכמעט תמיד מצליח אותו משפט לפורר את רגע־השיא של ההקשבה.

כצל של דורית – שתי בנות טוניסאיות אחרות: יהודית וחנה. גם הן נאות, נקיות ונעימות. בימים שדורית נעדרת מן הכיתה הן לומדות ומתעניינות. משהיא באה – הן מהוות שלושתן, מבצר נוכרי, שלשווא אטרח להבקיעו.

בערב פסח בנינו “תבון” מאבנים ובוץ, כדי לאפות עליו מצות. המלאכה היתה קשה למדי, אך הילדים נתפשו לה בהתלהבות. רק דורית ובנות־צלה עמדו מן הצד. לבסוף ניגשה דורית. נתתי לה מעדר ושאלתיה, אם היא רוצה לחפור. השיבה: – “כן” – וחפרה ומייד התחילה להלחיש בערבית “פ’יל פ’לישתין”… המלים הערביות שפלטה, משמעותן הייתה נהירה לי לחלוטין: בפ’לשתין הם יודעים רק להעביד עבודת־פרך! לקחתי מידה בכעס את הטוריה ואמרתי לה בעברית ברורה – והיא הבינה את דברי: – אם לא טובה פ’לשתין ולא טובה העבודה, לכי לך הביתה! פה ישראל ולא פ’לשתין! עוד מעט נאכל מצות. לכי!

הסתלקה והשתיים בעקבותיה. לאחר שעה כאשר דלקה כבר אש טובה בתבון ועל הפח המבהיק נאפו אף נחרכו, המצות הראשונות, שבו ובאו השלוש. התחילו להתעסק. במרץ, בקישוט העצים ו“רדיית” המצות. אכלו בתיאבון… הנחתי להן.

* * *

את מדלין

כיניתי היום בשם דליה, הסברתי לה ולילדים את תכנו של השם. מעניין לעניין, שוחחנו בפרשת שמות. שאלו אותי לשמות ילדי, ביקשתי אותם שיקראו לי בשמי ולא “מורה”.

ביקשתי מדליה שתהיה הראשונה שתקרא לי בשמי וממנה ילמדו השאר.

היא השיבה: “במרוקו, המורה הרביצה בסרגל על הצפורניים, כאשר קראו לה בשם שלה, במקום “הגברת מורה”. אולי גם תרביצי לנו, אם נקרא לך “מורה” ולא בשם שלך?”…

* * *

דוד יצא אתמול

לתור את שוק מגדל ולא להגיע ללימודים. הבוקר הגבתי על מעשהו וביקשתי ממנו לקרוא לאמו. אחרי שעה קצרה הגיעו האם ובנה. היא באה בבגדים פרומים, נרגזת. אמרה ששלחה אותו למגדל, לשוחט. וכי את מי תשלח אם לא את בנה?! אמרתי לה שמשעה שתים־עשרה, שעת סיום הלימודים, ועד הערב, אפשר לשחוט מאה תרנגולות… הוספתי ושאלתי, אם גם במרוקו הייתה שולחת את בניה בזמן הלימודים אל השוחט? ענתה מניה וביה:– “אילו הייתם מלמדים כמו במרוקו”!

* * *

חנה המבשלת במטבח הצוות

נפגשת עם עקרות־הבית (ואולי “עקרות־הצריף”…) בצרכניה, יום אחד, שמעה אשה מסיחה את צרותיה בפני ה“צרכן”: – אין מי שישחט לה תרנגולת. אין “חכם” בסביבה! ענה להאותו איש שיש ויש “חכם”, כאן ב“שחרייה”: החכם ראובן (חברנו). על כך השיבה האשה: – לא, ראובן הוא “חכם” גדול ואילו היא זקוקה רק ל“חכם” פשוט, שישחט לה תרנגולת…

* * *

באמת מה נחוץ עוד?

פסח, חג העצמאות, ל"ג בעומר, ה־1 במאי – צרורות של שירים, פתגמים, סיפורים, ערבוביה גמורה.

היום למדנו שיר מן המקראה – “איך לעשות זאת” – בו שואל, (כביכול) ילד את אמו, איך לעשות שכל ילד יראה בחלומו פרחים וציפורים ובגינתו כרוב וכרובית וכו' וכו'.

קראנו, והילדים הבינו. שאלתי תשובה לשאלה המוצגת. דליה ענתה: “שיהיה שלום”!

מרדכי אמר: – “שיגורו בכפר, במושב”.

שמואל השיב: – “שתהיה להם אמא חרוצה”.

יעקב קרא: – “שיהיה להם כסף”.

דוד גימגם: “שתהיה עבודה… לאבא שלהם”…

* * *

לאן נלך?

י. סיפרה לי שהראתה לילדי כיתתה (א' וב') את מפת הארץ, הראתה את כיווני הארצות השכנות וקראה בשמותיהן.

לאחר עיון הגיב אברהם: – “מה זה, במרוקו הערבים אמרו ליהודים שילכו לפלשתין, וכאן בפלשתין הם גם כן אומרים לנו ללכת? לאן נלך? לים?!”.

* * *

פרשיות חזיר

על כך מסרו להם כבר במרוקו. סיפר הרב, מפה לאוזן, לכל עולה לחוד: – “בישראל הם אוכלים חזיר, תזהרו מאוד!”. סמוך לחג העצמאות פתחנו את מטבח בית־הספר, לראשונה, הגשנו את ארוחת־עשר. ר. אם המחנה, אירגנה מטבח לתפארת. הכל נוצץ בחידושו ונקיונו ואביזר לא נעדר. הילדים נכנסו לכיתה בחרדת־קודש, ממש. הורגשה ציפיה חגיגית. חיכו להכרזת “בתיאבון”, כדי שיתחילו באכילה. לפתע הלחישה דורית (הטוניסאית), בצרפתית, שמתחת לגבינה שבה נמרחו פרוסות הלחם “יש חזיר”. ילדים מספר הושפעו מדבריה ולא נגעו בלחם, והסתפקו בשתיית הקקאו. רצתי, מייד, וקראתי לאמא של דורית, וסיפרתי לה על מעשה בתה. האם לא נדהמה, הצטדקה בחצי־פה. סירבתי להרשות לדורית להמשיך ללמוד בבית־הספר, עד שתבטיח שלא תסית יותר. כעבור ימים אחדים, עזבה המשפחה את “שחרייה”. אך הארס שהותירה – לא נעלם.

* * *

היום בעברי מחדרי לחדר־האוכל של הצוות, ראיתי קבוצת ילדים משחקת על מרפסת הצרכנייה. ניגשתי, קידמו פני בשמחה: – “שלום מורה! הביטי, יש לנו צרכנייה!” הם הכינו דוכני ארגזים ובתוכם כל מיני גבבה. שאלתי: – "מה אפשר לקנות בצרכנייה שלכם? מיד השיבו: “חזיר!”

אליהו חזר מבארי, שם נשתייך לחברת הנוער – משום שאמרו לו, שלא מזמן אכלו שם בשר־חזיר. הצטרף לכיתתי. בן שש־עשרה היה, והיווה “כיתה” לעצמו. לבוש ג’ינס וחולצה פרחונית, מתגנדר. הבוקר קרבתי אליו את אחיו הקטן – עלוב, ממורטט, שערותיו ארוגות ומזוהמות. שאלתי את אליהו מדוע לא ירחץ את אחיו, ילך אתו לספר? הרים כתפיו ואמר: – “לא איכפת לי עליו כלום!”.

בהפסקה הגדולה הבחין, לתדהמתו, כי הוא רשום כתורן בניקוי הכיתה. עד כה התחמק מתורנות. הפעם סירבתי להרשות לו להשתמט, הוא רב אתי וצעק: – “אני לא קטן ולא ילדה”. ואני אליו: – “אם אתה די קטן ודי ילדה בשביל ללמוד איתנו, אתה יכול גם לנקות כמו כולם, את הכיתה”, השיב “אם את מכריחה אותי – אני לא אלמד!” עניתי: אתה בן שש־עשרה אינך צריך ללמוד כאן, אלא בשעורי הערב. קיבלתי אותך בתנאי שתהיה ככולם. אינך רוצה – לך לשלום.

הילדים סיפרו לי “שהוא מכין אבק־שריפה”, כדי לפוצץ את הכיתה.

* * *

בית־הכנסת

נמצא בצריף ירקרק, ככל הצריפים. רוב היום הוא שומם. מן השעות השוממות הרבות של יושבי “שחרייה” בולטות לטובה השעות בהן עולות הרינה והתפילה מאותו צריף. דומה עליך, שהאנשים שנתכנסו שם שרויים בהוויה רוחנית אחרת מזו הרגילה. בכל יתר שעות היום יושבים הזקנים הללו – במרפסת הצרכנייה, מפצחים גרעינים ומדברים…

* * *

בשיחת הצוות עם העולים

מדברים בעניני עבודה. הקהל נאסף – בבגדי־שבת ובבגדי־בית.

שוקרון משמש להם לפה. גבר כבן כ“ד, בעל־בשר. יושב ערום־למחצה, מעשה בעל־בית. קולו נמוך ומשכנע. על ברכו רוכבת ילדה חיוורינית שרגליה עקומות: לבושה משי וסלסלה והיא מתגרדת, בלי הרף, בתלתליה המטופחים. לצידו של שוקרון יושבת נערה כבת י”ח, אשתו, כרסה בין שיניה. מלקקת לימון ומגלגלת בעיניה. לצידו השני יושב אביו, כבן שבעים ומעלה. שיבה בראשו ובזקנו. לבוש מכנסי־בד לבנים, כותונת לבנה, ומקטורן שחור, רב־מידות, על ברכו בנו, ילד כבן ארבע.

כאשר קם ראובן לדבר, משתררת דומיה של כבוד. הנושא “נתמצה” ומישהו דורש הלוואה למקררים. ראובן אומר: – “העם היהודי לא נותן לסוכנות כסף בשביל מקררים, כי אם בשביל גג ולחם”.

נשמע ריטון מסביב, עד ששוקרון הצעיר אומר, בעברית: – “בסדר, בסדר. מה לעשות סוכנות זה סוכנות!…”

* * *

נישואי תערובת

חזרתי ל“שחרייה” מהבית, חולה, הילדים באו לבקרני. גילגלנו שיחה באפיקים שונים והגענו ל… מרוקו. מה אוכלים שם, היכן גרים, היחסים בין ילדים יהודים לערביים. שאלתי: איך הייתם מבדילים בין ילד יהודי לילד ערבי? ענה יצחק: – “ילד ערבי הוא מלוכלך, מרביץ מכות במקל, אוכל אוכל שנפל על הארץ, ומקלל כל היום”.

קשה לתאר תיאור קולע יותר ומתאים לו, לעצמו… הילדים הרגישו בדבר וגיחכו. יצחק התרתח והפליט קללה עסיסית. היסבתי את הנושא המסוכן לעניין אחר: – האם יש יהודים המתחתנים בערבים? – אמרו שיש, לא הרבה, בעיקר יש “בחורים ערבים שמשתגעים על בנות יהודיות”. הבנות היו ערות, במיוחד ש. היא סיפרה על בחורה אחת ש – – – (לא ידעה שסיפור אחותה שהיתה נשואה לגוי, ידוע לי והיא סיפרה אותו “על בחורה אחת…”)

* * *

אלבז הצבע

הוא הגבר ה“פיוטי” המצטרף מדי פעם למדורות ומסיבות־ילדים – מתגלה כאדם קשה ועצל ביותר, מחניף ו… הולך לו בדרכו. את יצחק בנו, תלמיד כיתתי, ניסה לסדר כעוזר בצרכנייה. ל“צרכן” סיפר ש"חבל על הזמן, כי בבית־הספר לא לומדים “כלום”.

לעבודה ב“קרן הקיימת” הוא מסרב לצאת. זה היום השלישי שאינו מסודר לעבודה. “אהבתי את אדוני”: רק ב“שחרייה” הוא מוכן לעבוד, כלומר, להתבטל.

יום אחד התנפל על ראובן במכות. הביא את ילדיו לחדר־האוכל של הצוות וביקש לחם.

אשתו מתהלכת תמיד בשמלה פרומה, חזה חשוף ומתחת לבית־שחיה תינוקת ירקרקת, שמדי פעם היא “שולפת” אותה משם, בתנועה־מפגינה. תמיד בוקעות מצריפת צריחות חדות.

יצחק מיידה אבנים באמו. הבן הצעיר, נסים, ילד בעל־לב. יש משהו רך ופיוטי בשלושת “הגברים” של משפחה זו, על אף ומתחת הקליפה הנוקשה, הצריחות והקללות שבפיהם.

* * *

“לא רוצה באדמה, ביתושים”

הילדים סיפרו היום בכתה על משפחה אחת שהביעה רצונה ללכת ל“עומר” (מושב בסביבות באר־שבע). שאלתי את יעקב, בן־דוד לאותה משפחה, אם גם הוא היה רוצה שמשפחתו תלך ל“עומר”. ענה הנערון (פתי, מפגר): – “אמא שלי לא יודעת מה היא רוצה. פעם מושב, פעם שיכון, פעם מעברה, רק על קיבוץ היא אומרת שלא טוב…”

• ואתה מה רוצה?

• אני רוצה לעבוד בלכתוב במשרד… אני לא רוצה לעבוד כל היום באדמה, ביתושים"…

* * *

חנה נסעה היום

לראש־פינה. אתמול ערכנו לה מסיבת־פרידה. יהודית חברתה, הטוניסאית, חילקה את הממתקים (על שולחני הניחה כמות המקבילה לזו שחילקה לכל הילדים ביחד).

האווירה היתה לבבית. חנה, בשמלה נקיה ונאה, פרחה כולה. שיחקנו ואכלנו בעליזות. דחיתי את שעת הפרידה, לבסוף, כשאמרה דליה: – שלום חנה, זכרי אותנו. – פרצה חנה בבכי גדול ואחריה כל הילדות…

* * *

עמר הוא טוניסאי

יפה־פנים־וקומה עובד אחראי בהשקייה. מתחיל ללמוד לנהוג בטרקטור של משק “שחרייה”. מדבר עברית שוטפת, נעים־הליכות ונבון־שיחה.

אשתו שמנמנה, חיוורת מאוד – יופי הספרדי־מזרחי. עיניה שחורות ומלבבות, צעירונת. בחג העצמאות ילדה את בנה הרביעי, בניתוח־קיסרי. האשה טופחה ונשמרה כבבת־עין על־ידי ראובן שלנו, אם “שחרייה”. שבועות רבים לפני הלידה, חרדנו כולנו להעלות הצעה של נסיעה בטנדר, שמא יצטרכו – אותה שעה דווקא – לנסוע לבית היולדות…

התינוק נולד בשלום. האשה־הנערה חזרה חיוורת ורופפת. דאגנו לסדר שכנה שתטפל בה ובביתה, (בשכר?). עמר שמר עליה בלילות ובימים עשה לביתו.

לחגיגת ה“ברית” הוזמנו כולנו. הצריף לבש חג וכוסה בצחור. לכל איש הוגשה מנת עוף, שרביטי בצל ירוק, מלפפון כבוש, לחם לבן, בירה ועראק. בפינה, על ארון מורכב מארגזי־“תנובה” מצופים דלקו נרות. (באבל הם נוהגים להדליק פתיל בשמן ובשעת שמחה – נרות.)

לפני כשבוע חלה התינוק בהתכווצות מעיים, מלווה בחום גבוה מאוד. הובהל הרופא וקבע, שאין צורך לקחת את התינוק לבית החולים. היה יום שרב יוקד. החובשת נכנסה אל הצריף וראתה כי התינוק במצב קשה, הורתה מייד להביא את המכונית, לקרוא לר־ה, ולמהר לבית החולים. עמר – זינק לחדר הפנימי, לקח רובה, טענו וכיוון את הלוע אל ר־ה שהופיעה ברגע זה בפתח, וכבר הכניס כדור לקנה. החובשת פרצה בזעקה ומישהו מהשכנים נכנס לחדר, תפס מידי האיש את הרובה.

האם, אף היא איבדה עשתונותיה. שניהם לא נסעו לבית־החולים ר־ה נשאה את התינוק על זרועותיה ונחפזה למכונית. והטנדר טס כחץ מקשת!!! לבית החולים. כשחזרו משם ומסרו שמצב התינוק הוטב, ביקש עמר סליחה מר־ה והתנשק עמה בחגיגיות.

* * *

השבת נשארתי ב“שחרייה”

בערב שבת נאספו הילדים, כרגיל, למסיבה. אבד לי מפתח הכיתה, שבה היו פמוטיי השבת וקופסת קרן־הקיימת, ונמצאה המסיבה חסרה.

הילדים ישבו סביבי, שרנו ושיחקנו. הגיעה השעה בה צריך היה כנהוג, לספר משהו. אמרתי להם: – אספר לכם משהו שסיפרה לי סבתא שלי, כשהייתי ילדה קטנה כמותכם:

סבתא שלי חיתה בפולין. ביום שישי אחד באו הפולנים וגירשו את כל היהודים מהעיירה. היה יום חורף קר והכל היה מכוסה שלג. היו שם כעשר משפחות והן יצאו לדרך, עם הילדים. צרורות חפצים נישאו על כתפי הגברים והנערים הגדולים. לפנות ערב, הגיעו ליער. זה היה ליל שבת. כל המשפחה הסתדרה מתחת עץ, מעצי היער, והשתדלה למצוא מחסה מפני הרוח הקרה. פתאום פרצה סבתא שלי (שהיתה אז ילדה קטנה) בבכי רם: – היא שכחה את נרות השבת! סבתא שלי ראתה את אמא שלה בוכה, חפרה שני בורות בשלג, חיפשה ומצאה שברי ענפים יבשים, עמלה לתקעם בשלג ואמרה לאמה: – קחי והדליקי, ואל תבכי. אמא הדליקה את הענפים בלב היער, ברכה על הנרות ונשקה לסבתא שלי באהבה – – והנרות דלקו ביער המכוסה שלג והאירו בחשכה… הילדים הקשיבו במתיחות. שאלו כמה שאלות וכמו המשיכו להקשיב גם לאשר לא סופר…

שאלתי אותם: – מי יודע, מדוע נזכרתי פתאום בסיפור הזה? מיד ענתה דליה: – כי גם לנו אין היום נרות שבת! אישרתי דבריה. ואז הוסיף אחיה אברהם: – וגם קופסת קרן־קיימת אין לנו היום! התחלנו שוב לשיר ולשחק וחילקנו את הסוכריות, כ“מסורת”. דליה ואברהם נעלמו. כעבור רגעים מספר, חזרה דליה ובידיה שני הפמוטות הקטנים מן הכיתה וקופסת קרן־הקיימת! ידה האחת היתה פצועה, זבת דם, נדהמתי. שאלתי: – מה קרה לך? איך נכנסת לכיתה? ענתה: פשוט, נכנסתי דרך החלון השבור והזכוכית חתכה לי קצת את היד. כשראתה שאני מצטערת, אמרה: – “אין דבר, אם סבתא שלך יכלה להדליק נרות־שבת בשלג, אני יכולה להיכנס דרך הזכוכית”.

* * *

נסענו עם הילדים

לתערוכה החקלאית – בבית דגון. עירנות הילדים בדרך היתה מופלאה. כשעברנו על פני מכוורת גדולה, אמר ילד קטן: ־ “הנה מעברה של דבורים”. כשעברנו על פני גן העיר של נס־ציונה, אמר ילד שני, מן הקטנים: – “הנה גן־העדן”.

* * *

איש מהעולים

אינו נוגע ברכוש הצוות. אנחנו משאירים דלתות חדרינו פתוחות, או נעולות והמפתח נתון גלוי במנעול ולא חסר דבר. אך היחס לגינת בית הספר! כאן נוגעים, מורטים, וממששים כל היום… ובכל זאת פורחות חמניות, הסלקונים הגיעו לגודל ניכר, הצינית זוהרת.

* * *

שלא ברצוננו

ושלא בטובתנו אנו מייצגים כאן את המדינה, את הסוכנות: הטוב והרע, מידינו הם באים לעולים… ר. ור. מסדרים את העבודה, משלמים מפרעות, ימי התשלום הם “ימי־גיהינום”.

אתמול התגלע ויכוח חריף בין ר. לבין אברהם חדד, המתאגרף, לפי דעתו של חדד הגיע לו יותר כסף מכפי שניתן לו, (הוא קיבל מפרעות ועבד מעט, אותו חודש). הוויכוח התלקח וה“המונים” נאספו בצריף המזכירות ועזרו בכל פה… חדד שיבר את דלת המזכירות. ר. נסעה למשטרה והביאה למקום שוטרת, חדד נאסר בעוון התפרעות. אשתו דבקה בו ונאסרה יחד עימו.

בזכותה ערכו לו, במשטרה, “משפט בזק והטילו עליו קנס של 10 ל”י, כשחזר, סר זעמו כליל (בעצם הוא בחור טוב…) ואמר שהוא מצטער שב“אותו כסף” כבר לא הרג את ר… כעבור ימים אחדים הוסיף ואמר, שמאז בא לארץ, עוד לא אכל ארוחה טובה כל כף כמו זו שניתנה לו במשטרה… ומאז הוא “שמן זית”.

* * *

תמה שנת הלימודים

אמש ערכנו את מסיבת הסיום בבית הספר. הערב היה יפה: “כל העולם” בא.

כשראינו, בזמן הצגת “הגזר”, מספר נשים שירדו מן הספסלים על הארץ, על מנת שיוכלו “לצחוק יותר טוב” והגברים תומכים כרסם בידיהם “כדי שלא להתפוצץ” מצחוק –

– היו לנו שילומים מופלאים לעמלנו.

הילדים קרנו. בעיניהם השתקפו שלל הנורות והבלונים הצבעוניים ולא הם בלבד…

ובעיניה של יונה הטובה, קרנו עיני הילדים.

* * *

פרידה

הבוקר יצאנו לדרך עם מזוודותינו. מדי פעם בפעם נפתחה דלת וילד יצא מתוכה ורץ אחרינו, ללוותנו. גם האמהות יצאו לחזות בפרידה.

כל אשה שהתפנתה ממלאכתה, נחפזה אלינו, לחצה ידינו ואמרה מה שאמרה, שבפת תודת־אמהות. החייבת תודה הייתי דווקא אני…

---

הלך

מאת

תקוה שריג

על ש.ב. – היורד הראשון מידידי

השתרכתי בדרכי לשוב לבית הולדתי.

את הבי לא מצאתי.

רק חורבה ובה כתלים נופלים, טיח מתפורר. קורות גג חרוכות.

תילי אבק מחניק. קוצים, שברי זכוכית. עקרבים. עטלפים.

מזה ימים איני משאיר כאן אבן על אבן.

אני נובר ומחפש, חופר ומבקש את אבן המזוזה.

אפשר ואוכל להציבה מחדש במקום שניצבה אז.

אפשר ואוכל להקים הכתלים, לקָרוֹת את הגג.

אפשר ואקים את ביתי החרב.

אבן המזוזה איננה. לא ייבנה הפתח.

לא יקומו הכתלים. לא יקורה הגג.

החורבה שותקת ואינה מגלה, היכן מונחת אבן המזוזה.

והרי שבתי למקומי להקים את ביתי ולשבת בו עד סוף ימי.

והרי צריך שאקים את ביתי.

אולי ימצא אותה בני אחרי?

---

שמע־ישראל

מאת

תקוה שריג

סיפר לי נחום

לפני כעשר שנים ומעלה, נסעתי לאנגליה, להשתלם בשפה האנגלית, לעיר ושמה אקסטר.

ישבתי שם, חורף שלם בעיר זרה, יפה מאוד, באפור ובלבן.

באפור – על שום בתיה, מהם עתיקים מהם עתיקים מאוד;

בלבן – על שום השלג הכבד שכיסה אותה, למן בואי אליה וכמעט עד צאתי הימנה.

יום אחד, ואני יושב בשיעור כבד ומייגע, והינה,

הועתקתי לכפרי הירוק, המנומר בפרחי כלגוון;

לאשתי הטובה, לבנַי ולבתי היחידה ולשלושת נכדי הקטנים, למולדתי.

בקיצור, נאחזתי געגועים, כאש.

מה אעשה והם כל כך רחוקים, מעבר לים?

אכתוב. אכתוב מכתב! אספר על השלג;

על הסוסים היפים הדוהרים, שקיטור עולה מנחיריהם;

על הכלבים העטופים מחלצות צמר וגבירותיהם הטופפות על עקביהן, מאחוריהם;

על הטירה, טירת הלורדים, שביקרתי בה בשבת האחרונה,

שקיסוס בן אלף שנה מטפס באלוניה, במגדליה…

וכך הייתי יושב וכותב וכותב.

השיעור הסתיים ואני לא ידעתי.

הכיתה התרוקנה ואני לא הרגשתי.

פתאום ישב על ידי הסודני.

אבל עוד לא סיפרתי כלל, שאותה כיתה לאנגלית באֶקסֶטר

הייתה מיועדת ל“זרים”

ואכן היו בה אנשים מכל כדור הארץ.

מאחורי למשל, ישב סודני ענק שחור לחלוטין ונעים סבר.

באחד השיעורים הראשונים היצגנו את עצמנו, זה בפני זה.

הוא אמר שבא מסודן ואני – שבאתי מישראל.

וכאמור, הסודני קבע את מקומו אצל השולחן שמאחורי.

ועכשיו קרב את כסאו אלי והביט בכתיבתי.

התפלאתי מעט על חוסר נימוס זה, שהרי אין זה מקובל כלל,

שאדם יושב ומתבונן במה שאתה כותב לעצמך,

מה גם באנגליה המכופתרת והמנומסת!

הרמתי את פני אליו וכנראה שסימנתי עליהם כמה וכמה

סימנים מובהקים של שאלה וקריאה, אבל הוא חייך.

– לא־לא, אל תחשוב שאני מציץ למכתבך, – אמר –

– איני יודע ממילא לקרוא מה שאתה כותב…

וסלח לי גם על דיבורי המגומגם – אמר במבוכה –

אבל ראיתי מרחוק את האותיות שלך…

– “האותיות” – שאלתי בהפתעה – מה יש באותיות שלי?

אלו הן פשוט אותיות השפה שלי העבריות, עברית היא השפה שלי, שפת ישראל!

– שמע לי – אמר בלחש וניכרה בו התרגשות, שכבש אותה בקושי:

– כשהייתי ילד, לפני שאמי מתה, והיא מתה כשהייתי בן שמונה,

הייתה מראה לי בכל ליל־שבת, לאחר ששכבו אבי ואחי הקטנים ממני לישון,

פיסת עור מקומטת, עתיקה, שהייתה מוציאה מנרתיק קטן שחור עשוי קרן – – –

– כן – עזרתי לסודני להמשיך – ומה היה מצויר על אותה פיסת־עור?

– היה מצויר – אמר בלחש ובהיסוס – או אולי כתוב…

– כן, מה? – שאלתי אותו, כדי לעודדו,

– אינני יודע מה – אמר – מעולם לא הסבירה לי אמי דבר,

רק הראתה לי ושתקה.

אוכל לצייר לך, לכתוב? נדמה לי, שזה דומה למה שאתה כותב כאן – אמר.

נתתי לו את העט הכדורי שלי ודף חלק ולבן.

הסודני נטל את העט וכתב מימין לשמאל, באותיות עבריות צולעות:

שמע ישראל

– אתה יהודי? – נדהמתי

לא – השיב לי – אבי מוסלמי, ביתנו מוסלמי אדוק,

אבל עכשיו אני חושב – שאמי ואולי גם אמה,

או סבתה, היו יהודיות – – – אף מלה לא אמרה לי על כך.

שנינו שתקנו. הסודני השחור הענק, שעל סף שנות העמידה, ואני.

– יודע אתה – אמרתי לו מה פשר המלים הללו" – לא, איני יודע.

וכך נמצאתי אני, הישראלי מ“קצה־מזרח”, עם הסודני

האפריקאי מן הדרום ושנינו יחד – בקצה־מערב,

כשאני מנסה לסבר את אוזנו במלים העתיקות כים – “שמע־ישראל”.

ואמרתי לו תוך לחיצת כף ידו:

– אתה יודע, אתה בעצם יהודי…

1968

בנים

מאת

תקוה שריג

---

ה­ם ברנר!

מאת

תקוה שריג

בימיה הראשונים של בית־השיטה,

היה חדר־האוכל בצריף עלוב שעמד מול בניין א',

בו במקום שבנוייה בו כיום המכבסה המפוארת.

בצריף הזה אכלנו בוקר, צהריים וערב,

ואפילו גם ארוחת־ארבע, כי קומקום לא היה בחדר,

בוודאי לא עלי־תה או סוכר, לחם או ריבה, שום־כלום!

בחדר־האוכל הזה היו תלויות אז שתי תמונות

תמונותיהם של אנשים שאהבנו וכיבדנו מאוד מאוד:

האחת של ברל והשנייה של ברנר.

(כשתגדלו, תדעו מי היו ברל וברנר,

ובינתיים רק הקשיבו לסיפור, כדי שתזכרו אותו.)

יום אחד, חזרתי מגן־הירק בו עבדתי, עייפה ורעבה,

לקחתי את רן, בני הקטן – שהיה אז בן שנה וחצי והתחיל לא מזמן ללכת ולדבר,

והלכתי איתו לצריף חדר־האוכל, למצוא שם משהו לשים בפי.

מזגתי לי כוס תה, מרחתי לי פרוסת לחם בריבה,

וישבתי לי על ספסל ליד שולחן שעמד ליד הקיר, לאכול ולשתות.

על אותו קיר היתה תלויה תמונה של ברנר, בעל הזקן השחור.

בימים ההם, לא הסתובבו בקבוצה בחורים צעירים בעלי זקן

ולכן קראו הילדים לכל בעל זקן, “סבא”,

אפילו אם היה זקנם שחור כעורב, או אדום כאש…

פתאום טיפס ועלה רן על הספסל, לקח לו פרוסת לחם ביד,

טיפס ועלה גם על השולחן,

הושיט את הפרוסה אל תמונת ברנר בעל הזקן, ישר אל פיו ואמר:

– הַם בֶּ(ר)נֶר!

---

שביבים

מאת

תקוה שריג

(ללא חוק זמן ומקום על־פי ההיזכרות)

*

עדיין צעירה־צעירה. בכורי, רן, עדיין בן־יחיד, אולי בן שלוש.

אני שוכבת מותשת על המיטה. הוא משחק בשקט.

אני מנמנמת. מרגישה את אצבעות ידיו הקטנטנות

החמימות (בחוץ סערת ברקים, גשם) פוקחות לי עין

ועוד עין.

– אמא – הוא לוחש לי, – אני לא מפריע לך,

אני רק רוצה לראות, איך את “יושנת”…

*

ערב אחר. כנ"ל, אבל בחוץ קיץ. רן רואה על השולחן

כוס ובתוכה ענף קטן של בוגונבלייה סגולה,

הענף מיושן, עלי כותרת אחדים נשורים ליד הכוס.

– אמא – אומר לי רן – הפרחים מתים.

אמא אני לא רוצה למות. למה מתים, אמא?

*

יוסף קיבל את מעילו הפרווה שקנתה אמי לרות

כשהייתה בת ארבע, בעיר העתיקה בירושלים,

ועכשיו, כשהיא בת שבע, עבר המעיל אליו, כנהוג.

יוסף חיכה מאוד לרגע הזה של יום־הולדתו הרביעי.

הוא אומר: – אני רציתי מאוד פרווה. עכשיו

אני כבר לא רוצה פרווה, כי יש לי כבר פרווה!

*

נחום במרחקים, בפלמ"ח. רות, אולי בת שש, מכריזה:

– לא דווקא אבא צריך ללכת לשמור! גם חברים אחרים

יכולים לנסוע רחוק ולא להתעצל להם תמיד רק

בבית־השיטה. מה הם חושבים להם, שהוא לא רוצה

בכלל לראות את הילדים שלו?

*

מלחמת־השחרור. אנחנו גרים מספר חודשים בתל־אביב, לרגל

לימודַי בסמינר־הקיבוצים ונחום – בנגב.

יוסף בן ארבע. עם השכבה, בערב:

– אמא, מי אמר לך “להוליד” דווקא את רן ראשון?

אני רציתי להיות ראשון!

לאחר מחשבה שלאחר התשובה:

– איפה אני ורות היינו כש“הולדת” את רן?

בבטן שלך כל הזמן?

רות מתערבת ואומרת (בת שבע):

– אוף, איזה טפשון! תינוקות חיים בבטן של אמא

רק איזה זמן. לפני זה התינוק חי

בזרע.

יוסף, מלא השתוממות:

– אמא, אז איפה גדל זרע־אדם?

*

אנחנו מסתובבים ברחוב בתל־אביב.

נתקלים באיש זקן בעל זקן לבוש קפוטה.

רות: – בירושלים ראיתי המוני כאלה, סימן

שירושלים עיר זקנה,

בתל אביב אני רואה רק אחד כזה,

סימן שתל־אביב עיר צעירה, נכון, אמא?

*

רות מעלעלת בתנ"כ עם ציורים, ונתקלת בציור

יעקב הגולל את האבן מפי הבאר עבור רחל,

העומדת עם חברותיה מסביב.

היא אומרת:

– אמא, נכון שרחל הייתה הכי צעירה והכי יפה

מכל הנשים של יעקב?!

הוא אהב אותה יותר מכל הנשים שלו.

רות: אני לא מבינה, איך הוא לא הרגיש בחתונה

שלבן, הטיפש הזה, החליף לו אותה בלאה!

איזה מנוול לבן!

*

באותה שנה.

יוסף: – אמא, אנחנו חדשים בתל־אביב, אז תקני לי

בגדים חדשים!

– אמא, אני רוצה שתקני לי סרטן!

אמרתי לו שאני לא זוכרת שיש סרטן־צעצוע!

יוסף: – אז תגידי “אה” ותזכרי, כמו תמיד.

*

באותה שנה. רן חוזר מבית־הספר (כיתה ו' בית־חינוך, צפון) ואומר:

– אמא, את יודעת, בבית־חינוך לומדים בצורה מכונאית.

בכלל לא מתעניינים בלימודים. הכול סתם לפי סדר.

אצלנו (בבית־השיטה) הכול אחרת. לומדים על כל

מה שקורה, על כל דבר, משוחחים המון בשיעורים

וזה נורא מעניין וגם מטיילים המון.

*

איל במיטה מכורבל היטב. בחוץ גשם נורא. הוא בן שמונה.

רק שנינו בחדר. פתאום:

– אמא’לה טוב לי לראות אותך

טוב לי להרגיש אותך

טוב לי להריח את הריח שלך…

פתאום הוא מתבייש הגברבר על ההשתפכות.

– לא נכון, לא נכון, סתם, סתם…

*

אני מעשבת את הגינה. צחקי עומד על ברכיו לידי.

הימים ימי חנוכה, מלחמת קדש. (חנוכה תשי"ז)

צחקי: – אמא, נכון שכולם, היוונים והערבים והמכשפים

והמשוגעים והגנבים התחילו איתנו

ואנחנו ניצחנו את כ־ו־ל־ם?!

*

ביום מן הימים, ישבנו לפנות ערב על כוס קפה.

מילק ביקלס, שכננו מעבר לקיר, דיבר כדרכו, בסערה, ללא הפסקה.

שתקנו והחלפנו חיוכים.

צחקי (בן שבע): – למילק יש דבֶּרת!

* כשצחקי היה בן שבע, נסענו פעם ליומיים

והשארנו כדרכנו, פתק־הוראות שימושיות

לאיל ולצחקי, הקטנים:

א) לבקר יום יום את סבתא יוכבד,

לזרוק עבורה אשפה, לסדר את הטפטפת.

ב) לקחת ב“חלוקה” קפה, סוכר ותה.

כשחזרנו הביתה, מצאנו על גבי הפתק עצמו,

בכתב ידו של צחקי (בן שבע)

“עוד לא אבדה אמא שלי”!

(מנגינה – “התקווה”)

*

איל בן שמונה (תשרי תשי"ז)

– אמא, אפילו אם החיים היו נמאסים לי,

לא הייתי רוצה למות, כי יש לי אמא כמוך,

חמודה, חמה.

*

יום אחד בא צחקי מהגן (ד', “עדה”) ואומר:

– עדה לא עובדת מחר ומוחרותיים!

אני: – ומי תעבוד במקומה?

צחקי: – לא איכפת לי. לי לא איכפת מי עובדת,

רק איכפת לי, שמישהי תעבוד ולא נישאר לבד!

אבל בצהריים, אני דווקא רוצה שנישאר לבד ונשתולל.

בהמשך אמר: – לי יש רק עוד שני גילים.

עד שאכנס לכיתה ב': גיל שש וגיל שבע!

*

תשרי תשי"ח

באחד מראשוני הימים המעוננים והקרירים של סוף־קיץ

היגיע יוסף מהעבודה לחדר, כבד ורוגע. תמיד היה חוזר בהול

להספיק, להתקלח, לנגן. הוא בן י"ד, השלווה שנשבה ממנו

הייתה מופלאה בעיני.

אני: – פילפיל, מה זה שאתה כל כך רגוע ונינוח היום?

אני ממש מקנאה בך, שיש לך זמן ואתה רגוע ושלוו?

על זה השיב יוסף, מחייך בטוחות בגבריות,

שיש בגבריות מתעוררת:

– זה ייתכן רק בעבודה חקלאית! רק מהשדה

אפשר לחזור לאט לאט ובשלווה…

*

צחקי (בין גיל חמש ושש) עוסק בהעתקת שמות בני המשפחה

ותאריהם. הוא כבר התאמן ב"אבא – נחום,

אמא – תקוה, אח – רן, אחות – רות, אח – יוסף,

אח – איל. (כל השמות מנוקדים)

פתאום הוא קופץ: – מה פתאום עשו לאיל

כל כך הרבה נקודות (אֶ)?! די, אני לא

רוצה לכתוב אותו, פורץ בבכי ובורח מהחדר!

*

אני קוראת לאיל ולצחקי סיפור על נחל הירקון,

שיש בו הסברים על המים בטבע. איל:

– אבל אמא, מי סידר את כל הדברים האלה?

אדוני?!

על זה אני אומרת:

"אספר לך סיפור. פעם היה איש שקראו לו

“הבעל שם־טוב”, כי היה יהודי חסיד וצדיק. פעם טייל עם

נכדו. הנכד שאל את סבא שלו:

– סבא, מה זה אלוהים? איך עשה את כל העולם?

אמר לו הסבא: – אני לא יודע…

הנכד שאל עוד פעם: – סבא, מה זה אלוהים?!

אמר לו הסבא: – אני לא יודע, נכדי!

הנכד התרגז וצעק: – סבא, מה זה אלוהים?!

סבא ענה לו:

– זה שאתה שואל, מה זה ומי זה ומה עשה אלוהים,

הוא אלוהים…

---

וזהו הבית שבו נשפכו מים, דם, נפט ודמעות מרות

מאת

תקוה שריג

יום אחד חלתה בת־ציון, המטפלת בגן ב'.

אמרו עדה ושלומית לילדים:

–לכו לכם להסתובב בסביבה הקרובה,

אנחנו ננקה את הבית אחת ושתיים, ונקרא לכם לטייל.

בסדר?

– בסדר! – קראו הילדים, שאהבו מאוד לשוטט לבדם.

ילדים אחדים הלכו הנה, ילדים אחרים הלכו שמה,

ושלושה מהם, שני בנים ובת, כולם בני ארבע, הלכו למקום רחוק, לשפת הוואדי.

שם היה הבית הבנוי מבוץ, שבנה ברוך, זוכרים?

בבית הזה לא היו עדיין, אפילו לא פעם אחת.

ניסו הילדים לפתוח את הדלת ולא הצליחו. ניסו שנית ושוב לא הצליחו.

מה עשו?

הסתובבו סביב הבית וראו שיש שם אשנבים גבוהים, פתוחים, וחלון אחד – נמוך וסגור.

שברו באגרוף את השמשה בחלון הנמוך ונכנסו דרכו לתוך החדר.

הילדה הקטנה, שנכנסה אחרונה, פצעה את היד, משברי הזכוכית.

מפצעה זב דם רב והיא נבהלה מאוד מן הדם

והיא צרחה ושפכה דמעות רבות כים.

בחדר שררה חשיכה ולא היה בו שום דבר מעניין, בעצם.

רצו לצאת ופחדו שמא ייפצעו גם הם מן השמשה השבורה.

העמידו כיסא על השולחן ורצו לצאת מאשנב גבוה, אבל לא הצליחו לטפס והכיסא התהפך.

נפל הילד המטפס, נפלה גם המנורה שעמדה על השולחן ו– נשברה.

נשברה המנורה, נשפך הנפט מתוכה על כל הרצפה

וגם אגרטל נשבר והמים התערבו בנפט השפוך על כל הרצפה.

נבהלה הילדה הבוכה כל כך, עד שמרוב פחד יצא לה פיס במכנסיים,

ומן המכנסיים, זרם לו על הרצפה…

– אמא’לה, אבא’לה, עדה’לה, שלומית’לה!

מרגישים את עצמם עזובים, לבדם בכל העולם.

עכשיו נשאיר את הילדים הבוכים בבית־הבוץ החשוך,

יושבים רטובים ובוכים בתוך הנפט, המים, הדם, והפיס ונחזור אל גן ב'.

עדה ושלומית, שגמרו אחת־ושתיים לנקות את הבית,

יצאו החוצה ומצאו את כל הילדים בסביבה.

באמת? כולם?

לא! שלושה ילדים חסרו, שני בנים ובת, שלושתם כבני ארבע.

קראו להם בשמותיהם, לבנים ולבת, אבל הם לא שמעו את קולן,

כי בית־הבוץ של ברוך היה רחוק, על־יד הוואדי.

רצו עדה ושלומית וכל ילדי הגן אחריהן למזכירות ואמרו להם:

– אתם יודעים מה קרה?!

שלושה ילדים, שני בנים ובת, הלכו לאיבוד!

יצאו שני בחורים, חברי מזכירות, מבוהלים לאורווה,

עלו על סוסים ויצאו לשדות, לחפש את הילדים שהלכו לאיבוד.

ועדה ושלומית, ושאר הילדים איתן, הלכו מבית לצריף,

מצריף לאוהל וכמובן, לחדר־האוכל,

אבל לא מצאו את הילדים שהלכו לאיבוד.

פתאום, הבריק ברק בראשה של עדה:

– אולי הם בכלל בבית־הבוץ של ברוך?

הלא תמיד היו סקרנים לראות מה יש בתוכו!

שלא ככל החדרים בחצר שהיו פתוחים, לא נעולים,

היה ברוך נועל את דלת בית־הבוץ

כיוון שהיה כל כך רחוק, על־יד הוואדי…

(כיום זה ממש בלב החצר, והוא ביתה של רינה,

סבתא של ורד ואביב, זוכרים?)

ובאמת, כשהתקרבו עדה, שלומית והילדים לאותו הבית,

שמעו אוזניהם את צווחות הילדים האבודים, המסכנים,

שצרחו במקהלה: – אמא’לה, אבא’לה, עדה’לה, שלומית’לה!

– הילדים נמצאו! הילדים כאן! – קראו כולם בשמחה.

ואז בדיוק, היגיעו חברי המזכירות,

שהיו במקרה גם אבות הילדים האבודים, רכובים על סוסים,

ופניהם עצובות, משום שלא מצאו את הילדים…

מי שחושב שברוך כעס על מה שעשו הילדים בבית שלו, טועה!

הוא דווקא בא לגן, לכל הילדים סוכריות נתן,

ואמר להם שזה בכלל לא נורא, הבלגן, כי בסך־הכול הם ילדי גן!

הוא יתקן את השמשה, ישיג מנורה וגם אגרטל חדש וסיפר,

שאת כל מה שנשפך על הרצפה,

הנפט והדיו, המים, הדם והפיס והעיקר – הדמעות,

כבר ניגב מזמן ולא נשאר מהם אפילו סימן.

איזה בחור טוב היה ברוך, אוהב הילדים

ואז עוד לא היו לא אפילו אשה ובנים…

---

כל צבעי הקשת

מאת

תקוה שריג

זהו סיפור שרן הוא אחד מגיבוריו.

לפני שנים רבות כשהיגיע הזמן לפתוח כיתה א' לילדים הבכורים,

ובית לכיתה לא היה, ובית לגור בו גם כן לא היה, מה עשו?

החליטו, שבית אחד שגרים בו חברים יהיה מעכשיו לביתם של אותם ילדים.

על־יד הבית הזה הקימו מקלחת מפח.

את המקלחת הזו, מפח, צבעו בצבעים יפים מכל צבעי הקשת.

בוקר אחד, שוטטו שם, בסביבת המקלחת הזו, ילדים קטנים מגן ב'.

שובבים, סקרנים ואמיצים היו אותם ילדים.

פתחו את דלת־הפח של המקלחת וראו שם שורת קופסאות־צבע, בכל צבעי הקשת

וערימת מכחולים גדולים חדשים, תאווה לעיניים!

טבל לו כל ילד מכחול בקופסת־צבע וצבע לו בשמחה רבה את הקיר, את הרצפה,

ויותר מכול – את עצמו ואת חבריו…

כך בילו שם הילדים שעה ארוכה בנימים, עד שרעבו וצמאו,

כי מים עוד לא זרמו שם, במקלחת, אפילו ברזים עוד לא היו.

יצאו החוצה וראו זה את זה לאור השמש,

והינה הם דומים לקופסת צבעים, בכל צבעי הקשת…

נפל עליהם פחד גדול,

– מה תגיד להם עדה הגננת, כשיבואו לגן והם צבועים בצבעים?!

עמדו חשבו, וממש שברו את הראש, איך אפשר להתנקות מכל הצבעים?

עבר שם יוס, ראה אותם צבועים בכל צבעי הקשת,

עמד להתבונן בהם, צחק צחוק גדול, עד שזלגו דמעות מעיניו מרוב צחוק.

הילדים שאהבו מאוד את יוס, שהיה חבר שלהם, שאלו אותו:

– יוס, איך אפשר לנקות את הצבעים המטונפים האלה מהגוף שלנו?

אמר להם יוס:

– פשוט מאוד, התגלגלו על העפר והעפר כבר יוריד מכם את הצבע…

שכבו להם הילדים על העפר, התגלגלו מצד לצד, מגב אל בטן, ומבטן אל גב,

קמו על רגליהם, והינה, לא רק שהצבע לא ירד,

אלא שהעפר נדבק לצבע, והם דמו יותר לשדים מאשר לילדים…

עבר שם יצחק חצרוני, סבא של הלית, ופרץ גם הוא בצחוק גדול ומתגלגל

והציע להם הצעה חדשה:

– אתם יודעים מה? לכו לנגרייה, שם יש ערימות של נסורת.

אם תתגלגלו כהוגן בתוך הנסורת, תתנקו מכל הצבעים!

הילדים, שכל גופם בער וגרד מן הצבע ומן העפר,

רצו כחץ מקשת לנגרייה, לנסות את מזלם בנסורת…

התגלגלו מצד אל צד, מגב אל בטן, ומבטן אל גב,

קמו על רגליהם, והינה, לא רק שהצבע לא ירד,

אלא שתלתלי נסורת זהובים, נדבקו אל כל הצבעים,

והפעם דמו בהחלט לשדים, וכבר לא הכירו כלל שהם באמת ילדים…

ומה עשה יצחק אוטו־חצרוני?

הביא פרידה מן האורווה והוביל אותם, רכובים כולם יחד על גבה,

דרך כל החצר, עד גן ב', כשהוא מחזיק ברסן הפרידה,

כמו שהוביל בזמנו המן הרשע את מרדכי היהודי…

כל החברים שראו אותם התגלגלו מצחוק

והילדים הצבועים, שכל גופם בער עליהם

והיו נרגזים רעבים וצמאים, בכו בכי מר.

אף לא אחד מהילדים האלה נעשה צבעי, או צייר,

ומאז ועד היום, הדבר השנוא עליהם מכול, הם צבע ומכחול.

---

מי לא מכיר את האיש שיצא מן הקיר?

מאת

תקוה שריג

איתן הוא רן, וסיפר לי את הסיפור לראשונה בשנות החמישים.

כשישב איתן, בן החמש מגן ב', על ארון־הנעליים הנמוך שבמקלחת,

נעל את נעליו ונלחם בשרוכיו, הרגיש פתאום שהארון מתחתיו מזדעזע,

ודלת הארון נגררת לאט לאט ונפתחת, ומישהו מתחיל לזחול מתוכו החוצה…

קצהו של ראש גדול, בהיר ומתולתל…

איתן השמיע צריחה חדה, קפץ וברח מחדר־האמבטיה,

כשכל עצמותיו, וגם שיניו, משקשקות, נעול נעל אחת ששרוך נגרר מאחוריה,

ורק תחתוניו לגופו.

הוא פרץ לחדר־המשחקים, בו חשב למצוא את עדה הגננת.

לא! עדה לא הייתה שם… לחזור לפרוזדור – פחד;

בשביל להיכנס לחדר־השינה, בו ישנו הילדים, חבריו הקטנים, את שנת הצהריים,

היה צריך לצאת תחילה לאותו פרוזדור. מה עשה?

נדחק לפינה שבין הארון והקיר, שם עמד בוכה בשקט ורועד באימה.

פתאום שמע צעדים מתקרבים, הדלת נפתחת, ומבעד לסדק את מי הוא רואה?

את עזריליק החשמלאי, עזריליק בעל הראש המתולתל הבהיר, בעל העיניים הצוחקות תמיד,

עזריליק, החבר הכי טוב של הילדים!

איתן בלם את בכיו, כשיבבות עוד פורצות מגרונו מדי פעם.

– נבהלת ממני, אִתִי? אל תבכה! מייד אסביר לך הכול,

ותראה, שאין כלל וכלל מה לפחד, טוב?

רוצה לשמוע? כן, אתי?

איתן לא דיבר. עוד היה כל גופו מקפץ מהבכי שבכה,

אבל עיניו אמרו לו, לעזריליק: – כן, ני’רוצה.

– אספר לך, איתן, משהו שאסור לך לספר אותו לאף אחד, זהו סוד…

אמר עזריליק, מושך את הילד ברכות מן הפינה, מושיב אותו על כיסא אחד,

יושב על־ידו, על כיסא שני, ומלטף את ראשו.

– סוד כזה – המשיך דבריו – שאפילו רוב החברים,

וגם אבא ואמא שלך אינם יודעים אותו, אבל – – –

איתן, שבלע את דבריו של עזריליק יחד עם הדמעות האחרונות,

הרים כנגדו עיניים גדולות, עיניים שואלות, סקרניות.

– אבל – חזר עזריליק פעם שנייה – אתה צריך להבטיח לי,

שלא תספר אף מלה אחת ממה שקרה היום וממה שאספר לך עוד מעט,

לאף לא אחד, ממש לאף לא אחד… לא להורים ולא לילדים.

אתה חושב, אתי, שאתה יכול לשמור סוד כזה בתוך הלב, עמוק עמוק, ולשתוק?

קולו של עזריליק היה נמוך, רך ולוחש, כמעט ולא נשמע בבית השקט,

הישן לו במנוחה את שנת הצהריים.

– כן – לחש גם איתן – כן, אני יכול. אני רוצה…

– אם כך – קרב עזריליק את פיו אל אוזנו של איתן,

– דע לך, שבמקלחת הגן שלך, אתי, מתחת לארון הנעליים, יש קרש…

ואם מרימים את הקרש…

ועזריליק החזיק בסנטרו של איתן וכיוון פיו אל עיניו של הילד,

כשקולו אינו נשמע ורק שפתיו נעות:

– מתחת לקרש יש פתח, ודרך הפתח הזה זוחלים ונכנסים לחדר קטנצ’יק

הנמצא בין המקלחת לבין חדר־השינה, ובחדר הזה, יש לנו המון רובים וכדורים…

ואם פעם יבואו ערבים לא־טובים וירצו להתנפל עלינו, או לגנוב את הצאן שלנו,

או את הפרות, או את הסוסים – החברים יירו ברובים האלה ויגרשו אותם…

ואני – אמר עזריליק לאיתן, – שומר על הרובים שיהיו תמיד מוכנים:

משומנים, מצוחצחים, ואני עושה זאת בלילה, או בצהריים, כשאתם הילדים, ישנים…

גם היום נכנסתי בשקט בשקט מתחת לארון הנעליים ואף אחד לא ראה אותי,

והינה כשיצאתי, ישבת לך אתה על הארון ונעלת נעליך,

כנראה לא רצית יותר לישון, מה, אתי? – והוסיף:

– מוכרחים לשמור על המשק, על החברים, על הילדים, ועל בעלי־החיים! נכון, אתי?

– נכון – לחש איתן בשפתיו בלא קול, עיניו מבריקות

ופניו צוחקות בגאווה ובשמחה.

– זהו, ילד, ידעתי שתבין – אמר עזריליק – ועכשיו נראה – הוסיף עזריליק ואמר –

אם תהיה נבון ותשמור היטב על הסוד, איתן – וטפח לו על כתפו כמו חבר לחברו.

– עכשיו, בוא נשוב למקלחת אנעיל לך את נעליך,

ואשרוך ואקשור לך את שרוכיך, נלחץ יפה ידיים כמו שני חברים טובים שיש להם סוד כמוס.

– בסדר – אמר איתן – קם מכסאו זקף קומתו,

הרים וסידר יפה את תחתוניו, שם את ידו הקטנה בתוך ידו הטובה והרחבה של עזריליק,

ופסע לצידו למקלחת.

נס שכל הילדים עדיין ישנו, לא ראו, לא שמעו ואפילו

לא חלמו על כל מה שקרה אצלם בבית, מעבר לקיר, לחברם איתן…

– עוד דבר עליך להבטיח לי, אתי – אמר

עזריליק, כשהוא מניף את איתן ומושיב אותו על ארון הנעליים –

אף פעם, אבל ממש אף פעם, אל תחטט, אל תפשפש, ואפילו אל תביט,

לתוך ארון הנעליים הזה… פשוט שכח את כל מה שקרה לנו היום,

כאילו היה זה חלום!

1972

---

יללת תנים, צמרמורת

מאת

תקוה שריג

חורף 1944. המלחמה בעולם ובישוב היהודי בארץ־ צמרמורת.

נחום אי־שם, בפלמ"ח.

אני הרה את יוסף, רן בן שבע, רות מתקרבת לגיל שלוש.

השנה מקוללת בכול, פרט לגשמים, ולתינוקות!

באירופה, היהודים נשחטים נשרפים גוועים, ובארץ – במעין אף־על פי־כן נחוש,

נולדים תינוקות, עוד ועוד.

וכך גם אצלנו, בבית־השיטה. יוסף בניהם.

רן וחברו הטוב עובד חלו בדפטריה, מכה משמים.

הרופא מזהיר אותי בחומרה, שאסור עלי להיפגש עם רן,

פן אדבק בדפטריה ואסכן את הילד שבתוכי

רן ועובד מוכנסים להסגר, ל“עמדה” בקצה־מערב של החצר, ביתן בודד,

כמאה מטר משם המגורים־אוהלים נוטפי מים,

צריפים מתמוססים ברטיבות. רות אם־עובד, מבלה עם שני הילדים מרבית שעותיה.

אחרי העבודה, אני ניגשת ומדברת איתם במרחק מה מן הפתח –

הבוץ עמוד בהרבה מנעלי־ העבודה אשר לרגלי,

בחדר הילדים מרטיט תנור נפט.

הילדים כואבים, הגרון נפוח החום גבוה.

הם לא מתאוננים. אינם מדברים – מדוכדכים, רועדים מקור ומפחד.

את ילדתי רות, אני מפקידה בערב אצל שרקה ואריה, עומדת לפני הפתח, רועדת מקור,

רטובה מגשם. התינוק, יוסף, דופק בבטני, בוטש בי בחוסר סבלנות.

בלילות הילדים לבדם, רק שומרת הלילה המסכנה ופנה הנפט בידה,

מגיעה פעמיים שלוש לביתן הנטוש, הילדים, כאמור, אינם מתאוננים.

רק עיניהם מתאוננות.

עד אותו ליל־הפחדים, ליל ילל־התנים. בבוקר שלאחריו, שוב אינם שותקים.

הם יושבים ומספרים על פחדי הלילה.

אחד נכנס לדברי חברו על התנים שייללו ממש על־יד החלון והפתח:

על זה שנכנסו למיטה אחת והתחבקו בכל כוח זה עם זה, על השמיכה שמשכו מעל ראשם,

מעל הצמרמורת.

לא עוד.

לקחנו, רות אם־עובד ואני, את הילדים לחדרינו ויהי מה.

ובלבד שלא ימותו מפחד.

יילל התנים לרן – זיכרון אימה, שאינו מחוויר.

לי – מקור רגשות־אשם לכל חיי, ולשנינו יחד –

אולי מקור כוח לעמוד בסבל האמיתי,

שיפקוד אותנו – בבאות.

---

משק זעירה

מאת

תקוה שריג

ימים רבים היו רן ועובד חברים טובים.

בני גיל אחד היו, ויחדיו עברו משלב לשלב,

עד שהיגיעו לבית־הספר.

הם לנו בחדר־שינה אחד בבית־הילדים,

ישבו יחדיו לשולחן האכילה ושולחן־הכיתה

ולבסוף, כשהיו כבר בני עשר, אף בנו במשותף “משק” משלהם.

באותם הזמנים, עדיין הייתה הברווזיה שלנו קיימת.

אמא חרוצה הייתה להם לחמשת בני משפחת אלף,

שקראנו לה כולנו “אמא”, כמי שאומר:

אמא של כולנו היא, של הקיבוץ כולו.

אמא זו, שאשת־חיל הייתה, סירבה להטליא טלאים ולתקן גרביים

והתעקשה לעבוד דווקא בענף משקי, הוא הענף שהקימה במו ידיה,

עוד בימים שישבנו על־יד מעיין־חרוד, לרגלי הגלבוע.

שם שטו להם הברווזים של “אמא” במי המעיין הצלולים,

בצל עצי־התאנים והאקליפטוסים העבותים ונוצותיהם היו צחות כשלג.

אבל בימים שבהם קרו הדברים המסופרים כאן,

כבר היינו פה, בבית־השיטה, והברווזים שלה

שטו במי־אפסיים שמנוניים, שהידיפו סרחונם למרחוק.

אבל ענף הוא ענף. עובדה: ביצים הוטלו והודגרו,

אפרוחים זהבהבים בקעו וגדלו, כמה עשרות מדי עונה.

הם פוטמו ונמכרו בערבי־חגים בכסף מלא

לעירוניים הלהוטים אחרי בשרם ושומנם של ברווזים.

אמא זו, כבר לא יכלה לעשות בעצמה את כל המלאכות

שהיו כרוכות בגידול הברווזים, כגון, לחלק את התלתן הירוק בקלשון,

או להרחיק את ערימות הזבל מן הלולים,

ולפעמים היה גם צורך להעמיק ולנקות את התעלה,

שהוליכה את “מי־הבשמים” מן השקתות, שבהם בוססו הברווזים המסכנים.

כל הילדים שנאו את העבודה בברווזיה שנאת־מוות

וחשבוה לעונש מן השמים.

לא כן שני החברים הטובים. משנקבעו הם לעבודה זו,

שוב לא הסכימו לעבודה אחרת. הם חיבבו גם את הברווזים עצמם,

אך למעלה מהם – חיבבו את העצמאות ללא־גבול, שהעניקה להם אמא אלף.

הם גם לא סירבו לטעום מן המאכלים והמשקאות שהכינה להם לעיתים:

מין תרבוכת ביצים ממותקת, או משקה־שיכר הקרוי “קוואס”,

וכיוצא בהם מיני מעדנים, שלמדה להכינם עוד ברוסיה.

תוך כדי עבודה וטעימה, הייתה מספרת להם סיפורים, אוזן לא שמעה:

מימי מלחמות יפן־רוסיה, שבעלה, “אבא אלף”, לחם בהן,

או מימי גדוד־העבודה, שהיא ומשפחתה חברו לו בפלוגת ירושלים, בימים עברו.

מדי יום ביומו, משסיימו השניים לימודיהם ושאר חובותיהם,

קילוח, אכילה־חטופה, והכנת שיעורים,

הפליגו להם לקרן דרום־מזרח של המשק, מאחורי הדיר הישן,

ובילו שם עולם מלא של עניינים ועיסוקים, עד רדת הערב.

שם הייתה הברווזיה של “אמא אלף” משוכנת בצריף־עץ ישן ורעוע

וסמוכים אליו נבנו עוד כמה וכמה מחסנים ומחסנצ’יקים.

עצי תאנה, ערבות־בכוּת ועצי אקליפטוס צמחו שם, בתוך המדמנה,

והפינה כולה הייתה ירוקת־עד, מוצלת ועטופת סוד.

באותו זמן החליט נחמיה השומר, לבנות בקרבת מקום לברווזיה,

כלבייה ראויה לשמה, לכלבת־השמירה הגזעית שלו “הָארֶס”,

שאליה צורף כלב בולדוג בריא־גוף ואמיץ,

ש“סינר” מוטלא לו מתחת לסנטרו, לבן מנומר כוכבים,

הוא הכלב “רקס”, שהילך אימים על כל הגנבים.

היה זה עוד לפני מלחמת־השחרור, בימי המאבק עם הבריטים

והקטטות עם הערבים בשדות.

המלים “שמירה”, “שומר” וביחוד “שמירת־שדות”..

היו מלים קסומות שהכול היטו להן אוזניים להוטות.

והינה פתאום, לא פחות ולא יותר,

נתבקשו רן ועובד לעזור לנחמיה בהקמת הכלבייה!

מאז הגישו לו, במסירות־נפש, מסמרים, קרשים, סמיצ’יקים ומאחוטת’לאך

ועד מהרה התרוממה על תילה כלבייה לתפארת:

הכלבים, שכל ילדי המשק רעדו מאימתם, הכירו והתרועעו עם רן ועובד

ואלה לא פחדו כלל ללטף את עורם המרצד והמבריק בחיבה

ולקבל בחזרה ליקלולקים של אהבה.

אבל, הכלבים היו למרות הכול של נחמיה. לא שלהם….

ואז, ביום בהיר אחד, צץ רעיון:

להקים “משק”. משק שכולו שלהם!

“סבתא אלף” ונחמיה היו אנשי־סודם הראשונים,

ולאחר מכן, גם האבות שעזרו, קודם־כול, בעצה:

למשל, איזה בעלי־חיים כדאי לגדל במשק שלהם,

ואחר־כך עזרו גם בתבונה: –

למשל, איזה מין מיבנים ומתקנים יש להכין.

לבסוף, עזרו גם במעשה:

הם הקימו, כולם ביחד, דיר קטן ונאה במרכזה של חצר מרובעת

ומסביב לה גדר עשויה רשת־ברזל קוצנית.

גם איבוס הכינו בפנים ושוקת בחוץ, ווים תקועים בכותל

לתליית כלי־העבודה ושאר אביזרים, הכול הדת וכדין.

הדיירת הראשונה בארמון הייתה “זעירה”, שעל שמה אף נקרא המשק,

כל עוד עמד על תילו, כלומר: “משק־זעירה”.

הייתה זו חמורה־תינוקת, צחורה וחטובת־גוו.

פרנסתה הייתה פשוטה ובטוחה:

תלתן (של הברווזים), תערובת (כנ"ל) ומרעה?

הלא בכל מקום צומח עשב!

בשעות הפנאי היו מוליכים אותה בחוצות בית־השיטה

ושיירת זאטוטים גדילה והולכת משתרכת אחריה בכל אשר תלך.

הדיירת השנייה הייתה הגדייה “עופרה”, שלבנה הייתה ורכה,

וניתנה להם במתנה גמורה מידי דויד הרועה,

דויד אלף הצייר, הוא בנה הבכור של “סבתא אלף”.

ימים רבים, כימי שנה ומעלה, פרח “משק זעירה” ושיגשג, מאין כמוהו.

עד מהרה הייתה הגדייה לעז, שהיגיעה לפירקה והובא אליה תיש ­– חתן.

משהיו השניים לאבא ואמר, נולדו להם במזל־טוב תאומים,

גדי וגדייה, והמשפחה גדלה פלאים,

ובינתיים, בגרה גם “זעירה” ונעשתה אתון, בעלת אוזניים רכות וקטיפתיות,

אלא שלא כל־כך צייתנית הייתה ולפעמים עשתה צרות צרורות.

דבר ראשון, הייתה עקשנית, כמו חמור!

איפה, אתם חושבים, הייתה אוהבת לרבוץ כחום היום?

דווקא על־יד טאנק הדלק של הטרקטורים!

שם בצל, על הבוץ השמנוני שדבק בבטנה כמו ספחת,

דווקא שם הרגישה את עצמה הכי טוב…

רן ועובד, מזורזים מדי פעם על־ידי דוד שושני, מלך הפלחים,

היו מדברים אליה בטוב וברע, מושכים אותה בחגורה אשר לצווארה,

תוקעים לה בעיטות באחוריה ו– שום דבר!

היא רבצה לה בנחת והפריחה זבובים בזנבה, כאילו לא אליה מתכוונים.

יום אחד, נעלמה “זעירה” ואיננה.

הבנים השניים, ובני כיתתם וכיתות האחרות,

רצו דחופים ומבוהלים לגן־הירק, לבית־השיי’ח,

לכרם הזיתים, לחורשת־להבה, לוואדי־הרחוק ולוודאי־הקרוב,

ואפילו לאמפתיאטרון. לאן לא רצו?

איפה! לא “זעירה” ולא בטיח! איננה.

בעצם רב, ודמעות חונקות את גרונם, באו אל יוס,

הוא ה“מוכתר” שלנו באותם הימים, והעלו באוזניו סברה:

אולי ברחה “זעירה” למראסס?

הוא הכפר הערבי השכן לנו, על הגבעות בצפון־מזרח,

– זה רעיון, זה רעיון – השיב להם יוס – אולי ברחה לשם,

ואלי ערביי מראסס פשוט גנבו אותה?

אחרי ימים אחדים בחר לו יוס סוס באורווה.

אתם שואלים איזה סוס? מה איתכם? הסוס! “ציקלופ”!

הוא הסוס הצעיר, הערמוני, בעל המצח הלבן

והגרביות הלבנות המתוחות לו על כל ארבעותיו.

ציקלופ הגבוה, הדק והנחוש,

זה שהיה שייך פעם לקצין בריטי בחיל־הספָר.

אבל, למען האמת, היה לו, לציקלופ, גם מום כלשהו…

הוא היה, נו, איך להגיד, “מקרה־עין”.

בשרתו את אדוניו הבריטי, אבדה עינו במקרה רע ונפסל לשירות.

שלוש פעמים הזמין לו הקצין עין־תותבת מלונדון, ומעשה־שטן,

כל השלוש לא התאימו במידה, בצבע ובאופי.

הקצין ההוא מכר אותו ליוס ב־12 לא"י.

שימו לב, לא“י ולא ל”י ובוודאי לא שקל־ישן… יש הבדל!

ובכן, יום אחד, חבש יוס לגבו של ציקלופ את האוכף ההדור ביותר שבאורווה,

זה ששלם הנהג הביא פעם הביתה מיום־שוק בשכם.

נו, יוס עלה וישב על גבי האוכף,

נתן רגליו בארכובות המבריקות,

נגע קלות בצלעות ציקלופ והופ – למראסס.

שם הסב עם זקני־הכפר, כשהשבאב צובאים סביב להם,

ורק לאחר ששתה כמה וכמה ספלוני קפה שחור וריחני עם הֶל,

ורק לאחר שלחץ ידיהם ושאל לשלומם, שלום בניהם, צאנם ובקרם

והם שאלו לשלומו, שלום ביתו ושלום בניו וחבריו,

רק אחרי כל הדברים האלה, שאל אותם יוס בחצי־פה

האם ראו או שמעו, או הריחו, באתון שלנו,

שפתאום נשאה רגליים ונעלמה?

יוס סקר במבט חודר את כל מעגל העיניים השחורות והמבריקות של השבאב,

שניצבו עליו מסביב, ובבת־עין תפש מייד נצנוץ בוהק וחיוך מוצנע,

בזווית פיהם של אחדים מהם.

משחש שהאתון כבר “מונחת בקופסתו”, שמע מהם בסבלנות,

כיצד הם, הזקנים, תוהים ובוהים, מרימים כתפיהם ומנערים חצנם מכול וכול:

– לא, הם לא ראו ולא שמעו ולא הריחו דבר –

והניעו ראשיהם מצד לצד.

– בחיית־אללה וזקנו של מוחמד, בחיי אביהם ואבות אבותיו,

עד דור ראשון – אמת אנחנו מדברים!

– טוב, אמר יוס – בקומו מלוא קומתו, מדבר אליהם מלמעלה,

בעוד כולם יושבים רכונים: – מעאלש האתון….

נמסור למשטרה, שיחפשו השוטרים את הגנבים…

שוב לחץ ידיהם של זקן הכפר ובנו הבכור,

הפטיר ברכות קצרות וקרירות לעברם של יתר היושבים,

והתעלם כליל מן השבּאבּ.

יוס קפץ על גבי ציקלופ, שהמתין לו בקרבת מקום,

ייבב בשוטו באוויר, כשהוא יורה הפעם מבטים רבי משמעות

בשבּאבּ, שמיהרו והחמיקו עיניהם מפניו.

יוס חזר הביתה רק עם שקיעת החמה.

הילדים היו רבוצים על הדשא שלפני חדרו וציפו למוצא שפתיו.

– יהיה בסדר! –

ניחם יוס את רן ועובד בעלי ה“משק”, ואת חבריהם.

– “זעירה” תהיה פה, אם לא מחר, אז מחרתיים….

קטני אמונה ומנוחמים אך במעט,

הלכו הילדים למיטותיהם אותו לילה, הם וכל חבריהם.

עובד קם למחרת השכם בבוקר, ולפני הלימודים,

ואף לפני ארוחת־הבוקר, רץ למשק־הילדים

להחליף את המים בשוקת שבחצר הדיר הקטן ולראות: אולי?

כן! עוד בהיותו בדרך, שמע את נעירתה של זעירה,

זו המוכרת, והטובה והחמה כל־כך ללב…

היא עמדה לה, כאילו לא קרה כלום בינתיים –

ולעסה לה בניחותא את שרידי ערימת התלתן של יום אתמול,

חיככה את גבה ברשת הגדר ושלחה בעובד מבט ידידותי, חם ולח.

אגב, לתקופת השנה, המליטה זעירה את בנה הבכור, עייר לתפארת…

---

מיכאל יודע "על בטוח" מתי פרידה בוכה, ומתי היא שמחה

מאת

תקוה שריג

יום אחד, משך מיכאל את ידו של מורו, אלינקה, וסיפר לו בלחש:

– אתה יודע שהפרידה “דלילה” מתה?

ואתה יודע מי עובד עכשיו עם “אבירה”? “נסיך”!

והם בכלל לא רגילים לעבוד ביחד, כי היא חזקה וזריזה

ו“נסיך” – עדין ומפונק ובכלל לא רוצה לעבוד!

ואז, שאל אלינקה את מיכאל בלחש:

– איך אתה יודע, מיכאל, שפרידה עצובה?

ומיכאל השיב לאלינקה בלחש:

– רואים! פשוט רואים! כשפרידה עצובה, הראש שלה מורכן,

האוזניים שלה נופלות והיא לא אוכלת, לא שוחה…

– ואיך אתה יודע, מיכאל, שפרידה שמחה?

– אני יודע! ואיך! הראש שלה זקוף, האוזניים שלה עומדות,

הפה שלה צוחק והעיניים שלה מבריקות!

– הערב נלך ביחד אל העגלונים, מיכאל, ואולי הם ימצאו ל“אבירה”

בן־זוג אחר, שתעבוד איתו בשמחה. טוב?

– בסדר – אמר מיכאל – ופניו היו קצת־פחות עצובות.

המעשה הזה קרה באותם ימים, כשהיו עדיין במשק טרקטורים מעטים

ואת כל עבודות־ההובלה בחצר עשו בכוח בהמות רתומות לעגלה…

---

מערת השועלים

מאת

תקוה שריג

למעשיות, כמו במעשיות, יש גירסות רבות ושונות וזו אחת מהן.

מי גילה אותה באמת?

לפני שנים רבות ולפני קום המדינה, כשהייתה כיתת “להבה” כיתה א',

ושַבּו היה מחנכה, הירבו מאוד לטייל בסביבה, בגבעות ובגאיות,

לקטוף פרחים, שעטפו כמרבדים צבעוניים, את כל הסביבה כולה במלא־עין;

לגלות מערות נסתרות, חורים, ואולי עתיקות.

יום אחד, תוך שיטוטים של ילדי “להבה” ומורם שַבּו,

מצאו ראובן, או אהוד, או אולי דווקא עפרה,

משפחת שועלים שלימה בין סלעי ה“אמפיתיאטרון”,

שבמורד הדרומי של גבעת “היער”, שהיה אז מסכֵּן, לא פחות מכפי שהוא היום,

חרובים עלובים שאינם מתים, אבל לעומת זאת גם לא חיים.

משפחת השועלים כללה שועל ושועלה ומספר שעלולים,

כולם אדמדמים, מעוּבּי זנב, יפים־יפים.

מייד כשהרגישו בילד הצופה לעברם,

נשאו רגליים, נעלמו ואינם.

שַבּו הצמיד במילה אחת את כל הילדים,

דבוקים בגחונם לאדמה, עיניהם לטושות ואוזניהם זקופות.

דבר לא קרה. אין שועלים. כאילו היו חלום־נמוג.

הילדים שוטטו בין הסלעים שבצלע הגבעה – לשווא.

אחרי שהסתובבו שעה ארוכה, מצאו נקיק עמוק,

מתחת לסלע אפור, מתפורר, שחלקו היה גלוי וחלקו חסוי.

עוד באותו יום לפנות ערב, חזרו למקום והביאו מכּוש וטורייה

וחפרו מחילה, בהמשך לאותו נקיק, עד שנעשה למעין מערה זעירה.

דבר הימצא השועלים ודבר חפירת המערה,

פשט בחצר והיגיע כמובן גם לאוזני רן ועובד.

הם החליטו לצייד את “מערת־השועלים” בכל־טוב.

למשל שקיק חיטה קלוּיה, דוֹמים בשלים,

פנס־רוח מלא נפט וגפרורים וגם מעדר.

הם בילו שם בהיחבא שעות אחרי־צהריים רבים של קיץ.

כשהייתה השמש יוקדת בחוץ, שררה במערה צינה נעימה.

הילדים שכבו שם על בטנם, רק כך יכלו לשהות בה,

זללו מן החיטה ומן הדוֹמים המתוקים

וגם חפרו בשכיבה הַעַמֵק בתוכה.

הֵם גם הציבו שלט בפתח המערה ועליו כתוב לאמור:

"ילד, שלום! אל תהרוס ואל תקלקל. אכול מהחיטה ומהדוֹמים כרצונך,

אבל העיקר: חפור במערה ואת האדמה הוצא החוצה, תודה. רן ועובד.".

ילדים אחדים אכן עשו כדבר הכתוב על גבי השלט.

לאחר שנה־שנתיים, מצאו רן ועובד פגר של שועל זקן,

שבא כנראה למות במערה, שבה חי כנראה עם בת־זוגו השועלה ושעלוליהם,

עד שהובהלו על־ידי ילדי כיתת “להבה”.

וכאמור, יש עוד כמה וכמה גירסאות למעשייה זו.

---

הכד השבור של דווידקה

מאת

תקוה שריג

את דווידקה ירשנו ממשק עין־חרוד, שעלה להתיישבות,

לגבעת קומי, בעמק יזרעאל.

ירשנו אותו יחד עם כל הרכוש: עם צריף חדר־האכילה הענק,

והדקל המתנשא ברחבה שלפניו;

עם צריפי המגורים האפורים, שבורי השמשות ופעורי הפתחים;

עם הגלבוע, עם החורשה ועם מעיין־חרוד והנחל;

ועם כל אלה, את דווידקה!

הוא הופיע לקראתנו מבין עצים, פרוע רעמה,

צחור שיניים, רחב־לב, מחייך ומצייר!

דווידקה פשוט סירב לעזוב את המעיין ונשאר שם לבדו,

עד שבאנו, אנו ה“חוגיסטים”,

והיינו ל“קבוצת־החוגים” שעל־יד מעיין־חרוד.

דווידקה נתגלה עד מהרה כאופה אשף.

טעמו של לחם, שהיה דווידקה אופה לנו בלילות,

בתנור הענק שעל־יד המטבח המוסק ענפי־עץ מן החורשה,

עלה בטעמו על כל מיני הלחם שאכלנו בימי חיינו.

בשעות היום, היה דווידקה משוטט בחורשות, מטפס בהר,

צוֹוֵחַ כעוף מבין הסלעים והאילנות,

שואג כחיה רעה ושר כזמיר. תוך כדי כך, היה מצייר.

מעולם לא הראה לנו את ציוריו.

הוא לא הרשה לנו אפילו לגשת לצריף המגורים שלו,

אף לא לאיש מאיתנו.

לבסוף, אמנם נתן לנערה אחת, רק לאחת מכולנו,

ללאה’לה זהובת הצמות, להיכנס אל צריפו ואף לליבו פנימה…

אבל זה קרה מאוחר יותר.

מדי פעם היה דווידקה נעלם ונוסע לו.

כשחזר – סיפר סיפורים מרעישי לב על הרי שכם,

הרי נצרת, סימטאות ירושלים וצפת.

בקיצור, דווידקה התמהוני שבה את דמיוננו כליל.

לימים, כשעלינו להתיישבות לבית־השיטה, עבר דווידקה האחרון.

וגם כאן היה דווידקה, כמובן – אופה.

והילדים, שבינתיים נולדו, כבר גדלו והיגיעו לתורה,

היו רובצים במאפייה שעות ארוכות

ומתבוננים מוקסמים בלהבת הלהביור שזרחה פנימה,

לתוך דלת הברזל של התנור.

הם היו מסתכלים בדווידקה הלש את הבצק בעריבה

וּמעגֵל לאחר־מכן את ככרות־הלחם,

שהיה מְשַׁלְחן טורים טורים צחים כשמנת,

ומוציאן שחומות ופריכות כצפיחיות־בדבש.

דווידקה היה מקבל את פני הזאטוטים במאור פנים,

בשירים, שרק הוא ידע לשיר כמותם,

והעיקר, במאכלי גן־עדן: בפיתות עם שמן ובצל מטוגן,

מְחוּתך בפתיתים זהבהבים, בזרעוני חמניות ודלועים ממולחים,

בקלחי תירס, בשיחי חומצה על תרמיליהם,

שריח מדורות ספוג בהם – הכול לפי העונה.

בכל ערב שבת, היה דווידקה אופה חלות לילדים,

לחברים היה מכין "לחם־של “שבת”, שצימוקים חבויים בתוכם.

כן, פעם היו אופים מאפה שכזה לכל החברים, לארוחת־בוקר של שבת!

גם כאן צייר דווידקה.

הוא בנה לו מין חדר־ציור, שקרא לו “אַטַלְיֶיה”,

בדיוק מול משתלת הוורדים של לאה’לה.

היה זה צירוף של כמה צריפונים מטולאים,

דבוקים ולחוצים זה לצלע חברו,

ובהם קבועים חלונות, אשנבּים וחוָוחים משונים.

מבנה מוזר זה לא היה דומה לשום מבנה אחר, שראו הילדים בחייהם.

ובכל פעם שהזדמנו לסביבתו, צבט בהם בחזקה החשק להציץ פנימה

ולראות מה יש בתוכו.

מוזר. דווידקה הטוב והמיטיב, המאיר פניו וקולו לכל ילד,

אסר עליהם באיסור חמור להתקרב למקום זה.

אפילו לדרוך בשביל־הוורדים נאסר עליהם.

אם ניסה זאת מישהו, היה דווידקה מרעים בקולו,

כאילו היה איש אחר, רע וזעום.

דווידקה היה מחלק זמנו ביום ובלילה בין האפייה והציור.

מעולם לא הצליחו הילדים להתחקות על מועדיו.

ביום אחד מימי החופש־הגדול,

החליטו שלושה פרחחים בני שמונה – יוחנן, עמוס ורן –

להציץ לחדר הציור של דווידקה.

באותו יום אפה דווידקה לפנות בוקר דווקא.

הילדים, ששמרו צעדיו, ראו אותו מתקרב לצריפו,

כשהוא מזמרר לו בנחת, פניו שלוות וחייכניות.

הילדים כבר היו רבוצים שעה ארוכה, בתוך השיחים שבקצה המשתלה,

כשמתחת לגחונם עשב יבש וממעל, שמים רחבים אין קץ,

ציפורים ופרפרים.

איש בעולם כולו לא ידע היכן הם חבויים ומה הדברים שבדעתם לעשות.

הוריהם – בעבודה. והמטפלת?

מה טוב מזה, שהילדים עושים כל חובותיהם ומסתלקים להם למקום שמסתלקים.

דווידקה נכנס לו לצריפו והסתובב בתוכו,

בלא שידע כלל על שלושת האורבים ופעימות ליבותיהם הסקרניים:

הינה הוא שורק, הינה הוא דופק, הינה הוא מנסר, הינה הוא גורר.

לבסוף הכל נדם, והילדים חשבו שדווידקה פשוט נרדם.

היה זה עמוס שהתנדב להציץ בחלון.

מעולם לא קרבו כדי־כך למקום הזה.

מעולם לא נגעו בו אף בציפורנם הקטנה.

והוא, עמוס, זחל בין השיחים, שקט כנחש,

כששני חבריו מציצים בו ועוצרים נשימתם.

כשקרב לצריף, נאחז בקרש, הצמיד ברכיו לקורה שתמכה בגגון

(אוי אם יחרוק, אוי אם ישרוק)

והופ – הינה הוא למעלה ומצחו כבר נוגע בזגוגית האשנב.

רן ויוחנן דימו בנפשם שעמוס תלוי במרומים כבר שעה שלמה.

(שירד, שירד כבר ונחזור הביתה.

לא צריך את כל העסק המחורבן הזה. איזה פחד!

יה, איזה גיבור הוא עמוס).

ועוד פעם הופ! – והינה עמוס על ידם,

רבוץ על גחונו ופניו סמוקים וּמַפנינים פניני זיעה.

עוד בטרם רגעו עיניו הממצמצות משפע האור שהממן,

התבונן סביב סביב, נעץ עיניו היישר לעיניו של רן…

לא. הוא לא ראה מאומה.

הוא נכנס בחזרה לצריפו. איזה מזל!

עמוס גילה לחבריו בלחישה מה שראו עיניו:

– החדר, מלא דברים עצומים! נפלאים! תמונות על כל הקירות,

פסלים, אגרטלים, כדים, קערות עם פירות. יין וכל מיני…

הילדים, שעוד היו גחונים בשיחים, התלהטו מסיפוריו;

בלמו פיהם ועצרו נשימתם לקלוט קולות מעשי דווידקה בארמונו.

לבסוף – מקץ יובלות – חרקה הדלת

ודווידקה יצא וצעד לו בשביל הוורדים,

סובב את שער העץ התלוי על צירו הגידם.

די. הוא התרחק.

הראשון שזחל הפעם היה יוחנן ובעקבותיו השניים.

הם שלפו מכיסיהם כלי פריצה: אולרים, פלייר, וצבת.

רן חלץ במהירות את המסמרים שבהם חוזק במנעול בשגמיו.

יוחנן פתח את הדלת. הם בפנים.

ראשון היכה בהם הבושם. בושמם של ורדים ופירות.

רק כשהתרגלו עיניהם להבחין באפילה, החלו גם לראות:

אל אלוהי האלוהים! הרי זה ארמון־קסמים:

כדי נחושת, זכוכית וחרס; אגרטלים כבדים בפרחים;

פסלים גדולים וקטנים, שחורים חומים ואדומים;

בקבוקים אדירים, ירוקים; קערות־ענק ובהן

רימונים, תפוחים, אגוזי קוקוס ושקדים.

הקירות מכוסים בדים, מהם מצוירים ומהם נקיים.

מן החרכים ומן האשנבים הסתננו קרני אור שלמות ושבריריות,

שהתנפצו והדליקו בזכוכית קשתות־צבעים ושלהבות.

הילדים גיששו, מיששו, ריחרחו עד ש…

מכנסיו של עמוס נתפסו בזיזה של כוננית.

ו–לפני שהספיק לשחררם,

נשמטה הכוננית והכד שעל גבה התנפץ ברעם לרסיסים,

כשמימיו נכפשים לכל עבר וורדיו נטושים בתווך, כעופות שחוטים.

לימים, יהיו השלושה חיילים עשויים לבלי חת;

לימים, יפול יוחנן הטוב בקרב־גיבורים בסיני, במיתלה.

אבל אותה שעה, החווירו השלושה כסיד.

בבת־אחת קרעו על ברכיהם, ואספו את שברי הכד לתוך כיסיהם.

הם חיפשו ומצאו מטלית וספגו את המים הניגרים;

החזירו את הכוננית למקומה, אספו את הוורדים ותחבום לכיסיהם

ויצאו אל החמה הזוהרת בחוץ.

הם קבעו את המנעול במסמריו.

(חסל סדר סקרנות.

לעולם, וכאילו מעולם, לא רצינו ולא נרצה דבר במקום הזה.

מה לנו ומי לנו כאן? העיקר להסתלק ודי. לשכוח).

ימים רבים לא דרכו כפות רגליהם במאפייה של דווידקה.

דווידקה לא סיפר לאיש דבר מכל אשר אירע.

האם לא הרגיש?

לילדים נדמה היה שדווידקה כמו מרוחק מהם וקצת עצוב,

וכמו שוב אינו אוהב אותם כבראשונה.

פעם, בחג המשק, בכ"ה תשרי, ערך דווידקה תערוכה מתמונותיו.

הוא תלה בחדר־התרבות תמונות רבות ויפות.

ביניהן ראו הילדים תמונה אחת,

שבה היה מצוייר כד גדול וצרור ורדים בתוכו…

היה זה יוחנן, שהיציע לחבריו להדביק לתמונה הזו,

מצידה האחורי, פתק קטן ולכתוב בו כך:

"דווידקה, אנחנו שברנו לך את הכד הזה. לא בכוונה.

רק רצינו מאוד מאוד לראות את החדר שלך,

וזה קרה, כמו אסון. סליחה."

וחתמו ילד, ילד את שמו.

זמן רב לא אמר להם דווידקה דבר וחצי דבר.

רק לאחר שנים, בחגיגת הבר־מצווה המשותפת שלהם,

קרא לשלושתם יחד ואמר להם כזאת:

– הביטו, ילדים, ראוי שיהיה לכל אדם מחבוא.

אם מחבוא ממש, ואם מחבוא שבלב.

האחד אינו רשאי להיכנס למחבואו של השני.

בעיניים מושפלות הקשיבו השלושה לדבריו.

רק לאחר שנים, כשהיו כבר חיילים וחברים בקיבוץ,

היטיבו להבין כוונתו.

---

ה"סדר" האדום

מאת

תקוה שריג

“מספרת” רות

אנחנו מחליטים החלטה המשנה את חיינו לזמן מה

כשפרצה מלחמת־השחרור, נקרא אבא שלנו לשוב מחופשתו לנגב, אל גדודו (הגדוד הראשון בפלמ"ח). לאחר זמן, הקים שם את “חטיבת־הנגב”, שעתידה הייתה להילחם במצרים, שפלשו לארץ מן הדרום. את חופשתו מן הפלמ“ח קיבל, כשנה לפני כן, לרגל צאתה של אמא שלי ללימודים, ב”סמינר הקיבוצים", בתל־אביב.

אבא שב אז הביתה, כדי שלא נישאר לבדנו בבית.

הייתה זו שבת קרה וגשומה. באותו חורף ירד גשם רב. בליל־שבת לנו כולנו בחדר־ההורים. “כולנו” היינו אז – אחי הגדול, רן, אני, רות, ואחינו הקטן, יוסף.

איל וצחקי, האחים הקטנים שלי עוד לא נולדו.

אבא היה רחוק, בנגב, והיינו מתגעגעים ועצובים.

בבוקר, מזגה לנו אמא קקאו חם ומתוק ואחר־כך, אספה אותנו למיטתה, ועטפה אותנו היטב בכסת־הנוצות הרכה והחמה שלה.

החדר היה אפלולי וקר.

הפתילייה והקומקום הרותח שעל גבה השתדלו מאוד לחמם את החדר, אך לשווא.

תנור – עוד לא היה לנו אז.

פניה של אמא היו חתומות־סוד.

אמא לא סיפרה לנו הפעם סיפורים, לא שיחקה איתנו, כבכל בוקר־שבת אחר.

היא לא אמרה דבר, רק היביטה בפנינו, בזה אחר זה, מהורהרת.

כך ישבנו לנו ארבעתנו, שותקים רגעים אחדים, מרגישים כולנו, שעומדים אנחנו לשמוע מפי אמא, דבר מפתיע, ואולי אפילו¹ דבר מבהיל.

אני זוכרת היטב שרעדתי מקור, שיני נקשו. התבוננתי בפני אמא, מפוחדת. ראיתי שגם אחי הגדול, רן, מתוח. הוא כבר היה אז בן אחת־עשרה ואני – רק בת שש. אחי הקטן, יוסף, בן השלוש היה עסוק כל הזמן ב“להידחק” אל אמא, אבל גם הוא שתק.

סוף סוף פתחה אמא את פיה ואמרה:

– ילדים, אנחנו צריכים להחליט עכשיו על משהו, כולנו יחד, החלטה חשובה שתשנה לגמרי את חיינו.

ליבי דפק. אולי קרה משהו לאבא?

בכל יום מאותם ימים, נהרגו יהודים בכל פינות הארץ. החדר חשך פתאום מאוד. החלון בכה בדמעות גדולות.

– אבא נלחם בנגב – אמרה אמא בקול שקט.

– מה קרה לו? – נזעק רן. גם אני התכוננתי לשאול, אבל הוא הקדים, כמו תמיד. אמא הרגישה בזה.

– לא קרה לו כלום, בת – ליטפה את ראשי

(כמה אהבתי כשכינתה אותי אמא “בת”! זה היה סימן שאני “ילדה טובה ונבונה” וגם “גדולה”)

– לא, באמת לא קרה לו כל דבר רע,

אבל הוא ואנשיו נלחמים בערבים המתקיפים את היישובים ואת צינור־המים בנגב.

ואני – המשיכה אמא ואמרה – מוכרחה להמשיך ללמוד, על־מנת להיות המורה והמחנכת של כיתת “אורן”, של רן, ואינני רוצה להשאיר אתכם לבדכם… האם אתם רוצים לגור יחד איתי בתל־אביב, עד שאגמור ללמוד שם?

– נהדר! יופי! אמא, זה פנטאס־טאסטי! (כך היינו מתפעלים באותו זמן) קמתי ממקומי וקפצתי על המיטה, עד שלא נשאר זכר לשתי צמותי ה“ירושלמיות”, שקלעה לי אמא קודם לכן.

אחי, רן, שתק.

הוא היביט עלי, המשתוללת משמחה, בעיניו היפות ואמר:

– שתקי, תינוקת! את יודעת בכלל מה זה להחליף כיתה וחברה ולהיות “ילדים עירוניים”?

יוסף, אחי הקטן, פשוט נדבק אל אמא והתחיל לבכות. יותר מכל שנא לנסוע למקומות זרים.

– אז מה? – אמרתי לרן, נעלבת עד לעמקי נפשי, הלא שמעת מה שאמא אמרה! אתה מוכן שנישאר כאן בלי הורים בכלל? תישאר לך אתה לבד! אני לא! אמא שתקה וחיבקה את הקטן, עד שנשתתק.

אני נדחקתי בחזרה אל כולם, מתחת לכסת. השתדלתי שרן לא ירגיש בדמעות בעיני. כל כך נעלבתי מזה שאמר לי “תינוקת”.

הוא חשב את עצמו לגדול, מי יודע מה… ואז אמר רן במין שקטן כזה, בקול חנוק, ואני חושבת שגם הוא בכה קצת, בתוכו:

– אם מוכרחים אז מוכרחים, אמא.

– אני חושבת שבאמת מוכרחים – אמרה אמא.

והצלחת הדבר תלויה הרבה ובעיקר בך, בן… (וכשאמרה לו “בן”, קינאתי בו מאוד).

– אמא, את יודעת שאני לא רוצה להיות “עירוני” אמר רן –ואני לא יודע מה יהיה עם המשק שלנו,

(רן וחברו הטוב עובד, הקימו להם “משק־ילדים”, שהיו בו גדייה ואתון ועוד כל־מיני)

– אבל אם אין ברירה – המשיך כן – ניסע. ואני אעזור, כי אני כבר גדול.

– ואת תעזרי לי, בת? – שאלה אותי אמא.

– בטח שאני אעזור לך, אמא!

אני יודעת לעשות הכול בעצמי! ואני גם אשמור לך על יוסף! כששמע אחי הקטן את שמו, פרץ הפעם בבכי נורא:

– לא רוצה לנסוע. לא רוצה תל־אביב, רוצה רק בית־השיטה!

– אני אעשה כל מה שצריך – חזר רן ואמר

ועיניו היפות נראו לי פתאום, בדיוק כעיני אבא. סלחתי לו בליבי על העלבון והתגעגעתי כל כך אל אבא…

– אל תבכה, ספסילי, ליטפתי את ראש אחי הקטן המבוהל.

(לא מבינה איך קראתי לו פתאום בשם שקראה לו אך ורק אמא,ואני בכלל לא אהבתי שקראה לו כך…)

– יהיה לנו נורא טוב – המשכתי ללטף אותו –

נגור לנו בתל־אביב בבית קטן, כולנו יחד! אבל למשמע דברי, רק התגבר בכיו של יוסף.

רק כשרן התחיל לדגדג אותו, מתחת לכסת, התחיל יוסף לצחוק בתוך הבכי, והיה אחוז ממש בולמוס של בכי, וצחוק, בערבוביה, עד שנרגע וצחק בלבד.

עכשיו אמרה, אמא:

– ובכן, ילדים, החלטנו! אנחנו עוברים לתל־אביב, עד הקיץ, עד “החופש הגדול”. נקווה שאבא ישוב בשלום הביתה, עוד הרבה לפני זה! והחלטנו – המשיכה ואמרה – לעזור זה לזה ולהיות נבונים!

ופתאום חיבקה את שלושתנו ביחד. כל כך חם וטוב היה הרגע ההוא.

היינו חזקים ובטוחים שם, בתוך זרועותיה.

רן אמר: – נורא חבל שאבא איננו כאן איתנו!

ואמא השיבה לו: – הוא כן, איתנו, אבא.

הוא תמיד חושב עלינו ואוהב אותנו. ותמונה שלנו שומרת עליו בכיס חולצתו…

וכשנהיה בתל־אביב, אולי גם נראה אותו לעיתים יותר קרובות!

אנחנו נוסעים לתל־אביב

כעבור זמן מה, בבוקר קר וגשום אחד, בחודש שבט, קמנו יום אחד, עם עלות השחר.

רעדנו כולנו מפני הקור העז ומפני הגשמים ומפני ההתרגשות והפחד, הזר והחדש.

נסענו במרומי משאית, שעליה נקשרו רהיטינו וכוסו בברזנט לבן.

איתנו למעלה ישבה בלהה, שעזרה לנו בכל הסידורים, ואמא ישבה בתא הנהג עם יוסף.

נסענו שעות רבות, דרך חיפה, על כביש גרוע, מלא מהמורות ואגמי מים.

היינו ממש לנציבי קרח ולא הרגשנו באברינו פרט לרעב, לצמא ול – פחד.

שום מקום בארץ לא היה בטוח אז, מפני מוקשים ויריות מן המארב…

בתל־אביב חיכתה לנו דירה קטנה וחמודה, ברחוב גדול והומה מכוניות, רחוב דיזנגוף.

אמא, בלהה ורן ויותר מכולם פלח הנהג, ידיד משפחתנו, סידרו, תוך שעות מספר, את הרהיטים בדירה.

רן הכין משהו לאכול, ואני הייתי אחראית כל היום על יוסף הקטן.

הוא לא בכה, אבל עמד עצוב והסתכל מבעד לחלון על הרחוב המוצף מים ועל המכוניות הרבות שנסעו בו לרוב.

עמדתי שם יחד איתו. גם אני לא הייתי עליזה.

כלל וכלל לא. כבר התגעגעתי הביתה לחדר שלנו שם, לילדי הכיתה שלי…

אנחנו “מתאזרחים” בתל־אביב

בתום השבוע הראשון לשהותנו בתל־אביב, כבר למד רן בכיתה ו' של “בית־חינוך צפון”, אני – בכיתה א' באותו בית־ספר, ויוסף – ב“מעון לילדי אמהות עובדות”, שהיה על יד בית־הספר.

אני הייתי אחראית להביא את יוסף מן המעון הביתה, בכל יום אחרי־הצהריים; רן היה אחראי לקניות בצרכנייה והשגיח על הכול, כשאמא לא הייתה בבית; הוא היה בעל מפתח הדירה ובכיסו היה תמיד קצת כסף, על כל צרה שלא תבוא.

למדנו מהר מאוד מהו כסף ומה היו המחירים של כל מצרך, ובכלל – התרגלנו שנינו – רן ואני.

מי שלא התרגל כלל וכלל, היה יוסף. הוא לא אכל ב“מעון”, לא שיחק וכמעט לא דיבר.

תמיד הסתכל בחלון ופניו היפות תמיד עצובות. ימים טובים ומאירים היו לרן ולי אותם ימים, אבל ליוסף הקטן – ימים קשים ומרים.

פעם אפילו ברח מהמעון הביתה, לבדו.

איזה נס היה, שהייתי קצת חולה, ונשארתי לבדי בבית.

וישבתי על אדן החלון והתבוננתי ברחוב.

פתאום ראיתי את יוסף על המדרכה שמול הבית, מעבר לרחוב, ממרר בבכי!

קפצתי החוצה בפיז’מה וממש היצלתי אותו!

כמה שבחים ותהילות קיבלתי מאמא באותו יום! אפילו רן אמר לי, שאני ממש חברמנית…

אבא היה מופיע מדי פעם לשעה קלה, כשבא לרגל ענייני הלחימה בנגב.

ביקוריו היו כל כך קצרים, כל כך עליזים. כל כך עצובים…

קשים מאוד היו הימים לאנשי הפלמח בנגב הנצור.

תושבי הכפרים והעיירות הערביים בדרך, היו ממטירים אש צולבת על שיירות המזון, הנשק והתחמושת…

המחסור היה גדול ועדיין היו החיילים שלנו כל כך מעטים… צה"ל עוד לא היה, המדינה עוד לא קמה.

אני זוכרת שעות נהדרות, כשהיו מופיעים אצלנו פתאום, חברים מהבית! הגזבר, נהגי המשאיות,

ו“סתם” חברים, שהיו נאלצים להגיע לענייניהם בתל־אביב.

ביתנו היה ממש מרכז לכולם.

פעם שלחה לנו רות, מחסנאית־הילדים, בגדים חדשים.

איך ידעה להתאים לכל אחד מאיתנו בגדים, לפי מידותינו?

אפילו פרחי־שדה קיבלנו מהילדים: כלניות, רקפות, שן־ארי מ“האמפיתיאטרון” שלנו, בבית־השיטה, והנהגים הביאו לנו כדון מלא חלב, ביצים טריות, ירקות ופירות.

פעם שלחו אפילו תרנגולת! רק מי שזוכר איזה מחסור היה אז בארץ, יכול להבין, כמה עזרו לנו כל אלה לחיות!

ויוס’קה, אפסנאי החטיבה, הביא לנו מכתבים מאבא וקמח, ואורז, וקופסאות־בשר משומר ואת המשכורת של אבא.

אמא סיפרה לנו הכול, ושיתפה אותנו בכל הבעיות, בכל הקשיים.

היא ממש התייעצה איתנו. בעיקר עם רן, כמובן, אבל גם איתי.

כשאמרה לנו אמא “אין” – או “לא”, הבנו וידענו, שזה בדיוק כך ולא התווכחנו.

לאט לאט, רכשנו לנו עמדה וחברים טובים בכיתות שלנו וגם אחדים מילדי החברים התל־אביבייים של אבא ושל אמא, נעשו לחברינו.

בלילות ישנו לנו בחדר־הילדים שלנו ואמא הייתה יושבת על הספרים שלה כל הלילה… פעם לקח אותנו רן לסרט בקולנוע “שדרות”, שהיה בקצה השני של העיר.

אמא חשבה שכבר הלכנו לאיבוד. היה כבר חושך ועדיין לא חזרנו! זה היה אחרי שיוסף חלה בשעלת ונהג האוטובוס סירב להעלות אותו, כששמע איך השתעל, אף כי באמת כבר לא היה מדביק כלל. וכך, הלכנו ברגל, וכשיוסף התעייף, לקח אותו רן על הכתפיים…

אמא רצה מבוהלת לקופת הקולנוע.

הקופאי אמר, שהוא באמת זוכר ילד אחד שקנה כרטיסים והיו על ידו ילדה בינונית וילד קטן, אבל זה היה כבר לפני שעות…

אמא קיבלה את פנינו, כששבנו סוף־סוף הביתה, בוכה ונבוכה, צוחקת ומחבקת.

מעשה “מיכל ודוד”; גם אני הולכת ל“צריף”

כעבור כמה שבועות, נכנס רן לתנועה, ל“מחנות־העולים”.

אותי לא רצו לקבל. הייתי קטנה מדי בשבילם! חצופים!

קינאתי בו מאוד. רציתי להיסחב אחריו ל“פעולות”.

הוא היה הולך וחוזר לו, מאוחר בלילה.

אמא לא כעסה עליו אף פעם, הוא היה בעיניה ממש בוגר.

אני זוכרת ליל־שבת אחד ומיוחד, מצחיק.

אחרי שסיימנו לאכול ארוחת־שבת לאור נרות, על מפה צחה, מרק עוף זך עם “שקדים” ו“קוגל” נהדר שהכינה לנו אמא (“כמו של סבתא”, אמא שלה).

אבא, נעדר, כרגיל ואנחנו, עצובים כרגיל.

והינה, לפתע פתאום, רומזת לי אמא שאכנס איתה לחדר־הילדים, מבלי שאחי הקטן ירגיש.

אמא חזרה למטבח, ואני הסתתרתי במרפסת הקטנה, יחד עם רן.

אז לקחה את ספסילי למקלחת, לרחוץ אותו, ולפי התרועות והצהלות שנשמעו מהמקלחת, הבנתי שמייד תצא אמא, עם הקטן על ידיה, ותשכיב אותו במיטתו, לישון.

מה שראיתי שם, הדהים אותי: במיטה שלי, למראשותיה, הציצה הפרווה של אמא, הפרווה החומה, מתחת לשמיכה, וזה דמה מאוד לראש שלי עצמי…

– מה זה, אמא?

– ש.ש.ש. – השיטה אותי אמא.

– את רוצה ללכת הערב עם רן לצריף?

קפצת קפיצה גדולה² לגובה, סותמת את פי באגרוף:

– כ־ן, אמא!

– את זוכרת את סיפור מיכל ודוד, איך ששמה כבר־עיזים במיטה, כדי שאביה, שאול המלך, יחשוב שזה הוא דויד ובאמת, שילשלה אותו בחבל מבעד לחלון, שיברח?

(את הסיפור הזה על מיכל ודויד הכרתי היטב ואהבתי אותו!)

אז זהו – אמרה לי אמא בלחש.

– הקטן יחשוב שזו את – ואת – תלכי עם רן לצריף!

קפצתי אל אמא שלי ונתתי לה נשיקה חמה. איזו אמא נהדרת!

ובאמת, בדיוק כעבור דקה, יצאה אמא עם יוסף

וכשרצתה להשכיב אותו במיטתו, אמר מייד:

– אֶה! מה פתאום?!

אנ’לא רוצה ללכת לישון בלי רות!

– ש.ש.ש., מה אתה שח? הסתכל במיטה שלה,

הלא רות כבר ישנה מזמ־ן! ואל תעיר אותה – אמרה לו אמא.

לחצתי את ידו של רן מרוב התרגשות ולחשתי לו:

– הוא לא הרגיש!

– ש.ש.ש. – השתיק אותי רן – וניער את ידי מידו

(רן תמיד שנא סימני התרגשות גלויים. גבר!)

שמענו, שאמא סיפרה את כל הסיפורים שהוא היה רגיל לשמוע, על הנמלה, ועל האפרוח, ועל הגדיה של רן, זעירה, ושרה את כל השירים על הגמדים ועל “יונתן הקטן”, עד שהיגיעה³ סוף סוף לשיר “נומה־נומה”… עכשו לא נשאר לו כבר שום סיפור ושום שיר ושום־כלום לבקש, והוא שכב שקט ואמא – יצאה אלינו למרפסת והיידה – טסנו לצריף.

עייזר מטיס אותנו מעל לתל־אביב

על ה“סידור” הבא ש“סידרנו” את אחינו הקטן, יוסף, הצטערנו כולנו שנים רבות… לאחר מעשה, התברר שזו הייתה טעות.

זה כאב לנו ואנחנו התחרטנו.

בוקר אחד, בהיר וצח של סוף חורף, בא אלינו עייזר, טייס הפייפר, שהיה מטיס את אבא, מהנגב לתל־אביב וחזרה, כשהיה בא למטכ"ל, ניצל בהזדמנות זו וקופץ גם הביתה.

הפעם הייתה לו ישיבת לילה והוא אפילו לן בבית! ובכן, עייזר בא בבוקר, והשעה הייתה מוקדמת במקצת.

הוא ישב לו בנחת, במטבח שלנו, אמא היגישה לו קפה ואנחנו, (כלומר בעצם רק אני, כי רן היה כבר “עצור” ו“סגור”.

ואמא אמרה שהוא כבר “בגיל ההתבגרות”) פיזזתי מסביב לעייזר שאהבנו אותו מאוד והוא, גם הוא אהב אותנו מאוד.

אבא התעסק לו במקלחת ופיזם לו מנגינה ופתאום עייזר אומר, לא פחות ולא יותר מאשר:

– ילדים, רוצים לטוס איתי בפייפר מעל כל תל־אביב?!

מה שהתחולל באותו רגע עובר כל דימיון! התחלנו לקפוץ (רן בכלל שכח הוא “בגיל ההתבגרות”.

הוא קפץ בדיוק כמוני ואפילו יותר!) על עייזר.

אני על ברכיו, ורן על כתפיו, עד שכמעט חנקנו אותו, אלמלא אמא שנחלצה לעזרתו…

אבא שכנראה רקם את “המזימה” עם עייזר עוד אתמול – הופיע, בקצף על פניו, והשתיק אותנו:

– ש.ש.ש.! אל תעירו את הקטן.

– מה, לא ניקח אותו? – שאלנו, שנינו כאחד.

– לא – אמרה אמא, הוא גם מצונן וגם אולי יעשה “עניינים”

– פעם אחרת – אולי יחד איתי – וכך הדחיקה אמא רמז קל,

שהרי גם היא עוד לא טסה, עד אז, אף לא פעם אחת בחייה) בקיצור, אמא הבטיחה, שכאשר תביא את יוסף הקטן למעון, תיגש למחנכי הכיתות שלנו ותסביר להם את סיבת איחורנו.

אנחנו עזבנו את הבית, עייזר הושיט לי ידיים אמיצות להקפיץ אותי על הג’יפ, על ידי, מאחור, ישב אבא, לשמור עלי, ורן ישב לו, כמו בן־מלך, מלפנים, על־יד עייזר.

כשהיגענו לשדה־התעופה הקטן, הקפיץ אותנו עייזר לתוך ה“פייפר” שלו, איזה חמוד היה. לא הספקנו להגיד “ג’ק רובינסון”, עד שהיינו ממריאים, מתנדנדים, מלאי אימה ופחד, והוא, וכל יתר האנשים בשדה⁴־התעופה הולכים וקטנים, הולכים ונהפכים למין לוח־שחמט, או דף מספר ציורים, ואנחנו במרומים, דואים כציפורים…

הים היה כל כך גדול וכחול והעולם היה כל מקסים ועגול! ועייזר, זורק לנו מדי־פעם מלות עידוד.

כעבור דקות אחדות, אולי עשר, כבר שבנו ונחתנו ונפלנו אל זרועות אבא, הצוחק אלינו בצחוקו החם והרחב, מאירים ומאושרים – – –

לא. שמחתנו לא הייתה שלמה… דווקא כן היה מקום ליוסף בפייפר! ואולי לא היה “עושה עניינים” בכלל?

היה לנו מצפון לא נקי, ביחוד כשבאנו הביתה וראינו אותו, הוא היה דווקא עליז ושמח, ולא ידע כלל ש“סידרנו” אותו, אבל אנחנו הרגשנו את עצמנו כשקרנים, כגנבים…

הסדר האדום

והינה היגיע סוף סוף ערב פסח.

אפילו לא העלינו על דעתנו, שלא נחוג אותו בבית, בבית־השיטה.

כבר ידענו, שאבא יסב ל“סדר” עם אנשיו בקיבוץ “ניר־עם”.

איש לא יצא לחופשות באותם ימים.

הפלישה המצרית עמדה על הסף.

היו על כך ידיעות מודיעיניות ברורות.

בחמישה־עשר במאי עמד הצבא הבריטי לעזוב את הארץ ועמדו להכריז על הקמת המדינה.

שיערו, כמעט בוודאות, שתפרוץ מלחמה ממש.

לא עוד “פורעים” ו“כנופיות”, הפעם יהיו אלה צבאות ארצות ערב…

אבא השאיר את ההחלטה הביטחונית על נסיעתנו בידי חברו יגאל, ממטה הפלמ"ח, בתל־אביב.

באותם ימים הומטרה אש מן הגלבוע, על הכביש שהוביל הביתה, למשק.

בקרב על ההר, נפלו ממארב שבעה חברים, מתוכם שלושה מחברינו: עקיבא, אברהם ואריק..

למה להסתכן בגלל “סדר” בבית? הלא אין זה חיוני, עד כדי לסכן את החיים!

את כל הדברים שמענו בבית, בכל הימים והלילות.

אני לא הבנתי בדיוק כל מה שאמרו, אבל הבנתי היטב, שמתכוונים להגיד בזה, שלא ניסע ל“סדר” הביתה.

ואנחנו כל כך התגעגענו! בכל פעם שבא מישהו אלינו ודפק על הדלת, רצנו לקראתו כמטורפים.

אולי בא המבשר את נסיעתנו לעמק?

פעם בא אלינו לתומו, יוסוף.

אני רצתי לקראתו כל כך מהר, עד שנפלתי ושברתי את שתי החותכות שלי, העליונות, שכבר היו “שיני־בשר”, ולא שיני־חלב… בקיצור, נסוע לא נסענו.

מאוכזבים וממורמרים ישבנו לבדנו ל“סדר”.

אמא כל כך השתדלה לקשט את הבית ולערוך את השולחן בכל מה שהיה בהישג ידה.

אבל אנחנו דחינו הכול, אפילו את הלפתן!

יוסף הכריז שלבשר (אותה תרנגולת מן הבית…) יש “טעם של אדמה”. אמא הייתה חיוורת ועצובה.

ונדמה לי, שאפילו ניגבה את דמעתה על לחייה…

פתאום; ואני זוכרת זאת כל כך ברור,

התבוננה בנו היטב, קודם ביוסף, אחר־כך בי, ולבסוף ברן, ואמרה:

– בואו בבקשה אלי, אני רוצה לבדוק משהו.

ניגשנו אליה על פי הסדר, מקטן ועד גדול,

היא עיינה בפנינו, גילתה את בטנינו, מיששה את מצחינו והכריזה:

– ילדים יקרים, יש לכם כולכם חום גבוה ואם אינני טועה, חצבת, או אדמת… הלא אתם אדומים ממש כסלקים!

איך לא הבחנתי בכך! איזה מזל שלא נסענו – הוסיפה תארו לכם, גם לנסוע הביתה וגם לא להיות ב“סדר”…

מאז קראנו לסדר ההוא “הסדר האדום”.

בארץ חגגו באותו לילה את שחרור חיפה, ואת שחרור בית־שאן, ואת שחרורם של מקומות רבים אחרים.

מבתי השכנים נשמעה שירה עליזה, נשמע גם קול המקלט, המבשר על מקצת ישועות ומקצת נחמות ואנחנו שכבנו לוהטים על מיטותינו, כואבים, מתגרדים, נשרפים בצמא, ואמא נעה ונדה בין שלושתנו, מחליפה מטליות רטובות, משקה, מנחמת.

“הסדר האדום” ההוא, איזה זיכרון עצוב הוא כיום, עצוב ומבדח, מדמיע דמעות מלוחות, מתוקות.

---

כמו אבשלום אבל בדום

מאת

תקוה שריג

אסף הוא יוסף שסיפר לי את סיפורו

אצל ילדי בית־הספר שלנו, כמו אצל כל ילדי בית־הספר שבעולם, יש עונות במשחקים.

הפעם התחילה עונת הרכיבה על אֵילים, ממש בולמוס! פתאום הפסיקו כל הבנים לשחק בג’ולים במַטקה, בסקטים וקורקינטים וב־“לבנות בתים” והתחילו להיעלם, כאילו טבעו בים.

הם היו דוהרים לשדות השלף, שם רעו עדרי הכבשים, והיו עושים “תורות” ברכיבה על האייל. (באמת צריך להגיד “תורים”, אבל כל הילדים דווקא מתעקשים להגיד “תורות”).

אסף מכיתה ה' היה ילד צנום, גבוה ושקט. תמיד הרכיב לו לראשו מין כובעון טמבל זעיר וצבעוני, שסחב אותו מן הגן של אחותו.

הוא היה מצליח תמיד לתפוס את האייל השחור הכי גדול שקראו לו “מובי־דיק”, עלה על גבו, נאחז בצמרו ו־דהר.

פעם ביום שישי, היה שיעור חופשי ואחריו, איזה מזל, ההפסקה הגדולה! כל הבנים נעלמו, כמנהגם ושטפו לשדה.

אותו יום, רעה העדר בבקעה שבמורד היער, המיוערת בחרובים ואורנים ומדורגת במדריגות שקוראים טרסות, ונקראת “אמפיתאטרון”.

יש שם צוקים מתנשאים וביום בהיר רואים מרם הרים רחוקים שקוראים להם הרי־גלעד, בעבר־הירדן המזרחי.

אסף היגיע כרגיל הראשון, ותפס את האייל “שלו”, את “מובי־דיק”.

כל הילדים עמדו והסתכלו בו, וחיכו בחוסר סבלנות לתורם.

ברגע הראשון היה הכול כרגיל: “מובי־דיק” כבר היה מאומן לשמש סוס לילדים!

דילוגים אחדים דילג כתמיד, בעוד רוכבו נאחז בצווארו,

אבל פתאום – הרים רגליו למרומים וגלש שטף על־גבי צוקים ושיחים במורד המדרון, אל הוואדי שמתחת.

כל הבנים קפאו על מקומם באימה. רק אחד צרח. אסף התעופף באוויר, התהפך ונתלה בחולצתו, בקוציו של שיח הדום.

הוא יצא מן העסק חבוט ומרוט. איזה מזל שלא נשברו כל עצמותיו וגם ראשו!

הילדים הורידו אותו בזהירות מן השיח והובילו אותו פצוע וחבול, בכבוד גדול ובזהירות רבה הביתה.

בדרך נזכר אחד – אבל לא בצחוק, שגם אבשלום מהתנ"ך נתלה – בעץ… בערך כך.

מאותו יום נפסקה בבת־אחת עונת האילים ונפתחה מחדש עונת ה“חמש אבנים”.

1963

---

השובך החדש נשאר ריק

מאת

תקוה שריג

פעם הייתה החצר שלנו הומה יונים. על כל הגגות, על כל הדשאים, על הברזים והממטרות, גרגרו יונים: שחורות, צחורות, מנומרות, ולאור השמש – לפעמים גם ירוקות, כתמתמות, כחלחלות, בקצות הנוצות. וכולם היו בונים שובכים: סבים לנכדיהם, אבות לילדיהם, אחים גדולים – לאחיהם הקטנים.

אפילו חבר אחד, זקן למדי, שאין לו בכלל אשה וילדים, גם הוא בנה שובך באותו זמן.

כל מיני דוגמאות היו לשובכים: בני קומות אחדות, שפתחיהם פונים רק לצד מזרח, לשמרם מפני הגשם;

כאלה שתאיהם פתוחים סביב־סביב, לכל רוח;

מהם שטוחים ורחבים, מהם – צרים וגבוהים;

מהם היו נמוכים כהישג יד, מהם גבוהים וסולם ניצב אליהם;

כולם צבועים בצבעים עליזים ותקועים בתוך ערוגות פרחים.

גם לשאול ונחום, פרחחים שובבים מכיתה ד', שעלילותיהם יכולים לספר יומם וליל, התחשק לבנות שובך גם להם וכשהם חושקים במשהו, אין דבר העומד בדרכם.

חומרים? מה הבעיה? על־יד הנגרייה יש אולי מיליון קרשים. מסמרים? לא בעיה: כיסיהם מלאים אותם! ואם אתם אומרים סולם? יקחו אצל אריה החשמלאי בבוקר השכם, כשילך לעבודה, ואחרי הצהריים, לפני שובו, יחזירוהו למקום ודי!

אלא מה, אתם אומרים בוודאי: עמוּד? והלא בדיוק לפני שבוע, כרתו עצי אקליפטוס בחורשה, שבצידי הכביש, ויש שם עמודים, ככל אוות נפשם.

נשאר עוד לחשוב על מישהו שינסר להם את הקרשים? זו אולי קצת בעיה, אבל הם יתגברו גם עליה, סמכו עליהם…

למשל כך: אבא של נחמן, גדליה, עובד בנגרייה, והם יכולים להבטיח לנחמן שגם הוא “ישתתף” בשובך שלהם והוא יבקש זאת מאבא שלו. למה לא?

וכך, תוך ימים עשרה, התנוסס שובך גבוה לתפארת, בגינת הוריו של נחום, ובשובך שישה־עשר תאים, והייתה לו גם מרפסת שסבבה אותו מכל עבריו, והיו לו גג אדום וקירות ירוקים, והעמוד שעליו התנשא השובך, היה כתום, כחלמון ביצה טרייה.

ומה עכשיו? – יונים – אתם אומרים? נכון! חוכמה להגיד.

אך מניין יקחו אותן?

והלא כל חבר שיגשו אליו לבקש ממנו יונים יגיד: אה ויגיד: בה, ולתת לא ירצה…

ומי הם, אתם חושבים, שיתחננו ויבקשו נדבות? אל תדאגו.

הם כבר יסתדרו בסדר גמור.

היונים היפות ביותר בחצר היו של יחיאל הסנדלר.

גוונים שלהן – לא היו להם מתחרים בין גוני יונים אחרות.

אבל לא רק זה: הן היו גם הכי גדולות ומפוטמות מכל היונים האחרות. נוצות החזה שלהן דמו לכדור נוצץ ולראשן עטרה כרבולת מגונדרת.

בקיצור יפהפיות!

נפשם של גיבורינו, שאול ונחום, שבני תשע היו אותה שנה, יצאה כמובן דווקא אל יוניו של יחיאל הסנדלר.

אותו יחיאל ידע טיבן של יוניו ושמר עליהן מכל משמר.

מה עשה? עמד ומתח חוט חשמל ממנורה שמעל פתח דלתו,

עד לראש השובך, ושם, התקין פנס רוח ובתוכו נורה עזה.

משאך ירד הליל, מייד הלך האור מראש השובך והאיר על כל סביבותיו.

ושאול ונחום מה יעשו? לאור היום, לא יעזו לגשת אל שום שובך, מה גם אל זה של יחיאל.

ובלילה, הרי אור כאור היום! כל הלילה!

אותה שנה האריך מאוד הסתיו את ימיו על־פני הארץ.

לא היה עדיין אף סימן קל שבקלים ליורה.

אפילו בת־ענן ככף יד לא נראתה בשמים.

וכך התקרבו ובאו ימי החנוכה.

בקיבוץ שלנו יש טקס הדלקת נרות כללי, בערב נר ראשון של חנוכה.

עם חשיכה, גורמים בכוונה להפסקת חשמל מרכזית וכולם, בוגרים וילדים, צועדים מפתחי חדריהם, אל עבר גבעת היער, כשלמפיונים דלוקים בידיהם.

במעלה “שביל החלב” (כך קוראים לשביל המוליך לבתי־הילדים) מתלכדת תהלוכת לפידים עצומה, המטפסת ועולה, כשירת אש, עד ליער. שם נדלקת כתובת־ענקית, המספרת על גבורת המכבים וגבורות ישראל.

ילדים מציגים הצגות וריקודי אש וכל הציבור שר שירי חנוכה.

ליבם של שאול ונחום שלנו לא היה נתון כלל וכלל באותם הימים, לכל נפלאות החנוכה. אבל – בהפסקת החשמל¹ שבערב נר ראשון של חנוכה, הו!

בה דווקא התעניינו מאוד מאוד.

וכזאת הייתה תכניתם: הם יסתתרו בוואדי שעל־יד השובך של יחיאל הסנדלר, וברגע שיכבה החשמל, ויחיאל וילדיו יתחילו לצעוד עם הלפידים, לעבר הכיכר, שבה נערכת המסיבה,

יתקרב שאול ויעמוד על־יד השובך, נחום יעלה על כתפיו, ויכניס חת־שתיים יונים מספר אל פי השק שבידו, וזהו זה.

אתם מכירים את שאול שהוא לוקש? נכון, שאז לא היה עדיין לוקש כזה כמו היום, אבל אז הספיק הגובה של שניהם יחד, זה על כתפי זה, להגיע בדיוק לפתח השובך של יחיאל, שלא היה גבוה במיוחד,לא הוא ולא השובך שלו.

נס חנוכה לא קרה לגיבורינו. החשמל אמנם כבה, יחיאל וילדיו צעדו ולמפיונים בידיהם, שאול באמת עמד על־יד השובך ונחום באמת טיפס על כתפיו.

אבל ליתר נוחיות, נשען לרגע במרפקיו על מרפסת השובך ולפני שהספיק לאחוז אף בזנבה של יונה אחת, חרק השובך ו–ענן של יונים התעופף למרומים… האור נדלק.

שאול לחש לנחום: – שמע, קפוץ מהר ונסתלק לוואדי! נחום לחש לו בחזרה: – לך לכל הרוחות!

– טוב – אמר שאול, חלץ כתפיו מתחת ישבנו של נחום וקפץ לוואדי.

נחום נשאר תלוי בשתי ידיו בדופן השובך ומלמטה, עמד והביט בו בעניין רב, יחיאל הסנדלר, ושתי ידיו תומכות את מותניו…

---

חוזה לגידול כלבים

מאת

תקוה שריג

בשנותינו הצעירות והיפות חיבבנו כלבים,

ואומנם היו לנו כלב וכלבה, כסדרם.

כשהרעילו לנו את האחד, או כשהשנייה נהרגה בניר־עם לשם הלכה עם נחום, בהפצצה מן האוויר ממטוס מצרי, או כשנדרס הכלב השלישי במקרה רע מתחת לגלגלי משאית, מיד בא במקומה כלב חדש.

לכל כלב סיפור־חיים ומוות משלו, וסיפוריהם משולבים בסיפורינו.

למעשה, עסקו בפרנסת הכלבים רק רות ואני,

כי זה היה אז סדר הדברים:

א. אבא היה חשוב־מדי, עסוק מדי, או לא־בבית־מדי;

ב. רן שהוא הבכור, כבר אז תלמיד תיכון, וכבר עובד;

ג. יוסף ניגן בפסנתר בכל רגע פנאי שהיה לו;

ד. איל וצחקי עדיין צעירים מדי, ועדיין לא־אחראים־די;

ה. לעומתם, הייתה רות עדיין תלמידה בכיתות יסוד, אבל כבר נערונת נמרצת, אחראית ונושאת בעול־מאין כמוה.

ו. ואמא היא אמא, ודי לחכימא ברמיזא…

לבסוף, נמאס לנו שתינו סדר הדברים הזה,

שכל הגבריליקים ישתעשעו לה עם הכלבים,

ואנחנו שתינו ניסחב עם שיירים כל הימים.

אמרנו די, ודי.

מה שאמרנו היה בפסק זמן שלא היה לנו כלב,

והבנים ואביהם החלו לעורר את הבעיה.

־ כדאי שנשיג איזה כלב גזעי, ערבי, או זאב בעל ציפורן, או איזה בוקסר בעל פרצוף־אימים. (כלבי שעשועים קטנטנים ומסולסלים לא היו לפי טעמנו).

ואז אמרנו שתינו: – לא ולא –

הבנים התחננו והתחנחנו, הבטיחו הבטחות,

אבל אנחנו: – לא, לא, לא. לא יקום ולא יהיה.

ואז מישהו היציע “חוזה לגידול כלבים” כפתרון לכל צרה:

אחרי שאיל קיבל הסבר מקיף מהו “חוזה”,

התנדב לכתוב אותו, שחור על גבי לבן.

וכך התאספנו ערב אחד, במרפסת שלנו, בצל הצפצפה,

מול הגויאבה, האגס, השיזף, התות והתאנה, שהיקיפו את הדשא שלנו,

וקיבלנו לעיון את החוזה שכתב איל:

מסעיפי החוזה התברר כשמן על פני מים שיוסף,

שאומנם ניגן בפסנתר אבל לא היה גדול דיו,

בשביל להיות פטור לגמרי, מעונשו של גידול כלב,

ולא קטן דיו, כדי שלא יסמכו עליו.

הוא הבין מייד, שאם אמא ורות

באמת תתנהגנה כפי שהן אומרות,

כל העול ייפול רק עליו ועל צווארו…

ואז, כולנו חתמנו על החוזה, מלבד יוסף.

במקום לחתום הוא כתב: “משוגע מי שרוצה כלב”…

---

מעשה בהר־פר ורועה קטן

מאת

תקוה שריג

“מובידיק” היה הרפר שהובא לבית־השיטה ישר מאמריקה. הרפר, מובידיק, היה הפר הראשון שלנו בעדר הבקר. הוא היה לבן, ענק, שקט, טוב לב, צוחק, כבר לא צעיר.

ומי קרא לו בשם מובידיק ולמה?

יוסף.

כשהיה יוסף בן שתיים־עשרה, היה רועה את עדר־הבקר בגבעות, בשדות השלף. וביחוד ובעיקר בוואדי־יששכר.

כך עשה כל יום אחרי הלימודים, מהצהרים ועד שקיעת החמה.

כך יום יום, שבוע שבוע, חודש חודש, שנתיים תמימות.

יוסף אהב מאד את הספר מובידיק, הספר על הלוויתן הלבן ועל רב־החובל בעל רגל העץ,

וקרא בספר הזה פעם אחר פעם, חזור וקרוא, קרוא וחזור.

יום אחד, יום קיץ יום חום, רבץ לו יוסף בצל מובידיק, שרבץ גם הוא ונמנם בטוב־לב.

ואז נצנץ בראשו של יוסף לקרוא להרפר מובידיק,

השם שאהב, לפר שאהב. הרועים הבוגרים הסכימו בחפץ־לב.

יוסף היה רוכב על מובידיק, כשם שהיה רוכב על סוסים וסוסות, והיה מחבר לו בראש שירים ופזמונות.

מעולם לא ראו הרועים, אפילו לא יוסף,

שמובידיק מרביע פרה.

הם כבר חשבו, שהוא “לא שווה כלום”,

לא יודע בכלל, מה שהוא צריך לעשות.

אבל כשהתחילו הפרות להמליט ולדות בוואדי, ראו,

שרוב העגלות והעגלים דומים דווקא למובידיק, דומים לו להפליא.

אז הבינו, שמובידיק הוא הרפר צנוע,

שאוהב את פרותיו רק בלילה, באין רואה…

העדר גדל, נוספו בו עגלות שגדלו והיו לפרות,

ופרות שקנו מארצות רחוקות,

ויום אחד – היגיעו לוואדי שני פרים חדשים,

פרים יפים, צעירים, ענקים.

כשהיגיעו אותם פרים לוואדי וראו את הרפר מובידיק,

שמרו מרחק ממנו, מרחק רב, פוחדים מפניו.

הרפר מובידיק, גם הוא התרחק מהאורחים הזרים,

אבל הם היו צעירים וחזקים והוא כבר זקן ועייף,

ולאט לאט תפסו ממובידיק את הפרות, אחת אחת.

יום אחד עמד מובידיק על צוק בראש ההר,

והביט בוואדי־יששכר שהשתרע לרגליו.

יוסף שראה במחזה מרחוק, נשבע שהפר היה עצוב, מיואש.

פתאום, התדרדר מובידיק ונפל ממרום ההר, נפל והתגלגל למטה,

אל הוואדי, וואדי־יששכר.

הוא נחבל. הוא נפצע, הוא געה בכאב ועצם עיניו. מת.

כך ירד הרפר מובידיק ממלכותו,

ואחרים ירשו את מקומו בממלכתו.

אבל אף לא פר אחד ירש את מקומו בלב יוסף.

וכשהיה מספר את סיפורי מובידיק לבנו, אסף,

היו דמעות מציפות את עיניו היפות.

כיום, אחרות הפרות, אחרים הפרים, אחרים הרועים.

ואדי־יששכר משתרע לו היום, כאז, בחורף – ירוק, בקיץ – זהוב,

תחת אותם שמים, שפעמים הם כחולים, פעמים כתומים, פעמים אפורים:

משיחי ההרדוף ופרחי הבר נישא ריח דבש כבד,

ציפורים מעופפות, פרפרים מרפרפים, דבורים מזמזמות,

הצבאים יורדים היום כאז, לשתות מים בנחל, מתחת לתמר,

הפרות רועות בנחת, לועסות את העשב הטוב,

רק הרועה הקטן, יוסף איננו.

הוא גדל, בגר, ניגן ושר, הוליד בנים, נלחם, נפל.

ואולי אי־שם, בין השיזף לתמר, בין קוצים לטרשים

נשמרים עקבות רגליו וזכרונות ארץ אהבותיו.

---

סוף שחור מסלכלא אדום

מאת

תקוה שריג

“מספר” יוסף

– או אני, או המכשפה הלבנה הזו! ברור? –

– בלשון זו הפתיע הדוד יוס’קה את דודתי ציפי,

כשחזר סופית מצבא־קבע הביתה.

– מי זו המכשפה הלבנה? – נדהמה ציפי –

איזו מכשפה לבנה על ראשך, השתגעת לגמרי?!

כשנכנסה ציפי לחדר, שמתוכו דיבר אליה יוס’קה,

ראתה אותו מלקק בלשונו ומוצץ בשפתיו שריטה קטנה

כשריטת מחט בגב כף־ידו.

– מה, שלגית שרטה אותך? – התפלאה.

– מה זה שרטה אותי! תראי כמה דם נוזל ממני! –

והראה לציפי על כף ידו טיפת דם כגודל ראש סיכה.

– אוהו! כמה דם! ממש שטף־דם איום ונורא! –

התבדחה דודתי ציפי.

– לא מספיק לך, אה! ציפי, אני אומר לך, באמת,

או אני או היא בבית!

ציפי היכירה היטב את החתולה שלגית,

שֶרַכָּה ונוחה היתה לכל אדם שאהב אותה,

והחליק מידי־פעם על פרוותה הלבנה כשלג,

אך גם שנאה שנאת־נפש את מי שהתנכר אליה, והתעללה בו

ואפילו אם עשה זאת פעם אחת בלבד.

בוודאי התנהג אליה יוס’קה בגסות – הרהרה ציפי בליבה,

לכן שרטה אותו הבוקר!

ציפי אהבה את שלגית כאהוב בת. ציפי לא ילדה ילדים משלה.

לכן אהבה מאד ילדי־אחרים וגם בעלי חיים…

ויוס’קה בעלה, מאותה סיבה בדיוק, לא אהב אנשים,

לא אהב ילדים ושנא בעלי־חיים, וחתולים – מעל לכול.

כן, שונים הם אנשים זה מזה, אפילו אם הם איש ואשה האוהבים זה את זה…

אותו יום, כתבה ציפי מכתבים לשני אחיה ואחותה האחת,

בהם ביקשה מאוד, מכל אחד מהם לחוד, לקבל את שלגית,

אם לזמן־מה ואם לתמיד,

והסבירה להם, שסכסוך נפל בין שלגית לבין בעלה יוס’קה,

שחזר זה עתה הביתה מצבא־קבע,

והיא מוכרחה להוציא את שלגית מהבית.

אין לה כל ברירה.

אמא שלי, היא אחותה של דודתי ציפי, קיבלה את המכתב.

היא קראה בו את הדברים הכתובים וגם השתוקים,

שנשמעו היטב, כאילו נאמרו בקול רם, בין השורות:

– אתם יודעים בוודאי מה היא לי שלגית,

במי אטפל, את מי אלטף, למי אדאג?

עשו עימי חסד ושימרו לי על שלגית!

אולי יישכך פעם רוגזו של יוס’קה ויסכים להשיבה הביתה,

ביום מן הימים…

כשקראה אמא שלי דברים אלה, החליטה בליבה לקבל את שלגית לביתה.

בערב קיבלה את פני אבא ואת פנינו, הילדים, במאור פנים מיוחד במינו, ובעוגת צימוקים, שאהבנו יותר מכל העוגות מאפה־ידיה.

– אמא, איזה חג היום?! – בלשון זו,

היבענו כולנו את הפתעתנו על ה“חג” בסתם־יום־של־חול.

– מה פתאום חגיגה? – חייכה אמא חיוך מסתורי

ועוד הגדילה בנו את המתח.

אמא מזגה לנו את הקפה בספלי הקרמיקה

השמורים עימה לארון למעלה, לאורחים, ואינם ניתנים לעולם לידינו,

ועוד סתם ככה, ב“ארוחת־ארבע רגילה”, כדבריה.

כשישבנו כולנו מסביב לשולחן,

לקחה אמא מידי אבא את העיתון שפרש מול פניו,

והסתיר אותם מפנינו, דרך קבע, כשהיינו יושבים לשולחן.

הוא הזעים פניו לרגע, אך מיד נתפס גם הוא למתח הכללי,

גם הוא זקף גבות עיניו כנגד אמי.

עכשיו הוציאה אמא מכיסה מכתב וקראה באוזנינו את דבריה של ציפי.

כולנו, הילדים, אהבנו מאד את דודה ציפי, אחות אמא,

וריחמנו עליה על שאין לה ילדים,

ועל שבעלה, הדוד יוס’קה, איש קשה הוא וקפדן,

הרגשנו גם זאת, ששלגית היא לדודה ציפי,

יותר מאשר סתם כלב, או חתול,

שמגדלים להם אנשים בביתם…

– מה הבעיה – אמר רן, הבכור – ניקח אותה אלינו!

– כן, אמא, נקבל את שלגית! – התרגשה, אחותי, רותי.

– כן, אמא, ניקח אותה, היא יפהפייה ונורא חכמה! –

אמר השני, אחי הקטן, צחקי.

רק אחי איל לא היה, אבל הוא אהב בעלי־חיים.

– ומה יהיה אם פאן יתנגד? – נזכרתי אני.

– מה פתאום פאן יתנגד?

– היא תהיה הכלה שלו ויהיו להם גורים פנטאס־טאסטיים! –

התלהבה אחותי רותי.

– מי שואל אותו בכלל?

– צרח אחי איל, שנכנס הביתה ותפס במה מדובר.

– יש משהו בדבריו של יוסף – אמר אבא –

לפעמים בעל־חיים ותיק בבית, מסרב לקבל בעל־חיים נוסף לבית ואז – – – וקטע דבריו.

– ואז? – שאלה אמא.

– ואז, אחד משניהם, הוותיק או החדש, מפנה את הבית…

– מזת’ומרת מפנה? הוא מת? הוא בורח? – נבהלה אמא.

– כן, או כך, או כך… – אמר אבא ופניו חתומים.

אבל מיהו פאן?

ובכן, פאן היה החתול הסיאמי שלנו.

בעל פרווה עמוקה וחלקה שצבעיה ענוגים, מכל גווני החוּם.

מלבד זנבו וגרביותיו השחורים־כמעט על רגליו,

ועד לפרצופו החום־כהה־עד־שחור.

שתי עיניו היפות היו האחת – כחולה כדגנייה

והשנייה – ירקרקת כשמים בשעת ערב, איזמרגד.

באפלת־לילה זהרו שתי עיניו בזוהר הזרחן.

וכן היה פאן טוב לבריות, ובכל מקום שרבץ,

שם היו השלווה והפנאי מקיפים אותו כהילה של אור וחום.

אני הוא, שכיניתי בשם “פאן” את הסיאמי

שקיבלנו במתנה בשנה שעברה, מידידי ההורים שלנו בחוץ־לארץ.

למדתי אז בכיתה ו', על יוון ואליליה.

פאן היה ליוונים סמל היופי וכמוהו היה הסיאמי הזה לנו.

רגעים מספר שתקנו כולנו והתבוננו בפאן

שרבץ על הכורסה, שהייתה מושב הקבע שלו,

וליקלק את פרוותו בחריצות מיוחדת,

אינו יודע כלל את המפנה הצפוי בגורלו.

פתאום הרגיש בכל זוגות העיניים הנעוצות בו,

הפטיר יללה דקיקה של עצבנות,

דילג ממקומו וקפץ לחיקה של אמא,

הוא המקום האהוב עליו ביותר,

כמי שמוצא לו מפלט מפני רודף מסתורי.

– מוכרחים לקבל את שלגית – סיכמה אמא – יהיה מה שיהיה –

וליטפה את פאן, אך למרבית הפלא ראינו כולנו,

איך סמרו שערותיו, כאות לאי־שביעות־רצון.

שוב הפטיר יללה דקיקה, קפץ גם מחיקה ויצא החוצה,

כאילו שב אותו רודף מסתורי ורץ בעקבותיו.

בשבת בצהריים, היגיעו הדוד יוס’קה והדודה ציפי במכוניתם.

ציפי נשאה עימה סל פלאסטיק אדום,

סלכלא, שפיתחו חסום בחבל, ובתוכו הבריקה החתולה שלגית

בזוהר השמש, כתלולית של שלג.

פאן שנא אורחים, שנא מהומות,

זנח את האוכל ואת המשקה, את הכורסה הנוחה

ואת לטיפות בני המשפחה ונעלם.

וכך, עוד בטרם נכנסו הדודים הביתה עם הסלכלא הגורלי,

כבר לא היה זכר לפאן.

כולנו נאספנו פנימה, סגרנו את כל הפתחים בדירתנו

ובאנו לראות בטקס שחרורה של שלגית מן הסלכלא האדום.

ציפי היתירה בחגיגיות את קישורי החבל, מוקפת בנו, הילדים,

ואילו הדוד יוס’קה ואבא יצאו להם לחדר השני,

לדון בענייני ביטחון ופוליטיקה, כפי שעשו תמיד כשנפגשו.

צלחתו של פאן וספלו הובאו לפינת החדר

ומולאו בפירורי ביצה קשה, פתותי פילה־דג.

לקערית שלו נמזג חלב פושר.

ושלגית, כל שערה בפרוותה סומרת, זנבה העבה מקופל אחורנית בין רגליה, אוזניה זקופות כיתדות, ישבה מכווצת, מתחת לכסאה של הדודה ציפי, כאילו סומרה שם במסמרות.

אני הגשתי לה את הצלחת ואת הקערית,

אך היא אפילו לא זיכתה אותם במבט מזווית עיניה,

שהיו מכווצות, בסדקים.

־ צאו החוצה, כולכם, היציעה ציפי.

אולי כשתהיה רק איתי, תתפייס –

פניה היו מלאות צער ועיניה לחות.

יצאנו כולנו.

כעבור שעות מספר, נסעו להם הדוד יוס’קה והדודה ציפי לדרכם, ושלגית נשארה בביתנו.

עד הערב לא נראה פאן לא בבית ולא בגינה,

אף לא על המדשאה הגדולה שלנו.

חיפשתי אותו בין ענפי התות הענף שלנו,

שלפעמים היה נוהג לטפס בענפיו, לצוד אפרוחי ציפורים.

הוא לא היה גם שם.

חיפשתי אותו על־יד בריכת הנוי של השכנים,

שלפעמים היה מסתתר בקרבתה, לארוב לדגי הזהב.

גם שם לא היה.

בלילה הכנתי לו את צלחתו וספלו,

רחוצים וטהורים מריחה של האורחת הלבנה,

בחוץ, על המרפסת, והלכתי לישון.

אחי ואחותי, הקטנים ממני, כבר ישנו. אחי הגדול לא היה.

הורי הלכו לבקר את ידידיהם ושלגית,

שאליה הצצתי דרך החלון, לא נראתה בשום מקום.

ציפי הורתה לנו להשאיר אותה לבדה בחדר,

עם מזון ומשקה, עד שתתביית.

לא יצאו שלושה ימים ושלגית הייתה מלכת הבית וגבירתו.

יום אחד בילתה ברחרוחים חשאיים בתוך הדירה, באין רואה;

ביום השני הואילה לטעום ביצה מוקצפת

ומעט פתיתי פילה־דג שרויים בתוכה;

ביום השלישי טיפסה על הארון, על הכוננית, רחרחה ו“מדדה” את המיטות, הספות, הכסאות והכורסות.

מעניין, את כורסתו הקבועה של פאן החרימה,

אולי היה קבוע בה ריחו יותר מבכל מקום אחר?

(צריך להגיד שהכורסה הגדולה הנוחה ביותר, הייתה שייכת כמובן לפאן?).

בפינת המרפסת הסגורה עמד ארגז חול, כמצוות דודתי ציפי עלינו, ובה הייתה שלגית עושה את צרכיה ומצניעה אותם היטב בציפורניה.

ביום הרביעי לבואה, לפנות ערב, אחזה בשלגית רוח תזזית, והיא החלה לקפץ וכמו לברוח ממשהו בלתי נראה,

גלגלה כדור ושיחקה ב“חתול ועכבר” עם בובתה של רותי אחותי.

כשראתה אמא כך, פתחה את הדלת,

נשמה לרווחה והכריזה:

־ זהו זה. שלגית “אזרחית” בבית!

ופאן?

איפה היה הוא בכל אותם ימים?

על היום הראשון, יום בואה של שלגית כבר סיפרתי.

בשלושת הימים הבאים היה בא, מגיח לפעמים, מרחרח,

טועם מעט מן המזון שהוכן לו במרפסת ומסתלק.

ה’פס־פס־פס’ים הלוחשים והרמים שלנו, יצאו לריק.

פאן לא נענה לנו.

בערב היום החמישי להיעלמו, יצאנו לסריקת הסביבה.

לא היה שיח, מצבור־פסולת, עץ ומבנה, שלא פישפשנו בו.

הכל לשווא.

כעבור שבוע בערך, כשהיו הורי בעבודה, היה לי שיעור חופשי

וישבתי לי להנאתי על כורסתו של פאן,

מעלעל בשבועון ומקשיב לגל־הקל.

מן המרפסת עלתה איוושה קלה.

חשבתי שזו שלגית וקראתי לה בעליזות, פותח את הדלת מבלי משים.

זו לא הייתה שלגית, זה היה פאן:

פרוותו דהויה וקירחת, תלויה ברפיון על גוף צנום ככף־יד.

עיניים כבויות. פאן זחל על ארבע ברכיו.

ניגש אלי והניח את ראשו על כף רגלי היחפה.

ליטפתי אותו ביד מהססת. היגשתי לו קערית חלב.

פאן אף לא רחרח בתקרובת.

כשם שזחל ובא, כך זחל והלך.

ממש כך. על ארבע ברכיו.

אותה שעה ישבה

שלגית על הארון שבמרפסת,

ואף לא העיפה עפעף בפאן.

כן, פאן פינה את ביתו־ביתנו ליריבתו, שלגית הגאוותנית

ולא שבנו לראותו לעולם.

פעם אמרה לי אמא:

־ לפעמים, קורה דבר כזה בדיוק,

גם בין בניאדם…

רק כשגדלתי ושוב לא הייתי ילד, הבנתי דבריה.

---

סבתא, בואי נתפוס את הירח

מאת

תקוה שריג

כשהיה איל בן שלוש, נולד לנו בן הזקונים שלנו, צחקי.

היה כבר אלול, כמעט סתיו, כחודש לפני חג הסוכות.

בדיוק בשעת האכלתו של הקטן, היה צריך לקחת

את איל מן הגן שלו.

לכן, עשתה זאת אמי, סבתא לאה.

היה זה כבר בשנותיה האחרונות, שנתיים לפני פטירתה.

והיא כבר חולה ולא יכולה לדבר בבהירות.

מדי ערב הייתה סבתא באה לגן, אוחזת בכפו הקטנה של הנכד

והם היו מטיילים להם לאט, בשלום ובשלווה לחדרנו,

שם הייתי מאכילה באותה שעה את צחקי, התינוק.

וכך מדי ערב, עד ליל חג הסוכות.

כשיצאו החוצה מסוכת־הגן המקושטת, לאחר המסיבה,

זרח להם הירח מולם, עגול, זהוב, ונמוך,

ממש באופק יער־החרובים שבמזרח.

איל, המוקסם מהירח שאהב מאוד וכינה אותו “דוד־ירח”,

על־פי שירו הידוע של ביאליק, אמר פתאום לסבתו:

– סבתא, בואי ונלך לנגוע בירח!

הינה הוא קרוב־קרוב!

נבהלה לשמע דבריו וגמגמה ככל שיכלה:

– לא, אי־אפשר! הירח גבוה בשמים!

אבל איל, חזק ונמרץ ממנה הרבה, משך אותה,

קדימה קדימה, מזרחה, במעלה הגבעה.

היה זה יוס שפגש את סבתא עם נכדה הנוהג בה,

והבין שמשהו לא כשורה.

הוא שיכנע את איל לחזור קודם־כל אל אמא,

ורק אחר־כך לבקש מאבא, שכאשר ישוב מהעבודה בבקר,

יקח אותו לתפוש את הירח…

כשהיגיעו סוף־סוף לחדר,

כבר עמד הירח בשמים, הרחק מראש הגבעה

ואמא המבוהלת אמרה להם, שאבא כבר יצא על סוסו בכיוון ליער,

כי מישהו אמר לו, שראה את סבתא ונכדה

מטפסים על הגבעה…

---

התל שעל־יד בית השיח'

מאת

תקוה שריג

כמו היום, כך גם פעם, היו ילדי הגנים

יוצאים לטיולים גדולים וקטנים,

והכלבה לאסי בראש, כי היא הייתה הסיירת.

היא רצה תמיד בראש, נובחת ומרחרחת

בכל חור, תל או תלולית, שיח או תפרחת,

והילדים עם הגננת פוסעיםבעקבותיה בנחת.

על־פי־רוב נמצא משהו במקום שרחרחה:

קיפוד, חור של חפרפרת, או סתם עצם לבנה.

לאסי הייתה גם נובחת בשמחה לעומת ציפורים בשמים;

נובחת בפחד מול מטוס שטס מעל;

נובחת, קצת עצבנית, מסביב לפרות במרעה הזרוע;

מתחרה בזוג פרידות שמשכו עגלה מלאת חציר ירוק;

כועסת על טנדר שהקדים אותה בריצה,

בדרך מהבית אל כרמי הזית והענבים;

נובחת נובחת על כל מה שהתנועע פה ושם.

כשהיו הילדים יוצאים לטיול רחוק בג’יפ,

או בעגלת טרקטור, מי הייתה קופצת ועולה ראשונה?

לאסי כמובן, הזריזה מכולם, לאסי הגברת.

וכשהיו מתרחצים־משתכשכים בבריכה, או בסאחנה,

הייתה לאסי משחקת איתם במים,

תופסת הכדור בשיניים, צוללת־נעלמת לרגע כאבן

ושבה ומופיעה, צוחקת, מתנערת, מתלקקת.

בוקר נאה אחד, בהיר וצונן מעט של סוף קיץ,

יצאו ילדי כיתת “כפירים” לטיול.

בכיתה זו היו ילדים אחידים, חברים ישנים של לאסי,

מזמן שהיו בגן.

לאסי קפצה על המשאית שבה נסעו.

לאסי לא שבה מעולם מטיול זה.

– איך זה קרה?

– אולי נחש הכיש אותה?

– אולי התייבשה בצמא?

ילדי “כפירים” חיפשו, חיפשו, ולא מצאו.

הם שבו הביתה שותקים, אפורים, קודרים.

הם קיוו בליבם, שכאשר יגשו קרוב לגן־הילדים,

תקפוץ לאסי מולם ותנבח בשמחה כדרכה.

אבל ילדי הגן יצאו לקראתם ושאלו:

– איפה לאסי? – הבינו שבאמת אבדה.

כל ילדי הגן עם רבקה הגננת

יצאו לבית השיח' לחפש אחריה. לשווא.

לבסוף, נמצאה. מי מצא אותה? איל.

– היא גמורה. היא מתה.

העיניים שלה פתוחות, אבל היא לא זזה בכלל. –

כך סיפר איל בן החמש, ושפשף את עיניו.

– היא שוכבת שםבין העשבים, מאחורי בית השיח'…

בו בערב, ביקשה גילה, ילדת הגן,

מאבא שלה, צבי, לנסוע עם הילדים לבית־השיח'.

מי קרא ואסף את כל הילדים אל חצר הגן?

לא גילה, לא צבי, לא רבקה. אף לא אחד,

הם הרגישו בעצמם ובאו.

על־יד בית־השיח' עמדו כולם במעגל

והיביטו בלאסי שהייתה שרועה באמצע.

כדאי לספר שצבי חפר במקום בור,

עטף את לאסי בשק גדול

וכל הילדים ביחד נשאו את לאסי והכניסו אותה לחור?

לא כדאי. זה עצוב.

אחרי שכיסו את הבר בעפר הטרי, החום והרענן,

הביאו הילדים, כל אחד, אבנים

וסידרו אותן בשורה מסביב לעפר התחוח

ואחר־כך חיפשו ומצאו ענפי שיחים ירוקים

וסידרו אותם יפה על הקבר.

נדב אפילו מצא חצב, כי כבר היה חודש אלול.

ככה עשו כולם יחד תל קטן חדש על־יד בית־השיח'.

אפרת הגדולה, מכיתת “כפירים” כתבה כך:

לאסי החמודה אייך?

האם באמת את מתה לגמרי?

האם את ישנה שנת עולמים?

אנחנו אומרים לך בליבנו:

שלום לך, לאסי.

אחים

מאת

תקוה שריג

---

מוסר כליות

מאת

תקוה שריג

כשהיתה רות כבת שנה וחצי, בפעוטון א' שקבוצתה

חנכה אותו יחד עם שלומית הגלעדי, המטפלת ב־1942,

גרמה יום אחד שאסף דותן, פעוט בגילה, נפל בחצר.

הפעוט נעלב עד עומק נפשו מהדחיפה שקיבל מרות,

אבל היא לא התכוונה כלל להפילו!

רות הרימה אותו עד שישב, עמדה על ידו וליטפה את ראשו

ופרצה גם היא בבכי מר.

*

פחד שווא

כשהיה איל פעוט כבן שנה ורבע, גר בפעוטון

שמתחת לגן ה'. זהו מקום גבוה – יחסית בחצר,

ולעיתים קרובות, בעיצומו של קיץ, חסרו שם מים.

המטפלות מצאו תרופה למכה והעמידו גיגית מלאה מים

בפינת חדר הרחצה.

ערב אחד, השכבתי את איל, לאחר שרחצתי אותו במים

שלקחתי מאותה גיגית, מפני שמהברזים לא ניגרה אף לא טיפה.

יוסף, שהיה אז כבן תשע, עמד והתבונן במעשי וחיכה לי.

ירדנו לחדר, בילינו ערב קיץ נפלא על הדשא

עם אבא וכל ילדינו.

יוסף, כמו אחיו הגדולים הלך לישון, לבית כיתתו.

בשעה קטנה של סוף הלילה, שהיה מוצף אור ירח מלא,

העיר אותי יוסף, נסער, קולו רועד:

– אמא, איל טבע בגיגית, בואי מהר להציל אותו!

נדהמתי.

– ספסילי – אמרתי לו – זה לא יכול להיות!

הוא לא יודע לרדת ממיטתו, חלמת חלום!

– לא חלמתי! הייתי בפעוטון שלו וראיתי אותו בגיגית!

רצנו יחד במעלה החצר והיגענו למיטתו של הקטן,

שישן לו כמלאך במיטתו הלבנה.

יוסף התבייש ובכה, ושוב חזר ואמר לי, שהיה בפעוטון וראה

את איל טבוע במים!

יוסף אהב מאוד את אחיו הקטן איל.

*

זכרון אחווה מתוק

כשצחקי היה פעוט וילד־גן, פחד מאוד מן הלילה.

אותה שנה, היה הסיפור האהוב ביותר על איל וצחקי,

שניהם בגן אחד, גן ד', הסיפור על שמואל (הנביא) הקטן.

הייתי ניפרדת מהם רק לאחר שסיפרתי לשניהם, אותו סיפור,

כשהם יושבים על מיטתו של צחקי יחד איתי

על הנער הקטן, המשרת בבית־האלוהים בשילה,

ועלי, הכהן הזקן אוהב את שמואל אהבת־אב,

ויודע שאלוהים מדבר אל הילד ומתכוון אליו, אל עלי.

הילדים אהבו ביחוד את הקטע בו סיפרתי על שמואל הרך,

הלבוש במעיל שתפרה לו אמו, חנה, כששלחה אותו בכאב

לשרת בבית־אלוהים, כפי שנשבע אביו לפני שנולד.

לשיא היו מגיעים הילדים (וגם אני, המספרת)

לקטע בו היה שמואל הקטן שומע את הקול הקורא לו בלילה:

– שמו־אל, שמו ־ ־ ־ אל!, שמו ־ ־ ־ אל!

והילד היה רץ אל עלי ושואל אותו, האם קרא לו,

ועלי היה עונה לו:

– לא בני, לא קראתי לך, לך ושכב על משכבך…

כאן היינו נפרדים. צחקי היה מניח לי ללכת לשלום

ואין צורך לומר – איל, “הגדול”

אלא שמאוחר בלילה, היה צחקי מתעורר ובוכה, מפחד.

איל, שהתעורר לשמע בכי הקטן, היה קם,

נכנס בשתיקה למיטתו של צחקי, מתכסה יחד עם אחיו הקטן

בציפת־הקיץ הגדולה ושניהם ישנים זה בצד זה

בשלווה ובשלום.

קיץ שלם חזרה הפרשה לילה לילה

והייתה לזיכרון אחווה חם ומתוק לכל החיים.

*

מלחמת לשון בלשון ושביתת־הנשק

כשהיה יוסף בכיתה יב' ואיל בכיתה ז' הלכה והתפתחה ביניהם מלחמת לש"בלש, (מלחמת לשון בלשון).

כל אחד מהם שלף מכל מקור עברי ולועזי,

ביטויים ומלים מ“ההפטרה” וירה אותן באחיו, בכל רגע שנפגשו.

איל היה מחפש מלים במילונים ובאינצקלופדיה לאגירת תחמושת.

(וזה יהיה תרגול נהדר בהעשרת הלשון!)

אחרי האירוע, הדכדוך המוזר של יוסף, שבין אדר לניסן,

ובשני שבועות הגיוס לעזרת נווה־אור, הייתי עדה בלתי נראית

לפגישה מיוחדת בין השניים.

יוסף אמר: – איל, די. בוא נפסיק עם זה. – קולו היה נמוך, עצוב, בס.

איל – עם מה?

יוסף: – עם ה“קללות” שלנו…

איל: – טוב, נפסיק. בקולו שמעתי תימהון, צער והסכמה כנועה.

זה היה אחד מטקסי ההתבגרות המרגשים ששמעתי בחיי.

*

“אחי הצעיר יהודה”

בימי מלחמת ההתשה, היו רן ואיל בלב ליבה של חזית התעלה, הנופלים היו כה רבים

(באיזה אומנות שמרו בסוד את העובדה הזו מפני.

וסיפרו לי מעשיות שונות ומשונות).

יוסף דאג נוראות דווקא לאיל.

והלא גם רן, לחם בדיוק שם! אבל יוסף משום מה, היה חדור דאגה לאח הצעיר, לאיל.

דואגים יותר לרך, לצעיר, הנחשב לחלש.

בדיוק באותם ימים, חובּר, הולחן והיה מושמע הרבה, השיר “אחי הצעיר, יהודה”.

יוסף היה מוקסם ומזועזע מן השיר הזה.

הוא סיפר לי על כך רק כעבור שנים.

אבל אני הבחנתי בכך בזמנו, בעצמי.

הייתו רואה את יוסף מנגב את עיניו, מדי הישמע השיר הזה.

כשסיפר לי על־כך, גם אז ניגב את עיניו היפות.

*

אני אדהר לי למרחקים

בלילה השני של ראה"ש, לא התקימה “תוכנית”,

אבל בית־השיטה הייתה שמחה, מכל עבר בקעו צהלה, שירה ונגינה.

איל שכב לישון בחדרנו כרגיל, במורת רוח רבה.

כשעה לאחר ששכב היה עדיין ער, היה אז כבן שבע.

– איילי, למה אתה לא נרדם – שאלתי אותו

– אני לא יכול להרדם, אני כל־כך מקנא בכולם!

הם רוקדים ושרים ורק אני צריך לשכב פה.

ניחמתי אותו בכך שיגדל מהר מהר ויוכל לעשות

כל מה שירצה.

על זה השיב לי:

– כן, אני בכלל לא אישן, אקח לי סוס

ואדהר לי למרחקים ואף אחד לא ישיג אותי.

הייתה זו תקופת ציורי הסוסים של יוסף,

שעבד במרעה הבקר לבשר, דהר באמת על סוסים

בוואדי־יששכר.

*

באותה שנה, למחרת ראש־השנה, בליל־שבת שוב ישן בחדרנו.

פתאום שאל אותי, בהמשך לשיחת־אמש:

– אמא, למה זה כשרוצים שהזמן יעבור מהר־מהר

הוא דווקא עובר לאט, וכשרוצים שבכלל לא יעבור,

הוא עובר בן־רגע?

– למה אתה מתכוון, בדיוק, איל?

– פשוט, כשלומדים בכיתה, או כשמחכים לנסיעה,

הזמן זוחל כמו צב והינה ראש־השנה עבר

כל כך מהר, שעוד לא הספקתי בכלל להרגיש אותו?!

*

באותו יום, בצהריים, קראתי לאיל דפים מיומן שכתבתי

על ילדַי, מתקופת ילדותו של רן, ואחר־כך מיומנו שלו.

הוא לקח את היומן שלו, דפדף קצת וראה

שיש בו דפים מעטים בלבד. זה הרגיז אותו מאוד

והוא אמר:

– אמא, אני רוצה שתכתבי הכול על החיים שלי,

משנולדתי עד שאהיה זקן!

על זה השבתי לו, שעל חייו כשיהיה זקן, יצטרך

לכתוב בעצמו, ועל חייו עכשיו הוא צריך

לספר לי הכול, אם הוא רוצה שאכתוב הכול.

על זה אמר:

– זה בטוח שאספר לך הכול! מה, לאמא לא אספר?

עוד לא נולד שתקן כאיל…

*

כך יהיה תמיד?

יוסף בן שבע. שבת. אנחנו מעשבים את הגינה

הוא שואל:

– מה שם שרשרת ההרים שאחרי הגלבוע?

ואחרי הר סיני? ומאחורי הרי גלעד?

ואחר־כך:

– איפה יותר טוב לחיות, בקיבוץ או במושב?

אז למה לא כולם חיים בקיבוץ?

– פעם פרס שלטה על כל אסיה, נכון?

מי שולט היום על כל העולם?

– ככה זה יהיה תמיד שמישהו שולט על העולם?

*

נטילת צפורניים

התאונה של צחקי אירעה שלושה שבועות לפני יום הכיפורים.

ב־1973, בחושנייה הארורה ברמת־הגולן, שם שירת שירות חובה, כמ"מ.

שלושה שבועות היה מוטל בלי הכרה ועבר ניתוח גולגולת קשה,

רק תשומת לב מועטה הוקדשה לרגלו החבולה שהיתה תלויה בתלי.

מי חושב על רגל כאשר החיים בסכנה?

רן, אז מפקד חטיבה ברמת־הגולן שגם אם לא ידע

בדיוק שאכן תפרוץ מלחמה מחר, ידע שהיא צפויה בכל רגע

והיה נתון בדאגה רבת מתח, והיה – עמוס עבודה, הגיע אל צחקי,

שהתעורר בבוקר אותו יום, לעיני רות,

מחוסר ההכרה העמוק, לאחר שלושה שבועות.

צחקי פולט מלים בודדות, עיניו פקוחות, מנסה לחייך

חוזר לאט לאט אל עולם המציאות, לומד מה קרה לו, מה קורה לו.

ובערב, סובבת אותו כל המשפחה בפנים צוחקות.

לפתע מרגיש רן בצפורני רגליו של צחקי שגדלו מאוד

בלא עין־הרע…

מישהו מושיט לרן מספריים והוא גוחן לרגליו של צחקי

ונוטל בסבלנות צפורן אחר צפורן.

רות אומרת:

– הביטו מה צריך היה לקרות, כדי שהוד מעלתו רן

ייטול צפורניו של אחיו הקטן…

כולנו מתפרצים בצחוק,

צחוק אחרון, למחרת פרצה המלחמה.

המבול הארצי היגיע אלינו.

---

הולדת השיר אור וירושלים

מאת

תקוה שריג

מה שהייתה ציון ליהודים בגולה,

הייתה ירושלים לילדינו, חמשת אהובינו,

חמש אצבעות כף ידנו.

מבלי משים ניטוו סיפורי־ילדות שלנו בירושלים

ונעשו להם למיתוס.

ביום הלווית אם נחום, יוכ’קה עליה השלום,

בד' שבט תשכ"ה, נסענו במשאית לירושלים,

עם ארונה, למקום קבורתה, על פי צוואתה.

היה זה יום סגריר איום, יום של סערה וגשם זלעפות.

אבל כשהיגענו לשער הגיא, ולאורך כל העלייה

לירושלים –

הבהיקה פתאום השמש בין העבים

וקשת אדירה חבקה את השחקים, מקצה עד קצה.

בשמים נקרעו היכלות של טורקיז זורחים באור אדיר.

עצי האורן, משני צידי הכביש, נדלקו בריבואות יהלומים.

פתאום פגשו עיני בעיני יוסף.

ראיתי בהן מבט רוגש בעונג אין קץ.

בוקר אחד בינואר 1972, הביא לי יוסף

דף נייר מרוט ממחברת ואמר לי:

– ראי, אמא, דובי כרמל הזמין אצלי שיר על ירושלים,

בשביל הגבעטרון, שישיר אותו בתיאטרון־ירושלים,

ביום־ירושלים.

זה שווה משהו? – שאלו עיניו.

קראתי את השיר, שהיה כתוב בשטף,

ללא תיקון כלשהו, שקול ומחורז, מושלם.

– זה מקסים, בן! (זה היה שם החיבה שלי ליוסף)

זו ממש ירושלים, כשבאים אליה מן החוץ,

זהו ממש אור ירושלים!

הוא הביט בעיני ושוב ראיתי בהן אותו מבט שזכרתי,

מיום קבורתה של סבתא יוכבד עליה השלום,

בעלייה לירושלים, לפני שבע שנים.

– ומנגינה לשיר? – שאלתי.

יוסף הוציא מכיסו עוד דף נייר מרוט ממחברת

ועליו רשומים תווי השיר.

– יש – אמר.

רשמתי הבוקר גם את המלים וגם את הלחן.

שני הדפים האלה שמורים עימי.

שיר זה, “אור וירושלים” כבר מושר כיום רבות בארץ

נשמע בארצות העולם,

עמית שמע אותו מן הרדיו במסעדה לבנונית בלבנון,

בת־גיסתי שמעה אותו ביפן.

רבים שמעו אותו גם בארה"ב.

ואולי הוא “היהלום” המרומז בשירו של יוסף, שיתקיים ב“נבל העשור” – זכר למלחמת־ העשרה בתשרי תשל"ד?

כך נולד השיר.

נכדים

מאת

תקוה שריג

---

שתי שערות שיבה!

מאת

תקוה שריג

בערב קיץ אחד, עם התקרב תום השבת,

מצאנו את עצמנו שנינו לבדנו,

יושבים זה ליד זו על הדשא, נחום ואני.

כרגיל המו הבית והדשא שלנו תמיד, ילדים ונכדים ראשונים.

שהרי בשנות השישים הראשונות, כבר היו לנו עמית, מיכל וסמדר.

פטפטנו לנו בנחת, נהנים משעה גנובה ונדירה של יחד בשניים.

פתאום, אני רואה בעיני נחום השתוממות,

ההופכת במהירות לחיוך רחב של אושר,

חיוך שרק הוא יודע כמותו, חיוך שאני אוהבת מאוד,

– אמא – קרא – יש לך שתי שערות שיבה!

מאז ילדותו של רן, המרנו את שמות החיבה שלנו מימי נעורינו, ב“אבא” ו“אמא”, כשקראנו זה לזו.

---

לטייל עם עמית

מאת

תקוה שריג

כשאנחנו יוצאים לטייל לוואדי הקרוב או הרחוק,

לכרם הזיתים, או אפילו לשטח התירס שעל־יד הבית,

אנחנו משוחחים זה עם זו.

“זו” היא אני, “זה” הוא עמית, נכדי הבכור.

כך זה נמשך מספר שנים, שנותיו הרכות.

ערב אחד, והוא כבן חמש, ראינו בפעם הראשונה ביחד תל־נמלים.

היה זה תל עפר אדמדם, תחוח, בנוי כולו כעיגול, ככוורת,

פתחים עגולים מכל עבר ונמלים עסקניות באות ויוצאות,

מהן ריקות מהן עומסות גרגרים.

עמית התבונן בתל שעה ארוכה ולבסוף שאל:

– סבתא, הנמלים יודעות על אנחנו?

– לא, ילד, הן אינן יודעות עלינו.

־ אז למה אנחנו יודעים עליהן והן לא יודעות עלינו?

– כי אנחנו יותר מדי גדולים בשביל העיניים שלהן,

הלא הן כל־כך קטנות!

• סבתא, זה כמו שאנחנו לא יכולים לראות את כל העולם?

• כן, עמית, בדיוק כך!

העולם גדול מדי בשביל עינינו הקטנות

ואנחנו גדולים מדי בשביל עיני הנמלים הקטנטנות.

• ולכן אנחנו לא יכולים לראות גם את אלוהים, סבתא?

• אולי, עמית, אינני יודעת…

טיול אחר טיילנו לשרידי בית השייח'.

היה זה בערב סתיו.

שמי סתיו מעוננים להבו לקראתנו,

בתוכם שקעה השמש במהירות.

– סבתא! הביטי, לעננים יש פנים של אש.

נזכרתי באביו של עמית, בבני רן, כשהיה קטן,

והיינו מהלכים באותה הדרך ועננים לוהבים כאלה

הקבילו פנינו והוא אמר כמעט אותן מלים.

סיפרתי לעמית בפעם המי־יודע־כמה, על הימים הראשונים,

שבהם גרנו בבית־השייח',

בצריף שהקמנו על גגו השטוח

כשבתוכו, מתחתנו, היה מקום הפרות הגועות.

מסביב לבית השייח', השתרע אז גן־הירק,

כרמי הגפן והזית הצעירים ושדות הפלחה.

• אבל מי גר פה בבית־השייח' לפני אתם? – שאל עמית.

• השייח' ואשתו ובניו גרו פה לפנינו…

• השייח' הזה היה ערבי?

• כן, עמית, ערבי.

• אז איפה הוא גר היום, סבתא?

למה הוא נתן לכם פתאום את הבית שלו?

אנחנו רצינו מאוד אדמה, בכדי לבנות לנו את בית־השיטה

והוא היה זקוק לכסף וכך הוא מכר לקרן־הקיימת

את האדמה בשבילנו – כך השבתי לעמית.

• והוא לקח איתו את כל הילדים שלו למקום אחר?

והם לא בכו?

• לא ראיתי, עמית, לא ראיתי אותם, כשהם הלכו מכאן…

• סבתא, בואי נחטט בבית!

אולי נשאר משהו, משהו קטן, מהערבים שגרו פה פעם!

• טוב. חטט לך כמה שאתה רוצה, עמית.

חיפש לו עמית וחיפש בתוך בית השייח' האפלולי, ההרוס למחצה, שהיו בו שקים עם זבל כימי ומצבורי אשפה.

לבסוף הביא לי עמית פייה של כד־חרס, של ג’רה, וקרא:

– סבתא, מצאתי “עתיקה”!

(מאז הייתה שמורה “העתיקה” של עמית במשך שנים, במקום כבוד על האצטבה).

ועמית עדיין חופר ומחטט בכל מקום הרומז על עתיקות…

ובינתיים, כבר נמצאו עתיקות לרוב במקומותינו, עתיקות אמת.

שרידיה של כנסייה, של גת עתיקה ועוד חדר בנוי באדמה

שתפקידו עדיין לא נודע,

וגם כד חרס נמצא בתל בית־השייח', מימים שטרם הוגדרו

ובו אוצר מופלג ויפהפה:

מטבעות, שרשרות, חרוזים, טבעות ואצעדות.

בטיול הבר־מצווה שלו, בעמק דותן, מצא עמית חותמת

שזוהתה על־ידי מחלקת העתיקות הישראלית – כחותמת עברית,

וימיה מן האלף השני שלפני הספירה.

– עמית – אמרתי לו למראה החותמת:

אולי זו חותמת של דבורה הנביאה?

– ואולי היא של אבימלך בן־גדעון השכמי.

גם הוא “התעסק” שם בסביבה ההיא?

– ואתה עוד זוכר את “העתיקה” שמצאת בבית השייח'?

– אז, את סידרת אותי, סבתא, זה היה סתם שבר של ג’רה!

רק באותו יום, זרקתי את החרס, שאומנם היה כזה…

כשסיים עמית את לימודיו בי"ב, כתב את עבודת־הגמר שלו.

על מה כתב?

על “בתי־כנסת עתיקים בעמק שלנו ובעמק בית־שאן”.

הוא שנאמר,

– אם גרעין זרעת, בטח.

---

זהרורים

מאת

תקוה שריג

מה הכי טוב לבנאדם?

כשהייתי הולכת ודוחפת לפני את עגלתו של אמיר

ומיכל הולכת לצדי, אמרה לי פעם:

• סבתא, את יודעת מה הכי טוב לבנאדם?

• מה, מיכל?

• שיש לו אוכל לאכול, בית לגור, בגד ללבוש

ותינוק לאהוב…

*

תן לי רשות לטבול בבריכות שלך!

כשהיה יפתח בן שלוש היו עיניו כחולות כים

גדולות, נוצצות ומתבוננות בזולתו בתמהון ובפליאה,

עינים קסומות.

הייתי נוהגת להגיד לו: – יפתח, כל עין משתי עיניך,

כמו בריכה כחולה נהדרת! אתה מרשה לי לטבול בהן?

ויפתח, שהכיר היטב את השאלה הזאת היה נבוך, משפיל עיניו היפות,

מחייך ומרגיש היטב את האהבה שזרמה בינינו,

חיבק אותי בשתי זרועותיו חבק היטב

ועל השאלה להשיב סרב.

*

שלישיית המוסקיטרים

כשהיו שלישיית נכדי, יפתח, אסף ואמיר כבני שבע־שמונה,

היו מאושרים ללון אצלי, שלושתם ביחד,

על שתי ספות שצורפו לאחת…

הייתי מקדימה לכך, מתן רשות לשוטט חפשי בחצר,

ואחר־כך, ארוחת ערב טעימה, מקלחת משותפת בשלושה,

ולבסוף כששכבו להם רגועים – סיפורים כבקשתם.

סיפור היה רודף סיפור.

כל אחד תבע סיפור על הוריו ועל עצמו “כשהיה קטן”.

השם שניתן למפגש השבועי הזה, שמתק גם להם, גם לי,

היה “מועדון שלושת המוסקיטרים”, לפי הצעת אסף.

מפגשי השיא היו אלה, שבהם נתן להם נחום

שיעור בנהיגה, בדרך העפר שממערב לביתנו.

אז בעצם, למדו שלושתם את ראשית תורת הנהיגה.

*

ה“ישל” עבר בירושה

יש"ל הן ראשי־תיבות למטבע הלשון היקרה מפז:

“יפה שתיקה לחכמים”.

המצאה זו שייכת לשנות הארבעים, לילדותם של ילדינו.

היא נאמרה תחילה מפינו, ההורים, ולאחר־מכן בפי הבנים

לכל מקרה שנרמז דבר ולא נאמר בפה מלא. למשל: במקום;

• הערב יש תוכנית… יש"ל

• במסתור יש דברים טובים… יש"ל

• יש (לי, לנו) ידיעה (חשובה, משמחת)!… יש"ל

• הערב תלון (תלונו) ב“חדר” (להבדיל מה“בית” – בית הילדים)… יש"ל

כל מי ששמע יש"ל נמתח בלב מתרונן מצפייה.

דברים אלה בתוספת שינויים שהזמן גרמם,

עברו בירושה לדור הנכדים. עד שבגרו

וכיום אינני בטוחה שיעברו בירושה גם לדור הנינים.

הרגע בו צנח כוכב בחודש אב

כשהיה פלג כבן שלושה חודשים, גמלה אותו אמו, נורית.

היה זה באמצע חודש אב, ויוסף היה אמור לצאת למילואים,

נורית ויוסף החליטו לנסוע לירושלים ליומיים, לנוח מעט, ליהנות.

פלג היה תינוק, חזק, יפה ומלא, ראשו עטור שיער בהיר מאוד

ומזדקר כלפי מעלה, מלא חיים, מחייך בעיניים כחולות,

החלטתי להחזיק בו אצלי, עד שישובו הוריו.

באחר־הצהריים ביום נסיעתם, קיבל פלג חום גבוה,

צרח בלא הרף וטבל בזיעה,

נבוכה ואף מבוהלת, החזקתי אותו בזרועותי

וטיילתי איתו על המדריכות שבסביבת ביתנו.

רק הטיול הרגיע אותו מעט, וכן התה הצונן בבקבוק,

שהיה יונק בעוצמה

כשהיגיעה שעת חצות ופלג שוב צרח בכל כוחו,

לקחתי אותו על הידיים ויצאתי מחדש למצעד־מדריכות.

היה זה בדיוק באמצע החודש.

הירח הבהיק, ירח של ט’ו באב.

פלג היה רגוע ברגע ההוא.

היבטתי לי בשמים המכוכבים ובירח המלא, המסנוור כמעט.

כאב נורא חתך פתאום בנשמתי, אימה.

כוכב, מכוכבי ירח אוגוסט צנח לפתע והשאיר שובל אור זוהר.

באותו רגע פרץ פלג מחדש בצריחה חדה, מהממת.

האם חשנו – הכוכב, פלג ואני שבעוד חודשיים בדיוק,

יהיה הוא יתום ואני שכולה ויוסף שלנו

יצנח וייעלם באש, כאותו כוכב?

*

אבן הראש

בכל שנה בסוכות, יוצאים השריגים לרמת־הגולן,

כך מאז י“ד תשרי תשל”ד.

ראשית כל, אנחנו מגיעים למסעף האנדרטה של חטיבתו של רן,

“ראם”, שהיא החטיבה שאליה נספח גדודו של יוסף, בתוהו ובוהו שבתחילת המלחמה,

ושבמסגרתה נלחם בראש פלוגתו בהדיפת הסורים אל מעבר הגבול הסורי

ושנפל בצריח מידי מארב סורי.

על גבי אנדרטה זו חקוק שירו של יוסף “מותי בא לי פתע”.

זו הייתה הפעם הראשונה, שהסברתי לפלג, שמה שחקוק

על גבי האנדרטה, הוא שיר של אבא שלו.

פלג התבונן בהתרגשות ואמר:

– “פה באמת כתוב אבא שלי”?!

הוא היה אז בן שש.

בהמשך הדרך, אנחנו מגיעים מדי שנה, לחושנייה,

כפר סורי נטוש, קרוב מאוד לגבול

כאן נפל יוסף, נמצא עד־ראייה שהראה לנו את המקום הנורא.

כל השטח למלוא העין, זרוע אבני בזלת שחורות, עגולות,

שדמיונן לגולגלות מדהים.

כל מי שמתבונן בהן, מעלה בזכרונו את ערימת הגולגלות

הטמונות במרתף המנזר בסנטה־קתרינה שבסיני.

פלג הסתובב בין האבנים והתבונן בהן בעיון.

פתאום אמר לנחום:

• סבא, אני רוצה שתיקח לי את האבן הזאת הביתה, טוב?

• לשם מה? – שאל נחום.

• ככה! השיב פלג.

כשחזרנו הביתה ופירקנו את המכונית שבה נסענו,

אמר פלג לנחום:

– נשים את האבן על הקבר של אבא, טוב סבא?

אבן־הראש השחורה, אכן נמצאת מאז על מצבתו של יוסף.

*

“בראש אחד”

פעם, בערב ורוד ורך, בשעה של שקיעה, טיילנו בשביל.

היה זה בלב הקיץ והינה לעינינו בצד השביל, שלוש פטריות מלבינות!

שלושתנו, סבא נחום, פלג ואני יחד קראנו בהשתוממות פה אחד: – פטריות!

פלג התכופף לקטוף את הפטריות,

והינה אינן אלא גלליו של כלב שנקלו בחום היום…

פרצנו שלשתנו בצחוק.

בערב אחר, ישבנו עם פלג במרפסת המערבית שלנו,

בשכנות לביתנו מתרוממים עצי אקליפטוס גבוהים, רחבי נוף,

בכל קיץ מקננת שם משפחת ניצים ובחורף הם נעלמים.

בכל קיץ אנחנו מתחרים בינינו, מי יראה ראשון

את הנץ הראשון.

באותו ערב שמענו, אך עדיין לא ראינו –

צריחתו החדה של נץ.

– נץ! – קראנו בשלושה, כאיש אחד.

שלושתנו זכינו בהתחרות…

*

שתילת הגמא

ביום שנולד גמא שתלתי שורת צמחי גמא העוטרת לביתנו –

הגמא גומא מים לרוב, עולה כפורח

והלוואי יגדל נכדנו גמא רענן, רווה ופורח

כצמח שבשמו נקרא!

---

אֵיפֹה בֵּית־הַגַּמָּדִים?

מאת

תקוה שריג

־מֵרַב, אַתְּ יוֹדַעַת בִּכְלָל מָהֵם גַּמָּדִים וְאֵיפֹה בֵּית־הַגַּמָּדִים? כָּךְ שָׁאַל נֹעַם, הַגָּדוֹל בַּגַּן, אֶת מֵרַב הַקְּטַנָּה, שֶׁרַק אֶתְמוֹל בָּאָה לַגַּן מֵהַפָּעוֹטוֹן, יַחַד עִם עוֹד כַּמָּה קְטַנִּים.

־אוֹפֹה זֶה? – שָׁאֲלָה מֵרַב, שֶׁעוֹד לֹא יָדְעָה אֲפִלּוּ שֶׁאוֹמְרִים “אֵיֹפה” וְלֹא “אוֹפֹה”. ־שָׁם עַל הַגְּבָעוֹת, רָחוֹק נוֹרָא! – אָמַר נֹעַם וְהֶרְאָה בְּיָדוֹ אֶת הַכִּוּוּן.

־לֹא נָכוֹן, לֹא נָכוֹן! לֹא עַל הַגְּבָעוֹת! בֵּית הַגַּמָּדִים

הוּא דַּוְקָא בַּוָּדִי שֶׁבֵּין הַגְּבָעוֹת אָמְרָה נֹגַּהּ הַגְּדוֹלָה, שֶׁכָּל דָּבָר יוֹדַעַת וְאַף פַּעַם לֹא שׁוֹכַחַת לְהַגִּיד כָּל מַה שֶּׁהִיא יוֹדַעַת.

־מָה, יֵשׁ שָׁם בַּיִת מַמָּשִׁי וְגַמָּדִים מַמָּשִׁיִּים? שָׁאֲלָה נֵרִי מִן הַקְּטַנִּים שֶׁרַק בָּאוּ לַגַּן וּפָתְחָה עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת וּמִתְפַּלְּאוֹת – וְהַגַּמָּדִים גָּרִים מַמָּשׁ בַּבַּיִת?

־בֶּטַח! כְּשֶׁאַבָּא שֶׁלִּי הָיָה בַּגַּן, הוּא וְהַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ אֲפִלּוּ בָּנוּ אֶת הַבַּיִת הַזֶּה. בֶּאֱמֶת! בְּחַיַּי! – אָמַר עִדּוֹ.

–נָכוֹן, וְאַבָּא שֶׁלִי גַּם לָקַח שְׂמִיכָה מֵהַחֶדֶר וְסַבְתָּא שֶׁלִּי שֶׁהָיְתָה אִמָּא שֶׁלּוֹ, נָתְנָה לוֹ עֹנֶשׁ – אָמְרָה אוֹרְלִי, מֵהַגְּדוֹלוֹת. ־נָכוֹן, וְהַדּוֹדָה שֶׁלִּי תָּלְתָה שָׁם פַּנָּס עַל מַסְמֵר וְהוּא נִשְׁבָּר, וּלְכַמָּה יְלָדִים הָיָה גַּם דָּם – כָּךְ סִפְּרוּ הַגְּדוֹלִים לַקְּטַנִּים הַחֲדָשִׁים עַל בֵּית־ הַגַּמָּדִים. מֵרַב מָצְצָה כָּל הַזְּמַן אֶצְבַּע, שָׁמְעָה, שָׁמְעָה, וְלֹא אָמְרָה דָבָר. הִיא הָיְתָה עוֹד חֲדָשָׁה וְהִתְבַּיְּשָׁה.

אֲבָל כַּעֲבֹר כַּמָּה שָׁבוּעוֹת, אָמְרָה מֵרַב לְרִבְקָה, הַגַּנֶּנֶת בְּלַחַשׁ: –רִבְקָה, מָתַי כְּבָר נֵלֵךְ פַּעַם לְבֵית־הַגַּמָּדִים? –אַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם, מֵרַבִי, עַכְשָׁו עוֹד יֵשׁ בַּדֶּרֶךְ קוֹצִים וְאוּלַי גַּם נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים. בֵּית־הַגַּמָּדִים רָחוֹק מְאֹד וְקָשֶׁה לַקְּטַנִּים לְהַגִּיע לְשָׁם.

–אֲבָל אֲנַחְנוּ גְּדוֹלִים, רִבְקָה! אֲנַחְנוּ כְּבָר בַּגַּן! – הִתְעַקְּשָׁה מֵרַב.

–נָכוֹן, אַתֶּם כְּבָר גְּדוֹלִים, אֲבָל עוֹד לֹא הַכֹּל יְכוֹלִים. אַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם, הַגְּבָעוֹת יִהְיוּ יְרֻקּוֹת וְיָפוֹת וְיִגְדְּלוּ בָּהֶן עֲשָׂבִים וּפְרָחִים, אָז נֵלֵך לְבֵּית־הַגַּמָּדִים. טוֹב, מֵרַבִי?

עָבַר־הָלַךְ לוֹ רֹאשׁ־הַשָּׁנָה וְגַם חַג הַסֻּכּוֹת, הַפַלָּחִים גָּמְרוּ לִזְרֹע אֶת הַשָּׂדוֹת, כְּבָר יָרַד הַיּוֹרֶה, זֶה הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן, וְהָעֵשֶׂב בַּגְּבָעוֹת הִתְחִיל לִצְמֹחַ. וּמֵרַב וְנֵרִי? לֹא שָׁכְחוּ אֶת הַגַּמָּדִים!

בַּגַּן הִתְחִילוּ כְּבָר לְהָכִין אֶת הַבַּיִת לִקְרַאת חַג הַחֲנֻכָּה. הַיְלָדִים עָשׂוּ סַלְסִלּוֹת וְשַׁרְשְׁרוֹת מִנְּיָר, צִיְרוּ וְגָזְרוּ חֲנֻכִּיּוֹת, סְבִיבוֹנִים וְכַדֵּי־שֶׁמֶן וְהִדְבִּיקוּ אוֹתָם עַל הַחַלּוֹנוֹת, דָפְקוּ כָּל הַיָּמִים בַּפַּטִּישִׁים, הֵכִינוּ חֲנֻכִּיּוֹת מִקְּרָשִׁים.

–רִבְקָה! שָׁכַחְתְּ בִּכְלָל שֶׁצָּרִיךְ לְהַזְמִין אֶת הַגַּמָּדִים לְחַג הַחֲנֻכָּה? מַה זֶּה אִתָּךְ? – אָמַר אֶרֶז הַגָּדוֹל. –מָה? הַגַּמָּדִים יָבוֹאוּ לַגַּן שֶׁלָּנוּ, בֶּאֱמֶת? – שָׁאַל עָמִית מֵהַקְּטַנִּים.

־זֶה לֹא כָּל כָּךְ בָּטוּחַ שֶׁיָּבוֹאוּ, אֲבָל אֲנַחְנוּ מַזְמִינִים אוֹתָם לְכָל חַג. וְרַק בְּפוּרִים הֵם בֶּאֱמֶת בָּאִים. –אָז מָתַי פּוּרִים? שָׁאֲלָה אוֹרִית הַקְּטַנָּה.

–תֵּלְכִי לִשְׁאֹל אֶת הַהֹדִּים וְהֵם יַגִּידוּ לָךְ: אָדָר־ אָדָר – אָדָר – אָמְרָה נֹגַהּ הַגְּדוֹלָה שֶׁהַכֹּל יוֹדַעַת וּכְלוּם לֹא שׁוֹכַחַת.

–טוֹב יְלָדִים, אַתֶּם צוֹדְקִים בְּעֶצֶם. אִם יִהְיֶה מָחָר יוֹם יָפֶה, אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים. בָּעֶרֶב תַּאַסְפוּ קְרָשִׁים וּפַחִים, כִּי אוּלַי בֵּית־הַגַּמָּדִים נֶהֱרַס קְצָת מֵאָז שֶׁהָיִינוּ בּוֹ וְצָרִיךְ לְתַקֵּן אוֹתוֹ? כָּךְ אָמְרָה רִבְקָה, סוֹף־סוֹף.

בָּעֶרֶב, הִסְתַּכְּלוּ הַיְלָדִים כָּל הַזְּמַן לְעֵבֶר גִּבְעַת־ הַמּוֹרֶה, שֶׁמֵּאֲחוֹרֶיהָ בָּאִים אֵלֵינוּ הָעֲנָנִים, וְהִתְפַּלְּלוּ בְּלִבָּם שֶׁיִּסְתַּלְּקוּ לָהֶם הַפַּעַם, וְשֶׁלֹּא יֵרֵד הַגֶּשֶׁם בְּדִיּוּק מָחָר.

הַגְּדוֹלִים אָסְפוּ עֲרֵמָה עֲנָקִית שֶׁל קְרָשִׁים, דִּיקְטִים, מַסְמְרִים, פַּחִים, וְעוֹד כָּל מִינֵי חֳמָרִים. וּבַבֹּקֶר – יָצְאוּ לַדֶּרֶך. הָרִאשׁוֹנִים הָלְכוּ הַגְּדוֹלִים שֶׁסָּחֲבוּ אֶת הַקְּרָשִׁים, כִּי הֵם הִכִּירוּ יָפֶה אֶת הַדֶּרֶךְ וְגַם הָיָה לָהֶם הֲמוֹן כֹּחַ. יַחַד עִם רִבְקָה הָלְכוּ הַקְּטַנִּים, כִּי הֵם לֹא הִכִּירוּ אֶת הַדֶּרֶךְ, קְצָת הִתְעַיְּפוּ מִן הַהֲלִיכָה, וְגַם טִיפּ־טִיפָּה פָּחֲדוּ מֵהַגַּמָּדִים.

–רִבְקָה – שָׁאַל עָמִית – הַגַּמָּדִים הֵם אֲנָשִׁים קְטַנִּים, כָּמוֹנוּ? –חַכֵּה, עָמִית, אוּלַי תִּרְאֶה אוֹתָם בְּעַצְמְךָ… – אָמְרָה לוֹ רִבְקָה. וְהִנֵּה הִגִּיעוּ!

פֹּה הוּא בֵּית־הַגַּמָּדִים! חָבוּי לוֹ בַּוָּדִי, קְטַנְטָן, אִי־ אֶפְשָׁר כְּלָל לְהַרְגִּישׁ בּוֹ, מִמֶּרְחָק, עַד שֶׁלֹא נִגָּשִׁים אֵלָיו מִקָּרוֹב. גַּגּוֹ – מִפַּח־גַּלִּים צָבוּעַ אָדֹם, קִירוֹתָיו – קִירוֹת סַלְעֵי הַוָּדִי, גַּם קְּרָשִׁים וְקוֹרוֹת; שֻׁלְחָן בּוֹ וְסַפְסָלִים, וְכָל כָּךְ שָׁקֵט הָיָה בְּתוֹכוֹ, דְּמָמָה. הַיְלָדִים שָׁמְעוּ רַק אֶת קוֹל הָעֲשָׂבִים בָּרוּחַ וְאֶת צִרְצוּר הַצִּרְצָרִים. קֹדֶם עָמְדוּ. אַחַר־כָּךְ, נִגְּשׁוּ אֶחָד אֶחָד, הֵצִיצוּ הֵיטֵב בְּכָל הַפִּנּוֹת, הִתְכּוֹפְפוּ, הִתְרוֹמְמוּ: – לֹא. אֵין כָּאן אַף גַּמָּד!

–אֲבָל זֶה בָּטוּח שֶׁהָיוּ כָּאן רַק עַכְשָׁו! – אָמַר אַלּוֹן. –הִנֵּה אֲפִלּוּ כַּרְכֻּמִּים טְרִיִּים וְמַיִם נְקִיִּים בַּצִּנְצֶנֶת עַל הַשֻּׁלְחָן – אָמְרָה אַיָּלָה. הַקְּטַנִּים הִתְאַסְּפוּ עַל יַד רִבְקָה. רַק מִיכַל וּמֵרַב הִתְרַחֲקוּ קְצָת וְיָשְׁבוּ עַל סֶלַע, שְׁקֵטוֹת. מֵרַב אָמְרָה: – אוּלַי נִשְׁמַע אֶת הַגַּמָּדִים מְדַבְּרִים מֵרָחוֹק? וּמִיכַל שָׁאֲלָה: – אֲבָל אֵיפֹה הֵם, אֵיפֹה הֵם הַגַּמָּדִים?

הַגְּדוֹלִים הִתְפַּזְּרוּ בַּסְּבִיבָה, חִפְּשׂוּ מֵאֲחוֹרֵי כָּל סֶלַע, בְּתוֹךְ כָּל סְבַךְ שִׂיחַ.. דוֹרוֹן שָׁאַל אוֹתָם: יְלָדִים, אַתֶּם מְחַפְּשִׂים אֶת הַגַּמָּדִים?

–מַה פִּתְאֹם? – הֵשִׁיב לוֹ נֹעַם. – אֲנַחְנוּ רַק מְחַפְּשִׂים כָּל מִינֵי דְּבָרִים בִּשְׁבִיל לָשִׂים לַגַּמָּדִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת שֶׁלָּהֶם. אֶת הַגַּמָּדִים בִּכְלָל לֹא מְחַפְּשִׂים.

– רִבְקָה, אָמַר אֶרֶז – אוּלַי נַעֲשֶׂה כְּמוֹ בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה, וְנַשְׁאִיר לַגַּמָּדִים הַזְמָנָה לַמְּסִבָּה? מִכְתָּב עַל הַשֻּׁלְחָן? –כֵּן, כֵּן, רִבְקָה, זוֹ יֹפִי שֶׁל הַצָּעָה – גַּם בַּחֶדֶר שֶׁלִּי עוֹשִׂים, כָּךְ, כְּשֶׁלֹא מוֹצְאִים אֶת הַהוֹרִים בַּחֶדֶר – –קָפְצָה זֹהַר וְאָמְרָה.

הַיְלָדִים אָכְלוּ קְלֶמַנְטִינוֹת וְעוּגִיּוֹת, וְנִזְהֲרוּ מְאֹד לְהַטְמִין אֶת כָּל הַקְּלִפּוֹת מִתַּחַת לָאֲבָנִים. עַל הַשֻּׁלְחָן נִשְׁאֲרָה צַלַּחַת מְלֵאָה פֵּרוֹת וְעוּגִיּוֹת וְעַל יָדָהּ מִכְתָּב לָבָן. מִכְתָּב הַזְמָנָה לַגַּמָּדִים לִמְּסִבַּת הַחֲנֻכָּה.

–מָה, אֶרֶז – שָׁאֲלָה אֲהוּבָה – הַגַּמָּדִים יוֹדְעִים כְּבָר לִקְרֹא? מְסִבַּת הַחֲנֻכָּה הָיְתָה מֻצְלַחַת מְאֹד. הַבַּיִת הָיָה מָלֵא אוֹרוֹת, כִּי הִדְלִיקוּ בּוֹ הַרְבֵּה נֵרוֹת, שָׁרוּ, רָקְדוּ, זָלְלוּ לְבִיבוֹת מְלוּחוֹת, גַּם מְתוּקוֹת, אֲבָל בֵּין כָּל הַסַּבְתּוֹת וְהַסַּבִּים, הַדּוֹדוֹת וְהַדּוֹדִים, לֹא נִרְאוּ שׁוּם גַּמָּדִים!

עָבַר הַחֹרֶף, וְהָאָבִיב כִּמְעַט בָּא, וְשׁוּב יָצְאוּ הַיְלָדִים אֶל הַוָּדִי שֶׁבֵּין הַגְּבָעוֹת אֲבָל הַפַּעַם הָלְכוּ לְהַזְמִין אֶת הַגַּמָּדִים לְחַג הַמַּסֵּכוֹת, הוּא חַג הַפּוּרִים! גַּם עַכְשָׁו מָצְאוּ אֶת בֵּית הַגַּמָּדִים שָׁקֵט, מְקֻשָּׁט וּמְסֻדָּר.

גַּם יְלָדִים מִגַּנִּים אֲחֵרִים בִּקְרוּ כָּאן וְהֵבִיאוּ לַגַּמָּדִים צַעֲצוּעִים וּבְגָדִים, אֲבָל הֵם בְּעַצְמָם, הַגַּמָּדִים, שׁוּב לֹא הָיוּ בַּבַּיִת… גַּם הַפַּעַם נִשְׁאַר עַל הַשֻּׁלְחָן מִכְתָּב לָבָן, הַזְמָנָה לֶחָג. וְאָז בָּא חַג הַפּוּרִים. וּכְשֶׁהַשִּׂמְחָה הָיְתָה גְּדוֹלָה, כְּשֶׁכָּל הַיְלָדִים שָׁרוּ וְצָהֲלוּ, וְהֵם וְהוֹרֵיהֶם הָיוּ חַיָּלִים, מַלָּחִים וְטַיָּסִים מְלָכוֹת, נְסִיכוֹת, וְצוֹעֲנִיּוֹת, נִפְתְּחָה לְפֶתַע פִּתְאֹם הַדֶּלֶת וְלַגַּן נִכְנְסוּ בְּשַׁרְשֶׁרֶת:

–מִי? מָה?

–מַה זֹּאת אוֹמֶרֶת?

– הַגַּמָּדִים! הַגַּמָּדִים!

אֲדֻמִּים וּמְחֻדָּדִים הַכּוֹבָעִים וְצ’ּוּפְּצִ’יק כַּבִּיר מְקַפֵּץ בְּרֹאשָׁם. הֲדוּרִים הַבְּגָדִים, אֲרֻכִּים וְצַחִים הַזְּקָנִים, מַבְרִיקִים הַמַּגָּפַיִם, נוֹצְצוֹת הָעֵינַיִם. וּפִתְאֹם, כָּבוּ הָאוֹרוֹת, וּלְאוֹר הַפַּנָּסִים שֶׁבִּידֵיהֶם נִרְאוּ הַגַּמָּדִים צוֹעֲדִים בְּתַהֲלוּכָה וְשָׁרִים לָהֶם שִׁירִים…

בַּיִת טוֹב יֵשׁ לָנוּ, כִּי שִׁמְכֶם יָדוּעַ

שָׁם עַל הַגְּבָעוֹת מֻמְחִים וְחָרוּצִים

בָּנוּי לְתִפְאָרָה הוּא, וְלִבְנוֹת בְּמֶלֶט

נִסִּים וְנִפְלָאוֹת! תָּמִיד אַתֶּם רוֹצִים

הוֹי זָקָן זָקָן, הוֹי זָקָן זָקָן…

כֹּחוֹ גָּדוֹל וָרָב, עַל כֵּן בְּכָל לִבֵּנוּ

אֶפְשָׁר בּוֹ לְצַחְצֵחַ אָנוּ לָכֶם מוֹדִים

גַּם אֶת הַמַּגָּף, לְהִתְרָאוֹת אֶצְלֵנוּ

אֶפְשָׁר בּוֹ לְקַנֵּחַ, בְּבֵית־הַגַּמָּדִים

לַיֶּלֶד אֶת הָאָף. הוֹי זָקָן זָקָן…

אוֹתוֹ בְּנִיתֶם לָנוּ

אָנוּ שָׁם גָּרִים

וּבָאִים אֲלֵיכֶם

רַק לִכְבוֹד פּוּרִים.

הוֹי זָקָן זָקָן…

בִּקּוּר הַגַּמָּדִים הָיָה קָצֵר וְחָלַף מַהֵר. הַגַּמָּדִים הַטּוֹבִים רָקְדוּ, שָׁרוּ, חִיְּכוּ, נִפְנְפוּ בְּצִיצִיּוֹת כּוֹבְעֵיהֶם, הֶחֱלִיקוּ עַל זִקְנֵיהֶם, נִצְנְצוּ בְּעֵינֵיהֶם וּפִתְאֹם, כֻּלָּם בְּבַת אַחַת, זָרְקוּ סְבִיבָם, לְכָל הַצְּדָדִים יָם שֶׁל אֱגוֹזִים, וּכְשֶׁהַיְלָדִים הִתְאַמְּצוּ לִתְפֹּס אוֹתָם בָּאֲוִיר אוֹ עַל הָרִצְפָּה, נִדְלְקוּ הָאוֹרוֹת, כָּל הַגַּמָּדִים נֶעְלְמוּ וְאֵינָם:

הָיוּ יְלָדִים שֶׁאָמְרוּ שֶׁהַגַּמָּדִים הָיוּ כָּל כָּךְ חֲמוּדִים וְהָיוּ שֶׁאָמְרוּ אֲפִלּוּ שֶׁהָיוּ לָהֶם פָּנִים קְצָת דּוֹמוֹת לַמְטַפְּלוֹת וְלַגַּנָּנוֹת… אֵיךְ זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת? בַּשָּׁנָה הַבָּאָה בָּאוּ יְלָדִים חֲדָשִׁים לַגַּן. מֵרַב, שֶׁכְּבָר גָּדְלָה, שָׁאֲלָה אֶת נוֹעָה הַקְּטַנָּה: –נוֹעָה, אַתְּ יוֹדַעַת בִּכְלָל מָהֵם גַּמָּדִים וְאֵיפֹה בֵּית־הַגַּמָּדִים?

־אֹפוֹה זֶה בֵּית־הַגַּמָּדִים?

־אוֹפוֹה הֵם הַגַּמָּדִים?

וְכָל הַסִּפּוּר הִתְחִיל מֵהַתְחָלָה.

כָּךְ קוֹרֶה בְּכָל שָׁנָה, כָּךְ יִקְרֶה בְּכָל הַשָּׁנִים.

---

סִפּוּר עַל אַמְנוֹן, שֵׁדוֹן וְשִׁטָּפוֹן

מאת

תקוה שריג

כָּל יֶלֶד מִכֶּם יוֹדֵעַ, שֶׁלִּפְעָמִים יֵשׁ בַּגַּן

מִלְחָמוֹת. פַּעַם עוֹשִׂים מִלְחָמָה נֶגֶד יַלְדֵי גַּן אַחֵר; פַּעַם

נֶגֶד חָבֵר, וְלִפְעָמִים עוֹשִׂים הַיְלָדִים מִלְחָמוֹת בֵּינֵיהֶם,

בְּתוֹךְ הַגַּן. נָכוֹן?

בֹּקֶר אֶחָד, בֹּקֶר קַיִץ בָּהִיר וָחַם, הִרְגִּישׁ

פִּתְאֹם אַמְנוֹן, שֶׁאֵין אַף מְטַפֶּלֶת בַּבַּיִת וְגַם יְלָדִים, יֵשׁ

רַק אֲחָדִים.

– זֶה הַזְּמַן הֶחְלִיט אַמְנוֹן – לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ, שֶׁכְּבָר מִזְּמַן רַב הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת: שִׁטָּפוֹן!

– כָּל הַבַּיִת יִתְמַלֵּא מַיִם – חָשַׁב אַמְנוֹן – וְאַף אֶחָד לֹא יֵדַע מִי עָשָׂה אֶת זֶה!

אֵיזֶה כֵּיף!

מִין שֵׁדוֹן דָּחַף אֶת אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת שִׁטָּפוֹן.

חָשַׁב, חָשַׁב וְעָשָׂה: נִגַּשׁ וּפָתַח שְׁלֹשָׁה

בְּרָזִים, עַד הַסּוֹף: הָרִאשׁוֹן – בַּמִּקְלַחַת, הַשֵּׁנִי

בַּכִּיּוֹר שֶׁבְּפִנַּת־הַבִּשּׁוּל וְהַשְׁלִישִׁי – בְּבֵית

הַשִּׁמּוּשׁ…

כְּשֶׁגָּמַר, וְהַמַּיִם כְּבָר זָרְמוּ וְנִתְּזוּ עַל

כָּל הָרִצְפָּה, יָצָא הַחוּצָה, כְּאִלּוּ כְּלוּם, וְנִסָּה עִם

הַיְלָדִים לְשַׂחֵק, אֲבָל בִּמְהֵרָה הִסְתַּלֵּק, מִבְּלִי

שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵהֶם הִרְגִּישׁ בּו. הֵם הִשְׁתַּכְשְׁכוּ לָהֶם

בִּבְרֵכַת הַשִׁכְשׁוּךְ, טָסוּ עַל הָאֲוִירוֹן וְהִתְנַדְנְדוּ

בְּנַדְנֵדַת הַסִּירָה הַחֲדָשָׁה.

פִּתְאֹם, נִשְמְעוּ צַעֲקוֹת אֵימִים מֵהַבַּיִת:

– יְלָדִים מִי זֶה פָּתַח פֹּה אֶת כָּל הַבְּרָזִים? יֵשׁ כָּאן שִׁטָּפוֹן!

כָּךְ קָרְאוּ הַמְטַפְּלוֹת לַיְלָדִים.

כֻּלָּם רָצוּ וְנִכְנְסוּ הַבַּיְתָה וְרָאוּ אֶת

הַמַּבּוּל בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְאֶת הַמְטַפְּלוֹת הַמּוֹשְׁכוֹת בְּכָל

כֹּחָן אֶת הַמַּיִם בַּמַּגָּבִים, לְכִוּוּן הַדֶּלֶת,

לַמִּשְׁטָח.

הַיְלָדִים רָצוּ מְאֹד לַעֲזֹר, אַךְ מִכֵּוָן שֶׁהָיָה

יוֹם קַיִץ חַם, הִתְחַשֵּׁק לָהֶם מְאֹד לְהִתְחַלֵּק וּקְצָת בְּכַוָּנָה

הִשְׁתַּטְּחוּ וְשָׂחוּ בְּכַוָּנָתַיִם, עַל הָרִצְפָּה שֶׁהָיְתָה

כַּאֲגַם מַיִם, וְכֻלָּם שָׁאֲלוּ זֶה אֶת זֶה:

– מִי פָּתַח אֶת הַבְּרָזִים? מִי?!

לְבַסּוֹף, הִצְלִיחוּ לְהוֹצִיא אֶת כָּל הַמַּיִם הַחוּצָה, נִגְּבוּ

אֶת הָרִצְפָּה, וְהַיְלָדִים שִׂחֲקוּ לָהֶם בְּנַחַת בַּבַּיִת הָרָחוּץ

וְהַנָּעִים, יוֹתֵר מִבְּכָל הַיָּמִים.

רַק יֶלֶד אֶחָד מִכָּל הַגַּן לֹא רָאָה אֶת הַשִּׁטָפוֹן – זֶה אַמְנוֹן… סָמוּךְ לַאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם, חָזַר הַבַּיְתָה. כֻּלָּם

סָבְבוּ אוֹתוֹ וְשָׁאֲלוּ: – אַמְנוֹן, אֵיפֹה הָיִיתָ כָּל הַזְּמַן?

אַתָּה יוֹדֵעַ בִּכְלָל, שֶׁהָיָה לָנוּ שִׁטָּפוֹן בַּבַּיִת? הִפְסַדְתָּ!

וְעִדּוֹ הַשּׁוֹבָב אֲפִלּוּ אָמַר:

– הָיָה יֹפִי! כֵּיף!

וְאַמְנוֹן, כֻּלּוֹ נָפוּחַ כְּתַפּוּחַ מִמַּצָּבְרוּחַ,

מָשַׁךְ בִּכְתֵפָיו, הִסְתַּכֵּל בְּעַקְשָׁנוּת רַק עַל הָרִצְפָּה וְלֹא

דִּבֵּר אַף מִלָּה.

אַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ, מִי אָמַר הָרִאשׁוֹן, שֶׁזֶּה בְּוַדַּאי אַמְנוֹן עָשָׂה אֶת הַשִּׁטָּפוֹן. מֵאָה אָחוּז!

וּפִתְאֹם הִתְחִילוּ כָּל הַיְלָדִים לַעֲשׂוֹת עָלָיו

מִלְחָמָה. הֵם הִצְטוֹפְפוּ, כֻּלָּם בְּיַחַד, מִסְּבִיבוֹ, וְצָעֲקוּ

עָלָיו בְּמַקְהֵלָה, פַּעַם אַחַר פַּעַם:

– אַמְנוֹן הַשָּׁמֵן,

               בַּבֶּטֶן יֵשׁ לוֹ בֵּן,

                                 אֵיךְ קוֹרְאִים לַבֵּן?

–                                                אַמְנוֹן הַשָּׁמֵן!

וּכְשֶׁנִמְאַס לָהֶם הַדִּקְלוּם הַזֶּה הִתְחִילוּ בְּאַחֵר:

לְאַמְנוֹן יֵשׁ קָרַחַת

                    קָרַחַת מְשֻׁבַּחַת

                                    אֵיפֹה הַקָּרַחַת?

                                                   לְאַמְנוֹן שָׁם בַּתַּחַת

וּכְשֶׁנִּגְמְרוּ לָהֶם כָּל הַחֲרוּזִים הָאֵלֶּה,

צָעֲקוּ לְאַמְנוֹן דְּבָרִים כָּל כָּךְ לֹא יָפִים, שֶׁאֲנַחְנוּ

מִתְבַּיְּשִׁים לְסַפֵּר לָכֶם.

וְאַמְנוֹן? לֹא בָּרַח.

הוּא עָמַד לְבַדּוֹ, לְבַדּוֹ, שׁוֹתֵק. עֵינָיו

תְּקוּעוֹת בָּרִצְפָּה כְּמַסְמְרִים וּלְחָיָיו נְפוּחוֹת כְּבַלּוֹן.

וּמַעְגַּל הַיְלָדִים הָלַךְ וְסָגַר עַל אַמְנוֹן יוֹתֵר וְיוֹתֵר

וּצְרִיחוֹתֵיהֶם הֶחֱרִישוּ אָזְנַיִם. הַמְטַפְּלוֹת לֹא הִצְלִיחוּ

בְּשׁוּם אֹפֶן לְקָרֵר אֶת הַמִּלְחָמָה. אֲבָל כְּׁשֶׁהַיְלָדִים

כִּמְעַט כִּמְעַט כְּבָר נָגְעוּ בְּאַמְנוֹן, נָתְנָה זִיוָה שְׁאָגָה

אַחַת, אֲיֻמָּה:

– דַּי!

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים קָרוּ מַמָּשׁ בּאוֹתוֹ רֶגַע:

– אַמְנוֹן פָּרַץ בִּבְכִי, בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, הִפִּיל אֶת עַצְמוֹ עַל הָרִצְפָּה וְרָקַע בָּרַגְלַיִם.

– בַּחוּץ נִשְׁמְעָה קְרִיאָה מְבֹהֶלֶת שֶׁל יֶלֶד – יְלָדִים! אִישׁ לָבָן בָּא!

– כֻּלָּם, מִלְּבַד אַמְנוֹן, רָצוּ הַחוּצָה.

בֶּחָצֵר עָמַד סוּס לָבָן. עַל גַּבּוֹ הָיָה רָכוּב

אִישׁ זָר, לָבוּשׁ בְּגָדִים לְבָנִים, נָעוּל נַעֲלַיִם לְבָנוֹת. עַל

רֹאשׁוֹ הָיָה כּוֹבַע רָחָב וְלָבָן. פָּנָיו לְבָנִים וְעֵינָיו כְּמוֹ

חֹרִים רֵיקִים. לָאִישׁ הָיְתָה מַצְלֵמָה שְׁחוֹרָה בְּיָדָיו.

כְּשֶׁכָּל הַיְלָדִים הִתְפָּרְצוּ מֵהַדֶּלֶת לַמִּשְׁטָח, וְהִבִּיטוּ

בָּאִישׁ הַזָּר נִדְהָמִים, הִשְמִיעַ הָאִישׁ “קְלִיק” בַּמַּצְלֵמָה,

פָּרַץ בִּצְחוֹק חוֹרֵק, סוֹבֵב בִּמְהִירוּת אֶת סוּסוֹ

וְהִסְתַּלֵק.

הַמִּלְחָמוֹת בַּגַּן נִפְסְקוּ לִזְמַן רָב. בְּכָל

פַּעַם, שֶׁכִּמְעַט כִּמְעַט פָּרְצָה מִלְחָמָה, הָיָה מִישֶׁהוּ

מַזְכִּיר וְאוֹמֵר:

– יְלָדִים, אִם נַעֲשֶׂה מִלְחָמָה, יָבוֹא הָאִישׁ

הַלָּבָן! וְאָז הָיָה כָּל הַחֵשֶׁק לְמִלְחָמָה מִתְנַדֵּף

וְחוֹלֵף.

וְהַשֵּׁדוֹן, זֶה שֶׁדָּחַף אֶת אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת שִׁטָּפוֹן, מַה קָּרָה לוֹ?

אוּלַי הָלַךְ לְחַפֵּשׂ לוֹ יֶלֶד אַחֵר?

וּמִי הָיָה הָאִישׁ הַלָּבָן אוּלַי הָיָה הוּא הַשֵּׁדוֹן שֶׁדָּחַף אֶת אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת שִׁטָּפוןֹ?

---

כניעת המלכים

מאת

תקוה שריג

סיפור שכתבתי למיכל ל“בת־מצווה” שלה

מנגינה צובטת

היום אספר לך, בתי, איך נכנעו מלכים ונטשו את

ממלכתם, ממלכת השממה,

מפני זרים וחזקים, שזה מקרוב באו והפכו בה סדרי

בראשית.

ושמעי בעוד מועד:

אם אוהבת סיפורים עליזים את,

אולי מוטב שלא תקראי כלל: הוא די עצוב, הסיפור

הזה שלי.

יודעת את? כזאת אני: כל הפרת סדר קבוע ועומד

בסביבה,

מעוררת בי מין עצב כזה, דק, גם מתוק.

למשל, פרחים שקוטפים לקישוט הבית וזורקים אותם.

למחרת, לאשפה.

ואילן שאת רגילה לראות אותו צומח במקומו ופתאום

בא מישהו וכורת אותו.

כל כך יפים היו במקומם, והינה אינם.

מה גם כשמדובר בכניעה, כניעתם של מלכים הנוטשים

את ממלכתם.

אבל רגע, איזה מלכים, איזו כניעה?

מייד נגיע.

כיצד את מכנה את מה שקורה לך, כשאת שומעת

מנגינה, שיר, או סיפור עצובים,

כאשר שתי עינייך, ואין

כלל הבדל, אם שחורות, חומות,

כחולות, או ירקרקות הן,

מתכסות במין לחלוחית מלוחה, הנאספת בזווית כל עין

לדמעה קטנטנה,

שאינה רוצה לגלוש בשום אופן, ורק מכסה את העין

במין ערפל?

לסיפור, למראה ולמנגינה הגורמים לי כל זאת,

אני קוראת “סיפור צובט”, "מנגינה, או תמונה

צובטת".

ויש מין מתיקות בעצב המלוח הזה, נכון?

ועכשיו נחזור אל ה“מלכים”. אל “כניעת המלכים”,

למשל, –

הבדווי אבו ־ נימר

הוא עמד לו על גבעה במורד הגלבוע, צנום וצפוד מחום

השמש הלוהטת, עיזיו השחורות היו רועות סביבו

בשלווה ובשלום. הוא חילל לו שם בחלילו והתבונן

בחלוצי העמק, בחורים צעירים ונמרצים, שחפרו

בהתלהבות תעלות ניקוז לייבוש הביצה.

ענני יתושים עטו עליהם ולא הרימו ראש. הם התקדמו

כפופים וחפרו בקצב. וחפרו. וחפרו.

והבדווי, אבו־נימר, חילל וחילל מנגינה כזו, צובטת.

פתאום, זקף אחד הבחורים החופרים את גבו, ניגש אל

הבדואי המחלל, אל אבו־נימר, כבדו במחצית הסיגרה

שלו ושאל אותו:

– יה אבו־נימר, למה החליל שלך בוכה ובוכה?

– הוא בוכה, החליל שלי, יה־יהוד, כי אני בוכה וליבי

בוכה בי.

– ואתה, למה אתה בוכה, אבו־נימר, ולמה בוכה בך ליבך?

– אני בוכה, מפני שאתם היהודים מייבשים את הביצה;

לא תהיה ביצה, לא יהיה מרעה לעיזי;

לא יהיה מרעה לעיזי – ימותו;

ימותו העיזים שלי, אמות אני, נמות כולנו.

כך דיבר הבדואי אל הבחור ושב לחלל את ה"מנגינה

הצובטת".

סיפור זה שמעתי מפי ידידי הוותיק ידידיה, שהיה אחד

מאותם בחורים, שחפרו תעלות בביצה לנקות

ולייבשה, לפני חמישים וחמש שנים…

וכששמעתי מפיו את סיפור אבו־נימר, נפרש אותו

ערפל מלוח על עיני, כפי שהוא נפרש בהן תמיד, בשמעי

“מנגינה צובטת”, “סיפור צובט”.

הנשר בגלבוע

זהו סיפור ששמעתי מפי שניים מגיבוריו, גם מפי שמריה,

גם מפי שבו. גיבורת־המעשה השלישית כבר היא נחה

מנוחת עולמים מזה שנים רבות, מרימצ’יק שמה.

וזהו מעשה הנשר: פעם אחת, שבו רועי הצאן שלנו

הביתה, לקבוצה, שעל יד מעין־חרוד, וסיפרו, שנשר

ענק יושב בנקיק הצוק הגדול שבמרומי הגלבוע.

יושב ואינו זז ממקומו, כאילו היה לאבן.

והכוורנים, שגם הם שוטטו בגלבוע, לתור אחרי מקום

לכוורות, אישרו את סיפור הרועים: – אמת ויציב!

נשר. מאה אחוז נשר. ולא סתם נשר. נשר ענק!

אותו שמריה, כיום סבא זריז וטוב־כפיים של נכדים

רבים, אז בחור במיטב כוחו, נמרץ, חובב־טבע מאין

כמותו, ניגש מייד למלאכה ועשה סולם חבלים, חמישה־

עשר מטר אורכו. כשסיים את מלאכת הסולם, קרא

לשבו, שהיה אז נער בשנות־עשרה שלו, חדור גם הוא

באהבת בעלי־חיים באשר הם שם. הם שניהם קראו

למרימצ’יק פרח לעזרתם. מרימצ’יק, היתה נערה –

שלחייה תפוחים וכל השאר, דבר לא נעדר.

הם שלושתם רתמו פרדה לעגלה וקדימה, להר.

כשהיגיעו לפרדס־רחל, החנו את העגלה ואת הפרדה בצל,

וטיפסו בהר. עד מרגלותיו של אותו מצוק שבו אמורים

היו למצוא את קן־הנשר. כאן עמדו ובלשו היטב

בעיניהם את הצוק, למלוא גובהו.

כמעט בבת־אחת צווחו שלושתם:

– הינה הנשר!

– שם בצד ימין, למטה מראש הצוק!

– רואים את הראש בבירור!

ובאמת, מתוך נקיק צר וגבוה מאוד, בחלקו הימני של

מצח הצוק הקרח, בצבץ ראשו של נשר, כמו נעוץ

בקצהו של גבעול־צוואר בהיר וקרח. היה זה ראש עוף

שטוח, חסר נוצות, האמת להגיד, מכוער למדי…

השלושה נתמלאו סקרנות: האם זה נשר, או נשרה,

ואולי הוא בכלל אפרוח מגודל, שהוריו עדיין מפרנסים

אותו, בו במקום שבקע מביצתו?

– קדימה – אמרו – עולים!

קל להגיד וקשה לבצע. שבו טיפס בהר ועקף את הצוק

משמאלו, ובקרבת ראש הצוק מצא גדע אלון, שקשר

אליו את קצהו העליון של סולם החבלים שהיה אתו.

הסולם שולשל בזהירות כלפי מטה, עד שהיה תלוי ישר,

וחלקו נוגע־לא־נוגע בסיבכי הצמחיה שעלתה מנקיקי הצוק,

וחלקו תלוי ומתנדנד באוויר. פחד! נקיק הנשר, שמתוכו

צמח ראש הנשר על גבעולו, היה כשני מטר מתחת

ראש הסולם.

ןמרימצ’יק? עכשיו היגיעה שעתה לטפס בסולם!

עזת נפש וקלת משקל, למה לא? שתטפס! וכך עלתה

הנערה יחפת ויפת רגליים בשלבי הסולם, נשמרת

לנפשה מן הזיזים הנשכניים של הסלע, אינה מביטה

למטה מחשש סחרחורת, תלויה לה בודדת לנפשה, בין

שמים וארץ, ועיניה בראש הנשר הנישא מעליה, אי־שם

במרום.

כשהיגיעה מרימצ’יק לטווח ראייה ברורה, קראה נרגשת:

– זהו נשר ענק! הוא תקוע כולו בנקיק! כנף אחת

שלו – חציה בחוץ, כנראה שבורה, הנשר הזה פשוט

לא יכול לעוף!

עכשיו מיהר שמריה לטפס בסולם גם הוא, שק גדול

ופקעת חוט משיחה בידו. זהיר זהיר טיפס ועלה, צעד

אחר צעד, עד שהקדים את מרימצ’ק בכמה שלבים,

כיסה בבת־אחת את ראש הנשר הנדהם בשק והתחיל

לחלץ אותו לאט לאט מן הכוך.

אוהו, זה היה מבצע מפרך! גודלו של הנשר היה רב

משל שמריה עצמו. קר רוח וזהיר, כרך מסביב לנשר

את השק, קשרו היטב, כריכה אחר כריכה, בחוט

המשיחה, וכשהיה ארוז כמו שצריך, משך אותו כלפי

מטה, לרגלי הצוק. צריחה חדה, נואשת, בקעה מתוך

השק. הנשר ניסה לפרוש שם את כנפו הבריאה, לשווא.

השלושה מיהרו אל הנשר. כל הפחדים והחששות

שהקדימו את הסרת השק מן הנשר היו מיותרים.

הנשר הפצוע, מוטות כנפיו כשני מטר, היה כתינוק כנוע.

בעיני עוף עגולות הביט בעיניהם כאמור: – בידכם

אני לטוב ולרע, כנפי, כנף־נשרים, פצועה ושמוטה,

ומכל כוחי וגבורתי נשארה רק הבדותה…

הנשר הזה הובל לאחר כבוד לפינת החי של הדוד

יהושע (מרגולין) ב“סמינר הקיבוצים”, וחי שם חיים,

אם לא טובים, הרי ארוכים, ובמשך עשרים שנה

צפו בו קטנים וגדולים.

מאז כתבו במילונים וב“מגדירים” ש"יש נשרים מקננים

בגלבוע". אולי.

אנשי הקבוצה שלרגלי ההר לא ראו בכל אופן בנקיקי

הצוקים נשרים נוספים,

הסיפור על התן האחרון

גדעון, שעכשיו הוא אבא לבנים ובנות היה תלמידי

כשהיה ילד. לפני ימים לא רבים סיפר לי סיפורים

אחדים, בתוכם הסיפור הזה, על התן האחרון.

כל בני משפחתו של גדעון היו רועי צאן. הרועים

הראשונים בקבוצה שלנו. זכרונותיו של גדעון מתחילים

בדיר. כילד צעיר למדי כבר היה יוצא למרעה,

עד שעת תחילת הלימודים, ובוודאי ב“חופשים”

הקטנים והגדולים.

כשהיה שומר הלילה מעיר אותו, היו שמורות עיניו

נדבקות בחזקה זה אל זו, מתחננות לפניו לעוד טיפת

שינה, לפחות לתנומה. אבל גדעון, שזכר את מראה

הגדיות והטליות ואת ריח הזבל, הצמר והחלב החם, את

סבתו, את אביו ואת כל דודיו בדיר, כולם, –

היה מתנער, מתלבש באפלולית חדר השינה שלו ושל

חבריו וצועד לו כגבר בחצר הריקה עדיין מאדם,

באור השחר הוורדרד־כתמתם של הגלעד שמאחוריו

כמעט כמעט ובצבצה כבר השמש, צועד לבדו וליבו

קצת רועד, וכבר הוא בדיר, בתוך הפעייה וההמולה

החמה מסביב, נושם נשימת רווחה.

אספר מכאן את הסיפור בלשונו של גדעון:

יום חורף בהיר וקר. אני עומד ורועד מקור ועדר

הכבשים סביבי. הן רועות להן בנחת בעשב הגבוה והדשן

ופתאום איזה גל, מין רעד עבר בהן. כל הראשים נזקפו,

וכל המבטים תקועים לנקודה אחת, והן מתחילות

לפתע להתקרב זו לזו. איך נגיד? “ככבשה אחת!”

היבטתי למקום בו היביטו הכבשים.

שם עמד תן, במרחק עשרה מטר ממני עמד באופק

הגבעה. צהבהב, כמעט זהוב, בקרני השמש הזורחת,

ועיניו תקועות בעדר.

והכבשים! –

הן הוסיפו לנוע כלפיו, בסך, כחומה, כגל של צמר לבן,

היישר עליו!

לתדהמתי הגוברת נבהל התן מן הכבשים!

הוא פנה עורף וזנב. הוא ברח ונעלם.

אולי לא היה התן הזה בדיוק התן האחרון

אבל תנים שוב לא היו בשדותינו. כך ניצח המזרע

את סמל הישימון…

במילים אלו סיים גדעון את סיפורו “הצובט”.

מות השועל הזקן

– יום אחד – כך סיפר לי שבו, המורה וחוקר הטבע –

יצאה כיתת “דפנה”, כיתה ב', עם מורתה זיוה,

ל“מערת השועלים”, שבמורד האמפיתיאטרון הטבעי

שלנו, הצופה על העמק המזרחי

והינה הם מגיעים, הילדים, לקרבת המערה ומה רואות

עיניהם? – שועל זקן, חולה, תשוש, רבוץ על צידו.

ראשו המחודד, חום, עיניו עצומות כמעט כליל, פרוותו

החומה־אפרפרה לחה מזיעה, רגליו הקצרות מוטלות

ארבעתן על האדמה, רזות ככפיסי עץ, זנבו מדולדל.

כמה עלוב היה! איפה פרוותו האדמדמת, היכן זנבו

המפואר, והיכן ערמתו?! נושם היה נשימות־כלב

קצרצרות, כל עוד נשמה באפו.

זיוה המורה ואבישי, “בריון” הכיתה, הגדול והחזק,

תפסו בו בשועל המסכן והובילו אותו אלי, לחדר־הטבע,

שמא אוכל לרפא אותו. השתדלתי מאוד, טפטפתי לו

חלב לתוך לועו, ניגבתי את זיעתו, את עיניו. לא

הצלחתי. הוא בא, כנראה, השועל הזה למות

במאורתו, באמפיתיאטרון, אבל מת אצלי בחדר־הטבע

ונקבר “קבורת־שועלים”, שם על יד המזבלה.

מאז ועד היום ובוודאי עד עולם, לא נודעו עוד, גם לא

יוועדו – שועלים בסביבתנו.

– דפנה, בתי הקטנה – סיים שבו את סיפורו –

היתה עצובה מאוד. ולא רק היא. כל הילדים

היו עצובים. גם זיוה ואני.

וגם אני המספרת לך היום סיפור זה.

הרי כבר אמרתי לך, שחולשת החזקים מעציבה

תמיד את ליבי. צובטת.

*

את מתפלאת עלי, בתי?

את שואלת אותי כך:

– האם לא רצית שייבשו את הביצות, שיטעו את היער,

שיזרעו את השדות ויחפרו בריכות־דגה?

האם רצית שיוסיפו ה“מלכים” האלה למלוך בשממה

והשממה תמלוך בארץ?!

ודאי לא! מה זה עולה בדעתך, ילדה! והרי באנו הנה

בשביל לגרש את השממה

ולהפוך את אדמתנו לאדמה שכולה־משקה,

זה היה חלומנו ואותו הגשמנו ועוד איך!

אבל,

המלכים הללו ואחרים היו “מלכים” והינה אינם.

כנועים ופגועים נטשו את ממלכתם, או מתו.

חזיון עצוב הוא.

ואם סיפור “כניעת המלכים” אינו “סיפור צובט” בשבילך

ואינך קולטת מתוכו את “המנגינה הצובטת” שלי, צר

לי עלייך. באמת.

אולי זה עניין של גיל?

אף כי מיום שאני זוכרת את עצמי, ילדה רכה מאוד,

כבר אז צבטו גם צבטו אותי סיפורים ומנגינות מעין

אלו, של “כניעת המלכים”.

1973

---

סבתא "סמרטוטה"

מאת

תקוה שריג

בכל פעם שאני באה לבקר את ענבר ויערה,

הגרות בתל-אביב, בקומה הרביעית, אני נתקלת בחתולה.

היא רובצת לה תמיד באותו מקום,

על שטיחון קטן ודהוי וצבעה – כצבעו.

באפלולית חדר המדריגות קשה להגדיר מהו צבעה.

איננו חום בהיר, איננו אפור, איננו לבן, וודאי לא שחור,

אלא כל אלה יחדיו, פשוט – צבע סמרטוט.

כך באמת קראתי לה שֵם, למן היום הראשון שראיתי אותה:

“החתולה סמרטוטה”.

אילו ידעתי ביום ההוא מה חתולה זו, בת-בלי-צבע עשוייה לעשות,

האם הייתי קוראת שמה “סמרטוטה”, שם בזוי כזה?

(רגע אחד, מי אמר בכלל שזה שם בזוי?

הינה הבובה האהובה עלי ביותר. כשהייתי קטנה,

היתה דווקא “בובה-סמרטוטה שלי”, שתפרה לי סבתא.

“בובה סמרטוטה” הייתה גרב חומה, מכתונת גסה:

סבתא ציירה לה בעט טבולה בדיו שחורה,

אף, עיניים ואוזניים

ובדיו אדומה ציירה לה פה עגול ושיניים:

גם עיגול אדום חלש, חלשלש, ציירה לה על כל לחי,

שתהייה יפהיפיה:

על הראש הדביקה לה שערות ממש, קלועות בשתי צמות וקשורות בסרטים

כמעט שכחתי, שבעצם אני מספרת עכשיו על החתולה…)

ובכן, כך רבצה לה “סמרטוטה” על השטיחון הקטון,

סדקי עיניה אינם רחבים ממחטים,

אך אוזניה זקופות, זנבה זע קלי-קלות,

ולעולם אינה שוכחת לילל “מיאו” חלשלוש ודק,

כשאני צועדת את הצעד המכריע, הקרוב ביותר אליה

והיא כמו מזמינה לנגוע בה ברגלי.

בכל פעם, אני שואלת את ענבר ויערה שאלות בדבר “סמרטוטה”:

– מיהם בעליה?

– מי מכין לה חלב, דרך קבע, במבוא הבית, בצלוחית נקיה,

ועל גבי נייר עיתון מקופל יפה, שיירי סעודה?

והשאלה החשובה מכל: – בת כמה היא?!

כי לי נראית “סמרטוטה” לא רק זקנה מופלגת, אלא עתיקה ממש.

– מי יודע? מי זוכר? – הן משיבות לי.

– היא נולדה לפני! – אומרת יערה בת השש.

– היא נולדה אפילו גם לפני! –

אומרת יערה בת האחת-עשרה.

– לא ייתכן! – אני משיבה בפליאה:

– הלא חתולה חיה תשע, אולי שתיים-עשרה שנים,

שהן כמו תשעים, או מאה שנה של חיי בן-אדם?

– עובדה! – הן אומרות –

כשאבא ואמא באו לגור כאן, היא כבר הייתה! –

אומרת יערה הקטנה יותר.

– היא בת יותר שנים, אפילו ממלחמת-ששת-הימים!

– אומרת ענבר,

ופניה מסתוריים – כאילו אמרה “מששת-ימי-בראשית”.

– זה נכון, היא בת שבע-עשרה שנה!

מתערבת אמא מן המטבח,

המקשיבה לשיחתנו על “סמרטוטה”.

בקיצור, על בעליה לא ידעו שלושתן לספר מאומה.

בערים הגדולות, אין הבריות מכירות שכנים ושכנות…

בוקר גשום וסעור אחד, בחורף אשתקד,

כשנכנסתי לחדר המדריגות,

לעלות כהרגלי, לביקור הבנות,

עוד לפני שלחצתי על מתג החשמל,

חשתי כבר ברחש-לחש על גבי השטיחון.

כשנדלק האור, לא האמנתי למראה עיני:

סמרטוטה הישישה רבצה לה במנוחה, עינה פקוחות לרווחה,

פניה צעירות ורוגשות ולבטנה צמודה, לא תאמינו,

חתלתולה קטנטנה ורכה.

ומה צבעה? בדיוק-בדיוק כצבע אמה: פשוט, כצבע הסמרטוט.

היא רבצה, יונקת לה בשקיקה מעטיניה התפוחים של אמא שלה “סמרטוטה”.

ושוב עברו מספר שבועות, ובעלותי הפעם במדריגות, מה עיני רואות?

“סמרטוטה” הישישה על מקומה שרועה,

ובעטיניה ממשמש, מתלבט, מוצץ ומילל ביאוש,

סמרטוטון הקטן, צנום ומדולדל,

וסבתו הישישה מלקקת אותו בעצב.

דילגתי הפעם כלפי מעלה במהירות קצת מופרזת

ופתחתי את הדלת מתנשמת ומתנשפת:

– מה קרה ל“סמרטוט’קה”, איפה היא?

למה “סמרטוטון” נראה כל-כך נורא?

– מה, לא שמעת? – אומרת ענבר –

“סמרטוט’קה” נדרסה ברחוב תחת גלגלי מכונית

וסבתא “סמרטוטה” מאמצת לה את “סמרטוטון” היתום – לבן!

– הוא אפילו יונק מהבוקיות שלה –

הוסיפה יערה ידיעה משלה, לסיפור העצוב…

בביקור האחרון שלי אצל יערה וענבר, לפני ימים מספר,

שוב רבצה לה החתולה, “סבתא סמרטוטה”, לבדה,

שוב היו סדקי עיניה צרות כמחטים, כבתחילה,

אבל אוזניה שוב לא נזקפו, זנבה שוב לא זע ולא נע

ויללה שוב לא נשמעה מפיה.

ישישה היתה, אדישה, שבעת ימים, כמו נטולת חיים.

ו“סמרטוטון”? אולי מת מרזון ורעבון

ואולי גדל וגבר, וכמו (לא רק) כל החתולים,

את סבתא שלו, הנאמנה, זנח, שכח?

ליבי אומר לי, שבביקור הבא,

שוב לא אראה את “סבתא סמרטוטה”…

---

מדוע אין סבתא לאמא של ענתי?

מאת

תקוה שריג

היה היתה לה סבתא

סבתא! – אמרה לי, יום אחד, נכדתי סיון, בת התשע

– את יודעת מה שענתי מהכיתה שלי אמרה לי?

– לא, סיון, מה ענתי אמרה לך?!

– שלאמא שלה, חוה’לה, בכלל לא היתה סבתא!

• איך זה יכול להיות? אז מי ילדה את האמא של חוה’לה,

את סבתא-מרים שלה?!

– בוודאי שהיו לסבתא-מרים של ענתי, אבא וגם אמא, אבל –

–אבל מה, סבתא, מה קרה להם?

– סיון, ילדתי, זהו סיפור עצוב מאוד

ואת לא כל-כך אוהבת סיפורים עצובים ולפעמים את אפילו בוכה…

– ספרי, סבתא, אני אתגבר יפה, ולא אבכה.

– טוב, סיון, אם את מבקשת, אספר לך. אבל זכרי, את ביקשת!

זה היה בערב חשוך וקריר.

ישבנו רק שתינו, לאור הכוכבים, במרפסת, ואני סיפרתי לנכדתי, לסיון שלי, על סבא וסבתא של חוה’לה, אמא של ענתי,

חברתה הטובה של סיון.

יותר רע מכל הרעים

• לפני שנים, לא כל-כך רבות, סיון, כשאמא שלך ואבא שלך

כבר נולדו, אבל היו עדיין תינוקות קטנטנים,

היו גם הוריהם של חוה’לה, מרים ואפרים, וגם אנחנו,

סבא וסבתא שלך צעירים-צעירים.

רק מעט יותר מבני עשרים!

אבל אנחנו, נולדנו כאן בארץ-ישראל, בירושלים,

וההורים של חוה’לה, מרים ואפרים, נולדו בארץ רחוקה, בפולין,

וכשהיו גדולים, עלו לארץ-ישראל כחלוצים, והוריהם, נשארו שם, בחוץ-לארץ…

– ואז מה קרה להם? – שאלה סיון,

– ואז, בדיוק אז, כשאמא ואבא שלך וההורים של ענתי נולדו,

קם שליט רע בגרמניה, היטלר שמו, ימח-שמו,

ושלח את הצבא הגרמני, שקראו לו הצבא ה“נאצי”,

לכבוש ולנצח, לשדוד ולהרוג עמים ומדינות.

ובכל אותן ארצות, בין כל אותם עמים, היו המוני יהודים, מיליונים!

ואותם רצה היטלר להשמיד, ביחוד אותם.

– מה זה “להשמיד”, סבתא? – שאלה אותי סיון,

– “להשמיד”, זאת אומרת לחסל, להרוג, למחוק, לשרוף,

שבכלל לא יישארו יהודים בשום מקום!

– כמו פרעה, שרצה לזרוק למים את כל התינוקות של בני-ישראל? – כן, סיון, כמו פרעה, כמו המן הרשע, כמו אנטיוכוס,

כמו כל הרעים שאת מכירה, יותר רע מכל הרעים!

היטלר היה הרע שבכל הרעים שבעולם.

– והוא ניצח את הסבא והסבתא של חוה’לה? – שאלה סיון,

– כן, סיון… הוא ניצח אותם לא רק אותם…

החיילים שלו, נאצים, כבשו את כל פולין,

ניצחו את הצבא הפולני וכבשו אפילו את וארשה,

העיר הכי גדולה בפולין, שבה חיו סביה של חוה’לה,

– ומה הגרמנים עשו להם, סבתא?… שאלה סיון.

הגרמנים הנאצים שדדו מכל היהודים את כל מה שהיה להם,

כסף, רהיטים, בגדים, הכול, וכך גם מההורים של חוה’לה,

שדדו הכל וגירשו אותם מהבתים שלהם.

– לאן? – שאלה סיון.

הם הכניסו אותם לתוך שכונה הגדולה, שקראו לה גיטו.

תארי לך, סיון, אלפי-אלפים אנשים, נשים וגברים

והמוני זקנים וילדים, בתוך שכונה שסגרו עליה בחומה

ועל החומה שמרו גרמנים אכזריים:

הם ירו על היהודים ברובים וזרקו רימונים על כל יהודי

שניסה לברוח אל מחוץ לחומות הגיטו.

הם הרגו אותם בלי רחמים.

היהודים היו רעבים, צמאים, חולים וחלשים וגרו בדוחק נורא.

הגברים והנשים הבריאים עבדו בבתי-חרושת, שהגרמנים הקימו

כדי להכין לצבא הגרמני, נשק, בגדים, נעליים,

ועוד כל מיני דברים נחוצים למלחמה.

– והחולים, והילדים? – שאלה סיון והקול שלה כבר רעד

והעיניים שלה מלאו דמעות.

– הם התנפחו מרעב, הם מתו ברחובות, בבתים, במרתפים,

בכל יום היו אוספים את המתים בעגלות,

ואת יודעת, סיון, מי עזר יותר מכולם?

– מי? – שאלה סיון.

– הילדים! הילדים היהודים,

אלה שלא מתו ממחנק, מרעב, מקור, הם התגברו על הכול,

הם מצאו כל מיני חורים, חורבות, חצרות עזובות ותעלות ביוב,

שדרכן יצאו מחוץ לחומת הגיטו ומביאים לפולנים,

שחיו להם שם בבתיהם כמעט בשלום, כל מיני חפצים,

ארנקים מלאי כסף, שעונים, בגדים, כפות ומזלגות מכסף,

שהצליחו להסתיר מעיני הגרמנים,

ומחליפים אותם בלחם ובתפוחי-אדמה ובכל מיני דברים נחוצים ומביאים להוריהם, במרתפים שבגיטו.

את אחיה של מרים, אמא של חוה’לה,

הרגו הגרמנים כשתפסו אותו ובידיו כיכר לחם.

הוא היה ילד קטן בן שש…

– ומה היה הסוף סבתא? – שאלה סיון –

–הסוף עוד רחוק, סיון, הסיפור נהייה יותר ויותר עצוב,

את רוצה לשמוע עוד?

– כן, סבתא, הכול!

– הגרמנים כבשו ארצות רבות, הם התכוונו גם לכבוש את ארץ-ישראל,

ואז הגרמנים התחילו לשלוח את היהודים ברכבות,

בכל מספר שבועות ואחר-כך, בכל מספר ימים,

היו שולחים את היהודים ברכבות, מפולין, מהונגריה, מצ’כיה, מיוון ומכל מקום שכבשו

צפופים ודחוקים כמו דגים,

– לאן? – שאלה סיון –

למחנות ריכוז ברחבי פולין,

– מה זה, הדבר שאמרת? “מחנות”?

“מחנה-ריכוז” היה מחנה ענק של אלפי צריפים

ובצריפים אצטבות של עץ צרות, קשות וצפופות,

שעליהן ישנו היהודים בלילות,

במחנות הריכוז, עבדו היהודים עבודת פרך.

– כמו במצרים? – שאלה סיון

– כן, כמו במצרים, ואפילו רע יותר,

ונתנו להם מעט מאוד אוכל ומים ומעט מאוד שמיכות,

היהודים לבשו בגדי אסירים, בגדים עם פסים…

ועל זרועותיהם חקקו מספרים, הן בבשר,

אבל לא כולם היגיעו למחנות-הריכוז לאותם צריפים, לאותם בגדים…

– ולאן לקחו אותם, סבתא?

– לכבשנים, לכבשנים, סיון.

– מה זה “כבשנים” – סבתא,

– כבשנים – הם תנורים ענקיים…

– תנורים? של לחם? – צרחה סיון,

– לא, לא של לחם, תנורים של גאז, של אוויר כזה,

מרעיל, ממית.

הגרמנים היו מפשיטים את כל היהודים ערומים,

משקרים להם, שהם חייבים להתקלח,

ואחרי שהיהודים התפשטו ערומים, כדי להתקלח,

היו הנאצים דוחפים אותם לתוך תאים קטנים וסגורים,

פותחים לתוכם צינור של גאז וכולם היו מתים בן-רגע,

הם נשארו עומדים ומתים.

כל-כך צפופים היו שאפילו ליפול לא נפלו– –

– וסבא וסבתא של ענתי, של חוה’לה,

גם אותם דחפו לשם?

שתקתי.

אפילו לאור הכוכבים, הבחנתי בפניה החיוורים כסיד של סיון.

– כן, ילדתי, סבא שלה מת ממחלה קשה במחנה-הריכוז

אבל אמא שלה ואחות קטנה נחנקו בגאזים… בכבשן.

אבל לבסוף ניצחו את הגרמנים

• ואף אחד לא ניצח את הגרמנים ואת היטלר? –

שאלה סיון לאחר ששתקתי, נחנקת בעצמי מסיפורי שלי.

– אבל, סיון, בסוף ניצחו את הגרמנים וגם את היטלר.

היהודים נלחמו בגיטאות, בווארשה

ובגיטאות אחרים בפולין,

למרות שהיו כל-כך רעבים וחלשים,

למרות שהיו כל-כך מעטים,

למרות שהיה להם מעט מאוד נשק

הם הרגו גרמנים

והיו יהודים שגם ברחו ליערות ומשם היו מתנפלים

על שיירות גרמניות ופוגעים בהם.

אלה היו גיבורים גדולים, שקוראים להם פרטיזאנים.

גם ילדים היו ביניהם, פרטיזאנים קטנים…

אבל אלה שניצחו את הצבא הגדול והחזק של הגרמנים

היו בעיקר צבאות גדולים.

האמריקאים נלחמו בגרמנים וגם הרוסים

וגם האנגלים וגם אנחנו, יהודים מארץ-ישראל.

חיילים יהודים רבים מן הארץ יצאו להילחם בגרמניה

והם היו חטיבה מיוחדת שקראו לה “הבריגדה”.

לבסוף – כל אלה ביחד ניצחו את הגרמנים!

איומה ונוראה היתה השואה, האסון הגדול ביותר שבא עלינו, הקשיבי לי היטב, סיון:

שישה מיליון יהודים,

עכשיו רק השתדלי לזכור:

“שישה מיליון יהודים”.

ורק כשתגדלי תביני כמה זה הרבה וכמה זה איום:

שישה מיליון יהודים נשמדו, בתוכם יותר ילדים משיש

בכל מדינת-ישראל כיום!

את יודעת, סיון, העם היהודי היה יכול להיות כיום,

הרבה הרבה יותר חזק, יותר גדול.

ומדינת-ישראל יותר חזקה, יותר מיושבת, יותר פורחת ומפותחת, אילו היו כולם חיים ומולידים בנים ובני בנים…

עכשיו נאנחה סיון אנחת רווחה ואמרה:

– סבתא, כל מה שסיפרת היה ממש-ממש באמת?

– כן סיון, ולא רק שזה היה באמת, אלא שסיפרתי לך

רק טיפ-טיפה מים-האמת…

עכשיו את מבינה, למה אמרה לך ענתי שלאמא שלה, לחוה’לה,

לא היתה סבתא?

אמא שלה עוד לא סיפרה לה, לענתי,

את כל מה שאני סיפרתי לך

היא בוודאי פחדה שענתי תבכה כמוך, סיון,

אבל יום יבוא וענתי תדע, שהיה היתה לה סבתא וגם סבא,

וגם דודים ודודות שם בפולין, משפחה גדולה, יפה וטובה, סיון.

היתה ונשמדה… איננה עוד.

---

אני מאלה שבאורווה

מאת

תקוה שריג

כתב יונתן לבר-מצווה שלו,

שיכתבתי אני.

אני מ“אלה” שבאורווה…

כשהייתי בן שמונה, התחלתי להתעניין בסוסים.

יחד עם חברי נווה, התחלתי ללכת לאורווה, לאחר הלימודים.

תחילה, הסוסים לא היו בעצם באורווה וכדי לראות אותם,

היינו חייבים לעלות בבוץ, לגבעות, אל מקום המרעה.

פעם אחת, העזנו לרכב, שנינו ביחד, על הסוסה “כלנית”

לרכיבת-בוקר-של-שבת.

כשהחזירו את הסוסים בחזרה לאורווה, טעמנו את הטעם

שטעמו לפנינו “הילדים מאלה שבאורווה”…

הילדים הוותיקים עשו לנו, בדיוק מה שעשו להם, כשהיו חדשים.

קשרו אותנו לגדירות, תלויים, כשרגלינו למעלה וראשינו למטה,

עד שכל הדם מאפינו זרם לראש:

אחרי זה היינו חייבים לרקוד, תוך שזרקו עלינו אבנים;

אחרי זה, ערכו לנו עוד “מבחן-כניסה” לאורווה – לקפוץ למרחק על ערימת קש,

אבל הגרוע מכול היה ניקוי תאי הסוסים, שקוראים להם באורווה “כלובים”…

את זאת הוכרחתי לעשות תחת איום של מכות, לנקות ולקרצף היטב,

וכשגמרנו לבסוף, עובד עוד היה מעיר הערות…

לרכב על סוס? מה פתאום? מי חשב על זה… אפילו לא חלם!

אנחנו, נווה ואני, אולי קצת חשבנו, אבל הגדולים?

שום כלום!

רק אחרי שבועיים של עבודת-פרך, וללא ידיעת ההורים,

רכבתי בפעם הראשונה על סוס!! בלי אוכף, כמובן…

זה היה באמת כיף! הרצתי את הסוס מהר, מהר.

בערב היה לי כיווץ שרירים, שלא יכולתי ללכת.

אבל סוף סוף רכבתי!

אז אם אתה חושב שאתה רוצה להיות מאלה שבאורווה

ושתיכף ומייד תרכב על סוסים, תשכח מזה!

ואם כבר תיכנס לחבורה של האורווה, אל תיכנס לדיכאון.

כי זה בכלל לא מה שאתה חושב!

רק כשאתה כבר מאלה שבאורווה, תרכב שלוש-ארבע פעמים בשבוע.

ויחד עם זה, מנקים ומנקים…

ולאט לאט גם מתרגלים. בסך הכול זה לא נורא.

אבל מה שהכי-הכי גרוע, שצריכים להתרחץ אחרי האורווה,

כדי שלא תסריח את החדר, שאתה נמצא בו,

ושאמא לא תעווה את פניה ותגיד “אוף איזה סירחון”!!.

וגם החבר’ה אומרים “איזה סירחון”, אבל זה לא באמת,

זה רק מתוך קנאה, אתה מאלה שבאורווה, ואתה רוכב והם לא!

לאט לאט, רכבנו יותר מאשר ניקינו. כבר דהרתי על סוסים,

ועם אוכף, ואפילו רכבתי כבר על “סאן-שיין”, (באנגלית)

כלומר, על הסוסה היפה כזריחת השמש…

זאת היא סוסה שחורה, אבל רגועה, הסתפקתי בה.

עכשיו אני רוכב על סוסים חמי-מזג, קצת פראים,

עכשיו אין כבר שום סבל, רק כיף!

* * * * *

הרכיבה הראשונה בלי הגדולים

בחופש פסח של השנה שעברה, ביקשנו מתוֹם, הילד הגדול שמנהל את האורווה, סוסים

לרכיבה בשבת בבוקר. תום הדהים אותנו, את נווה ואותי, כשהסכים לבקשתנו.

ארגנו לנו את הטיול כמו שצריך. הצטיידנו

בלחם וביצים קשות, בקופסאות תירס ובמימיות מיץ.

בשבת בבוקר יצאנו עם תרמילינו לאורווה,

רתמנו לנו את סוסינו, והתחלנו להתקדם לעבר “מצפה-יוס”.

גלשנו בדהירה לוואדי-עישה (נחל יששכר). עצרנו לארוחת-בוקר בחורשת האיקליפטוסים.

ואחר-כך, רכבנו לכוכב-הירדן. משם פנינו מערבה, לרמת-צבי.

משם, יצאנו בדהירה לבריכת תל-יוסף.

שבנו הביתה בשעת אחר-צהריים, ניקינו יפה את הסוסים, התרחצנו כמו שצריך.

התמזגתי עם המזגן, נרדמתי וקמתי רק למחרת, ביום ראשון…

הצלת הסייחה מאיה

בחופש הגדול, שבין ד' וה', השכמתי יום אחד כרגיל, להאכיל את הסוסים ארוחת-בוקר,

באורווה פגשתי את תום. הוא סיפר לי, סוער כולו, שלסייחה מאיה יש קולי!

ידעתי שקוֹלי פירושו סתימת קיבה על-ידי גוש שהסוס בולעה, הסותם את קיבתו.

זאת אומרת שמאיה בסכנת מוות.

זכרתי שהסייחה “שבט” מתה מקולי.

הבנתי שהמצב חמור ביותר.

כיוון שתוֹם היה אצל מאיה, צלצלתי אני לווטרינר שגר ביבנאל. הוא ענה לי שמייד יגיע…

שלמה אמר לי, שכל הזמן צריך להוליך את מאיה, כדי שקיבתה לא תתפוצץ.

הוא אמר לי שזה דחוף מאוד. לא הספקתי אפילו לקחת ראשייה מהמחסן. לקחתי רק צינור

פלסטיק פשוט, תפשתי ברעמה של מאיה והתחלתי להוליך אותה בחצר. כך צעדנו, אני ומאיה,

שעה, שעתיים, שלוש ויותר.

כשהיגיעה שעת צהריים, והייתי חייב להגיע לכיתה שלי לארוחה, מישהו החליף אותי.

אכלתי ארוחת צהריים במהירות שיא וחזרתי אל מאיה ונשארתי שם עד הערב.

גם בלילה סידרנו תורנות, לערוך לה סיבוב בכל עשר דקות.

רגב ואני נשארנו עם מאיה כל הלילה, במסירות נפש. רק בבוקר החליפו אותנו, ישנתי

עד שעה 2 אחה"צ, ושבתי לאורווה.

הווטרינר שהזמנתי אתמול, היה עכשיו באורווה וגם תום. הוא הכניס לה צינור גומי דרך

האף שלה ודרכו הכניס לה שישה בקבוקי שמן, אבל שום דבר לא קרה, הגוש עדיין ישב

בתוך מאיה! כל הלילה עשיתי סיבובים עם מאיה, כי תום נרדם מרוב עייפות ולא רציתי

להעיר אותו. הגוש יצא רק ב-4 לפנות בוקר.

צליל ושיוויון היללו אותנו מאוד ואמרו שאין כמונו, הילדים. ושאנחנו היצלנו את

מאיה ממוות. טלפנתי לווטרינר ביבניאל (שאמר "שאין שום סיכוי שמאיה תחיה, ושהוא יבוא

מחר לנתח את הגוויה").

כאשר בא, הראינו לו את מאיה המשוחררת שעמדה זקופה ואכלה לה בנחת, ושאלנו אותו בתמימות,

אם הוא עדיין רוצה לנתח את הגוויה…

הוא אמר לנו: – ילדים, אין כמותכם!

הייתה לנו הרגשה נהדרת! מאיה הייתה יקרה לנו כל-כך!

והעיקר שכחתי: צבי מלר נתן לנו מישחה, שלפי דעתי עזרה מאוד לסייחה, בכך שחיממה אותה.

באורווה הייתה שמחה כזאת שלא הייתה כמוה מעולם!

---

האישון וחוט הלב

מאת

תקוה שריג

סיפור לבן, כשמלאו לו חמש

אני בן של אמא ושל אבא שלי

וקוראים לי בן.

אבא שלי גבוה, יפה וחכם

וקוראים לו אדם.

אמא שלי גדולה, יפה וטובה

וקוראים לה חוה.

לאבא שלי יש עיניים חומות ומבריקות.

כשאני מטפס לו על הברכיים

ומציץ לו מקרוב, ישר¹ לעיניים –

את מי אני רואה שם?

אותי, את עצמי, את בן!

קטנטן כזה, מבריק וחמוד

בכל עין, בן ועוד בן!

באמת, כן!

שאלתי את אבא, איך זה יכול להיות

שאני גם על ברכיו וגם בתוך עיניו?

והוא אמר לי –

שבכל עין של כל איש ואיש

יש כאילו ראי קטנטון, פיציפון,

שקוראים לו אישון

וכאשר שניים, בן ואבא,

או בת ואמא,

או אבא ואמא,

מביטים זה לזה, פנים אל פנים

מקרוב קרוב, ישר לתוך האישונים –

אבא רואה אבא קטנטן בעיני בן

ובן רואה בן-גמדון בעיני אבא

וכך גם בת ואמא ואמא ובת

ואפילו אבא ואמא ואמא ואבא

וכולם כולם בתוך האישונים

קטנטנים, פיצפונים,

גמדים מצחיקונים.

אז פעם שאלתי את אבא שלי:

• אבא, מה קורה לי בתוך האישון,

כשאתה הולך לישון?

ואבא ענה לי:

• אתה, בן, לא נשאר לי בתוך העיניים, לא,

אבל תמונתך, נשארת בתוך-תוכי

ואני שומר עליך בכל כוחי –

ואמא שמעה אותנו מדברים לנו כך

ופתאום חטפה אותי וחיבקה אותי חזק-חזק

ואני שמעתי משהו בתוכה דפק:

תיק-תק, תיק-תק…

נבהלתי נורא ושאלתי אותה:

אמא, מה זה דופק לך בתוך הגוף:

תיק-תק, הך-הך, פוף-פוף?

• זה הלב שלי, הלב כך מתקתק ודופק,

איננו פוסק –

ענתה לי אמא.

–אמא – שאלתי אותה עוד:

–נכון שהעיניים רואות והאוזניים שומעות,

האף מריח, הפה אוכל, צוחק ומדבר,

נכון?

• נכון ונכון – ענתה לי אמא –

אז מה?

• אז מה עושה הלב? אמא,

• סתם דופק, סתם מתקתק?!

• לא, ילדי, לא סתם דופק,

ולא סתם מתקתק,

הלב, הוא מרגיש מה קורה לכל איש:

האם הוא שמח וצוחק, או עצוב וכואב,

אבל תמיד הוא מתקתק ואוהב.

ואתה יודע, בן, מה עוד? –

שאלה אותי אמא –

–מה? – שאלתי את אמא

–רק כשמציצים מקרוב-קרוב לתוך האישונים

מרגישים ושומעים את תקתוק הלב

שתמיד-תמיד דופק ואוהב

ולאט לאט צומח להם, בין לב ללב,

חוט-של-אהבה בלתי נראה, אך חזק

מכל החוטים שבעולם הוא חוט-הלב –

כך אמרה לי אמא.

---

מחרוזת שבלולים לאיילת ליום-הולדת

מאת

תקוה שריג

הרחק, הרחק, באפריקה,

מעבר למדבר, מעבר לים, מעבר להרים,

מעבר לעמקים, מעבר לנהרות, מעבר לנחלים,

ארץ יש שכל אנשיה כושים, אתיופיה שמה,

שערותיהם שחורות ומתולתלות,

שיניהם לבנות וצחורות.

ועיניהם גדולות ועצובות.

ולמה עצובות עיניהם?

כי ארץ קשה היא ארץ אתיופיה שלהם:

פעם יורדים שם גשמים רבים, ממש מבול

ופעם לא יורדים שם גשמים בכלל.

פעם הם טובעים בשטפונות ופעם לא צומח

שם כלום ואפילו לא עשבים.

הכושים מגדלים להם פרות, כבשים ועיזים

שאותם רועים הילדים והילדות.

האבות נודדים למרחקים למצוא שם עבודה והאמהות

מגדלות ירקות מסביב לאוהלים, אבטיחים, פלפלים,

עגבניות והרבה דלועים.

הם שותים חלב-עיזים, אוכלים ירקות וגבינה וגם

מוכרים אותם בערים, לאנשים שאין להם חלב וירקות,

אבל יש להם חנויות.

פעם-פעם כשסבא שלך, נחום, עוד היה צעיר,

נסע לטייל לאתיופיה באמת!

שם טייל לו בהרים, ירד לעמקים,

שחה בנהרות ושתה מים מהנחלים.

על שפת הנחלים ראה ערימות עצומות של

שבלולים יפים.

כמעט כל הכושים באתיופיה מתקשטים

בשבלולים קטנים לבנים, דומים לפה של כושי:

לבנים, חלקלקים ומבריקים

ומבין שתי השפתיים מציצות שיניים

לבנות, נוצצות וחדות-חדות.

יום אחד טייל לו סבא-נחום

על שפת נחל אחד והגיע לכפר של כושים.

הכושים בכפרים גרים בבתים קטנים עגולים,

שהם בונים להם מקנים הצומחים על שפת-הנחלים,

ומורחים עליהם בוץ חום, שמדביק את הקנים.

אלה בתים יפים מאוד,

חמים בחורף וקרירים בקיץ.

סבא ניגש לבית הראשון, שעל ידו עמדו

אנשים ועל ידם חבילת עורות של עיזים,

מקושטים בשבלולים.

הוא שאל אותם מה עושים בעורות של

העיזים המקושטים ואשה אחת הסבירה לו:

שאת עור העיזים תולה האם על הראש

בחגורה, ובתוכו, על גבה, יושב התינוק שלה!

סבא הוציא מכיסו כסף ונתן לאשה

והיא נתנה לו עור-עז כזה, מקושט,

“תרמיל” של תינוק מקושט במחרוזות יפות

של “פי הכושי”, וחרוזים כחולים.

סבא נחום הביא את העור הביתה

ואנחנו שמחנו מאוד ותלינו אותו

על הקיר לקישוט.

זמן רב עבר מאז,

העור התייבש ונקרע,

אבל מחרוזת אחת של שבלולי פי-הכושי

והחרוזים הכחולים נשמרה, והִנֵה היא!

והיום, כשאת בת ארבע,

מתנת יום-הולדת את מקבלת,

את זאת המחרוזת

ואת זה הסיפור, נכדתנו איילת

מסבא נחום וסבתא תקוה.

---

מה איילת אוהבת הכי־הכי?

מאת

תקוה שריג

בכל בוקר, כשאיילת יוצאת החוצה,

היא רואה ושומעת ציפורים מצפצפות ועפות,

כלבלב כאן, חתלתול שם.

ובגינות, בין השיחים הפורחים מזמזמות דבורים,

פרפרים מרפרפים, חרגולים מנתרים,

צרצרים מצרצרים, חיפושיות זוחלות וגם נמלים,

כולם מתנועעים ושרים.

אבל איילת אוהבת הכי־הכי, דווקא את

השבלולים, כי הם רק שותקים, לבנבנים, כדוריים,

חלקלקים, ולא קופצים, ויפים, יפים.

כשהייתה איילת קטנה, בת שנתיים־שלוש,

אספה שבלולים לכיסים ולקופסאות והביאה אותם

הביתה. שם היתה שופכת אותם על הרצפה,

מסדרת אותם בשורה, במעגל, או סתם בערימה

ואחר־כך החזירה אותם לקופסא.

ולפעמים קרה, שיום־יומיים וגם שלושה,

שכחה איילת את השבלולים בקופסא.

כשנזכרה איילת בשבלולים, כבר היו מתים.

עבר הקיץ ובא החורף וירד הגשם הראשון.

איילת קמה בבוקר ויצאה החוצה

והנה הריחה ריח טוב של גשם שהרטיב את האדמה.

היא הלכה לה בשביל ופתאום ראה דבר משונה!

שבלול דומה לכדור קטן, בלי צבע, שיש לו שתי

קרניים קטנטנות, זוחל, ודבוקה אליו קונכיה לבנבנה.

איילת התכופפה לנגוע בהם והנה הכדור הקטן

בעל הקרניים נכנס מהר לתוך הבית שלו ­– הקונכיה,

ונעלם בתוכה.

איילת הרגישה שהשבלול נבהל ממנה.

התרחקה ועמדה לה בצד, לראות מה יקרה.

והנה התחיל השבלול לצאת וסובב את הקרניים

ימינה, שמאלה ולאט־לאט, התחיל לצאת בחזרה.

איילת ראתה שבראש הקרניים הקטנטנות יש

נקודות והבינה, שאלו שתי העיניים שלו.

כך זחל לו השבלול והבית שלו קדימה, קדימה,

עד שעמד על־יד עשב ירוק חדש שצמח אחר הגשם.

איילת עמדה וראתה שהשבלול אוכל את העשב,

עד שגמר אותו!

איילת הסתכלה סביב, סביב וראתה שיש המון

שבלולים, וכולם יצאו מהקונכיות ואוכלים עשבים.

פתאום הבינה איילת, שגם השבלולים הם

בעלי חיים, שרוצים לאכול בשביל לחיות,

כמו ילדים, כמו כלבלבים וחתלתולים,

כמו ציפורים, דבורים, חרגולים וצרצרים,

חיפושיות ונמלים.

כן, גם שבלולים רוצים לחיות!

עכשיו גם הבינה איילת, שלא צריך לאסוף

שבלולים בקופסאות.

השבלולים, כמו כל בעלי־החיים, צריכים להשאר במקומם

עכשיו איילת בת ארבע,

ואוהבת הכי־הכי עדיין שבלולים

אבל גם חתלתולים.

---

אני השמש והם הנרות

מאת

תקוה שריג

כשנולד מיתר, אחרי איילת, אמר בן ליהודית,

תוך השלמה של אין ברירה:

– טוב, אם איילת והתינוק יהיו חברים שלי אלך לבקר אותם…

אבל הוא לא היה מסופק מאמירתו זו והוסיף:

– אני השמש והם הנרות..

---

הצ'וצי והדובי של בן

מאת

תקוה שריג

לבן, שהיה תינוק ופעוט, היה דובון־קואלה קטן מפרווה אמיתית.

עיני גחלים לוהטות ופה קטנטן חמוד.

בן אהב את הדובי אהבת נפש ולא זז בלעדיו.

עם השנים, התקרח הדובי והתכער, לא תואר לו ולא הדר.

אפילו הדובי החדש שקנה לו סבא נחום בציר הדרומי,

נדחה בשאט נפש.

גם המוצץ היה מרופט כהוגן.

כשמלאו לו ארבע שנים, בו ביום שחגגו לו את יום ההולדת,

הלך בן בעצמו לחדר־האוכל וזרק את הדובי ואת הצוצי

לאשפה של חדר־האוכל, ובא זורח לחדר הוריו:

• די, זרקתי את הדובי ואת הצוצי! את שמחה, אמא?

היה זה רגע של גבורה עילאית וכדאית

בן חוּבק, נוּשק ולוּטף וקיבל מתנות כיד המלך.

---

שיוויון באהבה וקצת יותר

מאת

תקוה שריג

ערב אחד השתפך בן באוזני יהודית:

– אמא, אני רוצה שתאהבי את איילת ואת מיתר ואותי,

בדיוק אותו דבר.

ובאותו יום אמר:

– אמא, כשלאשה שלי ולי יהיה ילד, אני אוהב אותו

אפילו יותר מאת עצמי.

---

מיתר מתייפח למשמע מנגינות עצובות

מאת

תקוה שריג

מיתר, מאז היותו כבן שנתיים, התהלך תמיד

כשבידו “מיקרופון”, שהחּזיק לפי התקן

ושר תמיד לתוכו.

המיקרופון היה ממברשת שיניים, מסרק, “לורד” לציור,

ויותר מכולם צינורית גומי המתחברת לברז.

מיתר – תמיד שָמֵחַ, תמיד נמשך למוסיקה, רוקד לפי הקצב,

פעם אחת הנחיל אותנו בהפתעה.

כששרה לו יהודית את השיר “נומה־נומה מיתרון קטן – – –”

פרץ בבכי קולני וממושך.

הוא לא המציא זאת. גם מיכל, בגילו בדיוק

לא חסכה בכי מר לשמע מנגינה זו

המנגנת כנראה על מיתר של עצב.

---

אמא חדשה לאפרוח

מאת

תקוה שריג

לנכדי הצעיר, מיתר

ערב אחד ישבתי לי לבדי

על שפת בריכת־הדגים.

על פני המים התעופפו וצפו להם

המון עופות־מים, שבכל פעם טבלו ראשיהם

בבריכה וצדו במקור דגון מסכן, מפרפר.

פתאום ראיתי, לא הרחק ממני,

בריכייה עומדת לה לבדה, כמוני.

מטפטפת מים כולה, נרגזת,

פעם מביטה לבריכה,

ופעם לתוך השיחים, הקנה והסוף,

שעל שפת הבריכה.

הרגשתי שהיא עצובה ועצבנית

ומחפשת מאוד משהו, או מישהו.

בבריכה שטו להן בנחת

עופות־אמהות שאימנו את אפרוחיהן בשחייה.

פתאום צייץ אפרוח

שצץ מתוך השיח.

קטנטן, קרח, מקורו פעור,

מתקדם לאט, צועד רועד מקור,

כך התקרב לו עד לבריכייה הנרגזת…

והיא? הבריכייה?

סימרה בכעס את כל נוצותיה

וצרחה על האפרוח:

• לך לך, אתה לא האפרוח שלי

אני לא אמא שלך,

האפרוח שלי הלך לאיבוד!

אבל האפרוח לא הבין מה היא צורחת.

ניגש אליה עוד ועוד, קרוב קרוב, בנחת.

אז ניקרה הבריכייה בראשו בכעס,

הפנתה לו גב וזנב,

קפצה קפיצה,

ניתרה ניתור,

ופתאום –

הפנתה ראשה אחורה והיביטה באפרוח

הרועד מקור ומצייץ־בוכה, בלא כוח.

ראיתי, שהיא חושבת לה, הבריכייה,

שדווקא אולי ינעם לה מאוד,

אם ידבק הקטן הזה אל בטנה, בין הנוצות…

והאפרוח –

כאילו הבין בדיוק מה היא חושבת,

שוב קיפץ, דילג, דילג, קיפץ

וכבר נדחק לו בין נוצותיה, דבוק אליה

כאילו מתחנן:

• בריכייה רחמנייה,

לי אין אמא

ולך אפרוח אין,

היי לי את אמא ואני לך בן!

אז חיטטה הבריכייה במקורה בחיבה

בראשו של האפרוח,

צדה לו זבוב, מחתה לו מקור

וציפצפה לו באהבה:

• טוב, אפרוחון מסכן,

לי אבד הבן

ולך אמא אין

היה לי אתה בן

ואני אהיה לך לאם.

אמן.

אז פרשה הבריכייה כנפיה על האפרוח,

ישבה תחתיה בנוח,

האפרוח לא נראה, לא נשמע,

כי חם לו שם ורך

וטוב לו כל־כך, כל־כך…

---

סיפורי אור על ליאור

מאת

תקוה שריג

הנין הבכור

כשהיה ליאור למטה מגיל שנתיים, כבר ידע מזמן רב “איך עושות” החיות והציפורים:

ציף־ציף, מה, מו, אי־אה, נהימת הדוב ושאגת האריה.

יום אחד שמע שלדוד שלו קוראים אריה, ניגש אליו ושאג לו כאריה, כדי לשמוע את שאגת האריה…

שם דודנו של ליאור הוא “בן” (בן איל ויהודית)

כששואלים את ליאור האם הוא בן או בת הוא משיב _– אני בן, אבל לא בן שריג, אני ליאור שריג!

*

ערב אחד טייל ליאור עם עמית בשעה שנצץ בשמים כוכב ראשון. ליאור אמר: – הינה כוכב ראשון! שאל עמית את ליאור: – מי אמר לך “כוכב ראשון”? השיב ליאור בבית משירו של ע. הילל:

”אחרי שהשמש נירדמת,

יוצא כוכב ראשון.

אני לאמא אומרת:

" לילה, צריך לישון".

*

בגל שנתיים וחצי, אהב ליאור מאוד את חרוזי “הדוד שמחה” של ע. הילל, וביחוד את הזיקית שיכולה להתחפש לשבלולית. כשמגיעים לסוף השיר, שואלים, אם הדוד שמחה הוא הדוד של ע. הילל. אז ליאור מתערב ואומר:

– של ע. הילל, שמגדל מלפפונים בבריכת־האפס!

(הילל מנור הוא האיש במשק־הילדים הנמצאת על־יד “בריכת־האפס”. ליאור מטייל למקום ההוא וזיהה את הילל הזה עם ע. הילל).

*

למראה ממטרה מטפטפת אמר ליאור:

– הינה ממטרה עושה פיס…

ולשאלתו מה עושים מחוגי השעון, שמע את התשובה

– הולכים – והגיב – והם אומרים “בַּיי”?

*

בכל ליל־שבת מחכה ליאור בשקט, בסבלנות, לסבא רן, שיסיים את ארוחתו ויצא איתו לנדנדות.

בחורף, בסגריר, השיב לו רן: – גשם! ובשבת אחרת: – רוח!

בערבי שבת בהירים אמר ליאור: סבא רן, היום אין גשם, אין רוח, אז בוא איתי לַ“נַדנֵד”…

*

ב“אחוזה” שבחיפה, מכיר ליאור את “מרכז חורב” (צעצועים):

בבית־השיטה הוא מכיר את המרח"ב (מרכז־חברתי).

בלבל לו ליאור את חורב ומרחב ומרכז וקורא לשניהם “מרחב־חורב”.

*

יום אחד שאל ליאור את גלית: – איפה מיכל?

אמרה לו גלית – בתּל־אביב.

שאל: ואיפה טל? אמרה לו שוב: – בתּל־אביב!

– ואיפה גל? גם הוא בתּל־אביב!

תמה ליאור: – מה יש שם בתּל־אביב?…

---

מיכל גחל

מאת

תקוה שריג

יום אחד שמע בן את הסיפור על משה והגחלת שלקח לפיו.

לאחר ששמע הסיפור פעמים רבות, שמעה מיכל, נערה שעבדה בגן

שבן מספר את הסיפור לילדים ופתאום ניגש אליה ושאל:

– מיכל, את גחל? מיכל ענתה לו בצחוק: – כן!

אמר לה: – אם את גחל, אז משה טעם אותך!