דמויות שחר מאת אברהם שמואל שטיין
טרפי גולה מאת אברהם שמואל שטיין
בשולי מולדת מאת אברהם שמואל שטיין
דמויות שחר
מאתאברהם שמואל שטיין
הנביאה
מאתאברהם שמואל שטיין
א
מדרגות-אבן נרחבות מוליכות אל פסגת הגבעה. חצובות הן בסלע. פה ושם מוריק בנקיקיהן דשא, מציצים ראשי פרחים וגבעולי שיבּולים, נאחזים, נאחזים בכל רגב אדמה. מֵעברים – שיחים ואילנות כעולים מנִבכי האבן. ובאופק: חולות קודחים, גבעות קרחות ומשבצת של שדות ירוקים, גנים, אִבּי-נחל. מדבר וישוב המתפתלים במאבקם.
מבעד לקרום השקוף של ליל-התכלת מצטיירים שׂרטוטיו של הארמון על אֲגַפָּיו השונים והבניינים הסמוכים לו. שלווה עמוקה נסוכה על הכל. יְלֵל-תַּנים וזינוקי-פתע של חיות-טרף מוּחרדות פולחים, לעתים, לב הדממה. ממרחקים עולה דֹכי הנצח של גלי הים…
עם שחר מתבהרים והולכים האופקים. שוליהם מאדימים כעין הארגמן. ואז תנשור גם קליפת האפלולית העוטה את המשמר ליד הארמון. גוברת תנועת דמויות אפורות בחצר רחבת-הידיים, אצות הן לעמל יומן. מתוך בקתת-חֵמר מתאַבּך ועולה עמוד עשן סמיך, המטפס על מרחבי התכול ונמוג בהם. מדורת-אש גדולה, להבות וגצים אוחזים בענפים היבשים ובולעים אותם. השפחות שׁופתות הסירים, נושאות כדי מים על ראשיהן, והעבדים – נתחי-בשר אדומים מדם, סלי פירות, יין וקמח – סעודת הבוקר למלך.
הוא, המלך, עוד סרוח על יצועו השטוח, המתרומם קמעה מעל לרצפת החֵמר המיובש. למרגלותיו – גוש מקופל: המלכה. כד שמן בפינה. מבעד לפתחי-החלונות הצרים בוקעות הקרניים הראשונות של השמש הרעננה-צעירה העולה בגבורתהּ. רק חדר-הפילגשים, בירכתי החצר, שרוי באפילה כבדה. עוד מעט יבוא העבד לסוּך גופו בשמן, עוד מעט יגישו המשרתים, המצפים למוצא פיו, את סעודת-הבוקר. גם נערות המלכה מחכות מעבר לשער הנעול. ומחכים הכוהנים המקטירים על המזבחות -
זע המלך על משכבו, ניער מעליו את שׂמיכת עורות-הנמרים – הוא קם. ובבת אחת גוברת התנועה בחצר, באגפּי הבניינים, במדרונות, בשדות ובכרמים. יקוד שמש נשפך על היקום כמטר-אש. הוא יוצא מפתח חדרו, צועד שֶׁפִי – המשמר דרוך על עמדתו. לאטוֹ מתקדם ראש הכוהנים ועמו בני הלוויה – להקביל פניו בברכה. כאינו נותן דעתו לתכונה מסביב מחיש המלך צעדו.
על שולחן-האבן הנמוך, מתחת לעץ מצל רחב-פֹארות, נתחי צלי וסביבם ערימות תמרים וזיתים שנתלשו בעוד שחר מבריקים באגלי הטל. על כר-עור ממולא צמר רך מסב המלך בישיבה שפופה. מחלפות שׂערו המדוּבלל מבריקות, מסתלסלות על אודם הגלימה רחבת-השוליים. קומתו ההדורה על אף סִרבּוּלה המגושם ניבטת בגאוַת-שליטים, מהולה בוז ואכזריות, סביביה. שפחות ומשרתים, כוהנים ושׂרים, חכמים ויועצים ניצבים דום במקומותיהם כדרוכים להכרעה שבמוצא פיו.
עוד הוא נתון בעיצומה של הסעודה – ונקישות-תוף מבקיעות החלל. שעטת סוסים מהדהדת במרחק, מתקרבת והולכת, מאיטה קִצבה, מתרוממת בשביל העולה אל פסגת הגבעה. אחד מן המשמר אשר על השער נזעק ביעף והודעה דחופה בפיו לראש המשמר אשר על הארמון. האחרון נכנס לחצר המלך, מתקרב אל השליט, כורע על ברכיו ולוחש באוזנו:
– דבר נכבד אליך, המלך, משׂר-צבאך אשר בחרוֹשֶת-הגויים!
– ייכּנס ויבוא.
– לפקודתך – אדוני המלך.
ב
בצעד אִטי, מדוּד, הוא נכנס לחצר הפנימית כמושך אחריו כובד גופו נמוך-הקומה ומשוּפע-הבשר. קשקשי מָגִנו נוצצים בשמש-הבוקר. כובע-הנחושת של המצביא שפיתוחי ציפורי-טרף בו לראשו וסנדלי-ברזל לרגליו. חנית צרה וקצרה מתנדנדת לצדו. הוא צועד אל מושב המלך, - פלגי זיעה ניגרים על פניו שחומי-העור השׂעירים - כורע לפניו בהכנעה, מתיישב על ספסל-אבן בצל אֵלה עבותה. נער מנערי המלך מגיש לו ספל מי-מעיין צוננים וזכים.
המצביא המהולל של החיל הכנעני מספר למלכו על הרוח הרעה שצָררה בכנפיה את תושבי הכפרים העברים הנתונים למרותו. כל מקום, אליו באים שליחי המלך הם נתקלים בזעם כבוש, הנקם מפעפע תחת כל שיח, במערות חבויות, בנקיקי הסלעים. אחדים מגובי מס היבול נרצחו. בּמות ופסילים נותצו. העברים מטמינים יבולם, מערימים, מתחמקים ממילוּי דבר המלך ופקודתו. הלילה להם לסִתרה ומגן. ואף בחרושת-הגויים, שם שוכן צבא המלך ורכבּוֹ הכביר, ניתן הצו להגביר המשמרות ולהעלות אבוקות דולקות בשערים להאיר את אפלת-הלילה הבוגדת.
מנַין הרוח הרעה שדבקה בשבטים הסוררים? מה תצפון בחוּבּה? הַהתעורר שוב אלוהיהם, אֵל שׂגיא וגיבור-מלחמה, שחילצם מיד מלכי מצרים ועמד להם במערכותיהם כאשר זנקו בסער מן המדבר לכיבוש כנען? דומה, כי האשה, זו הנביאה היושבת למשפט בהר אפרים, היא הנוצרת את הרוח הזאת וּמפיחתהּ ללהבה איומה. האם לא נשלחה אל העִברים לעוררם למרד ולנטוע בהם שאיפות כמוסות?
יבין מלך חצור מפסיק לרגע סעודתו. סיסרא מפסיק דיבורו. הוא מחכה.
– מי האשה הזו? – פולט פיו של המלך צריחה חדה-פרועה – מי האשה הזו אשר העיזה נגד אלילי כנען? עוד הלילה הזה תובא אליו אסורה בנחושתיים. עוד הלילה הזה תבוא על דינה. את בשרה יַלקה בשוטים לחים, את נתחי גֵווה יזרוק לכלבים
בדריכות שבהכנעה מאזין סיסרא לסיום דברי אדונו המלך, וממשיך:
– היא, האשה הזאת, יפת תואר היא וחכמה. חן-מלכים יצוק בה, תפארת-נשים ותבונת-גברים חוּבּרו בה. בצדק תשפוט עמה ולימין כושליו תעמוד. עמוקה מני תהום האהבה אשר ירחשו לה. אהה, כי אהוֹב יאהבוּה עד למאד! כאגדה נערצה ירחף שמה במשכנות ישראל, בין יוגבים, רועים, נודדים. בה תרדים אֵם את ילדהּ הפועה, עליה יתלחשו העובדים בשדות ועלמים בהִתעלסם עם בחירות-לבבם, היא התקווה לכל מר-נפש. כמלכה לא-מוכתרת תשב על מצעה תחת התומר הענף, שומרי ראשה לצִדה, והעם יעלה אליה בשבילים אשר בין שדותיה, להשתחוות לפניה אַפַּים בדומיה קדושה ולהציץ בקלסתר פניה. אז יש אשר תזדקף מלוא פאר קומתה, עיניה גחלים לוחשות-מהבהבות – רוֹך האיילה ואומץ הלביאה בהן; שִפעת צמותיה מתנועעת לליטוף הרוח; חמדת גופה הכובש לבבות עטופה שׂמלת-בד פשוטה ורוח ההרים מערטלת מחשׂוֹפי בשׂרה הלבן משלג – כמלכה תפסע אל עבר העם אשר במדרון, תעמוד רגע כלופתת במבטה סביביהָ כאשר יפקוד רועה עדרו, תרים זרועותיה אל על ושפתיה תלחשנה תפילת-חרש:
בפרוֹע פרעות בישראל
בהתנדב עַם,
ברכו ה' –
אז תעלה זמרת-עוּגב ערבה, שתלונה בה ומְרי בה וכיסופים בה, על כנפיים נעלמות תרחף הרחק. היא תישא קולה בשיר שראשיתו התרפּקוּת אהבה חרישית וסופו אש קרב סוער – וכל העם יפליג עמה בשיר ודומה כל הגבעות פצחו עמם שיר. היא, דבורה הנביאה, האחת אשר לא כרעה ולא השתחוותה לפניו, לפני סיסרא – סיסרא שר צבא יבין מלך חצור, היא האשה אשר העיזה –
ניתר המלך ממקומו, קם ועמד על רגליו. זעו אשכולות הענבים על השולחן, זעו המסובים אחוזי חרדה.
– עוד היום תובא לכאן, לרגלי תרבץ, עוד היום, בנחושתיים, את בשֹרה אָדוש – ויצנח, שופע זעם, על מושבו.
– אכן, אדוני המושל, - ממשיך סיסרא – לא אחת ניסיתי, גם בדרכי ערמה ותחבולות, לכבוש את האשה הזאת ולהכניס לבית פילגשַי, למען יהא בידי להביא את ראשה הנחמד על קצה חרבי שי לך, אדוני רב-החסד. אך אודה לפניך, מלכי, כי חשוֹש אחשוש מפניה, כי חכמה מאד. איש משומרי ראשה לא נעתר להסגירה בכסף. איש מבין בני שבטה אשר בהר ובעמק לא יושיט לנו סעדוֹ.
כן, עוד זאת, כבוד מלכי הגדול, גם אם נתפסֶנָה ונעשה בה שפטים ונמיתֶנָה – וייענו לדבר הדים בקרב כל שבטי העברים, הדי זעם מר והֲרה-סכנות לבית-המלך. קוֹם יקומו מחנות גואלי דמהּ מדן ועד באר-שבע. יעוץ, איפוא, אדוני המלך, עצתו ויגיד את דברו – ואשר יגיד קוֹם יקום.
שותק המלך. שותקים המסובים בעצירת נשימה. הכל מתוחים לשמוע את אשר יחרצו שפתיו. להט השמש – אש צורבת, אבל אין נוגע במים או ביין, וחרון המלך – שלהבות.
ופתאום פרץ:
– ואני אשסע את הלביאה הזאת, אני את בשרה אדוש, בכפות רגלי ארמסנה, את דמה אקיז, ארווה, אסחט, ראשה הכרוּת – מיטב שְׁלָלי, פאר מחלפותיה – אזור חגורתי –
– ואת בנֵי המרי, את המשפחות והשבטים הממרים – השמעת סיסרא? – למחוץ בכוח הזרוע והברזל, חָרַש-ברזל וסתת-אבן בל יירָאה ובל יימצא אצלם והמס אשר מן הגורן ומן היקב ומן הדיר בל יחסר –
הרים סיסרא משקל גופו, נתכופף קמעה ויאמר:
– פקודתך היא, אדוני המלך, אשר תקום בידי סיסרא שר צבאך החזק בצבאות משני עברי הירדן. את כוחו העיוור של הברזל אשר לנו ואת מרוּת אלילינו נשפוך עליהם בזרוע נטויה.
השתחווה ויצא. שעטת סוסים במורד הגבעה מתרחקת, נמוגה…
ג
השמש השוקעת צונחת מאחורי הרי אפרים. מכחוֹל-אמן שופך פסי אודם על גבנוני הפסגות, בין עצים, בקתות, גדרות-צאן. ליל צונן ואפל כובש עד מהרה את החי והצומח. פה ושם מבליחים ניצוצות בודדים. פכי-שמן שהודלקו מפיצים אור דל, מדוּרות מעלות עשן ומתיזות גִצים.
היא יושבת בירכתי המערה והוא גחוּן לידה, ראשו שעוּן אל חזה המסוער, דפיקות לבה ונשימתה העזה מתפעמות בחלל הרוגע.
– מלכתי, הנדיבה בנשים, שׂרתי, חמדת ישראל – לוחשות שפתיו. ידו האחת מלטפת בעדנה רוֹך צוארה, האחרת גולשת על פני צמות-המשי. מלכתי, יונתי – נפשי יוצאת אלייך בימים ארוכים של עמל ושׁרב, לא אוכל עוד שׂאת. נפשי יוצאת אלייך, בת אפרים הנדיבה, עד כלוֹת, כאשר יכמה היקום הלוהט הזה אל ברכת היורה. תני לי ואהי אחד עבדיך, הדבוֹרה, תני לי ואגמע נופת צוּפך ויערב לי עוּקצך, כי נעמת-יקרת לי מאד, שושנת חיי, ואין לי חיים בִּלתך.
– לא כי, בן אבינועם, תשיב לו. לא ולא. אחת אמרתי ולא אשוב. לא תמיר דברהּ הנביאה, לא תבגוד בדבר האלוהים אשר בלבה. כי גדולה אהבתה לשבטי ישראל, מכל אהבות גברים גָאתה, כי יקרה מורשת-אבות מכל מנעמי חיים. לא משקל ולא מידה להם. לא, היא לא תהיה לאיש, לא תבנה לה בית, עד אם ייבָנה לבטח בית ישראל, עד אם יוּדבּר האויב המרושע ויפורק עוּלוֹ הכבד.
– שמע לי, ברק, והאזינה: הגיעה השעה ואין לשאת עוד בסבל, בחרפה, בהתעללותם של הערלים הנְמִבְזים האלה, עבדי הבַּעל והאֲשֵרה והעַשׁתוֹרת. וזה דברה, דבר אלוהים חיים, דבר האמת והצדק: אש לוהטת תאוַות החירות ומים רבים לא יכבדוה. הֲיצאו אבותינו מבית-העבדים אשר בארץ-היאור למען יהיו הם ונשיהם ובניהם מס-עובד למלך חצור, שׂדותיהם ובהמתם, יגיעם ועמלם לבַז ולמִשיסָה? חזק רכבּו של סיסרא, סלעים ירוץ, אך אש-החירות אשר תבער בנו – תמיסוֹ. חֲזַק, ברק, חזק בן אבינועם, ואלוהי ישראל יעמוד לך, כי תשועתו בךָ .
חיַת-לילה זנקה ממחבואה ותציץ בעיני-טרף ירקרקות אל פתח המערה. ברק לופת את ניצב חרבו אשר מתחת לכנף בגדו. וכה ימשיך דברו:
– עיני טרף לה, לחיַת הכנעני ועָרמת נחשים, היא עוקבת בדרכים, בשבילי השדות והיערים, במשעולי הגבעות; דל ומועט הברזל אשר לנו, מעטים הסוסים והקשתות והחצים. רבים בנינו, תפארת בחורים, שלקחו להם מבנות הארץ, זנחו עַמם והם כורעים לאלילי עץ ואבן. רבות בנותינו, בנות עלי עַין, אשר דבקו בערלים ויהיו לבשר אחד עִמם והן חוגגות ושמחות עם משעבדינו. ורבים מה רבים אשר הִסכּינו לשוֹט, אכולי-פחד ומכוּרסמי-ייאוש. בני מֵרוֹז פָּרשׁו מעלינו1. אחד-אחד יכריעו את שבטינו, כעופות דורסים יעטו עלינו: הפלשתי והכנעני, מואב ועמון, אדום ועמלק וארם – אִי מנוס מִמֶלקַחֵיהם, מתאוַות השוד והביזה והנקם המְפַעַמתָּם. והשם סיס-רא עולה על כולם. צליל-מתכת לו, אימה ואכזריות בו. הֲיקום לנו הכוח, היעמוד בנו העוז, הגידי דבורה, חמדת-לבי, הגידי, כי נפשי בי תפרפר כציפור בסער לא תדע מנוחה ורבה החרדה –
– לא, ברק – תשיב לו בנחת ובהַטעמה – לא פִרפורי ציפור חלושה הֵמָה, כי אם זעזועי הזעם הקדוש בטרם יחוּשל ויוּצק כסלע. אם לא נאגור כל גרעין של כוח, כל בחור וטוב, כל אשר לא דעכה בו אהבת עַם וכבוד אנוש; אם לא נצא חוצץ בכל עוז הרוח אשר לנו, בכל כוחות הנפש; אם לא נפיח את ניצוצות האמונה הגדולה הקדומה – ואבדנו. זִכרנו יָסוּף מעל האדמה הטובה הזאת. כי באש ובחרב, ביין ובעבודת-האלילים, יכריתוּנו אויבינו כליל. אך הצרה תלַכדֵנוּ והאהבה תאמצנו. כל גיבורי ישראל מימות משה ועד היום יצאו עמנו במערכותינו. עוּרה, ברק בן-אבינועם, ישראל לך יצַפה, עוּרה וצא בגיבורים לתשועתנו!
לילה ודֹמִי. פעיה בודדה של כבשׂה במרחק. מַשׁק מי מעיין מפכּה בהרים. ילֵל חית-לילה שוחרת טרף. ושוב דממה, כבדה ומהורהרת.
– הֲתצאי עמי, דבורה, במערכות ישראל?
– עמך אהי, מחמל-נפשי, בכל אשר תלך ובכל אשר תפנה. בתְכוּנה לקרב ובמערכות החירות. אהבתי ואמונתי בך תלַווינה אותך ותאוששנָה פּעמֶיךָ. אַל רִפיון, ברק, אַל פקפוק. הלוֹך אלך עמך, אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך. אל נא ייאָמר: ביד אשה נתן אלוהים את הכנעני. אתה תצא בראש מערכותינו.
פאתי שמים מתבהרות. כְּפושטים גלימתם האפילה הרי אפרים. שׂרטוטי צוקים, אילנות, בקתות לובשים צורה וישוּת. ושחר צעיר, סומק-לחיים, מטפס שֶפִי ועולה.
קם הגבר על רגליו, זקף קומתו כצבי לפני זינוק גדול, וישׂא קולו בתוקף:
– אכן כי באה השעה הזאת לאין מנוס, דבורה. היום הזה אנו נחלצים למערכה הנחרצה. את הערצתך יחקקו בחורי ישראל על שִלטֵי הגיבורים, על חוּדי חרבותיהם ישׂאוּהָ, חרב-נקמות, לטהר אדמת ישראל מעִם העקרבים המאוסים האלה, מוצצי דמנו ומשחיתי נפשנו. אכן, כי באה השעה הזאת לאין מנוס, דבורה, האמיצה בנשים, חמדת ישראל ועוּזוֹ.
ד
ותכבד המערכה. מעבר מזה לשפת הקישון הנושא מימיו בשאון אל המפרץ – מחנה העברים: חפירות, תלי-אבנים, שׂקי-עפר, ערימות קשתות, חניתות, חצים. גשם עז ניתך. אוהלים מתבדרים ברוח. וממעל – שמים זועפים קודרים. הלוחמים נאחזים בכל זיז-סלע, בכל קמֵט-קרקע, בכל מחפורת – כדבוקים לו. מדי התקרב חלוץ רכבּוֹ של האויב ופרשיו אל הנהר במאמץ לחצות את שׁטפוֹ הגוֹאה בחלקיו הצרים, הרדוּדים, ויסתערו עליו בזרוע-חֵימה, ירגמוהו באבנים, בחצים, בלפידים דולקים. שוּר! גם הפצועים לוחמים בחירוּף-נפש עד צאת נשמתם. היום להם למגן, והלילה – להתקפה. בראש בחירי לוחמיו יחצה ברק בלילות את הנהר, יסתנן אל בין מחנות כנען להטיל מהומה ומבוכה בחיל הבוטח, לשלח אש במחסניו הגדושים, לנתק קשרי תחבורתו. ויהי להם הלילה לחרדה… פסקו החינגָאות, פסק המִסבּוא.
שקט שורר באוהלו של המצביא אשר בעורף. לידו ניצבת מרכבתו ההדורה. מבעד ליריעות הרקמה מציצות עיניים בוהות, תרות, נבוכות. עדרי עופות וחיות שהוחרדו משׁאון הקרב בורחים ביעף מסובכי הנחל. אליהם מצטרפים סוסים משתוללים, מבוהלים. שריקות-חצים פולחות האויר. תימרות אבק נישאות בסערה ובמטר-העוז. היָכזיב הרכב, היִבגוד הברזל, הֲתִזנחנוּ עדת האלילים בשעת מסעהּ? וכה הרבו הכוהנים להתפלל להם ולהקריב קרבנות לפני הקרב! – הן כבר כּרעה-נפלה חצור לפני שנים ותהי למשיסה לשבטים כובשי כנען. כי אָדמו גלי הקישון מדם לוחמי כנען, כי כבר אזלה התגבורת הזורמת מחרושת-הגויים, וחזק לחצהּ של חזית העברים: מצד הקווים הקדמיים אשר בראשם ברק ומן האגף שם תסתער הנביאה. ממדרונות הרי הגליל הם זורמים, ללא הפסק, בני אפרים וזבולון, עַם חירף נפשו למות, לעזרת הלוחמים.
אז יאחז בכד-החֵמר אשר לידו ויקרבוֹ לשפתיו. בתאווה סוערת יגמע עמוקות מן הנוזל האדום, כמבקש לטַבּע את אכזבת-אין-האוֹנים המכרסמת אותו ולהפליג על גלי הדמיון המשעשע הכוזב - - לאחר מכן הוא משליך את הכד בזעם לאדמה וצונח על יציעו. ונרדם. לקול התופים המבשׂרים את הקרב יתעורר שוב, בברכיים כושלות יזחל לפתח האוהל – ויאזין. אך תרועת שופרות הניצחון בוששת לבוא -
ושוב תאחז התרדמה בעפעפיו המיוגעים והלֵאים. סרוח על מצעו הוא הוזה במלך חצור, הבוטח במצביאו ובניצחונו, ובחצר שלו, המצביא, אשר בחרושת-הגויים הגדושה עבדים וחיילים ופילגשים בעֲדִי-עֲדָיִים. מה רב הזהב והיין ובדֵי-הצִבעונין ורקמות-המשי המצפים לו, מה רבה הצהלה והשמחה! ומשתאות-השמחה אשר ייערכו לכבודו, לכובש המנצח, בשובו בראש רכבּוֹ עטור-התהילה – פרשים מדוּגלים לפניו וחצוצרות-הניצחון מבשׂרות בואו, ועִמו – עגלות עמוסות שלל ורוב שבויים, גברים ונשים, אשר יימכרו לעבדים ושפחות.
ועתה הוא צופה אל אחרית הקרב המתקרבת כיד-ברזל חסרת-רַחם השלוחה אליו לחנקוֹ, למעכוֹ –
סערה ויללת רוחות-זעף. לילה.
ה
הם נסים! במהירות-הבזק חולפת הבשׂורה על פני רחבי הארץ, מכפר לכפר, מבקתה לבקתה, הוכה הכנעני מכה ניצחת, בא יום נקם ושילומים. מנוסת-בהלה מנוסתם. פרשיהם ורכבּם ירדו מצולות הקישון. בית המלך וכבוּדתוֹ אצים לעבר אדום אשר בדרום, שׂרים, יועצים, וסרנים חפויי-פנים וחבורות כוהנים אשר לבַּעל ואשר לאַשׁרה ואשר לעַשׁתורת, נוגשים ולוחצים וגובי-מיסים חופזים לעבר מואב במזרח. עגלות עמוסות מידרדרות ממִדרוני הגבעות. כעכברים הנמלטים על נפשם מן השדה העולה באש הם נסים ברגל וברכב ממִבצריהם –
וגם הוא, המצביא המוּכּה, בבורחים. בהאיר שמש יום יצטנף באחת המערות – פת יבשה לחמוֹ ומי מעיין משקהו. ועם לילה יחיש צעדו בדרכים-לא-דרכים. ברק ואנשיו רודפים אחריו סוגרים עליו מכל עבר, כי נחרצה החלטתם לקחת שבי את ראש נוגשׂי ישראל ומדכּאוֹ. אָן ימלט נפשו? בכל כפר ועל כל אֵם דרך אורבת סכנת ההסגרה, וחמוּרה ממנה – סכנת כניעת-ההשפלה. אך יצר-החיים מאַמץ שארית הכוח.
בצענים אשר את קָדש נטוּיים אוהליו של חֶבֶר הקֵיני – ושלום מִני אז בינו לבין יבין מלך חצור. שם, באחד המדרונות החבויים אשר להרי נפתלי מתגוררת יעל, מבָּאי חצר המלך, שראתה את רוב פּארו והדרו, שטעמה טעם תענוגיו ומשוּבתו, במשתאות המלך נזדמן עִמה, והיא יפה כפרח-הרים שצמח וַיִיף בין סלעים וטרשים ויד הטבע טיפחתו. הוא חמדהּ מאז, אף מתנות שלח לה. על אף רום יחסה ומוצאה ממשפחתו של אבי נביאי ישראל ופוֹדוֹ מיד מצרים, נמשך לבה אל בית מלכוּת הכנעני, אל פארו והדרו ותענוגותיו. האם תעמוד לו גם עתה בצרה, האם תשמור אמונים למצביא המוכּה, שצבא שבטי-ישראל הגיבורים הנחילוּהוּ תבוסה ניצחת?
ערב בגליל. דממה בהרים. בשארית כוחותיו הוא זוחל במדרון. רגליו שרוטות מקוצים ואבנים, פצועות וזבות דם. שׁכבת זיעה סמיכה מכסה את איבריו הלאים הכבדים, העוטים קרעים. לא חייל, כי אם עבד הנמלט על נפשו, אסיר שפרץ חרצוּבות כִּלאו –
צל ארוך מתמשך על הסלע. דמות תמירה ניצבת לידו כבְרוש זקוף. אכן, זאת יעל העומדת בפתח אוהלה. הוא בוחן את הבעת פניה –הֲייכמרו רחמיה עליו, או אם לעוג תלעג לו ואולי היא גם תסגירוֹ בידי מבקשי נפשו? כשתי חיות-שדה שנפגשו על אם הדרכים הם ניצבים. זה מול זה, בלא נוע, דרוכים וקשובים.
אז תתקדם יעל לעומתו בצעד אִטי –הֲתזנוק עליו לדרסו, או אם תחבקו כאז, בשעות החֶמדה והתענוגות בחצר יבין, תטמינוֹ ותצילו? גלי חרדה ותקווה מסעירים רוחו המדוכאת. אך הנה נשמע קולה השקט-הערב, קולה מאז, ומוחה את חרדתו. מה קרה לך, שר צבא כנען? מאין תבוא ולאן תלך? סוּרה, אדוני. סורה אל אוהלי, אל תירא. והקול שופע טוב ומרגוע. לא, היא לא תטמון לו פח, לא תסגיר את אורחהּ המסכן, היא האשה הגאה מבּאי חצר המלכות. ויהי לו קולה מנגינה ערבה לאוזן, שיר ערשׂ ותנחומין לנפש אובדת וכלה בעוניָה.
צלילי-לילה עוטים את המדרון והאוהלים הנטויים עליו. הוא משׂרך רגליו לאוהלה. צונח על שטיח עורות-העזים הפרושׂ על האדמה. היא מכסה אותו. מים שאל, חלב נתנה ופַת-סולת וחמאה. סמוכה לידו היא מנגבת במטפחתה את פניו הרטובים מזיעה, היא יושבת ושותקת.
הוא מתאושש קמעה. עתה הוא נזכר בשאלתה: מאין תבוא ולאן תלך? לא, הוא לא יגלה לה עתה את מלוא האמת. עוד הלילה רב, צונן ואפל ושומר סוד. ינוח קמעה והיא תשכב לידו. אכן, קשתה – לדבריו – המערכה על הקישון, אך לא נחרצה. עם שחר ימשיך דרכו, יעקוף את מרדפיו ויחזור אל מטהוּ אשר בחרושת-הגויים. עוד צבא לו ורכב-ברזל – ובכוחותיו יהלום מהלומה ניצחת בחבורות המורדים במלך. עתה אחת בקשתו: עֲמוֹד פתח האוהל והיה אם איש יבוא ושאלֵך ואמר: הֲיש פה איש, ואמרת – אָיִן…
לילה. דממה. כוכבי-שמים רומזים דרך הפתח, רוח קלה לוחשת נושאת בכנפיה ריחות יער ואֲפָרים. עתה הוא סרוּח בירכתי האוהל שקוע בשינת.
דמות תמירה ניצבת בפתח האוהל – לבה פועם. האומנם נשבר כליל מטה-עוּזוֹ של הכנעני, או המערכה עודה בעצם עוּזה ובני עמה עומדים על נפשם מול הרכב הכנעני הדורס גופם ותקוותם? אפשר ונכונים דבריו של סיסרא והוא עתיד לחזור בראש צבאותיו וכְסופת-זעם שאין מחסום בפניה יגבור על שבטי ישראל ויכניעם וישׂימם מס-עובד? ואז גם יזכור לה חסד הצלתוֹ, כבוד ויקר יהא נחלתה. מן הכפר אשר במדרון ההר תילקח אל חצר המלכות רבת-הפאר, המשופעת בתענוגות ובשמחות.
עוד רגע תהסס, תיאבק, תפרפר; קול נחרתו עולה באוזניה מירכתי האוהל. אך קול שוועת שבטי ישראל בוקע אליה, קול המצפון הוא שנתעורר בבת אחת, בתוקף תביעה עזה ונחרצה. ולפתע כה קטנה ונמאסה בעיני עצמה; שוב לא נֶצֶר מגזע נדיבים כי אם שפחה חרוּפה היא המתרפסת לפני אדוניהָ הרוֹדה בה. כל גאוותה של בת-ההר הנושמת אויר-חירות נדלקה בה ותהי אש גועשת. עתה תכפר על עווֹן בגידתָהּ, תזקוף קומתה, בעיניים חדשות תביט מחר בעיני בני שבטי ישראל אשר תפגוש בהם בשדות או בדרכים -
אז תוציא בכוח את יתד האוהל, תיקח את פטיש-הברזל, תשכב לידו ובתנופה אחת תפַלח רַקָתו ושפתיה תדובבנה חרש:
כן יאבדו כל אויביך, אלוהים!
ו
הגשם חלף-עבר והשמים טהרו ועמקו מאוד. השמש ליהטה את האדמה אשר רוותה מים רבים, ואת הצומח אשר נבט ופרץ מרחמהּ בחדווה גואָה.
המון עַם רב שוקק, הומה וזורם כנחל אל עבר ההר – לחוג את הניצחון הגדול. שמחת החירות קורנת על כל פנים, פנים חרושי-עמל ושזופי-שמש ומוכי-רוחות-הרים ומגוּדלי-שׂער. הם נוהרים חבורות-חבורות ועמם מפרי השדה והגן והכרם, נאדות יין ודבש ואף אילים וכבשׂים ויוֹנים. הודלקו מדורות וההמון הצוהל סביבן. שיר ונגינה עולים מעֲבָרים. כל שבט – ושיריו, כל שבט – ולבושו. זקף העם קומתו, היתה בו רוח חדשה, אחווה גדולה שנִצרפה בסבל ובשאיפה עזה.
צעירים וזקנים, נשים וילדים, שיכורי-גיל, מתנשקים, מתחבקים, מברכים איש את אחיו. צעירים יוצאים במחולות. אך מדי עבוֹר הלוחמים בין ההמון, חגוּרי חרב ומגיני שׁריון, מהם חבושי-פצעים, ילווּם הכל במבטי הערצה ובנות יטילו לרגליהם אַגדֵי-פרחים משדה והר…
והנה נשמעו נקישות התוף הגדול – הושלך הס במחנה. כאילו עצר הים את זעפו. מפה לאוזן עובר-חומק הלחש: עוד מעט ותופיע הנביאה, בחירת ישראל, כי לה יאה ולה נאה כבוד הניצחון. והעיניים נשׂואות אל אחד הגבנונים בהר אפרים, צמודות לאוהל נעול אחד בצל עץ-התומר הגבוה – אוהלהּ. ברטט יצַפו -
ופתאום קמה דממה גדולה דרוכה, דממת-קודש. דומה, עצר העם פעימות לבו. נאלמו כל שפתיים כליל. הנה היא, לעיניהם ממש, חמדת-לבם, שכל יְפי רוחם ותקוותם שיקעו בה ובמיטב צבעי דמיונם משחוּהָ ותיארוּה. שֶפִי תצעד, שׂלמַת-צבעונין עוטה קומתה התמירה, הזקופה עתה יותר מתמיד, והיא גולשת עד לכפות רגליה. זר פרחי-שדה לראשה – והיא עצמה פרח גדול במלוא תפארת פריחתו. הנה היא, הגואלת, ולצִדה – המצביא הישראלי, עוד סימני המאמץ חרותים בפנים השׂעירים, אך מבטו הנועז מהול עתה במשוּבה קלה.
הם נעמדו כתקועים במקום, מחבקים בעיניהם את העם הזה כמבקשים לפענח את חידת עתידו. העם המנצח הזה, הנרפה והאמיץ כאחת, הסורר והנאמן, הֲישׂכיל לנצור את ניצחונו ולדבוק באלוהי אבותיו כובשי כנען, ברוחם ובמורשתם? והנה עבר קול במחנה, קול צלול וחד והֵדו נענה במרחקים:
- עוּרי, עוּרי, דבורה.
עורי, דַבּרי שיר,
קום, ברק, וּשְׁבֵה שֶׁביְךָ,
בן-אבינועם –
ושוב קמה דממה גדולה. אז תרים דבורה ידיה ותשׂא את משׂא שירתה על הסבל ועל התקווה, על ההתנדבות ועל הגבורה ועל התשועה הגדולה, ואף תיַיסר את הנִרפים ואת אלה אשר עמדו מנגד, אשר כפו ראשם בפני הנוגשׂ ולא נחלצו למלחמת-הקודש. היא תישא אִמרותיהָ ותשיר (ברק יענה לעומתה), ודומה – נמוגו דמויותיהם כליל, ורק קול מסתורי מאֵי-שם, מעִמקי ההר הנצחי, בוקע ועולה ומרחף בחלל שטוף-הזוהר – מנגינת-הֲמוֹנות היא, מנגינת נפש העם מדור לדור.
היא תסיים בפרשת הובסתו של צבא סיסרא ומחיצת רַקָתו של גדול הנוגשׂים.
כן יֹאבדו כל אויביך, ה',
ואוהביו – כצֵאת השמש בגבורתו.
וענה העם לעומתה בתרועות-עוז:
כן יֹאבדו כל אויביך, ה',
ואוהביו – כְּצֵאת השמש בגבורתו.
עם צאת הכוכבים הם חוזרים, ברגל וברכב, עייפים ומתרוננים, איש לאוהלו ולמשפחתו – לעמל חייהם על אדמת מולדת ששוחררה.
-
בני מֵרוז – הם תושבי מֵרוז אשר לא הצטרפו אל דבורה וברק בן–אבינועם למלחמה נגד מלך כנען: “אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלאַךְ יהוה אֹרוּ אָרוֹר יוֹשְבֶיהָ כי לא בָאו לעֶזְרַת יהוה לעֶזרַת יהוה בגִּיבּוֹרים” (שופטים ה' כג). ↩
מַלְכַּת הַנֵּכָר
מאתאברהם שמואל שטיין
א
במסבאה הגדולה אשר בצידון עיר-הנמל רב השאון וההמולה. ליד מזרקי היין רבוצים שיכּורים הלוּמֵי סובאָם, וקולותיהם הצרודים מתערבים בזמרת פורטים על פי נבל. באחת הפינות מתגודדים אנשים מסביב לאַשׁף ועוֹנֶנֶת העושים בכשפים.
רוחות קלילות, משיבות-נפש, באות מן היערות אשר על מורדות הרי הלבנון, מלטפות את הגלים הרוגעים על חלקת הים. שער-הדגים ההומה מתרוקן והולך. חבורות עמֵלי-יום מיוּזעים חוזרים מעבודתם בנמל. מדוּרות דולקות ליד המצבות והפסילים, הקבועים מתחת לעצים על הגבעות מסביב. עוד מעט ויזבחו את הזבח, זונות מפוּרכּסות תצֶאנָה במחולות לליווּי זמרה ושיר. תַּגָרים ורוכלים וסוחרים עשירים יסבּו בישיבה שפופה, יסבאו את היין האדום ויפליגו בשיחות בטלות ובנאפוּפי-עֲגָבים –
מרכבה רתומה לזוגות אחדים של סוסים אמיצים מגיעה ביעף אל שער המסבאה. אשה הדוּרת-לבוש יוצאת מתוכה בטפיפה וברגליה תעַכֵס. ענק-זהב לצוארהּ ועגילי-זהב באוזניה. אש זרה לוהבת בעיניה הירוקות, הסוקרות בבוּז את המון הסובאים מסביב. בצעד מהיר היא מטפסת על שלבי הסולם, עולה על הגג השטוּח ומתיישבת באחת הפינות. עיניים רבות מלווֹת את בת אתבּעל, מלך הצידונים, שירדה למסבאת הנמל – ואחד, לבוש אדרת-רוזנים, מתקרב אליה לאִּטוֹ, מברכהּ בקידה עמוקה ויושב לידה.
הם גומעים מן המשקה האדום, לועסים מגדנות ומוצצים עסיס גרעיני-רימונים. ריחות בשׂמים ותמרוקים מהוּלים בזיעה חמימה נודפים מהם. ומסביב – מצהלות שיכּורים, קולות נגינה ושיר, לחישות קוסמים ועוננוֹת, חיבוקי עגבים –
הלילה הזה לנו הוא – היא לוחשת על אוזנו ומחייכת חיוך-ערמה. – הלילה הזה לנו! ועתה אל מרכּבתי בואָה, במדרוני הלבנון נשוטט, בין ארזים ועצי-בּרוֹש נָפוש. שם אתן דודַי לך, שם נתעלס באהבים עד יעלה השחר. כי זה לי הלילה האחרון בצידון עיר הוּלדתי, בצידון ההומיה והשמחה –
חבוקים הם יורדים במדרגות הסולם, עולים על המרכבה – ומתרחקים בדהרה. מאחוריהם – הנמל הרוֹדם ושִׁפעת אניות וספינות העוגנות בו.
הלילה האחרון בצידון – אמרת איזבל, מלכַּת לבבי, האומנם האחרון?
אכן, כי הלילה האחרון הוא לנו ונגמע טוּבוֹ עד תום. כי עם שחר אצא במרכבת-אבּירים להר שומרון, בירת מלכי ישראל, שם נְתָנַנִי אבי אשה לאחאב בן עמרי. שם אהיה אני הגבירה המלכה. אל נא באפך, אל נא תזעים פניך. הַתדע מה אעשה ומה אפעל בישראל? את פסילינו וּבָמוֹתֵינו אקבע על כל גבעה ועל כל אֵם דרך – וראש לכולם אדוננו הבַּעל. להם יזבח העם זבחים ויקטיר קטורת, להם יקוד וישתחווה – בהכנעה יעבוד אותנו ובהשפלה; את שירינו ישיר ובחגינו ישמח ויעלוז וכמִנהגינו ינהג. את הנביאים הזועמים, אויבי הבּעל, אדבּיר ואכלה באש ובחרב. וארמון-שן לתפארת לי יקים המלך, בזרם בלתי-פוסק יזרום בו היין והשׁכר, קול מצלתיים ונבלים וחלילים לא יִדום בו ולא ישבות, רוזנים וגבירות יתעלסו בגניו. מכשפים אביא לרוב, עושים בקסמים ומְחוללוֹת ונשי-חצר – קנאת בחורים ועלמות. רוח צידון אֶטַּע בארץ הזאת – אני אכבשֶנָה נחלה למלכי צידון, מבפנים אכבשנה –
בּואה, דודי, ונרווה היין המשכר של אהבתנו, בואה כי רד הלַיל ונציע ערשׂנו על הדשא הרענן –
ב
איש גבה-קומה לבוש אדרת-שׂער, פרוע-זקן, מדדה ברגליים יחפות בים החולות אשר במדבר סיני. הרעב והצמא חברוּ יחד לענות נפשו בשׁרב. אך כבדים מהם עינויי-הרוח, זה מַפּח-הנפש המר כלענה, המייאש והמדכא של מצביא מוּבס, אשר צבא לוחמיו בגד בו והִפקירוֹ למְשיסה –
ימים ארוכים ולוהטים הוא משוטט במדבר רחב-הידיים הזה מחמת המציק המבקש את נפשו של נביא-האמת האחרון אשר לישראל בעת ההיא. את כולם, את כל נביאי האמת, הִגִירה למוות הצידונית הארורה המושלת בכיפה בשומרון, בת-הזנונים המסיתה והמדיחה אשר פָשׂתָה כסַפַּחת בבשׂר ישראל. בית-הבּעל מתנוסס שם, על ההר, מזדקר כאגרוף-חוצפה ולַהַג, ועל המזבח אשר בתוכו מזבחים ומקטרים כוהניו. והעם זנחו את אלוהי ישראל והם נוהים אחר לבבם, שטופים בעבודת האלילים, המוּמי היין ותאווֹת הבשרים. מה לא עשה להניא את לב המלך מעל אשתו, אֵם כל חטאת, אשר שבתה אותו בדברי-חונֶף וכבשה אותו בפיתוּייה? מה לא עשה להצלת מורשת ישראל הקדושה בטהרתה? לא אחת ולא שתיים שׂם נפשו בכפוֹ, הוכיח את המלך על פניו, הזעיק את נאמני האלוהים, בחירוף-נפש שמר על הגחלת לבַל תכבּה. ומלחמה נחרצה אסר נגד החבורות הנפשעות של נביאי-הבעל, האוכלים על שולחנה של איזבל והמסתופפים בצִלה, במרומי הכרמל וככל אשר השׂיגה ידו. עתה, דומה, אוזלים והולכים כוחותיו – פסה כל תקווה! הגחלת עוד מעט ותדעך - - סמוך לכאן מזדקרים הסלעים הלוהטים והקדושים של הר האלוהים, הר חורב, עליו נתגלה האלוהים לעמו – העם קשה-העורף וערֵל-הלב הזה – והם זועקים באֶלמם וכמְשַוועים למרום: זנח העם בריתו עם אלוהיו, אלוהי חיים, ועם תורתו - תורת-אמת; מזבחותיו נוּתצו ונביאיו נהרגו בחרב – ויִיוָתֵר הוא לבדו, לבדו, צבי מוּרדף ומוּדח בין המְצָרים, אליהו התשבי מן הגלעד, המקנא קנאת עַמו, והמלכה הצידונית בחמתהּ ובתאוַת נקמתה תבקש נפשו לקחתה – ידוֹע תדע, כי במותו והיה ניצחונה שלם ומוחלט.
אכן, כּי פסה כל תקווה. את נערו השאיר בבאר-שבע והוא עצמו משוטט במדבר סיני ונפשו עליו תתעטף בבדידותו, ביגון יאוּשוֹ ובמַר צערו. אין-אונים הוא כורע תחתיו, מתפלש בחול, ראשו צונח מטה על לוח זקנו המדוּבלל – ומתיַפּח חרש. הנביא הלוחם ואמיץ-הרוח – מתייפח כנער רך ושפתיו הצרובות לוֹאטוֹת: רב עתה, אלוהים, קח את נפשי, כי לא טוב אנוכי מאבותי –
וישכב ויישן תחת רותם אחד. ומפרפר הלב בגוף המצוּנף בחולות.
עם שקיעת החמה וצינת הערב התעורר. עייפות הגוף ודיכאון הנפש אשר כמעט והכריעוּהו כליל – כאילו התנדפו והלכו. שמים עמוקים פרושׂים מעל כיריעַת תכלת לאין-סוף וכוכבים רחוקים רומזים כאִשּׁים. הֲיִרמזוּ נחמה ללוחם הבודד במדבר, למצביא הרוח הטהורה הכורעת תחת נטל שִפלוּת הבשר ואינה נכנעת ואינה משלימה? לילה במדבר. ודממה גדולה. והר סיני. על ההר הזה התייחד אדון הנביאים עם אלוהיו ותורת-סגולה, תורת-נצח הביא לעם; ואהרן הכוהן צָר לעם קצר-הרוח את עגל-הזהב… עתה הוא מתייחד כאן עם רוח ישראל ושם, בשומרון – הבירה הצעירה אשר בנה עמרי אבי אחאב – תִתהולל המסיתה. היא-היא, בת סוחרי צידון, המשחיתה את העם הזה, העם הטוב והעמֵל על אדמתו, היא הנוסכת את יין הטומאה בבאר חייו הטהורים. אין רחמים ואין פשרה במערכה הקדושה הזאת שהוא, אליהו התשבי, מצביאהּ הבלתי-מוכתר – ואין כניעה, גם אם שׁבע יפול וַיכרע. לא, הוא לא ייכָּנע. עדים השמים האלה ועֵד הר חורב, כי לעולם לא ייכּנע. עוד מצוּיות ברכַּיים בישראל אשר לא כרעו לבּעל ופִיות אשר לא נשקו לו. מהם ייוָשׁע ישראל. מתוכם יקומו הנוקמים הגדולים. חמוּר ומסוכן אַרסוֹ של הצפעוני השוכן במאוּרתו בשומרון – ועצום המאמץ הנדרש לכלותו. תְקַצץ בו – וימשיך לחיות ולפעפע זעם וארס. והוא נזכר במערכתו הגדולה על הכרמל, כאשר הוא והמון נאמניו תפסו לחבורה גדולה של נביאי-הבּעל והורידוּם אל הקישון ושחטוּם. ומזבח אז הקים, שתים-עשרה אבנים כמִניין שבטי ישראל כולם, ועל הגשם הפיל תחינתו לשמים והציל את הארץ מציפורני הבצורת והרעב. והצפעוני אזר כוחות חדשים והוא מאיים ומאיים - - -
דמויות שונות חולפות לעיני רוחו – אורות מאופל. והם מצטרפים-מתלכדים לאור גדול של תקווה ונחמה. הרי עובדיהו הזקן אשר על הבית – בתוך תוכה של מאורת הפריצים, בלִבו של קן הצפעוני, ואמוּנים ישמור לאלוהי ישראל, לרוחו ולתורתו. מאה מנביאי-האמת הציל מציפורניה הדורסניות הנושׂאות-כּלָייה של איזבל, החביאם במערות וכילכלָם בלחם ובמים. ולא אחת סיכן נפשו בהצילו גם אותו, את אליהו, מיד מרַדפיו. והוא, עובדיהו, עומד על משמרתו ומקיים קשרי-סתר עִמו עד עצם היום הזה – ובטחונו ווַדאוּתוֹ בניצחון לא נתערערו. הרי זה נצחון האמת הנצחית על השקר בן-החלוף; נצחון היעוד הקדוש על הרשע. והרי אלישע בן שפט מאָבֶל מחולה, טהר-הלב ואמיץ-הרוח, הדבוק באלוהי האמת וצמוד לאדמת אבותיו שהוא מעבּדהּ. והנה יהוא בן נִמשי הגיבור והוא לוהט באש שנאתו לבית אחאב ואיזבל. והנה –
מחשבה שגמלה בלבו בנדודיו לובשת עתה עור וגידים ומצטיירת לעיני רוחו כמִפלט-יֶשע. מקהל נאמני ישראל קוֹם יקומו הנוקמים אשר יגאלו את כבוד העם, וישיבו את נהרי נחלי הדם אשר שפכו אחאב ואיזבל על ראשם – הכלבים יאכלו את בשר הארורה הזאת… וזאת החלטתו: את יהוא בן נִמשי שר-הצבא יִמשח למלך על ישראל ואת אלישע – נביא תחתיו, והוא עצמו יאזור שארית כוחו למערכה באמונה, כי גם אם נפוֹל יפּול – וימשיכו הֵמָּה במלחמה.
אז קם על רגליו, נטל מטהוּ – וישׂם פעמיו צפונה.
ג
שׁפעת אורות מסנוורים בוקעת מארמון-השן הלבן של המלך הבנוי לתלפיות על פסגת הר שומרון. מנורות-זהב ואבוקות דולקות מבליחות מכל עֵבר, קרני אורן חודרות מבעד לעלי העצים אשר בגן מסביב, רוקמות רשת-קסמים של אור וצל הנפרשׂת במדרון. תזמורות חלילים, כינורות וחצוצרות מנגנות ללא הפסק, חבורות משוררים ומשוֹררות מנעימים שיר. ובקהל הרב גם המחוֹללות והאַשפים בלבושי-צבעוֹנין. היין האדום מבריק בגביעיו על שולחנות-השיש אשר ליד המסובים הרבים רמי-המעלה, שהוזמנו על ידי המלכה למסיבת החג. בחצר הנרחבת של הארמון מזַבּחים ליד פסל ענק של הבּעל – וכוהנים מקטירים על מזבחו ליד אַגָּנוֹת שופעים מור ולבונה. כפעם בפעם מביאים העבדים נתחי-בשר מהבילים בקדירות מצוּפוֹת-כסף ומעמידים אותן ברוב הכנעה לפני האורחים. אולמות-החשק משוּחים בשׂשׂר, הרצפות – בַּהַט וָשֵׁשׁ נוצצים, מַרבדים – רקמת צור וצידון – פרושׂים עליהן, יריעות שׁשׁ וארגמן על הקירות, והתִקרות – מעוּטרות ציורי דימיון מלאכת-מחשבת.
החג – חגהּ הוא ויום שמחת לִבה. משתה-שמנים והוללות. עיניה הירוקות, הקרועות בפוּך, בורקות כאבני-החן המרובות העונדות לִבנת בשרהּ. אש ערמה ותאווה לוהטת בהן. שׂלמוֹתֶיהָ – מיטב מֶשי מצרַים. עגיליה, שׁביסיה ורְדידיהָ זהב, מיטב מלאכת צורפים, - פרחי-שדה, דמויות חיות ועופות חרותים בהם. כתובות-קעקע על מחשוף זרועותיה, וכל גופה משוח בשמן המור ושאר תמרוקי נשים. הנה היא יושבת בחוג של סוֹבאים צוהלים ומספרת להם – כאשר כבר סיפרה באוזני רבים – את המעשה בכרם אשר בעֶטיוֹ ערכה את השמחה המפוארת הערב.
בכרם שהיה לנבות היזרעאלי אשר ביזרעאל, אצל היכל אחאב המלך בשומרון. וידבר אחאב אל נבות לאמור: תנה לי את כרמך ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו, אם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה. אך נבות סירב להסגיר למלך נחלת אבותיו.
*
והמלך – היא ממשיכה וגומעת גמיעה עמוקה של תירוש חריף – שב לביתו סר וזועף. גן ביקש לנטוע במקום הזה, הסמוך לארמונו, גן-פרחים כאשר איוותה [חשקה] נפשי. אך לא העיז, כיאוּת למושל בישראל, להסיג גבול שכנוֹ ולנַשלוֹ. אוכל לא בא אל פיו מרוב צער וסופו נפל למשכב. עד באתי אני, איזבל המלכה, בת אתבּעל מלך צידונים, ואכריז באוזני המלך והזקנים והשרים:
אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל. קום אכול לחם וייטב לִבך. אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי.
גמעה שוב מן המשקה – המסובים גמעו אף הם – ואחר הוסיפה בהתרגשות:
ואני נתתי לו את הכרם. את כל גפניו עקרו עם שורש. לא, לא את הכרם בלבד נתתי לו, כי אם גם את שבט המלכות לאחוז בו, בידו הרפוּיה, ולרדוֹת בעם הנרפה והנבער הזה, לרדות בו בעוצמה ובערמה.
רבות נאבקתי עמו. ולאחר שגם הפצרותַי אני בנבות החטיאו המטרה מצאתי הדרך לשבור את קְשי עורפוֹ:
בשמו של המלך נכתבו הספרים ובחותמו נחתמו. ובספרים אשר נשלחו אל הזקנים אשר בעיר-מגוריו של נבות נכתב לאמור, כי בירך אלוהים ומלך. שניים עדים, בני בליעל, העידו נגדו. ואז קראו צום – כמקובל בישראל מימים ימימה ויוציאוּהו אל מחוץ לעיר ויסלקוּהו באבנים וימות.
קם ויהי רצוני, - היא מסיימת בקול רם – כן יקומו ויהיו כל מאוויי לבי, כן דיברתי המלכה, איזבל בת אתבּעל מלך צידונים. אילולא המלך רפה-הרצון והייתי מוכרת את נבות ואת בני-ביתו לעבדים לסוחרי צידון, כאשר מכרו הנוֹשים את ילדי הנביאים ונשיהם, אשר הִכרַתּי, לעבדים ולשפחות - גאוַת צור וצידון וגדוּלתן על המסחר הזה!
סיימה ותצא לגן אשר בחצר לחַזות במחולות הסוערים, בלהטי הכשפים ובנַאֲפוּפים מסביב. הפסל הגדול של הבּעל מקושט ומואר אור רב – והיא עצמה חבוקה בזרועותיו של אחד צידוני גבה-קומה, לבוש מכלול משי ושֵׁש, מקרוּאֵי החג, צוהלת ומְשַׂקרת עיניים לעורר ייצרי קנאתו של מלך ישראל, הצופה אף הוא בפולחן-הבעל. והמון עַם רב מכונס, על אף השעה המאוחרת, מסביב לארמון, על מדרונות ההר, בין זיזֵי סלעים ובליטות ושיחים – לחזות במחזה. רבים הם אחוּזי הקנאה ונפשם יוצאת אל זה הפאר ואל חמדת התענוגות אשר לעולם לא יהיו מנת חלקם, אך לא מעטים גם החורקים שיניהם בכעס ובזעם עצור ושׂפתותיהם ממללות חרש אָלה וקללה למלכה. אך כאלה כן אלה עיניהם צמודות ואוזניהם דרוכות ודמיונם דבוק במחזה הלילה, במחולות הסוערים, במשחק האורות, בתעתועי הכשפים, בשִפעת המאכלות והתענוגות ובלבושי-ההדר הקוסמים, המְגָרים…
חצות. ירח-כסף שט לתומו במרומים. כל חיה ועוף כבר נרדמו. רבים מקהל הסקרנים אשר במדרון, לאוּת עמל יומם נסוכה באיברי גופם, מנמנמים אף הם במקומות רביצתָם. אך גלי השאון והצהלה בארמון הלבן פורצים בלא הפסק אל תוך החלל. הֲנתכוונה המלכה להחריש ברעש חוגגים את שַוועת דם הנקיים שנשפך על ידיה לרוב, הֲביקשה לשתק את קול המצפון המורד של עַם הכורמים והיוגבים ושוחרי-החירות?
ופתאום לפתע קמה דממה גדולה, מבשׂרת מאורעות בלתי-צפויים, דממת-חרדה. דממה – זעקה, ואין יודע טעמהּ ופִשרהּ. המוני החוגגים בארמון והצובאים סביבו כקופאים על עמדותיהם, כמצפים לגזר-דין סמוי ונעלם. מה אירע? אין איש יודע פֶשֶר התדהמה. רק איש זקן אחד, הלֹא הוא עובדיה אשר על הבית, דחוק בפינה ליד השער, תָּר במבט נרגש ותקיף במתרחש; ושפתיו רועדות-נעות בתפילת-חרש.
סְגוֹר רַחְמָהּ של הדממה המתוחה נפרץ בשאגה גדולה – שהכרזת קרב ונקם בה וכְאֵב אריה פצוע. הנביא הזקן, אליהו, הופיע אי-מזה לפתע! הנה הוא ניצב בפתח הארמון, בידו האחת המַטה, ידו האחרת מורמת אל על באגרוף קמוץ מונף אל מול הבּעל. הוא עטוף אדרת-שׂער, חגורת-עור למותניו ונעלי-עץ ברגליו. עיניו מְזָרות אש נעוצות בחבורה אחת אשר במרכזה המלך מוקף שׂרים ורמי-מעלה. גם היא, המלכה הנוכרית, המומה ונדהמה. הֵיאַךְ הֵהִין גדול אויביה לפרוץ לתוך ארמונה-מבצרהּ ולהשבית חגה ושמחתה? האומנם יהיה נצחונה תבוסה ניצחת לעיני הקהל הרב הזה? מה מזימות זומם נגדה הנביא עז-הרוח ומר-הנפש הַלָּזֶה, אשר רוב מאמציהָ ומִרמותיה לא עמדו לה עד היום להַדבּירו, וכפעם בפעם הוא מגיח מן המחתרת ומופיע כְאוֹב מארץ, קודר ורוחש-נקם, מייסר ומוכיח?
והנה הוא מניף מטהו וקולו חוצב להבות-להבות:
שמע אלי, אחאב, והאזיני איזבל, בת עם נֵכר, בת-הזנוּנים; יען אשר התמכרתם לעשות הרע בעיני אלוהים ואת עמי השחַתם בעבודת-הבעל ובזהב ובמרמה; ויען אשר רצחתם וגם ירשתם ועִויתם משפט ולא חמלתם וצדקת ישראל רמסתם ברגל גאוה; הנני מביא אליך רעה וביערתי אחריך ונתתי את ביתך כבית ירבעם בן נבט; במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוֹקו הכלבים את דמך גם אתה; המת לאחאב בעיר יאכלו הכלבים והמת בשדה יאכלו עוף השמים; וגם לאיזבל דיבר אלוהים לאמור – הכלבים יאכלו את איזבל בחלק יזרעאל –
נדם הנביא – וייעלם. חזרה הדממה וקפאה. אין קול ואין זיע. איזבל – גוש זעם שנקרש באין-אוֹנָיו. לבה פועם-סוער; פחד סמוי, כעס וחרון מכרסמים בה. יודעת היא וגם מרגישה, כי אכן בלִבה היא פגעו כל חיצי הנביא, פגעו ופצעו וחדרו למעמקים, כי כבודה הושפל וחולל לעיני השׂרים וכל העם לאין תקנה. עיני המלך בוהות ודמעות עצורות עומדות בהן, עוד מעט ויצנח במקומו. בקול חלוש הוא קורא אל אחד ממשרתיו, כי ירתמו המרכבה ויובילוּהו חיש מהר לביתו.
אחד-אחד, כְּנזופים ומבוישים, נדחקים ונעלמים קרוּאי-החג, השׂרים והגבירות והאַשפים והמנגנים והמחוללות, אור האבוקות והמנורות דועך והולך… נהמַת-חרש עולה מעֵבר העם השכוּב במדרונות ההר אשר שמע את זעקת הנביא, והיא כפורצת מעמקי לבבם הכאוּב והשותת דם – והם ממהרים חרש לבתיהם ולבִקתותיהם.
ורק אחד, עובדיהו אשר על הבית, אור גדול זרוע על פניו ושפתיו לוחשות תפילת-הודיה –
מלחמת ארם נמשכת, בהפסקות, מזה שנים. במערכה נגד הארמים ניגף חיל אחאב ובה גם נפל שדוּד בידי לוחם ישראלי אשר פגעוֹ בקשת. עד הערב עמד במרכבה שהאדימה מדמו נוכח האויב – ועם לילה הוציא נשמתו. וגם יורם בנו שמלך אחריו ואחזיה מלך יהודה – חתן בית אחאב – ניגפו זה עתה לפני ארם. יורם נפצע בקרב ועתה הוא מתרפא ביזרעאל מפצעיו ועמו אחזיה שבא לבקרו. וביזרעאל שוכנת גם איזבל, ששׂיבה זרקה בה, אך כבימי-נעוריה תוסיף להִתיַפּות ולעבוד את הבּעל ולעגוב ולסכסך. עד ירושלים, בירת מלכי יהודה, שם השׂיאה בִתה, תגיע זרוֹעה ותשלח אַרסהּ…
במבצר רמות גלעד, בין הרים, מטה שׂרי צבא ישראל. מסביב משמרות של פרשים מזוינים. אין יוצא ואין בא. יהוא בן נִמשי, השׂר אויב בית אחאב, נִמשׁח שם בסתר למלך בידי אחד מנערי אלישע, אשר יצק מים על ידי אליהו והוא נושא באמונה את מורשתו. שליחו של אלישע יצק על ראשו את פך השמן והשבֵּעַ הִשביע אותו לאמור:
והִכית את בית אחאב אדוניך ונקמת דמֵי עבדי הנביאים ודמי כל עבדי אלוהים מידי איזבל. ואבד כל בית אחאב כבית ירבעם בן נבט, אשר פילג את ישראל, אשר חטא והחטיא – ואת איזבל יאכלו כלבים בחלק [חֶלקת] יזרעאל ואין קובר.
*
לקול השופר אשר הכריז על המלך החדש נזעקו רבים משרי הצבא ולוחמיו מנאמני ישראל – ויחנו בחלקת נבות היזרעאלי.
שִׁפעת פרשׁים ממהרת עם לילה לעבר יזרעאל – ויהוא בראשה. ויזרעאל בצוּרה ומבוצרת, משמרות צבא סביבה ורכב ברזל וצופים על המגדל. הפרשים התקרבו כדי מרחק ראִיָה מן המגדל – ויחנו בשדה. והנה פַּרש רוכב לקראתם מעבר המבצר: מלאך שלוּח מעִם מלך ישראל. ויאמר המלאך: כה אמר המלך: השלום? ויאמר יהוא: מה לך ולשלום, סוֹב אל אחרי. ויגד הצופה למלך: בא המלאך עד שפעת הפרשים ולא שב, והמנהג כמנהג יהוא בן נמשי בן המרדוּת. ואשר קרה את הרוכב הראשון קרה את השני.
קֶשר קָשר עלינו יהוא – קרא מלך ישראל אל מלך יהודה. הבה נאסור הרכב ונצא לקראתו פן יַדבּירנו כליל, והארמים צרים עלינו. הבה נמגר את האיש אשר הרים יד באדוניו ואשר אלישע, תלמידו של אליהו ויורשו, משַׁחהוּ למלך. ויאסרו מלך ישראל ומלך יהודה רכבם ויצאו לקראת יהוא וימצאוהו בחלקת נבות היזרעאלי.
ויהי כראות יהורם את יהוא ויאמר: השלום יהוא?
רכוּב על סוסו, חגוּר אֲזֵנוֹ (נִשקוֹ), ניצב יהוא על גבעה שטוחה ושלישוֹ על ידו. לבו פועם בקרבו וזעמו גובר והולך. הוא נזכר בשבועה שהוּשבע, בדברי הנביא, בשלשלת הארוכה של מעשה תועֵבה וּזוָעה אשר המיטו על העם מלכי ישראל. עתה לא ייחָלץ מידי – הוא הוֹגה בלִבו – עתה אפרע החוב הקדוש מעִם בית-הדמים, בית אחאב. ויקרא אליו יהוא מרחוק:
אין שלום לעוכר ישראל, להולך בדרכי אחאב ופשעיו הרבים והנוראים, לנתפס ברֶשת זנוּני איזבל אִמך וכשפיה הטמאים. בּואָה, צא לקרב, ותשפוט החרב ביני ובינך, כי מלאה הסֵאה – בואה ואגמול לך, קרא בקול.
ויען יהורם ויאמר וקולו רך ורועד:
הבט, יהוא, וראה כי בצרה גדולה נתונים אנו כולנו. פשט האויב בגבולנו והוא משחית את תבואתנוּ ושולח באש כרמינו ורוצח עֵצֵינו נושאי-הפרי; את עדרי צֹאנֵנוּ ובְקָרנוּ הוא גוזל ואת נשינו וטַפֵּינו הוא לוקח בשבי. ועתה אתה בא להרים יד במלך ישראל העומד במערכה כבדה עם אויבינו נפש?
אוזנֵי מי תְשַבּר? שיסעוֹ יהוא בזעף. הן לא החרדה לגורל העם הזה, אשר אתה רודה בו ואת נפשו תחַבל, ולא הדאגה לעתיד בניו – היא אשר תדריך מנוחתך, כי אם הדאגה לעושרך ולכבודך ולתענוגותיך. כי מה בֶצע בניצחון ישראל על ארם ועל מואב ועל אדום, אם למחרתוֹ יכרע לפסיליהם ובאָרְחותיהם ילך ובתוכם ייטָמע ויוּבס מבית? ראשית זרע האבדון זרע ירבעם בן נבט אשר פילג המלוכה בישראל, ושני עגלי-זהב הקים בבית-אל וּבדן וכוהני הבמות מזַבחים להם להסיר העם מעל ירושלים ומקדשהּ ואשר הֵרֵע לעשות מכל אשר לפניו – את לְשַׁד העם הזה מצצתם ואת דמו שתיתם ואת מיטב בניו-נביאיו השמדתם בחרב וּלעֲצַבֵּיהם כסף וזהב כרעתם ברך – הֲתינָקוּ? לא תינקה גם אתה! כאן, על חלקת-הדמים הזאת, ממנה נוּשל במרמה ונרצח על לא עוול בכפו נבות היזרעאלי יען כי חשקה איזבל בנחלתו; כאן, במקום שרָוה דם נקיים יוּגר גם דמך, כאן תיתן הדין כדבר הנביא, דין צדק הוא!
וייאָלם יהורם ולא עצר כוח לפתוח שפתיו. כלתה-נחרצה הרעה אלי – אמר לנפשו – ואין מפלט. בחרדתו הגדולה הסב סוסו ויצעק בקול אל אחזיהו אשר עמד מקרוב: מִרמה, אחזיה! מלכודת היא הטמונה לרגלינו, קוּם ברח! אך חץ מקשתו הדרוכה והנוקמת של יהוא פגעוֹ בין זרועותיו ויצא החץ מלבו. ואחזיה מלך יהודה ראה וינוס, אך יהוא רדף אחריו ויאמר אל לוחמיו: גם אותו הכוּהו. ויכוהו ואת גוִיָתו הביאו עבדיו ירושלימה ויקברוהו עם אבותיו בעיר דוד.
מחלון הארמון אשר ביזרעאל נשקפת המלכה הזקנה – ובלבה חרדה גדולה. שׂער ראשה עשתה כאז, גם עיניה קרעה בפוּך, פניה וגופה משחה בתמרוקים. היא עוטה שמלת- מלכות. אך אין המשי המבריק, השמנים והבשׂמים מסתירים את הקדרוּת האבֵלה הרובצת עליה. המלכים בוששים לחזור. חלק מן הצבא ושׂריו הלכו אחרי יהוא המורד בבית אחאב. רעות ינחש לה לבה – אָנה תָחוּש ותברח, אַיֵה תמצא לה מפלט? מִחוץ – צבאות ארם, ומִבית – שׂנאת עַם ותאוַות נקמתו. במי תשׂים מבטחהּ? חלום חייה נוּפץ לרסיסים לרגליה. לעיני רוחהּ חולפות-עוברות תמונות מימי נעוריה, מאז לוּקחה אחר כבוד מצידון, עיר המסחר והשמחה והתענוגות, אל השׂררה בשומרון ואל בית אחאב. אכן, עתים דומה היה עליה, כי הדְבּירה-הכניעה את המלך ואת העם הזה, כי הרעל שהשפיעה לתוכו חדר לעורקי דמו ובשרו ונפשו, אך לא היא. העם הפשוט הזה השפיל ראשו – אך לא נשבר ולא נכנע. לא נכנע! במסתרים שמר אמונים למקוֹרו ולנביאיו ונוקמים קמו מתוכו, אשר בָּזו לה ולנימוסיה ולמנהגים החדשים שנטעה בארץ הזאת ואשר העיזו נגדה ונגד בית המלכות. אכן, לא כצידון ישראל! איך תיחלץ ותציל נפשה, לאן תישׂא חרפת תבוסת-חייהָ המרה כלענה? היא, הגבירה, שראתה פאר צור וצידון, שגמעה-רָוותה את יין השׂררה-ללא-מְצָרים המשכרת, שנשאה נפשה לכיבוש שומרון וירושלים ושִעבוּדם לאתבּעל – הַהִיא תהיה שפחה חרופה אשר כל רואיה יָנודו לה ראש? ואם יגיע הנוקם עד שעריה, הֲתעצור כוח לחרף נפשה ולהילחם בו, והיא כה תאהב את עצמה ואת תענוגות חייה הנִקלים?
שלוָוה רוגעת ביזרעאל. בוקר. שמש-זהב נוהרת על גנים וכרמים. חמדה וטוהר פרושים מסביב. אדם ובהמה שקועים בעמלם בשדה. שלוָוה רוגעת – ובלב המלכה הזקנה רוגשת סערה וכוססת חרדה. הגבעות, העצים, העדרים, השמים הנפלאים האלה בתכלת הבהירה והשקופה – הן זרים לה, רחוקים ממנה, כלועגים לה ולגְאוֹנהּ המושפל חסר-האונים; והן לא רחוקים הימים כאשר דִמתה בלִבה: לי הם כל אלה, כל הארץ הזאת אשר אירש לי היא, לצידון - - - עתה שׂרדו רק השפחות והסָריסים אין מבטח בהם, אשר עודם עומדים לפקודתה – עד מתי? כצל חיוור של הזוהר אשר חלף ואיננו. דמעה ראשונה עולה בזוית עינהּ. משוּלה היא לחית-יער שטרפה ודרסה ומָשלה – ועתה סגרו עליה אויביה מסביב, והיא מנחשת בחושיהָ את אימת סוֹפה הקרוב לאין מנוס; דרוכה בחרדה כבדה לכל רחש וזיעַ – האין הוא מבשׂר את קִצה? ופתע – הֵד דהרת סוסים הגיע לאוזניה – האם המוות הוא הדוהר ובא? אכן, - אויה לה – יהוא הוא הרוכב בראש פּרשיו…
שלום לך, זמרי, רוצח אדוניו – היא מקדימה לברכו וחיוּך שערמה וחנופּה בו מרחף על שפתותיה החיוורות… סוּרה נא אלי, אדוני, בואה לחדרי ונשתה גביע –
פיך הנפשע והטמא הוא המדבר את הדברים האלה? – הוא משיב לעומתה. – אַת, המרשעת, אשר רצחת אותנו, חיבלת בגופנו ובנפשנו רבות בשנים, האַת תָהִיני, זונה בָלה? הִכּוֹני, הכּוֹני כי בא קִצך, כי בא יום נקם ושילם, בדמיך תכפרי עווֹנך, כל כשפַיִך ותמרוקיִך לא יעמדו לך וגם הבּעל לא יושיעֵך –
הוא מניף את חרבו וקורא בקול פקודה נחרצת אל הסריסים העומדים מבוהלים ונפחדים ליד המלכה: שִמטוּה!
וישמטוהָ ויֵז דמהּ אל הקיר ואל הסוסים ויִרמסֶנָה.
ויַבוא ויֹאכל ויֵשְׁתְּ, ויאמר: פִּקדו נא את הארורה הזאת, קִברוּה כי בת מלך היא. וילכו לקָברהּ ולא מצאו בה כי אם הגוּלגוֹלת והרגליים וכפות הידיים -
עם ערב הוא ממשיך דרכו אל מבצר שומרון. עוד רבה המשׂימה לפניו – למגר את שבעים בניו של אחאב, ואת מיודעיו וכוהניו לבלתי השאֵר להם שׂריד; להשמיד את נביאי-הבּעל שפָשׂו ורָבוּ, לנתוץ את מצבת הבעל ולשים את ביתו – מחראות, לשטוף את טומאת האדמה ולטהרהּ בדם חוטאים - - -
עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה
מאתאברהם שמואל שטיין
…בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה.
עוד חי ורוטט בזכרון השבטים הד עלילות הגבורה של שמשון, אשר עשה שׁפטים באויב הפלשתי המזויין אך נלכד ברִשתה של אשה זרה – ושוב הסעירם מעשה הפילגש בגבעה, אשר עוד מעט והכרית שבט מישראל. עובדי-האלילים שוב עושים שָׁמות בבית ישראל, רועֲצים בו, משחיתים בעמלו, ויותר מכך – בנפשו ובמורשתו. כפעם בפעם יתחַשרו ענני סכנה ואימה מעל לראשם של הכובשים המנצחים מאתמול, הכורעים ברך לפסילי העץ והאבן של הגויים ודבקים במנהגיהם והולכים אחר שרירות-לבם ותאוותם.
והארץ הטובה, ארץ הצבי, שׁסועה ומבותרת, שטופה בתועבות דַמים וזימה – ואלוהי ישראל עומדים בְּמערכה נואשת נגד חבורות-חבורות של עַצבֵי עץ ואבן, כסף וזהב, נגד המִדבר ואיש-המדבר שנְשימתם אש-קדים לוהטת ומכלה… וגם בשִׁילֹה, במשכן הקודש, אליו נשואות עיני השארית השומרת אמונים, פָשָׂה הרע. איש הישר בעיניו יעשה ויפשע –
לילה בשׁילֹה. דוֹק תכלת ענוגה עוטה את המשכן. רוח קלילה ניתקת מן הגבעות הסמוכות ומנשבת ביריעותיו הנרחבות. מן האפלה הכבדה הרבוּצה בפנים מזדקרים שֹירטוּטי המזבח וארון ברית הקודש; על המזבח יעלו המנחות והקרבנות – וארון-הברית ילך לפניהם במלחמותיהם עם אויביהם. על כסאו ליד השער ישב השופט הישיש, מאזין לדמי הלילה, רוקם הגוּת לבו – נגוהות חיוורים-סגלגלים שפוכים על כסף זקנו ושִׁפעת שׂער ראשו.
נַחֲרת הבנים, בני-הבליעל, מנאצי הקדשים, פורעת הדממה. הכוהן הישיש והחלוש הוֹגה בהם, בבניו, אשר שֵׁמע תעלוליהם הגיע לאוזניו והסב לו מפח-נפש וצער לא-יתואר. הזוללים מקרבנות-המנחה ומחללים הקדשים, השוכבים עם הנשים הצובאות אל שער המשכן, המתעללים בעם הפשוט והישר העולה לשילה בחוזק-יד, באכזריות-של-טמטום. האלה יהיו ממשיכיו, שומרי גחלת סינַי, שופטי ישראל? כל דבר מוסר ותוכחה אשר הטיף להם - אין לבם פתוח ואין אוזנם כרוּיה לקולטם. הרי שעלה הכורת על בית עלי ואין לו המשך, הרי שצרעת הטומאה עלתה כפורחת בארץ ואף חדרה אל תוך הבית הקדוש הזה – והלב הזקן, שׂבע הייסורים והצער והחרדות, מתחמץ מצער ומתוגה.
אחד-אחד דועכים כוכבים במרום, ועדיין אין השינה נדבקת בעיניו הכהות מזוֹקן של השופט. הפלשתי משתולל ומתעלל ומסתער אל חומת ישראל בבַרְזלוֹ ובפסיליו. מי יעמוד להם לשבטי בני עַמו לעת כזאת, מי יקום נגד הרוח הרעה הסוערת באוהליהם? ודאי, עוד שׂרדו נאמנים בישראל, רובם פשׁוּטי-עַם המה, העובדים בשדות ומהלכים אחר העדרים במרעה. הם-הם העולים למשכן בשׁילֹה, ברכב וברגל, להשתחוות וּלְחַלוֹת פני אֵל בזבח ובמנחה, וכל דבר אשר יהיה בין איש לרעהו ובמשפחה יביאו אליו. והם שופעים תום ואמונה בָרה. מתוכם תצמח תשועת ישראל, גם אם אין לראות עתה אֶפֶס קָצֶה…
הרי המשפחה מהר אפרים. הוא, אלקנה, חסון וחזק, ריח שדות נודף הימנו וטוהר השמים בעיניו. אפרתי – ושדותיו ברָמָתַים צוֹפים. מימים ימימה, לתקופות השנה, יעלה האיש להשתחוות ולזבוח בשילֹה ועמו שתי נשותיו – פנינה ובניהָ וחנה העקרה. מדֵי יהגה בו, בבית זה, העולה כעץ רענן נטוע על פלגי אהבה ששורשיו עמוקים ופריוֹ מבורך – והָמה לבו בקרבו. זו המסירוּת הנעלה שהוא מגלה לאשתו העקרה, אשר שדי הֵמר לה והֶעטה עליה כלימה וצרתהּ תַקניטֶנָה! “חנה, למה תבכי ולמה לא תאכלי – כן סח לה ברוב חיבתו בשעת הזבח בשילה – ולמה ירע לבבך, הלא אנֹכי טוב לך מעשרה בנים!”
כפעם בפעם יראֶנָה כורעת תחת עָקַת הצער, מתפתלת בייסורי נפשה ומפילה תפילתה. באחת הפינות תידָחק ותתכווץ, בדוּלה מאדם ומעולם, להתייחד עם גורלה. היא, בת הכפר והטבע השופע שמחת ההַפְרָאָה והפְּרִיָה, הצמיחה והגידול; היא, שנועדה להיות אם המגדלת בנים ובנות ברוֹך אהבה וברחמים גדולים – רחמהּ סגור, משוּלה היא לקוץ ממאיר. בוֹשה ונכלמת, מושפלת עד דַכּא, תרבה להפיל תחינתהּ לפני אלוהים – בו כל אמונתה ותקוותה. ולא תתרעם ולא תמרוד.
ופעם אחת, אחרי אֹכלה ושְתותה עם בני-ביתה בשילֹה, התייחדה ארוכות-ארוכות בפינתה, משתוחחת ומתפללת ודמעותיה יורדות בכבדות שקטה. והשופט הזקן היושב על הכסא אל מזוּזת ההיכל רואה אותה בהשתוחחהּ ושפתיה נעות חרש, משׂיחה נפשה המְרוּדה. והוא לא ידע כי נדרה ותאמר:
אם ראֹה תראה בעֹנִי אֲמָתךָ וזכרתני, ולא תשכח אמתך, ונתת לאמתך זרע אנשים, ונתתיו לאלוהים כל ימי חייו ומורָה לא יעלה על ראשו –
ויחשבנה עלי לשיכורה ויאמר אליה:
- עד מתי תשתַכרין? הסירי יינך מעליך.
ותען חנה ותאמר:
- לא, אדוני, אשה קשת-רוח אנֹכי, ויין ושכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני אלוהים. אל תיתן את אֲמָתך לפני בת-בליעל, כי מרוב שׂיחי וכעסי דיברתי עד הנה.
ויען עלי ויאמר:
- לכי לשלום, ואלוהי ישראל יתן את שאלתך אשר שאלת מעִמו.
ותאמר:
- תמצא שפחתך חן בעיניך.
ותלך האשה לדרכה ותאכל, ופניה לא היו לה עוד.
אכן, תקווה חדשה נסך בה השופט. אפס, בשובה לביתה ולכפרהּ, הרָמָתָה, ניעוֹרו בה מחדש, וביתר עוז, הכאב והציפיה והעלבון להט וצרב. מסביב – יקום צוהל משוּפע ברכה, ורק היא לבדה עֲרירה וצמוּקה. מה יִסְכּנוּ לחֲשׂוּכת-הבנים אהבת בעל וחסדו? גם מבטי-הלעג של צרתהּ כְּשׁיפוּדי-אש הבוערים בבשר החי. הנה משחקים בניה בשדה, כגְדיים, ואביהם יחבקם וילטפם. לא, אין עינהּ צרה באושרה של צרתהּ. כה יתן לה אלוהים וכה יוסיף, שהרי לא בן יורש תבקש כי אם פרי רֶחֶם שיָגֹל חרפתהּ – והיא כבר הקדישה אותו לעבודת האלוהים כל ימיו… שׁעֵה אֵל לבקשת אמתך, רצֵה המַתָת… הן אף רחל, לפני לדתה את יוסף, בן פוֹרת עֲלֵי עַין, קנאה בצרתהּ, היא אחותה, ותִתאַנֶה ליעקב שאהבה נפש לאמור: הבה לי בנים ואם אַיִן מתה אנֹכי… גאוַת הגבר על יוצאי חלציו, אך הם כל חייה של האֵם, על אף – ואולי משום – הקללה הקדומה: בעצב תלדי בנים…
ובוקר אחד קמה השכם עם שחר ממשכבה – ועיניה דולקות, סערה מתחוללת בלבה וחרדה רוטטת בכל יצורי גֵווהּ. האומנם ריחם אלוהים אֲמָתוֹ ויַמטר על ארץ תַּלאוּבוֹת ויִצו לדַרדר לפרוח ולהניב פרי, או שמא לנסות ירצה? הרי אין נבצר ממנו, ברצותו עקרה תלד שִבעה ורבַּת בנים אומללה. אדים תכלכלים פרושׂים על גבי שדות. לאִטם הם נמוגים והולכים – מַוְרידים, מַתריגים, עוד מעט ושמש זהב תבקע במזרח ביקוד שלהבות. כאַיָילה שלוּחה תמהר לעבודתה. אכן, לשוא היתה תפילתה, כי נפתחו לפניה שערי רחמים. נהרה תקרן על פניה ותאיר בעיניה, וגל של גיל יציפֶנָה חרף כל מַשׂא הצער והכלימות שנשׂאה בבדידותה בחֶביון לבה -
היא ממהרת לעבודת יומה בשדה – וסודה טמון עמה כגרעין שנזרע בחיק התֶלֶם. היא מטַפַּחתוֹ בצנעה, תהגה בו בלא הפסק, תרוֶה אותו בתפילות הודיה יומם ולילה. בחריצות שבעתַיים תעבוד וסודהּ לא תגלה – זה הסוד היקר מכל יקר. כן, עתידה היא להיות אם, לגדל תינוק, זה התינוק אשר מעִם האלוהים שאלה אותו ואשר נדוֹר נדרה להקדישו לו. יום זה גדול מימים בוֹא יבוא – אף כי ירחק עוד – ודמיונה מציירוֹ במיטב הצבעים. הוא ייצא לאוויר העולם והיא תֵיניקוֹ חלב שדיה, תטרח בגופו הקטן ותשמור עליו מכל פגע ותקלה ואורב, בעיניו הבהירות תשקיף ותלטף מחלפות ראשו. גאֹה תגאה חדוותה כפלג הרים בראשית אביב. העבודה בשדה תשבות – וכל יושבי רָמָתַיִם צוֹפים יבואו לשמוח עמה בשמחה שיערוך אלקנה אישהּ. ואז יעלה לשִילֹה לזבוח את זבחו כאשר הִסְכּין מימים ימימה ולבשׂר הבשׂורה לעלי הישיש ולקיים הנדר. היא לא תעלה עם בני-ביתה, אלא לאחר היגָמלוֹ של הנער ואז תביאוֹ למשכן, לעלי, לעבוד לפני האלוהים כל ימי חייו. ואת צרתהּ לא תרעים ולא תקניט ולא תזכיר לה את אשר הֵרעה לה בעֹניָה. לא. רק תפילה חרישית תשׂא, תפילת-הודיה של העֲקרה האֲמֵלָה אשר רוחמה וחרפתה נאספה –
אפלה כבדה רבוצה במשכן כמַשׂא אילם רוחש סוד בלילה הצונן. השופט הישיש והחלוש יושב בפתח כאשר הִסְכּין מזה שנים רבות, וידוֹע ידע כי לא ירחק היום והוא ייאסף אל עמיו. לבו המיוגע הולם בכבדות. הוא נושם את ריחות הלילה, תפוס להגוּתוֹ-חרדתו. אמנם יוצאי חלציו פשעו ועיווּ, אך לא אלמן ישראל… עתה ברור לו בתכלית, כי קם לו סוף-סוף יורש וממשיך אשר יישב על כסאו לשפוט את ישראל ולצאת במערכותיו ולשמור בקנאות על מורשתו בדמות זה הנער, בן הכפר אשר בהר אפרים, אשר התהלך לפניו בשנים האחרונות לבוש אֵפוֹד ושימשוֹ באמונה רבה ובדבקות אין קץ.
ושוב חוזרת ונפרשׂת לעיני רוחו ההִשתלשלות המופלאה של העניינים אשר יד ההשגחה כיוונה אותם. הוא רואה את חנה, מרת-הנפש וטובת הלב, הוא זוכר את יסוריה וצערהּ ואת הנדר אשר נדרה. לא לשוא היתה, איפוא, גם הברכה אשר בירכהּ. והרי אף אֵם שמשון עקרה היתה ושנים רבות לא ילדה. מיין ומשכר הדירה עצמה וכל מאכל טמא לא בא אל פיה. והמלאך נראה אל האשה ההיא ויאמר אליה:
כי הנך הרה ויולדת בן ומורה לא יעלה על ראשו, כי נזיר האלוהים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים. וכמוה כאֵם שמשון קיימה נִדרהּ ברוב נאמנות וקנאות.
שנים נקפו מִני אז כאשר נערכה בשילֹה שמחת הזבח הגדול עם הולדתו של הנער. שנים – אך זכר הלילה ההוא, השַׂגיב והנורא, לא פג מלבו עד היום. עד סוף ימיו חיֹה יחיה בו זכר ליל ההִתגלות. עלטה כבדה רבוּצה היתה במשכן נֶאֱפֶדֶת סודות וחרדות – ונר אלוהים טרם יכבה… בבהירות נחרצת הוברר לו, כי אכן נועד הנער לשליחות הגדולה. היא גָמלה מתוכו בכוח-אדירים, בעוז תביעה עצמית, באש אכזרית ממַרקת עווֹנות – והוא עצמו לא ידע כי האלוהים נגלה לו. עוון בית עלי לא יתכפר בזבח ובמנחה עד עולם – אלה הדברים אשר אמר לו אז, בלילה ההוא, ליל ייסורי הנפש והמצפון – ומה נֶאֶמנוּ הדברים האיומים האלה! אכן, עוד לא קם שופט לישראל מימי משה אשר כך יראה שליחותו, ובכוח כזה יתבע מעצמו ומעַמו התאמצות והיטהרות ואל מיטב הקרבנות לא ישעה, כי אִם ללב האדם ולמעשיו, ובעוז כזה יילחם על אֲמִתוֹ.
עתה גדל הנער ויהי לאיש. גאוַת אמו יולדתו עליו, על כי בקנאות תקיפה וישרת-דרך של עובד אדמה הוא שומר אמונים ליעוּד שדבק בו, לו הוקדש מִבּטן, וממנו לא יסטה ולא יירָתע. וכל העם מדן ועד באר-שבע – אמונם ותקוותם בו, כי הוא-הוא אשר יציל ויושיע, כי קם להם שופט הראוי לעמוד בראשם, להדריכם ולצאת במַערכותיהם.
יודע עלי כי זה האיש אשר אלוהים שלחוֹ לעַמו, אשר יאסור מלחמה נחרצת בבַּעל ובעַשתוֹרת ובכל מנהגוֹת הגויים והבליהם וזנוניהם; מלחמה בתועבה וברשעוּת, בבּצע ובעושק. שנה-שנה יסוֹב על פני משכנות ישראל, בבית-אל, בגִלגל ובמצפָּה ישפוט את העם – יוכיח ויעודד, יתבע וינחם. אך מקום קָבע לשִבתו, בכפרו, רָמָתַים צוֹפים, החבוּי בהרי אפרים בין שדות אביו, בבית אמו הוֹרתו – ושם גם בּנה מזבח לאלוהים. בידיו הנאמנות מופקדת עתה מורשת סינַי ובו נִתגַלמה – הוא עצמו מיסודות רציפותהּ שאינם נכנעים ונטמעים לעולם. מאִמו, גידול-השדה-והעבודה, גיבורת-הרוח ויפת-הנפש, הנאמנה והטהורה – באו לו כְּליל מידותיו וסגולות אופיו ואי-הכניעה ואמונתו כסלע האיתן. עתה שבשׂוֹרות מרות אחת מרעוּתהּ רודפות זו את זו, ויד הערלים אָכפה מאוד על ישראל וזעקתו עולה עד לב השמים, בָּרי לו, לעלי הישיש – כי עתידה להתקיים נבואתו הקודרת וכי האסון לא יפסח גם על ביתו; אך ברי לו גם, כי לא יאֹבד ניר לבית ישראל.
קסמי מולדת
מאתאברהם שמואל שטיין
א
… והנה נחות כפות רגליהן על גדות הירדן.
שמש-אש יוקדת-לוהטת בצניחתה-גסיסתה מנשקת את שולי הארגמן של האופק. מאדימים גלי הירדן. משב-רוח קליל צונן מחליק על פני היקום המשוּלהב.
דִמדומים. השקיעה נוטפת רסיסי נגוהות-נגוהות מפזזים בין עשבים ושׂיחים. ירוק ואודם, אודם וירוק. מסוֹבכֵי גדות הירדן עולה רעש מעומעם. בהֶמיָה חרישית זורם הנהר בנפתוּלי ערוצוֹ. דממת חלום.
שלוש נשים נחות מעמל-דרכים בשׁרב, מִנִי רמות מואב ועד הלום. הן נחות. האחת סמוכה על אבן, טובלת רגליה במים הזכים. אבק-דרכים על גופה ובגדיה. עייפות כבדה נסוכה באֵיברי גופה, חרוּתה בפניה השזופים-חרוּכים, המיוּזעים – אך אין בכל אלה כדי לטשטש יְפי נעוריה בפריחתם ולסָאֵב גְאון האִשה והאדם שבה. רות המואביה היא.
בסמוך לה נעמי הזקנה. ראשה-שׂיבה מדוּבלל ופנים חרושי-יגון וסבל רב. הנה היא מתרוממת בכבדוּת. ממלאה נאֹד-העור במי הירדן הזורם לרגליה, מוציאה פלח-דבלים וקָלִי-שִבּולים עטוף בעלי-עץ. היא לועסת לאִטה – ולידה כלתהּ השניה, ערפה, טורחת בהדלקת אש בזרדים היבשים למדורה. שלוש נשים, מוּכּוֹת-גורל ועייפות-נדוּדים, ליד מדורה, מבקשות מעט מחסה, מעט מנוחה. הֲתימָצא?
ירח שט במרומים. הלילה פורש כנפיו על היקום. תשושת-כוח, שׂבעת ייסוּרים וכְלִימוֹת, שכוּבה הזקנה על מצע-הדשא (שתי כלותֶיהָ בקִרבתה) – ועיניה פקוחות. אין השינה נדבקת בעפעפיה. הירח שופע אור-כסף לחיקו הבהיר של ליל כנען. ריחות קָמה בשלה ושדות-חציר משוּבצי-פרחים עולים בנחיריהָ. סוער הלב בקִרבה עם המגע באדמת המולדת. עשר שנים עברו מִנִי אז, עשר שנים תמימות מאז דרכה לאחרונה על האדמה הזאת, אך האם לא תמול שלשום נתרחש הדבר?
היֹה היו שנים שלווֹת, צלחֵות, שׂבעות, וביתה, בית עובדי-אדמה מיהודה, אֶפרָתים, שִׂגשג אז לתפארת בשדות הסמוכים לבית-לחם, מעֶברוֹ השני של הירדן. אלימלך בעלה ושני בניה, מַחְלוֹן וכִלְיוןֹ, עוד היו בחיים, בעצם כוחם. יחד עם שכניהם, עובדי-אדמה כמותם, היו בני-המשפחה עולים מימים ימימה לחַלוֹת פני אלוהי ישראל בעוֹלה ובמנחה. בית-לחם, עיר הלֶחם, הברכה והשירה היתה, מוקפת גנים וכרמים ויערים ועדרי צאן ובקר הרועים בשדות. ואז בא האסון. כחֶתֶף ירדה הבּצורת, כמַכּת האַרבּה שאין עצה ותוּשיה נגדה. התבואה בשדה לא נבטה, ואשר נבט – קמל ונבל. זלעפוֹת-שידפון הסתערו מן המדבר והִצְמיתוּ כל חי. אובד-עצות, אין-אונים עמד עובד-האדמה אל מול שדותיו האֲבֵלים והצחיחים ועמלוֹ העָקר. והאדמה צמאה מאד-מאד, יבֵשה וסדוקה וחרוּכה רבצה אין-אונים. נָדַמה שירת בוצרים בכרמים, נאלמו נבלים וכינורות, צאן ובקר פיותיהם פעוּרים, גוֹעים מר בצמא. וכאשר בושש הגשם לבוא ושַוועת תפילתם של האדם והחי למים לא נשמעה – לא עצרו רבים כוח לעמוד בסבל. אז ירד גם אלימלך מבית-לחם יהודה לגור בשׂדי מואב ועמו אשתו נעמי ושני בניו. הבצורת והרעב, דומה, ניתקו השורשים שקשרו ביתהּ לאדמת מולדתו, לבני עַמו, אחזוּם בציציות ראשם ויגרשוּם אל אשר נשאו העיניים – מעֵבר לירדן שטוחות רמות פוריות, שדות מרעה ודגן, ארץ הגולן והגלעד והבשן. וקִרְיות מואב רועשות וסואנות, רבים בהם התענוגות והומה העליזוּת, ומעל כל הר וגבעה עולה קטורת לאלוהי השוא - - -
היא חוזרת ורואה בדמיונה וחיה בשנית את השנים ההן, שנות החטא והטמיעה באדמת הנֵכָר. הבנים זנחו כליל מורשת עמם, נסחפו בזרם חיי הפריצוּת, השחיתוּת והרשעוּת, לשון זרה לשונם ובנות זרות שוכבות בחיקם ומנהגי מואב מנהגיהם. יותר מהבצורת שעָקרתהּ מאדמתה – הכאיב וצבט צער השקיעה ביְוֵן טוּמאת מואב. לא אחת התייפחה בחשאי בלילות-נדודים – אך צהלת הערֵלים הטביעה את יגון האֵם שקוננה על ילדיה-אפרוחיה… בודדה היתה וחלשה – ולעומתה הבעל, הבנים, הבית אשר נעקר מרגבי מולדת נאמנים וישקע בחוצות הערלים הסובאים והנואפים האלה. הבנים שטיפחה וריבתה זנחו תורת אביהם, גדלו וישׂאו להם נשים מבנות מואב, אשר שם האחת ערפה ושם השניה רות. לימים מתו גם הם. אלמנה בודדה נשארה, גלמודה, ובתוך עַם נֵכר וזר וערֵל-לב. וגעגועיה הטמירים גברו בה ולא הִרפו הימנה ובכוח רב משכוּהָ מן עמק הבָּכָא הזה חזרה אל בני עמה אשר מעֵבר לנהר, אל מולדתה וּכפרהּ. שתי כלותיה, שארית הפליטה של ביתה וחייה אשר עלה עליהם הכוֹרת, שכובות עתה לידה, נמוֹת. הירדן מפכּה כאז ונושא מימיו הזכים בהֶמיה חרישית בין שיחים ואילנות. הירדן – כחוּט השׁדרה למולדת, ראשו בחיק הלבנון המכסיף ורגליו טובלות בים… בין הירדן והים הגדול שוכנים שבטי בני עמהּ הנתונים במאבקים אכזריים ובלתי-פוסקים עם שכניהם הלוחצים אותם בחזקה: מי יַדבּיר את מי? מי למי יהיה למַס-עובד? כבחֶבלי-קסם היא נמשכת למולדתה, לארצה ולאלוהיה – כלום לא בגלל הזניחה אותם יסרהּ אלוהי ישראל, אֵל קַנָא ונוקם, ויקח ממנה את בעל-נעוריה ואת שני בניה ויעַרטלהּ מִכל?
קצרים לילות הקיץ – ובהירים. אך יעלה השחר תעבור את הירדן ותעלה בדרך בואכָה בית-לחם אפרתה. מה גדול, מה כביר ונעלה הרגע הזה! שוב, כלפני עשר השנים שחתכו גורלה, תדרוך על האדמה היקרה הזאת, אדמת-אבות אין-בִּלתָהּ. היא תכרע ותיצמד אליה באהבת-נעוּרים סוערת, שניתקה מחַרצוּבותֶיהָ, ותרווה אותה בדמעותיה. הֲיָבינו לנפשה, היִסלחוּ לה?
מכריה ומודעיה יפגשו בה, יָנוּדו לה ראש: אשת אלימלך האפרתי, הנעימה בנשים, העשירה בגבירות, איכה היתה עניה ושוממה, המהלכת רעבה ודווּיָה בצִדי שדות? כל עץ וכל אבן יזילו דמעה וינוּדו לה. הכלבים יחרצו לשון לעוּמתה, יתנפלו עליה בחימה שפוכה ושומרי החומות יגרשוּהָ בחרפה. נעמי יקראו לה, והיא תענה: אַל תקראו לי נעמי, כי הֵמר שדי לי מאד. ריקם אני שבה אליכם, בודדה וגלמודה, אומללה וקשַת-רוח. לְשַד חיי נסחט, חֶמדת עולמי נִקְפּדה. דווּיה ומושפלת אני שבה אליכם, שדות ארצי, לנשום באוירכם ולסיים פרשת חיי באדמה בה טמונים עצמות אבותי. בית-לחם! בית-לחם! הֲתַאכיליני מלַחמֵך, התַגמיעיני תירוֹשֵך? על מה גורשתי מגבולך, על מה אוּלצתי לנוטשך ולחזור אליך עתה חסרת-כל, שפחה חרוּפה ומנודה ולהתפלש בעפרך? אבותי, בַּקשו אתם את אלוהי ישראל עלי ועל הארץ הזאת - - -
סבוכה ושקועה ברקמת הזיוֹתיה היא צופה בתכלת השמים העמוקים, הזרועים כוכבים. היא מאזינה להמיה החרישית אשר לירדן וללחש-הסודות בסוֹבכי גדותיו. עוד מעט ויעל שחר צעיר, רענן וחכלילי, עוד מעט וכפות רגליה תדרוכנה על האדמה הנכספת.
לידה צמודות השתים, ערפה ורות, אכולות צער ויאוש אף הן. הֲקוראות הן מחשבותיה, היורדות הן לתהומות ייסורי נפשה? היא יודעת: אין הן רוצות לחזור לבתֵי הורים, כי אם להילָוות אליה בדרכה אל הארץ הבלתי-נודעת להן. מדוע דבקו בה, בזקנה התשושה, אשר מבניה נתאלמנו? ערפה נלחצת אליה, מנשקת שׂערהּ, מלַטפתָהּ. ולצִדה האחר נלחצת אליה רות, שותקת ועיניה דומעות חרש.
היא משדלת את השתים:
שובנָה, בנותי, למה תלכנה עִמי, העוד לי בנים במעַי והיו לכם לאנשים? לכנה כי זקנתי מהֱיות לאיש. צר לי עליכן, בנותי, צר לי מאד. שובנה אל ביתכן ואל עַמכן – שם תמצאנה אנשים חדשים, תלדנה בנים ותִגַל חרפתכן מעליכן.
ערפה מקשיבה לדברים – ולבה סוער בקרבה. אכן, אפשר והצדק עִמה, עם הזקנה, אשר מאז התהלכה בצדק וביושר עם כלותיה. אין איש ישראל אוהב את מואב – הֲתמצא שם, מעבר לירדן, תגמול לאסונה וניחומים לכאבה? עוד אחרוני כוכבים רומזים ברקיע והיא מנשקת לזקנה ונפרדת הימנה – והדמעות חונקות בגרונה. היא חוזרת - וארבע עיניים מלוות את צללית גופה הנמוגה בחלל לבלי-שוב.
רות נלפתת ביתר עוז בחמותהּ ומתייפחת חרש בחיקה. היא לא תיעָתר לשום שידוּל. היא לא תיפרד ממנה, אמו של אישהּ המנוח, אמהּ שלה, כאשר לא תיפרד לעולמים מזיכרונות חייהם המשותפים. היא לא תעזבֶנָה לנפשה. ואף שנתאלמנה והיא עודה צעירה – ואולי משום כך – חזוֹר תחזור אל מקור מחצבתו של אישהּ (אם כי הוא עצמו זנחוֹ) ואל בני עמו. ואם בעווֹנו מת – וּתכַפר היא על העווֹן. ותאמר רות וקולה נרגש מאוד ותקיף:
אַל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תָליני אָלין, עַמֵךְ עַמִי, ואלוהיך אלוהי. באשר תמותי אמות ושם איקָבר. כה יעשה אלוהים לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך.
ותרא נעמי כי מתאמצת היא ללכת אתה, ותחדל לדבר אליה.
שתי נשים, מלוּכדות בגורל אחד ובתוֹחֶלֶת אחת, צועדות מערבה. זיק-תקווה קטן נדלק בהן. הן צועדות לקראת המחר הסתום. קרני-שמש ראשונות הפציעו מן האופק והאירו את המרחב הרוגע כאשר חצו רגליהן את הירדן - - -
ב
גבעות, עמקים. שיחים סבוכים. סלעים קרחים. שדות, שדות. בקתות-חֵמָר של עובדי-אדמה. אוהלי-רועים מלבינים. עצי-תומר זקופים ועצי-זית רחבי-נוף. כרמים. עדרי צאן ועזים. נוף-מולדת הוא – ומלאכת הקציר במלוא גַעֲשהּ בסביבות בית-לחם.
דופקים שני לבבות, רוטטים וסוערים. כל צעד נוסף קדימה מעורר בזקֵנה זיכרונות נעוּריה הקורנים, נעוּרי-מולדת שאין להם חליפה, צער וגעגועים בהם, כאב וכוסֶף בהם. האחרת – חרדת העתיד המעורפל, מעוּלף-התקוות מתנגן בה. גולָה החוזרת לביתה ולמולדתה – האחת. גֵרה הנצמדת לאלוהיה החדשים - האחרת. חרדת ציפיה לנעמי, כאשר יחרד לב פצוע של אהובה, שגורל מר ניתקהּ מעם דודהּ בחיר-נפשה, ועתה היא חוזרת אליו בערבית ימיה, לאחר שנים רבות ומרות של ניתוק. היא הוֹגה בראשית אהבתה – ואת נפשה לא תדע. היא שותקת בהליכתהּ, נאלמת דום, שכן איך תפצה פה וּתחַלל קדושת המגע המחודש? הֲיש ביטוי וניב בשפת אדם להֶמיַת-הלב הזאת? ככל שתגבר החרדה והסערה בלב הזקנה, כן תלך ותכבוש שמחה חנוקה את רות. שתיהן גומעות בעיניהן את מראות בית-לחם. שירת הלבבות כמִצטרפת אל תוך שירת היקום, כּנִמְסכת בתוכה, חדוַות העמל והברכה והשׂובע קוסמת ומְשַכּרת. הנה דורכות רגליהן במחוז-חפצן. ציפורים אובדות-דרך, פצועות-כנפיים שחזרו לקן. –
רועדת הזקנה כאחוּזת-קדחת. הגעגועים והנוחַם שחילחלו בה שנים, שדוּכּאו בתוקף נסיבות גורל אכזר ותקיף, כמבקשים להתפרק ולהבקיע את הלב החולה. פתע היא כורעת-צונחת תחתיה, נלפתת לאדמה החמה בכל כובד גופה, כובשת ראשה בשֶלֶף היבש, הלוהט, מטיחָתוֹ בה, מַרטיבתוֹ בדמעותיה. אהוּבה המתרפקת על חזה דודהּ אהובה שנטַשתו במשוּבתהּ, מפללת-מבקשת סליחתו-מחילתוֹ באֵלם ניב. שהרי לאמיתו של דבר לא זנחה אותוו מעולם: הן גם במרחקים, בצהלת פיתוייו ומעלליו של הנֵכָר שמוֹר שמרה לו אמוניה, פייסה וטיפחה אותו במעמקי לבה, הוא חי תמיד בזיכרונה, בחוויותיה ובחלומותיה הכמוסים ביותר. ועתה חזרה לחֵיקו. עתה תדבק בו ביתר שׂאת ולהט, בשארית כוחה ונשימתה, עד אחרית ימיה. הֲיבין לה, הֲיסלח לה, היֵט לה מבט חסדו, הייעָתר לדבר עמה, הייענה לה – והיא קָמלה ונָבלה, והגבר גאה וחזק ושולט. לו המשפט ולו עושר ונכסים ושדות ברוּכי-יבול וגרנות שופעות ועבדים ושפחות לרוב.
רות מגישה לה, לנעמי, לגימת מים מן הנֹאד. מנגבת זיעתה. מקימה אותה. הן ממשיכות דרכן – והִנָה בבית-לחם בתחילת קציר שׂעורים בסמוך לשדהו של בועז, מודעו של אלימלך בעלה של נעמי.
ברכת האדמה בזהב הקמה. גלי שיבּולים בשלות עמוסות, מגוּונים פרחי-בר צבעוניים, כופפות ראשן לקרקע, מצפות לקציר. נתנה הארץ יבולה, יש שׂכר לעמל. חדווה שלֵווה רועפת על העובדים בשדות, על הרים וגיאיות, בין בקתות ואוהלים, על ציפורים ובעלי-חיים. הרינה הגואה מדביקה את שתי הנשים. מְעָרָה נטפי גיל בשממַת לבבן. לא, לא יעזוב אלוהי ישראל אֲמָתוֹ!
גופות שזופים מתנועעים בקצב תנופת חרמשים ומגלים, - קציר בשדות בית-לחם. הנשים מאַלמות אלומות ושירה בפיהן. נערים חומדים לָצון עם ריבוֹת. בריחוּק-מה, ליד מדוּרה, מתקינים את סעודת-הצהרים לקוצרים. פה ושם מלקטים דַלֵי-עַם באין מפריע בפאתי השדה המשוּפּע בַּר: ישׂבּע האדם, תשׂבּע הבהמה, לא ייכָלם הדַל.
צעיר גבה-קומה, חסון-גֵו, ניצב על הקוצרים: נערו של בועז. בזוית פיו שיבּולת-שׂעורה דוקרנית. הוא המשגיח על העבודה, עיניו בכל פינה.
מאז הבוקר הבחין בה, במְלַקטת החדשה, ששָבתה לבו בחן יופיה, באצילות תנועותיה, בשלוותהּ הגאה. על הנערים הקרבים אליה וגם עליו – לא תתן דעתה. כרוֹקמת בצנעה ארשת מחשבות עלוּמות - - - לא, אין היא מן המלקטות שהוא מורגל בהן – על כך עמד מאז נראתה בשדה זה. ואחד העובדים הזקנים גילה לו כי רות המואביה היא זאת, כלתו של אלימלך המנוֹח, אשר זה מקרוב חזרה עם חמותה משם, משם!
העבודה בשדה במלוא תנופתה, ואין שׂם לב לרוכב הקרב בשביל. דמות רחבַת-גרם, שׂער זקנו ושפמו מצהיב כעֵין השׂעורה הבשלה, חיוך רב-רצון נסוך על קמטי פניו המעוגלים. הוא מתקרב ברכיבה אִטית, סוקר שדהו, מעיף מבט על עבדיו ושפחותיו העובדים בו. לאחר מכן הוא ניגש אל נערו הניצב על הקוצרים – מבטו צמוד לדמות אחת המלקטות – ולוחש לו על אוזנו: ההִבחין גם הוא במלקטת החדשה, הֲנעגָן מבטו בעיניה השואלות, החולמות?
הוא יורד מן הסוס וצועד ישר אליה. הסומק פורח ועולה בלחייה ולִבה פועם בחוזקה. הֲקורא הוא את מחשבותיה, היודע הוא מה רב רעבונה לבית וללחם ומה עז ויוקד הטמיר בכיסופיה – לגאול שֵׁם בעלה לבל ייכָרת מעַמו? היא משתטחת לרגליו ברוב הכנעה וכובשת ראשה בקרקע. מצפה. שותקת.
שׁוּר: בועז מרימה בזרועותיו, מלטף בחיבה מְשי-שׂערה, מסתכל בה כשותה בצמא חן יופיה, כמבקש לפענח תעלומת חייה. (הקוצרים מפסיקים לרגע עבודתם ומבטיהם נפנים בתמיהה אליו). אכן, הוא יודע נדיבוּת-לִבה הרבה, אשר נטשה ארצה וביתה ותלך אחר חמותה, אשת אלימלך, אל עַם אשר לא ידעה תמול שלשום – את אשר עשתה למען האלמנה הזקנה, ואת אשר עשתה למען הָקים שֵׁם בעלה. אלוהי ישראל אשר באה לחסות בצל כנפיו ישלם לה פעלהּ, ירפא פצעיה ולא תאבד בעוניה. עד גמר הקציר תישאר בשדותיו כאחד העובדים בשדה, איש לא יגע בה ולא יכלימֶנָה. יחד עמם תאכל ויחד עמם תשתה ולא תחסר דבר – לא היא ולא חמותה הזקנה. אסוֹף תיאסף חרפתן. בתום הקציר יראה איך יפול דבר: הֲיגאלֶנָה הגואל הקרוב ממנו ויאספנה אליו, או אם בגורלו תעלה המצווה הזאת.
ג
ליל בהיר, ליל חלום, בעיצומו של הקיץ. שדות ובקתות שקועים בשנָת, שנת-עמלים מתוקה. ציוץ בודד של ציפור שאיחרה בנשף. שירת-קסמים שלֵווה מרחפת בחלל. שירת הקיץ והדַיִש והלחם אשר הוציא האדם ביגיע-כפיו הישר מאדמת מולדת, היא שירת-החיים מדור אל דור, שירת השורשים היונקים ממעמקים, הפריחה הבשׂוּמה יפת-הצבעים והיבול הדשן והשופע. היא שירת הגדול בניצחונות אשר למלחמת הנצח של היד היוצרת, המפריחה, המניבה חיים ושלום.
מעלות השחר ועד ראשיתו של הלילה הקצר נמשכת מלאכת הדיש. אדם ובהמה רתומים בה, נתונים לה ללא שיוּר. ערימות-ערימות של גרעינים יבשים מצטברות והולכות, גרעינים אשר לא ייסָפרו מרוב, הנשלפים מן האֶשבּולים המצהיבים תוך העלאת תימרות אבק. הגרעין – הוא הלחם, הוא הזרע, הוא יסוד היסודות של הקיום הקושר את האדם לרגבי מכורה. מה רבים הזיעה והעמל, התקוה והחרדה השקועים בזה הגרעין הקט, ושעל כן כה ייקר לטורחים בצבירתו ובאֲגירתו. ואפשר כי יודעים המה, בני משפחת האדמה, כי הוא, הגרעין, הפודה אותם מקללת “על חרבך תחיה”, ממאֵרת הגזל והדמים, הבצע וההונאה. ועל כן כה טוב לבם עליהם, ועל כן כה חזק ביטחונם בעצמם ובאדמתם.
חצות. בין אלומותיו בגורן הגדושה שוכב בועז. וטוב לו ערשׂו זה בליל קיץ מיציע-מלכים. דומה עליו כי הוא נושם בנשימה אחת עם המוֹנוֹת-המוֹנוֹת השבּולים הקצוּרות אשר ברצונו לחבקן אל לבו באהבת אין-קץ – ואז יחבק את אדמת מולדתו ואת כל אלה אשר טרחו בזריעתם ובגידולם, בטיפוחם ובקצירם ואשר התפללו בחרדה לטל ולגשם בעִתם ואשר כמוהו נכספו לגרנות המלאות. במוחו הומה היין מסעודת אמש לכבוד הדיש, ריחות שֶלֶף וחציר עולים באפו.
קצר הלילה, עוד מעט יגוז-יחלוף – ומעטה מנוחת הגוף בימים האלה. עם הנץ השחר יקום – עם הראשונים – לעמל היום הדרוך. מהשחר ועד הלילה הוא המנצח על המלאכה. רבים הדברים הטורדים אותו, אך אין דעתו ולבו נתונים להם בימים אלה – ומדי תיאחז בהם מחשבתו, שוב תינתק מיד ותחזור ותיעָגן בעניין האחד – הדַיִש – אליו היא צמודה עד תום.
והרי המלקטת אשר הופיעה בפאתי שדהו בין קציר החיטים וקציר השׂעורים. לא אחת הגה בה, לא אחת טרפה קורי מחשבתו. האם לא מן השמים נשלחה אליו לעת כזאת, למען יהיה בידו להחיות אותה ואת חמותה הזקנה, לאסוף את חרפתן ולהקים את שם אלימלך האפרתי על ביתו? והן הוא עצמו, הבַּעַל בעַמָּיו, האם לא הגיעה שעתו להקים בית בישראל ודור-המשך? ושוב יורד דוֹק תנומה על עפעפיו הלאים. הוא נם. נשימתו הכבדה הולמת קצוּבות בדממה העמוקה.
ופתע חרד ויתנער. זעו-נעו אלומות. השוכב מי למרגלותיו ונשימתו נבלעת בהררי השיבּולים? מה לו כי נחרד? הוא משתרע שוב אפרקדן על האלומות, אך אין השינה חוזרת ומתקשרת בעיניו. חום חריף ומשכר נמסך בכל אֵיברי גופו לא ידע פִּשרוֹ.
ושוב עולה באוזניו איוושת תנועה קלה באלומות. הוא נחרד קמעה. האם חלום הוא חולם, או ממשות חסרת-פּשר היא? לאִטה נשלפת, צפה ומתרוממת מעלה מתוך השיבּולים דמות מסתורית. אשה. והיא שותקת. כדבוקה למקום. רק עיניה הלוהטות נעוצות בו בתפילה חרישית נוּגה. אחר תהִיָה של רגעים במראה המופלא והתמוה הוברר לו בבת אחת – בתחושה יותר מאשר בראיית עיניים – כי אכן רות היא זאת, המואביה יעלת החן ויקרת-הרוח.
עוד היא מהרהרת, נבוכה ונפחדת על העזתהּ הגדולה – ושתי זרועות לופתות אותה בכוח וברוֹך. וכמאליה עלתה השאלה על שפתיו (אף שכבר חש וידע מי הנמצא לידו) ויאמר:
- מי אַת?
ותאמר:
- אנוכי רות אֲמָתךָ ופרשׂת כנפיך על אמתך, כי גואל אתה.
ויאמר:
- ברוכה אַת לאלוהים, בתי. היטבת חסדך האחרון מן הראשון, לבלתי לֶכֶת אחרי הבחורים, אם דל ואם עשיר. ועתה, בתי, אל תיראי – כל אשר תאמרי אעשה לך, כי יודע כל שַעַר עמי כי אשת-חיל אַת. ועתה, כי אמנם כי אִם גואל אנוכי, וגם יש גואל קרוב ממני. לִינִי הלילה והיה בבוקר: אם יגאלך טוב – יגאל, ואם לא יחפוץ לגאלך – וגאַלתיך אנוכי, חי אלוהים. שִׁכבי עד הבוקר.
וישכב לידה, גופו ליד גופה החם, המפרפר מבעד לשמלת-הבד הלבנה, ועיניו ניבטות בעיניה המאירות-היוקדות. הוא מתאַווה לה, אך לא יגע בה. רק את ידיה ילטף ומצחה ינשק. לא, הוא לא ידבק בה בזה הלילה, אף כי מאד-מאד נכסף אליה; הוא לא יפר מצוות ישראל, ורק אם אלוהים יעדהּ לו והיתה לו לאשה שוכבת-חיקו ואֵם בניו.
לבה של האשה הצעירה רָחב וגָאה בה – ודמעות עומדות בעיניה. דמעות-גיל הן, דמעות תקווה וישע. חלום שטיפחה בלִבה קרוב להיות ממשוּת, חרפתה תיאסף ופרשת מְרוּדֶיהָ תסתיים, פדוּת ותיקון לזכר אישהּ המנוֹח קרובים לבוא. מה גדול ונשגב יהיה היום הזה, יום כלולותיהם, יום בו תוחזר העטרה ליוֹשנָה ובמשפחה החדשה-הישנה יוּקם שֵׁם המת על נחלתו.
לא עצרה האשה כוח לדבר עוד בגאוֹת רגשותיה. נרתעה קמעה, נשיקה לוהטת חתמה במצחו – ותצטַנף למרגלותיו עד הבוקר.
הָרוֹעָה מִכְּפַר שׁוּנֵם
מאתאברהם שמואל שטיין
א
סוסה צחורה, קלת-צעד, דוהרת בשולי כרמים, בשבילי שדות, במשעולים מתפתלים בינות לכפרים, בקתות-איכּרים וסוכות-רועים – והֵדים קצובים נענים לדהירתהּ במרחב השקוף. ראשה נישא אל על, אוזניה מתוחות-דרוּכות, נחיריה נושפים בעוז, וכולה הדרת כבודוֹ ורוּם ערכוֹ של הרוכב כְּמָאֳצָלים עליה.
יום-קיץ רווּי-אש בגסיסתו האִטית. קרני-השמש האחרונות מפזזות על מדרונות ההרים והגבעות באופק. עדרים חוזרים מן המרעה, מעלים ענני-אבק בעִקביהם, עדרי צאן ועִזים ובקר. רועים ורועות מלווים אותם, בצעד אִטי-לֵאה, או ניצבים לידם בשתותם מים צוננים מן הבארות.
ברכיבה על סוסתו האצילה, מתנת מלך מצרים וטפוּחת-אוּרוָתו, עבר היום מבית-לחם, מקום מוצא בית אביו ועד לסביבות עין-גדי הצופה פנֵי הערבה. והארץ מלאה חורשות תמרים וכרמים ומעיינות מים חיים, ומעֲבָריהָ – הישימון. כאן, במצודות עין-גדי, מצא מפלט לעצמו אביו בבורחוֹ על נפשו מחמת זעמו של המלך הראשון לישראל. וכאן, באחת המערות, פגש ברודפוֹ, אך לא הרים עליו יד ולא פגע בו לרעה, רק את כנף מעילו כַָּרת – שנים רבות חלפו-נקפו מִני אז, שנים חורצות גורל עַם ואדם, שנות אימה ודמים. שאול נפל בידי פלשתים, רבים נפלו במלחמות-אחים. כל שנות מלכותו עמד דוד במערכות נואשות נגד אויבי ישראל ומבקשי נפשו שקמו לו בתוך עמו ובקרב בני-ביתו ואף בין בניו – ועתה זכה הוא, בנו אהובו, לשבת על כסא אביו ולקצור את קציר הנִצחונות. אדמת יהודה, לב המולדת – כל שביל וכל צוק הר בה מעוררים בו זִכרונות מן הימים ההם, עליהם סיפרה לו רבות גם אמו, בת-שבע, והוא עוד נער קטן – וחלקם נתרחשו בשחר עלוּמיו. עתה, דומה, נבלעו המאורעות בתהומות-נשִׁיָיה – והעם השוכן כאן, היוגבים והכורמים והרועים, יושבים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, באין מַכלים ובאין מחריד. מסביב רינת עַם הרואה ברכה בעמלו וצהלת עלמים ועלמות.
שקוע בהִרהוריו מצא עצמו אל מול עדר שעלה בשביל – והשביל צר. עוד מעט ופרצה הסוסה אל בינות לצאן הנפחדות המשׂרכות דרכן בכבדות בחולות. בראש העדר – נערה רועה. והנערה רכּה בשנים, תמירת-קומה, יפת-מראה מאד. פניה שזופי שמש ורוחות – תוֹם-חן שובה-לבבות קורן מהן. עיניה – שתי גחלים לוחשות-רוטטות ואיבריהָ כּחטובים ברוב עדנה מקפּלים חמוּדות עלוּמים. מקל-הרועים בידה היא צועדת שֶׁפִי בראש העדר.
רגע קט נתעכבו השניים, זה מול זה. קסמיה של הנערה העוטה לבוש-רועים מעלה אבק, הנודף ריחות מרעה וּבציר כרמים, שבוּ לִבו של בן-המלך. ומיד הרגיש כי הרועה בצאן אשר נקרתה לפניו היום, זה הפרח המפואר שעלה וגָמל וַיִיף בשדות עין-גדי, הלוא היא המלכה שלא הוכתרה, מִלֵאת תפארת גוף ונפש שאין ניב אדם להביעה – מה לעומתה בת פרעה ובנות מואב ועמון ואדום וצידון וחֵת, הנשים הנוכריות, הנתוּנות לתמרוּקיהן ולעֲדָיֵיהן? – והן זו הנערה אשר לידוֹ חוֹננה בכל חמוּדות אדם ואשה, כלילת גֵו ונפש, וגם בַּיקרה אשר בסגולות-נשים – בלהט-אהבה תַמה אשר לא יכבה ולא יבגוד. פשוטת-עַם? לא, כי אם יקרת-עַם, אבן חצובה מעִמקי מכרֶה העם. והן גם דויד אביו, גיבור ישראל ואהובו, אף הוא מאחר הצאן בא וריח השדה בבגדיו, גבולות ארצו הציב והרים כבוד עמו וגדוּלתו בעמים.
סוּרה נא, אדוני, מעט מזער מן השביל – תפריע לפתע תדהמת מבוכתו ושטף הִרהוריו – יחזור על עקביו ויתן לצאן לעבור, פן יתפזר העדר בנְטות צללי ערב. אֲמָתךָ תמהר לכלוא העדר ועוד כִברת דרך לפניה. אנא, אדוני –
קולה הצלול, הטוב, היה לו כמנגינה ערבה. הוא הפנה חיש סוסתו, נתייצב לצידה, ויען ויאמר:
ואני אלוֵוך, הבת הצעירה, אל סוכתך, לבל יפגעו בך הרועים ואעזור לך לאסוף הצאן. גם דבר לי אליך –
ב
שני רוכבים ממהרים עם שחר בדרך העולה לירושלים. עוד לפני עלות השמש הם מבקשים להגיע אל שערי העיר, לא להיגלות לפני אנשי החצר.
עוד אגלי הטל נוצצים על שערות ראשם – והם בארמון המלך, פוסעים חרש בחדריו. הנערה הרועה צופה בפאר שנתגלה לעיניה – זו לה הפעם הראשונה בחייה – בשפע עיטורי הזהב והכסף מעשה ידי אמן למיניהם, ודומה עליה כי חולמת היא בהקיץ. אין בכוח דמיונה לקלוט ולתפוס את הקסמים אשר עָטו עליה.
היא שכובה על מיטתו של המלך שלמה – יונה תמה שהובאה מחַגוֵי הסלע אל הארמון בו מלך על ישראל המלך דויד! קול שירת זמירים עולה מן הגן, בשׂמיו ונִרְדוֹ משכּרים. גחוּן לידה הוא גומע יין שפתיה, מלטף בשׂרה החם. נעורים סוערים המתעלסים באהבתם. אז ישב לידה וידובב אליה חרש:
יפה אַת רעיתי כתִרצָה / נָאוה כירושלים / איוּמה כַּנִּדגָלוֹת.
הָסֵבי עיניך מִנגדי / שהם יַרהיבוּני /.
שׂערךְ כעדר העִזים שגלשו מן הגלעד.
שינַיך כעדר הרחֵלים שעלו מן הרחצה / שכולם מתאימות ושַׁכּוּלה אין בהם / כפֶלַח הרימון רַקָתך מִבעד לצמתֵך.
שִׁשׁים הֵמה מְלָכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר/ אחת היא יונתי תַמתי / אחת היא לאִמהּ / בָרה היא ליוֹלַדתָהּ / ראוּהָ בנות וַיאַשרוּהָ / מְלכות ופילגשים וַיהללוּהָ.
מה יָפו דודַיִך, אחותי כַלה / מה טובוּ דודַיִך מיין / וריח שְמָניך מכל בשָׂמים.
נֹפֶת תִטֹפנה שִפתותיך כַּלה / דבש וחלב תחת לשונך / וריח שַׂלמותיך כרֵיח הלבנון.
**
היא כורכת ידיה סביב צוארו, מאַמצתוֹ אליה, ולאחר שתיקה ממוּשכת תשׂיח:
שׂימֵני כַחותָם על לבך / כחותם על זרועך / כי עזה כַמות אהבה / קשה כשְאול קנאה / רשפיהָ רשפי אש – שַלהבתיָה. / מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה/ ונהרות לא ישטפוּהָ. / אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה – בּוֹז יָבוּזו לו.
**
אף הוא מחבקהּ – שני לבבות ונשימתם אחת. הוא מנשק שׂערותיה ואיבריה ואחר – שיכור אושרוֹ ואהבתו – הוא נח קמעה ועיניו עצומות. היא צופה בו וחרדת-מה מפעמתהּ. אז יתעורר, יקום על רגליו. כבר עלה הבוקר על ירושלים ואִמו, מחמל-נפשו, ודאי דואגת לשלומו. טרם תדע על שובו. הוא יבוא אליה ויספר לה על רוב אושרו ושמחת לבו, על שולמית אהובתו.
במְשׁוּבה קלה הוא נכנס לחדרה של האם הזקנה. היא שעוּנה אל החלון – מודאגת, שותקת. שׂיבה נזרקה בה ומאורעות הימים חרתו אותותיהם בפניה, אך קִסמי נעוריה עודם ניכרים בה. היא מפנה ראשה אליו, תימהון מהול בחרדה נשקף מעיניה. היא מחרישה. לאחר רגע תפתח בקול חלש ואִטי:
מה לך, בני, כי לא חזרת מזה יוֹמים?
הוא ניגש אליה, מחבקה, מנשק שערה, מלטף כפות ידיה.
אל נא באַפּךְ, אמי גברתי, מחמל-נפשי. טִייל בנך להנאתו בשדות בית-לחם, בעיניו ובכל חושיו שתה פאר השדות בהם הילך אבא אחר הצאן – וחי מחדש את נעוריו, הלוא הם גם נעוּרי מלכות ישראל. וברכיבתי במשעולי הכרמים, לחזות בעַם המפכּה חדוות עמל וברכת אדמתו – הביאתני הסוסה אל סביבות עין-גדי, בין מצודות ומערות שם שוטט אבא נרדף על נפשו מחמת שאול. ושם – שם נקרתה לי בדרכי נערה יקרת-נפש, כלילת-מחמדים, אין שניה לה ביהודה – חבצלת השרון, שושנת העמקים –
היא שותקת רגע, אך עננה קלה חולפת על פני מצחה. בני יקירי – היא משַסעת בנחת דבריו – הַסכּת לי ושמע בקול אמך:
אתה ידעת כי דויד אביך יעדךָ בסוף ימיו לרשת את כסא מלכותו. אמך ואביך חיבה יתירה נודעה לך מהם כל הימים, בך ראו נושא מורשת עַמנו ותורת אלוהינו בארץ הזאת אשר למענה שפכנו את דמינו במלחמות רבות מאז היחלצוּתנו משעבוד מצרים. עתה הניח לנו אלוהינו מחֲמת האויבים הרבים, אסמינו מלאים בר, אדמתנו נותנת לחמהּ, סַחרנוּ משגשג ופורח, מאוּם לא נחסר. עלינו, על בית המלכות, שׂוּמה איפוא לשמור מכל משמר את הפיקדון אשר הופקד בידינו. מה חכמוּ דברי הנביא אשר הזהיר את העם לבל ישים עליו מלך ואת המלך – לבל ירבּה נשים. כי ריבוּי נשים מסיר את לב המלך מעַמו ומאלוהיו – כי ריבוי נשים חטא-פיתויים בו ופיתויי-חטא ועבודת-אלילים ודוגמה רעה לרבים. אל נא, בני, תלך שְבי אחרי מראה עיניך, עודך צעיר ושנים רבות נכוֹנו לך לנהוג בחכמה ובצדק עַמך, לבנות נשַמוֹת הארץ שנחרבה במלחמות הרבות, לרפאהּ ולחזקה ולפארה ולבנות את בית קדשנו כאשר ציווה אלוהים ביד עבדו, דויד אביך - - -
צדקת מאד, אמי גברתי, ואִמרי-חכמה אֲמָרַיִך. אך לא תאוַת-בשׂרים היא אשר הניאתני להביא הנערה הזאת אל ביתי. לא נשים חסרתי, אך אהבה בָרה ונאמנה, נזר-תפארת היא לגבר וסם-מרפא לנפשו. זאת הרועה היא-היא אהבתי ונפשי קשורה בנפשה, לה אשיר את שיר השירים אשר לשלמה מלך ישראל והיא אשר תלד לי את יורש חלצַי… אמא, אמא, הן גם אותך לקח אבי באהבתו הגדולה וירוממך על כל נשיו ופילגשיו, הן את מָלכת בלבבו ואמונים שמרת לו ומשענת נאמנה היית לו ברוב נסיונותיו המרים…
אמא, אמא, הביני גם לנפש הבן כי כָלתה לבחירת-לבבו. בואי עמי לעת ערב ושׂאי לה ברכה והיתה לך לבת –
ג
לאן נעלמה?
הוא מחפש את שאהבה נפשו בחדרי הארמון, בחצר, בשבילי הגן. איננה. חמקה-נמלטה. אז יעלה על סוסתו קלת-הרגל ובדהירה מזורזת יחוש בדרך היורדת דרומה. לבו פועם בו בעוז. מה לה כי עזבתוֹ? הן לא העליבהּ ולא פגע בה לרעה, הן את כל לבו ביקש לתת לה, כל אוצרות רוחו – שי לרגליה.
כבר ירד הליל, ליל כוכבים נוצצים ותכלת עמוקה, צינה וריחות חציר יבש בשדות. אורות בודדים בבקתות הזרועות במדרונות. נבחת-כלבים רחוקה. הרוכב מחיש מרוּצוֹ – המלך החזק והמפורסם אץ בנשימה לכבוש את משׂאת-נפשו, את היקר לו מכל.
סמוך לביתה הוא עוצר סוסתו וקושרה אל עץ. הבית נם. רק אשנב בודד פתוח אל בָּדֵי אֵלה רחבת-נוף.
מי זאת הנשקפת בנשף דרך האשנב הפתוח? בואי, השולמית, בואי וּרדי אלי – הוא קורא אליה בלחש. בואי, תמתי, יונתי, כי כלתה נפשי אליך –
בין זרועותיו, ראשה לחוץ אל חזהו, היא משׂיחה לִבה המלא על גדותיו – לא, לא היא הדוברת. בנות-רוּח קלילות הן, החָגות בהר ובגיא, מסלסלות גלי פלגים זכים, לוחשות לעשבים ושיחים, לעֲלֵי תאנים וסַנסִני תמרים וזמוֹרות גפנים, מלטפות פניהם המיוּזעים של עובדים שאיחרו לחזור מעמלם בשדה, מרחפות בין רחובות ירושלים. הומות הרוחות בלבות דַלי-עַם, לקוֹטוֹת, עשוקים, כוהנים ונביאים הנוטרים אֵיבה לעושר-כְּרָכים טבוּל מִרמה וזימה והעורגים לאמת וטהרה ופשטות כטבע.
וכה תספרנה הרוחות קלות-הכנף:
בין כרמי עין-גדי רעתה הגדיים והרחֵלות. שמשות-זהב הצטחקו בפניה השזופים, נהרו בתכלת-השמים הטהורה אשר בעיניה – ופֶּקַע-האהבה שקוּי טל-שחרים גָמל בלבה. ימים שלמים הגתה בו, בבחיר-לבה, חלמה על אוהל-הרועים שלו: אנה פנה, אנה הלך לתוּר מרעה לעדרו? מנגינת האביב המתרונן עולה בלבה בכיסופי-אהבה עזים, כואבים, משכרים. היא נועצת עיניה באופק הרוגע עם דמדומים: עוד מעט ויישָמע קול נבחת כלביו, הוא ימהר לכלוֹא עדרו בדיר ואז יחוש אליה, להתרפק על חמדת-נפשו. אל גינת-האגוז עטופת-הסוד ירדו, וסמוך לפלג משתקשק בהמולת חרש, בין דוּדאֵי-שדה שופעי ריחות רעננים, שם תעניק לו מיטב דוֹדֵי ידידות-לבה; עם שחר ישכימו לכרמים, לראות בפריחת הגפן ובניצני הרימון – זה רֶנֶן אהבה ראשונה, שחר אהבה בלידתה.
ויש אשר תעלה לפניה דמות שוּנָם, כפר-מולדתה הקטן והצנוע אשר במורדות הגלבוע. אחים לה בכפר, עובדי אדמתם, והם מקיימים בעמלם גם את אִמם האלמנה. הם, האחים, פרשו דאגתם עליה, על אחותם היחידה, חוששים לשלומה ולכבודה. הֲיש טהור כדוֹדהּ, הֲיש דגוּל כבחיר-לבבה? שעה שבאה עמו לבית הוריה נִחֲרוּ-גערו בה וביקשו להשאירה בית הוֹרָתהּ. האח הבכור טען: אחות לנו קטנה ושדַים אין לה, מה נעשה לאחותנו ביום שידוּבר בה? והצעיר הוסיף עליו: אִם חומה היא – נבנה עליה טירת-כסף; ואם דלת היא – נָצור עליה לוּח-ארֶז. נסַכֵּל מזימתם של שועלים קטנים המבקשים לחַבּל בכרֹ את כרמהּ שלה לא נָטרה, שהרי לִבה אשכול-ענבים תוסס המחכה לבְצירוֹ.
והנה היא שוכבת שוב בסוכת-הנצרים. בודדה. הוגה בו. מבעד לסדקים זולף אור ירח כסף וצובטים הגעגועים. חולת-אהבה היא, ושפתיה נעות בלהטהּ:
מִי יִתֶנְךְ כאָח לי, יונק שְׁדֵי אִמי; אֶמצָאֲךְ בחוץ אֶשָקְךָ, גם לא יבוּזו לי. אֶנְהגך, אֲביאֲךָ אל בית אִמי, אל חדר הוֹרָתי, אַשְקְךָ מיין הרֶקַח, מעֲסיס רימוֹני.
אולם הוא איננו. איכה תשׂא כלימתה וחרדתה? הרועים ימלאו שׂחוק פיהם עליה, ואִבֵּי הנחל לעוֹג ילעגו לה: ברח דודֵך, השולמית, חמק-הלך לו… אולם היא יודעת:
רק לָצון חמד לו, שוֹב ישוב אליה, לרדוֹת דבשוֹ ולשתות יינוֹ עם מגדיו, ואז תשתַלהב שוב אהבתם בלהבה בהירה. והיא כממלמלת לתוך עצמה:
הַגידָה לי, שאהבה נפשי, אֵיכה תִרעה, איכה תַרביץ בצהרים? שׁלָמָה אהיה כעוֹטיָה על עֶדרי חבריך? הן כָּלתה נפשי אליך, הן כָּמה לך בשרי, למה תשׂימני פרוצה בעיניהם?
אולם בגוֹד לא בגדה בו – לא תבגוד! היא אוהבת אותו כאז ושבעתיים ייקר לה בשוּבו. ואז תיסחף שוב בגַעַש מחולות-המַחֲנַיִם העליזים והשושבינות מעֲבָריה תלוֶוינָה אותה בשיר:
שוּבי, שובי, השולמית,
שובי, שובי ונֶחזה בך!
מה תֶחזוּ בשולמית
כמְחוֹלַת המַחנָיִם?
מה יָפו פְּעָמיך בנְעָלים, בת נָדיב!
חמוּקי ירֵכַיך כמו חֲלָאים מעשה ידי אמן!
ואף הוא ישמח עמה בשמחתה. הלא הוא שהרעיד ראשונה נימֵי כינור לבבה, רַעַד בראשית אשר לא יישָכח. יום-יום תשב ליד המעיין ותהגה בעין-גדי ובעץ-התפוח, שם עוֹררָהּ אהבתו, שם חיבקה, נשקהּ והצית דמהּ –
ואז נקרה לפניה המלך הצעיר. המלך שלמה! ומִני אז נטושה מלחמה חריפה ומרה בלבה. כל תשוקתה אל בחירהּ האחד, אל הרועה, אך מאז הביאהּ המלך חדריו ודיבר על לבה – לא תדע מנוחה ומרגוע. היא נקרעת לגזרים בין ארמון המלך וחמודוּתיו הרחוקים, הנפלאים, שנשים מפוּרכסות, בנות מלכי נֵכָר, מהלכות בו, ולבין נוֵֵה-הרועים הפשוט, השדות והכרמים והאדמה היקרה הזאת אשר הניתוק ממנה כחֲתָך בבשר החי. לא, אין היא רוצה בעושר ובכבוד, לזרא לה אישור בנות ותהילות פילגשים…
והנה היא בזרועותיו של המלך הצעיר, המחבק גופה הצעיר, הלוהט ומפרפר כציפור בשִביָה. הוא מלטף ברוֹך חלקת שערה, צוארה המלבין ואיבריה הנאים. את אושרו הוא מחבק – ועיניו סגורות. אילולא חובתו הגדולה לעמו שהוטלה עליו על ידי אביו המלך, או אז מוכן היה לנטוש ארמונו ולצאת עמה אל הכרמים והגנים, לסעוד עמה לחם ומלח, לשתות מימי מעיינות ולדבוק בה. מה לו אוצרות זהב וכסף, מה לו תענוגות המלכוּת – ונפשו נשרפת באהבתה אליה, בלעדיה אין לו חיים וטעם חיים…
הוא מפייסהּ ומגלה כל לִבו לפניה. מרה וקשה היתה המלחמה על כתר המלוכה שנתגלעה בין אֶחיו. אך לבסוף הרכיבוּהו צדוק הכוהן ונתן הנביא ובניהו בן יהוידע על הפרֵדה אשר לאביו, הורידוהוּ אל נחל גיחון ושם משחוּהו למלך – והוא בן שלוש-עשרה שנה – ויתקעו בשופר לאמור: יחי המלך שלמה! וכל העם עונה אחריהם: יחי המלך שלמה, והם מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה. קמה ותהי צַוָאַת אביו המלך דויד. את שיא השיאים בחיי עמו השיג – אך אהבת-אמת, שאין קונים אותה בכסף ואין כובשים אותה בכוח, אותה לא השיג.
אכן, היא שמעה ויודעת על גורל חכמתו וכבודו ומעשיו. רבות הן בנות ירושלים הרוקמות סִלסולי-חלומות על המלך שלמה; על ארמון-הקיץ שלו אשר בלבנון ובוֹ מיטתו, סביבה שׁשיׁם גיבורים מלומדי-מלחמה, איש חרבּו על יְרֵכוֹ; אַפִּריון לה עשוי עצי ברוש וארז, עמודיו כסף וּרְפידָתוֹ זהב; מֶרכּבתו ארגמן ותוכו רצוּף – אהבתן הבָּרה. מה נאה הוא בעֲטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו ושמחת-לבו! אפס, היא עצמה, שאושר זה מצאה ממש, אשר במו עיניה חזתה-ראתה הדר ארמנותיו ועל מיטתו התעלסה עמו באהבה – היא עצמה נבוכה ונפחדה ונרגשה מאד-מאד ולא תדע נפשה.
הוא מוסיף לפייסה ולהרגיעה.
ארמונות-פאר, תכשיטים לרוב, בשׂמים ותמרוקים לנשיו – אך היא, השולמית כלילת-החן, היא-היא היעוּדה לו למלוך בלבבו, לה נתונה כל אהבתו. אִתי מלבנון כַּלה, אתי מלבנון תבואי, תָשוּרי, מראש שׂניר וחרמון, ממְעוֹנות אֲריות, מהררי נְמֵרים; אתי מהרי יהודה ועד למוצאי ים-סוף, עציון-גבר ואֵילת, שם יחצבו מעדני-ארץ ומשם יפליג אֳני שלמה להביא את סחר הגויים; אתי, אחותי כלה, רעיתי תמתי, אל הררי ירושלים, שם אקים כמצוַת אבי את בית-האלוהים בו ישכון עולמים רוח ישראל והדרו, נשמת עַמו ואדמתו – ושם אבנה גם את בית המלך. כאשר היתה בת-שבע לאָבי, מעיין של אהבה ואמונה ועוז וחוסן במערכות הרבות והמרות – כן תהיי אַת, השולמית, הנדיבה, מבצר זהב צרוף לבנוֹ, לשלמה, במלאכת-הבניין הגדולה והשלֵווה. כאישון בת-עיני אֶנְצרך, אַיֶילת אהבתי, המכובדה בשׂרות תהיי לי. לי היושב על כסא הכבוד והברכה של דויד.
פסי-ארגמן של השחר העולה האדימו שוּלי רקיע. רחש אנשים מתעוררים לעמלם בשדה ובגן. עדרים היוצאים למרעה והסוסה – אגלי הטל נוצצים על צְחור עורהּ – נוחרת ורוקעת בפרסותיה, כמצפה בדריכות להחזיר את אדונהּ עם בחירת-לבבו לארמון אשר בירושלים –
בנות-הרוח הקלילות, הפוזזות, סיימו סיפורן. ושוב הן מרחפות במרחבי התכלת, עוקפות ראשי השׂיבה לשׂניר ולחרמון, חולפות ביעף דרך הרים וגיאיות, עמקים וגבעות; מטַפחות על גלי הים הגדול, מלטפות בדרכן אִבֵּי נחלים ופלגים ומעיינות וגלי הירדן הזורם בין גאון סובכֵי חופיו; מסלסלות פני ים-המוות הרדום; חלקן יורד-סובב אל ערבות אדום, חלקן יורד פונה אל הגולן והגלעד - -
- ובת-רוח אחת צעירה שובבה נִפלגה מעִם חברותיה ותָחוג מעל ירושלים העיר, הציצה בגדודי רוֹמי ופסיליהם, בנשרי-זהבהּ ותעלולי-נאפוּפיה, בחורים וסגנים וכוהנים בני-שַׁחץ, ותביט בעיני המוני-עַם עניים ועמלים, הנתונים במָצוק ובחרפת השעבוד במולדת – ותַחֲרוֹת בלִבם את דבר שירת האביב והחופש והדר הטבע, זמרת הנצח לנעורי עַם ואדמת מולדת, לאמור: שיר השירים אשר לשלמה - - -
אִשְׁתּוֹ הָאֲהוּבָה
מאתאברהם שמואל שטיין
הקרניים האחרונות של השמש הלוהטת גוֹועות באופק. רוח קלילה משיבה-נפש מביאה בכנפיה ריחות-בושם משכּרים, נישאים מן הכרמים המטפסים במדרוני ההרים, מחורשות התמרים והרימונים, מגַני-השושנים. ירח בהיר צף במרומים. מצהלות גיל ושיר של המון-עַם שמח מרעידים שלוַות הערב.
על גג ביתו, יחידי לנפשו, הוא שוכב והוזה. הירח מכסיף אודם לחייו ושחור שערות ראשו וזקנו. הוא מפנה מבטו לעבר בית-לחם, אל השדות השלווים והברוכים, שם נולד וגדל עז ואמיץ-לב, שם ראה צאן אביו והכריע חיות-פרא ובחירוף-נפש נלחם בערֵלים המתנכלים. לא רחוקים הימים – והוא עוד נער רך, אך תשוקת החירות וכבוד עמו לוהטים בלבו כאש. ללא שריון וברזל, מצוּיד בקשת-הרועים ובחלוקי-אבנים ובמעיינות-לא-אכזב של אומץ-לב ואהבת-עַם, העיז נגד הענק הפלשתי המזוין מכף רגל ועד ראש אשר חרף את מערכות ישראל – ויציל את כבוד העם ויהי לו לתשועה ולנחמה. ומִני אז הוא נתון במערכה בלתי-פוסקת עם אויבי ישראל, עם בית שאול ועם… חולשות רוחו הוא.
מרה ואכזרית המערכה, רווּיה דמים ויצרים ונקמות, אך נפשו בו תתמוגג ותערוג לאהבת-רֵעים ואהבת-נשים, לשיר ולכינור בשלוַת הליל מרחפות לעיני רוחו דמויות שונות, פרשיות של נדודים וקרבות, ניסיונות ומאמצים, תקוות ואכזבות אשר, דומה, אין סוף להן. אכן, חיבה עמוקה רוחש לו העם, שרי צבאו ולוחמיו שומרים לו אמונים, נשיו ופילגשיו נפשן קשורה בנפשו – אך עם כל אלה בודד הוא ועזוב במצוקת נפשו ובעֵרָגון בדידותו. אז יש אשר יתייחד עם עצמו, ינעים זמירות ובצלילי כינורו ירווה צימאון אהבתו - -
בָּשׂוּם הלילה ביהודה ושקט – אך הסער געוֹש יגעש בלב המלך הצעיר. הוא קם מעל יצועו אשר על הגג, מטייל לאִטו, קשוב לתוך נפשו פנימה. הֵדי צעדיו נספגים בדומיַת הליל הבהיר.
פתע נֶעגן מבטו בדמות לבנה על אחד הגגות הסמוכים. אשה בודדה. הירח מכסיף עירום גופה המשתכשך במי בריכה שטוחה. הנה היא עולה מן הרחצה, טהורה ויפת-גוף ואצילות-מלכים גאה יצוקה באיבריהָ, צניעות ופשטות בתנועותיה. מה לאשה בודדה – בודדה לנפשה כמוהו – בלב הלילה על אחד מבתי ירושלים? עתה תלבש כותונת לבנה ושערה המתולתל יורד שִפעי-שפעים על גזרתה החטובה. ויתאווה לה המלך תאווה גדולה ולא ידע נפשו. הֲניחש כי אהבתו הגדולה נתגלתה לפניו הלילה הזה?
אך עד מהרה נמוגה הדמות. גז החלום. המערכה הגדולה אשר צבא גיבורי ישראל עורך עתה מעבר לירדן נגד הערוּם והשפל באויביו, המלך העמוני – כובשת דעתו. המלך העמוני שׂכר רבבות מבני ארם, בית רחוב וארם צובא ואת חֵיל מעכה, רגלים ופרשׁים, לעקור את ישראל ולשׂימו לבז. אמנם, חכמת המלחמה של יואב, המצביא הישראלי ותעוזת גבורתו הוא, עמדו לעם; אך העמוני, כנַחש, מוסיף לחיות גם לאחר שגופו קוּצץ ובוּתר והוא רוקם זממוֹ בסתר. מיגעת וממושכת המערכה בשערי רבה, בירת עמון, העשירה והמבוצרת, הנתונה במצור. מלחמת-הכרעה היא. אין כיהודה כמהה לשלום, למען יהא בידה לבנות מקדשהּ ולעבוד אלוהיה – אלוהי חיים – אך היא אנוסה להביס אויביה צמאי הדם והשלל.
שעה ארוכה הוגה המלך בעלילות הגבורה והדמים. עם השחר העולה הוא מתנער מנדודי-שנתו. הצלילות הקרירה של טרם-בוקר נוסכת בו אוֹן ואומץ חדשים. והחלטה נחרצת מתחשלת בו: בחרב יכרות את ראש מלך עמון ואת בירתו יהרוס – ולפיתוייו שוב לא ייענה. עוד מעט, לאחר סעודת-הבוקר, וישלח מלאכיו אל יואב הצר על רבת-עמון ויודיעוֹ החלטתו – עקור ייעָקר קן הצִפעוני המסוכן אשר מעבר לירדן. כן, עוד שליחות אחת יטיל עליהם…
השמש העולה שופעת אור-יקרות על בתי ירושלים הזרועים על ההרים. הוא מעיף עין – ומבטו נתקל בגג ההוא – ושוב זע הלב. לאן נעלמה? עוד ציור דמותהּ מסעיר דמו ומושכוֹ בעבותות-קסמים חסרי-פֶּשר. האם בת-אדם היא, או אולי מקסם-שוא אשר נשלחה לפניו לנסותו?
המלאכים אשר שלח לדרוש לשמהּ, לביתה ולמוצאה אישרו ברורות: זאת בת-שבע, בת אליעם, אשת אוריה החיתי.
עם ערב, בנטות שמש יַמָהּ מעבר להרי ירושלים, ישלח להֲביאהּ אליו. כאמש הוא יושב על גג בית המלך, מלטף במבטי-חיבה את ירושלים והוגה במערכה הנטושה בשערי רבה. רוחות קלות-כנפיים מפיצות בשֹמי-פריחה.
והנה היא עומדת לידו, תמירה ולבנת-עור ויפת-מראה מאוד. לא חמדַת הבשׂרים אשר לבת-ירושלים זו היא המפעימה עתה דמו. אפשר וגעגועיו המה אשר הסעירו נימי לבבו הצמא לאהבת-נפש עמוקה, אהבה נפלָאת ועזה ונאמנה עד תום, אהבת דויד ויהונתן? כי אהבת נשים רבות ידע מנעוריו, אך את האחת אשר תשבֶּה כל-כולו ולתמיד – לא ידע. עוד נער היה בשובו מהַכּוֹת את הפלִשתי הענק, וַתֵצֶאנָה הנשים מכל ערי יהודה בשיר ובמחולות, בתופים ובכלי נגינה, ותַענֶינָה הנשים המשׂחקות לאמור: הכה שאול באלפיו ודויד – ברִבְבוֹתיו. גדול היה אז כבודו, רבות בנות חשקו בו. ואף שאול, ראשון למלכי ישראל, ביקש לתת לו את בִתו הבכירה לאשה. ויאמר שאול לדויד: הנה בתי הגדולה מירב, אותה אתן לך לאשה, אך הֲיֵה לי בן-חיל והילחם מלחמות אלוהים. ושאול אמר: אַל תהי ידי בו, ותהי בו יד פלִשתים. ויאמר דויד אל שאול: מי אנוכי ומי חַיֵי משפחת אבי בישראל, כי אהיה חתן למלך? אך מירב בת שאול ניתנה לעדריאל המחולתי לאשה, ואילו מיכל, אחותה הצעירה, אהבה את דויד מאד.
ויאמר שאול: אתנֶנָּה לו ותהי לו למוקש ותהי בו יד פלשתים. אכן, לבו לא נמשך אחריה, אחר בת המלך, אך את רצון המלך לא הֵפר ובמאה עָרלוֹת פלשתים אֵרשֹהּ לו לאשה. לימים ברח ממנה מחמת אביה שרְדפו בקנאת שׂנאתו – והיא ניתנה לאחר. ואז לקח לו לאשה את אביגיל הכרמלית, אלמנתו של נבל – והוא כשמו כן הוא, עשיר וכִילַי, שיכּוֹר ורע-מעללים. ואת אחינועם לקח דוד מיזרעאל – ושתיהן נדדו עמו במרחבי דרום הארץ ואף נִשבּוּ פעם על ידי העמלקי והן עלו עמו – אחר מות שאול – חברונָה, שם משחוּהו אנשי יהודה למלך עליהם. בחברון בה מלך שבע שנים הוסיף לו עוד נשים, את מעכה בת תלמי מלך גשור ואת חגית ואת אביטל ואת עגלה וגם את מיכל החזיר לביתו. ובירושלים לקח לו עוד נשים ופילגשים וייוָלדו עוד לדויד בנים ובנות – אך את האשה האחת לא מצא…
והנה היא עומדת לידו, תמירה ולבנת-עור ויפת-מראה מאוד. מה קטן הוא עתה לעומתה, הוא המלך הגיבור, בחיר ישראל; מה חלש הוא עתה לעומתה, הוא המלך אשר לא ידע פחד ומורא כל ימיו! זאת מלכת לִבו, לה נכסף, זאת האשה האחת מִני רבות.
איכה אהיה לך, אדוני המלך – היא טוענת לעומתו בקול שקט – ובעוּלַת-בעל אֲמַתךָ. נכון כי מן החִתים הוא, אך גם לו לב אדם, לב בשר, ובמערכוֹתיך הוא יוצא נגד האויב העמוני. הן בֶּגֶד כפול אבגוד בו ואלוהי ישראל לא יסלח לי, הֲיסלח לך?
שתיקה עצורה. בדממת הלילה פועמים שני לבבות, נטוש הקרב בין אלוהי ישראל ואלוהי המדבר אשר לא ידעו רחמים וסְיָיגים.
אכן, כי צדקת חמדת לבי, בת-שבע, אשר אלוהים חֲנָנֵך בסגוּלות-גוף ותפארת-רוח וַיִתנֵך בידי החִתי הלָזֶה ויַקרֵךְ לפנַי, ערומה ותמימה, על גג הבית, לנסותני. ואנוכי לא הִמריתי את פי אלוהי צבאות ישראל מימי. ואת דמי שפכתי בעד עמי ועלבונות סבלתי ומצוקות מימי שאול ויהונתן. מן הנוֶוה, מאחרי הצאן, לוּקחתי להיות נגיד על ישראל. ואכרית את אויבינו ואֶטַּע את בית עמי ושכַן במנוחה ולא ירגז ולא יוסיפו בני עוולה לענוֹתו. ודבר אלוהים היה אלי בפי נתן הנביא לאמור: כי נאמן יהיה ביתי ומלכותי עד עולם. אך אני, אני מה אעשה – ולא אדע נפשי, כי כלתה ונכספה אל אהבת-הנעורים החמה אשר נשללה ממנה בסערת הקרבות ובמצוּקת הנדודים, והיא תובעת גם תובעת…
- ידעתי, אדוני מלכי, כי כנים דבריך ונאמנים. לבי, לב אשה, יבין לך, אך בינתי תסרב לקַבּלם ולקיים מבוקשך. אכן, בידך לכפוֹתֵנִי ולהֲביאֵני בית-הנשים אשר לך, אך האומנם יהיה דויד מלך ישראל כאחד הנבלים?
הוא מתכופף קמעה, מלטף צמותיה וחרש ידבר:
לבי-לבי לך, בת-שבע, חמדת עיני, היפה בנשים, הבָּרה והטהורה. אך דעי לך, חזק כצוּר לב דויד בקרב, אך לב אדם הוא, לב בשר ודם – נער פותה דויד, נער תמים המבקש מעט אושרו באשה שקסמה לו והיא לא תשיב אהבתה לו. אך מלך יהודה, שאהבת עַמו נתונה לו, מדוע תמנע ממנו בת יהודה את סיפוּק הגבר ואת שלוַות-רוחו – ואולי אף את שלוַות-רוחה היא?
צדקת, אישי מלכי, - תשיב לו ותחליק על רעמת שערו ברחמי אֵם – צדקת מאד. אין תשובה בפי. לשוני נאלמה דום. ורוחי נסערה בי, כמִפרשׂ בסער נטוּל אחיזה וכיווּן. יהא כאשר אמרת, עליך אשלח יהבי, דויד מלך ישראל, ובאלוהים אבטח כי יסלח לאֲמָתוֹ ויסעד צעדהּ… – ובדברה חנקו הדמעות בגרונה, ואחר הוסיפה:
אך אחת אבקשך, אדוני מלכי, בן אם ייוָלד לנו, בן חכם וטוב, וישב על כסאך ומָלַך על ישראל.
קם המלך על רגליו, הרים ידיו אל מול שמי-התכלת העמוקים, הזרועים כוכבים – ויישבע.
אז ירדו אל בית-הנשים.
טרפי גולה
מאתאברהם שמואל שטיין
עלים טרופים ברוח
מאתאברהם שמואל שטיין
מיומנו של לוחם שנפל
דברי פתיחה
שנת תרצ"ט. זה חודש ימים אני גר בעיר העברית הראשונה, בעליית-הגג של בניין-עץ ישן סמוך לחופו של הים. מבעד לריבּוע חלוני משתרעים מרחבי גלים ירקרקים ועין התכלת בהם, מסתלסלים ומקציפים. צחוק-שמש עליז, מתרונן, מתנפץ בהם ברסיסים זוהרים ברטט צַהלָם. תכלת עמוקה ושקופה פרושׂה מעל. לצד שמאל שלוחה אל הים לשונהּ של יפו עתיקת-היומין מגוּבבת בתים וצריחי מסגדים מזדקרים, ולצד ימין – שובר הגלים של נמל תל-אביב. אוניה, בּרבּור גאֵה, עוטָה הדרת-מלכוּת חוצה את הגלים. ספינת-משא עמוסה, נושמת בכבדות עמודי-עשן. ספינות-תרָנים זוחלות כנמלים, סירות-דוּגה פורשׂות רשתות כמלפני מאות ואלפים בשנים.
לפנות ערב, עם דמדוּמי-קיץ, טובלת שמש גדולה, רווּית-אש, בים הרוגע. שקיעה מתיַפּחת באופק חבוּק-אפלולית. במתינות ללא-מנוס צונחת השמש, גוססת, כָּבָה. הן כך שוקעים מַאֲוַיי אדם ותקוותיו ואפלולית עוטפת אותם ומַטביעתם בים הנְשִׁיָה, למען ישובו מחדש לחיים גוֹאים וסוערים ברציפותם המתמדת. כוכב רומז מרחוק. לילה. פנסי חשמל מנצנצים ברציף. צינה ואופל. ומחר שוב תזרח שמש צעירה, תתלהט ותשתַלהב, וגלי-ים ישתקשקו וירַצדו בחדוַת-מְשוּבָה לקראתה. הֲתעלה גם מחר שמש- תקוַת -אדם בלהט נעוּריה?
עלטה אופפת את עליית-הגג, מקום מגורי. בני-תינוקי הרך פועה. הוא רעב. הוא יונק-מוצץ חלב-אם – ורָוַח. לחייו פורחות, איבריו מתעגלים, גופו מתמתח ומתפתח. אדם חדש. יהוּדי חדש. הוא נרדם. בדממת הלילה בוקע געש הֶמיַת-התמיד של גלי הים. עומד אדם שעוּן למסגרת החלון, אפוף חושך ודממה, צופה אל מרחבי הים, אך חושיו ומאווייו מפוּלָשים לסערות הדוֹר, למנגינות רחוקות, כוספות. מה אתה, דוֹכי-מִשבּרֵי-ים, לעומת געש יצרי האדם? קָטוֹנתן סופות-כל-הימים נוכח עולם-האדם המתגעש ביַבּשות, החותר לכל צורות ההִתעלוּת ולכל גילויי השלמוּת?
ילדי נולד בחודש הרביעי למלחמת העולם. אף בשחר ילדותם של הוריו השתוללה מלחמה. בין שתי המלחמות גדל דור יהודי שזעזוּעי-גורל מוחצים ופוצעים עוררו גם בו ביתר עוז כיסופים עמוקים-לוהטים-עתיקים לתיקון עַם ועולם1, להַעֲרות זהב-נעוריו בגביעים של חיי-יצירה חדשים וחופשיים, ששאף לכַפּר בדמוֹ ממש על חטאי-עַם ומַדוּחֵי-חייו2.
והנה, דומֶה, נגזל החלום… היה העולם חזית. היתה הארץ חזית. והמאבק הנואש במרחקים, טורד את מנוחת-הנפש יומם וליל, יומם וליל.
בני ישן שנת-תמימים רוגעת. מנורת-הנפט בעליית-הבית זורעת אור צהבהב, חולני וקלוש על כותלי החדר הדל. לאור כזה חיברו את יצירותיהם גדולי רוח האדם, נתרקמו תוכניות מרד ומהפכות… למטה, ברחוב, בוקעים צלילי ג’אז מבתי-קפה. דממה בחדר. על אחד מכתליו תלויה תמונה וממנה ניבטת דמות שחוחה, קודרת (את התמונה הניח כאן אחד הדיירים הקודמים) ותחתיה רשום פסוק: ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה. לאור המנורה אני מעיין בערימת רשימות-יומן בָּלות, המצטרפות למגילת חיי אדם וּבקְפָליה לְבָטים של דוֹר יהודי צעיר; ורקוּמה היא ייסורים ועלבונות ודמעות, תקוות ושאיפות ומערכות. את הרשימות – העכברים כבר שילחו בהן שיניהם; הרקב כבר נתן בהן אותותיו – הניח בעליית-הגג של דירתי אחד אלמוני מדייריה הקודמים. מי הוא? ראובן, שמעון, לוי? מה ההבדל? אחד מרבים, רבים. אנסה לפענח את המגילה, מגילת חייו של גורל יהודי אחד – גורל של דור יהודי צעיר, להציל לפליטה זיקים בודדים מאש שיָקדה – ודעכה. האם דעכה? הוא איננו עוד. קבר כָּרו לו בשדות חוּלִיקָאת3. במלחמה על חירות ישראל נתן את נפשו. דומה, זולת הרשימות הקטועות לא שׂרד אחריו דבר. את ידידיו, מכּריו ובני משפחתו לא הצלחתי לגלות ולזהות. אמרתי, אצרף את העָלים ואלקט אותם – מזכּרת לדוֹר יהודי צעיר שנִלבַּט רבות עם עצמו ועם זולתו וסופו זכה בחיי-נצח -
פרק ראשון
"עיר הולדתי בּיאָליסטוֹק, על תחומי רוסיה, פולין וליטא, מונה למעלה ממאה אלף תושבים בני אירופה, רובם יהודים. שלא כדרך רוב כרכי העולם, שגדלו על חופי נהרות ושימשו עורקי מסחר ותעשייה, או בסמוך למקומות שמצויים בהם עתיקות דת או סגולות מיוחדות, עתירות רבדֵי-מסורת שחֵן של סגנונֵי-דורות משמשים בערבוביה נסוּך עליהם, היתה דרך התפתחותה של עירנו. לפני דורות אחדים כפר נידח, קהילה יהודית זעירה בין קהילות עלובות כמוֹתה, ללא שם ומקום בחיי עמנו, קִניָינוֹ של אחד מנסיכי פולין. באמצע הכפר, בֵּינות לבנייני עץ וחֵמָר קטנים, נישא הארמון הלבן של הנסיך, ששמו קרוּי היה על הכפר ועתה על העיר. מסביב השתרעו בּיצות, יערות, שדות – אדמה רחבת-ידיים, מישור רוגע, עגום. בשדות עמלו איכרים, רובם צְמִיתִים משועבדים לקרקע, ושילמו ארנוֹנות לאדונם בעל-האחוזה האציל. ואילו בּיישוב, שהוא סָפֵק כפר סָפֵק עיירה, גרו משפחות מועטות מישראל שעסקו במסחר. היישוב שכַן על אם הדרך בין המערב והמזרח, עובדה שקבעה בעתידו ובהתפתחותו ובגורלם של תושביו. בגללו גם נוּשלו האיכרים מאדמתם, נעקרו יערות, נסללו כבישים, נבנו מסילות-ברזל, ולימים קמה עיר-חרושת-ומסחר הומה, רבּת-אוכלוסין, שנסחפה בגלי ההתפתחות הכללית שהגיעה גם לכנף-ארץ זו, מלוּוה זעזועֵי עַם ואדם.
ראשיתה של עירנו כך היתה:
הנסיכה לבית בֶּרְנִיצקִי, שניחנה ביוזמה, החליטה כי כפר-מורשתהּ יהיה לעיר. עמדה וזימנה מאה משפחות יהודים ופקדה לבנות בשבילם בנייני-עץ לחנויות בטַבּוּרו של הכפר, מקווה, בית מרחץ ולהבדיל בית תפילה. שיחררה אותם מתשלום מס והעניקה להם את זכות חופש המסחר. חנויות אלו שעוד ראיתי אותן בעיני, סמוכות למגדל שעון העיר, עלובות ודלות, עוברות בירושה למשפחות האוחזות בהן, כזכר לדרך החסד בה נהגו פעם מלכים ונסיכים בפולין ביהודיהם, שעה שנזקקו להם, וכינוּיָין בעירנו “ברעמלעך”. בסמוך להן נבנה ה“שוּלהוֹיף”, כלומר שכונת הדַלוּת אשר מסביב לבית-התפילה הישן, שתוארה בידי י. ח. ברנר בסיפורו הנודע “הנדל”. פרוכת-קטיפה מפוארת שנתגלתה באקראי בחדר-השמות של אותו בית תפילה, רקומה בה באותיות-זהב הַקדָשה, עברית בצִדה האחד ולועזית בצִדה השני, מאת הנסיכה לקהילת-היהודים החדשה ולבית-התפילה הראשון שלה.
עירנו, שכאמור לא היתה אלא עיירה זעירה, כל קיומה נתבסס על ענף אחד שהוא כחוּליַת-ביניים בסולם הייצור, היא חרושת ההלבשה והטכּסטיל. ענף זה לא זה בלבד שליהודים חלק נכבד ביותר בהתפתחותו בארצות שונות ובקידומו, אלא גם – שלא בדומה לענפי-משק אחרים – בחדירה לרוב השלבים של תהליכי ייצוּרוֹ. וגם תעשיית הטכּסטיל בעירנו, על כל מקצועותיה ועבודותיה, מהמפעלים הגדולים שהעסיקו אלפי פועלים ועד בתי המלאכה הזעירים; מאספקת חומרי-הגלם, הכותנה והצמר והסחבות ועד לפיקוח המדעי והטכני; וכן המימון והתיווּך, הסחר והיצוא לרחבי העולם – בידי יהודים היו. ביוזמתם, בכישרונם ובמאמציהם ביססו, פיתחו, שיכללו והרימו את קרנה של התעשייה בעיר נידחת זו, שחדרה וכבשה לעצמה מרחבי שיווּק ברחבי רוסיה, סין, יפן, אפריקה, ואין צורך לומר שאת צורכי המדינה להלבשת הצבא והפקידוּת היתה הרשות החדשה של פולין מספקת לעצמה במידה ניכרת במרכז-תעשייה זה.
ואף על פי כן קשה היתה כאן דרכו של הפועל היהודי אל מפעלי התעשייה. שלא כבפולין הקוֹנְגְרֶסָאִית4, בה נבעו העיכובים והקשיים לחדירת היהודי לעבודה בחרושת גם מתוך חוסר היחס שגילתה הסביבה היהודית לעבודת הגוף ולעבודה בשבת (הבחור היהודי הראשון בלודז', דרך משָל, שהתחיל, בשנת 1820 בלימוד מלאכת האריגה אצל אומן גרמני, זכה בכינוּי-החֶרפּה “נפתלי משוּמָד”5 וכמעט שהוטל עליו חרם), - דרכו של הפועל היהודי בבּיאליסטוֹק היתה ייחודית: אם מתוך כך, שהפועלים היהודים התחילו כבעלי-מלאכה העובדים בפני עצמם, או לרגל הֵעָדרָה של יהדות אדוקה קנאית, כִּיתות חסידים ושוֹשָלות רַבִּייים6 והשפעתן הקרובה של תסיסות המהפכה ברוסיה השכנה. ואף על פי כן קנו להם ראשוני הפועלים היהודים את זכותם לעבודה בדמם ממש, לאחר היאבקות עם חבריהם לעבודה, האיכרים לשעבר7, הפועלים הצייתנים והזולים יותר ועם נותני-העבודה בני עַמם, אשר לא אחת פחדו מפני רוּח המלחמה המפעמת את הפועל היהודי או שלא נתנו אֵמון בכושר עבודתו. אם כה ואם כה על אֵם הדרך בין המזרח למערב קמה לימים עיר-תעשיה חשובה, שרשמה דפי זוהר בספר התוֹלדות עד כי נִכרתה במאבק עם גְדול הצוררים.
מסביב לעשרות אלפי היהודים שהתרכזו בתעשיית הטכּסטיל הסתופפו שכבות-הביניים הרחבות של האוכלוסייה היהודית, שצינורות פרנסתה היו מחוברים אל מקור המסחר והתיווּך. לימים צמחה גם שכבה של אינטליגנציה נאורה שפעלה במוסדות תרבות וחברה, עזרה הדדית ובחיי תרבות וציבור עֵרים ורבגוניים ומצוינת בעֲמָמיוּתה ובפשטותה.
ככל שאני מעלה בדמיוני את דמותה הפיסית של עירי, מצטיירת לעיני רְחָבת-טַבּורהּ עם המגדל של שעון-העיר התקוע באמצעהּ, הרחובות הראשיים היוצאים ממרכז זה כרַדיוּסים מתוך ציר מרכזי, שוקקים והומים מרוב עַם ונוער, מיקח וממכר, עטוּרי חלונות-ראווה מפוּרכּסים ורֶקלָמוֹת, המובילים עד לבתי-החרושת הגדולים, יער של ארוּבות-לבֵנים גבוהות, אדמדמות, פולטות עשן ופיח, ומכאן – לשווקים אשר בפרברי הדלוּת וסימטאות-העוני ועד למשכנות הגויים בעיבּוּרה, על גבול היערות והשדות, סמוך לקְסַרקְטִינֵי גדודי-הצבא שחנו בקצותיה ממש. עיר-שׂדה שיצאה מתחומי כפר ולתחומי כרך לא נכנסה, אך חֵן המשפחתיוּת והתמימות שבהליכותיה טבוע בתהליך הפיכתה למעמד של כרך צעיר ועולה.
נראה שיהודים לא זה בלבד שבנו והקימו את העיר ופיתחו מקורות-קיום ואמצעי-פרנסה לעצמם ולזולתם, אלא שגם עִצבו את דמותה וצלמה בדמותם, באורח חיים והווי שלהם. חג ומועד של ישראל רישוּמם ניכר היה בעיר. אָרחוֹ וְרִבְעוֹ8 של ישראל, אורחהּ ורִבעהּ של העיר בכללה. מועטים היו הנוכרים שגרו בה. רובם פקידי מדינה ומוסדות המחוז והמקום. פועלים ובעלי מלאכה שכנו בפרברים. עִתים היה רק השוטר בהופעתו ברחובות היהודים, אשר לרוב היתה מלוּוה פחדים מפני קנסות ועונשין, דברי גידוּפין ועלבונות, מזכיר לתושבים היהודים את הנֵכָר בתוך עירָם הם, כאומר: אף כי מיעוט אנו כאן –שלטוננו שפוך כאן.
כַּיָאוּת לקהילה צעירה, בערך, לעיר-ביניים טיפוסית, נתבלטו בה השפעות הדוֹרות האחרונים, השפעות שזרמו מן המערב וכן ממרכז-החיים היהודי הגדול במזרח9. סמוך לגבול שכנה העיר, גבול דוקרני מאיים וזועם בין המזרח והמערב, אך בּיאליסטוֹק היהודית שיָנקה רוב שנותיה את לְשַד חִיוּניוּתהּ של יהדות רוסיה, נשׂאה בלבה – יותר מישובים יהודים אחרים – את כאב הקֶרע, שפצע את גופה ונפשה, ואשר הוטל עליה בגזירת ההיסטוריה. עם תקומת מדינת פולין, קמה מציאות חדשה גם ליהודי העיר ששמרו על עצמאות הרוח והתרבות על אף לחץ המדינה לבוֹלֵל את היהודים בקירבּה.
היתה זו יהדות משׂכּלת, ערה לרוח הזמן, רגישה לתמורותיו, מעוֹרה תמיד במציאות עַמהּ. האדיקוּת החנוּטה מכאן וההתבוללות המִתנכּרת מכאן לא מצאו בה קרקע גידול. כל יוצאי בּיאליסטוֹק שנתגלגלו לחמשת חלקי כדור העולם זכרו לה חסד-נעוריה. הרי אותו שׂר-חוץ ותיק בממשלה הסובייטית שבני משפחתו קיימו בית-מרקחת שעבר בירושה מאב לבן ושמו בעירנו וואַלאַך’ס אפטייק (מקסים ליטבינוב). הרי אותו רופא מופלא שדמותו ריחפה בעירנו וזִכרו חי בה; עליו סוּפר מעשה נודע, שעמד לימין נער יהודי אומלל, אשר רופא נוצרי ערל-לב חָרַת במצחו את המילה “גנב” על כי קטף דובדבנים בגנו; צִיר לקונגרסים ציונים, פורס מכספו ולַחמו לנצרכים, נושא מזור וגהה לדַֹלי-עם; חולם חלום בית עֶקֶד הספרים הלאומי בירושלים – היא הספריה הלאומית לעתיד (ד"ר חזנוביץ). והנה בית-עץ עלוב ברחוב הקצבים בו נולד רופא שני שחזון אחוַת-עמים ילד טיפוחיו, משוגע לדבר אחד – לשון האֶסְפֶּרָנְטוֹ (ד"ר זמנהוף). והרי הצעיר המחונן, הקוסם במִכחול-אָמנים על הבד ושֵם עולם לו בשדה אמנות הציור בפריס הבירה – וחסד עירו על יהודיה הפשוטים שמור עמו, לביתו זה, בית משפחתו וסביבת גידוּלוֹ, ולה הקדיש את יצירתו פרי מִכחוֹלו – עיטורים לתנ"ך – וגעגועיו אליה טבועים בה ומפרנסים את נפש יצירתו (מרק שגאל). והוא הדין בשאר יוצרים, אנשי ציבור ולוחמי חירות שנשמו באווירתהּ המְחַייה של אוכלוסיה יהודית זו, רווּיַת מיטב שאיפות ותקוות אדם, עצם מעצמותיה ובשר מבשֹרה, בכל אקלים ורוחב גיאוגרפי אליהם נקלעו.
רשמים נוגים מימי השעבוד, ההשפלה והפרעות תחת שבט הנוגשׂ של הצאר הרוסי ועושי דברו החנֵפים והעריצים, אסירי השוחד והיי“ש עודם שמורים בזִכרונם של זקני העיר. ייתכן שמשטר רקוב ונפסד זה נִתגַלֵם בדמותו של אותו סַרדְיוֹט10, צִ’ינוֹבְנִיק שפל-נפש ומציק שלא נמצאה דרך אחרת לכובשוֹ אלא בשוחד. תחילה נטל את הכסף כדבר המובן מאליו ועִתים אף החליש את לחצוֹ. לימים עשה את שיטתו קבע, אך כשנתבקש לקיים את הבטחותיו היה מגלגל ביהודי העומד לפניו אחוּז חִיל ורעדה זוג עיניים תמהות, כאילו מעולם לא הכירוֹ ופולט אגב חיוך מיתַמם: קְטֹא ווי? זאַטשעם ויי פרישלי? כלומר, מי אתם, מה זה ראיתם לבוא אלי? וזכורה להם התהלוכה הגדולה לכבוד אחד משׂרי-המלכות הגדולים, שצעדה דרך הרחוב הראשי מלוּוה משמרות קוזקים ואשר לוחמי החירות הִקבילו את פניה בצעקות-בוז ועשרות הרוגים ופצועים היה יבול השתוללוּתו של משטר הדיכוי; והפוגרום המאוּים, משׂיאי ההתפרעות בזמנו, שסיוטוֹ נמשך שבוע תמים והֵדָיו הגיעו ל”דוּמָה“, הוא בית הנבחרים בפטרבּורג, שנאלצה לשגר ועדה ל”חקר" נסיבות הרצח והשוד. לא נשכח במיוחד מעשה-הזוועה של פורעים שכָּרתו את לשונותיהם של בני משפחת שלמה, לאחר שהתעללו בנשים לעיני הגברים וכִילו את חמתם בטף. ואף ההגנה העצמית הפעילה והאמיצה של הסַבּלים והאוֹרגים היהודים ברחוב סוּראַזער, שעמדה לא אחת בשער הגנת החיים והכבוד, הפילה חִתיתָהּ על נציגי הרשות ולא אחת עשתה בהם שפטים. ואז באו שנות-מלחמה כרוכות בחרדה ובמָצוֹק – ותקופת הכיבוש הגרמני בכלל זה. כל פרק ופרק ממאורעות-עולם עלה לה לעירנו, היינו ליהודיה, בדמים ובאֵימים וחרת בגופה ובנפשה חריצים עמוקים. על סְדַן-ייסורים זה נתחשלו עוד יותר נאמנותם ומסירות נפשם של דורות יהודים לוחמים, מאגודות “בני משה”11 וחיבת ציון המקורית שזיווֹ של הרב הגאון רבי שמואל מוהליבר12 הואצל עליה, וְעַד נאמני ציון, חלוצים ושומרים שהעפילו לארץ ישראל והיו בין כובשי האדמה והעבודה בה, מראשוני בוני איילת-השחר וגן- שמואל וּמשקים אחרים; מאגוּדות האנרכיסטים ומנהיגם שמואל ינובסקי, דרך ראשוני ניצני “הבּוּנד”13 ועד לקומוניזם היהודי שכולם חוֹנְנוּ בלהט מסירות ובנכונות להקרבה עצמית. כל רחשי ההוויה היהודית וזעזוּעיה במזרחה של אירופה – ערשׂ תקומת עמנו בדורות האחרונים – לבָטיה ופִרפוריה, באו על מלוא ביטוּיָם בחיי המוני העם והנוער היהודי בעירנו. אך גם אִם שׁבע נפלו – וקמו שוב; מעירם לא ברחו, להיפך אליה חזרו תמיד ואף קלטו תמיד, בחיבה ובמסירות, אלפי פליטים מישובים אחרים.
פרק שני
אמי היתה בת לרב העיר, שלשלת-יוחסין ארוכה ומפוארת של רבנים גאונים. אחד מהם, הרב יהושע-לייב דִיסקִין, הוא הרבי מבְּרִיסְק, זכרונו לברכה, נשתקע לפני שנים רבות בירושלים והיה אחד מראשוני חולמי בניין ארצנו. אף שחיבר ספרים בתורת המוסר וחי בעולמות של זוֹך וזוהר, לא הסיח דעתו מענייני העולם הזה. יִסד ישיבות, מוסדות-צדקה ובתי-יתומים בירושלים וזִכרו מקודש בקרב רבים-רבים מבני עמנו. אור יְקָרות זורעת על דמותו הנאצלה מַחברת צנוּמה, ששייכוּת לה לניסיונות הראשונים של ההיאחזות באדמת פתח-תקוה, ובשערהּ כתוב לאמור:
הברית והזִכרון
ספר
לחברת
“אגודת מיסדי הישוב”
אשר ראשית מעשיה בחברת “פתח-תקוה”, אשר
הוּסדה ביום השמיני לחודש תמוז, שנת ה' תרל"ט
לפ"ק, בעיה“ק ירושלים תובב”א.
ובשולי הספר הפסוקים י“ד וט”ו מפרק ט' שבספר עמוס14. לא דברי פולמוס ולא מחקר ולא סוגיות חריפות – בשׂורה לוהטת בה, במחברת זו, קול-קורא של בן נאמן לעמו, כואב את כאב פזוּריו ומצוקתו וחדור ראיית-עתיד בהירה וחרדה לצפוי לו. הרב מוקיע את פשע ההתבוללות וההתנכרות לגורל העם, חדור אמונה בתקומתו במולדת שיכולת רבה גנוּזה בה, ותמציתו קול-קורא מציון להתערות בה, “להקריב את נפשם ומאודם להוציא את המטרה הנשׂגבה הזאת לפעולה, לכונן מושבות בארצנו הקדושה לבנות הנהרסות ולנטוע הנְשַמות… רב לכם לדאוג עבור זרים. רב טוב עשיתם בכל מושבותיכם ומי מזכירכם לטובה? בא העת שתבינו ותעשו לביתכם, האירו פניכם על אִמכם הזקנה אשר אחרי בלוֹתהּ תהי לה עדנה… הן היא קוראת אליכם מרחוק, מתחננת ופורשׂת אליכם כָּפֶּיהָ: אנא, בנַי, חֲנוּני, פְּנו אל ארצכם הקדושה ועשו אותה לארץ חפצי…”
להלן בא כתב-ההתקשרות של עשרים ושבעה חברי החֶברה, אשר נתאספו יחד לשם יסוד המושבה החקלאית-הדתית העובדת – פתח תקוה. “הקוּשאן של מקום הישוב ייכתב על-שם אדמו”ר הגאון אב“ד דבְּריסק נ”י וכל ההתנהגות של החברה יהיה רק על פי פקודתו בכל דבר. וכל התקנות המוּסמכים ממנו כבר קיבלנו עלינו לשמור ולעשות ולשמור בלי לנטות מהם ימין ושמאל".
ברטט שבקדושה היו מזכירים בביתנו את שמו של הרב דיסקין יחד עם שמו של סבא, רב העיר, אשר ארון-הספרים הישן אוצֵר את ספריו, בין אלה שחיברם ובין אלה ששָנה בהם, גדושים הערות והגהות-שוליים בכתב-פנינים זעיר ומסולסל.
דמותו של סבא, כפי שהיא שמורה בזִכרון משפחתנו וזקני הדור, היא מאור עולם, גאון מופלג, אולם עיקר שבחוֹ – מידותיו התרומיות, ענוותנוּתו ואהבת-אדם שבו. ומעשה – שרבים גילגלו בו ובפרטיו – ביהודי שבא לשכור דירה בביתו. לאחר שנקצב המחיר והדייר שילמוֹ, ניתן לו מפתח הדירה ונפטרו בשלום. לעת ערב – אותו יום יום-סתיו גשום ומעונן היה – חזר הדייר ועמו עגלה טעונה תיבות וארגזים. עמד והכניס את המטען לדירה ששׂכר ונעל בעדו את הדלת. ומאז לא נראה בבואו ובצאתו. לעתים, בלילות, נשמעו דפיקות חשודות מתוך הדירה הריקה, שאיש לא גר בה וכל הימים מנעול תלוי היה על דלתהּ. לימים נתפס אותו דייר על ידי הרשות משום חשד שחשדו בו בהברחת נשק ופִרסומים של אחת המפלגות המהפכניות. לאחר חיפוש בדירה אכן נתברר שתיבות שהביא לדירה מלאות היו בחומר נפץ. בלילות פרקו והטמינו בקירות, לאחר שהוריד מהם ריפּוּדי-נייר וטיח לבֵנים. סבא הועמד לדין באשמת מתן יד לקושרים ומורדים ברשות. במהלך המשפט, שעורר תשומת לב רבים, הצליח בהגיון בריא להוציא לאור את צדקתו ואז נעשה ניסיון לסחוט ממנו הודאה, שאותו דייר הכניס את החומר המסוכן לדירה בידיעתו ובהסכמתו, והיה אם יודה בכך, יֵצא זכאי תמורת הסגרתו של אותו דייר. אך הרב עמד גם במבחן זה, אף שחַרְבּהּ של אֵימת הדין התנופפה מעל ראשו, ולא זה בלבד אלא שאף הצליח למוטט את בנין הקטגוריה ולסכל את מזימתה. כי “מאי חזית דדמא דידך סומק טפי”15 - - -
שש פעמים פקדו פרעות את ביתו של סבא שעמד סמוך לבית-הנתיבות ולמִשכנות-הגויים, צפוי ומוּעד לפורענויות. משגברה הסכנה, ניסו לשדלו שיקבע איקונין בחלון ביתו הפונה לעבר הרחוב, סגולה בפני מלאכי-חבלה בדמות אדם, ודחה את ההצעה כדבר פיגול. זו הרוח שפיעמה אותו – קידוש שם שמים בכל הדרכים וקודם לכל בדרך של קיום ואהבת לרעך כמוך. ושעל כן שׂם לא אחת את נפשו בכפו בימי עֶבְרָה ומצוקה להצלת נפשות, להיטיב לדַל, לנחם יתום ואלמנה. ביתו בית-ועד לתלמידי חכמים היה וקול תורה נשמע בו יומם ולילה ומוּכּי גורל מצאו מחסה וסעד בביתו, מפִּתו אכלו ובדירות ביתו גרו לא אחת חינם אין כסף. חרדה זו שחרד להשׂביע רעב לחם ולספק מצה ויין לחג למחוסריהם, כוננוּת-תמיד זו לעמוד לימין כל נצרך וסובל היתה נחלת המשפחה כולה. אחד מבני-המשפחה האהובים ששמעו תורה מפיו, והוא צעיר מעיירה סמוכה, היגר לגליציה וקרא לעצמו שלמה שילר, על מנת להיפטר מצו הגיוס לצבא הצאר, וסופו נשתקע בירושלים - מטובי המורים והוגי-הדעות בתנועת-הפועלים העברית16.
אווירת גידוּלו של שלמה שילר היא אווירת גידולן של אמא ואחיותיה; הבנות הוכנסו להיכל של תורה, ואביהן לא מחה נגד מאמציהן לקנות לעצמן גם מיָפיוּתוֹ של יפת17, ספרות רוסיה וגרמניה וכן שׂפת עֵבֶר ודיקדוקהּ, תנ“ך ויצירות תקופת ההשכלה. יל”ג וביאליק, פושקין ולרמוֹנטוב ודוסטויבסקי היו כפולחן בבית, ואמא אהבה לקרוא באוזני ילדיה בעל-פה פרקי שיר ופרקי נבואה כרוכים יחד. הבנות היו עסקניות באגודות ציבּור שונות, בכללן “בנות ציון”, נאמו באסיפותיה והיו פעילות באמוּנה בחיי החברה.
ביום פטירת סבא, באחרון של חנוכה, נהפכה מנורת-החג על כל נרותיה בבית התפילה שלו, ויהודי העיר ראו בכך סימן רע. קדרות עטתה עיר ויושביה. אמרו: לקו מאורות בישראל. לקה גם מאוֹרו של הבית, שקיומו היה על דמי השׂכירות המועטים אשר הקהילה המשיכה לשלם לבני ביתו, האלמנה ובנותיה. מכאן ואילך היה הבית מזיגה מיוחדת במינה של אצילוּת רוחנית ומסורת של הוּמניוּת צרופה, שורשית ושל עניוּת מנַוֶולת ומַשפילה…
האילן רב-הפֹארות של המשפחה הצמיח גם שלוחה מקבילה של צאצאים, אשר גם אם ינקו מאותו מקור אחד, שיקעו כוחות רוח וכישרונות בחומר ופְרַקְמַטיָה18, ובמידת הצלחתם נתהדקו קשריהם עם עשירי הגויים או עם תנועת-הפועלים הכללית והצד השווה שבהם שהתרחקו ממַחצַבתם מוֹצאם, מורַשתם). ואזכיר האחת, בת רבת כישרון והדרת-תואר שזינקה מן הבית הזה – אל עולם הסוציאליזם, התאהבה בנוכרי מטובי עסקני הפועלים בדוֹרהּ, וסופה הלכה לעולמה בדמי ימיה בלדתהּ ללא נישואין כדת, והיא כבר שְׂבעת מלחמה מהפכנית. ומסופר בה במשפחתנו, שנזדמן אצלה פעם פרץ סמולנסקין19 שבא לעירנו לאסוף חותמים ל“השחר” וכשהושיט לה יד, אמרה לו: איני נותנת יד לפושעים – והיא עוד אז אדוּקה בדת ישראל. אמר לה: אם אין רצונך ליתן לי יד, תפשטי רגל לנוֹשַיִך… קיצוניוּת וקנאוּת שציינה את תקופת אדיקוּתהּ ציינו את תקופת האפיקורסוּת הסוציאליסטית בחייה – וסופה נשׂרפה בלהבה. לא יחידה היתה בבית זה לאחר שבחוֹמתו החלו נבעים פרצות וסדקים ורוחות חדשות חדרו בעדם.
פרק שלישי
שונים שִׂרטוטי הדמות של בית אבא. הרי סבא, אבי-אבי, עטור הזקן והדוּר הצורה. קיומו על חכירת אחוזות מבעלי-נחלאות עשירים, רובם שׂרי-צבא גבוהים שבילו את ימיהם במקומות-השעשועים במערב, והוא, סבא, היה מנהל את מִשקם ודואג לעיבוד שדותיהם, משלם שׂכרם של העובדים בשדות ובמשק, משווק את היבולים ובעודפים משלם את דמי החכירה ומסי הממשלה ומקיים את ביתו. חוזה חכירה זה עם אדוניו היה סבא מחדש שנה-שנה, ואין צריך לומר, שתמיד היה מלוּוה חשש שמא לא יתרצה הנוכרי ונמצא הוא וביתו נטוּלי-קיום. לעיני רוחי החצר הרחבה של “הפריץ היהודי”, כפי שהיה מכוּנה גם בימי ירידתו ודִלדולו; בית-האבנים מרובה החדרים, הנראה כטירה קטנה, שריחות של שחת רעננה, תפוחי-אדמה וכדי-חלב טריים נודפים ממנו. עם הכניסה – שדרת עצי-הלילך שפרחיהם הלבנים והסגלגלים נוסכים בּושׂם-שיכרון ושיחי היסמין בינותם, ובהֶיקֵפו, משלושת עבריו, גן עצי-הפרי שסבא היה מחכירו לחוכר-מִשנֶה יהודי מהעיירה הסמוכה.
נטועים ללא סדר עומדים עצים מוריקים עבֵי-גזע ורחבי-צמרת, עמוסי פירות בשלים המציצים מבין צִנעַת-עלים, תפוחים לבנבנים שציפתם רכה ומתמוגגת בפה, תפוחים אדומים ונוקשים, חמוצים ועסיסיים ששימשו גם לעשיית יין; אגסים שמנמנים-צהובים, שזיפים ירוקים ושחורים, עצי דובדבנים עסיסיים, שׂיחי גרגרים למיניהם, עצי-אגוז סבוכים ועתירי-נוף, וביניהם עצי-נוי ופרחים וירק דשא. מרובה היתה תפארתו של הגן עם אביב, בתוֹר הלבלוב והפריחה, עת יַעֲטה עֶדיוֹ הריחני וציפורי-קיץ ינעימו שיר וכל כולו – חלום קסמים. ובחצר: האורוות רחבות-הידיים המשַכנות בתוכן סוסי עבודה ורכיבה וסייחים וסוסים לגידול ולהשבחת הגזע. בלילות-ירח בהירים הם מובלים למרעה במשטחי האָחוּ, בהם גדל העשב העסיסי ופרחי התלתן, ליד אגמים צלולים, רגליהם האחוריות קשורות והרועים ליד המדורה צולים תפוחי-אדמה ומשגיחים עליהם (מתוך חבורות רועים אלה גדלו, כנראה, הצַיירים הסלָביים אשר קָסמו על הבד את עדנת הסוס, יפי עיניו, גמישות איבריו, את עדרי הסוסים בהשתוללוּתם החופשית או בשׂדות הקרב ואחד המובהקים שבהם – ווֹיצ’ך קוֹסאק). מה רבה היתה אהבת הסוס בחצר סבא! וברפתות – פרות ומַבכּירות ועגלות ועגלים; ושוָורים מסורבלי בשר לחרישה, להסעת משׂאות ולהרבעה, ולהקות עופות ואווזים וברווזים ותרנגולי-הודו המסתופפים ומסתובבים בצִדי דרכים ובקְרָנות. והרי הגורן הנרחבה, בנייני-משק, הסככה הגדולה ומכונות חקלאות ולידם בית-המלאכה, חציוֹ מסגריה, חציו נַפּחיה, ובנייני-לבנים מכוסים גגות-קש המשמשים לצרכי משק ושיכון. ובאר-העץ עם הקִילוֹן20 הגבוה, האֵסֶל21, הדלַיִים והשוֹקת, שנועדה לשתיה לבהמות-העבודה ולעדר-החלב, והיא משקיפה אל מרחבי שדות ויערות המשחירים באופק. האין זה משכָּנו של בועז, יהודי מימי מלכות יהודה שנקלע לתוך המישור הזה בלב ארץ הסלאבים? לא, לא בועז הוא, כי אם נסיך יהודי בזעיר אנפין ונסיכותו מושתתת על חסדי נדיבים זרים, אושיוֹתיה יושר ונדיבות-לב, ושעריה פתוחים לכל דַל ונצרך ועובר-אורח, ויהודי עיירות הסביבה וכפריה גאוותם ותפארתם עליו.
בבית טורחת סבתא וסביבה הבנים והבנות, החתנים והכלות, הנכדים והנכדות – אוכלוסיה שלמה. בעבודות החקלאות והמשק עובדים האיכרים הגויים, חורשים ועודרים, משַדדים וזורעים, קוצרים וחולבים, רועים ומטפלים בחי ובצומח ובכלי-העבודה. סבא מהלך בחצר, או נוסע לעיירה הסמוכה, נושׂא ונותן בענייני המשק וחכירתו, אך מידת בקיאותו בהם אינה למעשה מרובה. הבן הבכור הוא החולש על מהלך העבודה, מסייר על סוסו בשדות, שׂם עין בוחנת בחי ובצומח; הצעיר ממנו מנהל את החשבונות, מטפל בקניה ומכירה ובסילוק תשלומים; ואילו הבנים הצעירים מהם, לרבות הבנות, מוטלת עליהם חובת לימודי תפילה ותורה ועברית ושׂפת המדינה וחוכמת החשבון. סבא שוכר מלמדים ומורים, מקיימם על שולחנו, מפנה להם חדרים בביתו ונוקב את שׂכרם בכסף מלא. אולם יש והילדים מעדיפים לשוטט ימים תמימים בשדות, בגן עצי-הפרי, ביערות הסמוכים, להתגלגל בערימות החציר הריחני בגורן, להתרועע עם השְקָצים22 הערומים למחצה, לרדוף אחר ציפורים ופרפרים ורמשׂים וסנוניות הבונות את קניהן במשקופי החלונות או מעל לשערי האורוות והרפתות, לרכב על חזירים וסייחים, להיאחז בזנבות עגלים, להפחיד עדרי אווזים ולשתף עצמם בכל המלאכות והעיסוקים המזדמנים במשק. ואפשר שגם המורים כאן לא היו נתונים ביותר לתפקידם. בחור הישיבה לשעבר, שבא מן העיירה, אף הוא נשבה בקסמי הטבע כחולם בהקיץ. אחד מהם, למשל, שתפקידו היה הוראת הלשון העברית, שקוּד היה על יצירה ספרותית. כאן גם נתרקמה אהבתו הראשונה עם אחת מבנות סבא, שעזבה את הכפר ובפטרבורג הבירה סיימה את חוק לימודיה ברפואה, על אף תרעומת האב. זמן מה לאחר שעזבה את בית הוריה עקר גם המורה הצעיר לארצות-הברית ובאמתחתו פרקים מהמַסכת “ביערות פולין”23.
יש ימי-שמש צוהלים במישורי פולין המזרחית, שאדוניה הם בני פולין ואוכלוסיתהּ – איכרים מפגרים ודַלים בני רוסיה הלבנה. זהב תבואה בשלה, רקוּם פרחי-בר צבעוניים, פרושׂ על שדות אין-סוף. ברכת- טבע מתרוננת ביקום. שמחת קציר ואסמים מלאים מבשׂרים שנת שׂובע ממשמשת ובאה. רבה המלאכה בשדות, שם קוצרים את הקמה, מאַלמים אלומות, עומסים בעגלות ומסיעים את ברכת היבוּל לגרָנות. בתום הקציר יצעדו האיכרים בַּסָךְ, חרמשים ומגלים על הגב, בשירה על שפתיים לעבר “החצר”. בראש התהלוכה בנות איכרים צעירות לבושות בגדי-לובן, זרי דגניות לראשיהן, אלומות שיבולים זעירות, קצוצות-קנים, בידיהן. משלחת הקוצרים באה לבית סבא ושׂמה על שולחן-העץ רחב הידיים, המכוסה מפה לבנה, את מנחת השדה; לאחר חילופי ברכות יקדש עמם על היי"ש ויעניק להם דמי-חג. אז יֵצא סבא לברך את ציבור האיכרים המכונס מסביב לבית. ובלילה דולקות מדורות וחגיגת- הקציר הסוערת תסחוף במעגל ריקודיה ומחולותיה וזמירותיה זקן ונער, איש ואשה, דורות עמֵלים הקשורים בכל נימי חייהם לאדמה זו, המוציאים ממנה את לחמם והיא לְשַד-חייהם המזין את רוחם.
שנים חי סבא בכפר. מאחרוני החוכרים היהודים מסוגו היה. במרוצת הימים נשמטה פרנסתו מידו. השלטונות החלו דוחקים את רגליו, אם בדרך חוקים המכוּונים נגד חכירת אדמות על ידי יהודים, או בדרך הכבדת מכבּש המסים והארנונות. אף בעל-האחוזה הזקן הסתלק, ובנו יורשו לא ידע את יוסף… גם מאורעות הזמן נתנו את אותותיהם בפינה שקטה זו. גזילות וגניבות ומקרי התעללות-זָדון עד כדי סיכון חייה של משפחת ישראל בודדת בים הנוכרים. רבים מן האיכרים שעבדו באחוזה היו בעלי חלקות שדה משלהם. גם בשנים שדוּפות ושחוּנות, גם כשנִתרגשו אסונות ופגעים, אם בידי שמים ואם בידי אדם, או כאשר עברו גייסות על פני הכפר והחרימו ושדדו ורמסו והעלו באש עמל אדם, הוסיפה אדמתם להצמיח ולהניב. מה שאין כן סבא שהיה זר, ובחזקת מתווך בין בעל-האחוזה ועובדי-האדמה. המשפחה נידלדלה והלכה, הבנים והבנות נטשו קן-הורים, לא עצרה כוח לשאת במשׂא – ותיכרע. מי שלא ראה צערם של יורדים אלה, לא ראה צער מימיו. ורבים היהודים בסביבה שנצטערו על חלום הנסיכוּת היהודית הזעירה שנִתמוטטה, חלום פאר פטריארכלי שנָגוז…
איני יודע כיצד נתקשרו שני בתי-האב, בית אבא ובית אמא, בקשר נישואין. אך כשאני קורא בשׂרידי חליפת-המכתבים בין הורי מלפני נישוּאיהם, כתובים עברית נמלצת מתובלת בפסוקי תלמוד ותנ“ך, אין אני תמֵה על כך: יותר מאשר גילויי אהבה מצויים בה, בחליפת-מכתבים זו, דברי-תגובה לבעיות הזמן ורוח אהבת ציון מפעמת בה. זיווג זה, אף שלא זכה לאריכות ימים מוצלחים, אף שסֵבל וצער היו בני לוויה שלו, עלה יפה. היֹה היה בית יהודי מושלם במידות אדם והשכינה היתה שרויה עליו – אך הוא נדרס ונמעך בשנות מלחמת-העולם הראשונה, ורק הֶיתז בודד אחד שׂרד ממנו לפליטה… האחד הרושם את דפי היומן הזה בתל-אביב, בשנת תרצ”ט (1939).
פרק רביעי
“זְכור כי באת לעולם בליל כל נדרי, עת עמך ישראל שפכו תחינתם בפני שוכן מרום, שנתיים לפני פרוץ המלחמה בעולם” – היתה אמי מייסרת אותי וּמַטעימה, שעלי לשמור אמונים לדת אבותי הקדושים. לעתים היתה מושיבה אותי בחיקה, אבא בסמוך לה, ושניהם שרים לי משירי ציון החביבים עליהם: “על אם הדרך שושנה מתגוללת”… או שירי עַם נודעים, כגון: העמערל, העמערל קלאפ… דו וועסט זיין א גביר, מיין זיאמעלע… ואף שירי עבודה ומהפכה, הדֵי שנת 1905, לרבות שירי-עם ברוסית, פשוטים ומלבבים. ומאליו מובן, שהושמעו בביתנו קטעים של פיוטים וזמירות ותפילות. משום מה דבק בזיכרון הבן תמונת אמא, מתחממת בגבהּ אל התנור, ומסלסלת עד כלות-הנפש את הפסוקים הבאים, שתפילה וכאב מהולים בהם, היא “התפילה” לי"ל פרץ:
רבונו של עולם!
נאַך ווייניק געַליטן?
ווען וועסטו, רבונו
של עולם, פאַרשיטן
דעם אַפגרונט, דעם טיפן
וואַס טיילט דיינע קינדער
אויף שטארקע און שוואכע,
אויף לעמער און שינדער?
עס הערט זיך פונדאַרטן
דעם אַרימאַן’ס געוויין,
עס זיצט דאָרט די שנאָה
און קריצט מיט די ציין…
ריבונו של עולם / האם לא סבלנו די? / מתי, רבונו
של עולם, / תגשר על פני התהום העמוקה /
המפַלגת את בניך / לחזקים ולחלשים / לגדיים
ולפושטי עורות? / משם נשמע בכיו של העני /
שם נמצאת השנאה / וחורקת-שיניים…
רוב הנעימות עגומות, כוספות, נלבבות שהן כחלק מהווי הבית, מדמוּת המשפחה ומיסודות מהותם.
כבַבּואת-חלום מעומעמת עולה לפני הדמות הזכה והחביבה של אבא, אשר “מעודו לא נגע בזבוב על הקיר”. אנו יושבים בכפר סמוך לנהר הנארווה. אבא מסלסל את שׂפמו, מחייך בנחת, שונֶה עם בכוֹרוֹ-אהובו בסיפורי החומש ומפליג עמו למערכות הנביאים. בחדר הסמוך מאזינה אמא לקריאתנו בספר שמואל, נגשת אלי, מלטפת ראשי ומפליטה לעבר אבא: לזה הנער התפללתי, לשמואל’קה בכורי.
בשבתות אנו מטיילים בתוך תחום שבת לאורך גשר הברזל אשר על שפת הנהר. במקום זה הוא עולה על גדותיו המגוּדלות סוּף גבוה וצמחי-מים, להקות חסידות ועדרי ברווזי-פרא עוברים בִּיעף. דייגים מטילים חכה. נהדר הנהר בגאוּתוֹ, רפסודות ודוברות-עצים נישׂאות על שִפעת גליו. ובאופק – יערות. נוף טבע שנחקק בעמקי תודעת הנעורים… וכאן, בסמוך, כרו לאבא את קברו. הוא נפטר במגיפת הטיפוס, בת-הלוויה לשנות המלחמה, המצוקה והטלטולים והניח אותי בן שמונה ועמי אח ואחות צעירים ממני. על ביתנו השלו, מלא חדווה עצורה של שמחים בחלקם ומסתפקים במועט, ירדו צללי יגון כבד. כשחזרנו מן ההלויה ואמא השתוחחה ביסורי-נפשה ובתמרוּרי בִכייהּ, חיבקתי את אחי ואחותי הקטנים, סוככתי עליהם כיונה על גוזליה והבטחתי לשמש להם אבא, מגן ומחסה. שנים רבות ליווה אותי מראה שלושת זוגות העיניים שתבעו ממני, הבכור, בלי אומר ודברים, את קיום נדרי; ואילו אני הרגשתי על כתפי החלשות את עָקַת האחריות שלא לפי מידת כוחי. אמי עמדה עד סוף ימיה בנִדרהּ היא, לבלי דעת איש אחרי מות בעלה. את העיירה עזבה כמעט בחוסר כל. כל שנותר נשדד בידי גְיָיסות ששיבשו לא אחת את הדרכים וכילו את חמתם במחוזות-מגורינו, מחוזות-סְפָר.
אמי חזרה לעיר-הולדתה, לבית הוריה – ואני לבית סבא, אבי אבא. ומאז ידעתי נדודים רבים על אדמת-הספָר הסוערת והגועשת בשנים ההן…
פרק חמישי
במערה חבויה, חצובה בהרי הטאטרה, שוכנת עֲדַת-אבירים נמה, רכובים על סוסיהם האמיצים, ללא זיע ותנועה. אחת בשנה יתעוררו האבירים לרגע קט וישאלו בלחש איש את אחיו: האם כבר הגיעה שעת הגאולה? והתשובה תבוא: לא. אבל, אילו יכול היה בן-תמוּתה להגיע למערה ברגע התעוררות האבירים מתרדמתם, התעוררות רוחם ורצונם, וניתקו מחַרצוּבות-האבן ודהרו לשחרר את עַמם, עַם פולין המדוכא, מעבדות לחירות… זה “חזון העצמות היבשות” של המשורר קָזִ’ימִיז' פּשֶרבה טֶטמַאֵיר. ואילו הסופר הנודע זֶ’רוֹמסקִי חלם על בתי-זכוכית שקופים ובהירים לעם העובד במולדת המשוחררת. משורר אחר, קָרְשִינְסְקִי, שר את שירת המרד והנקם של אִירִידיוֹן בשליטי רומי – הם שליטי רוסיה מדכּאי עמו. דמותה של המולדת הגאוּלה עודדה ואימצה את גיבורו של מִיצְקֶבִיץ בתא בית-אסוּריו בוילנה. מרידוֹת-החופש (1831, 1863), שדוכּאו באכזריות-חֵימה, הלהיבו את רוחם של סְלוֹבֶצקי ואליזה אוֹזֹ’ושקוֹבה24, הסופרת הדגולה של “על גדות הנימאן”. את ספרה “מאיר איזופוביץ” הקדישה “לכל אזרחי הארץ, השואפים לאור ולשלום, החדורים אמונה ורצון טוב, ללא הבדל המקום בו נולדו והשפה בה הם משבחים את האלוהים”. בימי הפרעות ביהודים בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה התפרסם סיפורה הקצר “גדלי” – ובמרכזו דמותו הנוהרת של ההֵלך היהודי העני, המחזר על כפרי הנוכרים עם מרכוּלתו הדלה; משוּסה ומבוּזה כל היום, הוא מגיע עם לילה לכפר מואר ושׂבע, צונח בשדה לשבור את רעבונו בשעועית הירוקה הטלולה. אז מסתער עליו שומר-השדה, משסה בו את כלבו וכו'. והרי קובץ סיפוריה “בזרם” והרומן הגדול “אלי מקוֹבר”, שגיבוריהם יהודים והצד השווה שבהם הוא החתירה “לחַשל חוליות הבנה, עזרה והרגשת שותפות הדדית בין כל העניים והנדכאים, לרבות היהודים”…
והרי אמן המכחול היהודי גוטליב, והרי הצַייר ארתור שיק, שתיארו את שילוב-הגורל בין שני העמים. בלשון צבעים גוטליב מספר: פולנים ויהודים נלחמים שכם אחד נגד גייסות קוזקים משתוללים באחד מפרבריה של וארשה. ביד האחד מתנופף הדגל ודיוקנהּ החולם של מרים הקדושה ניבט ממנו, ולידו בחור יהודי, יארמוּלקה לראשו, קאַפּוטה לגופו ופיאותיו משתלשלות ויורדות על לחייו – ואש-קרב בעיניו…
אולם אנו, שגדלנו בארץ זו בין שתי מלחמות העולם, ראינו את המסורת הזאת בכִליונהּ החרוץ. ידענו על דיכוי עריץ של מיליוני בני המיעוטים, דיכוי לאומי וחברתי כאחד. ידענו על רפיפוּת מעמדם של היהודים, שראשית עצמאותה של פולין הוּכתמה בדמם ברחובות לבוב, וילנה וערים אחרות. השנאה אלינו פיעפעה על כל צעד ושעל. והארץ גדושה בתי-סוהר ותאי-עינויים ורוח רעה מנשבת בה. מציפורני המשבר הכלכלי ביקשה הארץ להיחלץ בתגבורת הדיכוי, בהטלת כל כובדו על שכם ההמונים, בנישול יהודים ודחיקת רגליהם מענפי קיומם. ונוסף על כך – לחץ חזק של השלטַת תרבות המדינה. הבדלי ההשקפות בין חוגי השליטים לא היו, אלא הבדלים בשיטות הדיכוי. ואילו היהודים – גם בעירנו – גילו הסתגלות מופלאה גם במצב זה, שגסוּת, פראוּת ובערוּת שימשו בו בעִרבוב, והם נחלצו לגילוי מקורות קיום וליסוּד ענפי תעשיה חדשים. עיקר האוכלוסיה שלנו ישבה בערים ותביעות טריטוֹריאליות לא היו לנו, בדומה למיעוטים אחרים, ולכן נחלצנו מלחץ ה“התיישבות” השיטתית של קציני צבא ופקידים וממסעות ה“פָּציפיקַציָה”25 שנועדו “להרגיע” בדם ואש את בני אוקראינה ורוסיה הלבנה שהגיבו לא אחת ברצח שׂרי ממשלה, במעשי התנפלות על מוסדותיה, באי-תשלום מסים, אולם גם בליכוד חברתי שלא חסַר אף צביון מובהק של שנאת ישראל, שנאה לאנשי המסחר ויושבי הערים, שותפי השלטון כביכול…
ורואה אני את המוני בני עירנו, עיר היהודים, בתסיסתם החברתית המתמדת. הנה הם אצים-רצים להצביע בבחירות לבית-הנבחרים בעד רשימת המיעוטים הלאומיים בראשות של יצחק גרינבוים והרב רובינשטיין, אם כי מיעוט שבהם נלחם בקנאות לרשימות אחרות, מימין ומשמאל. ביקורם של מנהיגים ציוניים שימש תמיד הפגנת-חג גואה וסוערת. רבבות נזעקוּ להרצאותיהם וקריאותיהם של נחום סוקולוב או לייב יפה – “פרזידנט ז’ידוֹבסקי פשיאֶכאַל”, אמרו הגויים, לאמור: נשיא היהודים בא. המונים שתו בצמא את דבריהם, נשים הסירו תכשיטיהן וברצון ובשמחה הובאו תרומות. אלפים רבים של בני נוער למדו ברשת ענפה מאד של בתי ספר בעברית וביידיש כלשונות-הוראתם, ומיעוט שבמיעוט בבית-הספר העממי הממשלתי הפטור משכר לימוד. אלפים השתלבו בארגוני הנוער. בעקשנות דבקו המונים בתרבותם, בהווי חייהם, הקימו מוסדות תרבות ועזרה, פיתחו צורות חיים עצמיות. ה“שְמֶנדְריק”26 שנתפס להתבוללוּת, ללשון המדינה החדשה ונימוסיה – לעג ובוּז היו מנת חלקו.
שנאת ציון ושלילת הציונות פיעמה במחנה הנוער הקומוניסטי – וגם נכונוּת-נפש להתבוללות וטמיעה. הציונות היא, כמובן, אוטוֹפּיה ריאקציונית, תרמית של ההון היהודי. בעיניו של הקומוניסט היהודי הצעיר, מדינת פולין רחבת-הידיים היא כבית-סוהר לעַמהּ ולמיעוטיה, והסעיף הראשון בתוכנית המפלגה באזור-הסְפָר הוא: “מלחמה לעצמאותן המלאה של רוסיה הלבנה המערבית ואוקראינה המערבית ושחרוּרן מעול הכובשים הפולנים, עד כדי הפרדתן מן המדינה והכללתן ברוסיה הלבנה המועצתית ובאוקראינה המועצתית”. ליהודים אין ארץ. אם הפועל משולל מולדת במשטר הנוכחי, קל וחומר היהודים – וכל מכלול בעיותיהם ומצוקתם יבואו על תיקונם ממילא עם ניצחון המהפכה הסוציאליסטית. והוא מטיף את אֲמִיתוֹ, הקומוניסט היהודי הצעיר, מפיץ כרוזים במפעלי הטכּסטיל ובבתי-המלאכה הקטנים, בקְסַרקטינים ובבתי-הספר, מעלה על נס את ברית-המועצות, משתתף בשביתות ובהפגנות, הוא השׂאור שבעיסַת מלחמת-המעמדוֹת. בכל חג סובייטי הוא מניף דגלים אדומים על עמודי-החשמל ומקיים הרצאות-בזק ליד שערי בתי-החרושת. הוא אוסף כספים לעזרת אסירים פוליטיים. פועמת בו תחושת שותפות עם כלל עולמי גדול ולוחם. בפעולתו הוא משקֵע אוצרות מרץ ואמונה, התלהבות ומסירות- נפש, מסכן את חייו וחירותו. אדרבא, הסכנה מגרה ומותחת וקוסמת ומצמיחה כנפיים. אם השלטון כה אכזרי בדיכוּיוֹ, שְמַע מִינַהּ27, שאין קורט של צדק ויושר עמו… תאי הנוער הקומוניסטי תקועים במקומות רבים. שמונה – עשָׂרה צעירים בְּתא. פועלים צעירים ותלמידים. לשון המדינה, הנזקקת לפועל ולחייל הפולני, היא לשונם. היידיש – נועדה לפעולה ברחוב היהודי. ועברית – מַאן דְכַר שְמֵהּ28. רבים ביניהם נטולי עבודה ופרנסה, תלמידים שאין להם סיכוי לסיים את חוק לימודיהם. “מיותרים”. במקרים רבים יעלו בחלקם מאסרים ועינויים קטלניים, המפרנסים יצרי נקם ועלבון התובע שילוּמים והמגביר את חווית המערכה הבלתי-מתפשרת וההקרבה העצמית המוחלטת.
פרק ששי
משחזרתי אל אמא, לבית סבתא, היה מעמדה של המשפחה בכל רע. וגם העיר נִלבְּטָה במצוקת כלכלה מתערערת, חוסר עבודה ופרנסה. פנה הודהּ פנה זיווהּ. בעיקר נתמוטט בסיסו של מעמד הביניים המתרושש. רבה אי-המנוחה, התסיסה, רצון ההגירה גבר, אם לעיר הגדולה יותר ואם לארצות רחוקות. קיום משפחתנו היה על ההכנסות משכר-דירה משני בתי-החומה – שארית הפליטה של העבר; אולם המסים והתשלומים והקנסות שהוטלו חדשים לבקרים עלו על ההכנסה. מקור זה לא זו בלבד שחָייב היה לפרנסנו, אלא גם להביא נדוניה לבנות, אחיותיה של אמא, שהגיעו מזמן לפִרקן. והואיל והמצוקה אחזה בנו תדיר ולא הרפתה מאתנו, ראו הדודות המזדקנות קיפוח קשה בכך, שבאנו להסתופף בצִלן ולבצוֹע אִתן את הפַּת המועטת. מאידך גיסא ראו את יכולתה המוגבלת של אמא, החלושה והתשושה, לסייע לקיוּמן – והיא עצמה מטופלת בילדים – ולִבּן התחמץ בקרבן. כי היה המצב ללא נשׂוא וללא מוצא נראה לעין. יתרה מזו, אף אותי, הבכור, שביקשתי ללמוד מלאכה למען אוכל להקל על מצוקת הבית, הניאו ממחשבה זו. בן למשפחה כזאת – ומלאכה! הֲיתכן? ראוי לך שתלמד ותגדל בתורה ובחכמה. בסתר לִבן נשאו את חלום החזרת העטרה ליושנהּ לבית שנתרושש ונסדק ללא תקנה… על אף עלבונן ועינוייהן לא חסו על כל עמל, חסכו מפיהן ומצרכיהן הראשוניים ביותר, למען ילדי אחותן האלמנה.
נוסף על הרצון לעמוד לימין המשפחה האומללה, פיעמו בי עוד שני רצונות – ללימודים ולפעולה בציבור. שלושת הרצונות התרוצצו בקרבי, נאבקו ביניהם, להטו. לעתים היה גובר האחד ונחלש משנהו, אך אף אחד לא הגיע לכלל כיבוש שלם; לסירוגין נסחפתי באפיקיהם, בכוח ובקנאוּת, וחסרו האופי והתנאים לניצחונו המוחלט של האחד, לניצחוני על עצמי. מכל מקום, תוֹר הילדות אשר, כמסופר ברוב סיפורי- ילדים, אין ענני צער ודאגה מעיבים את שמיה, נתקפח. עודני ילד ושלוש התביעות כירסמו במצפון ולא הרפו…
בן עשר – תלמיד כתה ד' בגימנסיה העברית בביאליסטוק – רושם ביומניו:
**…בלילה ירד שלג רב והקור צורב. בחלונות הפריחה יד הטבע פרחים, ציצים, עצים וסביבם – שלג קפוא. אינני לבוש כהלכה, אך הדודה מאיצה בי שאמהר לבית הספר.
אני נוטל את ספרי והולך. בדרך עלי לסור למאפיה הסמוכה, לקחת בהקפה שתי לחמניות לארוחת-הבוקר, אך אני ממאן. אתמול היה האופה בביתנו והודיע, שלא יוסיף עוד לתת בהקפה. קר. הנעלים קרועות. על כף ידי האחת כסיַת-צמר, ועל האחרת – פוזמק שחור. אני מטייל ליד חלונות-הראווה המצוחצחים והוגה: איך איראה בעיני התלמידים והמורים?
…הגימנסיה הומה מתלמידים. אני לומד בה חינם אין כסף (סוד זה שמור עמי, כמובן. האין הוא משפיע על יחס המורים אלי?). רובם של התלמידים בני הורים אמידים: סוחרים, חנוונים, תעשיינים, מתווכים; מיעוטם בני בעלי-מלאכה ועניים הנותנים נפשם על חינוך ילדיהם.
אודה אני מחבב את רוב מורַי. הלטינית משעממת אותי ויותר ממנה – חסר לי כל עניין בתולדות פולין, שהם תולדות מלכי פולין. מה עלובים הם לעומת מלכי צרפת ואשכנז, שנאבקו באפיפיורים, לעומת איטליה מימי הרנסנס, אנגליה הרוֹדה בעמים ובארצות… את ספרי-החובה איני קורא, ולעומת זה אני מרבה בקריאת ספרים אחרים; ערב-ערב אני ממהר אל הספריה העברית אשר בריחוק רב מן הבית. הכפור חורק תחת מצעדי, הקור מסמיק לחיי ואוזני. מה רב תענוג הקריאה, היקרה לי מכל הלימודים, מלבד מקצועות הספרות – ספרות ישראל – והלשונות שאני אוהב בכל נפשי ומאודי.
…הסכמה כללית בכיתתנו ביחס לכל תלמיד. באהדת-יתר לא זכיתי מעודי. זר ומוזר הייתי לא אחת לכלל חבר. האוּכל לשתף עצמי בעליצותם ובמעשי הקונדס שלהם – ואני מלא דאגה ומחשבה כרימון, ובבית חסר לחם, תביעות בית-הספר התיכון רבות ובכיס אין פרוטה לפליטה?
חסר לי כל יחס נפשי לבית-ספרנו הרואה את תפקידו אך ורק בהקנית ידיעות ואינו משמש בית שני לתלמידיו, בית המחמם ומקרב, והדאגה לעתידם רחוקה ממנו. ודאי, הגימנסיה העברית מתאמצת להשיג זכויות-ממשלה, שיאפשרו לבוגריה לבקר בבתי-הספר הגבוהים במדינה בתום לימודיהם. ברדיפה אחר הזכויות היא משלבת בתוכניתה יותר ויותר מלימודי המדינה, לשונה ורוחה. מה יתנו ומה יוסיפו הזכויות הללו לנוער העברי, למשפחותינו, לעמנו? מיעוטם של התלמידים ימשיך השתלמותו בתורת-המשפטים, פילולוגיה, פילוסופיה, מתמטיקה, אחדים ברפואה וטכנולוגיה, וזהו שכר היוצא בהפסדו. שנאתי את הזכויות, את השאיפה להשגתן ואת הקריירה… ואמא אינה פוסקת לשדלני, שעם גמר הלימודים אסע לברלין ואלמד פילוסופיה וחכמת היהדות ואהיה דוקטור-רבּינר. אמא מסכנה, אין לה פת לחם ובגד ללבוש, והיא חולמת על השכלה גבוהה לבנה הבוחל בהשכלה זו ובשאיפה אליה! ודאי היה רצוי לה, שאהיה רב (וגם עתה שכרה לי מלמד לתלמוד), אך באין ברירה – לוּ אהיה לפחות, דוקטור-רבינר…
…קשות השעות ביום, רובו שייך לבית הספר, ולעומתו משובב-נפש החופש בלילה, הקריאה בספרים והאגודה החדשה אליה הצטרפתי. אגודה זו שמה ‘השחר’, יחידה במינה היא בבית-ספרנו ובעירנו בכלל, אחדים מתלמידי כיתתי נמנים עליה. שבוע-שבוע אנו מתכנסים, מקיימים שיחות, עוסקים בתרגילי-סדר וצופיוּת. חותמים על כתבי-עת מארץ ישראל, חולמים על עלייה, התיישבות וצבא עברי…
ובבית – עוני משווע, מדכא, משפיל. קשה לשאת בעלבונם וצערם של האח והאחות הקטנים. לאחר מאמצים השגתי שיעור בשכר. הורי תלמידי עניים מרודים הם; לוּ היה בידי הייתי פורס להם מלחמי. כאילו להכעיסני מרבים לדבר בכשרונותי – לטפח בי את השאיפה להשכלה וללימודים. בכיתה קוראים לי “משורר”, כמובן בלעג. אך אינני שם לב, בפרט שהמלעיגים עלי הם מן המחַנפנים למורים ואין חוטמם מגיע מעבר לספרי הלימוד –
…לפנות בוקר נסתלקה סבתא. כל הלילה עמדתי ליד מיטתה. קהל רב מילא את ביתנו. הבנות שהתרוצצו להשיג כסף להוצאות הרופאים, טרחו עתה בעסקי הקבורה. פניה היו כמו מגילת-קלף כהה, אך עיניה הגדולות, הנבונות להטו עד אחרית. נאנחה קשות. עלבון הבית שירד מגדולתו, צער הבנות שעלוּמי חייהן נתקַפחו, כאב הנכדים הנמקים ברעב והנוהגים דרך קלוּת בתפילה ובמצוות – כאילו נתרכז בה בשעות האחרונות. גססה ביסורי-נפש גדולים. לא נענתה לשאלות, ללטיפות, לבכי. רק גניחות עמוקות, עמוקות מני לב. כנפיים שחורות השיקו בחדר… עם אור הבוקר יצאה נשמתה… במעגל הן יושבות חמש הבנות ומקוננות על שִברן. ידיהן אחוזות זו בזו. "כצאן בלי רועה נשארנו, אללי לנו ", מקוננות ומתיפחות. לפתע פורצת דרך לעצמה אחת מהן, בין אנשים מצטופפים, דומעים ונאנחים, ניגשת אל הגופה המוטלת מכוסה בסדין לבן ונרות דולקים לידה, וקוראת בקול חנוק: אצא במחול בחתונת אמי המתה, היא לא זכתה להובילני לחופה, אובילֶנָה אני - - - והיא נלחצת בדבֵקות לשפתיה הקרושות ולוחשת לה: "קַחיני איתך לקבר, קחיני " (עתה אני מבין כיצד דעתם של אנשים נטרפת עליהם, כיצד מזדקנים בן-לילה, כיצד מתאבדים לדעת). ואני ידעתי, הן קשרו הספד על חייהן ונעוריהן, על שׂריד זוהר-המשפחה שדעך.
…בינתים גדלה אגודתנו והיתה להסתדרות-נוער ענפה ושוקקת ברוב פעליה ולה סניפים ברבות מערי-השדה. הייתי בין פעיליה והעומדים בראשה. הפעולה בלעה את כולי, את מיטב כוחותי ומרצי מסרתי לה ברצון, היא השכיחה ממני במידה רבה את צער המשפחה והמרירות שהִנחיל לי בית-הספר. היתה זו דבקות של כיבוש ראשון, של הסתערות-נעורים תמימת-אמונה, הבטוחה באֲמיתהּ ורואה בה עולם ומלואו. את פרוטותַי האחרונות שנועדו למזונות וצרכי-לימוד הייתי נותן למענה. רוב ספרי היקרים לי, שאגרתי במשך שנים, מסרתי לספריה שלה. הייתי משתתף בכל כינוסיה ואסיפותיה, מארגן, מרצה, כותב מאמרים.
אולם עד מהרה חל בי מפנה. צרור ספקות כוססים עָטו עלי וגזלו את מנוחתי. הסתדרוּתנו מאחר שגדלה והסתעפה ונתבצרה התקשרה עם זרם מסוים בציונות, אשר ראה את עיקר תפקידו בביקורת זולתו, בהשמצת יריביו, במלל עקר ובאֵיבת הפועל והנוער החלוצי. הזרם החדש טבע את חותמו על ההסתדרות שלנו ללא הכרעתם העצמית של המוני חבריה. מעתה ואילך הרגשתי שהקרקע בוערת תחת רגלי… ואז בא הקרע, אז יסדתי את ההסתדרות החדשה. ושוב: במרץ ובהתלהבות ללא גבול.
זוכר אני את אסיפת-הסתרים הראשונה ליסוד ההסתדרות החדשה בעליית-גג של ביתנו. עששית עשנה זורעת אור נוגה על העשרות האחדות של הבחורים והבחורות שנתכנסו לכאן לדון בדרכם לעתיד, לתת ניב ופורקן לתסיסתם ומאווייהם. טרם נתגבשה הדרך, אך הכיוון ברור לכולם: ציונות, סוציאליזם, חלוציות. אני יודע, כי סוף ה“סערה” להתרגש עלי, שהרי אני המורד והיוזם והמארגן ורבים עלולים ללכת בדרכי. אהה, כי נקוֹם ינקמו בי, בכך אין בי ספק… הלב הולם בקרבי ואני מאמץ את כוחותי ומעודד את חברי. בשעה מאוחרת אנו מסיימים את אסיפתנו והולכים היערה. והיער טובל בלובן מכסיף, רב-הוד, דרוּך-קשב. השלג חורק מתחת לרגלים. אדי-נשימתנו מסתלסלים בחלל הזך והצונן ונמוגים במרחבים השקופים של הלילה. שמים עמוקים, תכולים, מכוֹכָבים. שירת-נעורים נישאת למרום, שירת אמונה בצדקת מאמצינו וביושר דרכנו –
ההסתדרות החדשה קמה בהתנדבות חברינו. לצרכי פעולתה שכרנו בניין גדול אשר שימש בשעתו בית-חרושת לטכסטיל. וככל שגדלנו והתפתחנו והֵד חי נענה למפעלנו, כן גדל זעמם של ה “מנהיגים” הקודמים. תחילה ניסו לנהל עמי משא-ומתן, ביקשו לשדלני, להתפשר עמי במחיר… העֲלָאה בדרגה והענקת משרה שמנה. דחיתי את הצעותיהם בבחילה. אז הוכרזה נגדי מלחמת-מצווה, שעיקרה השמצה. פעם גם ספגתי מכות מידי חברי הקודמים, לאחר שנודע להם כי עומד אני להתווכח בפומבי עם מנהיגיהם. אולם המערכה נגדי רק חישלה את רוחי ורוחם של רבים מחברי, שותפַי לדרך ולמחשבה, והתעוררות-הנעורים ההיא ודאי נחקקה עמוקות בלבם וקבעה לא מעט בדרך התפתחותם. היכן הם עתה, התמימים והמסוּרים?
וכאן, בהסתדרות החדשה, פגשתי במרים, הנערה החיננית אשר שנים רבות נִלבַּטתי עמה ועם עצמי באהבתי אותה, אהבה נפתלת וקנאית וטהורה של נער יהודי בגולה - - -**
פרק שביעי
כתיבת שירים, חלומות על מסעות, כיבושי-גבורה ותוכניות דמיון נועזות הם כחלק בלתי-נפרד של מלכוּת-הבָּדים יציר גיל הנעורים. במלכות זו הייתי מפליג כבורח ממשקע הצער והכלימה ששׂבעתי ביד רחבה. אולם משחר בגרותי הצטרפה לכל אלה האשה, אשר דמיוני היה מצַיירהּ בעַתֶרֶת גוונים מרהיבים וסגולות-חן. ואפשר כי ביקשתי בה גם את פיוסֵי אמא ורחמיה שחסרו לי, את ניחומי האחות ועידודה, את סעד הרֵע וגם תגמול לייסורים ולחרפוֹת ששׂבעתי מחמת המצוקה בבית. בדומה לפעולה בקרב הנוער כן גם נוטה הייתי להפרזה באהבת הנעוּרים, שהיא הלוהטת ביותר אך גם השטחית ביותר. עבדהּ הנרצע הייתי.
הראשונה שהרעידה את מיתרי לבי הצעיר היתה חברה לכיתתי; עד היום, עשרות בשנים מאז, לא שכחתי אותה. גאה ובוטחת בעצמה הייתה, מידת תקיפוּתה כמידת יופיה, המלכה בבנות. בת-טובים, עשירה ומפונקת, ואילו אני – יסורי החיים ועלבונם חתומים כאות קין במצחי. בכל חום לבי נמשכתי אליה, כאל אור-סגולה. חיבקתיה שטוף-געגועים עת היתה מבקרת אותי, כאוֹפֶליה החיוורת והענוגה29, בלילות נדוּדי- שינה שרתי לה שירים, אך לא העזתי להתקרב אליה, לטייל ולבלות בחברתה. וכך נשאתי בלבי את אהבתי, חלום טיפוּחי, כאבתי אותה וזנחתי אותה.
ואז פרצה לתוך חיי, כאילו לפתע, מרים. רכה בשנים היתה, אך מפותחה בגופה – ותבונה לה של אשה מבוגרת. בת לאלמנה ענייה, שקיומהּ על אפיית תופינים ומכירתם לתגרני הרחוב, אך היודעת לחפות על עונייה ולשׂאתו בקלוּת. ממשפחת חסידים. בעלה אשר הוריש לה את הבית הקטן בו גרה, הניחהּ יחד עם שלושת ילדיה בדמי ימיו, לאחר שהתענה קשות תחת תגרת ידה של “המרשעת היפה”, כפי שכינה אותה. האשה שנועדה לשלוט, שגילתה כושר מופלא של הסתגלות לכל תמורות החיים וחליפוֹתיהם, החזיקה מעמד במבחנים רבים. בשנות המלחמה עסקה בכספים ובסחורות , עגבה על חיילי צבא-הכיבוש תמורת קופסת-סוכר או זוג פוזמקאות – ואז נולדה מרים. קשיוּת-העורף, אהבת החיים, האנוכיוּת המופרזת באו לה מאמהּ. בתנאים קשים גדלה, ואף על פי כן פרחה ויפתה. אודה, מוברחים. לא ביופיה כבשה את לבי, אלא בעוז הרוח ובביטחון העצמי ששפעו ממנה. מי יודע איזו תכונה סמוּיה היא הקובעת בהתקשרות הגבר עם האשה, אולי היסוד החסר לו? העוּבדה שבת-עניים היתה משכה אותי, האינטליגנט הצעיר, עוד יותר. התקשרתי אליה בעבותות-אהבה נאמנה, עד שראיתי עצמי שנים רבות עולה באש אהבתי כוֶרתֵר30 יהודי צעיר…
עם המגעים הראשונים בין הנער והנערה מתפעם הלב, נדלקות העיניים ועניין חדש כובש את ישוּתךָ וגוזל את מנוחתך. לנערה גוף חמוד, איברים עגלגלים, חיוך כובש-לב ושָדיִים – תפוחים ריחניים בהבשלתם שהביאתָם לי שי, מאושרת וצוהלת, ינקתי טל לחייה הפורחות. רָוִוינו אהבת- נעורים טהורה.
היא סחה: הסערתָ בי את דמי, עוררת בי שפע רצונות ותשוקות לא ידעתין עד עתה. אתה שלי, שלי תהיה לעד.
ואני – לשוני נאלמה והתרגשותי נשתקפה בעיני. לעד? ודאי, היתכן אחרת?
תַאֲנִיָה וַאֲנִיָה31 היתה בביתנו בהיוָדע דבר קשרי עם הנערה הזאת. אמי התנגדה בכל תוקף לקשרי עם פשוטת-העם חסרת-ההשׂכלה ומפוקפקת-המידות. פחוֹד פחדה פן תצוד אותי ברשתה, רשת החטא והבטלה ורדיפת התענוגות, וטעם נוסף בפיה: התכלית מה תהא עליה? והדוקטור-רבּינר? אודה, ככל שגברה ההתנגדות לה בביתי, ככל שביקשו להמאיסה בעיני, כן נתהדקו קשרי עמה. ודאי, היה מן הצדק בהערכת אמי, לא אחת נצרבתי בגסותה, אנוכיותה, בחוסר כל יחס לרוחני שבחיים – אך לא עצרתי כוח להינתק ממנה. גוף נאה – לא השלמתי – הרי מן הטבע בא, ולא בזכות מאמץ עצמי, מה איפוא הרְבוּתָא?32 ומלבד זאת, איך אפר את הבטחתי לה, איך אכתים את נשיקותי הראשונות? בהמשך הזמן שימשתי לה מורה, מיטב המחשבה של הוגי-דעות וסופרים ביקשתי להקנות לה ולהחדיר בה רוח של התנדבות והקרבה למען משׂאת-נפש, למען הכלל. כי ידעתי, השלילה שבה מורשת היא לה מאִמה, ואילו חינוכי והשפעתי עשויים להכריעה.
ופעם אמרתי לה: כל-אימת שאַת מתבגרת ומתפתחת, זרה את ורחוקה לי יותר. האין אני מגדל פרח נאה בגני, ואַחֵר עתיד לקוטפו ולהזין בו חייו? מורשת אמך מבוּצרת בך עמוקות וכובשת אותך –
ענתה: דומני, כי אהיה פעם האשה האהובה האומללה ביותר, ואולי איאלץ לשלוח יד בנפשי - - - גאה אני על מורשת אמי, והריני קובעת באורח עצמי את דרכי ומעשי -
אמה של מרים אינה פוסקת להעיר לי, שעל בתה להינשא ככל המוקדם לאיש למען תעמוד ברשות עצמה. ואני הן לא ראיתי לעצמי שום סיכוי קרוב ושום אפשרות לקיים משפחה. אולם דוקא הכרה זו, שלרגל תנאים חומריים עלולה אהובתי להישמט מידי ולהיגזל על ידי אחר, שאינו טוב ממני ובעל מידות תרומיות יותר, ציערה אותי ולא השלמתי עמה. וודאי הוא לי, שהיתה נשמטת מיד עוד לפני גמר לימודי, אילולא מאורע חדש שנתרגש בחיי, שקְשרנוּ יחד ונטל לזמן מסוים את עוקץ חריפותה של השאלה…
מצבה הכלכלי של משפחתנו החמיר והלך. ימים רבים לא בא אוכל חם אל פינו. רעבנו וקפאנו מקור. אמי היתה נִלבֶּטֶת ונלחמת בגבורה לפת-לחם ומעט עצים להסקה. כל פרוטה עלתה בדמים. הנושים והגובים למיניהם לחצו באין רחמים. הממשלה איימה למכור את הבית, מקור הקיום, גם לאחר ששִילשלה לקופתה את שכר הדירה. השִעבודים העיקו מאד. רק סיכוי אחד נותר אז לנו: התרמיל וחזרה על הפתחים… בצנעה, בלילות, שחוחה ורצוצה, היתה אמא – בתַקנה טלאֵי בגדי ילדיה – מתמוגגת בדמעות חרש על מר גורלנו. נוסף על כך היו אחיותיה, הבתולות המזדקנות, מציקות וממררות את חייה. הרגשת אובדן-העצה-והמוצא, אין-האונים-והיאוש הגבירה את הכאב והעמיקה את הצער. דמותה של אמא גדלה והיתה בעיני דמות קדושה וגיבורה. עד יומי האחרון שמוֹר אשמור בלבי ברחמים רבים דמותה זו, מה עלתה בגורלה במלחמה האכזרית? כשאני מצרף בדמיוני דמויות של אמהות בישראל שמצאו להן גואל בספרותנו, קל וחומר בספרות העמים, אני מוצא בכל אחת מהן נקודת נוֹחם, פירור עידוד, שמץ סעד, ואילו באמא שלי – לא. רוב חייה – פרשת עֱנוּת אחת, בגוף ובנפש, מועטות כמותה; רוב שנות אלמנוּתה היו כור של סבל ויסורים בלתי פוסקים. רבות תמהתי איך החזיק גוף אשה חלושה זו מעמד במשך שנים רבות ולא כרע. נראה, שרק האמונה בחיים, באלוהים, דבקוּתה בתורת המוסר והצדק של היהדות, חיזקו אותה מול נחשולי הזעם. ואילו חרדתה לילדיה ואהבתם – נטעו בה תקוות למעט ה“נחת” הנכספת…
אותו זמן חזרתי אני, הבכור, ובכיסי תעודת הבגרות. אך ראה זה פלא, רק עתה ראיתי עצמי אובד-עצות לחלוטין, מחוסר כל יכולת לעזור לעצמי, קל וחומר למשפחתי. לאן? איה הדרך? הדרך לחיים ודרך-החיים בה אָבוֹר. ההסתדרות, בה שקעתי רוב זמן וכוחות, העניקה לי מרוֹרות. ומרים, בה דבקתי, מה יהא עתה על אהבתנו שהיתה בעיני בחזקת גורל? האם עלי לשלוח יד בנפשי? אף זאת כבר ניסיתי… וגם אמונת אבותי שוב אינה פועמת בי…
פרק שמיני
אשר ידע והכיר את הנוער היהודי בפולין על זרמיו וחוגיו ותנועותיו, לא יתמה ביותר לזניקוֹת-הפֶּתע המרובות שהתרחשו בו ממחנה למחנה. עובדה זו רבות סיבותיה, מהן הטבועות באופי, בנסיבות חיים ותנאים, אך תמיד היה בהן מן החיפוש אחר פורקן נפשי-מוסרי, תגמול לרוח התובעת תיקון וסיפוק.
הסופר החכם ד"ר מכּס וויינרייך חיבר ספר מחקר בשם “הדרך לנוער שלנו” (דער וועג צו אונזער יוגנט, וילנה, ייוו"א, 1935) והוא בחלקו ניתוח שאלונים של נערים יהודים מכל החוגים והשכבות, ובו גם השאלון שלי הכולל רמז-הערכה למפנה החדש שחל בחיי:
…פגישות אחדות בהסתדרות הסטודנטים, הרצאות, אסיפות-סתרים, עיוּן בחוברות שנזדמנו ליד, והסתירה שנתגלעה בי ביחסי לתנועת-הנוער הציונית גמלה עד כדי זינוק מהרצל… ללנין. שעה שאני הוגה בכך, הריני סובר שכמעט ולא הכריעו בדבר גורמים שבתבונה. קבעו בעיקר גורמים שברגש, באופי, במעוף, רוח המכּסימליזם והחלוציות שבטבעי, הרצון העז לפעילות, לחיי הכרה, להתעוררוּת אימפּוּלס המרץ הגופני והרוחני.
לפסוק הנ“ל מעיר ד”ר וויינרייך, בין היתר, “שכל ההסברה הזו אינה מסבירה ולא כלום. אין זה מעניננו כרגע אם יש לדגול בהרצל, בלנין, או בשלישי, אולם מדוע אי אפשר, כתוצאה מכל הנימוקים אשר המחבר נוקט בהם לרבות אופי, מעוף, מכּסימליזם שבטבע וכו', להצטרף דוקא למחנה הרביזיוֹניסטים או לפועלי-ציון שמאל? הרי אין זו תופעה נדירה. ולפיכך, שעה שאנו קוראים קטע מסוג זה, רשאים אנו לקבוע רק זאת: משהו דחף את המחבר ממפלגתו הקודמת למפלגה חדשה; אולם איזהו האימפּוּלס שגרם לכך – דבר זה לא ידוע לנו. כדי שנדע זאת, עלינו לחקור את האוֹטוֹבּיוֹגרפיה שלו בכללה; אולם קרוב לודאי שאף האוטובּיוגרפיה לא תניח דעתנו, שהרי כל הידוע למחבר על עצמו וכל אשר הוא מספר על עצמו, אינו משקף אלא חלק קטן מחיי הנפש שלו”.
ודאי אימפּוּלס זה שלא היה ערטילאי כלל ועיקר עשוי היה לדחות (וגם דחה) את הצעיר היהודי לזרועות זרמים וחוגים שונים. אולם, בסביבתי ולצעיר בעל השכלה ותכונות כשלי, הצטיירו הרצל ולנין כשני קוטבי-האמת הקיצוניים והמושלמים, וכל אחד מהם תובע את קורבן-התמיד שלו. ככל שאני מתאמץ להחיות בזיכרוני את התקופה ההיא, את האמונה העמוקה, את משׂאת-הנפש שחילחלה בי תמיד, הריני נוטה לשלוש הנחות.
1. נפשו של הנער לא באה על סיפוקה בקוטבי-הרוח השונים, ונדחפה מאחד למשנהו, בחיפוש תיקון וגאולה לעצמה ולזולתה.
2. הדחיפה היתה בכיוון לקיצוניות ולשלמוּת, להתנדבות ולהקרבה עצמית.
3. אי-היציבות הרוחנית כתולדה של תנאי-קיום-וחברה מעורערים; דומה, כי לא מקרה היה איפוא המפנה שחל בי.
ובכן, נסחפתי עם הזרם החדש… “ולוּ גם אבנה מגדלים באוויר, ולוּ גם ספינתי לא תעגון בחוף – לא חשוב, לא איכפת שאגיע למטרה, חשוב רק המהלך בדרך המלך”… הרגשה זו ודאי ליוותה אותי אז. בקלוּת יתירה, בקנאות של מאמין חדש, קיצצתי בנטיעות שהיו כחלק מדמי ומבשרי. מאמרים ומכתבים שהתחלתי לפרסם בעיתונות השמאל, הלֵגָלית למחצה והבלתי-לֵגָלית, היה בהם כדי להעמיד בסכנה את חופשתי ועתידי. דבקוּתי החדשה הגיעה למידות של התאכזרות באמי, באחי ואחותי ובעצמי. באתי במגע עם חוגים חדשים, מפתיעים, של לוחמי-חירות, ועִמי חמדת-נפשי, מרים – והרי דרך והרי סגנון והרי מטרה בחיים! מה ערך לזוּטות כאשר המדובר – לא פחות ולא יותר – בגאולת העולם והאנושות הסובלת, שהיא גם גאולת ישראל. מה ערך לבכי אמא ולצער הילדים, האח והאחות הקטנים, נוכח המלחמה הנטושה לחיים ולמות על עתיד העולם – ומחר, מחר אפשר וארקב בבית-סוהר אפל ואקפח את עתידי ונעורי וחיי? להילחם במשטר הקיים המאוּס, להשמידוֹ ולמַגרו – זו הדרך, והיחיד מה ערכוֹ כי נִשעה אליו?
בדירתה של הסתדרות-הנוער היהודית, עליה נמניתי לאחרונה ואשר מאמצים כה מרובים שיקעתי במלחמה על הקמתה וביסוסהּ, שָכנה גם אגודה מיוחדת במינה, “אגודת בית-הספר הבּיאלוֹרוסי”, בחלקה כשרה בעיני הרשות ובחלקה בלתי-כשרה: כשרה במידה שעסקה ביסוּד קורסים לספרות, לטיפוח השפה, להצגות ונשפים בלשון הלאומית, ביסוד קופות לעזרה הדדית וכיוצא בהן; בלתי-כשרה, הואיל וכל פעולותיה שהיו נטוּלות אופי מדיני או חברתי היו ממילא מכוּונות נגד שלטונות פולין, שכל כובד לחצם נאכף על מיעוט זה. אולם, למעשה, היתה גם אגודה זו כלי-שרת בידי המפלגה הקומוניסטית, שראתה עצמה לוחמת לזכויותיה, חירותה ועצמאותה של אוּמה זו. בדירה זו נפגשתי לא אחת עם ראשי עסקניה ופעיליה, ולא היה זה אלא טבעי שאניח להם לקיים ישיבות בביתי.
את צערם של בני משפחתי בזמן הישיבות הללו אין לתאר. אמא היתה מגיפה את התריסים, מבריחה את הדלתות ומעמידה לידם מִתרסים של שרפרפים וכסאות ומִטַלטלין – ולא היתה זזה עד שנתפזרו היושבים עם אשמורת הבוקר. אף חורים במנעולי הדלתות היתה סותמת מפחד פלישת-פתע של הבולשת, חונקת דמעותיה ולבה פועם בקרבה לכל קול ואיוושָה. צורפתי לתא של עשרה סטודנטים צעירים, אוהדים, חניכי בתי-ספר בלשון המדינה, ואחד מהם, כנטע זר, חניך גימנסיה עברית; האחד - אני. המזכיר שלנו היה נער יהודי, פועל מתכת, נאמן שבנאמנים, שכבר נתפס פעמים אחדות בידי הבולשת ולפי שמסרו עלה בידה, לאחר עינויי-אֵימים, לסחוט ממנו אי-אילו ידיעות על פעילותו בציבור. האשמה זו, אף שלא הוּכחה, הֲפָצתהּ בלבד דַיה היתה להרעיל את חייו. לימים נאסר שוב ונידון לשש שנות מאסר. בימי מאסרו פרצה אחת השביתות החמורות של האסירים הפוליטיים בפולין במאבקם נגד “הַשוָאתם בזכויות” לאסירים הפליליים. הם גם הכריזו שביתת-רעב, והשלטונות עשו כל אשר בידם לכפות עליהם את מרותם, לאלצם לאכול ולחסל את השביתה. היתה זו מלחמת-גבורה של קומץ בחורים ובחורות מישראל אסורים, מוּכּים ומעוּנים נגד שלטון תקיף ואַלים. איזה כוח עמד בהם? מִנין שאבו תעצומות-גבורה? אף מזכיר התא שלנו עמד במבחן. עוד במאסר וגם כששוחרר (בערבות כספית גדולה מאד) תבע מחבריו קיום משפט-חברים להבהרת החשד שהלך אחריו כצל שחור, ביקש להוכיח צידקתו, אך לא בא על סיפוקו. נטל אקדח, עלה על פסי הרכבת ואיבד עצמו לדעת בירייה.
שעה שנמשכה השביתה עקבנו, כמובן, במתיחות אחר המתרחש בבית-הסוהר. בעיתונות לא באה שום ידיעה על כך. אולם האסירים לא זה בלבד שעמדו בקשרי-קבע בינם לבין עצמם, אם על ידי שׂפת- דפיקות בקירות ובתִקרות או בדרך של “קוֹרֶספּוֹנדֶנציָה” רבת-תחבולות, אלא קיימו קשרים גם עם עולם-החוץ בדרכים ואמצעים שהצריכו אומנות וזריזות וניסיון מרובים. זו לי הפעם הראשונה בחיי שנשמתי את האווירה של חזית, חזית מיוחדת במינה…
פרק תשיעי
התא שלנו החליט לערוך נשף שהכנסותיו קודש לקרן העזרה לאסירים פוליטיים (מ.א.פ.ר.). הורכבה להקת-חובבים. הופצו כרטיסים במספר ניכר. בערב בו התקיים הנשף ראיתי לראשונה חבורה גדולה מחוגי הנוער השמאלי בעירנו וכן בלשים שהתערבבו בקהל ועקבו אחר כל המתרחש באולם. פתחתי בקצרוֹת מענייני דיומא33 ובלשון סגי-נהור עמדתי על המשטר השורר במדינה ומצבם של הפועלים והמיעוטים ועל שאיפת-הנצח של האדם לחיי חירות ושוויון וצדק; והדברים אף שלא היה בהם שום חידוש מצד עצמם ומצד מסקנותיהם, דַים היו להבאיש את ריחי בקרב האינטליגנציה העברית בעירנו, זו אשר לפני זמן קצר הייתי ילד-טיפוחיה. לא נכנסו עמי בויכוחים, לא השתדלו כלל להסביר ולשכנע בצדקתם הם, כי אם ליווּ אותי במנוד-ראש, שיסוֹד התמיהה מעורב בו ביסוד הצער על אחד שפרש מן המחנה ונעקר מתוכו. מעין היחס של האב האדוק לבנו שיצא לשְמָד34, והוא קושר עליו מִספֵּד בחייו ומֵדירוֹ מנכסיו… אולם אני לא שמתי לב לכל אלה. גיבור-היום הייתי. כאילו עניין היה לי להבליט הבלטה חריפה וקיצונית את ההבדל ביני לבינם, כלומר לבין הציבוּריוּת היהודית הרשמית בעירנו, שהיתה בעיני כחלק מן המשטר, ואני מרדתי בשניהם ללא מורֶךְ ופחד. ודאי שלא היה בי אז צל של ספק, כי האמת, האמת השלמה, נתגלתה לי - - -
אחרי דברי הפתיחה בא החלק האמנותי, שאחד מראשי העושים בו היתה מרים. הצלחתה אותו ערב היתה מוחלטת. יפה היתה באותו מעמד, קורנת אושר וגיל – מלכת הערב. הנה היא ניצבת על הבמה המפוארת, תנועותיה אמיצות ונועזות, מלוות את דיקלוּמהּ. היא קוראת ברוב טעם את חרוזיו של פרץ:
לאָמיר גיין,
לאָמיר גיין,
לאָמיר דאַ איבערלאָזן די שוואכע!
און בראָנזענע יונגען
איז דעמאָלַט באַפאַלן
אַ צאָרן
פון יאָרן
וואָס זיינען פאַרלאָרן!
נֵלכה, נֵלכה,
כאן נָשאירָה את החֲלָשים!
ובחורים שזוּפים כַּבּרוֹנזה אז תָקַף חָרוֹן
של שָנִים שכָּלו בֶּעָשָן!
ואני חושב: כלום לא אותי, את עצמה, נוער יהודי תלוש וחסר-עתיד בעיירה ובעיר בפולין, היא מעלה בחרוזים אלה?
אני רואה אותה על הבמה באיפור חדש; לבושה מכנסיים קרועים, כובע שמוט לראשה, סיגריה בפה, נקישות- תוף מלווֹת את דיקלוּמה:
זינגען פויגל פריי און פריילעך,
ציטערט אויף זיין טראָן דער מלך.
ציטערן איז נישט כדאי!
זינג איך ווי דער פויגל פריי,
פּויק איך אז די פּויק זאָל פלאַצן,
און איך דזשימדזע מיט די טאַצן,
און איך לויף ארום ארום -
דזשים – דזשים, בּוּם – בּוּם,
פוֹצחות רינָה ציפורים במֶרחבֵי-דרוֹר,
יִרעָד על כסא מַלכוּתו המלך.
חֲרָדָה? לא ולא!
כַּציפור אָשיר שירַת-דרוֹר,
אֲתוֹפֵף – וייפקע התוף!
ואַכֶּה במְצִלתיים,
ורָץ אני סביב סביב –
דְז’ים – דְז’ים, בּום – בוּם.
אך שיא הצלחתהּ בביוּמוֹ של אותו שיר אידי-סובייטי, שעניינו בגנרל הצבא הלבן, רוצח ופורע, שיכור ונואף, שאנוס לאחר המהפכה לחזור על הפתחים. צועד הוא בכבדות, רגליו נתונות במגפיים כבדים ותוך כדי כך הוא מפזם לעצמו שיר תפארת שחלפה, שיר הגעגועים לימים הטובים ההם… ולמותר להעיר, כי הנוכחים ראו בשיר רמז מפורש לשליטי ימינו אנו. וזה עיקרו:
צ’אביטע, צ’אביטע,
ווי מאיע, ווי מאיע,
פאצ’אמו נע כאָדיטע,
ווי מאיע, ווי מאיע - - -
טראָגט זיך לידער מיינע,
איבער גאַנץ אוקראַינע,
אוווּ זענט איר איצטע.
זאַפּאָראָזָשצעס מיינע?
טייערע קאזאקלעך,
הוי האָט איר געשניטן,
זשידעס און מאסקאלעס.
אויף א ליאַך פאַרביטן!
טייערע קאזאקלעך,
האַרציקע און נאָענטע,
וואוּ זענט איר איצטער
ז’לזניאַק און גאנטע?
און וועגן אייער דאליע,
זינגט שוין היינט נישט קיינער,
נאר ערגעץ טיף אין דניעפר,
ליגן רוהיק אייערע ביינער…
צ’אביטע, צ’אביטע,
ווי מאיע, ווי מאיע -
מגפיים, מגפיים, מגפַי שלי,
על מה ולמה אינכם נושאים אותי
אחים קוזקים, יקרים, מה הִפלאנו בז’ידים
מכות ובמוסקלים, וחליפוֹת גם בליאכים!
אחים קוזקים, יקרים נלבבים,
לאן נעלמתם, ז’לזניאַק וגונטה החמודים?
לא עוד שירי-תפארת ישירו לכם,
אי-שם, בתהום הדנייפר, ינוחו עצמותיכם…
מגפיים, מגפיים, מגפיים שלי…
הנשף הסתיים בהצלחה ועם זה עלתה קרנִי לאין שיעור. המשכַת הפעולה, שהתרחבה והסתעפה בימים המסוערים האלה, תבעה את כל האדם, את מלוא מִרצוֹ וכוחותיו. אותה שנה פרצה בעירנו אחת משביתות האורגים ופועלי תעשיית הטכּסטיל הסוערות ביותר. כאֲבֵלים ניצבו מפעלי-תעשייה, שִירַת-מכונות נָדַמה. חיי הכלכלה בעיר שותקו כמעט כליל. עם פרוץ השביתה והאסיפות הראשונות של הפועלים פיתחו הקומוניסטים תעמולה קדחתנית, שעִיקרה הכרזת קרב במפלגות הסוציאליסטיות – בסוציאל-פאשיסטים. אף שלא הייתי מימי בין אוהדי ה“בּוּנד” ותורתו מעולם לא נתקבלה על דעתי, הרי פָגע בי קשה עלבּונו. הכרתי את מַנהיגיו, שרובם בני-עם פשוטים, מורים, עסקנים, עיתונאים. ראיתי את מסירותם לענייני הפועל היהודי, את לַהטם במפעלי עזרה ותרבות לדלת-העם, עמידתם בכבוד ואומץ במוסדות השלטון המקומי על משמר ענייני האוכלוסיה היהודית, ולא השלמתי עם קיתונות הגידופים שניתכו עליהם בסיטונות וללא סייג. “הבּוּנד מכין אִינטֶרוֶנציָה35 נגד ברית המועצות” – זו כותרת של בְּרוֹשוּרה (עלון) שהופצה אז אצלנו, שלא הטילה צל של ספק בהנחותיה ובמסקנותיה.
סמוך לכך פרצה שביתת הסנדלרים ופועלי-העור. מקצוע זה בעירנו נתון היה מאז ומתמיד להשפעתו של השמאל הקיצוני. אף כי רובם של הפועלים שלא מבני-ברית היו, רוב הפעילים והמארגנים, השׂאור שבעיסה, יהודים היו. לעומתם סוחרי העור והנעליים, רובם ככולם יהודים היו. שמור בזכרוני אָייזִ’יק הסנדלר, שחיבה יתירה נודעה לו ממני, אם משום פשטותו וטוהר לבו, אם משום ששעות רבות של קורת-רוח הייתי מבלה בחברתו ובבית-המלאכה שלו ומוצא תנחומים בַּצַר לי. בית-מלאכה זה בסימטה נידחת עשוי היה כדִיר צר וקטן ושימש מקום פגישות, שיחות ודיונים. כאן גם לימדתיו קרוא וכתוב. יתום מנעוריו, פירנס עצמו ואף דאג ברוב מסירות לקיום משפחתו. פָּרס מלחמוֹ ומשׂכרוֹ לכל נצרך. אמיץ-לב היה. ראשון לכל פעולה רבת-סיכון, לא חשש מתִגרוֹת והתנגשויות עם אנשי המשטרה, בלשים, מפירי-שביתות. מסירות נפשו לא ידעה גבול. הוא עצמו לא אהב ויכוחים ובירורים. מה יתנו ומה יוסיפו? העיקר – פעולה ומשמעת, לציית לכל הוראה ולהוציאה לפועל בקפדנות. “חיילים אנו בחזית, ברגים זעירים במכונת-ענק” – נוהג היה לומר. יקבעו המעטים, הנבונים והמנוסים בדרך הרבּים וישׂאו באחריות להם. שעה שנמשכתי לרעיון החדש, לרעיון עיוּני-מופשט נמשכתי, לברית המועצות לפי שצוּירה ותוארה בידי חסידיהָ ולפי ששרו עליה לוחמי המהפכה בשירים נוגעים ללב, בכוח התביעה שפיעמה בַּלב לצדק ויושר והרגישות לכל גילוי של עוול וזדון, עוֹל ושעבּוּד ובתוקף תביעת התגמול לחיים שקופחו. עתה, כשראיתי אחדים מגילוייו, מדרכי מלחמתו, משיטות הסברתו, מיחסו העריץ והאכזרי לנושאי דברוֹ וללוחמיו – הוּעם במידה ניכרת זוהר-הבראשית, אף שלא יצאו אלא חודשים מאז נדלקה התלהבותי.
נוסף על כך לא עלתה בידי, אני, שיָנקתי אהבת ארץ-ישראל מִשְדֵי אמי, לעכל את היחס לציונות ולעברית. אף בשעות התלהבוּתי ואמונתי ופעילותי הנמרצות ביותר נִלבַּטתי בסעיף זה, שלא הטריד אחרים, קל וחומר לא-יהודים. מדוע, מדוע קטוֹנוּ מכל אומה ולשון, מדוע תּוּפלֶה לרעה מולדתנו, שׂפתנו ותרבותנו? אם יוגשם חזון הסוציאליזם, מדוע יופקע מתוכו עמנו והארץ בה עוצבה דמותנו כעַם, בה צמודים ודבוּקים חוויות של דוֹרות וזיכרונות-עַם? הייתי האחד בחבורה שהעיז, לעתים, ברגעי נופש, להציג שאלות, לערער, לקבול ולפקפק, וּודאי שלא נשׂאתי חן בשל כך ולא רכשתי אֵמון לעצמי, האינטליגנט, החדש, שלא בא מבית פועלים. הייתי היחיד בחבורה שקרא כתבי-עת מארץ ישראל וספר עברי. לא זכיתי לתשובה אחרת מזו השגורה והמקובלת. אי-היכולת ליַשב את הסתירה בין שתי שאיפות-השחרור שהמו בתוכי גרמה לי צער רב.
כְּרֵסי היתה מלאה בכל מה שכתבו אבות הסוציאליזם ומוריו בשאלת היהודים. הנחותיו של מרכּס ודאי ששוב לא הלמו את הֲוויָתנו היהודית בפולין – על תנועת הפועלים שלה – בכך לא היה לי ספק. אך מה הטעם, למשל, לאִמרה: “הציונות מסַפסֶרת בנֶצח האנטישמיות”? הא כיצד? האם לאחר שירוַוח לנו ולעולם, לא נהיה זקוקים לקרקע ולעצמאות, לסדן-חיים ולמעיין-תרבות משלנו? הוא הדין לגבי האִמרה הנודעת של פְּלאכָנוֹב36: “אנשי ה’בּוּנד' ציונים הם שמוֹראה של מחלת היַם עליהם”. אם יקום אֵי-פעם עולם שכולו טוהר וזוהר, חופש ודרור – כך הגיתי בלבי – הרי עתידים להתעורר, וביתר שׂאת, כוחות עצמיים-מקוריים חדשים בעמנו, שיתבעו תיקון וגאולה. האם אין ההתבוללות וההתכחשות, וההִתבטלוּת העצמית למיניה, תוצאה של כפיה ושִעבוד מרצון? אפשר וצדק לנין בהנחתוֹ כי “התפתחות המשק עתידה לבולל את העמים”, אך את ההתבוללות תיארתי לעצמי שלא כטְמיעַת המיעוט ברוֹב והחלש בחזק, שאין לה הצדקה מוסרית, אלא כמזיגה אורגנית דרך חירות. לא העזתי להתקומם נגד התורה בכללה – כל סטייה קלה היתה דוחקת את רגלי מן המחנה לחלוטין – אך ליוויתי אותה בפִקפוק רציני. האם אמנם עתידה ההתפתחות לבולל עמים ותרבויות על ידי טשטוש היִחוּד האישי, הלאומי, החברתי, או אולי להיפך: ליצור תנאים להתפתחותם המוּשלמת והחופשית. הן מעמד הפועלים עתיד לשחרר לא רק את עצמו, אלא גם את האומה כולה, לשחרר את כוחות החומר והרוח שלה, את כוחות-הייצור והאדם – הֲיתכן איפוא שהכוחות האלה, צורות-החיים ומוסדותיהם, יִכלוּ ויִבלוּ, בטרם פיתחו את מיטב סגוּלותיהם וכִשרונוֹתיהם? האם ינשור התפוח מן העץ בלתי אם גָמל וּבָשל? הן רק התפוח הרקוב שניתקה יְניקתו משורשי העץ, נטוּל כושר חיים והבשלה, הוא הנושר…
ידעתי את הנחתו של סטלין על היהודים שאינם בגדר עַם. אולם אם אין היהודים עם בפועל – האם אינם גם עם בכוח? וגם אם חסרים הם עדיין אחדים מן הסימנים המובהקים המְיַיחדים אוּמה – שאלתי את עצמי – האם בשל כך ציבור מקרי של נודדים וצוענים אנו, או שמא כַּת דתית?
הרגשה חדשה, שבאה עלי כהפתעה, החלה לוֹפֶתת את קיומי: הרגשת חנק. חשתי שחסר לי אוויר לנשימה, שמצפוני מתגעש ומזדעק מתוכי באלפי קולות יום-יום, שעה-שעה, חשתי צריבת פצע עמוק. הרצון הכֵּן והשאיפה הלוהטת לגאולת העולם והאדם שוב לא עלו בקנה אחד עִם גאולת ישראל. החלה מתערערת והולכת בקרבי הוַדאוּת, כי השאיפה האחת כוללת בתוכה, ממילא, את האחרת; אולם מאידך קשה היה לי להשלים במחשבה עם ה“צִמצום” אשר בהשתתפות בצערו של עַם אחד ושל צורכי חייו, גם אם עַמי הוא. ודאי, שחרורו של כל עַם עניינו הוא, והוא מתרחש בביתו, אולם האם יש בית לאומי לישראל?
גם חשבּוני האישי החל מזדקר ותובע שילוּמים. מה יהא בסופי? הן עד אשר אמצא את דרכי, הרי מן ההכרח הוא להיאחז סוף-סוף בעבודה, במקצוע, תחילה לחיות ואחרי כן להִתפּלסף, כפי שאמרו קדמונים. קודֵם המעשה להלכה, לויכוח העקר, לפקפוק הטורדני. נכון, כל השערים נעולים, אין מתבססים בן-יום, ועבודה גם אינה בנמצא. לחץ המשבר הכללי בפולין מרובה, התרוששות ההמונים מחריפה והולכת, גאוּת של אבטלה, קיפאון במסחר. היאוש גובר ומקיף שכבות רחבות בעיר ובכפר – והנוער המתבגר הוא מקורבנותיו הראשונים. הנוער, האינטליגנציה ושכבות-הביניים – החוּליות הרופפות ביותר בכלכלה היהודית הדחוּקה בין סדקי המשק של פולין. מה לעשות? ככל שתגבר המצוקה במדינה, כן תגדל עצבנוּתם ועריצותם של השלטונות, תִגאֶה ותעמַק שנאת ישראל, יגאוּ גלי המהפכה והפאשיזם. אַיֵה המוצָא? אַיֵה המוצא בשבילי? אני מתחיל לפשפש במעשי, ביחסי לעצמי ולבני משפחתי. הרי מיטב שאיפתי ותשוקתי לעזור להם, ולוּ במעט, לעודדם ולנחמם, אך דל אני ממַעש ומיוזמה ושום סיכוי אינו נראה באופק. הֲיש אלוהים בשמים, היֲש השגחה פרטית? ככל שמתעורר בי רגש האחריות לנפשות הקרובות לי ביותר, כן אני מתאכזר להן יותר, מצערן בלא הפסק, מתרגש וצועק ומפנה עורף לאמא הדואגת ל“תכלית” שלי – ולבי מתבוסס בדמיו - - -
נופך נוסף של צער, אולי החריף ביותר, נוסכת לגביע-חַיי מרים. היא עתה “פריילין” מפורכּסת וגינוּני גנדרנותהּ בולטים. מרבה לבקר באולמי-ריקודים ובנשפי-חשק, מטיילת עם בחורים, אף כי קשורה אלי. אני בוער באש קנאה, סובל, דואב. בולש אחריה בצִדי דרכים, ליד חלונות ביתה. אחרי כן אני בוש ונכלם בפני עצמי, בוכה במסתרים. מה מוזרה ומפותלת דרך הרגש? אף כי פקדו אותי לא אחת רגעים בהם מאסתי ובחלתי בה, רגשה בי אהבתי אליה, העיקה כנֵטל-גורל שאין להשתחרר ממנו. כן, לא אחת אמרתי לעצמי: זה גורל, גורל מר, לא אזנח אותה, כי חתומה היא בלבי, אף כי בהכרה אני מטיל בה דופי. לא אעצור כוח להפסיק את קשרי עמה. חולשה היא. סבל רב נגרם לי על ידיה שעה שהיא פוזלת לאחרים, או תפוסה לחומרנות מובהקת. אולם אני יודע, היא לא תיבָּנה ממני. אני אין לי אפשרות להקים משפחה. והיא הרי אנוּסה לעמוד ברשות עצמה ולהינשא לאיש. דרכי – חַתחַתים וחוסר מוצא ותלישות של אינטליגנט יהודי צעיר בגולה, חלוש-אופי ונטול-רצון ומכוּרסם ספקות ועִרעורים. ואילו דרכה – דרוּכה וישרה, דרך עלמה צעירה, בת-העם שתביעותיה ומשאלותיה מוגבלות: חיי-משפחה ומעט נוחוּת בחיים. הרעיון לא שימש לה מעולם חווויה עמוקה, לא הניח עקבות עמוקים בנפשה, לא זיעזע את מצפונה, לא סיעֵר את נעוריה. עתה משנִלבַּטתי ופירפרתי וכאבתי בייסורי מצפון ונפש, ומשלא נתגלו סיכויים קרובים להתקשרות בינינו – עמקו ורחבו ההבדלים שנתגלעו ביני לבינה, עמקו וכאבו עד כדי טירוף…
פרק עשירי
והנה ארע נס: נזדמנה לי באקראי עבודת-הוראה בבית-ספר עממי עברי בעיירה נידחת אחת. חודשיים ימים נשׂאתי איצְטְלה של מורה ומנהל. זעומה היתה משׂכורתי, ואף זו לא שולמה בזמנה ובמלואה; אך מה גאה הייתי עליה, מה עָלץ לבי לקראתה, שהרי זו לי כמעט הפעם הראשונה בחיי שהחזקתי בידי זהוב, פרי עבודתי ממש, שטעמתי טעם פרוטה – שׂכר יגיעי ועמלי. ורב היה העמל – וגדול המאמץ. עד היום אני רואה לפני את הכיתות הדחוקות ומאוכלסות אוכלוסיה רבה של ילדים, ילדי-עוני, המנתרים כציפורים זריזות, רועשים והומים כנחיל דבורים. היכן הם עתה המוני הילדים, ציפורי האהובות, האומללות, בסער המלחמה?
וכמו בית-הספר כך העיירה. עיירונֶת יהודית פעוטה, רבות כמותה, כאילו נגזרה מתוך כתבי שלום-עליכם ומנדלי מוכר-ספרים. באמצעהּ – השוק הנרחב, רצוף-אבנים, גדוש לכלוך ובוץ, גללי-בהמות ושיירי קש ותבן. סביב לה – משכּנות ישראל, בתי-עץ נמוכי-קומה, כמָטִים ליפול, חנויות פעוטות, דלות ושוממות, בתי-מלאכה ננסיים, בתי-תפילה, “חדרים”, אכסניה עלובה, יהודים שחוּחי-גב שדַלוּתם יצוקה בכל הבעתם ודיכאון כבוי בעיניהם, יהודיות עטופות סחבות, מרושלות, כבדות-תנועה, ששְיָירי יופי צעיר בפניהן, נערים מתגוללים באשפתות, עֵז כחושה מחפשת חתימת-עשב בצִדי דרכים… והנה הכנסייה הנוצרית, שמרוֹם צלביה הגאים, המבהיקים, מוקפת גינת נוי גדוּרה בטעם וערוגות פרחים ודשא, היא ניבטת אל העיירה היהודית הדלה בנִיווּנה, וצלצול פעמוניה מהדהד בבת-קול יהירה, קולנית, מאיימת כמַכריזה כביכול: לי העוז והמלכוּת! ברצותי הריני קוצבת לכם תחום-חיים בסירחון זה, וברצותי הריני משלחת בכם כל מלאכי-חבלה ופגעים רעים וצרות וייסורים, שיֵרדו לפרנסתכם, לכבודכם ולחייכם… האין זו העיירה שהִנציחוּהָ על הבד יששכר בּר ריבּאק וּמרק שאגאל, העיירה הפורחת באוויר? לא, זה ישוב שבמציאות בשנות השלושים למאה העשרים, וכמוהו ישובים רבים, רבים, אחים ואחיות לִפְּשיטיק ופינצ’נה וזָאמבּרוֹב וקוּטנו ומְלאוָוה ומינסק מָזוֹבייצקי; ודוקא אל חוּליות רפויות וחלושות אלו מכוּונת עתה עיקר אש ההסתערות של שנאת-ישראל הפרועה, הבהמית של האיכרים ומשמרות הסטודנטים ובעלי-המלאכה והסוחרים הנוצרים החדשים, חלוצי ה“טיהור הלאומי” של העיירה, לביעורם של הסוחר והרוכל, התגרן ובעל-המלאכה, הרופא ועורך-הדין, הפקיד והפועל היהודי מתוכה, ירידה אכזרית לחייהם ונכסיהם של המתחצפים “לנשום לרווחה” אוויר ארץ פולין, לטייל לבטח בחוצות ישוביה, לאכול את לחמה, לחיות תחת השמים האלה…
אוכלוסיה מסוכנת זו, שהזעיפה וקוממה נגדה שׂרי מדינה, ראשי רשות, חלקים ניכרים מן הנוער, האינטליגנציה, שכבות בעלי המלאכה והסוחרים של עַם פולין – וכולם כאחד מבקשים לבודדהּ כעֲדַת כלבים מצורעים ולהכריתהּ – מי היא, מה הֶרכבהּ ודמותהּ?
הרי עיירה – צאו וּראו מה כוחה ומשקלהּ! היא שוכנת במרחק של ארבעים וחמישה קילומטרים מעיר הפּלך הסמוכה ובריחוק של עשרים וארבעה קילומטרים ממנה תחנת-רכבת. בין העיירה והתחנה אין כל קשרי-תחבורה וכבישים. נוסעים בעגלות, בדרך לא סלולה. בסביבה – כפרים דלים, נפט וסוכר – יקרֵי-מציאות בהם. בין העיירה והכפר – קשרי חליפין חלשים. ה“חרם” נגד היהודים, השיסוּי לפרעות, הבוז והאיבה ליהודי – בכל תוקפם.
בעיירה שתי טחנות-קיטור ובית-משׂרפות-לבֵנים. מוסדות תרבות והשכלה כמעט שאינם, אם להוציא “חדרים” אחדים, בית הספר העברי העממי (בו לימדתי) ובית הספר העממי הממשלתי, ששׂפת ההוראה בו פולנית והלימוד בו חינם אין כסף.
מספר התושבים: אלפיים וחמש מאות, מהם יהודים חמש מאות ותשעים. הנוצרים קיוּמם בעיקר על החקלאות, הגננות ותעשיית הכדים, ואילו יהודים – על שירותי המלאכה הזעירה המפוצלת בבתי-מלאכה זעירים ועל ה“מסחר”. פועלים יהודים כמעט שאינם. שש-עשרה משפחות קיוּמן על כל מיני “מקצועות” שונים: חמישה רבנים, ששה שוחטים, שלושה חזנים, עשרה מלמדי תינוקות, רופאת שיניים אחת, חובשת אחת, שלושה ציידי כלבים, חמישה סבּלים, שבעה עגלונים, שבעה “חקלאים”, ששה מתקיימים על סיוע בניהם מהחוץ, ששה קבצנים, ארבעה “מגידי-עתידות” – בסך הכול ששים וארבע נפשות. אין בעיירה מספרה ומאפיה, אין רופא. החובשת עקרה מן העיירה.
בעיירה כבר נראו החנויות הראשונות של הנוצרים, מבריקות בחלונות-הראווה הנרחבים, באיצטבּאות המלאות כל טוב, מצוּיידות בתמיכוֹת השלטון, בהקלות ממסים, באהדת החברה הנוצרית בכללה; אלה באים במקום הניסיון והכישרון, הגמישות וההסתפקות במועט של החנווני היהודי. חנות ומפעל חדש של גויים טעמם כטעם דקירת מחט, כפצע צורב בלב האוכלוסיה היהודית כולה, כעֶמדה שנכבשה במערכה שיש עִמה פצועים ומרוסקים וקורבנות ודם ודמע. הפידיון מצטמצם והולך ומקור פרנסתם של יהודים רבים הולך ונִסתם. מהם הנודדים כרוֹכלים ובעלי-מלאכה בכפרים, או העומדים בקשרי-מסחר עם הכפר – רגליהם נדחקות בהתמדה, כי הכפר מקים לעצמו מוסדות-שיווק ושירותים. בן איכר עשיר שסיים חוק לימודיו בבית-הספר התיכון חוזר לכפר, פותח חנות, רוכש מכשיר-רדיו, קורא בעיתונים ועוסק בפוליטיקה “לאומית” שעיקרה – סיפוק תצרוכת בני האוּמה על ידי בני האומה, היינו על ידיו, שכן גדולה מצוַת החרמת היהודים, בידוּדם והרעבתם ושְדידָתם, שהרי אלה הם אויבי פולין מטֶבע בריָיתם…
זו העיירה, אלה הם יסודות קיומה, האווירה החברתית בה היא נתונה – ועתידה. בה שימשתי כמורה. אך יותר מאשר לתפקידי נתונות היו מחשבותי לאורח-החיים העלוב והמושפל, הדווּי והרעוע של יהודיה. מה העתיד החדש שהיה בידי לבשׂר ולצייר לילדיהם התמימים, הברוכים והיקרים, מה האידיאה הנשׂגבה שהיה בידי להעמידה במרכז חייהם, מה הפתרון הממשי הקרוב שהיה בידי להציעו לפניהם – ואני עצמי נטוּל-עתיד, ללא רעיון מרכזי מחייב ומדריך בחיי? עם כל אלה השתדלתי להסיח דעתם של הילדים ממציאותם המוחשית, מדַחקם וסבלם, לחזק את רוחם, לעודדם וּלאמצם. אך האם לא היה במעשי משום חיקוי עלוב למעשה הטבע המשלֶה את ההֵלך הצמא והמיוגע ביקוֹד חולות-מדבר – בתרמית נאות-הדשא ופלגי-המים השוקקים ומשיבי-הנפש אשר לפאטא מורגאנה?
מעט הכסף אשר חסכתי מעבודת ההוראה, וכן סכומים אשר אמי הצליחה לרכזם למעני, לא בלי השפלה עצמית וייסורי-נפש, הניחו לי, בתום עבודתי, את האפשרות לצאת להשתלמות לברלין. בברלין מכללה מפורסמת ובתי-מדרש לרבנים וללימודי היהדות. ובכלל – אשנב לאופקים נרחבים, פתח למוצא הכלול במילת הקסם “תכלית”. ודאי, אמי תשתדל לעזור לי גם להבא במיטב יכולתה, לחסוך מפּיתהּ הדלה כל עוד נשמתה באפה על מנת לסעוד אותי בנֵכָר, אולם אני יודע כי כאין וכאפס עזרת המשפחה, ואין לי אלא להישען על כוחותי אני בלבד. האם אחזיק מעמד, האם אוכל לקיים את עצמי, האם אתקדם, או להיפך: גורל הסטודנט היהודי העני בגולה, הרחוק בתכלית מן ההֲווי המקובל של חוסר הדאגה, ההוֹללות וההנאה, כפי שמוּשר בשירים הנודעים של הבּחרוּת האוניברסיטאית, יהיה גורלי ודרך חיי?
פרק אחד-עשר
שנת תרפ"ט. לאִטה משׂרכת דרכה הרכבת לאורך הקו וארשה-ברלין. בתא הקרון אנשי-מסחר, פקידי-ממשלה וסמוך לפוֹזנן מצטרפים אלינו איכרים פולנים, בעלי אחוזה מהסביבה, כובע התכלת המסורתי לראשם וזנבות שׂפמם מסתלסלים על לחייהם השמנות. הם מעיפים מבטי-בּוז לעבר היהודי הצעיר היושב דחוק בפינתו, שקוע בהרהוריו, הנושא בקרבו חוויות ותקוות כה שונות ורחוקות מעולמם וממוּשגיהם. מבעד לחלון משתרעים שדות-דגן נרחבים, המשקים הנאים, העשירים של איכרי גלילות פּוֹמרן, אשר שכחו מזמן את לחצוֹ של הנוגשׂ והמשעבד הפרוּסי והם עצמם הולכים בעקבותיו. הנה פּוֹזנן, נקודת-מפגש בין תרבות גרמניה, הדוחקת ופורצת קדימה מזרחה, לבין תרבות הסלאבים; הקהילה של רבנו עקיבא אָייגֵר, של הווי חיים ישראלי מפַכּה, של היאבקות הדת וההשכלה, ועתה – שׂריד יהודי עלוב בים של שנאת ישראל; והנה עיירת-הגבול זבּוֹנשין, שכולה רחוב אחד מוארך ורוב תושביו פקידי גבול ומכס ומיעוטם יהודים הטורחים ביבוא וביצוּא ואשר נועדה לשמש לימים מקום-מקלט ארעי למגורשים מן הרייך הגרמני הידוע לשמצה. מכאן והלאה – אדמת גרמניה, פרנקפורט על נהר אודר וברלין רבּתי. לכותנתי תפור שקיק-בד ובו מעט שטרות-כסף, ספוגים דמעות אמא ודם לִבה ורווּיים מיטב תקוותיה ואיחוליה לבנהּ הבכור היוצא לקנות תורה במרחקים. מעתה היא תחכה לשובו מוכתר בתואר דוקטור-רָבִּינר, עטרה לשמה וקרדום לחפור בו ולנַכֵּש בו את קוצי העוני והסבל החומרי והמוסרי של המשפחה ואף להקים שֵם מועט לאבותיו הקדושים. ודאי, ניחא היה לה, לאמא, שאסע לאחת הישיבות הנודעות, לווֹלוֹזִ’ין או לראדום או למיר, אך מה תעשה והבן אפיקורס גמור הוא, לא תפילה ולא תפילין ושאר מצוות עשה, והרי היא משלימה עם גורלה ואומרת: “זכות אבות זאָל דיר בּיישטיין, מיין קינד, קיין איד ביסטו ליידער נישט, זיי-זשע כאָטש א מענטש”, כלומר: זכות אבות תעמוד לך בני, הואיל ואינך, לדַאֲבון לבי, יהודי, היֵה לפחות ‘אדם’. שכן לא ייתכן, לדעתה של אמא, יהודי שלם והוא אינו מקיים עיקרי מצוות ודת.
בתחנת פרידריך-שְטרָאסֶה פוגשים אותי חברים, מהם שהניחו בתי-הורים ירודים ומרוששים ועל כנפי יונַת-תקוותם טסו לעולם “הגדול”. יש מהם שמצוקתם כבר הספיקה לטָרדם מהלימוד ומתשוקת הלימוד, יש המתרפסים ומִתבּזים להשתיק את רעבונם במרוּצה אחר שיעור עלוב או שִיוּרֵי עבודה, בין נאה ובין פסולה, כגון סחר-בית, מה שנקרא “פּעדלען”, שמידה מרובה של השפלה עצמית בה; אך יש מהם שנאחזו בציפורניהם במציאות הקשה ויתמידו בלימודיהם בקַשיות-עורף ובנפשם יקנו את תלמודם וקיומם.
ברובע הצפוני של ברלין, מקום בו נחתכים שני עורקי-רחובות בסימטת גִיפְּס הצרה, השקטה והאפורה, נזדמנה לי אכסניה זולה. אין כאן מפעלי-תעשיה ובתי-מסחר ועסקים גדולים ושִפעת הפרסומת המגוּונת והצעקנית של הכרך. אולם בדומה לתוכו של הר געש כן יהמה בה, בסימטה זו, ציבור העמֵלים. פה ושם חנות זעירה של יהודי מהגר ממזרח אירופה. מסבּאות-השֵׁכָר קורצות. עם ערב גוברת התנועה בסימטה זו, פועלים החוזרים מעבודת יומם, מחוסרי-עבודה, נערים וזונות הנפנים לעיסוקיהם השונים. מן המסבּאות נשמעת שירה וצלילי שיר מלווים את התקהלוּתה של האוכלוסיה הקבועה שלהן, אוכלוסית סימטת גיפּס, שהיא כבֵן שהוריו המופלגים בעושרם הֵדירו אותו מנכסיהם והם מצויים בסמוך לו, בטרקליני-התפארת והרווחה אשר במערב הכרך, מבלי לחוֹנֵן אותו אף במבט…
אני כאן ולבי נמשך אחר פיתויי פרברי-העשירים, כל עוד מעט הכסף באמתחתי, להשכיח את מְרי חיי ודלוּתי; הרי ממילא אין האמצעים בידי מספיקים אלא לקיום במשך זמן קצר, לכיסוי דמי הרשמה במכללה ולתשלום דמי הבחינות הראשונות. ומה יהא הלאה?
נקלעתי לחדר אחד בסימטה זו, לבית מספר 5, ושכני אף הוא יהודי: פועל-מתישב מארץ-ישראל, שבא לכאן עם אשתו, נפגעת תאונה חמורה, לבקש לה מרפא. בארץ הניח משק בלתי-מבוסס במושב-עובדים בשרון וילדים רכים – ועתה הוא נלחם על יום-עבודה בעיר שהאבטלה בה מרובה וחמורה.
קוסמים ומשכרים הלילות הראשונים בכרך הגדול המוצק. תקוות רבות מתנַגנות בלב, רצונות סמויים מתלקחים ומסעירים את הדמיון – והיד כה קצרה. במוח חולפות תמונות ליל אמש – הלילה הראשון בכרך: טיול עם חבורה של סטודנטים צעירים בשדרות אוּנטֶר דֶן צַלטֶן. מכשף-חשמל מציף בקשתוֹת נְגוֹהותיו הסגלגלות-אדומות-תכולות את מרצפות-האספלט המבהיקות. ליל קיץ כוסף. רטט צלילי מוסיקה קלה טופפת. משני עברי הכביש המוני אנשים סמוכים אל כוסות השכר, מתבדחים, צוחקים. נערות רוקדות. מוקיון. זוגות מתעלסים בשדרות. טַיָילים בודדים. מסביב – רחובות וכיכרות שטופי אור סגלגל. בגנים העירוניים מאחרים בנשף חבורות, זוגות, בודדים, מחוסרי-בית ורעבי-לחם ואהבת-בשׂרים. רבים המבקשים להשכיח בהמולת הלילה את דאגות יומם ביין ובמחולות תחת כיפת השמים. ברלין רבּתי כאילו ביקשה להסיח את דעתה מבעיות גורלהּ בהשתוללות ייצרים, ביין ובשֵכר ובנשים ובמאבק מפלגותיה. ואפשר כי אותו החרוז החוזר ונשנה עתה מאלפי מסבּאותיה של ברלין זו של ערב היטלר, הוא ההולם אותה ביותר בימים אלה:
ארמר ג’יגוֹלו, שענער ג’יגולו –
ווען דאס הערץ דיר אויך בריכט,
צייג איין לאכענדעס געזיכט…
כלומר: מוקיון מסכן, מוקיון יפה, גם אם ידאב לבך, הַעמֵד פנים שׂוחקות… ההתפרקות אינה רק נחלת פרברי המערב, גם בסימטאות הרחוקות ביותר היא בולטת למדי וייאוש דבק בה כאֵזוֹב בקיר. אלא שכאן, במשכנות העוני, היא באה על פורקנהּ בקלפים ובזנות, ובעיקר – במאבק פוליטי. המסבּאה היא מרכז חיי הציבור. אמנם כל יום מביא עמו מאורעות וזעזועים חדשים בחיי הארץ, אולם היום הזה הוא הכובש את האדם ומטביע את האתמול בסְאוֹנו. מי נותן דעתו על המחר, על העתיד? ברלין שקועה בשכר, בתאוות, בסְאוֹן מפלגות…
פרק שנים-עשר
עומדים השניים – הסטודנט הצעיר מפולין והחלוץ מארץ-ישראל – כנבוכים ונדהמים אל מול מֶתַח- החיים העצום הזה. נפתולי החיים והדוֹר במרכזי העולם, אשר הֵדם בלבד הגיע אליהם בביתם, נתגלו לפניהם בכל מערומיהם, על הצער והאכזריות, הטמטום וההפקר שבהם. האם זה מרכזהּ של אירופה, שיא התפתחותהּ ותרבותהּ? עומדים השניים כזְמוֹרות עלובות ומנותקות מגִזען בלב הכרך וצופים בזרם ההמונים האלה, הנושאים עמם פתרונות-עולם וסכנות-עולם. מה להם פה… הכרך הגדול משלהב את יצר תאוות הבשר בבדידות הרַוָוקית אשר בסימטת גִיפּס מספר 5. רשת הזנוּת פרושה בכל פינה וקרן רחוב. לעתים דומה כי, לא תביעת הגוף היא המסַלסלת את גֵרוּיי הדמיון, כי אם להיפך. ברלין זו של ערב היטלר, המעורערת במשבר כלכלה וחברה, נפש ומוסר, הנתונה בהתמודדות פנימית, המַפריכה בעצם קיומהּ את יציבותם של ערכים ומושגים ודפוסי-חיים מקודשים מדוֹרות, ניצבת כביכול על לוֹעוֹ של גביע הבּירה, בו טובלת אשה ערומה וסביבה עֵדר גברים טרוּפי-חושים. היכן העיירה היהודית על צער האצילוּת שבה, על האהבה הטהורה והגעגועים הנעלים, העיירה המאמינה והשואפת, הנִלבֶּטֶת ברוחה ומבקשת תיקון לעצמה ולזולתה ונכונוּת הקרבה בה והיא מְעָרָה את מְרי שׂיחהּ ומאווייה בשירת-עַם השופעת ערגה דתית מושכת לב? כאן, בכרך המערבי, דומה, אין שרים כלל… כאן מדַקלמים ומתבדחים ומשתעשעים.
עומד הבחור ומביט מבעד לחלון חדרו. ממולו מחייכת בת גרמניה בהירת-שער, חיננית ועליזה. הפועלת הצעירה משתעשעת בציפור כלואה בכלובהּ, והיא אותה שעה כציפור-יער רעננה מתרוננת שנכלאה בין חומות הכרך ובעיניה שׂרידי רעננוּת של היער וטוהר השמים. מבטים רודפים מבטים. היא רומזת לו משהו בלתי-מובן. ומחייכת. הבחור מרגיש בלהט דמו המחיש את מרוּצתו… גם צעירה זו ודאי שאינה נתונה ברצינות לבעיות עַמהּ וארצה החותכים כמובן גם את גורלה ואורח חייה. אולם לשכנתי הצעירה “דאגות” משלה…
מן המסבאה אשר בקומת הקרקע נישאים גלי שמחה וצהלה: “חג התיש” שם, חג המין החדש של השֵכָר “בּאֶק-בִּיר”, אשר השלטונות הרשו את צריכתו… ולה אין פרוטה לפרוטה. רבה שם, במסבאה, הצהלה והשמחה. בני-הנעורים רוקדים, מתבדחים, גומעים את המשקה המקציף, ואילו “ידידהּ”, שהוא מחוסר- עבודה, שוב אין בידו להפריש לה ולא כלום מדמי הסיוע הזעום. לעתים עודם נפגשים מפעם לפעם בסופו של שבוע ויוצאים “לבלות” אל מחוץ לעיר. על אצבעה טבעתו. לפנים, כשעבדה גם היא, היתה מחלקת עמו את שׂכרה על אף צעקות אביה השיכור ומהלוּמותיו. עוזרת היתה לידו בבית המלאכה. בדממה צייתנית היתה סופגת את זעמו של אביה ובהכרתה נקלטה מרירוּתו המיואשת כנגד חנויות “כּל-בּו” העצומות, בעלות כושר-ההִתחרות העצום, השוברות את מטה לחמם של רבבות אנשים “קטנים” והורסות מפעלים רבים. הומה הכרך, רב העושר והרווחה גם עתה – ולה אין כל… בתי המסחר הגדולים של טייץ וּוֶרטהיים, ק. ד. וו. ואֶ. פאַ משופעים כל טוב – ולה אין כל… הם גדושים תמיד קונים על אף המצוקה והמחסור. הומה הכרך וסוער, בני-הנעורים משתוללים ומתרוננים – והיא יושבת שוממה בביתה אשר בסימטת גיפּס. אכן, בכל אתר מרבים לדבר בחוסר-העבודה, בפשיטות-הרגל, בחרפת שלום-ורסאיי, בלחץ החובות הרובץ על המדינה – אולם מצויה גם ברלין רודפת שעשועים וטובלת בתענוגות ובמותרות, וזו אינה נותנת לה דוֹמי. חנויות “כּל-בּו” הללו, הבּנקים, הרי הם, כידוע, בבעלות יהודים. היהודים והזרים מה ראו שעָטו על גרמניה האומללה כעֵדר טורפים להקדיר את עולמה? הַמְעַט להם בפריס זו37, מרכז המותרות והתפנוקים אשר מעבר לריינוּס, או בלונדון מרכז העושר והשׂררה אשר מעבר לתעלה? הם המערערים את קיומנו עד היסוד!..
משתעשעת הנערה בציפור הכלואה בכלוב והרהורים טרופים מבוהלים במוחה. היא עויינת את סימטת גיפּס הצרה ואת כל הרובע הצפוני הזה הקרוי בשם “מוסקבה הקטנה”, בו נולדה ובילתה את ימי ילדותה. רבים מדי כאן ה“אדומים” – והיהודים. כאן, במסבאות, מרבים לדבר בארץ רחוקה וזרה שגם היא נוּצחה במלחמה ועתה היא חותרת למרחב, על הסוציאל-דמוקרטיה והמהפכה, הדיקטטורה והדמוקרטיה. בדומה לוֶדינג, “רובע המתרסים”, לנוֹי-קלן ושאר רובעי הפועלים והעוני ומחנות האוהלים של מחוסרי העבודה והבית, יש והם שרים: “וֶדינג האדום, שלום לכם, חברים, קִפצו האגרופים, הפָשיסטים בשער!” תמונות ארנסט38 טלמן, אשר הפועלים ברחובהּ קוראים לו בלשון-חיבה “טדדי”, סמלי החרמש והפטיש אדומים כדם, דגלים וסיסמאות, - מה לה ולמנהיגם זה של סַבּלי-המבּוּרג חבוש כובע-התכלת הפשוט? מה לה ולכל אלה? ב“היטלר יוגנד”39 הסבירו לה כי יהודים, סוכני מוסקבה, הם המכלכלים את כל הפעולה הזאת וחולשים עליה. והיא שונאת את היהודים ואת הקומוניסטים. היא רוצה ב“חיים” ובהנאת החיים, כמסופר ברוֹמנים החביבים עליה, כמו בהוֹליווּד. והן ידוע לכול, ש“אדולף היפה” הבטיח לכל נערה בגרמניה חתן, משׂרה ומעמד לכל צעיר… היא יודעת נאמנה כי רובם של הטוענים לסוציאליזם סולדים מן המצב העכור של חייהם, סלידה הצמודה אף היא, ביודעים ובלא יודעים, בשאיפה אל התפארת הקוסמת של מערב ברלין, של השכבות השׂבעות והמבושׂמות והנהנות… הרי מובן – הכרח הוא שיהיה אחרת – והיטלר כבר הצביע על המוצא. עליו אפשר לסמוך. הרי זה הגואל. ומן היהודים והקומוניסטים והסוציאליסטים והדמוקרטים, מכל הבוגדים למיניהם, יש להיפרע בכל חומר הדין40. האם ראיתָ את התערוכה אשר ברחוב אוֹרָניינבּוּרג? מערכת מפעלים, מכונות, כבשנים, ערוכים בטעם ובסדר, מלאכת מחשבת, לחץ על כפתור – ולעינייך כל אזור הרוּהר, אזור התעשייה והמכרות בעבודתו ובתנועתו… הרי גם המוני גרמניה מחכים עתה לאחד, לגיבּור, שיָרים אותם בתנוּפת-קסמים ויסיע אותם במְחי אחד למאבק סופי נגד גורלם, למיגור אויביהם, שיעקור את ייאוּשם ויצמיח להם את כנפי תפארת עברם מימי הקיסר וילהלם ויבטיח אושר ועושר לכל אחד. אף היא מחכה ומצפה, אם כי, בעצם, אחת היא לה מה יבוא ויתרחש, כי העיקר: “אחרת”…
בן חוץ לארץ הוא? כן, בזאת הבחינה מיד. היא אוחזת בידו וצוחקת לעיניו. הם מסובים ליד שולחן קטן באחת מפינות המסבאה. תוססת ומקציפה הבירה הלבנה. מן התקרה מתנוססים פסים צבעוניים וקישוטים שונים. ציורי תיש על הקירות – כי על כן “חג התיש” הוא היום. לוּדר מראה את נפלאותיו. ריקודים. ב“נישוֹת”, התאים האפלים למחצה, התעלסויות אֲהָבים. עשן סיגריות מיתמר גלים-גלים. זונות מהלכות בין הקהל. בחדר הסמוך: התא המחוזי של המפלגה הקומוניסטית. תמונות מנהיגי פועלים, עיתונות, כרוזים וכרזוֹת. ישיבות וויכוחים. זה ליד זה. ומתנגנים צלילי הפסנתר:
עס וואַר איינמאַל איין טרויער הוּזאַר,
ער ליבטע דאָך איין גאַנצעס יאַהר,
איין גאַנצעס יאַהר…
( היֹה היה פרש נאמן, שנה תמימה דבק באהבתו, שנה תמימה…)
וכל המסובים פוצחים בשיר.
יושבת הצעירה – ולבה שומם ועצב. אין שפה משותפת ביניהם… היא מעיפה מבט לעבר הבחורים חבושי כובעי-העבודה התכולים, לבושי המעילים הקצרים ונעולי מגפי-העור הגבוהים. גומעת את הבירה הקרה ומושכת אותו עמה החוצה. בעוד שעה קלה היא שכוּבה בזרועותיו ומתמסרת באדישות לליטופיו. הוא מהסס… זו לו הפעם הראשונה בחברת אשה זרה, מופקרת, בנֵכר. היא מרגישה בכך ומעירה: סֶנְטימֶנטים וצֵרֵמוֹניות41 – הרגל שאבד עליו הכּלח הוא, מכל מקום בגרמניה הצעירה. היא מספרת:
אבא חבר נלהב למפלגה הנאצית המכנה עצמה מפלגת הפועלים הלאומית הסוציאליסטית. אוהב את גרמניה ועויין את הסוציאליזם ואת היהודים. מפרנס בדוחק את משפחתו הגדולה. חנות ה“כּל-בּו” אשר באזור הן הרסה את מעמדו ורוששה אותו. אמא אוהדת בסתר את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מזה שנים רבות. והיא עצמה, כמובן, בחוג “נוער היטלר”. רטט של קדושה וגבורה חודר בה למראה פלוגות-הסער הצועדות בסך, צבא ממש, דרוּך משמעת-ברזל, במדיהן החומים, לקול תופים וכלי-נגינה. המצעדים האלה ודאי מעוררים חרדה בלִבות היהודים, המוצצים את לְשַד עצמותיה של הארץ כעֲלוקות. נגדו, באורח אישי, אין לה כמובן ולא כלום. בחור נאה ומשכיל הוא. אולם עליו להבין למצבה, ברשותה עתה ששה-עשר פניג בסך-הכול. ועוד הערב גדול… עליו להבין שהיא ו“ידידהּ” מחוסרת-עבודה הם וכי זקוקה היא לכסף… ייתן לה שני מרקים…
לא היה מוכן לשטף דיבורה. נירתע והִפליט:
- זונה.
מחתה: לא! איני זונה, מחוסרת-עבודה אני. זקוקה לכסף.
הניח לפניה מטבע של כסף, לבן, קר.
לפתה אותו בזרועות-נחשים ונלחצה אליו. דחה אותה ברגש של בחילה. יצא את הרחוב לשאוף לתוכו אויר זך וצונן.
זונה? – כך, דומה, אמר. אולם במה עסוק ושטוף עתה הנוער העובד והמובטל במדינה זו? בחוגיו וארגוניו מרבים עתה לדון בספרו של מכּס הוֹדאן: “בחור ובחורה”42, מתווכחים על “ציאנקלי” – האמצעי למניעת הלידה. ובינתיים מתרבה האוכלוסיה בבתי-האסוּפים ומתרבים פשעי-המין למיניהם. אין עיתון ומפלגה שלא ידונו בכך. חברי אגודת הספורט “פיכטה” עורכים נשפים ומתכנסים בהם עירומים כביום היוַלדם ושומעים הרצאות על “אהבה חופשית”. מה הפסול אם נתן גם לה להרוויח בדרך זו?
- אכן, מה הפסול?
פרק שלושה-עשר
הפגנת-המונים זורמת מעבר רחוב אוגוסט בסַך, בצֵל דגלים וסיסמאות, לקול תופים ותזמורות. מי הוא הצועד היום ברחובות ברלין? חלוצי אגף הימין הקיצוני וחלוצי השמאל המהפכני. האם אין הם צועדים על גופה של הותיקה והגדולה במפלגות, הסוציאל-דמוקרטיה, שסילקה את המלך והמלוכה, כוננה את הרפובליקה הדמוקרטית המשוכללת ביותר, החופשית ביותר, שהעניקה חופש אף לבניו של המלך, לגנרלים ולבעלי-ההון, ובמבט של ביטחון היא צופה עתה לעבר המתחרים-היריבים ואוחזת בעמדות השלטון המכריעות? כמה צחקו מנהיגיה להכרזה המשמיצה, שמפלגתם ומפלגת הנאצים תאומים הם! קנאותם הטרוּפה של שני האגפִּים לא תעמוד להם, לא תעמוד! ממשלתו של “פועל-המתכת הקטן שלנו”, של קארל סֶוֶרינג, בפרוסיה זו תחזיק מעמד נגד ההתקפות והשיסוּי החריפים ביותר; היא דוחה את “שיתוף הפעולה” עם השמאל המבקש לבולעהּ ודומֶה, כי סבורה היא שגם הניפוח המתרברב של המחנה החוּם גם הוא יתנדף מעצמו…
זורם ההמון, מתנועע, מתפתל כנחש עקלתון, הנגזר במקומות רבים על ידי מכוניות תכולות גדושות שוטרים. הגברתנים ה“ירוקים” מן המשטרה מציצים בבוז מבעד לקסדות-הפלדה עטוּרות הנשר הוילהֶלמִי43 אל ההמון. המשטרה היא, להלכה, נייטרלית בריב המעמדות והמפלגות. כל השתייכות מפלגתית אסורה עליה. אמונים נשבעה לממשלת הסוציאליסטים ולמפקדהּ, חבר המפלגה, ד"ר גז’שינסקי. אולם, בסתר, קוראים רבים בפירסומים נאציים שונים ובחוברות “אוקטובר” בהוצאת הקומוניסטים. ההמון מרעים: “קוּם התנַעֵרה”… כל מצעד-המונים שופע יופי מיוחד של ליכוד ואחווה אנושיים, של להט סער ומשאת-נפש. אזרח גרמני, בעל כרס שמנה עגולה, זנב סיגריה כבויה בפיו, ריתחה שפוכה על פרצופו האדום, מתגלגל מאחת המסבּאות בנהמה איומה:
“ספּרטיאקים44, בוגדים, אויבי המולדת, סוכני מוסקבה!”
מובטח לו כמובן, שאין שני לו לאהבת-מולדת, מולדת הזוהר והפריחה והשלווה מימות הקיסר שהוּגלה. שעל כן תהלוכות אחרות, שלוות ומתונות היו אז, והוא נושא בלבו את חלום “קנצלר הברזל”, שאת מקומו ברחוב וילהלם תפס עתה הבטלן היינריך בּרינינג– ופושעים ובוגדים פָשו לרוב. הוא מניף אגרוף-איוּם ושר בקול צרוד:
“גרמניה, גרמניה מעל לכֹל”…
מתוך ההמון בוקעות קריאות-בוז וצעקות:
“שתוק, רוצח פועלים!”
עוד מעט ופרצה תגרת-דמים. מַגלבי השוטרים מחסלים את המהומה באיבּה. התהלוכה ממשיכה דרכה הלאה, לעבר רחוב ליניֶן.
רובע זה אוכלוסיָתו מגוּונת: פועלים ומעמד בינוני, דלת עַם - ויהודים. כאן נמצאים רחובות-הגיטו הטיפוסיים: רחוב גרַנדיר ורחוב דרַגוֹנר – שמות צבאיים מובהקים… מה ליהודי רוסיה וגליציה ופולין השוכנים כאן – ולעסקי צבא? כאן שוכנים כבוד קלוֹיזים45, חנויות, בתי-בושת, בתי-מלון מפוקפקים, אכסניות מזוהמות, רַבִּיים וחסידים ושד“רים46 למיניהם ומנחם מנדל סובב על מקלו… לא אחת עורכת כאן המשטרה חיפושים אחרי נטוּלי-אזרחות וחסרי רשיונות כניסה לארץ. ברחוב מוּלאק הסמוך מתהולל בבתי-הבושת פושע מנוּון ורועה-זונות: הורסט וֶסֶל. הוא מארגן פעולות של “חוּמים” ו”ידידוֹת" מקיימות אותו. יהודי הסביבה רועדים למראה תהלוכות החומים והשתוללות הבּריונים, אולם הסוחרים העשירים שבמערב העיר – מהם שזה מקרוב ברחו על נפשם מפני דליקות המלחמה, המהפכה ותהפוּכותיהן – אינם אוהדים גם את האדומים. בין שני הצבעים האלה עלול להפציע צבע דַמם הסוּמָק טְפֵי47… אכן, רועדים הם וחרדים, אולם האשליה שבתחושת ה“ביטחון” היהודי הנטועה בהם אינה עוזבתם גם על הקרקע המתערערת שמתחת לרגליהם, במקום בו האמינו כי הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, לאחיזה ולשורשים…
מרחוב לינין פונה ההפגנה לעבר כיכר בּילוֹב. בניין מוצק ורב-מידות מתנוסס באמצעוֹ וכתובת אדומה עליו: “בית קארל ליבּקנֶכט ורוזה לוּכּסמבּוּרג”. כתובות אחרות מכריזות: מערכת העיתון היומי “הדגל האדום”, השבועון “הדואר האדום”, מחלקות שונות של הקוֹמינטֶרן48. מן הקירות המוצקים מכריזים כרוזים למיניהם, כתובות, תמונות. בבניין הזה אין התנועה פָגה יומם וליל. כאן עובד המטה הראשי של המהפכה בגרמניה – זו המהפכה אשר, כפי שמשַננים כאן, לידתה קשה ומורכבת יותר בארץ מפותחת, אולם הגשמתה כאן קלה יותר, קפיצת-דרך ממש “מעולם ההכרח לעולם החירות” – ושעל כן: ככל שיחמיר, כן ייטב… הדפוס פולט חומר למכביר… בלב הרובע היהודי תקוע הבניין הזה ומפרברי ברלין הרוגשים והסוערים נישאות אליו עיניים רבות. האם תיכָבש ברלין העובדת על ידי מהפכת-הנגד הנאצית, זו שמרכזה העולה הוא מינכן; לא ברלין בירת פרוסיה, אלא מינכן בירת בּוַאריה הקתולית?
אני מלווה בעיני את געש ההמונים, משתדל להאזין לנשימתם הסוערת, אף כי מזמן פג להט אמונתי התמימה בצדק ובאמת הטמוּנים בכל התעוררות-המונים. כוחות המהפכה צועדים כאן בריש גלי, ברחובות העיר, באין מפריע, שלא כמו בפולין, בה נדרס חופש האדם ובתי-הכלא גדושים מורדים ברָשוּת, הנענשים על דרך ימי-הבּיניים ומוּבלים לגרדום. הרי המעשה בחבורה של נערים ונערות מישראל בעיר לוּצק שנתרחש זה מקרוב. הם נתפסו והועמדו לדין עקב פעולה למען המהפכה בכפרי ווֹהלין – מעשה אחד מרבים, רבים – מעשה בכל יום. נערים ונערות אלה הוכו ועוּנוּ ללא רחם, את אצבעותיהם לחצו בין דלתות והִדקו אותן עד זוב דם, שׁדֵי נערות נמעכו ונדקרו במחטים, מקומות שבצִנעָה נצרבו בברזל מלובן ועוד כהנה וכהנה בנוסח האינקביזיציה של טוֹרקבֶמָדָה. ודאי שרבים היו הכמרים בימים החשוכים ההם אשר האמינו כי שליחות נעלה הם מקיימים: אולם מְעַנֵי-האדם בני דוֹרנו – העינוּי הוא מקצועם, והם עושים מלאכתם בנאמנות רבה, כמצוַת מלאכי-חבלה מלוּמָדה. והרי גם בארץ המושלגת הרחוקה – שעל שמה נהרגים צעירי ישראל בפולין – מעַנים בני-אדם, משליכים אותם לבור-כלא ומגרשים אותם לערבוֹת סיבּיר. האם קיימת עילָה, שבגללה הכאב פוסק להיות כאב ובשׂר האדם ונפשו פוסקים להיות בשר ונפש? אחד מאותה חבורה של נוער יהודי, צעיר וחסון, נעשו בו ניסיונות זוועה בברזל מלובן, לאחר שהוכה ונחבל עד שאיבד את הכרתו וללא הועיל, כי הודאה שביקשו לסחוט ממנו לא נסחטה. הבחור הופשט עירום, והברזל המלובן הוגש שוב לבשרו. קציני בלשים ממַרקים את בשרו תוך כדי פיתויים ושידולים שיודה במעשה, לבל יקפח את חייו הצעירים ועתידוֹ, שהרי סופו בעל-מום לכל חייו ואיבוד גברוּתוֹ. הבחור עמד במבחן-האש האיום, צחק אל מול פני מעניו, דחה אותם בבוּז. אחריו הגיע תור הבחורות. תמיסת-נפט ומי-שֶתן מורעל בחיידקי מחלות נשפך לנחירי אַפּן. אף הן עמדו בעינויים. ימים רבים הייתי מהלך ושומע את שַוועת האסירים המוכים והמעונים בכל בתי-האסורים שבעולם. אמרתי בלבי: פרק זה של נוער יהודי, אפשר הטראגי ביותר ואציל-הרוח ביותר של הדוֹר, שהפקיר את נעוריו וחייו, שהרס את ביתו ומשפחתו וזילזל בגורל עַמו ואף נתן לא אחת חרב חדה בידי שונאי ישראל, אף כי שלא במתכוון, ראוי היה לו שיכתבו עליו ספרים וישירו לו שירים. האם אין הם, להבדיל, יורשיהם הרחוקים של עשרת הרוגי מלכות שבשׂרם סוּרק במסרקות-ברזל, שעוּנו ועלו באש – ושפתותיהם לחשו “שמע”. הרהורים אלה הציפו אותי כזרם שעה שעמדתי תוהה ומסתכל באותה תהלוכה וכולי פליאה אחת גדולה על החירות אשר במערב, שהיתה חידוש גדול בעיניו של הצעיר שבא מפולין הקורסת תחת המַגלב הגס.
ליד כיכר בִּילוֹב נשמעו נאומים – והתהלוכה מתפזרת. אני סר לרחוב גרַנדיר הסמוך. אוויר דחוס מכביד על הנשימה. תגרניות סמוכות לדוכניהן. יהודי זקן עומד בחצר, סוחר בסידורי-תפילה, מחזורים, לוחות-השנה. שלטים ביידיש. לאורך הרחוב מתגודדים יהודים פרועי-זקן ומסולסלי-פיאה, לבושי קפוטות שחורות ארוכות, עוֹנדי חגורות-משי, עוֹטרֵי מצנפות שער. סימניו של הכרך השטוף תעמולה ניכרים גם כאן, ברחוב היהודים, במודעות ובכרוזים המכסים את הקירות והגדרות. סימני צלב-הקרס ליד כתובות: “הלאה ממשלת הרעב”, “מוות ליהודים”, “תחי ברית-המועצות”. תהלוכות, הפגנות, אסיפות, מהומות, תִגרות-דמים, שביתות. עשירים מוציאים כספם מן הבנקים. שמועות מבהילות רודפות זו את זו. התנגשויות בין מַלחים ושוטרים בהמבּוּרג. שביתה כללית באזור מכרות הרוּהר. שביתת מאה אלף פועלי-מתכת בברלין. הפרעות בתחבורה. המונים מסוֹערים, אפורים, זועפים, מתמרדים – הַאין אתם מנוּצלים על ידי כוחות שונים, ששאיפתם לרדוֹת בכם, לעשות שימוש בזעמכם לצרכים-לא-לכם, כדי להחניק אתכם לאחר “הניצחון” בכוח הטכניקה המשוכללת ועריצוּת המנגנון?
כן, המנגנון. הוא מתארגן במינכן. שם מתגבשת “התורה הגרמנית החדשה”. החדשה? שם מרכז פלוגות-הסער, “הבית החוּם”, “המרתף ההיסטורי”. למינכן זורם כסף רב. אף כספם של יהודים אמידים שדעתם נחלשה עליהם. כאן יוצא לאור ה“פלקישר בּיאוֹבּאַכטר”. מוּמרים יוצאי הונגריה עורכים, לפי השמועה, את ביטאונה המרכזי של מפלגת הנאצים. פלוגות-הסער מתחזקות. רבים מבין מחוסרי-העבודה נמנים עליהן. המפקדים הם, לרוב, בני אצילים טהורי דם וגזע. הפלוגות שוכנות במחנות צבא מיוחדים, בהם ניתנים להן כלכלתם וכל צרכיהם, בהם מוּכשרים הלוחמים ומתאמנים בתרגילי-צבא ומתכוננים ל“לֵיל הסכינים הארוכות”, ליל בּרתוֹלוֹמיי49 של היהודים והמרכּסיסטים.. ובינתיים, מפעם לפעם, פיצוץ בתי-מסחר יהודים בקוּרפּירסטֶנדָם, התנפלויות על מערכות עיתוני הפועלים ומוסדותיהם, תִגרות-דמים. גבּלס אסר זה עתה על חברי מפלגתו להתווכח עם הקומוניסטים; ואילו היינץ נוֹימן, מנהיג הקומוניסטים, בנו של סוחר יהודי עשיר ברחוב שליטר פקד “להכות בשונא בכל מקום שיפגשו בו”. דגלי צלב-הקרס מכאן, דגלים אדומים עם סמלי החרמש והפטיש וסימני שלושת החִצים של החזית הרפובליקאית-סוציאל-דמוקרטית מכאן, תהלוכות ומצעדים באורך של קילומטרים בסדר צבאי, התנגשויות לאין קץ, התפרעוּת של מידות ומוסר. כן, המנגנון עושה את פעולתו כהלכה –
הבוקר ניבט בזעם. שמים קודרים. הכרך גוש-עופרת אפור. טיפטוף. לאחר מכן החלו השמים מתבהרים, רצועות-שמים לבנות משוטטות, כסירות-מפרשׂ, בין חומות הבּיטון. שוב הפגנה –
המונים-המונים מכל פרברי ברלין מפגינים שוב. מי ימנה מספר להפגנות? המונים נוהרים להשתתף ב“מארש הרעב”. הרעב הוא המפגין ברחובות, נשקף מעיני אנשים אכולי-קנאה אל חלונות-ראווה עמוסי כל טוב ואל שומרי החוק החמושים. תקיף, אמיץ, אך חדגוני צמוּק-נפש השיר הגרמני אשר בפיהם. באחד הרחובות הראשיים תפסו המפגינים אשה צעירה, הפשיטוּהָ מכל בגדיה, אילצוּה לצעוד ערומה בראש התהלוכה. האשה התנגדה, צעקה – וההמון הריע, ראה במעשה זה אות-קרב, סמל למחאתו וביטוי לבוז-לעגוֹ למשטר השנוּא. רק רגעים מספר – והשוטרים חילצוּה מידי מענֶיהָ – והתהלוכה המשיכה דרכה. אני שעקבתי אחר התהלוכה סרתי מבויש, לעבר רחוב צדדי, בכיוון לאוניברסיטה.
פרק ארבעה-עשר
הזעזוע שאחז בכל הארץ לא פסח, כמובן, גם על בתי-הספר הגבוהים, על האינטליגנציה. בשדרות אוּנטֶר-דֶן-לִינדֶן, סמוך למוזיאון על שם גיתה, מתנוססת על בניין נרחב ומוצק כתובת חרותה אותיות-זהב: האוניברסיטה על שם פרידריך וילהלם, ומתנשא בגאון הנשר המלוּכני-פרוּסי הדורסני – שׂריד מִסדרֵי הצלבּנים. ליד חצר-הכניסה ניבט דומם פסלו של הנוסע המלומד הומבּוֹלדט50 חטוב בשיש. למטה – אולם גדול, על כתליו – לוחות שחורים ועליהם מודעות, תרשימי הרצאות ומעבדות. מסדרונות ארוכים מובילים לאולמי-ההרצאות, המעבדות, הסמינריונים. בעורף – חצר גדולה, מרובעת, מקושטת פסילים ופרחים. באגף הימני של החצר נמצא “המכון לבני חוץ-לארץ”. מעבר לבנייני האוניברסיטה, ברחוב דוֹרוֹתיאן – “המכון למדעי המזרח”, בו עדיין מרביץ תורה הפרופסור היהודי, גאון המדע הנודע לתהילה, אוֹיגן מיטווֹך. פקידי אוניברסיטה מכופתרים מהלכים הנה והנה והמון סטודנטים בני עמים וגזעים שונים. הפרופסור מיטווֹך שוקד בחריצות על לשונות אפריקה, כמוהו כחבריו המפַלחים ומפענחים שכבות חיים והיסטוריה ואמנות רחוקות ממציאותהּ של אירופה של היום, מפרידים ומרכיבים גבישי-עיוּן וגוּשי-מחשבה, אך כולם חסרי אונים מול הסערה המתקרבת ובאה.
לא כן הסטודנטים, שרובם הגדול אין המדע והמחקר עתה עיקר עניינם. אם קרדום לחפור בו – היכן הקרדום? במרכז לִבם הפוליטיקה, אש זרה היא המציתה הכול, וכמובן – בירה ונשים. בעיר השדה בסכּסוֹניה או בהנוֹבר מוכר אבא מיני סידקית, מספסר בניירות-ערך או במניות, משמש פקיד בממשלה או מוזג בירה במסבּאה. ואילו הבן לובש תלבושת נאצית, מגפיים גבוהים לרגליו, כיפת-קטיפה קטנה רקומה סמלי האגודה לראשוֹ – הבוּ גודֶל לאביר החדש, לאדם העליון, גואלהּ של גרמניה!
אותו יום, בשעות הצהרים, החלו המוני סטודנטים מתכנסים בפרוזדור האוניברסיטה ובמסדרונותיה. גלי ויכוחים שטפו-סערוּ, עיניים להטו באש. הפעילים מחלקים כרוזים בין ה“קָמֵרָדים”, כרוזים גדושי דברי בּלע וגידופים על חשבון איגוד הסטודנטים הסוציאליסטים על שם ג’ק לונדון, על ארגון הקומוניסטים ומנהיגם היהודי ויטפוֹגל – ומאליו מובן שיסוּי-אֵיבה ביהודים.
אני מרים כרוז המתגלגל על הארץ. דפוס מטושטש על נייר פשוט. אחד הכרוזים הראשונים של המפלגה הנאצית. אני קורא: אדולף היטלר – “מיין וויללה, אונד דאמיט פראגראם”, כלומר, אדולף היטלר – רצוני, ובכן זוהי גם תוכניתי. אני מונה עשרים וכמה סעיפים, ביניהם אחד:
“בתור חברי-האוּמה (פאלקס-גענאססען) ראויים להיחשב רק בני גרמניה, אשר דם אריי טהור נוזל בעורקיהם; שעל כן מובן ששום יהודי אינו רשאי להיות חבר האומה הגרמנית”
הכרוז כתוב בלשון “אני” והמדובר רק בענייני “אומה” ו“לאומיות”. ובהמשך:
“ברייך השלישי לא יהיו פועלים ובורגנים, כי הרי כולם יהיו גרמנים”.
הסטודנט הגרמני מעיין בכרוז ולבו רחב בקרבו. אכן, זו התנועה הנכספת שהיא, לפי הגדרת עצמה, גם לאומית וגם פועלית, גם גרמנית וגם סוציאליסטית. חבריו היהודים, חלקם מתענים ברעב ובמחסור, עובדים בסַבּלוּת בתחנות-הרכבת, מחזרים על הפתחים ומוכרים לבנים וקפה וכלי-בית למחיָיתם, ואף על פי כן מצטיינים בלימודיהם. תורה לשמה, תורה כמשׂאת-נפש – זו ודאי שזרה לרוחו של בן-גרמניה בימינו, אולם גם תורה כמקצוע מה חֵפץ בה נוכח המחנה הגדל והולך של אינטליגנטים ובעלי מקצועות חופשיים מחוסרי-עבודה ופרנסה? המקצועות החופשיים בפרוסיה ובגרמניה הרי תפוסים, כידוע, בידי היהודים: הרפואה, המשפט, העיתונות, התיאטרון, המחקר – ומה לא? רבים מבני עמוֹ עקרו לקַצווי תבל, מקימים מפעלי תעשיה ברוסיה, בארצות דרום-אמריקה, באפריקה, רוח היצירה הגרמני – מולדתו צרה לו והוא אנוּס להַפרות שדות זרים. בערבים הוא שר: “הנני סטודנט מהיידלבּרג” – שותה שֵכר, שכר, שכר, משתולל ומתהולל עם “ידידתו”. שיר-העם החביב עליו מפָאר את הריינוּס הגרמני, האשה הגרמניה, החופש הגרמני- - - גרמני, גרמני, הכול הוא גרמני. והיסוד הגרמני הוא ממילא טוב ונאה, חדוּר רוח יצירה ופעילוּת ושיטה וסדר. כשיגרש היטלר את כל ה“בּוֹנצים” המרכּסיסטים; כשיְמַגר את הסוציאליזם והפָּציפיזם התבוסתניים; כשיפרק וישבּר את זרוע עוּזם של אנשי הריאקציה למיניהם וכל אויבי המולדת – אז, רק אז, תיחלץ האינטליגנציה הגרמנית הצעירה מאֲסוּריהָ ותצא למרחבים. כבר גוֹאה ומנצחת המהפכה, המהפכה הגרמנית הלאומית. מנהיגה הוא אדולף היטלר. מתרסיו ילַכּדו בחזית אחת פועלים, מחוסרי עבודה ופרנסה, בורגנים זעירים, איכרים, אצילים, סטודנטים, נוער. כולם יילחמו את מלחמת “הרייך השלישי”. כולם ייחלצו למערכה נגד היהדוּת הבינלאומית הממיטה אסון על גרמניה, מדביקה אותה בזוהמה ובכִינים ובבּוֹלשביזם ובבגידה – זו הבגידה אשר קיפחה ושיתקה את מאמץ-המלחמה הנהדר של המולדת במלחמה האחרונה. עוד מעט… גרמניה, גרמניה מעל לכול! מעל לכול! ואין רחמים ומצפוּן בדין! רחמים ומצפון – נִשקם של החלשים הוא. עוד מעט… וגן-עדן ישׂגשג עלי אדמות וינעים את חייו של גזע האדונים. לא וילהלם ולא הרפובליקה; שניהם, כידוע, חטאו חטא שְאוֹל51 ופשטו את הרגל; שניהם אחראים לחורבן הכלכלי, לעסקי אבא המתמוטטים, לחוסר סיכוייה של האינטליגנציה הצעירה – די שווארצען אוּנד די ראָטען געהערען דען טאָטען; כלומר, ה“שחורים” וה“אדומים”, אחד דינם לגרדום. כי גרמניה היא המתעוררת לתחייה, גרמניה רַבּתי, גרמניה האדירה של “קנצלר הברזל” בּיסמרק. וגם הוא, הסטודנט הגרמני, עתיד לבוא על שכרו במשׂרה שמנה, במנַת כבוד וגדוּלה ונֶתַח שׂררה על פני השטחים הכבושים. אַווה פּאטריה!
כן, לא רק גרמניה בלבד. בכל העולם עוינים את האינטליגנט היהודי הערום ונלחמים בו. בפולין קיים מזמן גיטו בבתי-הספר הגבוהים, “ספסלים מיוחדים”52 קבועים בהם, כנהוג לגבי נחותי דרגה וגזע. הכרוֹניקה של הימים האלה53 מספרת יום-יום על הפליות וקיפוחים והתעללות ומלחמת הַשמֵד בסטודנט היהודי. בוילנה, בודפשט, בוקרשט, וארשה, קראקוב, פראג… בוינה דרשו סטודנטים מתקיפים לסלק את חבריהם היהודים, בייחוד מהמחלקה לרפואה. בגראץ הוכו יהודים והושלכו בכוח מאולמי ההרצאות. אף אחד מחבר הפרופסורים לא מחה. אופי חמור והיקף המוני היה למהומות ברומניה ובהונגריה. ביאסי פרצו הבריונים המשכילים מן המכללה אל הרחובות המאוכלסים יהודים וערכו פרעות כדת וכדין. בלבוב פרצו סטודנטים מפגינים לבית מערכת של עיתון יהודי, עשו בו שמות והפיצו שמועה שמתוך הבית ידו אבנים בתהלוכת-קודש שלהם. בוילנה תבעו הסטודנטים הפולנים בתוקף, כי הקהילה היהודית תספק “מתים” לניתוחים במחלקת הרפואה ואיימו – בשביתה של סטודנטים. באוניברסיטאות סלוֹבקיה דרשו לצמצם את מספרם של בני חוץ-לארץ, קרי: יהודים. האחרונים נעדרו מספר ימים מן המכללות מחשש לפגיעות.
הסטודנט האריי בן גרמניה יודע זאת, וחזקה עליו שיעשה את ה“מלאכה” ביסודיוּת יתר. הנה הוא, הנה הכוח הגרמני העולה וכובש. הֲתשמע? מן החצר פורצת קריאת-זעקה, שריח של דם נודף ממנה וצליל עצמות רסוּקות בה:
יוּדֶאֶ!
וההמון מריע לעומתה:
פאֶראֶקעֵ!
האחד מושך קולו:
דוֹיטשלאנד!
וההמון מַרעים:
עֶרוואַכעֵ!
יותר מן החרדה אוחז בי רגש של תיעוב ובושה על קומת האדם ששָחה ושָפלה עד למאוד. זו הרוח המפעמת את האינטליגנציה הנוצרית הצעירה באירופה. הנה הם עומדים, דרוּכי-קרב, מוסתים ומשוּסים, מאזינים לדבריו של הנואם החוצב להבות. עוד לא סיים את “נאומו” ובאחד המסדרונות תקפו בִריונים קבוצה של סטודנטיות יהודיות. סטודנט יהודי אחד נזרק בכוח מן המדרגות ונחבל. ברד של מהלומות ניתך מעֲבָרים. עשרות הסתערו על יחידים. הלמו ומחצוּ. מועטים מבין ההמון המשוסה שהתנגדו למעשי הפרעות הוכו אף הם. במהומה אפשר היה להבחין בתחנוניו של סטודנט נוצרי בן חוץ-לארץ, שנפגע קשות וקרא את הצלוּב לעזרה. לקו גם מי שאינם בני-ברית, שהַבּעת-פנים “יהודית” ענתה בהם.
בינתיים התחילו להתרכז המונים ליד שער הכניסה לאוניברסיטה. הם מריעים לכבוד הגיבורים הלאומיים ומעודדים אותם. האם יש שליחות קדושה מאשר “טיהור” היכל המדע? מעבר לשער בּרנדנבּוּרג צועדת – האם במקרה? – פלוגת-סער, מתעכבת אף היא במקום זה, פותחת בשיר-הלכת הנודע מן הימים ההם אשר הידהד לאחר מכן ברחבי אירופה כולה:
די שטראַססעֶן פריי דעֶן בראוּנען בּאַטאַליאָנען,
ס.א. מאַרשירט מיט רוּהיג פעֶסטעֶם טריט,
קאַמעראַדען! די ראָטפראָנט
אוּנד רעֶאַקציאָן ערשאָססעֶן!
דאַן וועהען היטלער-פאַהנען איבער בּאַריקאַדען,
דאַן ווערדען וויר, יאַ וויר, די בּראוּנעֶן
ריכטעֶר זיין!
חופשי הרחוב לגדודים החוּמים,
בצעד עז ומתוּן צועדות פלוגות-הסער.
חברים! את החזית האדומה
והריאקציה נמַגר!
אז יתנופפו דגלי היטלר עלי מתרסים,
אז נהיה אנו, רק אנו, השופטים
החוּמים!
אולם, גם עתה, ערב עלוֹת גדול הצוררים לשלטון, אין הם עדיין – לפחות להלכה – השופטים החוּמים; עוד נערכים נגדם, פה ושם, משפטים סמליים, אך מה חמוּר דינם של פועלים מתגוננים. והנה מבקיעה דרך לעצמה יחידת משטרה בתוך ההמון הצובא על השער. השוטרים מאיימים בפיזור המפגינים בכוח, ואילו הסטודנטים טוענים בשם החוק האוסר על המשטרה להימצא בין כותלי המכללה. לא נפחדו, לא נבוֹכוּ, לא נרתעו. זו הפעם הראשונה (ואולי האחרונה) אשר נציגי הרשות מתערבים לטובת מוּכּים ומעוּנים. אוי לה לאותה התערבות… אלא שבינתיים נזדמן למקום נגיד האוניברסיטה, דוקטור שמידט, בתפקיד של מתווך. הקוֹרפּוֹרַנטים54 מנופפים את רומחֵיהם, יוצאים לאִטם דרך השער אל הרחוב הראשי, לאחר שראש האוניברסיטה הבטיח לשמוע את טענתם. ברחוב מקדמים את פניהם המונים בתשואות רמות - -
במסדרונות השתררה דממה. דממה שלפני סערה.
בחורשה ליד נהר השפּרַיי הזך, טרֶפּטאוּ הירוקה, מתכנסת אסיפת הסטודנטים. הנואם הפותח מְתַנה את מר שׂיחו על “ברלין” שסָרחה ובגדה. ברלין העובדת נגדם, אבל עוד לא פסה תקווה. אין זאת אלא שהמשטרה, שמפקדיה סוציאליסטים, משוּחדת. ואף הרייכסוואֶהר, הצבא הגרמני המועט. הרי הקצין שרינגר שהצטרף זה עתה למחנה הפועלים – והסעיר את הארץ כולה. קצין גרמני – ותנועת הפועלים!.. הוא אסור עתה בבית-הכלא במוֹאַבּיט וכותב את זיכרונותיו – סימן מובהק לבגידה שעמקה. ונגיד האוניברסיטה עצמו, האין הוא מתידד יתר על המידה עם היהודים? הנואם מפסיק רגע את דיבורו השוצף, נוטל לידו את גליון ה“פלקישר בּיאוֹבאֵכטר” ופורשׂו לפני הנאספים. עמוד מצויר ותצלומים: מרכּס, לנין, טרוצקי, נחמקעס - - - כולם יהודים מכוּרים ובזויים המה, מחתרת בינלאומית. אף אמו של לנין בת יהודים היא – כך כתוב בעיתון. הסוציאליזם, נִשקהּ של היהדות הבינלאומית המושחתת המבקשת לרְדוֹת בעולם, היא תורת היחיד המבקש להיות טפיל על חשבון הכלל. ודאי, - “גם אנו סוציאליסטים, אבל סוציאליסטים כיאות לבני גרמניה, והוגה-הדעות הדגול שלנו, מומחה הכלכלה הדוקטור פדר כבר קבע את קו-ההפרדה הנכון: בין הסוציאליזם הבינלאומי החמסני שלהם, לבין הסוציאליזם הלאומי והבונה שלנו; בין הון הנֶשך והניצול היהודי, לבין ההון היוצר שלנו”. מהו הרכוש היהודי אם לא דם העמים ומוח עצמותיהם? מהיכן באו ונצטבּרו אוצרותיהם של הוַסרמנים, הגוֹלדשמידטים, הוֶרטהיימים, הרוֹטשילדים? דמהּ של גרמניה הוא. ושלטונות-הכֶּשל הדמוקרטיים עוד מצאו לנכון לפתוח את שערי הארץ לרווחה בפני אחיהם, ה“אֹוסט-יודען”55, שעָטו כעֵיטים הטורפים על ארצנו השותתת דם בשנות הרעב והאינפלציה, נִצלו את מצוקתנו, הוציאו מידינו בעורמה עושר ונכסים וארמונות ועסקים. “לחרפתנו, לצרתנו הגדולה, לאסונה של המולדת, עוד מצוּיים בתוכנו כאלה המעיזים ללמד זכות על בני הגזע השפל הזה, וזה גם הטעם לתבוסתנו היום בין כתלי האוניברסיטה”. אולם עוד יום יבוא, והוא אינו רחוק, אויבינו מבית ומחוץ יוּכרתו, ואז גם תטוהר האוניברסיטה שלנו והמדע שלנו מזוהמת האֶרס היהודי המסוכן… האסיפה נסתיימה בהחלטה לשיגור המשלחת אל נגיד האוניברסיטה שתתבע את סילוקם המוחלט של היהודים, כסטודנטים ופרוֹפסורים.
קריאות “בּראוו”, “מוות ליהודים” – ליוו את דבריו האחרונים. זרועות הונפו בברכת “הייל היטלר”, “זיג הייל!”
דוקטור שמידט אינו עוסק ב“פוליטיקה”. האוניברסיטה עולמוֹ, כל ימיו שקוע בתחומי מחקריו. כבכל בוקר כן גם עתה הוא מעיין במוסף לשאלות מדע של ה“בּרלינר טגבּלט”, המדורים האחרים אינם מעניינו אף לא המאמרים הראשיים. אולם בזמן האחרון החל נותן דעתו לידיעות הכרוניקה. מה חמוּרות הן הידיעות הללו! הנה זה עתה נתקל מבטו בידיעה מוצנעת בין טורי העיתון המרובים: בפגישה עם נציגי עיתונות חוץ הודיע ראש הממשלה ברינינג, כי השנה יפקוד את גרמניה החורף הקשה ורב-הזעזועים ביותר מאז תום המלחמה. הוא נוסע להיוָועד עם הינדנבּורג, לארמונו של הנשיא אשר בנוֹידק. ובהמשך: פיצוץ חלונות-ראווה ושוד חנויות-מכולת בידי מחוסרי-עבודה… פגיעות בלתי פוסקות ביהודים… מהם רבֵּי זכויות והישגים בהגנת גרמניה ופיתוח משקהּ - - - פצועים - - - הרוגים - - - דוקטור שמידט נאנח: ימים קשים. הוא שם את העיתון הצידה. בדמיונו הוא רואה את מלך גרמניה בגלוּתו בדוֹרן אשר בהולנד. כמה מאושר אתה, המלך, שאין עיניך רואות בשפל ארצך! הנסיכים נשארו בפוֹטסדם, בשלזויג-הוֹלשטיין, בטירותיהם ובנחלותיהם. אחד מהם יצאו לו עתה מוניטין כמארגן התנקשויות ביהודים, ושמו פריץ אוגוסט וילהלם, בקיצור: הנסיך “אַוּוִי”. היכן הימים השלווים, זרוּעי האור והתבונה אשר למשטר המלוּכה? לאן פנה זיווהּ, לאן פנה הדרהּ של המדינה? דומה כי הדמוקרטיה היא הנושאת באחריות לזוועות המתרחשות. הרי במשטרהּ גדלו ונתגבשו הכוחות הנוגדים העלולים לגרוף את המולדת לתהום האבדון. הוא הוא החופש המופלג – הוגה הפרופסור שמידט – שמרבים להצביע עליו ולשבחו והכול מחַללים אותו. אין ההמונים זקוקים יותר מאשר ל“לחם ושעשועים” – מה להם ולהנהלת ענייני המדינה? היטלר? מי יודע? הוא מחונן בהתלהבות וההצלחה מאירה לו פנים. אולם האם אפשר ליחס רצינות להַעוָיוֹתיו הקיסָריוֹת, לשיטותיו החמורות, לגסוּתו הפּלֶבֶּיִית56? דוקטור שמידט מרגיש ברגע זה מעין עלבון פנימי ביחס לחבריו הפרופסורים היהודים. אולם מאידך - הרי חובה סוף-סוף להשליט סדר במדינה ולהבטיח את המנוחה הדרושה להתפתחות המדע ולעוסקים בו. אפשר וזה הקורבן הנדרש. החוק אינו אסקופּה נדרסת, ויש להשלים מראש, שהחוק השולט יהיה גם משפטם של השולטים. כן, אין מוצא.
משלחת הסטודנטים מפסיקה את הרהוריו. דוקטור שמידט שומע באורך-רוח לדברי משלחת הסטודנטים. הוא נרגש. לאחר מכן הוא נוזף בהם דרך חיבה: לא, הוא לא ירשה ולא ייתן להשמיץ את שמה המפואר של האוניברסיטה המושכת אלפי שוחרי מדע ודעת מכל היבשות - - - הוא יאחז בכל האמצעים - - - תקוותו כי השערוריות לא תחזורנה עוד - - - שקט וסדר בדין שישׂררו בהיכל המדע, החוק והמשפט. האם לא הורה הֶגֶל57 כי המדינה היא התגלמותם של החוק והמשפט? ואשר ליהודים – המשיך – שונות הן הדרכים להגשמת המטרה האחת - - -
דוקטור שמידט יושב בחדר עבודתו, גומע קפה ריחני. הוא נרגש. זה זמן רב לא הופרעו במידה כזאת שלוותוֹ ויציבותו. לפניו מונח ספר הזיכרונות וההֶגיוֹנות של המרשל הישיש פוֹן הינדנבּוּרג, חיבה יְתֵרה נודעת ממנו לספר זה. “הגַל המשתולל של יצרים ודברי-מליצה פוליטיים הציף את יסודותיה הישנים של המדינה ונראה, שהוא מאיים בהרס כל המסורות הקדושות והמקודשות. אך הגַל הזה יעבור ושוב יקומו מתוך ים-החיים המסוער תמיד היסודות אשר עליהם הושתתו וצמחו תקוות אבותינו ואשר על אבניהם הפציע לפני חצי המאה עתיד עמנו: יקום לתחייה שלטון הקיסרים בגרמניה”. מה נעמו השורות הללו, בהן מסיים הינדנבּורג את זִכרונותיו, ומה הולמות הן את הזמן הזה! אולם הקיסר, כידוע, נמצא מחוץ למדינה, והיטלר?.. דוקטור שמידט מניח הצידה את העיתון אשר לפניו, גומע לגימה מן הקפה הריחני, מדליק זנב סיגר, מוצץ אותו בנחת, פולט עיגולי עשן סמיך, שוקע שוב בהרהוריו. היטלר, היטלר, שמא, אולי?
פלוגות-סער עברו בסך ושירתם הידהדה ביהירות, איימה ופָרעה בהרהוריו. ברלין כולה האזינה אז לאותה שירה:
- ואז נהיה אנו, רק אנו, השופטים החוּמים - - -
מקרן רחוב נענתה לעומתה שירה אחרת, מבוישת במקצת, אך לא פחות תקיפה ובאותה נעימה עצמה, שירה שברלין כולה שמעה אותה באותם הימים:
- ואז נהיה אנו, רק אנו, השופטים האדומים - - -
פרק חמישה-עשר
היתה לי ברלין אוניברסיטה כפולה ומשולשת – מחד גיסא הלימודים, ההרצאות והבחינות, ומאידך גיסא – חיי הכרך בתקופה הרת-גורל זו שהיו כמַעבדה חברתית גדולה. קיומי היה רופף, מעט הכסף שהבאתי עמי אזל מזמן. יתירה מזו, גם כשנזדמנה לי בדרך מקרה הכנסה מועטה אצתי לפרוס ממנה, ולוּ גם המַתת הקטנה ביותר, לאחי ואחותי הקטנים חסרי-הישע. פעם שלחתי להם מעט תפוחי-זהב ודברי-מתיקה, אולם אמא מכרה אותם – “אנו המבוגרים – כך כתבה – מורגלים במחסור ואין אנו זקוקים ונזקקים לדברי-מותרות; ואילו הילדים, להם צרכים דחופים יותר, לחם, פשוטו כמשמעו”. מה נחמץ הלב למקרא השורות הללו… דומה, החרדה הזאת לקיום, שליוותה אותי מנעורי, לא התנדפה בחלוף השנים – אולם רווח והצלה באו לי ממקום אחר והניחו בידי את האפשרות להמשיך את לימודי: חיבור-התַחֲרות במכון למדעי היהדות שזיכני בסְטיפֶּנדיה קבועה.
כמאה תלמידים שמעו תורה בבית-מדרש זה, רובם בני גרמניה שתואר וכהונת “רבּינר” באחת מקהילות הארץ, ליברלית או רפורמית, שאיפתם ומגמתם. באותו רחוב עצמו קיים היה גם בית-המדרש לרבנים מיסודו של הרב הדוקטור הילדסהיימר וכיווּנו ברוח המסורת. הצד השווה שבהם, ששניהם התקיימו בכבוד ובהרחבה על הקצבות הקהילות ותמיכות נדבנים, ורמת הלימודים בהם גבוהה במקצועות היהדות וחכמת ישראל. האמת ניתנה להיאמר, שהסטודנטים ילידי גרמניה, אף שלא אחת התקשו בקריאה וכתיבה מימין לשמאל, שקדו בחריצות ועמלו על תורתם יותר מחברינו, המהגרים, האוֹסט-יודען, שנהגו במידה ידועה של קלוּת-ראש, שכן רובם היו מצוּיים אצל תורה ותלמוד, הלשון העברית והתפילות וספרות ימי הביניים עוד מצעירותם ולא אחת הסטיפּנדיה בלבד היא שמשכה אותם לכאן, ומתוך שלא לשמה באו לשמה. אך הם שיוו למוסד זה מעט חמימוּת עממית, מרוּחם הֶאצילו עליו, רוחהּ של יהדות מזרח אירופה.
בצִלו של המכון הסתופפו גם “סטודנטים” נצחיים, תלמידי-חכמים, שהקדישו את חייהם לתורה לשמה. דמויות מופלאות. הרי אחד מהם, בחור ישיבה מווֹלוֹזִ’ין, שנתגלגל לארצות הצפון, שימש מורה לעברית וסופו נשתקע בבית-מִדרשנו. עשר שנים ישב כאן, שׂיבה זרקה בזקנו, חיי עוני חייו, אך בתורה יגע ועמל, אב וחבר לכל תלמיד צמא-דעת.
כאן, בבית-המדרש, נזדמן לי שיעור בביתה של משפחה יהודית, אשר אחד מבניה נמנה עם ציבור הלומדים. תלמידתי, זוּזי שמה, עמדה לפני קבלת תעודת הבגרות. שעות הלימוד היו מלוּווֹת שיחות וחילופי-דברים עם תלמידתי בעניינים ונושאים שעמדו אותה שעה במרכז תשומת-הלב. שום עניין יהודי לא היה קרוב ללבה – גורלה של גרמניה הוא שהטריד את מנוחתה. כי בת צעירה זו כבר היתה לוחמת ותיקה, חברה במרכז הנוער הקומוניסטי במדינה.
בת שנה היתה בבואה יחד עם הוריה לברלין. נולדה על ברכי משפחה אמוּנת-מסורת ביָאסִי שברומניה, משפחה שתורה וגדוּלה נתמזגו בה. עם מלחמת-העולם הראשונה עקרה המשפחה למערב ועסקה בסחר הטבּק, עד שבאו ימי משבר ומוטטו את קיומה. עם העקירה לברלין נסתלקה השכינה מן הבית הזה, שנקטע מסביבתו בה צמח דוֹרות, רוח פרצים של תרבות-נֵכר עטפה אותו. לימים התנצר אחי אביה שכבש לעצמו מקום בתעשיית הסרטים, ואילו אחיו השני היגר מעבר לים והוא מראשי עסקניו של מחנה האנרכיסטים. ראשית חינוכה של זוּזי היה בבית הספר העממי שליד הקהילה היהודית, בשפה הגרמנית, תרבותה ומנהגיה. פעם בשבוע מספר לילדים “רב מטעם” מסיפורי החוּמש. לעתים מבקרים הילדים בבית-התפילה המפואר שברחוב אוֹרניינבּוּרג. אולם משגָדלה, בבית-הספר הכללי ובמגעהּ עם התלמידים בני עַם הארץ, נשתכחו כליל זיכרונות ימי ילדותה, ניתקו כליל הנימים הרופפות שחיברו אותה לעַמהּ. עסקי אבא נתרופפו אף הם - והנערה ביקשה פורקן ותיקוּן לעצמה, יחד עם רבים מבני-הנעורים אשר בסביבתה, בחוגי-הנוער הקומוניסטים.
בגמר הכיתה השישית היה הדבר. היא יצאה יחד עם חברי כיתתה לבלות את חופשתה בהרי בּוַאריה. בצל עצי-אורן מטפסים על מדרונות שהו חודש ימים בהשגחת מורה-מחנכת. זוּזי, המבוגרת בכיתה, עלמה בתקופת ההתבגרות וההתעוֹררות המרטיטה, ואילו המחנכת פרויליין דוקטור מזדקנת. תחילה היה הכול כשורה: משחקים, טיולים, שיחות, שחייה באגם. אולם לא ארכו הימים ולפני הנערה הרכה נפתח שער לגיהינום של חרדה וייסורים. המחנכת החלה לבקרה בלילות, מעייפת אותה בסודות שיחותיה, מתרפקת עליה ומלטפת את גופה. על מה שוחחו שתי הנשים? האשה המזדקנת גילתה לפני ה“באקפיש” המתבגרת את חוויות-המין הכמוסות שלה, סיפרה על תאוות לוהטות באין-סיפוק, עורמת הגבר ותמימות האשה ודיכוּיה הכפול במשטר הקיים אשר דינו נגזר לכלייה. בדרך זאת כבשה את לִבה והשיגה את מטרתה. בין המחנכת וחניכתהּ התרקמו יחסי אהבת-גוף, יחסים לֶסבִּיים. הילדה רכּת-האופי, הענוגה והתמה – כרעה - - - האשה שבה התעוררה שלא כדרך הטבע בידי אשה. חודש ימים זה הטביע חותמו על דרך התפתחותה – בגוף וברוח.
ואז בא הוא, דודהּ מאמריקה, האנרכיסט היהודי. בני המשפחה רחשו לו כבוד רב וזוּזי – אמון מלא. שחור-שער וגבה-קומה, הדוּר בחיצוניותו, נועז בהשקפותיו. הדוד מתמזג בזיכרונה של זוזי בדמות “חורשת פרידריך” הסמוכה לביתה, בטיולי-לילה ממושכים בשדרוֹתיה המוּצפות אור סגול חיוור. בתוך החורשה שוקקת “באר האגדות”, בינות לרחבות-דשא, פסילי בּרבּורים וצפרדעים חטובים בשיש שזרמי-מים קולחים מפיותיהם הפעורים. שירת זמירים. זוגות מתעלסים. בני-בלי-בית משוטטים. בטיולים אלה ביקש להקנות לה את מושגי תורת האנרכיה ואת – האהבה החופשית. אין בידה של זוזי לעמוד בויכוח עם דודהּ, אך היא דבוקה באמונתה, כי הדיקטטורה של מעמד הפועלים היא הדרך האחת להגשמת משׂאת-הנפש של חברת העתיד בה יבוטלו ממילא גם המדינה וגם הבדלי המעמדות, השִוויון והחופש ישׂררו לעד - - - הדוד עוֹיין את הדיקטטורה, כל דיכוּי ועריצות, את המדינה והשלטון, את דיכוי הפרט ועושק החופש. אך בעניין אחד הסכמה גמורה ביניהם, הוא דבר שלילת המשפחה הקיימת והמרתה באהבה החופשית.
האם אהבה אותו? אין היא יודעת. לעתים מתקשרות נערות צעירות בקשרי אהבה למבוגרים וקשישים מתוך הערצה והתבטלות כלפיהם. וכבר תיאר קשרים אלה הסופר פטר אלטנבּרג ואחרים. שהרי לא תמיד מבקש הגבר המבוגר את גוף האשה של הנערה הרכה, לא אחת ישתוקק לרענן את סתיו חייו במשוּבת צחוקהּ וזוֹך עיניה. אין הנערה חושדת כל עיקר, אין היא גם יודעת מה רב החסד שהיא משפיעה עליו.
זוזי נזכרת בלוֹטָה, בהירת-השיער, תכולת-העין ודלַת-הגוף, חברתה שגורשה מן הגימנסיה, שידעה יחסי-אהבה עם נערים צעירים. לא הורידה דמעה, להיפך, גאה היתה על כך. הרי היא שחיברה את הכתובות בעלות התוכן המהפכני על כתלי בית-הספר, ולא אחת נטלה חלק בהתנגשויות עם נערים מארגון ההיטלר-יוּגנד. אחר כך נטשה את בית הוריה והלכה לגור עם המלח הגרמני מהמבּוּרג. המלח היה מנאמני המפלגה. תחילה היו מאושרים. ואז הפליג. למרחקים. זמן רב חיכתה. המלח לא חזר. עמדה גם בנסיון ההֶריון והלידה. והיא ממשיכה פעילותה באומץ-רוח ובסערת-נעורים. והן גם היא, זוּזי, נמנית עם “הקומוניסטישער יוּגענד-פארבּאנד דויטשלאנדס” – האיגוד הגרמני של הנוער הקומוניסטי. האם גזירה היא שתִחיה דוגמת אמה וסבתה, על שום מה לא תתמסר לבחירה שחשקה בו? נתרצתה לו.
הדוד נסע. ושוב לא חזר. זוזי נשארה לבדה. תחילה בכתה, סבלה, אך גברה על חולשתה – “חולשת הבורגני הזעיר”, ושיקעה עצמה במִשנה-מרץ בפּעולה הפוליטית. עתה היא עומדה לפני בחינות הבגרות, אך נטוּלת רצון ונכונות להמשיך לימודיה. אני שנקראתי לעזרתה, ראיתי צורך לעודד ולסעוד אותה. הן אני עצמי, שהייתי כמעט בגילה, כבר נשׂרפתי באש זו שהיא להטה בה. היא דרוכה ומתוחה לקראת העולם החדש העולה, ברית-המועצות של גרמניה רומזת לה – ומה ערך לו ליחיד נוכח מאורע כביר זה? יש להשלים עם המַיִט58, עם זעזוּעֵי החברה, עם שנאת ישראל, שהרי כולם אינם אלא חבלֵי-לידתו של המשטר החדש. “מעוּבָּר הוא הקפיטליזם וכְרסוֹ – המהפכה – בין שיניו”. עסקני המפלגה מסבירים – והיא עצמה מטיפה לכך – כי ככל שיחמיר המצב כן יִיטב. אבא חומֵד לָצון, שמִלגוֹ - רצינוּת וּמִלבָּר - בדיחה. ואומר לבת: "זוזי נכספת לרעֵטעֶ-דויטשלאנד, כלומר: לברית-המועצות של גרמניה, ואילו הוא חושש שנזכּה לראַטעֵן-דויטשלאנד, כלומר: לגרמניה של עכברושים, וכמְנוּסת עכברים בשיטפון תהא מנוּסתנו מכאן…
האֵם חרדה מאד לגורל בתה, זוּזי חביבתהּ. אין היא מיַיסרת אותה בדיבורים, רק מגילת-סבל אילמת נחרתת בפניה. עסקנותה של זוזי מדירה שינה מעיניה. “את העולם תבקש לתקן, ואת עצמה היא הורסת ומורידה שאוֹלה את הוריה בעודם בחיים”. הנערה טרודה ללא הפסק בעיסוקיה והטירדה היתה לה טבע שני – גם כאשר תִתגַלגל לידה שעת-מנוחה אין היא מסוגלת עוד להינות ממנה. במרוצַת-תמיד היא מִתַא אחד למשנהו, מישיבה אחת לשנייה. אני שומע את מְרי שׂיחה של האֵם ונזכר בימים לא רחוקים, עֵת דברים דומים לאלה הושמעו באוזני. אך זוזי במצב של שיכּרון, בסיוּט עַרפִלים– אין היא שמה לב לשום דְבר-הסבר, אין היא נותנת דעתה גם על עצמה. ברובע הצפוני של ברלין מכירים יפה את היהודיה החיננית, הפעילה והמסורה, החברה במרכז הנוער. רבים חומדים אותה, בייחוד כאשר היא מתלווה אליהם לטיוליהם ומבלה בחברתם. לרוב חבריה – “ידידוֹת” המתחלפות חדשות לבקרים, רבות מחברותיה “מאורשׂות”, והיא?
אין היא היחידה במשפחה הגורמת צער ודַאֲבון-לב להוריה. אחותה הבכירה עזבה את בעלה ונישאה לנוצרי. הבן הצעיר, בן גילה של זוזי, וחברהּ לתנועה, הנער הפוחז והפרוע, חוזר לא אחת הביתה מבוּשׂם – וכבר הניף יד על אביו שניסה ליַיסרוֹ. הוא מלוחמי המפלגה, לוחם ממש, בתִגרות ובהתנגשוּיות. יש לכפות על המוני עַם גרמניה את המהפכה – הוא רגיל לומר – דיקטטורה של ברזל, גם נגד רצונם. הוא, הבחור היהודי מרומניה, האינטליגנט למחצה, הוא חלוץ גאולת עם גרמניה, חסיד הכּפִייה -
זוּזי מסכימה עמו ואינה מסכימה, אך חביב וקרוב ללִבה לא היה מעולם. מסכימה עמו בהשקפותיו הפוליטיות, ואינה משלימה עם עָרלַת לִבו59. חודשים רבים אין היא מחליפה דברים עמו. לעתים רחוקות היא אוֹזרת עוז ומוחה: מה צורך במהפכה – היא טוענת – אם לא למען היושר והאמת? גם יחסו להורים הזקנים והמרוּדים, התעללוּתו ב“ידידוֹת”, גורם לה צער. ואיזה הכרח דוחק ראה להוציא עצמו מכלל ישראל, לצאת את הקהילה היהודית? ודאי, גם היא אין לה כל זיקה לקהילה, אולם אם בגלל חבריו ביקש למחוק את מוצָאו, אוי להם ואבוי לו. מכל מקום פגיעה היא בהורים – פגיעה מיותרת. זו דעתה. טיפות אכזבה ראשונות שנָטפו לנפשה, אחיה הוא שהִטיפן.
זוּזי טרודה תמיד, כאמור, ומעט הזמן הפנוי שנותר לה מוקדש למחשבה ולריכוז. חודשים נוקפים, ויִתוש הספֵק, זעיר ומועט, שקנה מקום ביַרכּתי לבה, אינו פוסק כּסיסָתו באִטיות והתמדה. כשתציק לה רוחה תזדמן לבית מכּיריה, משפחת קוֹרלֶה, ויחד ילכו אל בית-הקפה החביב עליהם אשר ברחוב קנט. קוֹרלֶה הוא סטודנט גרמני עני. אשתו – יהודיה, עובדת באחד ממוסדות הקהילה ומפרנסת אותו. זוזי מציגה שאלות לקוֹרלה, הישר באדם, המכובד במפלגה, הציר לבית-הנבחרים. “האם אפשר באמת לסמוך בכול על המנהיגים שלנו, שלא יִסטו או יבגדו, ובמקום לנהל את ההמונים ולשרתם – יכפו עליהם את רצונם ויִרְדוּ בהם? הן לא מעטים מעשי-עָוול ועיווּת דין וצדק המתרחשים גם בפנים המחנה. והאם שם הכול הולך למישרין?” אותן שאלות עצמן וכיוצא בהן היא מציגה גם לי, בבואהּ אלי, אל ה“מֶנזָה” של הסטודנטים היהודים אשר ברחוב ארטילרי; ואף כאן שוטפים ויכוחים בשאלות עַם ועולם, מָשָל כאילו כאן היה נחתך גורל עמים…
באחד מטיולינו בסביבה מרוחקת, בסִימֶנס-שטאדֶט אשר בעיבּוּרהּ של העיר, התרחש פעם הדבר שרישומו ניכר היה בחיי רוחהּ. שוטטנו בקִרית התעשייה, משבצות-משבצות של בנייני-בּיטון ומשטחי פרחים וירק סביבם. בנייני-הענק של המפעלים ניצבו כאחוּזי-אֵלם ומשוּתקי-תנועה. סימני צלב-הקרס צבועים על קירות ומדרכות וכתובות בנוסח המקובל בשנים ההן. סמוך לכאן תקעה יתדוֹתיה ה“לאַוּבּן קאָלאָני”, מושבת-אוהלים של מחוסרי-עבודה שאין סיועם הדל מספיק כדי כיסוּי שׂכר הדירה. שדרות. מגרשי-ספורט. שלווה נסוכה לאורך הדרך המוליכה אל מחוץ לעיר. אגם. חורשות. על האגם מפליגים טַיילים, טובלים בטוהר ותכלת. ממרחק מבהיקים צלָבים מוזהבים של כנסיה גוֹטִית על ראש גבעה.
לפתע זינקה מולנו פלוגת נאצים רוכבי אופנוע, ביעף, ברעש, דרוכים לקרב. הפלוגה התעכבה לידנו, בבת אחת, הקיפה אותנו. מפקדה ניגש אלינו, מגלגל בנו זוג עיניים בוחנות שבּוז וחֵימָה מהוּלים במבטן, ופולט בזעם: “אָרִיִים טהורים אתם נראים בעיני”. - - - האם לא ידרסו אותנו כאן במקום? אנחנו שותקים. הנאצי כנִמלך בדעתו, כתוֹהֶה על זהותנו, עושה תנועה כאומר: אם אמנם יהודים אתם, לא תימלטו מידינו – ונפטר מאתנו בשתי סטירות-לחי מצלצלות, סטירות שאכזריוּת וחרפה בהן. זוּזי נפלה לארץ – ואנו חסרי-אונים…
עם ערב, בחורשה הצעירה של קרית סימֶנס. הדמדומים נפרשׂים ברשת ירוקה-כהה. אנו נלחצים איש לרעהו – שני יהודים צעירים בלִבו של הכרך הגועש בזעמו, בשנאת ישראל, בנפתוּליו. שׂיח-געגועים, פיוּסים, נשיקות-אחווה מלַכּדים את אהבתנו בבדידותהּ. השמש שוקעת-נבלעת באגם הרוגע. דממה. בפאתי שמים שט לאִטו חצי חרמש ירחַ חיוור ועיני-כוכבים רומזות קורצות.
אני מחבק אל לִבי את תלמידתי, את ידידתי הטובה, ומגלה לה את אשר עם לבי. שואה גדולה מתרגשת על הארץ הזו. כוח-בראשית – כוחה, יאוש וטירוף והשתוללות יצרים שגוּבשו ואוּרגנו ורוּכזו לקראת זינוקם המכריע. מי יעמוד בפרץ? הנה הוּכּינו היום – ויותר מגופנו הוכּה כבודנו כאנשים ויהודים. איך לשאת זאת? לא שיש לברוח מן המערכה – אבל המערכה לא לנו היא, אם כי ודאי שאין אנו אדישים לגורלה. אני קורא באוזניה מן הזיכרון פסוקים משירת ביאליק מ“בעיר ההריגה”. על מדוּרתהּ של השואה המתרגשת עלול לעלות באש בית-ישראל, האוהל הדַל הרופף, כפי שאירע לא אחת בתולדותינו העֲקוּבות מדם ודמע. חרדה ומבוכה ותוגה בלבי. הן מלַחֲכות את מנוחת נפשי, את אמונתי בגאולת ישראל על האדמה הזאת, בנֵכר – ורבה הדאגה להמונים שם, בפולין, אשר היא, זוּזי, אינה יודעת אותם ואת יצירתם ואת מאווייהם. רבים הכוכבים הרומזים, ואיזה הוא הכוכב שלי? אני חושש כי בקרוב אנוּס אהיה לעקור מן הארץ המְשַׁכֶּלֶת הזאת. לאן? מהו טעם לחזור לפולין? איזה עתיד וטעם-עתיד בה בשבילי? יתירה מזו, גם חברי לדעה לשעבר בשני המחנות כאחת, ודאי רוגזים ורוטנים עלי. הה, לוּ ידעו המה את אמת נפשי המפרפרת, שמָשוּל אני לדג מָשוּי ממקור חיוּתו מוּטל על חוף-חולות מחניק; האם מסוגל הציבור להבין ולסלוח לטעוּיות הפרט גם אם נקנו בייסורי-מצפון גדולים? קבוצה של סטודנטים עומדת בקרוב לערוך ביקור בברית-המועצות; זו הזדמנות יחידה לבחון מקרוב את המתרחש שם, והן אני כותב עתה דִיסֶרטַציָה על המהפכה הרוסית. אני עומד להצטרף למסע זה ומבטיח לה, לזוזי, לכתוב את האמת משם, את האמת כולה, והיא נותנת בי אמון מלא. זוזי רוצה לנסוע עמי, אולם היא, שחברת מפלגה היא, המפלגה ודאי תאסור עליה את הנסיעה לשם. עליה לעמוד במערכה כאן – כאן המערכה שלה. מוטב, איפוא, כי תחשוב על מוצא אחר, אולי – על אף הכול – הצטרפות ל“החלוּץ”, הכשרה, עלייה…
תוך כדי שיחה ירד עלינו הלילה. חיפשנו מקום-לינה באכסניה של טַיילים. שכבנו על ערימת-שחת בעליית-גג. חוטי-חשמל מתוחים בין העצים, מנורות דולקות, צלילים ענוגים רועדים באוויר. אין השינה נדבקת לעפעפיים – שנינו עייפים, מתוחים, הוגים. קרני-הכסף של הירח מלטפות פנינו.
גוֹי הלוּם-יין נדחק בסמוך אלינו. פיו פולט דברי-אָלה וגידוּפין קטועים. דבריו מצטרפים לכדי תמונה אחת על דירה חשוכה, אשה מוּכּת-גורל וילדים מוּפקרים לחסדי הרחוב ולרעב. הוא עויֵן את משפחתו. עוד בנעוריו, מתחת לגשרי רכבת העיר, דבקה בו מחלת מִשכב זָכוּר. גם לאחר שהיה בעל משפחה, כדי לצאת ידי חובת דעת הקהל, היה מזדמן למסבּאות חשודות בכיכּר אלכסנדר. פעם נאסר ונכלא בבית המשטרה – מה הופתע אז לחבורה שאָרחה עמו שם? שׂר-צבא, פרופסור נודע ואחדים מראשי המפלגה הנאצית… במאסר דבק בו גם חיידק תורת הטומאה הנאצית… אף זה מפּרחי גרמניה של ערב השוֹאה.
עם בוקר חזרנו לביתנו, לכרך השטוף בבחירות לנשיאהּ האחרון של גרמניה.
פרק ששה-עשר
בחירות… דומה, כי הרפובליקה מנסה ניסיון אחרון את כוחו של כרטיס-הבוחר, את יכולתו לסייע בפתרון בעיותיה, טרם יחוּלל ויוטל לאשפתות… כרטיס זה, אשר הושג במאמצים ובמלחמות, האין הוא עתה בבחינת קלף סמוי, העלול להיות גם לרועץ לעם, נוכח הגל הגוֹאה של המונים הנוהים אחר ה“מנהיג” ודבקים בו בקנאות עיוורת? אף זוזי, כמובן, סחופה עד לאין שיוּר בזרם מלחמת הבחירות, הישיבות, הועדות, “תעמולת-בית-וחצר”. ניסיון אחרון הוא – זו גם הרגשתה.
האזרחות המלוכדת מרימה על נס את בחירהּ, את המצביא הישיש פוֹן-הינדנבּוּרג. כל מנגנון המדינה לרשותו. מי יטיל דופי במנהיגה הלאומי של גרמניה, משׂרידיו המפוארים של בית הקיסר? ברחובות עריה של גרמניה וכפריה מציגים סרטים על חייו, פעליו ונִצחונותיו. אף למחנה ה“שטַלהֶלם” – קסדת הפלדה – ארגון מלוּכני, יש מועמד משלו, מפקדוֹ. אחד הֶר וינטֶר, עשיר שנתפס לתאוות-הפרסום, גייס חתימות של ידידים וקרובים, והעמיד עצמו למועמדות זו… ודאי, סיכוייו אפסיים, אך עצם העובדה ששמו מתנוסס קבל עם ועדה מניחה את דעתו (האם לא עודדה תאוות הפרסומת והגדלוּת גם את הרוצח מדיסלדורף למעשי-התועבה שלו, שלא תמיד שכרם ותועלתם בצידם?) הקומוניסטים מנהלים תעמולה קדחתנית בעד מועמדם הם, ה“סַבּל מהמבּוּרג”, אֶרנסט טלמַן. אין מאמין בסיכוייו, אין מאמין שקומוניסט, גם אילו נבחר, יעמוד בראשה של מדינה זו. אולם מערכת-הבחירות הן הזדמנות כשרה היא לפרישׂת דגל וניהול תעמולה והתמודדות. רבים גם הסבורים, כי שורת ההיגיון נותנת והאינטרס של המהפכה מחייב… תמיכה בהיטלר. אדרבא, יגיע לשלטון, אז תוּכח בעליל אזלת-ידו לפתור את בעיות המדינה ואפסות הבטחותיו לכל דכפין, ואז יוכשרו התנאים למהפכה. הן לא כמו איטליה המפגרת, החקלאית למחצה, החסרה תנועת-פועלים אדירה ורבת-מסורת, גרמניה הנאורה והתעשיתית, אשר כוחות הייצור שלה חותרים למרחב, לפריצת מסגרות הקניין הפרטי על אמצעי-הייצור. לא כאיטליה גרמניה – מסבירים – בה לא יאריך ימים דיקטטור פָשיסטי, את עם גרמניה לא יוליך שולל… המהפכה בגרמניה תביא עמה ברית עם רוסיה, שפירושה תקופה חדשה בתולדות העולם.
מפלגת-הפועלים הגדולה, הסוציאל-דמוקרטיה – המורָה הוראה60 לתנועת הפועלים בעולם – נתונה במֵיצר. ודאי, אף בידה להעמיד מועמד משלה, אולם בכך רק תגדיל את סיכוייו של האויב העיקרי –ולאחדות פועלים אין השעה כשרה. ושעל כן היא נוקטת בשיטת “תפוס את הרע במיעוטו” וקוראת לחבריה ולחסידיה לתת את קולם בעד הנשיא הישיש – האם חלמה אז, כי הממונה על פיקדון חוּקת ויימאר ימַנה בעוד זמן מועט את גְדול הנבלים, הלועג לכל חוק ואשר הרצח הוא חוקוֹ, לראש ממשלה?
מודעות-בחירות מכסות את פני העיר. הרי מודעה מצוירת אחת ובמרכזה מאזניים. דמות קטנה של טלמן, מועמד הקומוניסטים, בכף האחת, ודמות גדולה של היטלר – באחרת. פועל מטיל את פתק-הבחירה בכף של טלמן, ובו ברגע מתרוממת ועולה הכף האחרת – וחבל עבה מתהדק סביב צווארו של הבוחר…
העיר מוצפת חומר תעמולה והומה תועמלנים למיניהם. ליד המסבּאות, בתי-קפה ושאר מקומות בהם מתכנסים בני-אדם רבה ההמולה. ה“ירוקים”, אנשי-המשטרה, עוקבים אחר כל תנועה חשודה, מונעים תִגרות. להט זה של מלחמת-בחירות כבר לא ידעה גרמניה זה שנים. אין זאת כי אמנם הוּטל גורלה על כף המאזניים; אין זאת אלא שהעמיקו והחריפו הניגודים והתהומות. התועמלנים מקשטים את עצמם בלוחות ודיוֹקנאות של מנהיגים עליהם. הם, הדיוקנאות הללו, שׂוּמה עליהם להסביר ולשכנע… ולי נראה אותה שעה, שלא רק את גוף נושאיהם הם מכסים, אלא גם את מוחם ונפשם ומצפונם…
סמוך למגרש פּוֹטסדם עומד היכל-הספורט הנרחב, בו נערכות אסיפות המונים ונזעקים לקרב. הם זורמים לכאן, ההמונים, מכל פרברי ברלין ושכונותיה. רמקולים מתריעים. ים של כתובות. תערוכות. צייר משרטט על הבד קריקטוּרות-בזק, סיסמאות – לא בירורים ודיונים. כאן מתגייסים כוחות ומפגינים את עוצמתם. כאן מְיַדים אלו באלו בליסטראות של קִטרוגים והאשמות בסיטונות (האם לא כמו ההמונים מנהיגיהם?). גבוהה ורחבה הבמה, הנואמים נראים ממנה כנקודות שחורות זעירות. ערב אחד מופיעים כאן ווילי מינצבּרג, ואַלטר אוּלריך, וילהלם פיק, אוֹטוֹ רֶממֶלה – ראשי הק. פ. ד. (המפלגה הקומוניסטית של גרמניה). הם מדברים קצרות. חוצבים דברי-להבות וסיסמאות-קרב. “עם בוא המהפכה – מכריז האחרון – נקים על הגבול הצפוני של פרוסיה במת-הריגה גדולה. לראשונה נערוף…” איום ברור. הכול מאיימים היום. ומיד לאחר מכן עולה על הבמה סטודנט יפני וסטודנטית סינית. שניהם לומדים באוניברסיטה של ברלין, בני אמידים, חברי המפלגה. הם לוחצים איש יד רעהו – סמל לאחווה ולשלום, אשר הפועל נושא לעולם, שעה שערי-פּרָזות בסין מופצצות ללא רחם בידי הכובש היפני. ההמון מריע ודופק ברגליו. “נקים במת-הריגה גדולה…”
באמצע האולם ניצב שולחן קטן, עליו מפת-קטיפה. לידו משמרת מטעם המפלגה: בחורים חסונים, חולצות שחורות, “מגפי-דוב” גבוהים. מאחורי השולחן ניצב אדם רם-קומה, רחב-כתפיים, פנים מוּצקות, ראש מגולח. חליפה פשוטה לגופו. כובע ה“וֶדינג” התכול לראשו. אֶרנסט טלמן הוא. הוא מדבר במתינות, שוקל כל דיבור, כנאבק עם קשיי הביטוי. הוא מפקדו של אחד הגדודים החזקים בצבא הקומינטֶרן61. אין הוא הוגה דעות, וניכר שאין בו יחס נפשי לערכי רוח ומוסר. בתום דבריו – קריאות, צעקות, המולה – ההמון נערך להפגנה ברחובות. היכל-הספורט מתרוקן על מנת להתמלא שוב ביום המחר - - -
עֵד היה היכל זה לתחרויות ספורט ואמנות, עתה הוא עֵד לתחרויות פוליטיות, אשר גרמניה עוד לא ידעה כמותן ואשר עלולות, אולי, לקבוע בעתידה ולחתוך את גורל העולם. מחר ישמיעו כאן את דבריהם ליאון בּלוּם, פרידריך אדלר, פיטרוֹ נני, ליבּה, ברייטשייד. הס. פ. ד. (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית) – עליה תפארתו של הסוציאליזם הדמוקרטי, היא הנושאת באחריות לתנועת הפועלים בגרמניה, היא שעמדה כנגד גזירות ו“חוקים מיוחדים” – האם תעמוד גם עתה במבחן הניסיון? ומחרתיים יקשיבו המונים לדבריו של אדם צעיר, כהה-שער, צנום-גֵו: דוקטור יאָזעֶף גבּלס. הוא ירים את קצה רגלו הצולעת, יפנה את גופו אל עבר ההמון ויפתח, לערך, כך:
פאלקסגענאסינען אונד פאלקסגענאסען, חברות האומה וחבריה, - מפלגת-הפועלים הגרמנית הלאומית הסוציאליסטית נחלצת עתה למערכה על השלטון, על נצחונה הסופי המוחלט. הדרך לשלטון היא סולם-שלבים גבוה, והשגת שׂיאו - שיא שאיפותינו. קשה דרכנו וזרועה אבני-נגף ומוקשים. אנו נתונים בעיצומה של מערכה גורלית כבדה נגד ההון היהודי הבינלאומי והבּולשביזם היהודי הבינלאומי בעד גרמניה לאומית וסוציאליסטית, בעד הרייך השלישי וה“פיהרר” אהובנו. האם יודעים אתם מי שם לנו מחסום בדרך לנצחון? שמא הקומוניסטים? – וההמון יצעק, יחרף ויגדף: פפוי, לא! הבוז להם! המוות לבוגדים הקומוניסטים! – וגבּלס ימתח את קולו ושוב ישאל: שמא הסוציאליסטים? – ושוב תחזור אותה תשובה, לערך. מי הוא איפוא, ששׂם לנו מחסום בדרך לשלטון? – יזעק בשלישית. והתשובה לא תאחר לבוא: די שווינעֶ-יודען, די סאַוּ-יודען, היהודים החזירים, המגואלים! הכו בהם, המוות ליהודים! לגרשם, לדרסם, להשמידם – יוּדאַ פעֶררעֶקעֵ!
פלוגות-המחץ במדים חומים; ארגוני נוער וילדים; משלחות של בתי-החרושת, פקידים, סטודנטים – ועל הכול נוער, נוער לרוב, שפע דגלים וסמלים וכרוזים במעגל הפגנה אחת, בסערה של איומים ושיסוי ושירת-קרב.
כסופת-שלג הגולשת מראשי הרים והיא גדלה והולכת וצוברת כוח ועוצמה בדרכה, כך צועד היטלר בדרך לניצחון. בעורמה ינצל את מרירות העם, מרגיע את אילי-ההון וראשי-התעשייה ובעלי-האחוזות, משחד ומסַפסר בחולשות שאר החוגים והזרמים ופצעיהם, ומפנה את זעם כולם נגד היהודים ומחנה ה“שונא הפנימי”. ביד נדיבה יחלק מחמאות והבטחות. לפקודתו מנגנון עצום של תעמולה ואיום, לרשותו אמצעים וגדודי לוחמים, וסביבו – מיליונים של נלהבים ומסוּנוָרים הרואים בו את הגואל והפודה…
אין הוא ממהר. שלטון מלא הוא מבקש, ובדרך לֵגָלית-כשרה דוקא. מיליונים נתנו לו את קולם, בבחירה חופשית, שום מפלגה בתולדות גרמניה לא השיגה מספר כה רב של קולות בבחירות. הה, כרטיס-הבוחר עושה-נפלאות, כמה יקר אתה לי – עוד מעט ואסלק אותך כליל! הן זה מקרוב, במבחן-בחירות אחר, גילו ההמונים מעין רתיעה – ומספר הקולות שניתן לו ירד. הוא המשיך בארגון הגייסות בתוך המדינה, בשִכלול אמצעי-הלחימה, בהשחזתם והרעלתם, הִתנה תנאים לשיתופו בשלטון, טען ל“כולה שלי”. לא מעט ודאי צחק כאשר שמע על כניעתם של שׂרי מדינת פרוסיה הסוציאליסטים בפני שליחיו של היוּנקר פוֹן-פּאַפֶּן, שסילקם מיד מכהונתם. שר הפנים של פרוסיה, קארל סֶוֶרינג, קם והודיע: וויר ווייכעֵן נוּר דער געוואַלט, לאמור: אנו פורשים רק מחמת הכוח. עוד יותר צחק למראה יריביו, המשחיזים איש חרבוֹ נגד רעהו, אל מול סכנת המוות הצפויה לשניהם. לאחר מכן ודאי מילא פיו צחוק לחלומו של הגנרל ה“סוציאלי” שלייכר, אשר ביקש לכונן ממשלה “לאומית” חזקה בלעדיו ולכלול בה גם את נציגי הפועלים. הוא עוד ימצא שהות להיפרע גם ממנו! והוא סופר את אחרוני ימיו עד לניצחון, ויחד עמו דרוכים רבים-רבים ומצפים לנקם, לדם, לשלל… והנשיא הישיש אף הוא אינו אוהד את ההרפתקן ה“צעיר”, נציגהּ של גרמניה החדשה, רב-הטבחים, השוכן כבוד במינכן ומחכה לשעתו. עוד ייכנע גם הוא! בזמן שהותו בבירה הוא מתגורר במלון “קייזרהוֹף” ומזַמן פגישות עם שרי-המדינה, ראשי-התעשייה ובעלי-ההון. יש מהם החוששים לרושם אשר המשטר החדש עלול לעורר בחוץ-לארץ, להשפעתו על מהלך הכלכלה, והם בוחנים עמו כל נקודה וסעיף בתוכניתו ה“סוציאליסטית” בטרם יכריעו לטובתו. הוא מרגיע ומשַדל ומסביר, שבלעדי המלל הסוציאליסטי אין לכבוש המונים, והרי העיקר הוא, דוקא, בהפיכה המוחלטת במושגים המקובלים בחיי המדינה וביחסים בין המדינות – זו הדרך האחת לחריגתה של גרמניה לעתיד של עושר ושׂררה ומרחבים - - - ודאי תחוסל תנועת הפועלים, ודאי ימוּגר היהודי, ולאחר מכן תקום גרמניה לאומית, חופשית, מלוכדת. הוא דורש: ימים אחדים, לפחות, לאחר עלותו לשלטון יקיימו “ילדיו”, אנשי פלוגות-הסער, את תפקידי המשטרה. ישחקו להם הנערים, יקיזו מעט דם - - - הדם הוא סוד התרבות, עתיד גרמניה הוא בדם. אין הוא מאמין בהתנגדות פעילה. גם לאחר המצעד הידוע לרומא62 לא קמה פעולת-נגד רצינית. כעבור ימים אחדים היה בידי ה“פורוֶורטס”, עיתון הסוציאליסטים, להודיע: “היטלר הגיע לשלטון בדרך חוקית, מכאן ואילך אנו אופוזיציה חוקית”. התמימים!.. עוד באותו לילה נכלא עורכו של “פורוֶורטס”, פרידריך שטאמפּפר. מוסף-הערב של העיתון הותיק כבר לא יצא לאור. נאלם קולו-ביטאונו של הפועל הגרמני. נאלמו שאר עיתוני הפועלים. סופת-הדמים מציפה את כל הארץ - - -
סמוך לעלייתו של היטלר לשלטון הגיעה אלי רשות-כניסה לשם ביקור, יחד עם קבוצת הסטודנטים, בברית-המועצות. כעבור ימים מעטים יצאנו דרך ה“פרוזדור” הפולני, ליטא ולטביה בדרך למוסקבה. זוּזי נשארה בברלין, סביבהּ זלעפות. אביה נפל למשכב – וצרות אחרונות משכיחות ראשונות. קֵן הבית עומד להתמוטט – וילדיו-אפרוחיו מה יהא עליהם? בינתיים עקר את דירתו לרחוב מנדלסון. מנדלסון – שֵם יהודי נודע, שם נודע בתולדות יהדות גרמניה. מחר ייקרא רחוב זה בשם אחד מכּלבי-הדמים אשר השעה משחקת להם. הִיתל בו הגורל: הרי הבית בו הוא מתגורר עתה היה עֵד להתקוממות בנשק נגד הקיסר המובס בשלהי המלחמה האחרונה, האחרונה??
המפרנסת היחידה של הבית, הבת הבכירה, פוטרה מעבודתה. הבן האחד כבר נכלא במחנה-ריכוז. זוּזי אינה לנה עוד בבית מחשש מאסר. הרעב פוקד את הבית. צללים – היא עוד קיבלה מכתב אחד ממני לפי כתובת דירתה החדשה. במכתב דוּבּר על הכשרה ועבודה ועלייה (אם כי לא אחת צחקה לי ולחלומי, האם אין מקום בגרמניה ופועלים אין בה?) – אולם, דומה, איחרה את המועד - - - גם היא, הלוחמת המנוסה, ודאי הורידה דמעה אז, ויהי כמו נספג בה תמצית לבם של דורות נוער יהודי, תועי-דרך ואובדי-אורח ושוחרי-חופש… והיא ודאי, בצערה ובגעגועיה עלי, פיזמה חרש לעצמה את החרוז האהוב עליה מאת מרלין דיטריך –
אל תשאלוני על מה אני בוכה, אל תשאלו - - -
פרק שבעה-עשר
אבל, לפני שיצאתי את ארץ-הדמים עוד נגזר עלי ניסיון נוסף: מאסר.
אותה דירה בצפון-מזרחה של ברלין, ברחוב וייסנבּוּרג, ממנה הובלתי לבית-מאסרי הראשון, ראויה שאֲיַחד עליה את הדיבור ולוּ בצמצום. היו בה שני חדרים מרוּוחים, הגובלים זה בזה, ופונים לעבר הרחוב – ומטבח תקוע בירכתיה. בחדרים היתה שרויה מנוחת-תמיד, שחופפה על רהיטי עץ-האלון המבהיקים, על החפצים המרובים וכלי-החרסינה והתמונות שהבריקו צַחצַחות ורוח של דוֹר ישן, אצילי-פטריארכלי, נדף מהם. באמצעו של המטבח, שפופה אל מכונת-התפירה המזמזמת תדיר, ישבה בעלת הבית – הרווקה הזקנה. אף כותלי חדר המטבח עטוּרים היו תמונות-המשפחה, שפּנים עגלגלים-אדמדמים, שׂבעים-מתוקים ניבטו מהן, פני אזרחים בגרמניה המצליחה והשלווה מימי הקיסר וילהלם, ופני נשים שנשאו בגאווה את יעוּדן המשולש: קינדער, קירכע, קיכע, כלומר: מִצוַות פְּרִיָה ורְבִיָה, שקידה על דלתות בית-היִראה ומילוּי תפקידי עקרת-בית. סמוכה למכונת-התפירה היתה בעלת-הבית שלי, נַעֲוַת –הפרצוף, תוקעת מזמן לזמן עיניים בוהות באחת התמונות התלויות על הכותל מולה, פולטת אנחה עמוקה שצער הבית אשר ירד מנכסיו ונעוריה שקופחו נתקפל בה, וממשיכה עבודתה ביתר מהירות כאילו ביקשה להשתיק מחשבותיה בהנעת גלגלי המכונה.
הוריה מתו עליה בילדותה. אחיה האחד נשיא-משטרה בהמבּוּרג, ואילו האחר– עסקן-ציבור, שניהם טרודים בענייניהם, והיא בודדה וערירה. רק יום אחד בשבוע, יום ראשון, היא מוציאה מהארון את בגדי אמהּ ששׂרדו לה, בּלים מיוֹשן ומטוּלאים אך נקיים ומגוהצים וממהרת לבית-היִראה הסמוך. ביום זה אין קול מכונת-התפירה, מפַרנסתהּ, נשמע בחדר. לימים, כשמָעטה העבודה והיא לא רצתה להיזקק לעזרת אחיה ולא למכור דירתה, עמדה וכינסה כל רכושה ועצמה למטבח ואת שני חדריה השׂכירה לדיירים – ועל תשלום שכר הדירה עיקר קיומהּ. החלטה זו, להשכיר החדרים שזיכרונות נעוריה והוריה קשורים בהם, לדיירים זרים, לא על נקלה החליטה. ולפיכך בדקה ובחנה שבעתיים לפני שמסרה מפתחות חדרי ביתה לדייר.
רבות מחשבות בלב איש – ולא תמיד עצתו תקום. דיירים שנזדמנו לגור בדירתה מוזרים היו, ובעלת-הבית לא הבינה אותם והליכוֹתיהם ודעותיהם; כשם שלא תפסה ולא הבינה את המתרחש בארץ-מגוריה. מימיה לא נשתייכה לשום תנועת-ציבור – ובשנותיה האחרונות גם לא קראה בעיתון. החדר הראשון שאליו, דרך מקרה, נקלעתי אני, מאוכלס היה שלושה צעירים יהודים. הערימה הגדולה של עיתונים וכתבי-עת ופסילי-הגבס הלבנים של מנהיגי תנועת הקומוניסטים שנמצאו בו, העידו על דעותיהם של שוכניו, היו שם גם תַשמישֵי-מפלגה שונים, אשר לא נתתי דעתי עליהם ואף לא היה סיפק בידי לעשות כן, הואיל ורק ימים מועטים התגוררתי שם. בעלת-הבית שמכונסת היתה כל ימיה במטבח, ליד מכונת-התפירה, שקועה בעולם הִרהוריה, לא גילתה עניין במעשיהם ובענייניהם של דייריה היהודים. גם לא עמדה על המתרחש בחדר השני, בו התגוררו שלושה צעירים בני גרמניה, מחוסרי משלוח-יד וסדר-חיים יציב, וכל עיסוקם – פעילותם במפלגה הנאצית. הללו, הנאצים, גרמו לה, לבעלת-הבית שלנו, צער ועוגמת-נפש בהתנהגותם הפרועה, הגסה והיהירה. לא אחת היו חוזרים בלילות הלוּמֵי-שֵׁכר, פולטים דברי אָלה וגידופין שאין הדעת סובלתָם ונערות מוּפקרות עמם. עד אור הבוקר היתה נמשכת ההִילוּלא-וחִינגא, וכל אותו זמן ניצבה הזקנה כצל קודר ליד דלת החדר, לא העיזה להפריע.
בין שני החדרים אף שדייריהם נִמנו עם תנועות קיצוניות, קוטבי-ניגודים, שׂררו יחסי שלום והבנה למופת באותה תקופת-הדִמדומים הטרוֹם-נאצית. לרוב היו הנאצים סרים עם בוקר לחדרנו, שותים קפה וסועדים עמנו ותוך כדי כך מגלגלים שיחה בענייני פוליטיקה. בערביהם הפנויים נהגו להזדמן עמנו למשחק קלפים וכדומה. לא רב היה היקף הבנתם בהוויות העולם, לא עמדו באש ההוכחות והניתוחים שלנו, עתים היו מסיימים את דבריהם בדרך זאת: ואף על פי כן, כל היהודים חזירים הם, מבלי להביא אתכם במִניינם, כמובן - - - באמת כך סברו והאמינו. עיקרי דעותיהם של הללו, שודאי היו לאחר מכן מרַצחֵי-אדם פעילים, היתה מזיגה של אמונה עיוורת ונוקשה שיסוד הקנאוּת הקיצונית מעורב בה ביסוד אֵיבת הזולת, שאיפה להתפרקוּת כוחות אפלים ויצרי סתירה והרס ונקם. אך גם אמונה חזקה נטועה היתה בהם, כי את אמת אוּמָתם וצורכי עַמם הם משרתים.
ובוקר אחד נאסרנו כולנו, דיירי שני החדרים כאחד. בוקר אחד באו אנשי הבולשת לחפש אחר דייר שגר לפנינו והובילו אותנו במכוניותיהם אל מרכז המשטרה בכיכר אלכסנדר. בין הנאסרים גם אני, אף שלא היתה בידם שום עילה ויסוד להחשידני או להרשיעני.
הרי חדר-ההמתנה המרוּוח שבבנין המצוּדה הבנוי לבנים אדומות בכיכר אלכסנדר, מרוּבּה האֲגַפּים והמבואות והמחלקות והחדרים והתָאים והמרתפים של הפּוֹליציי-פּרֶזידיוּם הנודע בברלין. הנאצים רועשים, משתוללים, צוחקים, שכן בטוחים הם כי מאסרם לא יארך, ואילו אנו, אף שחוּקת הרפובליקה הויימארית לימיננו ואין להעמידנו לדין ולהַטילנו לצינוק, טַעמֵנו מר והֲלַך-רוחנו מדוכא. שכן כולנו אנשי חוץ-לארץ, יוצאי ארצות מזרח-אירופה ועם אלה מקפידים ומדקדקים יותר, קל וחומר בשעת חירום.
עם גמר השלב הראשון של מאסרנו, כלומר רישום, נטילת החפצים שאין בהם צורך במאסר או שמוּעדים להזיק, צילום וטביעת אצבעות, קבלת דוגמאות כתב-היד וכיוצא באלה, הוּבלנו כל אחד לתאוֹ לזמן החקירה. המדרגות בהן הובלנו לתאינו בנויות היו דוגמת לוּלאה מפוּתלת-מסחררת מסביב לעמוד מאונך, סגוּלה מפני הבריחה ורצון הבריחה. המסדרונות נקיים, מצוחצחים, מכוסים שטיחים. הכתלים משוּחים בשָׁשַר63 ועטוּרים ציורים. ניקיון וסדר. לא כן תא-העצורים עצמו הדומה, לפי הנראה, לכל התאים מסוגו בעולם כולו: כך וכך מטרים מרובעים אוויר לנשימה, כך וכך שטח תנועה, שולחן-עץ זעיר, שרפרף, מיטת-ברזל וכרית רפוּדה קש, חלון צר תקוע בגובה הקיר, המסורג רשת-ברזל והניבט אל החצר המרובעת, הגדוּרה חומות גבוהות, בה מטיילות בנחת קבוצות האסירים, ידיהם לאחור, הראש מוּרד ומוּשפל, הצעד מתון-מתון, וממולו – הדלת המוצקה ופשפש-זכוכית בה כגודל עֵין- אדם, העין הבולשת והשומרת על האסיר. ההרגשה הראשונה התוקפת אותך בתא הרגשה של חולשה היא, חולשה בלא-גבול, היותך מוּסגר לכוחות חזקים ועריצים הרשאים לעשות בך ככל העולה על רוחם; מתלווה לה התחושה שניטל ממך הערך היקר ביותר, אשר אולי לא הערכת אותו כראוי לו עד עתה, החופש האישי הוא אשר נגזל ממך, חופש התנועה והמעשה ומוגבל אתה בד' אמות קבועות וגדוּרות שנִתחמו לך, מנותק מן העולם החיצון, כבול ואנוס לחיות לפי חוקים וסדרים אשר המשטר החדש כופָם עליך; שתי אלה מצטרפות להכרה המעיקה של אסון, עד כי דרוּך אתה ללא הפסק ומצפה לנס, לנקישה בדלת, לשינוי, לאפשרות של שיחה, וכל רגע של בדידותך שנגזרה עליך באונס ומוצצת לְשַד דמך ומוחך היא בעיניך כנצח, כאין סוף, קשה מנשׂוא.
הַכּרתי כי נכלאתי על לא עוול בכפי עוד הגבירה את ייסורי נפשי. מיד עם הכניסה לתאי פתחתי בזעקה גדולה, במחאה, בדפיקות ובדרישות שישחררו אותי, או שיודיעו לי את סיבת כליאתי. הזקיף שהופקד ליד תאי-המעצר הבטיח להודיע לממונים עליו את בקשתי. אולם, הפּוֹליציי-פּרֶזידיוּם שידיו מלאות היו עבודה אותו זמן, לא נזדרז למלא את מבוקשי.
שבועיים בקירוב, הייתי כלוא. שלוש פעמים הוּבלתי לחקירות המחלקה במשטרה המפקחת על הֲליכוֹתיהם של בני חוץ-לארץ, ואשר הילכָה מזמן אֵימים על רבים מבני עמנו שהבריחו גבולות לגרמניה או ששהו בה בלי תעודות כחוק. נאמר לי שם, כי החקירות שנערכו עד עתה לא גילו בי כל דופי ושום חשד אינו מעיב עלי, אך מכיוון שנאסרתי בחדר חשוד רצונם שאחתום על תעודה המרשיעה את דיירי דירתנו בדא והא… עניתי: לוּ גם הייתי בטוח שהאשמתכם נכונה לא הייתי חותם על הצהרה המבוקשת, עתה שאין לי כל ידיעה האם אחתום עליה? אם בכוחכם להרשיע אותם, מה טעם תזדקקו לי, ואם אין בידכם הוכחות, מה כי תָלינוּ על אנשים חפים מפשע?
כעבור ימים מספר – ימי רוגז וכעס – נחקרתי שוב. ושוב ניסו את מזלם בסחיטה. אך משנוכחו החוקרים כי לא ישיגו מבוקשם הודיעו לי, כי עד שלא אחתום על התעודה הרצויה להם, לא אעזוב את תא-כלאי. התגובה שלי, שצעקות-מחאה געשו בה – נוּפצה אל סלע אדישות גרמנית שאננה והעלתה חרס.
אך דוקא התביעה הזאת, תביעת הסחיטה, חישלה אותי בעמידתי. קמעה-קמעה התחלתי להסתגל למשטר חיי. קשרים עם החוץ נתהדקו, רבו ביקורים של מכרים. מִצרכים וספרים שהגיעו אלי – חיזקו ואימצו את רוחי. לנציג הקהילה היהודית שהביא לי את גליונות ה“גמיינדה-בלאט” – עיתון הקהילה – דרישות- שלום, איחולים ודברי נחמה ושאלני מה עליו לעשות למעני, עניתי: אינני זקוק לסעד מבחוץ, אדע להוציא לאור את משפטי ולא עוד אלא שאתבע לדין את המתעללים בי… מידה לא מוּעטה של תמימות עוד רווחה בימים ההם, ימי ערב השואה –
כעבור ימים אחדים דפק פקיד המשטרה על דלתות תאי והודיע לי, באדיבות ובהתנצלות, כי מעצרי שבוצע בדרך טעות בוּטל, והריני חופשי לנפשי…
פרק שמונה-עשר
בספרו “חזרה מברית המועצות” מעיר אנדריי ז’יד, בין היתר: “…לפי שאמרתי, עניין מועט לי בתמונות-נוף – ואף על פי כן רצוני לומר דבר על היערות הנהדרים בקווקז שאנו נתקלים בהם בדרך לקַטַחיה, או בסביבת באטוּם, והיערות בקוּריאני אשר סמוך לבּורז’וּם במיוחד. איני מכיר ואיני מתאר לעצמי יער נהדר יותר, ענקי יותר. עברנו אותו בכיוון לאגם השוכן בהרים - - - על חופו החשׂוף נמצאת עיירה מופלאה (טַבַּקוּרי) אשר תשעה מחודשי השנה היא טובעת בשלג. בחפץ לב הייתי מתאר אותה! וחבל, שנסיעתי לרוסיה אינה נסיעת תייר רגיל, או חוקר טבע - - - ענייני הוא האדם, האנשים, אשר ניתן ליצור בהם ואשר נוצר מהם. היער הקוסם לי מסובך ומפותל הוא, תוהה אני עליו וטועה בשביליו – הוא יער בעיוֹת-החברה. בברית-המועצות הן מתיצבות לפניך, מקיפות אותך ושׂמות עליך מצור מכל צד ועבר”.
כך כתב אנדריי ז’יד על מטרת ביקורוֹ ברוסיה, שהיא כמטרת ביקוריהם של רומן רולן, פָּאנָאיִט אִיסטְרָאטִי, אוּאֶלס, ברנרד שאו ורבים אחרים מאישי הרוח בדוֹרנו. החדירה ליער עבות זה ביחוּדוֹ ובמהוּת השפעתו על הדוֹר לא קלה היא, על אף המושגים והערכים הכלליים אשר בני-אדם בעלי מחשבה ומצפון מחוֹננים בהם. ואם לרבים היתה ביקורם בארץ זו מטרה למחקר שאינו מחייבם אישית, לחיפושי אמת מופשטת כביכול, או לתיאורי ספרות, הרי בשבילי היה בחזקת הנעלם האחרון אשר חסר לחשבון חיי ודרכי. מאז עברו שנים. ראיית רבים נצטללה מאד. בניסיונות רבים נתנסתה הארץ עצמה – ויהודיה. אך ביומן זה, תיפָּקד דמות אחת ויחידה, אשר נקרתה לפני אז.
קבוצה של סטודנטים צעירים, רובם בני גרמניה, מיעוטם בני עמים וארצות אחרים, יצאנו לברית-המועצות לשם הסתכלות ולימודים לתקופה קצובה. אך היו בינינו כאותו בן-איסלנד צעיר ואמיד, שביקש לבלות את חופשתו בצֵיד דובים ובשעשועים דומים, לפי המסופר והמצויר בחוברות-הפרסומת של חברת התיוּר “אינטוּריסט”. המאסר בברלין זירז את נסיעתי.
לשון-אדמה צרה, בין שתי העיירות הפולניות טצֶ’ב וחוֹיניצאֶ, חוצה את אדמתה של פרוסיה המזרחית. שומרי הגבולות מגיפים את חלונות הקרונות שעה שהרכבת עוברת את ה“פרוזדור” הזה, עורכים בדיקה קפדנית – ושוב נכנסת הרכבת לתחומי גרמניה. הנוסעים בני גרמניה מתרתחים, מהדקים שפתיים בזעם על שלום ורסאיי שקרע נְתָחים מאדמת מולדתם – לא רחוק הזמן והעוול יתוּקן, בכוח הזרוע - - - והנה אנו על אדמות ליטא ולטביה, בסמוך לכפרים דלים – עץ ותבן – ועיירות יהודים, ולאִטה גולשת רכבת הנוסעים לעבר גבול ארץ הסובייטים ועד לגבול. על הגבול – שער ולשני עבריו חיילים “אדומים”. על השער כתובת: "פּריוועֵט ראַבּאֶצ’ים זאפּאדא, לאמור: ברכה לפועלי מערב אירופה. הנוסעים נדחקים אל החלונות, מהם הקופצים אגרופיהם לברכת הקומוניסטים “ראָט-פראָנט”, מהם השותקים ושפתותיהם קפוצות, אך רובם נתונים לציפייה מתוחה לקראת הבלתי-נודע. הלב נרגש, פועם, חרד: מה תִצפּני בחוּבּך, אמא-רוסיה, רחבת-החֵיק, עתירת-הסוד, רבת-הרחמים-והרשע, שהמהפכה שלך סיעָרָה עולמות?.. מה דמותך, דמות החיים והאנשים בך? – הרכבת מתגלגלת לאִטה, גומאת מרחבי-מרחקים, שדות ויערים, אגמים ונחלים. אי-פה, אי-שם מזדקרת ארובה גבוהה כסימן-קריאה אדום – ועליה סמל החרמש והמגל וציוּן שנת הקמתו של המפעל. העין בולעת תמונות-נוף ישנות-חדשות, מרחבי אדמה ושמים. עוד מעט –
עם צהריים נעצרת הרכבת בבית-הנתיבות הצפוני אשר במוסקבה העיר, שכיפתו זכוכית ותנועה רבה בו והמולה. סַבּלים. ילדים עזובים. אזרחי ברית-המועצות ובני חוץ-לארץ, בית-נתיבות באחד מכּרכֵי העולם.
האוטו מסיע את קבוצת התיירים שלנו במעלה משטח מרוצף רחב. המוני בני-אדם. בולטות “כיפות הבצל”, בסיגנון ביזנץ, של הכנסיות הפרבוסלביות. לחופו של נהר מוסקבה, ליד בניין נרחב בן שש קומות, ארמון-נסיכים לשעבר ומלון תיירים עתה: בּאַלצ’וּג-נוֹבוֹ-מוֹסקוֹבסקאיא, נעצר האוטו ואנו יוצאים. כאן שיכנה אותנו חברת התיוּר.
נרחב המלון ורבה הנוחוּת בו: אולמי-מחול, חדר-אוכל מפואר, מוסיקה וג’אז. תערוכת חפצי-מזכרת. תמונות וכרזות בלשונות רבות על הכתלים, ללמדךָ כי נועד המלון לבני חוץ-לארץ. חברנו האיסלנדי כבר מתכנן תוכניות לציד דובים - - - אוכלוסיה מגוּונת שוכנת במלון זה: אנשי מדע וסופרים, עיתונאים וסטודנטים, בעלי הון ואנשי מסחר ותעשייה, מהנדסים ומומחים, מדינאים ואנשי-צבא, מיעוטם בני הארץ, פקידי-ממשלה גבוהים שנשלחו לבירה בשליחויות שונות. בְּליל טיפוסים ודמויות. כל אחד טרוד בענייניו, מכונס בתוך עצמו.
אני פותח את חלון חדרי הנאה ולעיני נפרשׂת תמונה מרהיבה: מוסקבה עיר-העבודה, והיא נראית לי ככפר גדול אשר יסודות הכּרך גוברים והולכים עליו (בירתו של עם-איכרים שמבקשים לצקת אותו כעַם פועלים). בנייני-ענק חדישים ובסמוך להם – בתים ישנים, נמוכי-קומה, קימורי-כנסיות, ארובות זקופות של מפעלי חרושת ורַחש התָמיד של המונים, ובאמצע נהר-מוסקבה המרושל. רב כובד החיים הרובץ כאן בשעות היום.
עם ערב באו מכּרים וקרובים להקביל את פני. אחד מימות אֶלוּל החמים, ימי החסד האחרונים של הקיץ החולף ומגיע לקיצו. עִמם היתה מריה – אשה כבת ארבעים, דלת-גוף ועדינת-פנים, סבך שער מדוּבלָל שופע שחוטי-כסף זרועים בו, עוטה את ראשה הקטן, ועיניים-דובדבנים שחורות לוהטות ביקוֹד-נעורים - - - נעלי בית שטוחות לרגליה, שמלת בד פשוטה ולבנה לגופה. תחת בית-שִחיהּ תיק כרסתני, כמו כונֵף במשקלו את גֵווהּ - - - מריה – אפשר והיא העמוק והמכריע ברישומַי מארץ הסובייטים.
היתה זו פגישתנו הראשונה – ואני לא ידעתי כי במִניין שאר תפקידיה היה גם ההשגחה על אנשי חוץ-לארץ הבאים לברית-המועצות. לימים נתידדנו. פשטות ואמת ציינו את יחסינו, כשניים המכירים זה את זה מזמן והמבינים איש לנפש רעהו. מה הקו המיוחד בהבעתה שמשכה אותי, והרי רבים-רבים הטיפוסים מלאי-העניין שנִקרו לפני? נמשכתי אחריה… הייתי אחד מבאי ביתה, שהיה לי בית בזמן שהותי בארצה.
מה טוב היה לטייל בחברתה! הנה צועדים אנו דרך הגשר שעל נהר המוסקבה הדלוח בכיוון “הכיכר- האדומה”. לאורך הרחוב מוסדות ומשרדים לענייני צבא ומדינה. לצד ימין רחוב ניקוֹלסקאיא וחומת הקרמלין, באחד מקצותיה השעון הגדול עם לוח-המחוגים השחור המשמיע אחת ליממה את שיר האינטרנציונל, סִלסולי כיפת הכנסייה המפוארת, אשר לדברי האגדה פקד איוואן האיום לנקר עיניו של האדריכל שבנה אותה לבל יקים שנייה כדוגמתה. באמצע הכיכר אוהל-בּיטון קטן, משמרת חיילים בצידו: האוהל (המָאוּזוֹלֶיאוּם) של לנין. שורה ארוכה של מבקרים עומדת לידו דרוכה ושותקת, כעולה על קבר אבות, כמבקשים למצוא בגוויה החנוּטה את סוד גורלם… מדרגות-אספלט נרחבות שטוחות לרוחב הכיכר ובסופן, ליד חומת הקרמלין, במה פתוחה. אסיפות-עם, הפגנות, תהלוכות נערכות כאן. וכאן מזדמן העם עם מנהיגיו ושרי-צבאו. אנו פונים אל עבר “כיכר התֵיאטראות” ומלון “מטרוֹפּוֹל”, סמוך לכאן חפירות המטרוֹ, היא הרכבת התחתית – המפעל הגדול והחדש בעיר. בחשמלית גדושת-נוסעים המשׂרכת דרכה לאִטה בין מנהרות, על פני תחנת הרכבת היארוֹסלבית אנו באים אל פינת רחוב שקט בירכתי העיר.
בחדרה הקטן שולחן-עץ, כסאות אחדים, מיטות. מישהו נוחר מתחת לערימת כרים. בחדר – פשטות ואינטימיות. על הקירות תצלומים של ועידות ופגישות, אישורים ותעודות מפלגה במסגרות עץ. אני פותח את דלת הגזוזטרה אל גן השרוי באפלה ואורות קולנוע מנצנצים מתוכו.
השיחה קולחת בשקט, ברוח טובה. צורך נפש היה לה להשׂיח את אשר עם לבה וגעגועים למעט רעוּת לאחר יום עבודה. מהבילוֹת כוסות התה, ולידן – מאדימה הריבה.
לחוף הים הבאלטי עמדה ערישׂתהּ, בעיצומו של לחץ משטר הצארים. רוב חייה – נדודים ובתי-סוהר בארצות שונות, עינויים ומצוקה ורעב. אולם היא, מריה, רואה עצמה בת לארץ הסובייטים. חיוך שקט, רווּי-סבל, עמוק-הבעה, מרחף על פניה, שחריצים עומדים בהם ושׂרידי רעננות של נעורים שלא נמחתה. בשחר נעוריה מקיימת היתה שליחויות שונות מטעם התנועה ומקשרת בין המנהיגים בגולה ובארץ. מעולם לא נכשלה במוצא-פה – ולא הכשילה. האמונה באמת השליחות חישלה את גופה של הנערה הרכה. כל חייה קודש לעניין אחד, אלוֹהיה - המהפכה, אותה עבדה בכל נפשה ומאודה, באהבה ובקנאה ובדבקות ללא שיוּר. “לוחמת נאמנה הייתי – היא אומרת – כמעט מילדותי”. על כרטיס-המפלגה שלה רשום: משנת 1912. לשונות שונות היא שומעת, אבל דיבורהּ – בשפת “העם הרוסי הגדול, הצועד בראש כל העמים בדרך לעתיד”… אוקטובר היה גם ניצחונה האישי, שֹכרהּ המוסרי. מאז פסקו נדודיה. היא עלתה מן המחתרת אל – המפעל, אל העשייה האפורה של יום-יום.
מעולם לא התעמקה בסוגיות הפוּלמוסים המורכבים. עולם ההלכה לא היה עולמה. לא מידת-ביקורת, אף לא מידת-הערכה, כי אם מידת-יחס, אם לחיוב ואם לשלילה, להערצה או לשנאה, לאהבה או למשׂטמה. המעשה כבש אותה לצמיתות, הקרב ללא-רחם במשטר ועושי דברוֹ. בהם ראתה את טעם חייה ועילוּיָם. מעולם לא נתייסרה בספקות. אֵמון מוחלט רחשה למנהיגיה-מפקדיה. הללו אם יטעו, יבואו על עונשם – וה“קו” בעינו עומד. עצם עוז-רוחם ערובה בו, בעיניה, לצדקתם. אין היא אוהבת להפליג בדברי-עיוּן, מאמץ המחשבה מֵסב לה כאב, מרתיע אותה, הֲיתכן להקשות ולוּ גם על פרט או סעיף בבנין הגדול של השאיפה המתגשמת, של חזונך ציפור-נפשך הקורם עור וגידים ובשר, שמיטב דמך ושנות נעוריך הקרבתָ בטיפוחו, שמירתו והגשמתו? מֶתח פעולה ומשמעת מוחלטת. יש מנהיגים למפלגה והם בקיאים בכול. חובתה – ציוּת ופעולה –
ומריה עובדת. הרבה. טרודה תמיד. חוטי פעולתה מתקשרים עם מרכזי התנועה והשלטון. הם מטילים עליה תפקידים ושליחויות. הנה היא נוסעת על פני הכפרים להטיף למען החלֶבּוֹזאַגוֹטוֹבקא, כלומר אספקת הלחם ומסירת היבול לשלטונות, או יש אשר יטילו עליה את ריכוז פעולתה של “מחלקת סתרים” במוסד מסוים. עתים עליה ללוות אורחים חשובים המזדמנים לרוסיה, או יש אשר תישלח לצבא האדום לשמש מקשרת בינו לבין המנהיגים והשליחים מחוץ-לארץ. ובשעותיה ה“פנויות”, בערבים: ישיבות ומועצות ופגישות; תא המפלגה; קואופּרטיב השיכון; פעולה בחוגי נשים וכמובן מאליו בענייני הגנה אזרחית ב“אוֹסוֹביאחים” – ומה לא? פעם, לפני שנים, אף נתבקשה להתנדב לפעולה למען ה“גֶזֶרד”, ההסתדרות שטיפלה בענייני התיישבות יהודים, לרכוש חברים ומועמדים למענה. אך היא דחתה הצעה זו. היה זה סירובה הראשון לעניין שלא השׂיגה את פִשרוֹ. האם אין היהודים בברית-המועצות שווי-זכויות עם כל העמים והעממים הרבים? היא דחתה את ההצעה וחסל. אך גם בלאו הכי, שקועה בטרדוֹתיה ועיסוקיה, עומסת היא את המשא מבוקר ועד לילה, ללא נופש.
דירתה נמצאה בקצווי הכרך, בתוך גוש גדול של שיכון. זמן רב חיכתה בתור. הצפיפות בעיר מרובה, על אף החוק להצמדת העובדים למקומותיהם ומניעת תנועת האוכלוסין מן הכפר אל העיר. הדירה היא מהישגיה הנכבדים, אף שאין היא שייכת לה בלבד. גם שאר דייריה חיכו במשך זמן רב לה, וכמותה אף הם עמוסים תפקידים. אין עינה צרה בכך, אך מה תעשה והיא כה זקוקה למעט מנוחה, התייחדות, פינה שקטה ושלווה לעצמה ובדירה גר גם ואסיל, מסגר, בן-כפר שנִתגלגל לעיר, מטובי המדריכים-הפועלים, וכן אלמנה עם בתה. עוד מעט והכול יאלצו להצטמצם עוד יותר ולפנות מקום לשני בניה הצעירים של מריה, אשר האחד מהם בבית-הבראה בקווקז והשני במעון-ילדים. השלישי, הבכור, אי שם בבּאַקוּ. את אביו כמעט שכחה, אפשר נרקב בגירוש עוד ערב המהפכה, או הועלה לגרדום. בעלה השני שעזבה הוא אחד משׂרי המדינה. עתה היא לבדה, לבדה, על אף האנשים המרובים אשר במעגלם היא מתנועעת ופועלת וחייה נבלעו כליל בחיי הכלל וענייניו. כמו רוזה לוכּסמבּוּרג במאסרהּ64 כן אף היא ניזונה מזיכרונות עברה העשיר. לא, ברוזה היתה השאיפה לחירות מקירות בית-הכּלא – אך מי יתיר את החַרצוּבּוֹת האוסרות את רוּחהּ של מריה?
ומטַעַם זה היא מעניקה יחס של חיבה ורצון לבני חוץ-לארץ המבקרים בברית המועצות, שיש ביניהם המחדשים בזיכרונה חוויות רדומות ונופים רחוקים, נשכחים, מימי נעוריה. הם משמשים לה פריסת-שלום מעולם רחוק, אולם יחד עם זאת כה קרוב, שאת חייו חייתה אי-פעם, בין בית-כלא אחד למשנהו, בו נשׂאה כלפיד דולק את בשׂורת המהפכה בעולם. בכל פגישה היא חיה שוב פרקים בלתי-נשכחים, הטבועים עמוק בבשר ובלב, ממַסֶכֶת חייה.
הנה מסובּים עתה אצלה זוג חברים. מריה מארחת בטוב טעם, מעַנגת בשיחתהּ. הוא, החבר מגרמניה, מעשן סיגריות בשׂוּמות, לוגם יי"ש מהול בקוניאק ולועס נקניק. לידו ידידתו, בת אוקראינה. את מריה הוא זוכר מימי שהותה, לפני שנים הרבה, בחוץ-לארץ. נזדמנו בועידות, בתפקידים. לפני זמן מועט נידון למאסר-עולם בגרמניה בגלל חלקו בתִגרת-דמים עם אנשי המפלגה הנאצית, וברח למוסקבה. על מריה קפצה הזִקנה לפני זמנה, עול כבד רובץ על כתפיה הדקות, ואילו הוא במלוא כוחותיו –
והרי ואסיל, השכן, שחזר לפני שעה קלה מעבודתו, מרוחץ ומצוחצח – קווּצות שער-הפשתן רטובות ומנצנצות על פּדַחתוֹ. הוא מסב לשולחן ופוזל אלי בעין חושדת. אין ואסיל אוהב יהודים במיוחד. גם המהנדס בבית-החרושת, בו הוא עובד, יהודי הוא. ושעה שהוא שותה לשָכְרָה יכה באגרופיו על השולחן ויש אשר יפליט: יעַוורעיסקאַיא וולאסט, בתוספת קללה נמרצת, כלומר, מִמְשָל של יהודים, ייכנס הרוח - - - אולם אין הוא שונא ישראל מדעת, ביסודו בעל נפש הוא וטוב-לב. הוא נוטל את הגיטרה, גומע גביע יי"ש, מקַנח אותו, מנגן ושר, שר ומנגן נעימות נוגות ועדינות ושירי-יין עליזים פוחזים בזה אחר זה:
נאַשאַ ז’יזן קאָראָטקאַ,
ווסיאָ אוּנאָסיט סאָבּאָי,
נאַשאַ יוּנאָסטי דרוּזיאַ,
אוּלעֶטיט קאַק סטרעֶלאָי –
יעֶסלי פּיט' – אוּמעֶרעֵֶט'
אי ניעֶ פּיט' – אוּמעֶרעֶט'
לוּטשע פּיט' אוּמעֶרעֶט',
טשעֶם ניע פּיט' אוּמעֶרעֶט'!
פראַוואֵדיאָמט’יע דרוּזיאַ
עֶטוּ נאָטש וועֶסעֶלעי,
אוּ סטוּדיעֶנטאָוו סעֶמיאַ
סאָבּיעֵראָטסיאַ טעֵסניעֶי - - -
נאלעי, נאלעי, באקאַלי, פאָליניעי,
אוּ סטודיענטאָוו סעמיאַ,
סאָביעראָטסיאַ טעסניעי –
קצרים חיינו / הכול יחלוף עימם; וגם נעורינו, רֵעים, כחֵץ מקשת יחלפו / אם נשתה – ונמות, ולא נשתה – גם כן נמות. / מוטב נשתה ונמות, מאשר לא לשתות ולמות./ נבלה הערב בגיל, רֵעים / משפחת סטודנטים תתכנס בצותא - - - / מלא, מלא, הגביע נמלא, / משפחת סטודנטים תתכנס בצוותא.
תאוות-חיים עצומה מתנהמת מתוך שירו של ואסיל. כל חושיו ובשרו תובעים חיים של הנאה וסיפוק יצרים. המהפכה הזו – הומה צליל הגיטרה במוחו – הן הבטיחה אושר, עוררה תחושות ורצונות חדשים בקרב המדוכּאים שבחברה, עושר הבטיחה והנאת חיים וחומר – האם לא הגיעה השעה, שמעיינות התענוג ויֵינוֹ יהיו בגדר הישג לכל איש עובד? ולמה איפוא יתָבעו לאין סוף מאמצים וּויתורים ומַתָּן תמצית הכוח? למען הדורות הבאים? ודאי חייב כל אחד לתת לחברה כמידת יכולתו, אך במה דברים אמורים? במידה שיקבל ממנה כצְרָכָיו. והוא מתמלא חֵימָה ורוגז על האמידים והמנצלים אשר בארצות הרחוקות המקפחים את אושרו.
עתה הוא אוחז בידו מפוחית-יד מיבבת. הוא שר – והמסובים עונים אחריו בקול עַנוֹת מלחמה:
ווי פּאנסקיע פאַכאָלקי,
בורז’וּיסקיע סינקי,
וואַס לענינצי יעווראָפּי,
פּאָדימוּט נאַ שטיקי –
העי, העי, זשיוואָ העי,
דאַיאָז' נא באטעֶרעי,
סנאַריאַדאָם פאָסקארעי,
צ’טאַב בילאַ וועֶסעֶלעי –
קאמינטערן סמיעיאָט’סיאַ,
סמיעיאטסיאַ, דאַ סמיעיאָטסיאַ,
קרוגאָם פּאָז’אַר ניעסיאטסיא,
ניעסיאָטסיאַ מיראָוואי –
העי, העי, ז’יוואָ העי…
עבדי-עשירים ובני-טובים, / על כידונים יניפוּכם תלמידי-לנין באירופה,/ קדימה, במרץ, הַב הפּגז, חושה הרימון, קדימה בשמחה! / צוחק הקומינטרן, צוחק וצוחק, / מסביב פושטת הדליקה, דליקת העולם, / קדימה, במרץ, הַב הפּגז, קדימה בשמחה!
היין והשיר משלהבים את רוחה של מריה. על כנפי השיר היא נישאת לעולם אחר, סוער וגועש, לוחם ונאבק, לעולם מלחמת-המעמדות וקרבות-האזרחים ומהפכות-הדמים. הלוּמה ומסוערת היא שוכחת לשעה קלה את מציאות-החולין, שוכחת את עצמה -
בשעה מאוחרת מתפזרת החברותה. דממה בחדר. עשן סיגריות עומד בו. אנשים נוחרים. מריה מתפַּרקדת
על מיטתה, מותחת איברי גופה המוּעט, המיוגע, ידיה למראשותיה, עיניה תקועות בנקודה אחת למעלה כמביטות רחוק, הרחק מכאן בזמן ובשטח. אני יושב על שרפרף נמוך לידה, ראשי כפוף אל חזי, שקוע במחשבותי. לפתע היא מפנה את עיניה אלי ופותחת בדיבור שוטף, קל, בתמימות שביַלדות מלבבת, בפשטות-אמת. ברגעי נדיבות כאלה אדם מתוַודה, או רוחש אהבה ראשונה.
האם תסכים לצאת שוב לחוץ-לארץ? – לא קלה עליה התשובה. כן, געגועים עזים תוקפים אותה לפרקים, אולם לעולם לא תזנח את ארצה. הן מיטב כוחותיה שקוּעים כאן, ברוב חוויות עמוקות וייסורים קנתה אותה. האם תעצור כוח לשאת בשפע ה“חופש” במשטר הקפיטליסטי המפתה, נגדו אסרה מלחמה – והמלחמה בו יעוּד חייה? אך חזקה משליחוּת זאת ערגתהּ למעט נחמה אישית, לחדוַת אשה. יש ותעלה לפניה תמונת בית הורים, ממנו נתלשה כעלה בסתיו בתוקף תפקידים נועזים וצַו שליחותה – והיא עוד רכּה בשנים. בית-הורים זה, משפחתה – היכן הם כעת? האם קיימים הם, האם עוֹדם בחיים? שנים לא הגתה בהם, השתדלה לעקורם מלבה. אך הנה באו ימים והגעגועים פקדו אותה – ולוּ ניתן היה לראותם פעם אחת בלבד! ובמידה ששקעה במציאות חייה והתרחקה מהם – כן גאוּ ועצמוּ הגעגועים. בית הורים, משפחה ואֵם – לאהוב ולכבד אתכם ידע רק כל מי שנתלש מכם, כל מי שאבדתם לו! דרכה של מריה לא יָשרה בעיני הוריה, ובלכתה קשרו לה מספד, מָשָל מתה. עתה היא בוכה עליהם ולא תדע, האם בחיים הם אם לא…
כן, החיים לא העניקו לה שמחות וגמול אישי רב. במיוחד גדול שברון-לבה לזכרו של ההוא, הגבר הראשון בחייה, האב לבנה הבכור. צעירה היתה אז ופורחת, ומעיינות חיים ונעורים שפעוּ בה. מעודה לא חלמה על חיי נוחוּת בורגנית, לא ראתה עצמה אשת-בית, היא לעגה להם. היא נסחפה בזרם המלחמה של מעמד הפועלים על שחרוּרו. הוא אָרח לה בדרכה, אך כמו גנב המתגנב חרש על בהונות רגליו, פושט ידו לאוצר-סתרים, כך חדר לתוך חייה, כבש את לבה, גזל את אוצרותיה, הניח אותה בצערה, על אֵפֶר חלומות אהבתהּ, נֶצֶר מדוּלדל ללא רעננוּת וצבע. מדי היזכרה בו היא תתייפח חרש, בתוך עצמה, את אהבתה הראשונה תבַכֶּה, אשר היא עצמה התייחסה אליה תחילה במשוּבה ורק לימים הרגישה בכובד רצינותהּ. לא, אין היא שונאת אותו, היא אף משתדלת להבינו, אך זכרוֹ כמכאוב קהה, חותך כחרב פגומה וממַאן לסלוח ולשכוח. במֵיצר זה של תקוות-הנפש הכמוּסה ביותר של האשה שאוּכזבה, בצער יאוש אטום ומכרסם – מופיע עומס העבודה המפרך כגואל האחד המפַצה, המחזיר את מעט שיווי-המשקל הנדרש להמשך קיומה - - - עד להתעוררות המחודשת של הזיכרונות והדוַוי.
עם חצות אנו עוזבים את חדרה. באפלולית החצר בולטים צללי חומר-בניין בערימות. זוגות מתלחשים. נגינה עסיסית-לירית של בָּלָלַיקָה בודדת. אורות קלושים באופק. הד תנועה עולה מרחוק. רחש הלילה של מוסקבה. אנו מטיילים לאִטנו ומריה מגלה לי נופך נוסף מן הדאגה המעיקה עליה. כי יציק לה רעב-האהבה בבדידותה, ונפשה תצא לחסד הגבר לעצה ועזרה בצַר לה. נישואיה עם ואסיל בכוחם להבטיח לה ולילדיה אווירת בית ומשפחה. ואסיל מגלה נכונות לכך ברצוֹתו, כנראה, להישאר בדירה. היא חושקת בו, אף שצעיר הוא ממנה בשנים רבות, חסון ובריא ורענן ברוחו ואף, דומה, ישיב לה חיבה. בן-איכרים הוא, פשוט וישר כאדמה. ילד היה, עת פרצה המהפכה, והתנאים בהם גדל הם לו כדרך הטבע. עתים הוא גס, אף קל-דעת, אך יְשַר-אופי הוא ובעל מצפון. ואולי משום כך ירעיד פחד-סְתָרים בלתי-מובן לה נימָה חבוּיָה בליבהּ, נימה של חשש. למודת-ניסיון היא ומוכת-אכזבות. את חֶבלי המהפכה אין ואסיל מכיר אלא לפי תוצאותיה, לא חי אותה, לא הקריב למענה, את מוראוֹתיה לא ידע, את הקפיטליזם כמעט ולא הכיר. דור שני הוא. האם יבין אותה, האם יעריך אותה לפי ערכה, האם יסלח לה את כְּמישוּת גופה, פצעי נפשה, האם יראה את הגַחלת הלוחשת בערימת הרֶמֶץ של חייה? היא חוששת, מאד תחשוש. הַאין היא נאחזת בזיק אחרון שנדון מראש לשקיעה ודעיכה באֵפר הקר והצונן, זיק מגרה ומושך בחֵן שבעתיים, בקסם טרגי? לא, אין בה יותר כוח – והיא מודה בכך – להתנגד ליצר, לכמיהה התקיפה הרוטטת בכל נימי נפשה, – איֵה הדרך בה תלך?
עצתו של הפילוסוף היהודי הפיקח – לא לבכות, לא לשמוח, כי אם להבין. ומצויים פילוסופים במפלגה ההולכים, כנראה, בעקבותיו. כל תביעת-נפש, כל ערגת-רוח הם דנים בבוז, בלעג, כחוּלשת בורגנים. הם גורסים את שלטון שֶׂכל האדם על רגשותיו, על הטבע, על הייצור, על החיים ושפעת-גוָוני-רִגשותיהם ונפתוּלֵי-תחוּשותיהם. אין מריה מאמינה בשׂכל, בכוח שיפוּטו, בכושר הדרכתו לכל חיי האדם, האדם הפרט. האם עליה לשמוח, או לבכות? והיא עומדת על סף משבר בחייה, כאשר הנפש והגוף שלא באו על סיפוקם תובעים בתוקף משווע את סיפוקם וזועקים מתוך ישוּתה בכוח לא-ישוּער? ממני מבקשת היא סעד ופתרון ואישור לתביעת-נפשה. מה אומר ומה אייעץ לה, לאשה מקופחת-חיים ואכולת-צער זו – בת דוֹר המעבר – והיא טעוּנה רחמים גדולים.
אנו ממשיכים את טיולנו שלובי-זרוע. אני מאמץ את זרועה לגופי. על אף השעה המאוחרת רבה התנועה ונוזל דם-חיים בעורק הרחוב גוֹרקי-טברסקאַיא. בתי-קפה, מסעדות, מוסיקה. מוסדות רבים למיניהם מוארים. ליד קרן שדרות סדוֹבאַיא התיאטרון הנודע של מאירהולד. נחש-המונים ארוך מתפתל יוצא מאחד המבואות ומתקרב מולנו בפיתוּלי-טבעות – משמרת-לילה היא של פועלי אחד ממפעלי-החרושת הגדולים, היוצאת בסַך לאימוני צבא. פנים מפוּיחים, מיוּזעים, בגדי-עבודה, צעדם מזורז, אֲזֵנָם עִמם. התהלוכה צועדת בטוּחוֹת במצעד צבאי, בשירה על שפתיים. בדומית הלילה נישׂאת השירה על כנפי התלהבות ואמונה, ככל שירה בציבור, מציתה לבבות –
פאָ דאָלינאַם אי פּאָ ווזגאָריאַם,
שלאַ דיוויזיאַ וופּעריאַד,
צ’טאָב וו’באָיוּ ווזיאַט' פרימאָריע,
ביעלאי אַרמיי אָפּלאט –
דרך הרים, דרך עמקים / צעדה הדיביזיה /
לכבוש בקרב את החוף, מבצר הצבא הלבן - /
מתנופפים הדגלים, מבהיק רובה וחרב –
מרש בּוּדיוֹני65 הוא, שיר לכת, שיר כובשים בחרב ובסערת-קרב. במציאות הקשה הוא מצמיח את פרחי תקוַת העבר הקרוב ונוטע אומץ ואמונה בעתיד. אוטו מלא חיילים, חולף-עובר ביעף. הם נאחזים בחוּט-השיר וממשיכים לסלסל אותו –
הגדודים על נהר אמור,
מאדימים את כל הארץ - - -
אף מריה, דומה, מסיחה דעתה לרגע מעניינהּ היא. זה כוחו של זמר. האם תבין – היא פותחת ומסבירה לי – עוד ניזוֹנים אנו מזיכרונות הימים הגדולים, ומדגישה את התיבה “גדולים”. כל עמלנו הוא שיר, כל מכונה, כל שׂדה-לחם תרוּמוֹת. כי עוד נתונים אנו בקרב – ורחוק הקציר הנכסף. ושעל כן אין בידינו לחכות בחיבוק ידיים ל“מהפכה הפֶּרמַנֶנטִית”, למהפכה העולמית, כפי שהורה טרוצקי, “הבריון, מַצביא חיל הקוֹנטרָה-רבוֹלוּציה העולמית”. כי התגברנו על הנוכל הזה, סילקנו אותו משורות המפלגה וגירשנו אותו מן הארץ, ואת מטרתנו הגדרנו במדויק ובבהירות: סוציאליזם בארץ אחת, ותוכנו: תוכניות חומֶש66 וצבא אדום. פחמים, מכונות, דגן, נשק. העולם הקפיטליסטי מָשוּל עתה לכלב שנטרפה דעתו ונְשיכָתו סכנה בה לעולם – וכל תקוותיו של העולם בעמידתנו, פְּרי אימוּץ כל כוחותינו ועמלנו.
היו אלה המשפטים היחידים בנושא זה אשר שמעתי מפיה במשך שבועות רבים. הקשבתי להם בשתיקה. נתיישבנו על ספסל בשדרות. ליטפתי את ידיה הצוננות. גם היא לא המשיכה וחזרה לענייניה האישיים, לשאלת רישומהּ לנישואין עם ואסיל במשרד-הנישואין הממשלתי “זאגס”. הבעתי את דעתי, ברמז קל, שלא תעשה צעד כזה, אף שידעתי כי לא תשמע בקולי.
שתקה רגע ממושך. ולאחר מכן פרצה בשטף-דברים שהפתיע אותי בבהילוּתו ובסערוֹ.
- - - האם סבור אתה שקדושה אני, שנזירה אני? לא, איני נזירה. חברה אני במפלגה הבולשביקית. יודעים אנו היום שאין להקל ביחסי-המין ולראות בהם מעין “שתיית כוס מים טהורים”. וכבר עמד על כך לנין בשיחותיו עם קלרה צטקין לפני מותו, נוכח ההשתוללות הבלתי-מרוסנת בשחר המהפכה67. אני איני מתפעלת מן “הדוֹר השלישי” לקוֹלוֹנטאַי68. גורלה של וויריניאָ (בסיפורה של לידיא סייפוּלינאַ69) היה גורלי, במבחנים דומים עמדתי. אולם רצוני להיות ואסיליסא (הגיבּוֹרה של קולונטאי ב“אהבה חופשית”), אוהבת ואהובה, סולחת לבעלה על שגיאותיו ושִגיוֹנותיו; אחוזת געגועים כטניה, גיבּוֹרת ה“דון השקט” של שוֹלוֹחוֹב, האוהבת את בחיר-לִבה, את גריגורי הקוזק הסוער והפרוע וחם-המזג, המקבלת אותו בזרועות פתוחות ובלב פתוח לסליחה בשובו פצוע ממלחמותיו, לאחר שעזב אותה והחליפהּ באחרת, על אף בגידתו המחפירה בה; רצונה להיות טניה גיבּוֹרתוֹ של לידין70 (ב“חטאו של ציריל בּזסוֹנוֹב”).
האם זוכר אתה את טניה התמימה, הטהורה והנאמנה, מוקפת עולם-גברים אכזרי, תאוותני, גס ורקוב (“לפנִי הגיבור הראשי, בתור גבר, נפרץ לרווחה כבר בשנת הארבע-עשרה לחייו עולם חדש, גברי, איום ונַצחָני” - שם עמ' 3)? היא באה אל העיר, לומדת ועובדת. שקטה היא וצנועה, פשוטה בהליכותיה. תוך כדי עבודתה היא נפגשת בפרופסור צ’לישצ’ב, בעל לאשה ואב לבנים מבוגרים. חיי-המשפחה שלו תקינים ושלווים. לבה של הנערה הענוגה, בת העיירה, נקשר אליו בחבלי-אהבה. הוא הִשׂכיל לכבוש אותה, לפַתּוֹתהּ. אין הוא רואה כל פסול בכך. מדוע יקפח את רגשותיו? אם תלד לו – יש לאל ידו לשאת בתשלום הוצאות הילד. אמנם, לפעמים ירעיד אותו חשש קל: החשש לכבודו העלול, אולי, להיפגע. אולם המפלגה ודעת הקהל אינם רואים בכך משום פשע. מצפונו שקט לחלוטין. ואכן, מאחר שנודע לו על אשר צפוי היה להתרחש אין הוא מאבד את עשתונותיו ושיווי-משקלו, אין הוא בא במבוכה. הוא מוכן לסייע בידה… בכסף, שאין לו מחסור בו. אך טניה, שאוהבת אותו ומסורה לו, אינה גורמת לו שום אי-נעימוּת. אין בלבה כל טענות וטינות, שהרי שעות של נעימוּת ואהבה העניק לה בחייה הצעירים. היא סרה מדרכו. צ’לישצ’ב מרוצה, אלא שבינתיים התרחש מאורע קטן: כי כבדה עליה המהלומה בגוף ובנפש, היא מאבדת את עצמה לדעת –
(והמחבר מעיר: "אילו היה בידה, לפחות, לשנוא אותו, את צ'לישצ'ב זה – אבל הוא הרי אינו אשם בכך, שהיא עשתה אותו חלום-חייהּ, חלום שאינו בר-הגשמה, שגילתה בו תכונות וסגולות, שאינן מצויות בו כל עיקר. דמות אולם-הניתוחים הלבן, מסכַת-הכלוֹרופוֹרם המרדימה ומחניקה – ניצבו לפניה כזיכרון שאינו ניתן להימָחות, אשר כָּבל את חייה, כי ככה לא תוכל לחיות. לא תוכל ולא תרצה.
מובן וברור – אלפי אנשים חיים ומוצאים עניין ותוכן בקיומם במלחמת החיים עצמה, בעבודה, בחובות החברה. הם מאמצים את כוחותיהם ומַרוִוים אותם מתוך בית-הקיבול של המרץ החבוּי בנשמת האדם - - - והרי מצויים גם אנשים אמיצים ובהם שולטות תאוות תקיפות ומובן, כי כל הזכויות שמורות להם… ומצוּיים לאידך אנשים, אשר המשבר הראשון שפוקד אותם הוא גם האחרון, שכן אנשים חלשים הם, קרוּצים מחומר עדין – והקרע הראשון בחומר זה גורר אותם לאבדון מוחלט. וכן אירע לה, לטניה". שם, עמוד 135).
כן – ממשיכה מריה – האשה שלנו יש שתאבּד לדעת את עצמה או את עצמיוּתה, אך אשה היא ושאיפתה הכמוסה – להיות מוּפרה ויולדת, מינקת ומגדלת את ילדיה, היא כמהה לביתה ולמשפחתה.
(אני נזכר בשורותיה של המשוררת:
גברים שלנו רגילים לראותנו עם דגלים,
ולִרווֹת לילוֹתינו ללא-חובה ליום מחר,
כך, בעיניים עצומות.
חנה לוין, “אשה” חרקוב 1929.
ובהמשך:
לאן, לאן תובילו הלבנים –
הֲתהא דרככם גם קלה גם חלקה?
פנו דרך שם לערשׂ,
כי אביא לכם גם תינוק.
שם, “לאן”)
והיא מסיימת בקול כבוש: אף אני רוצה לבנות קן לעצמי ולילדי-גוזלַי…
עמדתי אין-אונים אל מול שטף דבריה. יותר מדי היתה מובנת לי. השתדלתי לכוון את שיחתנו לאפיק אחר. ואני מספר לה מרשמי ביקורי האחרונים, עם חברי הסטודנטים, במוסדות ובמפעלים שונים ובכללם בבית-הנכוֹת של המהפכה. רבים המוצגים והתמונות, הכתובות והתעודות בו: לעיניך יריעה של לִבטֵי-דוֹרות, מלחמות-חברה ומאבקי-רוח. ירדנו לקומה הראשונה לראות את תא בית-הכלא הנודע ממצוּדת שליסלבּוּרג, בסמוך למדרגות, חבוּי בפינה אפלה. לא אדע על שום מה, אך אותו רגע הציף אותי גל זיכרונות מספרי הדמעות של עמנו: “זִכרונות לבית דוד” ו“ספר הדמעות” ו“יְוֵן מצוּלה” וכיוצא בהם שקראתי אותם בימי נעורי ורישומם עומד בי עד היום. תוּגת הדוֹרות של המַרטירוֹלוגיה היהודית71 נתלקחה בי באש בהירה. אולם בני לִוויָתי, בני עמים גדולים, מעוֹרים באדמתם וחייהם ללא סִבכֵי-נפש ופצעים – השתעממו… בערב הלכתי אל תיאטרון וַכטנגוֹב והופתעתי, אגב, למראה הדפים עליהם רשומים תרגילי הדקדוק העברי בכתב-ידו של הבּמאי אשר למד שׂפת עֵבֶר, והם שמורים עתה במסגרות-עץ תלויות על קירות בית-התיאטרון הנושא עליו את שמו.
במקום זה הפסיקה אותי מריה. האם לא חָפצה לשמוע, כרגיל, בעניינים שמַגע להם ליהודים, או שמא הזכיר לה בית-הנכוֹת של המהפכה פרק ממַסֶכת חייה, שרישוּמו חרות עמוק בלִבה? – נשתתקה. נתעצבה. אחר כך אמרה בקול רפה: תלווני הביתה, בבקשה, עוד מעט ועלה השחר – בדרך אספר לך פרט אחד מתולדות חיי. והיא המשיכה:
- - - לפני שנים, ואני אז בפעם הראשונה בברית-המועצות, ביקרתי כמוך בבית-הנכוֹת הזה. זמן קצר לפני כן שוחררתי ממאסר באחת מערי הבלקן. גופי היה הרוס, עצבי דרוּכים. התלוצצתי על חשבון אנשי חוץ-לארץ, השׂבעים והשלווים, המדברים גבוהה על המהפכה, אך את טעמה לא טעמו ובכוּר-המצרף שלה לא |טוהרו ואין בידם להשׂיג ולתפוס את הדינמיקה המפַעמת בתעודות-עָבָר. הם ראו קטעי-היסטוריה, אני – פרקי חיים; הם ראו עבר, אני – הווה נאבק ולוחם. כמעט שכרעתי תחתי למראה התמונה רחבת-היריעה בצבעי-שמן, בסמוך-לכניסה, המתארת צָמית רוסי, איכר משועבד לקרקע קורס תחת מַחַץ מַלקות אדוניו בעל האחוזה, הניתכות עליו, ולמראה תמונות מבתי-כלא מימות הצארים, מהפכנים מעוּנים, הֲמָתוֹת בירייה, בתלייה, גירושים - - - שניבטו מעל הכתלים. אך כאשר סרנו לקומה הראשונה, ליד התַבליט בגודל טבעי של תא בית-הכלא בשליסלבּוּרג המצוּדה, הרגשתי כאילו זרם דם עז פורץ לתוך ראשי והולם ברקותי, כה מוחץ הרושם בקדרוּתו.
מסדרון צר ואפל. ליד הדלת המסורגת רשת-ברזל, פתוחה למחצה, על המשמר עומד זַ’נדַרם72 כדת וכדין הלופת רובה מכוּדן. מנורה קטנה, מאוּבקת, מפזרת אור דל וכהה על קירות התא המקוּמרים והקודרים ועל האסירה הנשענת ליד שולחן קטן ומט ליפול, שקועה במחשבותיה, אצבעותיה נתונות בתוך שערות-ראשה הפרוּעות, מעיינת בספר שלפניה. בטוחה הייתי באותו מעמד, שבמו עיני רואה אני את ורה פיגנר73 במאסרה או את עצמי באחד מבתי-הסוהר בהם הייתי כלואה. כוחותַי אזלו והלכו. סחרחורת תפסה אותי. תחושת החיה המוקפת כלבי-ציד מסתערים, המוּעדה לטרף, לפַחים טמוּנים, לייסורי-גוף והתעללות היתה תחושתי. דומה היה עלי אותה שעה כי שוב הוטלתי לבור-כלא. נצמדתי למקומי. בעקשנות, בקַשיוּת-עורף, בהרגשת-התענוג של המעוּנה על רעיונוֹ. אחד הִפליט: מהגרת פוליטית. שני העיר: התקפה אחזה בה. יותר לא שמעתי. איני יודעת כמה זמן נמשך מצב התדהמה. חולה הייתי ומדוכדכת אחרי כן זמן ממושך.
כשהבראתי (האם הבראתי??) מצאתי עצמי במוסד המרכזי למהגרים פוליטיים אשר בשדה ווֹרוֹנצא. בני עמים וגזעים שונים שכנו במוסד זה, חברי לגורל, וכל אחד מהם רישומֵי עינוּייו וסערת חייו חרותים בפניו. גיבורים היו בעיניי, גדולי-נפש, קדושי-מהפכה. ראיתי עצמי אחת במחנה-לוחמים גדול, הנותן חייו על משׂאת-נפשו – והתביישתי בחולשתי. באִטיות חזרתי לאיתני, גברתי על עצמי, אך מזמן לזמן חזרו ופקדו אותי התקפות קשות. במוסד היו מבקרים שליחיו של הקומינטרן וחורצים את גורל יושביו: על מי להישאר בארץ, על מי לחזור לארץ מוצאו, מי יִשׂא בתפקיד חדש. עתים היו מתמרמרים עלינו, לועגים לאהבתנו העצמית, להערכת עצמנו המוּפלגת. לא אחת היו מתגלגלות שיחות בעניין שיטות-הדיכוי השונות הנהוגות בעולם, היחס לאסיר הפוליטי ונכונות-ההקרבה וכושר-העמידה בעינויים בקרב בני עמים שונים. אחד השליחים טען: נכונות ההקרבה העצמית סגולה טבעית ומובהקת היא לאנשי המזרח. אין ההבדל בין המזרח למערב גיאוגרפי בלבד; זהו הבדל בין שתי תפיסות אופקיות להשקפות-עולם, ליסודות-חיים, להווי-דוֹרות, למהות נפשית-לאומית שונה. ודאי נעוץ הבדל זה בתנאי- הקיום החומריים. הכפר במערב מואר בחשמל, בניינים נאים בו, כבישים נוחים, מכשירי-עבודה חדישים, שיטות-מדע בעיבוד הקרקע, תושביו יודעים קרוא וכתוב. אופי תועלתי מובהק, מתון ופושר שם למערכה המעמדית. שם, במערב, יש המרחמים על המוּזִ’יק74 העלוב והסובל, נדים לגורלו, אך בזים לו בלִבם, לעבד הנרצע והרשלן שאינו משׂכיל לעשות שימוש כהלכה בעושר-הקרקע “שלו”… האנגלים הרי השיגו את כתב-הזכויות שלהם עוד במאה ה-13, איכריה שוחררו במאה ה-17 ונסחפו בזרם שעשה את ארצם מרכז עולמי במסחר ובתעשייה - - - “אנגליצ’אני מוּדריאץ'”…
על כל פנים, רב המרחק בין המזרח למערב מבחינת נכונות האדם להילחם בכל נפשו ומאודו על היקר לו - - - רבות למדתי באותו מוסד והוברר לי, כי קורצתי מחומר של בני-אדם, אשר השירות לזולת, לאדם, היא נשמת-אפּם ואושרם –
חזרנו לביתה. כל הסביבה שקועה בשנת. פה ושם חומק צל של מאחר בלילה. שיכור הלוּם שֵכר נוחר באחת הפינות. אשה פושטת-יד, על ספסל ברחוב חולצת שד לתינוק. לפני פרידתנו הֵעזתי…
אסיר תודה אני לך, מרישקה, בעד הלילה הטוב. נאים היו דברייך. ועתה שאלה אחת לי אלייך, אשר במשך כל הערב לא העזתי לשאול אותה עד שלא שמעתי את מילותיך האחרונות, ואתך הסליחה על ההֶעָזָה: הגידי נא לי, ברוב טוּבך, האם אינך בת-ישראל?
החיוך הרגיל ושתיקה ממושכת מהורהרת שימשו תשובה. לא הקשיתי עוד. קבענו מועד לפגישתנו הקרובה בעוד שבועיים.
פרק תשעה-עשר
אולם בעוד שבועיים לא נפגשנו. נסעתי למינסק ושהיתי בה תקופה מסוימת אצל בני משפחתי, ושמעתי הרצאות במחלקה היהודית של האקדמיה למדעים. במשך זמן זה נתון הייתי בתחומי ציבור יהודי, המעצב את חייו תחת שלטון הסובייטים.
ומינסק – קהילה יהודית כדוגמת אחיותיה אשר מעבר לגבול המערבי, מרכז-חיים יהודי בעל עבר ובעל זכויות, נוער ומוסדות-תרבות, סופרים ועסקנים, אנשי-מדע והוצאות-ספרים ועיתון יומי (“אוקטיאבּער”) – שיָירֵי דמוּת ורסיסֵי הווי. אין צמיחה אורגנית. להיפך. שׂרידי רחובות “יהודיים” מאז, מהם ניזוקֵי מלחמת-העולם הראשונה שלא תוקנו ולא שוקמו, בית-קברות ובתי-תפילה ושוק ויהודי האופה חלות לכבוד שבת ומוכרן בערב שבת. שרידים, שרידים - - - אף אצל הגויים. הרי הכנסיה הפרבוסלבית העלובה וחבורות של כמרים עטופי-שחורים, שמבטם קודר ומושפל לארץ, מָשָל לבני-מלכים שנִשבוּ. ובמרכזה של מינסק, ליד הרחבה העירונית, גדוּר ומוקף גינה מטופחת ניצב בניין הכנסיה הרומית-קתולית אשר תחת חסותם של נציגי ממשלת פולין – אם כי עוד מצויים המבקרים בה בימי חגיהם. קו חשמלית אחת בעיר, העוקף אותה בסיבובים, עובר על פני שטחי חולות חשׂופים שבקצה העיר וחוזר לתחנת הרכבת שמחוצה לה תלוי שלט הנושא עליו את שמה בארבע שפות: רוסית, ביאלוֹרוסית, יידיש ופולנית. ובהיקפהּ של העיר – המישור העגום של אדמת רוסיה הלבנה, שדות ואגמים, יערות וביצות.
הנוער היהודי שבעיר חזקה בו הנטייה לעוזבה, לעבור לעיר הגדולה, להשתלם, וחלומו – דרגה גבוהה במנגנון המדינה או בצבא. לא רבים הם בוגרי הטכניוֹנים הפדגוגיים המשתוקקים לעבוד בעיר וסביבתה (ופחות מכך ב“מחוז היהודי האוטונומי” במרחקים). המעבר לעיר הגדולה, לבירה, פירושו, לרוב, מעבר לדרגת-חיים גבוהה יותר, ואין צריך לומר לפריקת עול יהדות וכניסה ל“עולם הרחב”. בין בנים להורים ובין בנים לעַמָם תהום פעורה.
עם התקרב מועד עזיבתי את הארץ חזרתי למוסקבה. פינת-מגורים ארעית מצאתי בביתו של אחד מבני-משפחתי בסמוך ל“אֶלקטרוֹזאַווֹד”, מפעל-ענק שרבבות פועלים עובדים בו ומומחים מגרמניה ומארצות-הברית – קריית-תעשיה. דירה זו ראויה לציוּן משני טעמים: טעם אחד משום עצמה, טעם שני משום דייריה. חדר של ד' על ד' ובו מיטה אחת וספה וארון-ספרים וארון-בגדים וכסאות אחדים ושולחן באמצעו. רהיטים אלה מילאו את רוב חללו ומנעו אפשרות תנועה בתוכו. האדם שגר בו הוא מעמודי התווך במשק המדינה, כבן ארבעים, יליד התחום היהודי75. יהדוּתו ושפת יידיש התנדפו וכמעט נשתכחו ממנו. רוב חייו וכִשרונותיו נתונים לתעשיה ולפיתוחה, להישׂגי-כמוּת ורמת-איכות של התוצרת, לשמירה מעוּלה על אמצעי-הייצור, לחסכון בהשקעות, לשִכלולים וחידושים. ואילו אשתו, הצעירה ממנו, בת למנצח יהודי נודע, עובדת באחד ממשרדי הממשלה. בחדר זה הוּפרש לי מקום.
יום אחד חזר הבעל בשעה מאוחרת מעבודתו (רעייתו שהתה אז בחופשה בהרי הקווקז), פניו נפלו והוא מדוכדך ומיואש שלא כתמול שלשום. מה אירע לאדם זה, ששפע מרץ ושמחת חיים? לא שאלתי. אולם לא יצאה שעה ארוכה ופליאה זו נתיישבה לי מן המכתב שנתן לי לעיוּן.
מתוך המכתב נתחוור, כי בימי שהותה במקום הנופש הכירה האשה לדעת את הסופר הרוסי הנודע ל. שחָמד אותה. שידלהּ לעזוב את בעלה ולעבור לגור עמו בלנינגרד, שם דירה נוחה לו וחיי רווחה חייו. האשה נתרצתה. עוד קודם לכן לא הקפידה בנאמנותה לבעלה. יום החופש השבועי שלה שחל, בדרך כלל, ביום אחר מזה של בעלה, יום תענוגות היה לה. צעירה היתה וקלת דעת – עולם היצירה של בעלה ופקעת הבעיות שטרדוּ אותו זרים היו לה, ורבים הגירויים והקסמים. הסופר ל. הבטיח לה להודיעהּ במכתב את סידורי בואה, לפי כתובת ביתה במוסקבה. והנה רצה הגורל, היא איחרה לחזור, המכתב המיועד הגיע לידי בעלה – ופגיעתו קשה היתה.
ימים מרובים היה מהלך כהלוּם-רעם, פצוע-נפש ורוחה נכאה. הוא, הבּולשביק הנושא באות-הצטיינות מטעם הממשלה בזכות פעולתו המסורה והישׂגיו המפוארים, מנהל המפעל שתפקיד חיוני לו במשק המדינה, איבד את השליטה על עצמו וכושר עבודתו בגלל… אשתו שסָרחה. בבית-החרושת מרצדות המכונות במוחו, מתבלבלים סידורי העבודה, מיטשטשות החלטות המפלגה, מתעַרפּלות הוראות השלטון. באשר יפנה תרחף לעיניו דמות אשת-נעוריו האהובה, שעזבה אותו בגלל… “שלושה זוגות של פוּזמקאות”, אף שלא חסרה דבר אצלו ואהבת-נפש אהבהּ. רב הכאב מנשׂוא וגדול ממנו העלבון הצורב – לא זה הנגרם ביחסי החברה, אלא העלבון הפנימי, פְּרי חשבון האדם עם עצמו. וכשהוא חוזר לביתו, לחדרו המיוּתם כביכול, חסר-נחמה, הוא מצטנף על משכבו ומתייפח כתינוק…
ראשיתו - פועל פשוט בבית-חרושת “אַמא” לייצור כלי-רכב. יחד עם רבבות פועלים בילה בו שנים. בית-חרושת זה - קריה שלמה. סמוך לו שכונות הפועלים והעובדים והמומחים, מעונות-ילדים, בתי-ספר וקורסים להשתלמות, מוסדות ואגודות שונות ועיתונות. תחילה גר ב“אוֹבּשטשז’יטיאָ”, באכסניה. כאן גר בצוותא עם שני מהגרים פוליטיים מאירופה. אין איש שומע את שפת רעהו. החורף מתקרב, החדר טעוּן תיקונים, יש להשיג חומרי-הסקה, בגדים חמים. הוא עודנו שוליה. בבית החרושת קיים סולם של שׂכר עבודה, משִשים רובל ועד אלפים רבים. ה“אוּראוונילוֹבקה”, היינו השאיפה לשוויון, הוכרזה אוטופיה פסולה שכוונתה להרוס את משק הארץ, כעומדת בסתירה להכרח דירבוּן הייצור, ההתמחות הטכנית ופריון-עבודה גבוה. השׂכר אינו מניח אלא קיום בדוחק, וקשים חבלי-הקליטה, אולם הוא יצא להתמודדות עם הקשיים – בהתמדה אשר לא תשוּער, וכישרונו עמד לו. משלב לשלב עלה והתקדם – וקידם את המפעל. ואז גם נשא אותה, את אשתו, שבאה מן העיירה. עוד מילדותה הכירהּ, אהבת נעוריו היתה, חמדת לבבו. ועתה?
הזמנתיו לטיול – מריה הצטרפה אלינו – לעודדוֹ ולהפיג את צערו. והנה אנו בשבילי המבוך של “פּאַרק קוּלטורי אי אָטדיכא” הוא גן התרבות והמרגוע. המונים נוהרים לכאן לבלות את חופשתם, החלק השִשי מן האוכלוסיה הפנויה כל יום ששי, לסירוגין, מעבודה. השדרות גדושות מוצגים שונים, קריקטוּרות פוליטיות, כתבות וכרוזים. הרי היטלר, הוֹרטי, פילסוּדסקי בדמויות-שעווה, בגודל טבעי, נַעֲוֵוי-פרצוף ותאוַת-רצח ניבטת מעיניהם. מפּה פלאסטית מצביעה על התנוּדות במלחמת סין-יפן. קִרקסים ובתי-ראינוע. מגרשי-ספורט, תחרויות ומשחקים. גני-ילדים ומועדונים. הרצאות בפומבי ותערוכות. מורה מלמדת פרקי מחול המוני במעגל. אולמי קריאה ולימודים. תיאטראות. ועל הכול – שעשועים לרוב.
באמצע הכביש עוברת קבוצת נערים ונערות השרים בקול, בראשם אחד, שׂערו הבהיר שמוט על מצחו, חצוף-אף, מנגן במפוחית-יד. צוואר בקבוק יי“ש מציץ מתוך כיסו. הקבוצה נכנסת לשדרת ה”אודרניקים" – גיבורי-העבודה. ראשי-נחושת תקועים על מוטות-ברזל. על הגשר המתוח על פני נהר המוסקבה ניצבים בני-אדם, תוקעים מבטים בוהים באופק, מטילים זנבות סיגריות לתוך המים ויורקים. על הנהר תרגילי-שחיה, ורבים המפליגים להנאתם בסירות.
אנו תופסים מקום ב“אולם הרצאות” רחב-ידיים תחת כיפת השמים. הבמה תפוסה יום תמים - בזה אחר זה הצגות והופעות שונות. כל דיכפין ייתי ויסתכל– הנה מקהלה של קוזקים צעירים, כובעי-פרווה מעוגלים לראשיהם, חרבות קצרות מתנפנפות על ירכיהם. אחריה - משלחת מבני תורכיסטן עדוּיָה בגדי תכלת-לבן עממיים-מסורתיים מדקלמת שירים לאומיים. והנה תזמורת של פרחי הצי. על הבמה עולה נואמת ומסבירה לקהל את ההחלטה האחרונה של המפלגה בדבר גידול זן חדש של שפנים. לידה מרצה – עסקן נודע. ראש מגולח, זקן קצר, חולצה לבנה ומגפיים גבוהים. ההרצאה מכוּונת בעיקר לפועלים ולמומחים מחוץ-לארץ העובדים ברוסיה ורובם מועסקים בתעשיית הנשק, בחרושת המתכת, במפעלי החשמל והכימיה, בבנין ערים ותחנות-כוח וגשרים, בחפירת תעלות-מים ושכלול אמצעי התחבורה. רבבות בני חוץ-לארץ עובדים בענפי המשק השונים של רוסיה ומסייעים בידי השלטון במאמצם לעַצב אותה כארץ תעשייתית יצוקה בּיטון ומתכת. פולחן המכוֹנה והטכניקה בכול. שׂכרם ניתן להם בכסף ארצם, לכל צרכיהם דואג מוסד-אספקה מטעם הממשלה – “אינסנאַבּ”. בשבילם מוציאים לאור עיתונים וכתבי-עת רבים, למענם קיימת ברחוב ניקולסקאיא מספר 5 הוצאת-ספרים מיוחדת (“איזדאַטעֶלסטוואָ אינאָסטראניך ראַבּאָטשיך וו' ס. ס. ס. ר”). המרצה בגן הציבורי עומד בהרחבה על פרשת היחסים בין הממשלה למומחים מחוץ-לארץ העובדים ברוסיה. בתום דבריו מבשׂר הרמקול על הופעתה של מקהלת פולנים מרוסיה הלבנה, תרגילי התעמלות, מחולות, קונצרטים וכך – ללא הפסק – כמו בסרט חי.
שלושתנו יורדים אל החוף להפליג בסירה על מי הנהר. שלושה עָלים מאילן אחד, ואף על פי כן כה רחוקים אחד מרעהו, כל אחד ועולמו וצערו. שתיקה. מי הנהר עכורים ומרוּשלים, הסירה מתרחקת לאִטה, פורשׁת הצידה. ריח של פסולת-תעשיה מושלכת למים עולה בנחירים. אנשים מתרחצים סמוך לחוף. דמדומים רוגעים. הלילה פורש כנפיו לאִטו. אורות נדלקים. אני מאזין להמיַת שיר אהבה, שיסוד התוגה ויסוד החדווה מעוֹרים בו יחד, המגיע אלינו מאחת הסירות הסמוכות:
… מי נאַ לאָדאָצ’קעֶ קאַטאַליס,
זאָלאָטי מאָי זאָלאטאי,
אַ פאַטאָם אי צעֶלאָוואַליס,
אי ניע מאַכאַי בּראַט גאָלאָוואָי –
וו סאַדוּ גאָוואָריאַט
וו בּאַריוּ גאָוואָריאַט,
טאַק וויראָסלאַ סאַסאֵנקאַ,
פאַנראַווילאַס מאָלאָצוּ
פּאָרטאָוואַיאַ דעֶווצ’אָנקאַ –
צלילי השיר דוברים אהבה. אהבה. ארבע אותיות. בכל היבשות, הלשונות, הדוֹרות דשים בה, שרים עליה. רבים הנותנים נפשם עליה, נצרפים באִישהּ. יהודה אברבנאל ראה בה יסוד עולם. שפינוזה קבע את דבר האהבה אשר בה חוזר האלוהים ואוהב את עצמו. הפילוסוף של הסוציאליזם ביקש לערטל אותה מתַרמיתהּ המתוקה. הוא הורה כי החיים מסתובבים במלחמה מסביב לציר שעניינו סיפוק התאווה והקיבה. מריה לעולם לא התעמקה בתורתו. אחת תדע: הוא חזה במדויק את העתיד לבוא, את העלול להתרחש, הוא היה נביא הסער. ואז בא השני – הקברניט של הסער. עתה הוא בחזקת קדוש, ומצויים בתי איכרים בהם תלויה תמונתו על הקיר ליד תמונות האיקונין. ואז בא השלישי – המארגן של הסער וכובשו, השליט של היום. האם ראו שלושתם גם את האדם החי, הטבעי, האֶמפּירי? האם לא היה עיסוקם רק באנשי חברה, בני מעמדות, בעלי רכוש, פרוֹלֵטָרים76, איכרים? האם לא קיפחו את הרגש, כבלו את האהבה, נטלו את חינהּ ותוּמהּ? הם ראו את היסודות המחלקים את החברה לרוחבהּ, בקו אופקי, אך לא ראו את היסודות המחלקים אותה לעומקהּ, בקו מאונך, כלומר הנוגעים בכל השכבות והמעמדות, באדם. מי זה שר על אהבת נעורים, שעה ששירתם של כּוּרי-היתוּך חדשים נישאת בקוֹזבּאַס ובמגניטוֹגורסק לשבור את רעבונה של הארץ לפחם, לברזל ולמכונות; שעה ששׂכל האדם מרסן את זִרמי הדניֶפר, האדיר בנהרות, למען ישמש מקור של אור וכוח; שעה שבונים את פיתום ואת רעמסס ומעבר לגבול סיבּיר ניצב במלוא נישקוֹ, חורק שיניו בזעם היפּני הערום (כמתואר בכתב-העת להומור וסאטירה “קרוקודיל”)? אולם מה תכליתם של כל אלה אם לא האדם ושתיל-האהבה הענוג בושׂם חייו?
אנו מפליגים רחוק מהעיר בסירתנו הקטנה ומשוֹטינו – געגועי שלושה יהודים, שלושה עולמות בעיצומה של מלחמת-גורל אכזרית לשלום ולאהבה, לחיי שלום ואהבה- - -
זאת מרגישה גם מריה, אולם אין היא מעמיקה מחשבה. חיוך עצוב מרחף על שפתיה - - - רוח קלילה נושבת מסַלסלת את חולצתה הלבנה, מנפנפת את קווּצות שֹערה זרוּע-הכסף. חשׂופים חופי נהר מוסקבה. אורות הכרך מנצנצים מרחוק. ההמולה בגן התרבות והמרגוע שוככת והולכת. אנו מנהלים דו-שיח בשתיקה עגומה.
ולפתע, מופתע ונבוך, אני מאזין – זו לי הפעם הראשונה מאז הכרתיה – חרוזי שיר-עַם באידיש, שיר-אהבה בליל סוף קיץ וחלומות. עדינה מנגינת השיר העממי ועדין ממנה קולה הצלול, החרישי, השוֹבה לב – תוגה והתרפקות וערגה בו:
אין אַ זוּמעֶר-נאַכט אַ שטילע, אין א נאכט פון בּלויער זינד,
שטיל פאַרליבּטעֵ, פאַרחלומטעֵ, אין א שיפל זאַלבּענאנד –
און אַ ווינט האָט געֶיאָגט, א ווינט האט געֶיאַגט,
א כוואַליעֶ נאָך א כוואַליעֶ, און איך האָבּ געֶליבּט,
איך האָב געליבט, א מיידעלע א ליאַלע –
בליל קיץ שקט, / בליל חטא-תכלת, / זוג צעיר חולם /
אהבת- שנים בסירה - / והרוח נשבה, והרוח גרפה,
גל אחר גל - / ואני חשקתי / ואני חשקתי ילדת-חן.
לאחרונה ראיתיה בבית-החולים המרכזי במוסקבה, מקום שם שכבתי תקוּף מחלת טיפוס-הבטן; האולם בו שכבתי עשרות מיטות בו – קסַרקְטין של חולים. לצִדי האחד בן-איכרים צעיר, שזה מקרוב בא לעיר הגדולה, עובד בבניין ומתגורר באכסניה. בביתו, בכפר הרחוק והנידח, הניח משפחה שלא נצטרפה למשק משותף של המדינה וקיוּמה על מִשקהּ הדל. הרעב דחף אותו לעיר, לעבודה שׂכירה. עתה הוא שוכב חולה – ורעבוֹנו רב. את תחושת השׂובע כמעט לא ידע בחייו. מטעם זה גם אינו עוזב ברצון את בית-החולים בהגיע שעתוֹ.
לצִדי האחר שחקן מגרמניה, שבא עם להקת החובבים שלו להציג לפני המוני המהגרים, הפועלים והמומחים בני גרמניה העובדים ברוסיה. ברפובליקה המועצתית של הגרמנים על הווֹלגה תקף אותו הטיפוּס. מטפלת בו אשתו, היהודיה הספרדיה, שעזבה את בעלה, הוא קארל ויטפוגל, מנהיג הקומוניסטים בגרמניה. הוא מרבה באכילה, מופרש משאר החולים, וחרדת המחלה מהלכת עליו אימים.
שיחות שנתקשרו ביני לבין שני שכני למיטה היו חטופות ונטולות-עניין. ייסורי-נפש כבדים הציקו לי ומֵררו את רוחי. נתכנסתי לתוך עצמי, שבועות ארוכים קדחתי, הרביתי בקריאה. עתים הייתי עוסק, לפי הזיכרון, בכתיבה של פרקים מתוך הנביאים. שלוש פעמים חזרה עלי המחלה, וכל פעם היתה בי ודאוּת ששוב לא אחלים ואקום ממיטת חוליי. עלתה בזיכרון תמונה מעוּמעמת של עיירה יהודית, רחוק מעבר לגבול, מקום שם אבא זכור לברכה, הוציא נשמתו והוא חולה במחלה זו עצמה, אחד ממיליוני הקורבנות שנספו בשיגעון המלחמה הגדולה. דממת אולם בית-החולים תופרע מזמן לזמן, אנשים מסתלקים מעולם החיים. גופותיהם מוכנסות לתוך שׂקים ונשלחות לשריפה. בן-גרוזיה צעיר, טייס, זועק מעוצמת כאביו. ליד מיטתו עומד אביו, איכר גבוה וחסון. הוא בוכה. ביד רועדת הוא חותם על כתב-ההרשאה לנתח את גוף הבן. יש גם המקפחים את חייהם בידי עצמם. בתוך כל אלה ראיתי את עצמי בודד, עזוב ואבוד בנֵכר. המחלה עָצמה. הכאבים להטו. אני כותב ביד רועדת מכתבי-פרידה אחרונים למשפחתי, לזוּזי, למרים. יש רגעים שאני מוכן להחיש את קיצי בידי. עווית זעזוע חזק – אַך הבּרוֹם נוסך עייפות מתוקה באיברים, מרגיע וּמַרדים.
כשהתעוררתי הוקל לי לשעה קלה. הרגשות שונות סוערות בתוכי. הריני עומד על עברֵי פי תהום פעוּרה, ערב גסיסה, ועלי למסור דין-וחשבון אמת לפני בוראי וקוני, להתוַדות על חטאוֹת נעורי, לשטוח לפניו את פשעי בן-המרדוּת77. החרטה תוקעת בי ציפורניה, דורסת ומוחצת את לבי. אין לי תקנה. אז תחוּש לעזרתי הרגשת התשובה – נהר-די-נור. לוּ חזרתי לחיים או אז הייתי מתנזר מכל חיי חברה ועסקי ציבור, מתכנס כְּקיפוד בקליפתו, שוקד על טהרת נפשי ורוחי. טהרה זו כיצד? אני מחפש בדמיוני את הדרך לטהרה העצמית הפנימית המוחלטת. אמצעים שישראל היו נוהגים בהם בימים שהבית היה כתיקוּנו שוב לא יִסכּנו לי. אני בא לכלל החלטה שעלי ליַיסר את עצמי בעבודה מפרכת קשה, דרך אחרת אין לי, דרך תשובה. ריבונו של עולם, היש בך רחמים לבֵן שטעה בדרכי החיים, ששגה וחטא, בשגגה חטא, האם תחוֹן ותרחם עליו ותַטֶה לו מחסדך כי רב?
“תשובה” זו מה פירושה? מה תכליתה? כלום מוחה היא את החטא, מחסלת פשעי אדם ומעשיו הנלוֹזים, את שעִיוֵות כלפי עצמו וזולתו ואלוהיו. אם פירושה של תשובה עונש, הרי מוכן אני לכל ייסורים שבעולם, ברצון ובשמחה אקבל על עצמי כל עינויים שבעולם. נראה, שיותר מאשר אני מעניש ומכאיב ומשפיל את עצמי ומעלה את עצמי על מוֹקדֵי-ייסורי-חרטה – לא יענה אותי איש. אבותי עטוּפי טליתות צחורות מתפלשים היו בדמעותיהם ובכאֵבם ומזכירים לעצמם וכלפי מעלה: ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה - - - ליל “כל נדרי” הלילה הזה, ליל הולדתי הוא. עתה מלאו לי עשרים שנה. רחוק-רחוק מכאן תִשתוֹחֵח אמי בתפילה ובצום, עטופה סודר צחור, הוֹגה ודאי גם בגורל בנה בכורהּ אשר במרחקים. הֲיודעת היא שבנה נאבק בשעה זו ומפרפר בין חיים ומוות?
(זכור לי יפה המאמר הנודע בירושלמי: “שאלוּ לחוכמה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: חטאים תרדוף רעה (משלי י"ג). שאלו לנבואה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל י"ח). שאלו לתורה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: יביא אָשָם78 ויתכפר לו. שאלו לקב”ה: חוטא מה עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו“. הקדוש-ברוך-הוא שלפניו גלויים מעשי אנוש ותחבולותיו, יצרֵי מעללי איש ועלילוֹת מִצעדֵי גבר, החופֵש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב – האם מֵקֵל בדין חוטא? מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, מידת סליחה וכפרה שמִלפניו, האומנם קיימת גם בפני בשר ודם? וכן דרשו את הפסוק “אִמרת אלוה צרופה” – “וכי מה איכפת לו לקב”ה אם שוחט מן העורף או מן הצוואר? אלא לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות”. בלא ניב אני שונה בעל פה במסכת יומא החביבה עלי, שונה ודורש ומפרש ומחפש תיקון לעצמי. אך מה ערך לכל נכונוּת התשובה שבי, אף אם תירָצה, וּגסיסתי קרובה? גוססות עשרים שנות גִלגולים שעלו למוֹלֶך, זרוּעות חטאים כלפי עצמי ועַמי ומשפחתי. האם יחול עלי פלא ומופת של תחיַת המתים, בגוף וברוח, האם יקום בי חזון העצמות היבשות של יחזקאל? הרהורי החרטה והנוחם והתשובה צורבים כְשיפודי-ברזל מלובּנים בבשר החי - )
אני מפנה את ראשי, לידי יושבת מריה, מוחה את הזיעה שכיסתה את פני. בידהּ עיתון. זמן רב לא ראיתי עיתון ונתעוררתי לקריאתו כאל בשׂורה גואלת. סוכנות הידיעות “טאס” מביאה ידיעות קצרות מכל בירות העולם. ניו-יורק, טוקיו, פריס, ברלין, לונדון – ברלין. ברלין? האומנם חשכו עיני ולא נטרפה דעתי עלי? האומנם עלה התליין לשלטון במשך זמן כה קצר וללא התנגדות נחרצת? אכן, כי נתמנה ראש ממשלה ברייך השלישי, דיקטטור של גרמניה, דגל המרצחים הפָשיסטי הונף בלִבה של אירופה. והלאה? והלאה?
היתה זו פגישתי האחרונה עם מריה. סיפרה לי שילדיה חזרו לביתה. עם ואסיל טרם נתקשרה. אחד מהם ייאלץ, כנראה, לעקור מן הדירה ולפָנות מקומו – ומה יהא עליה אם הגורל יפול עליה, אין היא יודעת. זאת תהא פגיעה חמורה בה. מבטיה התחננו, ביקשו עצה ומוצא מן המֵיצר – ואני עצמי הן נתון במיצר ללא-מוצא.
הֲתִזכרי מריה, את הרפּרוֹדוּקציה של גויאַ בה הסתכלנו אי-פעם? קרוֹנוֹס אֵל-הזמן, הפראי והמטוֹרף, טורף בתאוַת-נקם איומה את בשר בניו, ילדי הזמן הפורחים. במה הָגיתי אז? בעצמי, בך, ברבים כמונוּ, השואפים וחולמים ולוחמים, בדרכים שונות, בכל היבשות, בכל אפיקי סַעַר האדם ומרדו בגורלו. ואם יזדמן לך, ביום מן הימים, לקרוא שורות אלה, תיזָכרי ודאי בדברַי, בקטעי-זיכרונות וקִפלֵי-חוויות משותפים רבים – ובלי ספק תחייכי, כדרכך, ותשתקי. ובשתיקתך - מִשקע של כאב וסבל, חרדת חיים ואכזבתם המרה; שתיקה עצובה עמוקה – שתיקת דוֹר-המעבר שאין שלמוּת בחייו, שנדון באֵלם על אף צעקנוּתוֹ ורעשוֹ, באֵלם שאין לו ניב וביטוי.
כשיצאתי את בית החולים – קידמה אותי רוח-סתיו בזעף מר. זקוק הייתי למנוחה ולהחלמה ורשאי הייתי להן לפי חוקי המדינה, אך החלטתי לא להישאר יותר ברוסיה. שמתי פעמַי אל החדר בו גרתי לפני מחלתי, אך מצאתי את דלתו נעולה. למחרת בבוקר הלכתי בברכיים כושלות לסדר את העניינים הכרוכים בנסיעה. יללת רוחות-סתיו בחלל – ובכי עצור בנשמה. במשרד לענייני חוץ, מחלקת התיירות, ליד המוֹססוֹבאיספּוֹלקוֹם – הועד הפועל של מועצת מחוז מוסקבה – ביקשו לשדלני שאשאר בארץ ולהַניאֵני מן המחשבה לעוזבהּ. אדם מוּצק-גוף במדי צבא: יאגוֹדא. למה תחזור לארצות הקפּיטליזם, איזה עתיד צפוי לך שם? בחור שכמותך עתיד לפעול גְדוֹלות – כלום חסר לך דבר? הרי כל השערים פתוחים לפניך. שמא מִשאלת-לב מיוחדת לך? תציע אותה איפוא והיה אם לא תקוּיָם, הדרך חזרה פתוחה לפניך תמיד. או שמא רצונך לנסוע לפלשתינה? ידענו – והן לא העלמתָ – שאין השקפותיך עולות בקָנה אחד עם השקפותינו, אך אין אנו תובעים ממך הזדהות. האם כל המומחים הרבים העובדים בארצנו, בני חוץ-לארץ, מזדהים עִמנו? בברלין שולטים אוכלי-האדם, ובפולין – חוסר עבודה - - - עמדתי על דעתי והיתר-היציאה ניתן לי. היה כתוב בו כי רשאי אני לעזוב את הארץ דרך כל גבול שאבחר בו ובכל זמן שאקבע.
אכן, חסומה הדרך חזרה לברלין, לאוניברסיטה, למכון מדעי היהדות. ושוב מובילה אותי הרכבת בכיוון ההפוך מזה שנסעתי בו לפני חודשים – מתחנת אלכסנדר בצפון מוסקבה, דרך מינסק ועד סטוֹלפּצי (שטויבּץ), תחנת הגבול בין רוסיה ופולין. שלום, שלום לך, ברית-המועצות! מה דמוּת החיים העתידים לצמוח על אדמתך, האם יקום בתחוּמיך האדם החדש? איזה עתיד צפוי לך? קטעי-תשובות מתרוצצים במוחי – ותשובה אין. מי יפתור לי את הסוד הצפוּן בגורל עַם ואדם, מי יגלה את לוט ההשגחה?
בתחנת הגבול סטוֹלפּצי (שטויבּץ) מקבילים את פָני שוטרי פולין, אכזריות ושנאה בעיניהם. חיפוש מדוקדק. רגעים של מתיחות. האם יַטילו אותי לבור הצינוק הפולני? מעכבים אותי עד סמוך לצאת הרכבת, ולי נראה, שעיניים רבות-רבות, רואות ואינן נראות, בולשות אחרי מכל צד ופינה, שיפוּדים לוהטים ובלתי-נראים דוקרים את בשרי. שום פגם לא נמצא בי ובתעוּדותי – וניתן לי לעבור את הגבול. מישהו הִפליט אחרי: ז’ידאָווסקי אַגעֵנט ז’מאסקווי, כלומר סוכן יהודי ממוסקבה, לא פחות ולא יותר –
הרכבת טסה-אצה על אדמת פולין. הרעב מציק. מטושטש האופק ומעורפל. סתיו. אך שמחה מתרוננת בלב על כי אזכה בעוד שעות מועטות לראות את אמי, אחי ואחותי. שמחה המהולה, כתמיד, בתוגה עמוקה שאינה מרפה, באכזבה וצער. הנה חוזר אני לנקודה ממנה יצאתי לפני שנים מספר, רענן ומלא תקוות וכנפי-נשר צעירות צומחות לי, ועתה אני שב אליה רֵיקם, עירום ועֶריה, מעוּרטל ברוח ובחומר, עלוב ומדוכא ופצוע וכאוב. ושוב נוקבת וטורדת ללא הפסק שאלתו של נחמן, של דורות נוער עברי, לאן?
חצות. אני דופק על דלת ביתי. הבית מתעורר משנתו. התרפקוּיות. נשיקות. הלילה הראשון בבית –
פרק עשרים
ושוב אני בבית אמא, השופע רחמים ואהבה, על אף עניוֹ ומחסורו. בזרועות פתוחות קבלוּני וסעדוּני, טיפלו בי כמו בבֵן אובד שניצל משוֹאה גדולה. לא שאלוני מדוע חזרתי משם, לא חיטטו בחייֹ הנפש שלי. אולם לי נִתחוורה ללא צל של ספק האמת הפשוטה: אין לי מקום בבית אמא, אין בכוחו לשאת אותי ולקיימני, ואף אני לא היתה בי שום נטייה ורצון לקפח את קיום בני הבית, כאחד האוכל ואינו עושה ומתבטל מאוֹנס. עלי לחתור למוצא, לנקודת אחיזה, להִתנערוּת.
שבועיים לא יצאתי מפתח ביתי, אך מישהו הפריח את הסוד: הוא חזר. סביבי החלו מתרקמות אגדות ושמועות מוזרות. יש אומרים כי חזרתי בשליחות סודית, ויש טוענים כי ברחתי מתִגרת יד רודפים. האם ידעו כל אלה את ייסורי נפשי, האם עמדו על טעמו של החיוב הטהור שנִקנָה במאמץ עצמי, בלבָטים ממושכים, בשנות חיבוּטים ועינויים?
הידיעה על בואי הגיעה גם למרים. לילה אחד נפגשנו. ושוב אנו מטיילים לאורך שדרת עצי-הלבנה הסמוכה לבית-החרושת הגדול ליד ביתנו. מפוּרכּסת ומבושׂמת היתה, יְפי הנערה הטהור והצנוע נתנדף. געגועים נוטפים ללב, זיכרונות ניצתים. בודד הייתי באותם הימים ומדוכא, והיא דבקה בי בחום אהבתה מחדש. היתה הנפש האחת הקרובה לי, המבינה וסולחת והמוכנה לארוֹג עמי יחד חלום עתיד משותף. מכל מקום כך נראה לי –
ושוב – באין מוצא, ושוב – מסביב לאותה נקודה עצמה. כבר החלטתי ללמוד את מלאכת האריגה בבית-חרושת לטכּסטיל, אך ההחלטה אינה מגיעה לכלל ביצוע, וכמוה אחרות. ימים, שבועות, חודשים חולפים באפס מעשה. יום-יום, לילה-לילה, אני מבלה בחברתה, רעב למחצה, דל ועלוב, כמלפני שנים. בשיחותינו אני מעלה לא אחת את המילה, הצליל, המושׂג, האופק והמוצא: ארץ- ישראל. יקר הוא ללב – אך כיצד יוּשׂג בפועל? האם אין גם הוא אחד מדרכי הלַהַג והלעג של הגורל המהתל בי?
ברור לי, כמובן, כי כל שִחרור ראשיתו בשיבת האדם לעצמו ולאֲמיתו. האדם הוא-הוא הפסגה, התכלית, המטרה לכל מלחמה ולכל תנועה בחברה, במחשבה, במדע. האדם. ובכן, בי הפתרון. אך לא בי בתור יחיד מבודד, כי אם כיחיד בין יחידים. כאיש חברה, כבֵן לעַמו. עלי להתגבר על חולשת הרצון, לסלול לי דרך בישימוֹן המציאות אל עצמי, אל עַמי, ואם כי רב פחדי – פחדוֹ של מוכּה-גורל מפני הציבור, רעשוֹ וסְאוֹנו והמוֹנו – הרי אין דרך אחרת.
עוד אני מחכה לנס, לגאולה שלא בדרך הטבע, לפתרון מן החוץ. כל מאמצי מתנפצים אל סלע המציאות. המצב בבית בכל רע. מרים תובעת שנָקים בית ומשפחה. בעיר מַפריחים דברי רכיל ושקר. שני המחנות כאחד אינם מוכנים לשכוח לי את עווֹן פרישתי, חטא תקוותם המאוּכזבת. מה נקם בי הציבור! נוחַת-קליטה היא העלילה, אין השיפוט הצלול וחוש הביקורת שולטים בה. קשה המלחמה בה, שעצם המלחמה בה מסייעת להפצתהּ, והפצתהּ מדרכי השפעתהּ וכל הסבר והוכחה לא יעקרו את רישוּמהּ.
מרים היתה הנפש הקרובה האחת עמה התרוֹעעתי. אך רעוּת זו נפגמה בנקודות רבות. כמלפני שנים כן גם עתה חָסרתי יסוד של ממש לקיום שאיפתה. מחוסר-פרנסה הייתי ונטול סיכויי קיום. הלימודים הכזיבו, שוב לא היה חפץ בהם. מר היה, מר. הרעוּת שלנו הועמדה במבחן חמור, יש אשר התלקחה שוב באור בהיר ויש אשר אורהּ כָהה ודעך. המציאות הקשה דרסה ורמסה את רגשות נעורינו ברגל גאווה.
אז החלטתי לנסוע לעיר הבירה ולנסות מזלי בה. עיר ואֵם בישראל וארשה, מרכז יהודי גדול ובו אינטליגנציה, מוסדות-השכלה, עיתונות ענפה. עם אחד מחברי לשעבר שׂכרנו חדר דל, חציוֹ בית-מלאכה לסריגה, חציוֹ האחר שימש לנו חדר-שינה. תרנו אחר שיעורים פרטיים, עבודה, אחיזה – אך ההצלחה העלימה פניה מאתנו. רעבנו.
בעיתונים היומיים בוארשה קבועים מדורים של מודעות-פִרסום למחפשי עבודה ונוֹתניה. יום-יום, עם שחר, אנו ממהרים, כרבים כמונו, אינטליגנטים צעירים מחוסרי-עבודה, לעיין במודעות אלה, להקדים אחרים, לנסות מזלנו. רוב המודעות אינן באות במִניָן בשבילנו, ואילו המעטות המתאימות אינן מסייעות בידינו מטַעמים אלה או אחרים. מרובים הקופצים על כל הצעה, רבים מהם יוצאי ערי-הספָר התרים אחר לחם וקיום בעיר הבירה. ואני איני יודע בימים אלה תפילה אחרת מאשר זו: הצילני, אלוהים, משׂפת-שקר ומלשון-רמיָיה, תן בי כוח להתגבר. הנה אני יושב בגן קרשינסקי, שמש-אביב זורחת. ירק עצים נושר עלי, הצעיר בשנים וזקן בסבל. אני מפזם לעצמי שיר שאמא אהבה לשיר אותו, ואשר בו ביטוי גם לאמת חייהּ היא:
אוֹיבּ לעֶבן הייסט ליידן,
דאַן לעֶבּ איך שוֹין לאנג,
דאן האָבּ איך געֶנוּג שוֹין די יאָרן;
נאָר אוֹיבּ לעבן הייסט הערן
פון גליק נאָר איין קלאנג,
דאן בּין איך נאָך גאָרנישט געֶבּוֹירן.
אם חיים פירושם סבל – שׂבעתי חיים עד בלי די, ואם
חיים פירושם אושר, צליל אושר רק אחד, לא נולדתי
עדיין.
האם חשבה אמי היקרה, התַמה והמאמינה, שבנה יחזור על אותו השיר, ששורותיו תשמשנה ביטוי גם לאמת חייו הוא?
היום האחד במאי. היה זמן שביטלתי לחלוטין את ערכו של יום זה. הייתי תלמיד ומתחום ספרַי ומעגלי המצומצם לא חרגתי. לאחר מכן בא זמן וקשרתי ביום זה תקוות לפתרון אנושי-כללי. “זה יהיה קרב אחרון”. עתה אין יום זה מלהיב אותי, אבל גם איני מבטלוֹ. הנה מפגינים לעיני רבבות פועלים, בני פולין ויהודים, פ. פ. ס וקומוניסטים וה“בּוּנד” וציונים וחברי “החלוץ” וקיבוץ ההכשרה גרוכוב אשר ליד וארשה. שפע של דגלים, כרזות, סיסמאות. כאן פועם לִבה של תנועת-הפועלים היהודית בגולה. התהלוכה פונה לעבר רחוב רימרסקה, מקום שם מרוכזים פועלים יהודים קומוניסטים, המתאמצים לפרוץ את שרשרת הפגנת ה“בּוּנד” ולהצטרף אליה בכוח. בו ברגע פורץ מאחד המבואות גדוד שוטרים מזוינים המסתערים על ציבור המפגינים, מכים ומוחצים ופותחים באש. התהלוכה מתפזרת ומחדשת את מִצעדהּ כעבור שעה קלה. ואני שהזדמנתי למקום זה בדרך מקרה זכיתי, מבלי דעת על שום מה ומדוע, לספוג מכות-רצח. שוטרים שהקיפוּ אותי כעֲדת דבורים, בלכתי לתוּמי, המטירו עלי ברד מהלוּמות ככל שידם השׂיגה ונפטרו לדרכם. אני יודע כי בשיטה זו נוהגים הם ברחובות היהודים גם בימים כתיקנם, וכוונתה להטיל פחד ומורא, הכנעה ודיכאון בלב האוכלוסיה היהודית הדלה. ברחובות הגיטו זמנהוף ופּביה ונוֹבוֹליפּיה ונאַלבקי ואוֹסטרובסקָה – ברחובות העוני והצפיפות והתַגרנות והזנוּת והמוני ה“מיוּתרים” – כבר הסכּינו עם החזָיון הזה. שותת דם אני, משׂרך דרכי וחושב – האם לא הייתי בזה הרגע סֵמֶל? רק אתמול צופה הייתי בהֵיאבקות מיליונים בארץ המפותחת ביותר ביבשת אירופה, בגרמניה, בה החריפו המשבר והמצוקה וניגוּדי החברה במידה שאין למעלה ממנה, ולא זה בלבד שלא באה הישועה באורח אוֹטוֹמטי, כי אם להיפך, הטומאה הנאצית הגיעה לשלטון ומיליונים משלימים עִמה, ואילו המעטים, שאינם נכנעים, דינם נגזר. האם יעמדו פועלי פולין בפֶּרץ – והגדוד התוסס שבהם, הלא הם הפועלים היהודים, עוזרי המסחר והחייטים, הסנדלרים והאופים וכיוצא בהם, הלחוּצים בגיטו וארשה ללא אוויר לנשימה, למרחב ולהתפתחות, שחייהם אינם קרוּיים חיים ואשר קיצוניוּתם היא ביחס הפוך למשקלם הממשי במשק המדינה ובמערכת הכוחות הקובעים את גורלה. האם יש בכוחם להשבית את התעשיה, התחבורה, הייצור החקלאי? מה גורל צפוי להם ביום מבחן? האין הם בחזקת סַרסוּרי המהפכה בארץ לא להם, מארגניה ושַמשיה? האין הציבור הזה, המסוכסך מבפְנים, עושה שקר בנפשו ונושא לשוא את סיסמת שליחוּתו וזונח את עַמוֹ?
בערב באה אלי מרים. היא החליטה לגור אתי, לסייע בידי. הקבלתי פניה בפרחים, שמחתי לקראתה. שנים רבות שותפה היתה ללְבָטַי, לנפתוּלי דרכי, לחויותי הכמוסות ביותר. אני פורס לה מפִּתי הדלה, כדבר המובן מעצמו. לוֹוה כסף ומביא לה, מעודדהּ ומנחמהּ: עוד נכונו לנו ימים טובים מאלה, עתידים אנו לגבור במשותף על קשיים ומצוקה ולצאת למרחב. ואין לנו מרחב של אמת אלא במולדת. אני מוסר לה את שׂכרי הזעום מן ההוראה בשיעורי הערב לעברית ב“החלוץ”. מיוגע לאחר השיעורים והשיחות אני ממהר בשעה מאוחרת הביתה להביא למרים את ארוחת-הערב. היא מעריכה את נדיבות לבי, אך הכּרתהּ לוחשת לה כי לא תיבָּנה ממני. עלמה נאה שכמותה ורבים המחזרים אחריה, מהם אמידים, עוד מעט ויימָצא לה גואל –
מרים אינה אוהדת את “החלוץ”. תורתו מהי? עבודה, עלייה, עברית. עבודה? מה קֶסם בעבודת-הגוף, מה עושר וחיי-רווחה היא מבטיחה? להיפך, היא מדכּאה ומשעבדת ומצמצמת את אופקי האדם. עלייה? רחוקה היא ארץ-ישראל וזרה – ולא רק בשטח. לוּ היה בידה רִשיון-עלייה אפשר והיתה עוזבת את וארשה, אך להתאמץ לשם כך אין היא נכונה. ואשר לעברית – האומנם שפת חיים היא? מה ההבדל באיזו לשון בני- אדם מדברים. וכאן, בוארשה, הפולנית צלצולהּ נאה –
ואז באו ימים של התנגשוּיות ופיוסים ורוגז ושוב פיוסים. אין יום ללא תקלה. מצב זה פוגע בכושר מאמצי לחרוג סוף-סוף, מן המֵיצר. יש אשר גל אהבה מחודשת יציפני. ירדימני. אני הוגה בה אז בכל מקום, בכל שעה. אילו נקרתה לפני ברגע זה, אפשר והייתי שוב מתבטל לפניה בהרגשתי ומפייסהּ. ודאי שוב היתה מִתגַלעה בינינו התנגשות חדשה שסופה פירוד. ושוב הייתי מתגעגע ונכסף אחר מבטהּ וחסדהּ וחוזר חלילה.
עם התגברות האמונה בכוחות עצמי נתגבשה בי ההחלטה: להתגבר ויהי מה גם על חולשת אהבה זאת. בת-קול פנימית לוחשת לי: חַשל רוּחך, צבוֹר כוחות, בּנה חייך מחדש ולוּ גם בלעדיה, רק בלעדיה – בתקופת-המעבר הזאת.
ופעם משלא עצרתי יותר כוח לשׂאת ביסורי נפשי וּברוּרות ראיתי שאין דרך לגשר בינינו – הנחתי פתק, בו הודעתי לה כי טוב הפירוד המוחלט לשנינו, ושעל כן אני עוקר מן הדירה בה התגוררנו, כי אל חוף אחר מוליכה דרכי. ואחר כך שכבתי על מיטתי והתיפּחתי חרש. במצבים חמוּרים לא בכיתי. הפעם חנק אותי הצער עד כדי דמעות. האם קשרתי מִספֵּד על קבר אהבתי האומללה, אהבתו של יהודי צעיר והיא מפותלת וטרגית שבע מוֹנים מאהבתו של וֶרתֵר79?
עוד לפני שחזרה יצאתי את הבית. שעה ארוכה טיילתי בשדרות ירושלים, ללא מטרה, בברכיים כושלות-רועדות. רעב. וארשה הלילית סָאנה, רקדה, סָבאה –
בשעה מאוחרת הלכתי ללון אצל אחד מחברי. לא פגשתיו. חיכיתי לו במדרגות הבית. כשחזר הופתע לראותני אצלו. הביע צערו, שאין בידו להלין אותי אצלו הלילה. נשכתי שׂפתַי בשיני ונשארתי כל אותו לילה על המדרגות, נים ולא נים, בעמידה, שקוע בהרהורים. טוב כך. יְמַרקני הסבל, יטהרני, יסייע לי להכריע את חולשתי ולחשל את אופיי. עם אור הבוקר הרגשתי שהוקל לי, עָקַת המעמסה נחלשת והולכת. עוד צעד עשיתי בדרך אל החירות. כשנפתחו שערי הבתים – יצאתי אל הרחוב. פועלי ניקיון טיאטאו את הרחובות. שמש חדשה עלתה במרום –
אכן, משנה מקום משנה מזל. אופקי חיי נִתבהרו יותר ויותר. אולם טעות היתה בידי, שעד מהרה אשכח את מרים ואת עברנו המשותף. אמונתי לא נתקיימה לאלתר. כמחלה טורדנית חזרו ופקדו אותי געגועים חדשים. לאן יברח האדם ולא ישׂא בלִבו את החלום המאוכזב? אכזרי הוא הזיכרון המְחַיה פרטי נשכחות. כן, הזיכרון בעוכרי. רגשֵי-נוחם וייסורֵי מוסר-כליות, כאשר הרגשתי על מיטת חוליי בבית-החולים במוסקבה, הולכים ונשנים. חיפשתיה זמן רב ולא מצאתיה. כתבתי אליה ולא נעניתי. האם נעלבה? לאחר כל מכתב חיכיתי בלב פועם למענֶה – ואין. במכתבי הסברתי את מעשי, השתדלתי לפייסהּ, להניעה בכיוון של התאמצות לחידוש חיינו במשותף לקראת עלייה לארץ-ישראל והתקשרוּת ל“החלוץ” – אך ללא הועיל. ויותר לא נפגשנו. כך פסק הגורל – הרהרתי – אשלים עמו, והזמן רב-התבונה ירפא את פצעי ויַחלים את רוחי. אמנם עוד חזרו ובאו עלי ימים ושבועות של פּרפּורי בדידות וגעגועים. אולם הפעם אני מרגיש שסוף נצחוני לבוא, נצחוני על עצמי. טוב לסבול, לאהוב, לקוות, להתאכזב ולגבוֹר – ולחיות. אחרי הסערה יִטהרוּ השמים ויִזַכּו. הכרת החובה, האחריות שבעבודה ובתפקיד – יפיגו את טירוף-הדעת של סערת הנעורים. רחב-ידיים הוא עולם החיים, עמוק-תהומות, אדיר-שאיפות, עתיר-תקווֹת, ויש עולם-אדם ועולם-אוּמה לוחמים ובונים. פרוּדה קטנה, גרגר זעיר אנו בעולם הזה – ובלִבנו העתיד. לא תישָכח אהבתנו, אולם היא לא תהיה עוד מַכשֵלה ונֶגף בחיינו. בנפתוּלי השלילה וההרס והגִלגולים והייסורים והלבטים והחולשות של דור-נעורים עברי יְליד שנות המלחמה, דור המעבר המסוער, נגיע אל דרך המלך של החיוּב והבניין והיצירה והשלמוּת והתחייה, ננער מעצמנו אבק גוֹלָה, נשתחרר מרִפיון-רוח ואָזלת-יד – ונֵחָלֵץ לחיים חדשים80 שיש בהם טעם ותוכן.
הייתי משוּל לאדם שנטרפה ספינתו וזה עתה ניצול; עוד זעזועי המאבק עם המוות בעיניו וכבר קורנת בהן שמחת ההצלה. כן, ההצלה המלאה – ארץ-ישראל.
בוארשה, בדירה משותפת ברחוב דז’לנה, גרים שליחי ארץ-ישראל של “החלוץ”. שעות רבות אני מבלה בחברתם, בשיחות רֵעים, בחילופי מחשבה. לעולם לא אשכח להם את חסדם. הנה נ. ב. החביב והיקר, איש קיבוץ מחלוצי העמק. ראשו שׂיבה ובעיניו – להט-נעורים. והצעיר ממנו י. ר. איש המשק ביהודה, יקר-הליכות וספוג-תרבות, והאיש רב-הפעלים צ. ל. מן המושב הראשון בארץ. שלושתם הביאו לי את מִנחַת ברכתם, את עצמם, את ארץ-ישראל העובדת, מולדתי. אהבה רבה אני רוחש להם. ואני יודע: זו אהבה לעמנו, לארץ-ישראל, לתחייה ולקוממיוּת המתפּעמת בתוכי, האהבה הבשלה והיציבה – והיא לי התיקון, המוצא, הפתרון.
עברו שנים. אני עולה ברינה לציון. תחושת חג. כשָב מדרך ארוכה ומשובשת, כחבוּש ששוחרר ממאסר עולם. ציון, הלֹא תשאלי לשלום אסירך, אסיר אהבת-נצח לך, שספינת-חייו הטרוּפה, המסוֹערת במִשבְּרי הדוֹר חותרת עתה לחוף מבטחיך?
מחיפה עליתי – דרך ישובי עמק יזרעאל – לירושלים. בעיניים יוקדות חיבקתי את השכונות החדשות בירושלים עיר הקודש, את העיר העתיקה, הכותל המערבי והר הצופים, הצופה בתכלת הזכה של האופק אל סלסולי ערוץ הירדן והרי מואב וגלעד מרחוק. את גבנוּני האדמה המצוּמקת, הסדוקה בלהט השרב, כאחוזה עֲוִוית-כאבים שקפאו. לאחר זמן מועט יצאתי להתיישבות, אל ביתי, בית חיי מאז ועד היום.
במקום זה מסתיימים היומנים והרשימות וצרור שירים אשר גיליתי בעליית הגג של חדרי. עם עיון בדברי הנופלים במלחמת השחרור – נתקלתי בעֲקֵבָיו81. אמרתי אצַרף את העָלים והיומנים והקטעים למגילת-חיים אחת, למען תחיה לאחר שכותבָם כבר איננו בחיים, אהה, כי איננו! הוא נטמן באדמת המולדת, חלום חייו ועל יָדַי נתגלגלה הזכות להקים לו מצבה זו.
-
בין שתי המלחמות (1918–1939), פעלה תנועת הפועלים היהודית הראשונה, ה“בּוּנד”, לתיקון מצב העם היהודי בגולה דרך המהפכה הסוציאליסטית הכללית, שבעקבותיה האמינה, יינתן שִוויון אזרחי לכל האומות והכרה בתרבות הלאומית של כל לאום בנפרד ובשׂפתוֹ; התנועה הציונית, לעומתה, ראתה את התיקון לעם היהודי בעבודה עברית ובתחיית תרבות העם בשפה העברית, רק בארץ ישראל (ה“בּוּנד” הכיר באידיש כלשון העם היהודי). ↩
-
מַדוּחים – חלומות–שווא, תעתועים המדיחים את האדם מן הדרך הישרה, והם לו למכשול. ↩
-
חוּלִיקָאת – מושב חֶלֶץ באזור לכיש, בו התחולל קרב בלימה נגד הצבא המצרי הפולש, במלחמת העצמאות. ↩
-
פולין הקוֹנְגרֶסָאית (פולין של הקונגרס ) – ישות מדינית שנוצרה בקונגרס וינה בשנת 1815 על חלק קטן משטחה של ממלכת פולין הגדולה. ממלכה זו שמרה על צבא פולני משלה ועל מערכת חינוך ושיפוט משלה, כאשר הקיסר הרוסי היה גם מלך פולין. ↩
-
משוּמד – יהודי שהמיר את דתו. כינוי גנאי ליהודי שמֵפר בגלוי או “בתיאבון” את המצוות, הדומה לגוי. ↩
-
רבִּי (רַבִּיִים) – כינוי בפי החסידים ל“צדיק” שלהם, אדמו"ר. ↩
-
בתקופה זאת שוחררו האיכרים בכפרי רוסיה, שהיו משועבדים לאצולת בעלי האחוזות, ומחוסר אמצעים החלו נוהרים לערים לעבוד בבתי החרושת. הם התחרו בפועל היהודי על מקומות העבודה. ↩
-
אָרחוֹ ורִבעוֹ – כל תנאי חייו, דרכו ומנהגיו. ↩
-
המרכז היהודי הגדול במזרח – פולין, ליטא, רוסיה הלבנה ואוקראינה בשלטון הקיסרות הרוסית – נקרא ‘תחום המושב היהודי’ ובו התגוררו כ–5 מיליון יהודים. ↩
-
סַרדיוֹט – כינוי לקצין קשוח, חיל או שוטר. ↩
-
אגודת ‘בני משה’ – פעלה במזרח אירופה ובא“י בשנים 1889–1897 . נוסדה ע”י אחד העם. דגלה בטיפוח לאומיות יהודית מוסרית כהכנה להתיישבות בא“י. הפעולה הציונית בא”י תצלח רק אם תוכשר בפעולת הכנה תרבותית ומוסרית בטרם תתורגם לחיי מעשה. ↩
-
הרב שמואל מוֹהילבֶר (1883– 1896) – מנהיג הזרם הדתי בתנועת “חובבי ציון”. לאחר פרעות 1881, פעל להטיית זרם המהגרים לא“י. הקים ”מרכז רוחני" לתנועת חיבת– ציון, שניהל מערכת הסברה ליישוב הארץ. על שמו הקיבוץ גן– שמואל. ↩
-
ה‘בּונד’ – תנועת הפועלים היהודית הראשונה שנוסדה ב– 1897. נאבקה למען אוטונומיה תרבותית יהודית לאומית בשפת היידיש, ונגד האנטישמיות והפרעות; למען הענקת זכויות אזרחיות ליהודים, כמו שאר הלאומים; ולזכותו של הפועל היהודי לעבודה, כעמיתו הנוצרי. ↩
-
“וְשַׁבְתִּי, אֶת–שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת–יֵינָם; וְעָשׂוּ גַנּוֹת, וְאָכְלוּ אֶת–פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים, עַל–אַדְמָתָם; וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד, מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם, אָמַר, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.” ↩
-
ע“פ סנהדרין ע”ד עמ‘ א’ : מנַיין לך שהדם שלך אדום יותר [אולי של חברך אדום יותר]. כלומר: מניין לך שחייך חשובים יותר, אולי חיי חברך חשובים יותר. ↩
-
שלמה שילר (1863–1925) – המנהל הראשון של הגימנסיה העברית רחביה בירושלים. מראשוני המורים העבריים שחינכו בשפה העברית. הקיבוץ קבוצת שילר (גן שלמה) נקרא על שמו. ↩
-
יָפיוּת (יופי): “יָפיוּתו של יֶפֶת יְהֵא בְּאוהָלֵי שֵם” (מגילה ט). ↩
-
פרקמטיא – סחורה, מסחר. ↩
-
פרץ סמולנסקין (1842–1885) – עורך וסופר עברי. מסופרי תנועת ההשכלה באירופה. לאחר פרעות 1881, היה מראשי תנועת חיבת ציון. ערך את כתב העת העברי “השחר”. ↩
-
קילון – מתקן פשוט לשאיבת מים מבאר. ↩
-
אֵסל – מוט ששמים על הכתפיים לנשיאת שני דליים או סלים. ↩
-
שֶקֶץ (שְקָצים) – א. כינוי לנער שאינו יהודי. ב. כינוי גנאי לנער שובב ופרוע, פורק עול תורה ומצוות. ↩
-
“ביערות פולין” – רומן מאת הסופר יוסף אופטושו, שעובד לסרט. ↩
-
אליזה אוֹז'שקובה (1841–1910) – סופרת פולניה נועזת שהקדימה את תקופתה (המאה ה–19) בנושאי כתיבתה בחברה פטריארכאלית ודתית קיצונית: זכותה של האשה לעבודה מכובדת ולחינוך כדוגמת הגבר, מעמד הילדים הלא חוקיים ושיחרור מעמד האיכרים המשועבדים לבעלי האחוזה. כמו כן במספר רב של סיפוריה היא מתארת את חיי היהודים בפולין בכפרים ובעיירות פולין. ב–1905 היתה מועמדת לפרס נובל לספרות. ↩
-
פָּציפיקַציָה – השכנת שלום, הַשְקָטָה. ↩
-
שְמֶנדְריק – בלשון העם, כינוּי לצעיר מתנשא. ↩
-
שְמַע מינֵהּ (ארמית) – שְמַע ממנה. לְמַד מכך, הַסֵק מכך. ↩
-
מַאן דְכַר שְמֵהּ (ארמית) – מי זכר את שמוֹ. מה עניין דבר זה לכאן? ↩
-
אוֹפֶליה – דמות מן המחזה של שייקספיר “המלט”, בתו של פולוניוס. ↩
-
“ייסורי וֶרתֵר הצעיר” – רומן אהבה מאת הסופר הגרמני יוהאן וולפגנג גיתֶה (1749–1832). גיבור הספר מתייסר באהבה חסרת מעצורים שנכזבה, וסופו שמאבד עצמו לדעת. ↩
-
תַאֲניָה וַאֲניָה – אֵבל ובכי על אסון שקרה. ↩
-
מה איפוא הרְבוּתָא? – מה הגדוּלה והחשיבות בדבר, אין חידוש בכך. ↩
-
ענייני דיוֹמָא – ענייני היום, דברים אקטוּאליים – העומדים על הפרק. ↩
-
יצא לשְמָד – הֵמיר את דתו. ↩
-
אינטֶרוֶנציָה – פעולת התערבות בענייני האחר. ↩
-
ג. פְלאכָנוֹב (1857–1918): מייסד התנועה הסוציאל–דמוקרטית המהפכנית הרוסית. הוא הצביע על חלקם הגדול של הפועלים היהודים בהפצת רעיונות התנועה המהפכנית ברוסיה, בשנות התשעים של המאה ה–19. ↩
-
המְעַט להם… האם לא מספיק להם, האם לא די להם: המְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַש… כִּי תִּשׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַם –הִשׂתָּרֵר? (במדבר טז, יז). ↩
-
ארנסט טַלמָן (1886–1944): מנהיג המפלגה הקומוניסטית בגרמניה בימי הרפובליקה של ווימאר. נאסר ונורה בפקודת היטלר. ↩
-
“היטלר יונגד” – תנועת הנוער ההיטלראית. ↩
-
בכל חוֹמֶר הדין – באופן קפדני ומחמיר, ללא כל רחמנות. ↩
-
צֶרמוֹניוֹת – גינוני טקס. ↩
-
מכּס הודאן (1894–1946), רופא וסוציולוג. ספרו “בחור ובחורה” עוסק בחינוך מיני. ↩
-
הנשר נקבע כסמל בית המלוכה הגרמני בימי ווילהלם הראשון (1797– 1888), מלך פרוסיה והקיסר הראשון של גרמניה המאוחדת. ↩
-
ספַּרטיאקים – מהפכנים בתנועה הקומוניסטית. ‘ברית ספַּרטָקוּס’ היה איגוד–פועלים רדיקלי שנוסד ב–1917 בגרמניה ע"י קרל ליבּקנֶכט ורוזה לוּכּסמבּוּרג ושימש יסוד לתנועה הקומוניסטית בגרמניה. ↩
-
קלוֹיז (קלוֹיזים) – בית מדרש חסידי קטן במזרח אירופה, המשמש גם בית תפילה. ↩
-
שַדָ"ר [שלוּחא דְרַבָּנן]– כינוי לשליח שבא לאסוף תרומות למוסדות תורניים. ↩
-
הסוּמָק טֶפִי – האדום. ↩
-
הקוֹמינטֶרן – האיגוד הקומוניסטי הבינלאומי. נוסד בשנת 1919 במוסקבה, לאחר המהפכה הבולשביסטית. מטרתו – לסייע בייסוד מפלגות קומוניסטיות בכל הארצות ולקדמן. ↩
-
לֵיל בּרתוֹלוֹמיי – טֶבח שביצעו הצרפתים הקתולים בהוּגֶנוֹטים – בני המיעוט הפרוטסטנטי–קלוויניסטי – בפריס ב–24 באוגוסט 1572. במועד זה חל יום הזיכרון לקדוש הקתולי בּרתוֹלוֹמאוּס. ↩
-
אלכסנדר פון הומבּוֹלדט (1769– 1859), חוקר טבע ומגלה ארצות גרמני. נחשב לאחד מגדולי הנוסעים וחוקרי הטבע בעולם. ↩
-
חטא שְאוֹל – חטא חמוּר ביותר שהוריד את המדינה לשאול תחתיות. שְאוֹל – במקרא, כינוי לעולם המתים, ארץ רפאים, אבדון. ↩
-
“ספסלים מיוחדים” – בשנות ה–30 [של המאה ה–20], קבע החוק בפולין מקומות ישיבה קבועים לסטודנטים יהודים הלומדים באוניברסיטה, בצד שמאל של אולם ההרצאות. ↩
-
הכרוֹניקה של הימים האלה – החדשות בעיתונות. ↩
-
הקוֹרפּוֹרַנטיִם – חברי התאגיד. ↩
-
“אוֹסט–יודען” – יהודי מזרח אירופה שברחו מפולין לגרמניה עקב רדיפות שם. ↩
-
פְּלֶבֵּיי [לטינית] – כינוי לאדם מן המעמד הנמוך, השייך להמון העם הפשוט בעל התנהגות גסה. זאת בניגוד לבני המעמד הגבוה של האצוּלה, המאופיינים בגינוני–חצר, נימוסים וסגנון דיבור מליצי. ↩
-
פרידריך הֶגֶל (1770–1831) – פילוסוף גרמני, מגדולי הפילוסופים של המאה ה–19. ↩
-
מַיִט – התמוטטות כלכלית, מפולת, פשיטת רגל. ↩
-
עָרְלַת לֵב – עקשנוּת, קשיוּת עורף. ↩
-
המורָה הוראה – הנותנת הדרכה בענייני הפועלים, הפוסקת הֲלכות בענייני העובדים. ↩
-
האיגוד הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות. ↩
-
המצעד הידוע לרומא – המצעד באוקטובר 1922 של מוסוליני והפשיסטים לרומא, שבעקבותיו הטיל מלך איטליה על מוסוליני להרכיב ממשלה, שזכתה באמון הפרלמנט. ↩
-
שָׁשַר – צבע אדום עתיק. ↩
-
רוזה לוּכּסמבּוּרג – (1871–1919): מהפכנית יהודייה מרכסיסטית שפעלה בגרמניה וניסתה לחולל בה מהפכה סוציאליסטית. בהשפעת האידיאולוגיה הסוציאל–דמוקרטית הרוסית, האמינה בחירות ושוויון בין כל בני האדם. נכלאה ונרצחה ב–1919. ↩
-
שיר לכת לכבוד המרשל בּוּדיוֹני מפקד הפרשים הרוסי. ↩
-
תוכנית חוֹמֶש – תוכנית שאושרה ב– 1928 ע"י סטאלין לשיקום הכלכלה הרוסית הנחשלת, ולחיזוק הצבא הרוסי והבנייה. ↩
-
ראה: ק. צטקין, זכרונות על לנין, הוצאת מרכז אל. ק. פ. (ב), מוסקבה, 1935. ↩
-
אלכסנדרה קוֹלוֹנטאַי (1872–1952), מהפכנית וסופרת רוסיה. ↩
-
לידיא סייפוּלינאַ (1889–1954) – סופרת ומַסאית רוסיה. "ווירניא: הוא סיפור קצר מפורסם על אשה כפרית שהאמינה ברעיונות המהפכה הקומוניסטית ומרדה במבנה הפטריארכלי הישן. ↩
-
וולדימיר לידין (1979–1894) – סופר רוסי ממוצא יהודי. ↩
-
המַרְטִירוֹלוֹגיָה היהודית – סיפורי העינוּיִים והסבל של היהודים, קרבנות הרדיפות הדתיות, שמתו על קידוש השם. ↩
-
ז'נדַרם – פרש, שוטר מזוין. ↩
-
ורה פיגנר (1852–1942) – מהפכנית רוסיה ממשפחת אצולה, שדגלה בטרור אישי להפלת משטר הצאר אלכסנדר השני. נכלאה במבצר שליסלבּוּרג. שוחררה עם עלית הקומוניסטים לשלטון והפכה לגיבורה לאומית. ↩
-
מוּזִ'יק – איכר כפרי נבער מדעת ברוסיה. ↩
-
התחום היהודי ידוע גם בשם “תחום המושב”. בשנים 1791–1917, נכללו בו השטחים שנכבשו מפולין ע“י הצארים הרוסים ובהם ריכוזי יהודים גדולים (קרוב ל–5 מיליון). שורה של חוקים וצווים הגבילה את היהודים לשטחי ”התחום" (בהם הותר להם לגור ולפעול) ואסרה עליהם להגר לתוך רוסיה. ↩
-
פְּרוֹלֵטָר הוא אדם המשתייך לפרוֹלֵטַריון – למעמד העֲמֵלים החיים מעבודה שׂכירה אצל אחרים. ↩
-
בֵּן המַרדוּת –בן סורֵר ומוֹרֶה, חוטא וראוי לעונש. ביטוי של גידוף וחרוּף, מעֵין קְלָלָה. ↩
-
אשם – קורבן שאיש מישראל היה מביא בימי קדם לכפר על חטאו (ויקרא ה). ↩
-
וֶרתֵר – גיבור רומן האהבה הטראגית “ייסורי וֶרתֵר הצעיר” של הסופר הגרמני גֶיתה. ↩
-
נֵחָלֵץ לחיים חדשים – נתייצב בראש, נהיה חלוּצים, מוכנים למפעל חדש. והכוונה כאן למפעל החלוציות בארץ–ישראל. ↩
-
עֲקֵבִים – רישומים קלים, עִקבות, לאשר התרחש בחיי הכותב. רישומי זיכרונותיו לדברים שקרו בחייו המצטרפים למגילת חיים שלימה. ↩
אצה רכבת לטרבלינקה
מאתאברהם שמואל שטיין
כי שֵׁם זה לא תשכח, צליל בעתה
ובאשר תלך, תדרוך – חרוֹת
מלה אחת (שלוש בה הברות):
טראבלינקה, גיהינום ההשמדה!
יעקב פיכמן, בכי טראבלינקה
א
קדרו-קדרו פני השמים ורוח עז נשב…
התעללה הרוח בבדי עצים ערומים, מיותמים, השתוללה בזעף בינות לבתים שחוחים (עץ ולבנים), מגוּבבים בסימטאות הריקות מאדם, רקדה ריקודי-פרא על גגותיהם. גושי רקיע, עופרת אפורה, נתלו מעל, העיקו על הלב.
בהריסות הגיטו, היא שכונת-העוני בבּיָאלסְטוֹק העיר, נָברו – משל לחולדות – כיתות של שבויי-מלחמה; רועדות הגויות מצינה, עוטות טלאים, כיפוֹת-אסירים לראשם, סנדלי-עץ ברגליהם (הלבוש המרופט להעמקת חוסר-הישע נועד, להשפלת הרוח, לדכדוך הנפש). הם מפרקים את מתקני בתי-החרושת לטכסטיל ששרדו אחר ההפצצה, הם מפרקים גוף חי שמנגינת עמל ויצירה סערה בו, שהזין הורים וטף, על מנת להעבירו למאורת-הפריצים באשכנז [גרמניה]. הם חומסים וגוזלים – ומחייכים.
מחייכים ההאנסים והפריצים. אכן, השנה היא 1943, הרייך המהולל נסוג בחזיתות רחוקות, אך עוד כוחו עמו להפיל חִתּיתו על שבויים וחלשים. אפס, הזרע היהודי (עצם קיומו כמזכרת-עוון) שוב לא יחייך. הראית שדות מוצפים גלים גואים עם הפשרת אביב? באופק עוד יזדקר ראש גבעה אחרונה, זרמי המים מעבריה, עוד מעט ויציפוּה. עוד מעט והקיץ הקץ גם על הגיטו הגדול הזה, והוא אי יהודי אחרון, אי אבוד, ברחבי המדינה. עד מה הוא נאחז בציפורניו בחייו העלובים, קיבוץ יהודי אחרון זה, שנחלי דמים הוקזו ממנו ואוצרות של עמל-דורות נסחטו הימנו. שוּר! מן החרכים אשר בחלונות השוממים מציצות עיניים בהולות, מסוערות, בוהות – עיניי ילדים בסוּגר. אך יש אשר אֵי-משם יציץ גם מבט שיָגון-עולמים נקרש בו בלהט-נקם חסר-ניב. או אז תחלוף חרדה את חית-האדם הלבושה מַדי-צַחצחות. אז תטול את הרובה ביד ותכוונוֹ, אט-אט, לתיאבון, אל מול החלונות. זיקי-אש בוקעים בקְדוֹר; הד יריות – וגניחות-גסיסה עמומות. חיות-האדם מזדקפות, אוחזות את הנשק, מאיצות בעבדים מזי-הרעב הטורחים באחרית כוחם – ועוקרות. אצה להן הדרך, אל מִסבָּל-יומן הקהה.
הושלך הס בגיטו. רקיעי-העופרת, דומה, שחו-כרעו על הסימטאות האבלות. הרוח מיללת ומשתוללת כבבית-עלמין פרוץ שחולל…
קדרו-קדרו פני שמים ורוח עז נשב…
ב
אני לא הייתי באותו מעמד, אך תמונת האם והבת לא תמוש הימני עד אחרון ימי –
לפתע הוחרדה דממת-המוות בגיטו המפרפר: - טִרטור חזק של זחלי טנקים, מכוניות משוריינות, תותחים ואחריהם – פלוגות אנשי ס.א. רכובים על אופנועים, יחידת צבא גרמניה מזוין במצעדו הנוקשה: איינס צוויי; איינס, צוויי – התחיל המצוד. התחיל המצור. בסערה זנקו אל תוך הבית, רוביהם המכוּדנים לפניהם; הידיים למעלה!
ניצבה האם, ניצבה הבת, הידיים מורמות, רועדות ורוטטות, שתי רחֵלים אילמות אל מול טובחיהן. “והיכן הוטמן הזהב והתכשיטים, והבנים היכן הא?”
– יחפש אדוני, כל הבית פתוח וגלוי לפניו; לא זהב ולא תכשיטים עמנו, אלא מעט הרהיטים הדלים האלה והספרים הישנים, ישנים המה, אך דורות שאבו מהם נחמה ועוז…
וכבר הם מהפכים בכל פינה, פורמים את הכרים, מרסקים את הרהיטים, שומטים חפצים, כלים, ספרים בערימה אחת.
“והבנים היכן?” – חוזר הקול בשלוה מעוּשׂה. “היכן הם? אתן שותקות, הא? יהודיות בזויות ומטונפות!” והוא ניגש לבת, צובטה בלחייה בכוח (הנערה מתפתלת מעוצמת הכאב), נועץ בה זוג עיני-זאב זורות-גיצים ורועם בגסות: “הגידי, בת-זונה, אחיך היכן הם?” שתיקה. הולֶם-לבבות נשמע בדממה.
אז פרץ ביללה טרופה:
“אתן שותקות, הא, יהודיות מזוהמות, שותקות אתן. את פי השלטון הגרמני אתן ממרות. היודעות אתן את הצפוי לכן? לקרעים אגזור אתכן, לכלבים אזרוק את נתחי פגריכן. אנחנו נאַלף אתכן בינה, בינה ומשמעת וציוּת. טראבלינקה קרובה לכאן. כל מקום טראבלינקה. מארש, קדימה, מארש!” זעף והצליף במגלב על פני האם. נפלה-כרעה האשה לארץ. תשושה ורעבה ואמלה ככלבה חרופה, הצטנפה נטולת-אונים, צרור עצמות מעוּנוֹת, והבת לידה. קילוח דם פרץ מפניה. רק הבת השמיעה יבבה חנוקה. קרסו השתיים לארץ, רחֵלים ענוגות, והגרמני בועט ומאיץ: “מהר! מהר, יהודיות בּזוּיוֹת!” – וכבר הן נדחפות ונזרקות החוצה, אל האוטו המשוּרין…
שורה ארוכה של מכוניות-משא סגורות ומוגפות זזה לעבר תחנת-הרכבת; כל אחת מהן – תא-כלא נעול וחתום; לא קרן-אור ולא משב-אויר; נערמות בתוכה גופות-אדם מעונות, זקנים, נשים וטף, שאין כּיפורים לפשעם, שעצם קיוּמם פשעם. לוּ מקברך קמת, איוב, או אז עיניך פקחת בתמיהה: האומנם אני – על סבלי אני באתי בדברים עם קוני?
שורת האוטובוסים מתקרבת לתחנה. מעברים – משמרות. על גשר-העץ הגבוה, הגובל עם רחובות העיר – עֶמדות מכונות-ירייה. זקיפים ובלשים רוחשים על כל שַׁעל. פסי-רכבת ארוכים מבריקים, מקבילים, מתפתלים, מצטלבים, כידים פשוטות מערבה, לעבר הבּוּג. בכיוון לטראבלינקה. קרונות, קרונות-משא ובהמות ופחם ונשק ותחמושת ו – יהודים. משמרות מסביב. מסביב. אין מפלט. אין מוצא. בקתות-הרובים, במגלבי-הגומי מאיצים הם במגורשים אל תוך קרונות-היהודים, קרונות-המוות. מאיצים ומכים ומגיפים את הדלתות בזעם. וכבר מוכנה הרכבת לדרכה, לשליחותה, לכליַית-העינויים.
אני לא הייתי באותו מעמד, אולם תמונת האם והבת לא תמוש ממני עד אחרון ימי…
ג
אצה רכבת לטראבלינקה. אצה. קרונותיה חתומים ומוגפים. דוחק ולחץ וחנק-אימים בפנים. מתיפחים ילדים, מיבּבים תינוקות, גונחים זקנים. אצה רכבת לטראבלינקה, ילדים, שלדי-עצמות, פנים צמוקים, עינים בהולות, ראשים מגולחים, סמרטוטים לגופם. אחד התעלף, גוסס, מי נותן דעתו עליו בתוך הגיהינום? אצה רכבת לטראבלינקה. אצה. אפלה בקרונותיה. קרני-ירח מכסיף שלא מעלמא הדין חודרות דרך סדק מיותם. אורות מנצנצים ממרחקים. ופתאום, טראח! טראח! נפרץ חלון, קפץ אחד לתוך הבלתי-נודע. יריות. ושוב קפיצות – ויריות. אצה רכבת לטראבלינקה. אצה. הנותרים בקרונות, כל עוד נפשם בקרבם, חרדה אוחזתם. הם נצמדים איש ברעהו, נלפתים בעֲווית-גסיסה, דבוקים איש-איש באסונו המאוּים. רעבים. צמאים. כאובים. דואבים. טיפת מים, טיפת מים – גונחים, מתעלפים וגוססים. ושוב נפץ יריות. נצנוצי אש. אצה רכבת לטראבלינקה. אצה. בינות לשדות פוריים, בקתות שלוות, חורשות ירוקות. בשולי הדרך מתנועעים צללים. אנשים – זאבי-ערבות. אורבים המה, לאורך פסי-הרכבת, בואך תחנת מאלקיניה; אורבים ללכוּדים, המנתרים באחרית יאושם מלפיתת מלאך-המוות אל מארבו של הזאב הפולני המזוין. הנהו! הוא עט על טרפו בצהלת זינוק. ידו האחת תחנוק את גרון קורבנו, האחרת אוחזת בסכין. הב, יהודי ארור, כל אשר לך, הב! ליל-חורף מכוּכּב. שורקת הרוח והצינה חודרת בעצמות. הב, נעליך ובגדיך וכוּתוֹנתך אשר לעורך, הב! ניטף דם מרגל שבורה ומאדים את מרבד השלג הצחור. מלקק היהודי את השלג בלשונו הצחיחה, עליו עומד הנוגש – הב, כל אשר לך, אנטיכריסט, גם את נשמתך הב… שריקת מרחקים פולחת את דממת הליל, – אצה הרכבת לטראבלינקה; היא דוהרת אל האבדון, ופסיה – דם ופרפורי-גסיסה. חולפות שעות כנצחים. אין קץ להן. אין קץ. ונוסעיה-מעוּניה, דומה, כוחם אזל, אפס. אוּצי, הרכבת, עם מטען האובדים, אוצי, קַצרי יסורי כלָיתם. לא גופות, גוש-בשר הוא, ממועך, ממוֹרס [נסחט], כורע ומתנועע עם נענועי הקרון בזיע-גסיסה. גניחות ואנקות. אחד עושה צרכיו על רעהו. הרצפה השפוכה סיד מתלהטת כאש. אדי-צחנה. אצה רכבת לטראבלינקה, אצה. היכן היא עתה, היכן, בוארשה? בפוזן? בעולם האמת?
ופתאום, גוש-האדם מעוּלף-המוות מזדעזע זעזוע חזק. האיטה הרכבת מרוצתה. היא גולשת לפסים חדשים. שריקות קטר. סימני-איתוּת. היא חומקת לתחנה אפלה: מאלקיניה. נעצרת. קופצים מרצחי הס.א. ממדרגות הקרונות, מן הגגות יורדים כלבי-המשמרת. נשמעות פקודות קצרות חדות – ושקשוק כלי-נשק. דלתות הקרונות נפרצות ברעש: “אללע יודען ראוס, אללע יודען ראוס!”1 – דמויות שחורות, כושלות, זוחלות, סוחבות אחת את רעותה. משב-רוח קריר. וכבר ניתך מטר מהלומות, מגלבי-גומי צורבים וקתות-רובים נחתכות בבשר. הלאה! הלאה! לעֵבר הקרונות המחכים. עוד לא מלאה הסאה. ושוב נדחק הגוש האפור אל תוך כלובי-העץ האפלים המתנועעים, המשׂרכים דרכיהם לאיטם, שמאלה. שמאלה. אל שלוות שדות וכפרים שקועים בשנת. כסף ירח נשפך על חורשות, חולות, שלדי צריפים אפלים משני צדי הדרך. אורות מנצנצים בין עצי-האורן. נפתח שער כבד, אחד, שני, גדרות-תיל, משמרות מזוינים, כלבים, דממת-מוות: טראבלינקה.
אצה רכבת לטראבלינקה…
ד
ארוך התור, תור הנשים הלקוּחות למוות…
זקנות, עלמות, אמהות, בנות, נערות, ילדות. מאחור – שלשלת מרצחי הס.א. ולפנים – הקצין, רב-התליינים. בידו האחת – אקדח טעון, באחרת – מגלב-הגומי. לרגליו רובץ כלב שחור. דממה מסביב. נביחה עמומה מכפר רחוק. מעבר ליערות. ירח נכלם תוהה במרומים. הקצין חורץ גורלות, אם מוות לאלתר (לתאי-הגז, לשריפה), אם מות-עינויים והרעבה, או לנסיונות ה“מדע” ולבתי-הבושת…
עומדת האם, רצוצה ומעוּנה, נאחזת באחרית כוחה בבַּת ודומה, עוד רגע תּפּח נפשה. שחוחה. גל עצמות. חיורון לחייה השקועות מתמזג בשׂיבתה ללא עת. טיפת-חיים אחרונה מול הפר המזוין! ורק זיקים קטנים לוחשים בעיניה הפתוחות למחצה. שׁוּר, איזה אור-אמונה גדול מתלהט עתה, דוקא עתה, בתוכה, וגם חיוך קל זרח-חלף על פניה. חיוך…
אותו רגע נתייצב מולה – התליין.
בעט בה במגפו. “מה תחייכי, יהודיה נבזה, דום עמדי!”
ניתר הכלב ממקומו דרוּך לדרוס. ניתרו משמרות הס.א. דרוכים לטרף.
נאחזה האם ביתר שאת בבתה (יחידתה, מאור-עיניה, הזכה, הענוגה בבנות – מה עלה לה? למי הרֵעה, ומה חטאה?). שני לבבות הומים, פועמים, יוקדים, ומרוחקות הן עתה מן התליין, מרוחקות עד למאוד מטומאתו – את כל דרך חייהן הן מחבקות עתה; ולא באפלה, אלא באור גדול הן שרויות, באורו של עולם שכולו זוך ותום, מצורף מחלאת העולם הזה, אשר בוא יבוא…
“דוֹם עמדי!” – מנסר הצו בחלל הקופא. חלפה רעדה בתור הנשים. זע הכלב. זעו המשמרות. אז יקרב אליה (הכלב מהלך אחריו, המשמרות מזדקפים), בזעם ועוז יטלטלנה ויפקד: “הרפי, הרפי מן הבת!”
הרימה האם זוג עיניה המאירות אל מול פניו של רב-התליינים, הישירה מבטה לעיניו הזורות אִשִׁים, ותאמר:
“ואני לא ארפה. ואת הבת לא תיקח, אלא מעם גופי המת. ואני, איני מפחדת מפניך, מפני הרייך הארור שלך, איני מפחדת. הידעת, ראש-כלב, אֵם מהי? לא אֵם גידלה וחיבלה אותך, אלא הטומאה. והבנים, בני, כלביך ביקשו שאמסרם לכם? היכן הם – שאלת. בן, שני בנים יקרים לי, ולפיכך איני מפחדת ממך. את בני ביקשת, התליין, את בני? הידעת עתה על שום מה אני בזה לכם? האחד, לשם ברח, למזרח, לרוסיה הלוחמת; והשני, הבכור, זה מזמן עקר מכאן, לארצנו, לארץ ישראל, ויד לו שם ובית נאמן, ואפשר גם חייל הוא. והוא כבר אבא לשני ילדים, לשני יהודים חדשים. לא, איני מפחדת מפניך, ראש-כלב. ארור תהיה, אתה ויולדתך וצאצאיך הטמאים. ועוד זאת אומר לך, לבסוף – כי אוזלים כוחותי, הה, אֵלי, – על מר גורלי איני מקוננת, האם לפניכם אתרפס ואתחנן? היה לא תהיה! תמיד שגור היה בפי פזמון אחד, ישן נושן, מורשת אבותיי הקדושים והטהורים. הוא כאילו מתנגן עתה בדמי. הבה, אשירה לך, ראש כלב, ניגון זה פה במלכוּת השטן בטראבלינקה”?
קפאו הלקוּחות למוות למקומן. נתלו מאות עיניים באשה. גם הטורפים מסביב, דומה, נָדַמוּ רגע, כמצפים לנס התגלות שלא כמצוי. ובידי האשה אין כלום, לא אבן ולא מתכת, – חבטה קלה ותתפורר. אפס, אפשר ולא קולה הוא המדבר מתוך הגרון היבש והצרוד, אלא קול איוב מקבר המונים, מטראבלינקה המושלגת, השקטה, החבויה בין יערות. היא נדבקה ונאחזה עוד יותר בלהט דבקות אחרונה בבת ותפתח, לאיטה, בשיר צידוק-הדין-והמרי של האשה המאמינה:
…אַז גאָט אוּן זיין משפּט איז געֶרעֶכט,
מעֶן טאָר דאָך קיינמאָל נישט זאָגן,
אז גאָט טוּט שלעֶכט
ווייל גאָט אוּן זיין משפט איז…2
ויתגלגל הד קולה החלוש בזה הלילה – לאן?
הולֶם קת-רובה הממה בראשה, קרסה, ללא אנקת-גניחה, ומוחה נשפך לארץ. אחוזה בבת. באחד מצריפי הס.א. אשר במחנה פתח פטיפון מנגינת-ריקודים.
ארוך התור, תור הנשים הלקוּחות למוות…
בְּעִקְבֵי "הַיְהוּדִי זִיס"
מאתאברהם שמואל שטיין
בסיפור-הדמות “בעקבי היהודי זיס” על גילגוליו של הגיבור היהודי קוּרט בגרמניה בין שתי מלחמות העולם – ממחיש א.ש. שטיין את המעמד הרעוע של חיי היהודים בגולה התלויים בחסדי הגויים והאדמה הבוערת תחת רגליהם.
דרך סיפור חייו של קוּרט והמפנה הפתאומי, מצביע הסופר כי הפרישה מהכלל היהודי והתנכרות למורשת אבות – סופה כישלון ורייקנות; וההִשענות על הממון כערך מוחלט וכבטחון לאדם היהודי בחיי-נֵכר, אשליה ומקסם-שוא.
ומכאן, המוצא לגורל הישן – גורל גולָה, הוא בחיבור לאדמת המולדת הישנה-חדשה ולמורשתוֹ של עם המתנער מחיי-תלות בבניין ארצו שלו. (העורך)
שנים מועטות לפני מלחמת העולם הראשונה היגר מעיירת מולדתו בגליציה לגרמניה הסמוכה. אביו היה חנוָוני זעיר, שטרח ועסק כל ימיו במסחרו הדל. הבן מאס בעסקי אביו, בחיי העיירה -קם ועקר.
מעבר לגבול השתרע עולם חדש. אותו עולם קָסם אליו רבים מבני הנוער היהודי באקלימו החברתי, בישובו התרבותי, בשלמות-החיים שבו. רובם השתקעו בערים הגדולות ונאחזו במקצועות שונים; ואילו מיעוטם מצאו להם עבודה במפעלי-חרושת, במכרות הרוּהר, או יש אשר פנו לעבודה חקלאית במשקי האיכרים האמידים בפרוסיה המזרחית.
אותה שעה היו עשרות-אלפים מבני גרמניה מהגרים אל מעבר לים, בונים את ביתם בטראנסוָואל וברוֹדזיה שבדרומה של אפריקה, על גדות הווֹלגה, בערבות אוּרוּגואי – והיכן לא הגיעו? המצוקה הכלכלית היא כוח כביר, אם כי לא האחד, להנעת המונים. עתים יגרום לכך אי-השקט הפנימי, הדם ה“ואגאבוּנדי” התוסס, ייצר-הנדודים. נראֶה, שייצר זה, אשר בו באה לידי ביטוי חריגת הפרט, מצִמצום-עולמו למרחבי-עולם בלתי-מוּכרים – רב חלקו בגילוי ארצות ויבשות.
ברם, קוּרט לא ביקש להיות קולומבוס. לא ארצות ביקש לגלות, כי אם לאורח-חיים חדש שאף, לחופש, לאפשרויות, לאופקים. הרגשת “כובש” לא ליותה אותו בבואו לגרמניה. עבר את הארץ לאורכה ולרוחבה, מגבוּלות פרוסיה ועד אֶלזאס-לוֹטרינגן. היה פועל חקלאי, מלצר במסבאה בעיירה ליד הריינוס, סַבּל בתחנת דיסלדוֹרף, ולבסוף – השתקע באחת מעיירות הרוּהר ועבד במכרה, שהה במסבאות, נפגש עם נשים, הסתגל – וחסך פרוטה לפרוטה. ומשהגיעה שנת הארבע-עשרה1, וחיילי וילהלם צעדו לקראת השחיטה הגדולה בשירה על שפתיים כשפרחים תקועים בקתי-רוביהם – עבר קוּרט עם רכוש קטן בידו לפרנקפורט שעל נהר מיין.
מעולם לא נראה לו אורח-חייו של פועל המתקיים על שכר-עבודה צנוע, קבוע פחות או יותר. כלום עלול יהודי להיות פועל, להתקשר למפעל, למקורות-הייצוּר, והוא נע ונד, מנודה ומשוּסה? והאם אין העבודה הגופנית נופלת מהמסחר, למשל, הפותח אופקים רחבים לדמיונו היוצר ולמרצו הפעיל של היחיד? הנה בעיר זו, הזוכרת את ימי-הביניים והבנוייה בסגנונם, השתולל פעם נסיך פרוּע-שלטון, אסיר-ייצריו: קארל אלכסנדר. בחצרו מילא בן-הגיטו את תפקידי שר-הכספים. בשדות השטוחים מסביב לחצר המפוארת, עמלו וטרחו איכרים משועבדים בכלי-עבודה פשוטים, סיפקו מס ולחם לאדונם. הנסיך בילה רוב זמנו בהילולות ובמשתאות מזהירים, טבל בזנות, רב עם אנשי שלומו ומועצתו החַנֵפים, זוממי-המזימות, תבע מסים וארנוּניות חדשים לבקרים לצורכי הוצאותיו המרובות ומלחמותיו התכופות, עסק בציד ברחבי יעריו ואֲפָריו. בעיר התגוררו פקדים, כמרים, בעלי מלאכה, סוחרים ויהודים. אחד מאלה האחרונים היה שר-הכספים של הוד מעלתו – זיס אופנהיימר2. באהלו ביער התבודד המקובל הרב הקדוש, בן משפחתו, עסק ברזי עולם ובצירופי שמות. בכפרים התהלכו שמועות על היהודי הנודד הנצחי. בבתי-דירה בנויי-עץ, שחוחים, מטים לנפול, ברחובות הצרים והמפותלים של הגיטו הפרנקפורטי, היתה דחוקה, חדוּרת פחד ומוקפת שנאת-תמיד, אוכלוסיה יהודית, עטוּרת זקן ופיאות, על נשיה הצנועות וילדיה תמימי-אמונה. יוּד זיס הפך להיות מגינו של הציבור הזה ובא-כוחו בחצרו של הנסיך בענייני חומר, בעוד שהרבי המקובל היה בא-כוחם בענייני רוח, נושא תפילתם ותחינתם לשוכן מרום. עקב עלילות ותככים בחצר, היה סופו של זיס אופנהיימר לתלייה. אולם בעודו בחיים נאלצו שרים ונדיבים לכבדו. את זיו-מעלתו הבלתי-מוכתרת השיג, כמובן, הודות לכוח השׂטני של המתכת הצהובה, של הזהב ואבני-החן ויפעת-המותרות שהיה מגייס לסיפוק תאוותו הרעבה תמיד של הנסיך.
הרוּסות ופרוּצות כיום חומות הגיטו. מפורר המֶלט הדתי-הרוחני שלהן. אולם קוּרט ממשיך לרקום את חלומו של יוּד זיס, את חלום- הזהב, המרים אביון מאַשפה ומושיבו עם נדיבים, העלול כביכול לשמש תחליף לזכוּיות-המדינה, ליציבות הקרקע, לביטחון הקולקטיב – כרטיס כניסה לעולם “הגדול”.
מלחמת העולם מוטטה את הזכויות, את היציבוּת, את הביטחון. היא הוזילה והורידה את שער חייו של האדם. נוצר הרושם ההפוּך, כאילו כל הישיגיו של האדם פסקו מלשרתו, הפכו לו לרועץ, עשוּהוּ עבד נרצע למדינה, לחברה, לבית-החרושת, למנגנון המאוּרגן של החיים. המלחמה השפילה את כבוד האדם, ונראו האותות הברורים הראשונים של חוּרבן נפשי עמוק, של הרגשת הפקר ופריצת גדרים, בה נבטוּ גרעיני סערות ושואָה לעתיד.
קוּרט החל לסחור ולספסר ברכוּשו הקטן. עסקיו הצליחו, התקדמו. בשנות המלחמה עלתה בידו לצבּור סכומים הגוּנים. לבית-אבא ההרוס בעיירה השוממה בגליציה החלה להגיע תמיכה חודשית. אך מאורעות הזמן צָלבוּ לא אחת את תכניות היחיד. וילהלם קיסר נאלץ לסגת, הצבא הגרמני נוּצח – ומכמה ארצות הגיעו הדי זעזועי-המונים. קרוּעים ובלוּיים חזרו חיילים ומלחים גרמנים לבתיהם. בערים ובכפרים קידמו את פניהם חיי-משפחה הרוסים, התנוונוּת, רעב ומצוקה. לחש המרי גבר והלך. לרבים מהם היה נשק וכולם היו אמוּני-מלחמה. אז חלף זעזוע גם את קוּרט, כי עקב המלחמה הוּפחת לא רק ערך דם אדם – כי אם גם ערך הכסף. והכסף, כידוע, אינו רק אמצעי להערכת נכסים ושרוּתים בלבד, כי אם ערך, סחורה – כפי שהוֹרו חכמי הכלכלה. ומשהוּברר באופן מוחשי תוכנו של המושג: אינפלציה, נוכחו המוני גרמנים – ספסרים ובוצעי-בצע למיניהם, וקוּרט בכללם, שהפכו בין-לילה אביונים, שיד נעלמה הריקה מכיסיהם את פרי “עמלם”.
עם החיילים חזר אז מהחזית הסופר אֶריך מריה רֶמָרק3, וכתב את ספרו “הדרך חזרה”. בנוֹי-קלן, רובע הפועלים בברלין, ראה גיאורג פינק מראות זוועה: זנוּת מופקרת ומנוולת, אכזריות פרוּעה של אדם לחברו, שחיתות איומה של ילדים. יחד עם ילדים שכּוּלי-ילדותם נהם: “אני רעב”. בבתי- התענוגות בבּוּדה ופֶשט על חופו של נהר הדוֹנאוּ הכחול, זרם היין, פרחה הזנוּת – וברחובות שיגשגוּ הרעב והייאוש. לרגע הוּפרעה ההילוּלה: קומוניסט הונגרי ידה אבן באחד מאוּלמי-החשק המפוארים. חרדה אפפה שיכורים שמני-כרס. בלָה קוּן4 וראקוֹשי5 פרשׂוּ דגל אדום מעל להונגריה. בפולין, בצ’כיה, בלטביה, בפינלנד סערו המונים מרי-נפש. בבּוואריה התגוננה על נפשה הרפובליקה של המועצות. הקצין הצעיר אֶרֶנסט טוֹלר כתב במאסרו הצבאי מחזות ושירים. ברוסיה הרחבה, הרחוקה, המוּשלגת, קם שלטון של מועצות פועלים-איכרים-חיילים-מלחים. אסירי-כלא ומגוֹרשי-סיבּיר החלו לנהל מדינה, לארגן את כלכלתה, לצקת יסודות למשטר-חיים חדש. טל רענן של מרי-דורות, רווּי מיטב שאיפות-אדם, כיסה את יבשת אירופה - -
קוּרט לא היה בחזית, מאחוריה עָקב אחר המתהווה, אך את פשרוֹ לא תפס. זוכר הוא את התעמוּלה הפטריוטית לקראת המלחמה, את הויכוחים בתנועת הפועלים בשאלה זו – ומחייך. בחיוך הוא מלווה את מרד המלחים בקִיל6, את ההתקוממות בבּוואריה, את ִמאורעות הזמן בכללם. שמות חדשים מנסרים בחלל: גנרלים, קברניטי חרושת-הנשק, סופרים “גדולים”. הוא מבטלם רובם ככולם. והללו, ה“גיבורים” החדשים, – לוכּסמבּוּרג, לִיבּקְנֶכְט, לַנדָאוּאֶר, מיהזֶם, אֶבֶּרְט, שיידמן, נוסקה – מה ערך יְיַחס להם? קוּרט מחייך, כל עוד הפרוטה מצוייה בכיסו. אולם משאָזלה אף זו והוא נשאר מחוסר כל, הבין שהועמד שוב בפני ההתחלה.
בסדקי החברה והכלכלה עוד רבים הפרצים בהם מקום להתגדר לבן גזע קשה-עורף, שרבה חריצותו ורבה הימנה גמישותו במלחמת הקיום, ו“מקצוע”, שהוא מחוץ לביקורת המדינה: סַחַר-בית. רבים היהודים שנאחזוּ בו. אף קוּרט. הוא נוסע עם מזוודתו בפרברי ברלין, סופג לא מעט זלזוּלים וגידופים מגברות ענוגות, מגרמנים חצופים, ואפילו משוֹערים ושמשים ומשרתות – אך תמיד הוא חוזר לעת ערב לביתו ומָארקִים אחדים בכיסו. במשך הזמן אָגר סכום ניכר.
ברלין – זה כרך-עולם, מרכז כלכלה ומסחר. וכשמצוי מעט כסף בכיס, אפשר לנסות לפעול בו. עבודה? זו כידוע עניין לדלי-יזמה ולצרי-אופק. לסחור, לפתוח מפעל קטן - אין זה מלהיב אותו. קוּרט יודע במדוּיק: שלושים וכמה אחוזים של בעלי הבנקים בגרמניה יהודים הם. עשרים מבין חמישים ושמונה המנהלים, המרכזים בידיהם כשלושת רבעי משק האשראי במדינה – יהודים הם; בראש “שלושת הדלתין” (או “שלושת ה-D”) – הבנקים הגדולים: דויטשה בנק, דרזדנר בנק, דרמשטטר בנק – עומדים יהודים. קוּרט קרא פעם על “חמשת הפרנקפורטאים” שהיו בין חלוציו של הקפיטליזם המערבי וממַריציו. עוד במאה התשע-עשרה הכריע בחיי גרמניה בעל-הקרקעות העשיר, היוּנקר האציל. רק בשנת 1840 זזה הרכבת הראשונה במדינה. יחד עם התפתחותה של הארץ גדל ההון הפיננסי היהודי: הבנקאים, הסוחרים הגדולים, מספּקי הצבא, מתווכי הבּוּרסה המוּשבּעים, מלווי בריבּית – ולהם כבר מסורת ארוכה. משפחות אופנהיימר, רוטשילד, גולדשמיד, שפאייר, מנדלסון, הזיגלמנים ממינכן. הם הילווּ כספים למדינות, בנו רשת של רכבות, השקיעו אוֹנם והונם בפיתוח גרמניה הגדולה.
ברשותו של קוּרט היו כמה אלפי מארקים ומרץ חי ותוסס, קוּרט שאף לקריירה רכושנית גדולה. ההון הבנקאי מתמזג והולך עם ההון התעשייתי. לפיכך יש להתחיל מהתעשייה, מהייצוּר, או מהמסחר, מהספסרות בניירות ערך. הוא רואה בדמיונו את אלפי המארקים האחדים שלו בתנוּעתם, בבריחתם ממנו, בסיבוּבם, בהתרחבותם, בחזירתם אליו. ה“מיכל הטיפש”, הגרמני, מפקיד את כספו בקוּפות-חסכון. כל גרמני חוסך. המוזג בברלין נבהל מידיעה ב“פאלקס-צייטנונג” על דליקה שפרצה במקום פלוני וסכום כסף שעלה באש. הוא ממהר לקוּפה. הכסף “נקפא”. אין הוא להוט אחרי נסיונות, מפחד לסכּן את רכושו הקטן – אך בלעדי הסיכון אין להשיג דבר. קוּרט קלט משהו על ספרו של פורד “המפעל שלי”, בו הוא מספר שהתחיל במכירת עיתונים ברחוב, ובעבודה, בחסכון ובכשרונות השיג את כתר מלך האוטומובילים. האומנם? – חושב קוּרט – הן בעבודה לא השיג עוד איש כתר-מלכוּת בממשלת ההון. שמא בעבודת הזולת? נכון הדבר שהוא התחיל בקטנות, ואז שיחקה לו השעה, ניסה, סיכן – והצליח.
הכפר הגרמני שולח את תוצרת לוּלוֹ לעיר. אך אין בה כדי לספק את הצורך. ההיצע מפגר אחר הביקוש. בנמלי ליבק, שטטין, המבּוּרג, עוגנות אניות המביאות מטעני ביצים מהולנד, שודיה, דנמרק ואפילו מברית-המועצות. כמוּת הטלת הביצים בארצות הללו מאפשרת משלוח עודפיה לחוץ-לארץ. זקוקות הן לכסף ולמצרכי-תעשייה. יש מינים שונים בסחורה זו. הם טעונים מיוּן וסידור, ורק אחרי זה מגישים אותה לצרכן. כל זה נודע לקוּרט, לאחר שחכר חמישה דוכני-מסחר באחד משוּקי ברלין, והיה לסוחר-ביצים. הה, מה רחוקה הדרך מחלומו של יוּד זיס ועד – הביצה. אך כל עוד המצרכים מיוּעדים בראש ובראשונה לא לצריכה, אלא לשיווק ולמסחר – עלולה גם הביצה להרים אדם אל על.
ליד דוכני-המכירה העמיד קוּרט נערות גרמניות. כל היום עמדו הנערות בשוק. עם ערוֹב היום היו באות לביתו לסכּם את פדיון היום. המארקים החלו לזרום לכיסו, וייצר-ההתרחבות גבר בלבו. הוא חכר מחסן גדול ברחוב מרכּוס. במחסן ישבו נערות רבות בין מאות תיבות ביצים, ולאור מנורות-חשמל עסקו במיוּנן. קוּרט כבר היה אז מגדולי הספקים לשוק בברלין ולחנוּיות רבות בסביבה.
מאחורי המחסן נמצאה דירתו הפרטית, אשר סידרהּ בטעם ובפאר. הוא היה ממעט עתה להקדיש את כל ערביו הפנוּיים לעסק. תוך כדי מירוץ הזהב, תקפה אותו עייפות כהה, בלתי מובנת, בלתי מוכּרת, שיצקה עופרת לאיבריו והִדליחה את רוחו. עתים היה מבלה בלילות עם נשים, מתאמץ להמם את רוחו העכורה ביינות חריפים, אולם לאחר ההתפכּחוּת העיק, כרגיל, הדיכאון; גם אי-המנוחה במדינה הוסיפה לטירוף בנפשו. גדלו כוחות חדשים, כוחות-המונים מלוּכדים ומאוּרגנים. צצו מפלגות מהפכניות. יש המאיימים בהפקעת הרכוש, ויש המאיימים בגירוש כל היהודים. אוי לו מאלה, ואבוי לו מאלה. כלום אין בזה חזרה, וביתר כוח ועוז, על אשר קרה לפני שנים מספר? הוא מרגיש במבטי הקנאה והשׂנאה המלווים אותו. לידו, ברחוב שלינג, נפתח קסרקטין של אנשי פלוגות-הסער. מזכירים לו את מוצאו – מה מוזר! אף אחר חייו הפרטיים מרננים. הוא נזכר בדברי השיסוי והבּלע נגד צרפת, בקשר עם חיילי אלג’יר שהשאירו בשטחי-הכיבוש בחבל הגבול תינוקות אריים שחורי-שׂער. אף עליו מכריזים כעל מְאַנס, פושע, קומוניסט, מנצל יהודי – מה לא? בכדי להסיח את דעתם מעצמם, מפיצים עליו מתחריו גידופים וחרפות. קומוניסט? כן, אף זאת כבר שמע. אבל על שום מה? הרי הוא מלא מרירות על ה“דמפינג” (ההצפה)7 האדום, על הרעבת פועלים ואיכרים ברוסיה, על עבודת-כפייה והצפתה את שוּקי העולם בתוצרתה הזולה. קורט אינו אוהד שום מפלגה פוליטית. יש לו השקפת-עולם משלו, מיוּשבת, שקולה, מוּשתתת על חופש היצירה וההתפתחות של הפרט, על חופש הדעות וההשקפות…
מה שמבהיל אותו בעיקר, הוא ריבוי הדיבור על יהודים באסיפות, בכרוּזים, בעיתונים, בתעמולה. יהודים? מה הקשר בינו לבינם? הן משכבר אין לו קשר עם הציבור הזה. זר לו רובע התגרנוּת והלכלוך בצפונה של ברלין, ורובע הפאר וההדר במערבה, בהם שוכנים יהודים. למה להם להתבלט, לדקור עיניים? שונא הוא את הסינָגוֹגוֹת המפוארות, את הרבנים מטעם המכהנים בהן, את הקהילה היהודית רבת-הפעלים, העשירה והתרבותית. היהודים האלה – אבן נגף הם לו בדרך.
עתים יעטוּ עליו כחלום-בלהות זכרונות טורדים מימי ילדותו ונעוּריו: עיירה יהודית. זקנים, פּיאות, קפּוטות. בתי-עץ קטנים שחוחים. ילדים מלוכלכים משוטטים ברחובות. בוץ וסחי. שוק. נוכרים כפריים, חנויות, חנויות, חנויות. קלוֹיז8. כמתוך ערפל עולים קטעי רשמים דמוּמים, זכרונות חיורים, שברי-חוָויות. בלילה, בקלוֹיז, על ספר הגמרא, צולל בסוּגיה חמוּרה, מפליג על גלי אגדה מוּפלאת, משיבת-רוח. אופל דחוס אופף את החלל. ספרים, ספרים, ספרים. לידו – אבא. אבא אחר – לא עוד חנוָוני אסיר-רווחי-פרוטה. פניו זוהרים-נוהרים. נר דל מטיף טיפות-חֶלֶב על דפים צהובים ספוּגי-זיעה, שנדפסו לפני שנים באמסטרדם, בסלאבוּטה9 ובוילנה. אישון-האש הקטן עושה קפיצות משוּנות על הכתלים הישנים. בלילה, בקלוֹיז, מטיילות נשמות קדושות של תַּנָאִים, אמוראים, גאונים ומקוּבלים. שושלות שלמות. דורות. חרדה חולפת את גוף הנער. הדמיון הלוהט קל-הכנפיים נושאו למרחקים. אבא לומד בניגוּן. שירת ברבוּר בודד בדמדומי-קיץ רוגעים. ניגון של יציאת-נשמה. “בשלושה דרכים האשה נקנית…”. גדול ורחב הוא ים התלמוד; הצולל בו דולה פנינים ממעמקיו, אך יש ונתקל בשׂרטונות-חול; תועה במדברות שדופים, ונח ליד מעיינות שוקקים-רעננים. נפגש הוא בדמויות מוּפלאות: עם-הארץ שהקריב את חייו באהלהּ של תורה – וסופו כתר תורה לראשו; הַתַּנָא החביב השומע תורה דרך ארוּבת-הגג, ושכבות-שלג נערמות עליו; הלוּדר דרוּך-השרירים שחשק בבת-טובים יעלת-חן – ומתוך שלא לשמה בא לשמהּ - - - בחוץ תשתולל סופת-שלג, תהמה מר, תרסק רעפי-עץ מגגות. הנה, עוד מעט וימוט הקלוֹיז העלוב, העלוב? הן דורות הוא עומד במקומו, בעוד שארמונות רבים עברו ובטלו מן העולם. היכן ארמונות קיסרי רומי, בנייני-הפאר של עשירי קרתגוֹ, היכלי ספרד? ושוב – עסקי גיטין וטהרות - - - כן, לחגים יקנו לו קפּוֹטה חדשה ואבא יסע עמו לרבי, לצדיק הדור. הרבי יבחן אותו בתורה – ויברכהו בברכת הרבי - - -
ויש אשר נראה לו, שהוא לא הוא, אלא אחר. מי הוא? הוא אותו נער חגוּר אפוֹד-בד שהכניסוהו למשכן בשילֹה, לשרת את האלוהים לפני עֵלי. מימים ימימה, בעלותה לזבוח זבח, תביא האֵם לבנה בכורה, ילד געגועיה שמעִם השמים שאלתהוּ, מעיל קטן, גדי שחוּט, דבש ופלח דבלים. הומה המשכן ביום ושקט עמוק אפלולי יעטהו בלילה. יטיל אימת-קודש. בתוכו הארון והמזבח. ונר אלוהים. לימים נותן הנער דעתו על המתרחש. מסתכל לבגדי הכוהנים המצוּיצים והרקומים. לבְנֵי הכהן הזקן בסחבם במזלגות בשר-מִנחה חי ושוכבים עם הנשים הצובאות פתח אוהל מועד. ובלילות ללא-תנוּמה הוא מפליג דרך סדקי קירות הבד של המשכן אל השמים הכחולים, העמוקים, מלאי-הסוד. קסמים בלתי-מובנים סביב. ופעם, באישון-לילה, כבחלום, חלפתהוּ חרדת-רעד – רעדו תלתלי-השחור המסובכים שלא עלה עליהם מורָה. הוא מנגב את הזיעה ממצח-הילד הבהיר - ומקשיב אל הדממה. אלפי מצילות מצלצלות במוֹחוֹ. האין אלה פעמונים לצווארי גמלים באורחה שתעתה מני אורח? לא, לא אורחת גמלים. קראו לו בשמו. כן, בשמו, מה? מי? למה? במהירות הוא ניתק ממשכב-התבן ורץ אל עֵלי. עלי סרוח על הסף וזקן-הכסף מלבּין מתוך הלילה. הוא שקוע במחשבה. במה יהגה השופט והכהן הזקן בלילות? באלוהים, בגורל עמו המעוּלף-סוד, במשפחת כוהנים ללא המשך, בבנים מבישים, בני-בליעל – ובקִצו הקרוב. וככל שיקרב הקץ, כן תטריד המחשבה בדבר ממלא המקום, כי זקוק העם לשופט, למען היה לעם! הוא מלטף את תלתלי הנער, מרגיע רוחו הנפעמת. “לא קראתי, בני שוב שכב”. הנער שב – וחוזר בשנית. “ויאמר עֵלי לשמואל: לך שכב, והיה אם יקרא אליך ואמרת: דַבֵּר ה' כי שומע עבדך”. והוא טרם ידע כי נבחר לשופט ולנביא לעמו.
נר קטן דולק במשכן, ושלהבת גדולה מתלקחת בלב הנער. לוחצת הרגשת הבגרות העולה, מעיקה תחושת השליחות בהבשלתהּ: לא תתן דֳמִי. הנער בעיירה קורא בתנ"ך וכולו תקוּף-קדחת. הוא חושב על הדור המוּפקר, על בני-נעורים הנתפסים לאפיקורסות, על קדוּשה שנסתלקה. חזיונות-נעורים נושאים אותו הרחק-הרחק על אברי דמיונו המשוּלהב ופוֹקדים עליו למלא תפקידים נועזים –
שנות הקלוֹיז חלפוּ ועברו זה כבר, אך רישומן נשאר חרוּת בלב. גם בימים אלה, בהיותו נתון במספרים ובחשבונות, שקוע בעסקיו, תלוּש מכלל עמו, לא היה סיפק בידו להשתחרר ממשקע-זכרונותיו. רישום הימים ההם נשאר, אף כי כוחם הוּחלש, כשְמרים בתחתית היין. חוָויות חדשות תפסו את מקום הזכרונות-הראשונים-הקודחים שנדחקו לתחתיתה של נפש שוממה.
בעיירה – עוד עומד הקלוֹיז במקומו. בברלין בתי-כנסת מפוארים כתיאטראות, ודרשות הרבנים בשפת המדינה, ויש המקשטים בתיהם ב“עצי כּריסטוס” בימי אֵידיהם. ברחוב אוֹרנינבּוּרג נמצא בית המיסיון. בניינים כאלה נמצאים בעוד ערים בגרמניה. רבים הם הנוכרים החוטאים בעולם הזה המבקשים לעת זקנה לכפר חטאיהם בתרוּמות למטרה זו. זורם הכסף ממקומות רבים, למען החזיר בני-ישראל למקור האמונה הישוּעית. נהדר הבניין ברחוב אוֹרנינבּוּרג. בקומתו הראשונה שוכן אחר כבוד איש זקן, הדוּר, משוּמד מהונגריה: מִנהל המיסיון. מקירותיו ניבטים בינות לתמונות-שמן אמנוּתיות, הפּוֹרטרטים של הרצל ליד מארכּס, של ישוּ סמוך לשפינוזה. בקומה התחתונה, באולם נרחב, נערכות הרצאות ותפילות בהשתתפות משוּמדים ומועמדים לשְמָד. העוגב מנגן. נערה פורטת על פסנתר. מקהלה. ויש שייכוּת ישרה בין המוסד הזה, לבין המודעות בעמוד האחרון של ה“געמיינדע-בּלאט” בדבר אלה שפרשו מן הכלל היהודי. כל ברית נישואין שלישית, רביעית אצל יהודי גרמניה – היא ברית תערובת. קוּרט, כמובן, יודע על כך. אולם אין הוא נוטה לשמד רשמי. “למה להחליף שטוּת אחת ברעותה – הוא רגיל לומר. הן מבחינה מסחרית, אין זה עסק מכניס” –
בלכתו מביתו ברחוב מרכּוס נתקל קוּרט בזונה יהודיה, המטיילת בפינת הרחובות גרנדִיר ומינץ. מכיר הוא אותה, ויודע כי בת-עיירתו היא. הזונה חוסכת מכספה ותומכת במשפחתה. האֵם הזקנה מחליפה את הכסף בלחם, מבלי שיעלה על דעתה מקורו. “לכסף אין ריח” – אמרו הקדמונים. האם שולחת מכתבי-ברכה לבת בברלין. קוּרט נוהג לבקר אצל זונה זו. משאיר לה תמיד יותר מכפי שתבקש. הוא זוכר אותה מילדותה בעיירה, והוא אז נער ביישן ופיאותיו מסוּלסלות. שניהם יודעים איש את סודות רעהו. כן זוכר הוא את אחותה התאֵבה לבוא לעיר הגדולה ואין לאל ידה. קוּרט שואל אותה למשפחתה. זה כבר בשלה אצלו ההחלטה: להביא את אחותה לברלין ולשאתה לאשה.
פעם הזמין אותה לביתו וגילה לפניה את אשר עם לבו. זו נתרצתה. הוּסכם ביניהם שתתחיל לעבוד אצלו, למען יימחה כל זכר עברהּ בהגיע האחות. חיים חדשים נפתחו לפניה מני אז, ומכתבי-אושר החלו להגיע לאם הזקנה. קוּרט סילק אי-אלו קשיים מדרכו, שילם כופר “לחתן” ובא לבצע את מחשבתו.
שלושים וחמש שנותיו שמָנה אז, הספיקוּ להתיש במידה ניכרת את כוחותיו, ניווּנה של העיר הגדולה כּירסמהו. באמצעים מלאכותיים אסר מלחמה בעייפוּת הכללית, במתיחות המוּפרזת שהיתה מתחלפת באדישות קיצונית, בעצבנות החולנית. לא חשב על כך, כיצד יבנה את חיי עתידו, איך יכונן את יחסיו עם אשת-חיקו הצעירה, ומה יהיו תפקדיו כאָב. רגיל איש-העסקים לסכּן. אחת ידע: בנקודת-מפנה זו בחייו, בהגיעו לשׂוֹבע חומרי, לתשישות גוף ולריקנות נפש, יש להקים משפחה. ההוּשפעה החלטתו זו מתחוּשת הסתיו המתקרב, והוא ביקש לעכב ולהציל את קִצו? כאָמור, לא החשיב קוּרט את העובדה, שהעתידה להיות אשתו כה רכה וצעירה ממנו בשנים. הוא חשב בעיקר על עצמו. מלבד זאת – הן עשיר הנהו. ואת כוח הכסף הכיר, בטח בו. יקים לה בית נאה, ישתדל להתייחס אליה באדיבוּת, יספק צרכיה, יַעסיקנָה בעסקיו – ויקשרנה לעצמו. והוא השיג את מבוּקשו.
באחד הימים ירדה מתחנת פרידריך עלמה צעירה, פורחת. פתחה שתי עיני-חן תמהות מול המוּלת הכרך. הלב סער. התאוששה. לא איבדה עשתונותיה. כן ידעה את מקומה בהיותה לאשה לקוּרט, ובנהלה את עסקיו. אף האחות הוסיפה לעבוד. בקרב הימים נתלשה האשה הצעירה מעברה, הסתגלה לחייה החדשים. וכשנולדו שני הילדים הנחמדים, וילי הקטן והילדה ז’ני, מובן, שלא ידעו דבר על מוצאם, עד גיל בית-הספר, בו התגלה להם הסוד –
היתה האשה כפרח רענן, הפותח פקעים מצפים לעקיצות הגומעות של הדבורים ולליטופי הנשיקות של רוחות ושמש. וקוּרט הזקין והלך, אכוּל נברסתניה10. במשך הזמן הכירה לדעת את עבר בעלה ואחותה. אך לא מחתה, נמנעה מלהזכיר על כך. אמנם, מצד אחד רחשה הכרת-טובה לאיש שהוציא את אחותה מזוֹהמַת-הרחוב, אך מאידך, שׂטמה אותו בלבה על שלא ראתה אתו חיים, על שקיפח את נעוּריה.
והנה בא האסון. כחתף בא. כרעם ביום בהיר היתה השמועה, שהיטלר נתמנה קנצלר בגרמניה. אף כי המונים הצביעו בעדו, וההון הגדול עמד לימינו בראשיתו, לא פיללו רבים, שהנשיא הישיש (הִינדנבּוּרג), שומר החוק וחוקת ויימַאר, ימסור את השלטון לעובר על כל חוק. אך אשר לא שוּער היה למציאות. עטלפים ועורבים למיניהם הגיחו מקניהם בהריחם ריח-דם ופגרים ובתי-כלא – הסתערותם לא נתקלה כמעט במעצור. שכבות-הביניים הרחבות של העם הגרמני, האינטליגנציה, חלק ניכר של הנוער, של ציבור הסטודנטים, האיכרים, מחוסרי-העבודה מקבלי-סיוע – הצטרפו אל המחנה החוּם. מחנה הפועלים – משוסע. אך טרם הספיקו לעמוד על המצב המדיני – וכבר התחילו פרעות-זוָועה. פלוגות-הסער שיכּוֹרות-הנצחון משתלטות על הרחובות, המוסדות, המפעלים, מערכות העיתונים, האגודות המקצועיות, אירגוני הציבור השונים. מכּים, פורעים, רוצחים. גרינג כבר תיכנן את תכנית דליקת הרָייכסְטָג. כבר הוכן ההרפתקן ההולנדי הצעיר וָאן-דֶר-לוּבֶּה, והכימאים כבר הכינו את רעל הסקולופמין, למען הרעיל בהדרגה את מוחו. השוד הנאצי הופך להיות חוק המדינה, מביימים את משפט-הרייכסטג. היטלר – צמא-נקם. את כולם, את כולם יחניק: את הסוציאל-דמוקרטים, הקומוניסטים, הקתולים, היהודים, הפציפיסטים. כל אשר אינו אִתו – הוא ממילא נגדו, ואשר נגדו, אחת דינו להיעקר ולספּות באש ובחרב. מחנות-ההסגר מלאים. פחד. אימה. זוועה. מקרים לאין-ספור של התאבדות לדעת “עקב נסיונות בריחה”. המַתה בסיטונות. מיהזם11 ניתלה בתא מאסרו. את סורינג, עסקן-הפועלים הזקן – את “פועל המתכת הקטן שלנו”, כפי שקראו לו פועלי ברלין – מובילים בעגלת אשפה ברחובות קרת. צלב-קרס שטוף דם ודֶמע חוגג נצחונו. בסתר מתכווצים אגרופים, בוקעות אנחות אילמות. אי-פעם חתרו צלבנים גרמנים להציל את הנצרות והתרבות מהסכנה התורכית-ערבית-אלילית. היום חותר היטלר להציל את “האנושות”, “התרבות”, “הגזע”, “הגרמניוּת” מסכנת הבולשביזם, מאַרְסָם של “זקני ציון”12. חוזר גלגל הדורות. מסע-צלב חדש – וכל האמצעים כשרים למטרותיו. עוד מעט וכל הנוער הגרמני יזדיין, אז יבוא יום הנקם והשילומים הגדול, יום תגמול העוול ההיסטורי לגזע הנורדי, לעם הגרמני, “חרפת ורסאיי” תימחה.
ארץ אחת במדינת גרמניה – פראנקן שמה, ובפראנקן עיר אחת – נירנברג שמה. בפרברי עיר זו שוכנים ימי-הביניים – ובסמוך להם מפעלי-חרושת חדישים ופועלים סוציאליסטיים. רוח ימי-הביניים נאבקת עם הרוח החדשה. נישׂאים הקווים הגותיים של העיר העתיקה למרום – והעיר העתיקה נודעת ב“חדר היסורים” (פאלטרוּנגס-קאמר), בה שמורים מכשירי-אינקביזיציה מדורות עברו. לא אחת מבקר כאן יוליוס שטרָייכר. במיוחד הוא נהנה למראה “בתולת הברזל”: דמות אדם מפולשת, יצוקת ברזל. בה היו כולאים בימי-הביניים מכשפות, כופרים ו“פושעים” למיניהם. ומשהיו סוגרים את דלתות ה“בתולה” היו שיפוּדי-ברזל נדקרים בבשר האסיר. מסורת הרייך השלישי נקשרת לימי-הביניים. מוות ביריה – אין זה אמצעי ארי טהור להשמדת אדם. לשם זה קיימים קרדום ובול-עץ. מעתה עוֹנְשים בפרוסיה בעריפה.
קוּרט קורא:
"עוד מרטין לוּתר העיד עליהם, על היהודים, שהם נחשי-ארס מסוכנים, תאבי-נקם וערוּמים – בכפרים הנידחים סיפר על כך הסב לנכדו, וזה מסר את הדברים לילדיו ולצאצאיו, עד היום הזה.
"והיודע מה איומה האַשמה המיוחסת ליהודים מימי בראשית, יראה את העם הזה באור אחר. הוא יראה בו עדת פושעים ורוצחים ומרעים ושׂטנים בדמות אדם. ולבו יימָלא שׂנאה וזעם קדוש נגדם.
"עליהם האַשמה בפיתוי ילדים ומבוגרים שלא מבני עמם, על מנת לשחטם ולמוץ את דמם. עליהם האַשמה באפיית מצות לפסח בדם הזה, ובביצוע מעשי-כשפים ותעתועים אחרים בו. עליהם האַשמה שהם מענים באכזריות את קרבנותיהם, ויורדים במיוחד לחייהם של תינוקות רכּים. ואותה שעה הם מאיימים, מחרפים ומגדפים את שאינם מבני בריתם – –
“חובה היא לשחרר את העולם ממגפת העמים הזו, מעדת שודדי הים הלזו”.
כל זה קרא קוּרט בגליון אחד של ה“שטירמר”, מוקדש לשאלת ה“רִיטוּאַל מוֹרד”13 שהופיע ביום 1 במאי שנת 1934 למנינם. בשנה זו הצליח קוּרט להיחלץ יחד עם משפחתו מחוץ לגבולות הארץ המנואצת, בהפקירו בה רוב רכושו. כקברניט ליד סירתו המנופצת אלי סלע; אוּד מוצל מהתבערה הגדולה; אחד בין רבים – נמלט בעירום ובחוסר-כל, מוּכּה ומושפל ומשוסֶה. ובדפדפו בחוץ-לארץ בדפי “הספר החוּם”14 – הציב מצֵבה בלבו לחלומו של יוּד זיס (היהודי זיס) – לחלומות ומאוויים של ארבעים שנות חייו. קוּרט נדחף לעולם חדש, אותו זנח בשעתו. החלה פרשת נדודים: צרפת, הולנד, פולין. שוב מרכזי חיים יהודיים המוניים, וציבוריוּת יהודית, ושאיפות ותביעות יהודיות. חדשות ושונות הצורות לגורל האחד הישן – גוֹלָה. לאן תוביל הדרך, דרכו? – – –
אני הייתי עוזב במקום זה את קורט מיוּדעי אילמלא מקרה אחד –
ביום יוקד בחודש אלול שנת 1937, על הר הצופים בירושלים, סמוך לבנייני האוניברסיטה העברית נבנו אז מוסדות-רפואה על שמו של ד"ר רטנהוף ומרפאות “הדסה”. לוהטת השמש, אך רוח קלילה מהרי יהודה מטפחת על הזיעה השוטפת על פניהם של הבונים העבריים. העבודה קשה, וקשה הוא קרקע-ההרים הסלעי, והיציקה נעשית בקצב מזורז, וכל העבודות מוּצאות לפועל בידיים ממש. באופק קוסם חלום בהקיץ. גבנונֵי הרי גלעד ומואב, שרטוטי הירדן וים-המלח מצטיירים באוויר שקוף תכלכל, רוֹדמים אסורי-שממה, עתירי-זכרונות. יש ונראית האדמה הקמוּטה והשוממה הזו, כאחוזת עווית-יסורים, כמצפה לגאולה, לשחרור – –
מכונת הבּיטון רועשת, מטרטרת. אל תוך לוֹעהּ הרעב נשפכים סלי-חול, פחי-מלט, מים. החומרים נעכלים בקיבתה. הבּיטון המופרש זורם מיד ליד ב“שרשרת” למיועדו. ופועלים יהודים – יוצאי ארצות גולה שונות – עושים בבניין בארץ העברית.
*הכרתיו בעמידתו על פיגום הבניין. שזוּף, נוקשה, יציב בעבודתו. כיצד קרה הדבר? כיצד התגלגל הסוחר מרחוב מארכּוס לפיגום הבניין בירושלים? משלחצתי ידו הפליט: “ואתה אל תתמה. מדרך ארוכה, רבת-תלאות, באתי. כן, מצאתי את הנתיב לעמי, לארצי, לעצמי. טעם-חיים חדש אני טועם כיום. טעם חדש”. – ודמעה נשרה מעיניו – – – *
-
שנת 1914, פרוץ מלחמת העולם הראשונה. [כל ההערות נוספו מאת דוד בן–מנחם, חתנו של א"ש שטיין, למהדורת פרויקט בן־יהודה] ↩
-
יוזף זיסקינד אופנהיימר (1738–1699), שר הכספים של קארל אלכסנדר מוירטנברג. גיבור הרומן “היהודי זיס” של ליאון פויכטוונגר משנת 1925. ↩
-
1898–1970 – סופר גרמני. ב–1929 פרסם רמארק את ספרו הידוע ביותר, “במערב אין כל חדש” (Im Westen nichts Neues), שתיאר את אכזריותה חסרת האבחנה של המלחמה מנקודת מבטו של חייל בן 19. לאחר ספר זה פרסם רמארק מספר יצירות העוסקות בנושאים דומים. בשפה פשוטה ומלאת רגש עצור תיארו יצירות אלה את המלחמה ואת השנים שבאו לאחריה. ב–1933 אסרו הנאצים על הפצת ספריו ושרפו את הספרים שיצאו לאור. אחותו הצעירה והאהובה של רמארק, אלפרידה, הוצאה להורג בעריפת–ראש. התעמולה הכוזבת טענה כי רמארק הוא צאצא של יהודים צרפתים, וכי שמו האמיתי הוא קראמר (שמו המקורי, שנקרא לאחור). ↩
-
Bela Kun (1940–1886), מראשי הקומוניסטים בהונגריה וממקימי הרפובליקה הסובייטית בהונגריה. חוסל במסע טיהורים של סטאלין בסוף שנות השלושים (?). ↩
-
Rákosi Mátyás(1971–1892), מנהיג הונגריה בין השנים 1956–1945, ממוצא יהודי. ↩
-
בנובמבר 1918, בהיות הצבא הגרמני לפני תבוסה במלחמת העולם הראשונה, מרדו כוחות הצי בקיל, על רקע ההחלטה לנסות ולהנחיל התקפה נואשת על הצי הבריטי. גלגול המאורעות זירז מרד בגרמניה כולה. ↩
-
Dumping – הטלת סחורה בכמות גדולה למדינה זרה ומכירתה במחירים נמוכים. ↩
-
בית מדרש קטן בעיירה. ↩
-
Slavuta – עיירה במחוז חמלניצקי במערב אוקראינה על נהר הוֹרִין. ↩
-
Navrastenia – Neurasthenia – הפרעה נפשית, עייפות יתר וחולשה גופנית נפשיים ↩
-
אריך מיהזם (1943–1878) סוציאליסט אנרכיסט יהודי, לוחם ללא פשרות בנאציזם. ↩
-
ה“פרוטוקולים של זקני ציון” – מסמך זיוף מ–1905 שהפך לאחד ממסמכי היסוד של האנטישמיות החדשה. זהו קובץ של פרוטוקולים מזוייפים המוצגים כמסמכים שנכתבו בידי יהודים – דיונים סודיים שערכו כביכול זקני ציון במטרה להשתלט על העולם. נרקמה תכנית של מנהיגי היהודים להשתלט על כל העמים על ידי עירעור משטריהם והרס התרבות הנוצרית, ולהקים תחתם ממלכה יהודית עולמית עם מלך מבית דוד כדי לשעבד ולנצל את כל העמים. נראה שהפרוטוקולים חוברו ע"י איש המשטרה החשאית הרוסית, סרגי נילוס. (ראה על ה“פרוטוקולים” באתר ‘דעת’) ↩
-
רצח ריטואלי, קורבן אדם. ↩
-
“הספר החום” וארשה 1933 – על שריפת הרייכסטאג והטרור של היטלר. שם הספר נגזר מן הכינוי "החולצות החומות, של אנשי ה–SA הנאצי. ↩
בשולי מולדת
מאתאברהם שמואל שטיין
קִרְיַת עֲבוֹדָה
מאתאברהם שמואל שטיין
לא בבת אחת, ולא בפרק-זמן אחד, קם ונבנה פַרבר-העובדים, שהוא כזרוֹע נטויה המקיפה את הישובים הערבים והעיר הגדולה שליד החוף. שלבים-שלבים נבנה – ועודו נבנה, גושים-גושים, רחובות-רחובות. כאן נכנסים אנשים לבתיהם החדשים, עוד עִקבֵי המלט והסיד ושברי לבנים ושרידי פיגומים וערימות-חצץ לידם, וכבר ניבטים חלונותיהם הפעוּרים, חסרי-הזגוּגיות, של בתים נוספים העומדים בסוף בניינם בתוך החולות. רעש מכונות הבֵטוֹן והיציקה נשמע כאן תדיר, עד כי, דומה, הפרבר נתון בתהליך של בנייה מתמדת, כי גם הבתים שבניינם נסתיים מחייבים את בעליהם לתיקונים ולשיפוּרים, לשינוּיים ולתוספות של חדרים, מרפסות, קומות.
לאט-לאט מופקעים והולכים גושי חולות מתוך ים החולות הנודדים אשר נפלטו לכאן במשך דורות רבים, כיסו את עין הארץ בשכבות מתגבּהוֹת ועולות, ורק פה ושם, בבקעות, מזדקרים ראשי סִדריוֹתֹ או קומת עץ-אקליפטוס בודד, חולש על הסביבה כולה כזֵכֶר לאדמה שרחשה אי-פעם חיים, הניבה והצמיחה ועתה היא קבורה חיים תחת מעטה המדבר הצהבהב… לאִטם מוּקמים חלקי פרבר, קוּביות לבנות וסביבן ירק גינות ועצים ופרחים, מסתַלסלים כבישים ומבהיקות דרכים, אזורים מצטרפים – בית-ספר ומרפאה וצרכניה וכיוצא בהם. וכבר הומה הרחוב מתנועת רגל ורכב, ילדים ונוער ורעש תינוקות המשחקים בחול…
הפרבר – קרית-עבודה הוא לא רק לפי כינוּיו, כי אם במלוא מוּבנו ותוכנו של המושג הזה; כל תושביו אנשי עבודה הם, עבודת גוף ורוח ושירות, ואווירת העבודה שׂוררת כאן. ודאי מצוּיים כאן גם קצת סוחרים ותַגרנים ורוכלים, שפרנסתם מזדמנת או מזוּמנת להם בשולי הפרבר, או בודדים העוסקים במיקח ובמִמכר, המספקים בעיקר לשכניהם הקרובים להם מעט מסחורתם אשר עמם בבית, בתשלומים לשיעוּרין; אולם אין הם גידולים טבעיים באווירה זו ואין אהדת הישוב הזה נתוּנה להם. עם בוקר ועם ערב אתה רואה את המוני התושבים המשתכנים כאן בדרכם לעבודה, או בשובם ממנה, ולפי לבושם וכלי-עבודתם תבחין מיד במשלח-ידם – פועל הבניין ועובד החרושת, המורה והעובד במוסד, הנגר והאופה – העמל חרות בפניהם, כולם בנים הם למשפחת-הפרבר ונושמים אווירו. והוא, הפרבר המרוכז בעצמו וחי את חייו, סמי [נעדר] ממנו קלוּת-דעת והרפתקנות ויצרים ומשוּבת ההוללוּת של הכרך!
הפרבר – יציר-ביניים הוא, לא עיר ולא כפר; הוא גובל עם אזור מרחבי החולות והגבעות הסמוכים לחוף, ורוחות-הים מטיילות בין רחובות בתיו הלבנים, הקטנים, עטורי גינות-הנוי, אפופי השלווה הדוממת. ואופי-הבינַיים טבוע בכל הליכותיו. רק מרחק מועט מפריד בינו לבין העיר הסואנת, על רחובותיה ההומים וסִמטאותיה הנידחות, אך מה רב המרחק שביניהם בהווי-החיים, במנגינתם ובדופקם. אלא שמהצד השני חסרה לו לפרבר נשימתם העמוּקה של מרחבי הכפר ואופקיו. נוסַח עצמי מיוחד לו, נוסח-הבינַיים. אף על פי כן, דומה, יסוד-הכפר ידו על העליונה בו, וסימניו החיצוניים הם: ריבוי הירק, הזיקה לבית ולמשפחה, השלווה הרבה, היעדרם של סממני הכרך, סחרו וסאונו והמונו. לאחר זמן, גם בהיות השכונה – בהתאם להכרזה רשמית – לעיר ומוסדות-הציבור שלה – למוסדות-עירייה, לא נשתנה היסוד הזה בה. וגם העסקנות של בני הפרבר אופי אינטימי לה, מקומי. לפי טיבה והיקפה הרי היא בינונית: אין היא מרקיעה שחקים ואין היא חובקת זרועות עולם ומדינה. מסתפקת היא במעגל ענייניו של המקום וצרכיו. כי יציר-ביניים היא השכוּנה – ועיקר החיים הפוליטיים והחברתיים הוא בעיר. כי השכוּנה נועדה למנוחה ולמרגוע לאנשי עמל לאחר עבודת יומם. למען שעות המנוחה הללו, תחת צל קורתם הם, חסכו האנשים במשך שנים משׂכרם והטילו על עצמם עול חובות. ורק לעתים, בערבים, במוצאי שבתות, ייענה הלב לקסמי הכרך – ואז יש ויסעו העירה לחזות בהצגת תיאטרון או קולנוע ויחזרו אותו לילה לביתם. שוּר: אור-חשמל שליו מאיר את המרפסת הפתוּחה, השרוּיה בצל עצים ושיחים. האב שקוּע בקריאת ספר, אמא מתקנת בגד לילדה. דוּמיה מסביב. מזמן לזמן פולחת את השלווה הֶמיַת כלי-רכב, הבא מן העיר ומסתלק כלעומת שבא. ושוב דומיה. ציור טיפוסי מהווי השכונה הרוגעת.
הגינה ליד הבית
גאוות הפרבר על גינותיו הזעירות, הסַסגוניות, גינות הנוי והירקות והפרחים ועצי-הפרי. מהו לעומתן הגן הציבורי, על מניין שׂדרותיו וערוגותיו הקבועות מראש, אחת ולתמיד, בצורותיהן ובגידוליהן, והוא כפרוץ ופתוח לרבים, ובימות שבת ומועד רבים בו המטיילים והנחים קמעה בצִלו על ספסלי העץ והאבן; וכבר ראינו גנים עירוניים ויערות וחורשות המשמשים את הרבים, והם עשירים יותר בעץ ובצומח, ורב המקום בהם להתייחדוּת האדם, המשפחה או זוגות הצעירים, ורבים-רבים בהם השבילים, ומפותלים, לשוטט בהם כאוַת הנפש. אולם כוונתנו במפורש לגינות הקטנות, גינות המשפחה הסמוכות ליד כל בית ובית, שונות אחת מרעוּתה בצורתן ובטעמן, בהרכב גידוליהן ועציהן, והצד השווה שבהן – שטעמם הנבדל של בני-הבית שרוי על כל אחת מהן ועמלם הרב, הרב, שקוע בהן; שכן אין גבול לעמל ולאהבה ולחוש היופי והחן אשר כל משפחה משקעת בגינתה היא: מוּתר לומר, ללא אבק הגזמה – חלק מחייה ממש.
לא התועַלתיוּת הישירה והצרה היא הדוחפת את האנשים להשקיע בחלקות הללו אשר ליד בתיהם עבודה רבה ומסירות; ואף-לא חוּש היופי, התובע את עלבונו מידי החולות הנודדים, החשׂופים-עירומים, החדגוניים-מַשמימים, המורֵד בחרפת השממה המשתרעת על כל צד ועֵבר ועד לפתח הבית תגיע; אלא ובעיקר חוש-היצירה החבוי, המפַעם בבעל ובאשה ובילדים, העורג לסיפוק ולתיקון, האהבה לטבע ולאדמה ולהווי-הכפר, לעץ ולצומח ולחי. בשובם מן העיר ועוד טילטולי הדרך באיברים הלֵאים לאחר עבודת יומם, או בשעות-שחרית לפני צאתם לעיר, בשבתות ובמועדים ובכל שעה פנויה – והם נמשכים, כאל מִקדָש-מְעַט, לחלקות הקטנות, כדי לעקוב אחר ההתפתחות שחלה בגידולים ולהזין העיניים בשתילי הירקות הצעירים, בביכּוּרי הפירות המבשילים על העצים, לעדור ולנַכּש ולעַשׂב ולהשקות, ללטף קומת עצים ושפעת צמרותיהם, לשתות לרוויה חן פרחים – כל אלה טיפוּלי עמל, עמלךָ, געגועיך וכיסופיך העלוּמים.
אימתי החל העמל בגינה? מן הרגע הראשון לכניסת האנשים לבתיהם החדשים. עוד לפני שהיה סיפק בידם להתקין את כל הסידורים הראשונים וההכרחיים בבתי-מגוריהם – וכבר החלו בהסתערותם על החול הנודד אשר רבץ גלים-גלים, ערימות וגבעות כמְאֵרַת ישימון בחצרות וסביבן, ובסופות החורף והקיץ התעורר והתאבּך ורץ ועף וקפץ, משָל לזינוקי נחשולים גוֹאים הפולשים לבתים ולכלי-הבית וצונפים את כל הנתקל להם בדרכם ונערמים סביבם ועוטים אותם במעטה הצהבהב-כהה, אשר העין נלאֵית להביט עליו והלב לשׂאתוֹ. כבר אז הבחנתָ ברחובות הפרבר בתנועת עגלות עמוסות אדמה, רגבי אדמה שחורה יבשה, סדוקה, שרידי עשב כָּמֵל ויַבּלית שדוּפה בהם ואדמת חמרה כּתומה-חומה. העגלונים פורקים את מטען העגלות ליד הבתים החדשים. לאחר מכן החלה תנועת עגלות מובילות זבל, וריחן, ריח של רפָתים ופרות, נודף ברחובות הפרבר. כל שעה מזמנם הפנוי ניצלו האנשים להעברתם של גושי האדמה והזבל, שטיחתם על-גבי שכבת החול והשקאתם – אם בצינורות-הגומי, או במַמטרות שהותקנו במיוחד – והרי חלקת-אדמה העשויה להניב פרי ולגדל צמחים, אדמה שכושר חיים וגידול לה, בְּתוּרה ערוגות-ערוגות – תאווה לעיניים. כל צעד נוסף בקידום הגינה מעורר שאלות ועניינים חדשים – אשר לזרעים ושתילים ואשר למלחמה במזיקין, אשר לכלי-העבודה המתאימים וסדרי העיבוד והטיפול וההשקאה. הגינה היתה שׂיחת יומם והגוּת לילם של האנשים. כל המשפחה על המבוגרים והילדים שבה השתתפו בפועלם ובנפשם ביצירתה ובפיתוחה, הם חיו את חייה, טיפחוּה, הגוּ בה, ליוו בעניין רב כל גילוי בהתפתחותה ושׂגשוּגה.
סמוך לט"ו בשבט, באוויר כבר מרחפים רוחות אביב ושירתו, החלה עונת הנטיעות. ראשיתה חפירת בורות עמוקים, מילוּיים – אדמה וזבל – ונטיעת שתילי העצים. ושוב – שמחה ותקווה, חרדה ותפילה – לקליטתם המהירה של השתילים. יום-יום סוקרת העין את קומותיהם הרכות, עוקבת אחר כל ניצן וראשית ענף חדש. מסביב לשתילים יש לחפור גוּמוֹת כעין צלחות להשקאה, לתקוע סמוֹכוֹת, לקשור אליהם את הגזעים הדקים, וכן להתקין, בשעת הצורך, מחיצות של שׂקים לשמירה מפני הצינה והרוחות. כי, אכן, אינו דומה עץ שגידולו נמשך שנים והוא נראה כחלק, כיסוד-קֶבע, בנוף החדש, – לירקות ולפרחים שהם, רוּבם ככוּלם, בני עונה אחת, חייהם קצרים והם מתחלפים זה בזה בגינה מזמן לזמן. בני-השכונה מרבים ליטול עצה זה מזה ושואלים איש מפי איש על הלכות הטיפול בעץ, זמני ההשקאה וצורותיה וכללי העידור והגיזום. כל אחד ואחד מפליג בשבח עציו, ודומה – עצם הדיבור עליהם גורם לבעליהם קורת-רוח והנאה של הידוּר-מצווה…
אנשים אשר רובם ככולם הם בני עיר, פועלים ופקידים, נצמדים באהבה אל גינותיהם – והגינות מחזירות להם רוב חיבה, מחייכות אליהם, שמחות להם. שוּר: החולות הנודדים גורשו, הודברוּ, נעלמו. משבצות קטנות של חיים פורחים מסביב. העצים גדלים עד מהרה, שקוּיי מים ורווּיי חום שמש, והם מלבלבים ופורחים וּגדלים וגזעם מתעבּה ונוֹפם מסתעף – ועוד מעט, עוד מעט ויחלו להניב בּיכּורי פריָם. מעטים הם העצים בכל חלקה, אך מגוּונים במיניהם – הרי הלימון והוַלנסיה והאשכולית והמנדרינה למשפחת ההדרים, האָנוֹנה והמאנגו העדינים, עץ האבוקדו עתיר-הענפים ועצי השזיף על זמורותיהם הדקות. ויש גינות בהן מצוי גם התפוח והאגס, הרימון והזית והגוּיאַבה. פה ושם נטעו האנשים בגינותיהם, סמוך לברזי המים, שיחים טרופיים שונים, או עצי בננה, ובגינות רבות ניטעו פה ושם גם עצים לנוי וצל. הפּוֹנציאַנה [צאלון נאה], הוא עץ-המלך, עתיר הירק והפרחים, אם מהמין המיתמר ועולה לגובה ואם מהמין נמוך-הקומה וּרחב-הנוף, או האִזדרכת שצמרתה כּיפה מעוּגלת – וקרניים קמורות ושפעת עלים לה; ובשבילים, בין בית לבית, נטועות “גדֵרות חיות”, סורֵג ירוק, מהן שיחים שפריחתם תכלת ענוּגה, או עצי אורן וברוש. אין כמעט בית וחצר ללא עצים – בית כזה מעטֶה כלימה על עצמו ועל תושביו ומשרה עגמה סביביו.
עד מהרה צצים ופורחים פרחים לתפארת – ורדים ושושנים, שיחי הדליוֹת והציניות רבות-הגוונים, אמנון ותמר, סלסלי-הכסף כפנינים לבנות-מזהירות והציפורנים למיניהם ועוד ועוד. לא גננים הם האנשים ולא מגדלי-פרחים מוּבהקים, אך הם לומדים תוך כדי עבודתם וקונים ניסיון וחכמה (עתים מזדמן המדריך מארגון בעלי-הגינות, הגנן המקצועי הגר בשכונה, ואף הילד מביא מניסיונו הוא בעבודת-הגינה מבית הספר). וביחוד נתונה אהבת האשה לפרח; הוא המפאר ביתה בשבת ובמועד; הוא, הפרח פרי גידולהּ, מיטב המתנה לידידיה ואורחיה מן העיר. הרי היא מצויה רוב ימיה בבית, היא העומדת תמיד פנים אל פנים מול ישימון-החולות מסביב.
בין העצים כבר משתרעות הערוגות הראשונות של הירקות: הבצל הירוק ותות-השדה, תפוחי-האדמה וראשי הכרוב, השעועית והאפוּנה הריחנית, עגבניות וסלק, גזר וּצנון ועוד – כולם, כמובן, בכמוּיות זעירות, עתים שוּרות ספורות מכל מין ומין, עתים שיחים בודדים. מה רבה העבודה, שונה ומגוּונת ליד כל ירק למינהו – ומה נעימה! ומה רבה ועזה הציפייה לנביטה, לפריחה, להבשלה! גינה זעירה שעלתה וכבשה את החול המת, המלוּח, הנודד, והיא שוקקת חיים וּמרעיפה טל-חיים לנפשות אדם! וגם לחי – שהרי המוני ציפורים ופרפרים ודבורים ותולעים וצפרדעים מוצאים מקלט בגינה.
לימים הופיעו בגינה גידולים חדשים; התלתן והאַספסת בערוּגות-קטיפה ירוקות וגבעולי התירס הירוק או תירס הגרעינים. הללו נועדו להזנת האפרוחים אשר בלוּלים החדשים, שנבנו בירכתי החצרות. אהה, כי רב היה הטורח ורבה הימנה השמחה, בה ליווּ האנשים את מאמציהם להתקין לעצמם את הלול הזעיר! מכאן ואילך נתבעת הגינה לדאוג גם במידה ניכרת לאספקת הפרגיות והמטילות: כל ירק שלא נועד למאכל אדם, כל חתימת עשב ועלה צנון או כרוב – נועדו ללוּל, ועתים – לעתים רחוקות – גם לעֵז, שהוּקם לה כעין דיר מיוחד בפינת החצר, או ליד אחת הגדרות המשותפות לכל שני שכנים, ואף גדר זו מגוּדלת שיחי-סרק ענֵפים, או שיחי פרחים ומטפסים. האנשים שיצרו במו ידיהם את חלקות-גינותיהם, את שטחי-האדמה הקטנים שלהם, דבקו בהם לאהבה, למסירות, לטיפול של קבע, כל שעה פנויה, כל עונה מעונות השנה, והגינה מעשירה את חייהם ומרחיבה את דעתם, מפיגה את שיעמום ההווי של הפרבר ומרווה את נפשם בחוויות-טבע-וכפר.
הצרכניה
אווירת המשפחה הרוגעת שוֹרה על הפרבר, על אף פיזורי רחובותיו ומוסדותיו השונים. בני-אדם רואים עצמם, בתוקף עצם מגוּריהם כאן, ולמרות העדרם של חיי-ציבור-וצוותא ערים וסואנים, מקורבים אחד לרעהו. הרי הם נפגשים לעתים מזומנות, ליד תחנות האוטובוסים, בדרכם לעבודה ובשובם ממנה; ליד לשכת העבודה; בזמן ההצגות באחד משני בתי הקולנוע המצויים כאן, עתים – באסיפה או בהצגת תיאטרון המזדמן לכאן מן העיר, בטיוּלי-שבת-וחג בדרכים הכבוּשות המעטות, ליד חוף-הים או בריכת-השחייה ההומים מרוב מבקרים, ביחוּד מבני הנוער, בימות החום וגם – מקצתם – בבתי-הכנסת.
כן, בבתי-הכנסת נפגשים בשבתות המתפללים הקבוּעים המעטים, בעיקר ההורים הזקנים. בית-הכנסת הוא ביתם ולרוב גם מרכז פעילותם המצומצמת וחיי-הרוח-והחברה שלהם; אולם במועדים הומים בתי-הכנסת ממבקרים רבים – לאו דוקא מתפללים – הנמשכים אליהם, אם להקשיב לקול חזן ושופר בימים הנוראים, או כדי לשתף את ילדיהם נושאי-הדגלים בחג שמחת-התורה. הם נמשכים לכאן בכוחם של זיכרונות מבית-אבא, בכוח הגעגועים על עולם שניתקו ממנו ורישוּמו עדיין ניכּר בהם ומרטט בלבבות, או מתוך יחס של כבוד והערכה למעיין הרוחני הגדול, ששוב אינו גורם בר-משקל בחייהם הם, והם כתוהים על מימיו שדָללו – והם עצמם שדילדלוּם. ויש אשר יוועדו האנשים יחד לרגל צורך ארעי אך דחוף, כגון מאמץ משותף להדיפת החולות, תביעה מהרשות המקומית לשיפור שירות הניקיון וכיוצא בזה. אולם מקום-המפגש העיקרי והקבוע הוא הצרכניה.
כי זאת לדעת: בפרבר, שכל עצמו הוא קרית-עבודה, המוּשתתת על עקרונות של ישוב-עובדים מאורגן, ואדמותיה, כמובן, אדמות הקרן הקיימת לישראל הן, אין לא חנות ולא בית-קפה ושאר מקומות-שעשועים-ובילוּי-זמן המצויים בכרך; אין בה חלונות-ראווה מפוּרכסים למיניהם וברחובותיה אין בני-אדם מטיילים להנאתם בשעות ערב; הצרכניה היא המַפגישתם, וביחוד את הנשים, יום-יום, בשעת קניית המיצרכים העיקריים. ואֵי שעה כשרה יותר לשיחה חטופה על עסקי הבית ועסקי השעה וחדשות הפרבר וידיעות מן העולם, אם לא בעמידה בתור ליד הצרכניה? אם בהשכמת הבוקר, לפני צאת הילדים לבית-הספר והבעל – לעבודת יומו, ואם בקניות האחרונות לעת ערב; וכמובן, מרוּבות הפגישות גם ליד עגלת מוביל-הקרח ומוביל-הלחם וּמוביל-הנפט. הצרכניה היא מרכז האספקה. הכול קשורים בה. הכול שווים בפניה ורשאים להעיר הערותיהם ולהציע הצעותיהם לשיפור דרכי שירוּתיה; היא, הצרכניה, על-ידיהם ולמענם נוסדה, רק למענם, והעובד בה – שליחם הוא; הוא חייב לעבוד כמיטב יכולתו, אבל גם מתייחסים אליו באמון – כי ותיקים בארץ הם רוב יושבי הפרבר, אנשי-עבודה, ויחסם לחברם העובד הוא יחס של הגינוּת והבנה. ועל כן מוכנים הם, לא אחת, לוַתר אף על קנייה דחופה בשעה מאוחרת, כי יודעים הם: העובד בצרכניה, המשרתָם מבוקר ועד ערב, גם לו בית ומשפחה, ואין להעסיקו בשעות שלאחר עבודתו. ודאי, לא אחת יתגלעו דין-ודברים בין הצרכנים ועובד-הצרכניה; לא אחת ישָמעו דברי קובלנה וטרוּניות הדדיות (כי שירוּת הציבור מחייב לסבלנות וּלאורך-רוח), אולם גם אלה טבוּעים בחותם המשפחתיות וכורח ההזדקקות ההדדית המתמדת, לאין מנוס וברירה, המחייבת מראש ויתור ופשרה.
בפרוס מלחמת ישראל
החורף הכביד אַכפּוֹ על שכונת-העבודה. רוחות סוערות השתוללו, צנפו את החול הנודד גלים-גלים, מן הגבעות בואכה בת-ים ותל-אריש אשר על גבולה הדרומי של יפו ועד למזרח על פני הדרך המוליכה לדרום ולנגב. מדבר החולות הזה, בסמוך לתל-אביב המַעֲטירה ובנותיה – שכונותיה הקרובות והמרוחקות, אשר שיחי סִדריוֹת מזדקרים מתוכו כשַוועוֹת-אֵלם של אדמה חנוּקה מתחת, הוא האויב הראשוני של השכונה, עליו אסרה מלחמה בשקידת נמלים: בטרקטורים וכלי-עבודה, בטורי בתיה הלבנים, בגינות הירק והפרחים, בעצי הפרי והנוי, בגדֵרות החיות, בכבישים סלולים – עורקי חיים וּתנועה. אולם השנה הזאת הוחרד הישימון בעוז שלא כרגיל מרִבצוֹ, בזעם הסתער על הישוב, על אנשים הממהרים לעבודת יומם, על ילדים בדרכם לבית הספר, סימא את העיניים וטרף כל אשר נתקל בדרכו – החול מכסה את עין האופק ועוטפו בגוון כהה-חום. רדוּף רוחות-פרא הוא טופח במחסומי הבתים והגדרות, חודר מבעד לסדקים ופתחים, מכסה ראשי גבעולים של פרחים וירקות, כזוֹמם מוות וכלָיה… אך הנה נדם ילל הרוח הזועפת, פיסות-תכול נראו מבעד לקרעי העננים הקודרים, והאנשים המכוּנסים בחדריהם יוצאים לניקוי החולות, לטיפוח הגינות, לעידוּר הערוּגות, להשקאת העצים. ושוב מנשקת שמש-נדבות את אי-הלובן-והירק בלִבם של מרחבי החולות החומים-צהבהבים, הפרבר טובל באור, ניצנים נפתחים כעֵיני-ירק על בָּדי עצים…
אולם, השנה רבץ-שכב כובד-החיים על השכוּנה העמֵלה שלא כתמול שלשום. עם בוקר אצים האנשים בדרכים ששובשו מחמת המלחמה אל האוטובוס היוצא לתל-אביב – בדרך עקלקלות – ועוקף את עמדות הערבים על גבולות יפו. פיתולי דרך הם, עולים ויורדים, חוצים את שדותיהם של מקוה-ישראל – מבצר של פלחה ומטעים, ירקות ופרחים, רפָתים ולוּלים – וכל נסיעה עינוּי בה לנוסעיה. רובם ככולם עובדים הם בעיר ועם ערב ימהרו – בלב חרד – אל המשפחה, לילדים, לגינות – ולשמירה.
השמירה היא “הגורם” החדש בהווי-חייה של השכונה. עם ערוב היום יוצאים האנשים, בתור, למקומות הריכוז ההומים מרוב אדם, וּמשם – לעמדות ולסיורים. הרובה או הסְטֶן ביד – כספר-תפילה. הילדים והנשים בבתים מאזינים להדי היריות וההתפוצצויות, מסתכלים בקווי-האש “הסורקים” את שחוֹר-הלילות, חרדים לאבא הנמצא עתה באחת העמדות הקדמיות אל מול פני האויב, בשכונות נידחות למוּדוֹת-האש, או בינות לגבעות-החול, העוטרות את השכונה בחגורת-מגינים חיה, או בסיורים, ואולי במלחמת-תנופה ובשאר תפקידים כיוצא בהם.
העֶמדה – סמוכות-עץ ועליהם כלונסאות וּפח ומעט שׂקי-חול. ישימון מסביב ואפלה. מאוּפלים הבתים. הקור חודר לעצמותיהם של האנשים המכוּרבלים במעיליהם, מיוּגעים ועייפים, החול חודר לעיניים, לכל חור וקמט בלבוש, נערם מסביב לעמדה כמבקש לבלעהּ על אנשיה ולקברם תחתיו. לא חיילים הם אשר הוּפקדו על העמדה, לא אנשי-צבא מחושלים באימונים ובניסוּיים, בקרבות וּבתלאות-חזית – אזרחים המה, בעלי משפחות, אנשי עמל, אשר תפקידם הוציאם בבת אחת משיגרת יומם והטילם אל זרועות המאמץ שאין הם רגילים בו, שפרץ בכוח לתוך סדר-חייהם הקבוע.
גורם חדש זה, השמירה, נשתלב במציאות השכונה וגיוֵן את אורח-חייה – והוא נתקבל כהשלמה ליסוד העמָל, הוא מטפח קשרי שותפוּת-גורל ואחוַת-הנשק שאין שרים עליה ואין מפארים אותה, אך יום-יום ולילה-לילה מסכת השירה הזאת נארגת מאליה. בסדקי-הזמן הצרים, בין יום העבודה לליל השמירה, מתייחד אבא עם ילדו, עם ביתו, עם גינת-הירק-והעצים – עליהם הוא מתרפק בגעגועים ובאהבה. רבה במיוחד בימים אלה בדידוּת האשה-האם, הנחלצת אף היא, לא אחת, לשמירה, לתפקידי עזרה ראשונה וקשר או להתקנת כוס חמין לשומרים בעמדותיהם בלילות החורף, הרוחות והצינה, הגשמים והסערות.
אך למוֹתר היא כאן תעמוּלת הגיוס, המתנהלת ברחבי הארץ. כל הציבור מגויס ורוח ההתנדבות וההיחלצוּת שרויה עליו כקצב של ניגון המתנגן מאליו מעמקי הלב והמציאות. ודאי, רבים הם קשיי חייה של השכונה בימים אלה. הרי היא כמעט כמנוּתקת מכלל הישוב ומשמשת מטרה לצליפת-אש מתמדת, – והיא כבר שילמה מחיר עמידתה באובדן נפשות יקרות וּבפצועים – אך העומדים על משמרתם בעיר העתיקה, במצודות הנגב, או בישובי הגליל בצפון, כלום שָפרה נחלתם, האם לא אחת הזכוּת והחובה והאחריות?
רינת תינוקות וילדים, שובבוּתם ושׂחוקם ההומה גם בימים אלה ממלאים את חלל השכונה נקודת-אור באפרוּרית הזמן. היודעים ההורים להעריך כהלכה את מלוא החסד והאור אשר הילדים שופעים וּמעניקים לנפשם ולחייהם בעצם הווייתם התמימה, התמה? אך גם תמימוּת-ההוויה הזו נטפֵי-פלדה הוּתכו לתוכה. יש מהם החוששים שמבקשים להעלים מהם את חרדת המצב, אך הם [הילדים] מאזינים היטב לשיחות המבוגרים, לשידורי-הרדיו, עוקבים אחרי כותרות העיתון והדי הקרבות בלילות. הנה נראו גם שׂקי חול בחלונות בית-הספר, הנה נפצע אביו של אחד התלמידים – והטיולים והחגיגות כמעט פסקו כליל.
גם הם נִתבגרו קמעה. ילדי ישראל – יהודים קטנים במולדת, עומסֵי יהדות הדוֹר. מקבלים באהבה את קשיי הזמן. מה עז רצונם להיות שוּתפים במערכה, להצטרף אל אבא עם צאתו לשמירה, לעמוד פנים אל פנים מול האויב ואף להִתחַייל ל‘הגנה’ נֶאְפֶּדת-הגבורה. (“אבא, מתי יקבלו אותי ל’הגנה'?” ). הם קלטו את הֵדי שואתנוּ בממשל הנאצי – הורי אבא-אמא, אחיהם ואחיותיהם הרי נהרגו ונטבחו (ולא אחת יסתכלו תמהים בפרצופיהם אשר באלבום-המשפחה הישן…). יודעים הם כי נתרבו בעולם ילדים פליטי-חרב, חסרי-בית-ומולדת, הנמקים בנֵכר – למענם הרי הם אוספים תרומות לגאולת הקרקע. האין הם נושמים אוויר חיינו?
שיבת ציון, בשכונה זו, משמעוּתה ממשית ביותר: הרחובות הללו בהם מתגוררות מאות משפחות של פליטים, פרטיזנים, מוּצלי גיטאות, חיילים משוחררים. בני כל העדות, יוצאי כל הארצות. והיא המשמשת מטרה לאש האויב מתל-אריש ומג’בּליה ומיָזור, לכדורים הזוהרים שקַשתוֹתיהם מצטיירות לילה-לילה בשמיהָ, מהם החודרים לקירות ומהם החודרים לגופו של אדם. מדוע? מדוע אין הם [הערבים] מרפים מזְמָמָם הנאצי? – מקשים ילדים. שהרי השכונה לא הֵרעה לשכניה, שהיו מזדמנים לכאן למכור מַרכוּלתם ולחטט בשיירי אשפתות (ואף בגניבות שלחו ידם), על החול הנודד והשומם נטו אוהליהם וכאן היתה מצוּיה פרנסתם. עתים נאלץ האב להסביר לילד הרך (האם רק לו בלבד?), כי לא צר המקום בארץ הזאת ליהודים השואפים לבוא אליה, לביתם האחד, לחוֹפם האחרון, ולתושביה, וכי האנשים הרעים, היושבים במשכנות-מבטחים בארץ ומחוצה לה, הם המושכים בחוּטי-הדמים, מבעירים הבערה וזוממים לדכאנו ולהשמידנו – וגם, כמובן, אותו האיש המכונה “מר בֶּוִין” – שם פופולארי ביותר ונודע לשמצה בקרב עדת הילדים!
ולילדים, כמובן, גם עצות והצעות נכבדות לפתרון הבעיה והמצב: מדוע לא יוּתן בידי ה“הגנה” תותחים ומטוסים ופצצות-אטום לבער את המרצחים ולגרש את האנגלים ולכרות ברית-שלום עם הטובים שבערבים?… ועוד ועוד. כי שותפים הם, בדרכם הם, לחרדת אבא-אמא ומתגעגעים לימים של שלום, לשמחת הילדוּת, ואת חלום החלוּץ - הכובש וּמחַיה אדמת-מולדת נְשַמָּה [שוממה, חרֵבה] הם נושאים בנפשם – הוא חלק מנפשם.
לילה בשכונה. יריות בודדות, תכוּפות, צרוֹרות-צרורות, מהדהדות בחלל. כבר מבחינים: “שלנו – שלהם”. התרגלו. כל השכונה חזית. כל השכונה בקו-האש. לא המיית אסיפות-עם ולא תרועות-גיל של הנוער בקהלו. דומי. בחורי ישראל בעמדות. בנות – בתחנות עזרה ראשונה וליד טלפונים. כל אלה הוּתקנו במאמץ עצמי. גם רשת הביצורים. מקשרים. מסיירים. “בית השירותים” – הוא הדופק החי, העין הצופיה, היד המכוונת את מאמץ-המגן הקדוש והאחראי – עֵר על משמרתו. וערים לבבות רבים, ערים למתרחש. וּמחר, לאחר ליל שמירה, מיוּגעים, עוד קוּרי-תנומה נאחזים בשמוּרות הלֵאות – יחזרו לעמל יומם, להמשכת העמל, בו תוחלת עתידנו. כי שקוּדה היא השכונה לשמור מכל משמר על הנפש והרכוש למען הגידול המקוּוה – עד יעבור זעם.
שנאת־חינם
מאתאברהם שמואל שטיין
שמינית שבשמינית של טירוף-דעת מיוּאש ומופקר ניבט היה מעיניה. בפניה טבוּעה הייתה הבעה חמוצה-עוֹיינת ושׂרידי חן ונעורים, אשר שיני הזמן כבר הספיקו לכַרסמָם. כבת שלושים, נמוכת קומה, מוּצקַת- גֵו. צמותיה בעלות הצבע הבלונדיני כאילו נתמזגוּ בחיוורון פניה, שעוֹז ותקיפוּת נחרצת ועיקשת עמדו בהם; כקברניט עז-רוח, אשר הסערה הגועשת מטלטלת ספינתו, רוחות ונַחשוֹלים מצליפים בה ובו, מסתערים עליו, מבקשים לשוֹמטוֹ ולדוֹרסו – והוא על גשר-הפיקוד ניצב ללא-חַת, נאבק מרה ואינו נכנע…
אכן, עם גלים אדירים נאבקה. ובעוז-רוח לא ישוער. עצם פרישתה מן הקיבוץ לעֵת כזאת, היה בה משום העזה ונכונוּת להתמודדות. כי חוסר-העבודה אכל בציבור העובדים בכל פה. ולה אין מקצוע ולא חסכונות ליום רע, לא כושר-הגוף להתגבר בו על מועקת הנפש ולא חוסן-הנפש לעמוד בו בסִבלות הגוף; ומסביב חוסר-המוצא המיַיאש ופרחי-הלענה של ניווּן וסֵיאוּב. לא תמיד עמד במבחן המָצֹוק והרעב גם בעל השׂכל, הרצון והאופי. שָׁח האדם העובד. ובתנאים אלה העיזה היא לצאת יחידה למערכת הקיום –
לא נכנעה ולא הסתגלה. נהפוך הוא: במלחמה מרה ונואשת פתחה נגד הכלל הגדול, הִסתדרות-העובדים המאוּרגנת, שבידה מפתחות חלוקת העבודה בעיר. ולא רק את חלקה בעבודה דרשה, אלא עבודה מיוחדת, קלה יותר, הולמת יותר את מִרצָהּ וכישרונותיה. אולם באין כיכר הלחם כיצד תִבצע את הפַּת? והממוּנה על חלוקת העבודה, כלום מתפקידוֹ הוא לשקוד על מציאת פת הלחם? והן עִמו, רק עמו, באה במגע ומשׂא. הוא המשמש חולייה מקשרת בינה לבין הכלל המאורגן.
הממוּנה הזה – כל מלוא זעמה נִתַך עליו. אילו היה בידה – או אז הייתה מנתחת אותו נתחים-נתחים, ודוגמת הפילגש בגבעה משלחת אותם על פני המוני מחוסרי-העבודה-והלחם שצָבאוּ על דלתות לשכת העבודה יום-יום, ערב-ערב, חרדים ומפַללים ולִבם הומה והגוּתם צמודה לאשה ולילד בבית, המצפים לשובם. היא ביזתה אותו ברבים. ליקוּיים אמיתיים ומדומים ייחסה לו. תשובותיו המתוּנות והנדוֹשות עוד הוסיפו שמן למדורת זעמה. במה פסולה היא למשׂרה מהוּגנת? מדוע מקפחים אותה, דוקא אותה? מדוע יורדים לחייה? אין זאת אלא שהאשמה בו, רק בו, שהוּשׂם משום מה חוֹרֵץ גורלות אנשים והוא כמִתנכר להם. אף לא חיוך, אף לא לחיצת-יד ומילת- עידוד…
מרת-נפש – טען – כמוה רבות. ועבר לסדר-היום, כמֵצֵר על בזבוז כל רגע של שיחה עימה. כי גם בעבודה המוּעטת שנִזדמנה ואשר הוצעה לה לא רצתה, או לא יכלה, להיאחז, ואילו הקופצים מרובים היו, מרובים, ובכללם בעלי משפחות “כבדות”.
חייה בימים אלה היו חיי רעב מתמיד, שיעבוד לחובות ולנושים, חֲרָדה לחדרהּ הדל, בטלה מדכּאה ואבטלה חסרת-ישע-ומוצא. כַּלבּה מוּרדָפָה ומוּשׁפּלה, בעלת חושים חריפים להכרת כבוד עצמה ועֶרכהּ -הֲיִיפָלא, איפוא, אם יום-יום נמתחו עצביה ונתרופפו וברק הטירוף והזעם בעיניה השתלהב והלך?
לא נכנעה. מלחמה הכריזה – כיצד תיסוג? והיא הטילה עצמה לתוך הקרב הבלתי-שווה, יחידה מול הרבים, נגד הכלל וסדריו המגוּבשים והמקוּדשים. כחיה פצועה הסתערה עליו בלהט דברים וגידופים וכרוזים הוציאה והֵפיצה אותם ושערוּריות ערכה – אולם העלתה חֶרֶס.
ואז פגשה בו. עולה חדש היה, אך את הארץ נשׂא בלבבו רוב חייו ורבים בה היו ידידיו ותלמידיו. התלהבות-בראשית פיעמה בו. קומתו זקופה וגאה, שופע שמחה ותקוות. לא בתביעות בא, כי אם בנכונוּת חלוצית צנועה ליתן עצמו וכוחותיו ויכולתו לארץ בבִניינהּ. ואם כי הביא עימו מן הדרך אמצעים מסוימים, ובטרם יָבוֹר לעצמו את דרכו החדשה בחיים, - החליט לצאת לעבודה אשר מימיו לא טעם טעמהּ ולשתף עצמו בגוּפו בגורל ציבור הפועלים. כעולה חדש שמורה הייתה לו הזכות לימי-עבודה אחדים בשבוע. “יומיים בשבוע”…
והוא יצא לעבודה בבניין, זו לו הפעם הראשונה בחייו. לילה לפני כן לא עצם עין. קדחת-ציפייה, בלתי-מובנת לו לעצמו, אחזה בו. לא, הוא לא יפגר אחר הפועלים האחרים! – את כל כוחות גופו ורוחו ורצונו יאמץ על מנת לעמוד במבחן. הַרגֵש הרגיש, כי לא עניין שבכבוד אישי הוא העומד להיות מוכרע, אלא עניין מוסרי נעלה. האומנם ידע רק להטיף לזולתו וללַמד תורה לפועלים, או גם להתנסות בגורלם ולהיות להם כאָח ממש? ודאי, הידיים, הרגליים, השרירים והעצמות יכאבו ויפַללו מנוחה, אולם הוא לא ישעה לפיתויים. כל קורֶט של כוח יאַמץ – כי לא על נקלה נקנית העבודה לאִינְטֵליגֶנְט חלוש-הגֵו, אשר הברירה בידו ולא כורחַ-הקיוּם האכזרי הוא המאיץ בו. אותו בוקר הקדים לקום שעה לפני המועד – וירושלים עודה שקועה בשְנָת. התקין עצמו כאל עבודת-הקודש. חדור גאווה מהוּלה חרדה צעד ברחובות-העיר העוטים עַרפִּלים בטרם שחר. נקישות נעליו המסוּמרות הדהדו בחלל. צללֵי דמויות מימים עברוּ, יקרות וקרובות, ריחפו לעיני רוחו. הנה האחד, שם, בעיירה הרחוקה, דל-גוף ודלוּק-אש-חזון כמותו, צועד חרישי ותַלמוּדוֹ בידו אל מקומו-פינתו אשר בבית-הכנסת. הנה האחר, עורך שביתות ומפיץ כרוזים, מתענה בבתי-סוהר ונותן נפשו על המהפכה. נשתנו העִתים, נשתנו הזמירות. אך הַאין אותה השלהבת עצמה עצורה גם בדַמו? שום סִיטְרָא אָחרָא ערמוּמי ולִילית יפת-תואר וזריחות-שמש קוסמות לא עצרו כוח להניאם ממִשעוֹלֵי-חייהם. האין הוא ממשיך את מורשתם, במשעול חדש? אפס כי, הוא, הצועד עתה מסוער ברחובות העיר הקדומה, לא ספר מסִפרי התלמוד עמו ולא כרוז, אלא הטורייה הכבדה: כלי-עבודה, עץ וברזל, לא נוי בו ולא הדר. קבל עולם, התפוס לתאוות ולתענוגות ולעשיית רוָוחים, קבל עולם המבַזה בלִבו את העובד בזיעת אפיו ומשַעבדוֹ – הוא צועד בגאון, הטורייה דִגלוֹ, והוא מחבקהּ בחיבה, ודומה עליו כי את כל עולם העָמל – על צערו וסבלו וחזוֹנו והדרו – הוא מחבק.
זריחה הפציעה מעל להרי ירושלים ולהב קרני-הפז הראשונות גבר והלך. דק וקל כקמח הוא המלט לבנייה. אך הקצב והזריזות הנדרשים, רק הידיים האמוּנות בעמל עשויות לעמוד בהם ולא אצבעותיו הדקות ושריריו החלושים. ואף-על-פי-כן לא פיגר. תחושת השליחוּת שחָצבהּ מלבו נסכה בו אומץ וכוח-התמדה. אולם העמל ביום-השרב עשה את שלו– והלֵאוּת באיברים גברה. מזמן לזמן בא אל ברז המים הצוננים לשטוף את פניו המיוּזעים ולשבור את עילפון צימאונו. אך הנה הגיעה שעת הצהריים, ויחד עם כל הפועלים בָּצע על הפַּת. מעודו לא יָקרוּ לו חייו כמו בשעת-ההפסקה הזאת, יחד עם חבריו לעבודה, משׂיח עמם והוא כאחד מהם, חייל בצבא העבודה בעולם, שכבוד עולמים רחש לו וכל יופיו ניבט לו בלבוש המרוּפט, בפנים המקומטים, בתנועות האיברים המסורבלים וכִבדֵי-התְלָאָה, שחסד וטוב נסוכים עליהם.
יום העבודה הראשון עבר – והוא נשם לרווחה. אמנם לפנות ערב, בשעות האחרונות, שוב אחזה בו ליאוּת שלא כרגיל והוא ספר כל רגע עד לצלצול הגמר, אבל לא הפסיק. מיוגע הטיל עצמו למיטה – ונרדם. בימים הבאים הועמד ליד מכונת-היציקה ועליו היה לעזור על יד פועל ספרדי חסון ורב כוח, לגרוף חצץ בסלים ולהגישם למכונת-הבּיטון. הספרדי הבין לרוחו, לא האיץ, עִתים אף חייך והעלים עין. ברגעים אלה הבין את מלוא משמעותה של אחוַות האדם – הנַעֲלָה בעַטְרוֹת-החֵן.
בימים ההם נִגלתה היא לפניו כסיוט מבהיל מעולם זר ורחוק. ודאי שהבין לרוחה, אך מרירוּתהּ לא דבקה בו, לא העכירה את חדוַות ראשיתו בארץ. לא השלים עם נחיתוּתה הצורבת ביחס לעמל-הכּפּיים, לביזוּיוֹ ולהשפלתוֹ. האם העבודה האחרת, ה“נקייה”, המשעממת והמיכנית במשרד, היא המעלה את האדם? הוא הרגיש בזרם הצינִיוּת העֲקָרה והמְכַלה הכול הזורם ממנה, אך גם ידע עד מה זקוקה היא לו – ולא חסך עזרתו ממנה. רבות ניסה – וגם הצליח – לעמוד לימינה, להקל גודש מרירוּתהּ, לחלצה ממצבים חמורים ואף להשלים בינה לבין מוסדות העבודה והעזרה ההדדית, להרגיעהּ ולשַׁדלהּ שתאחז בעבודת-עראי, להחזיר לה את האֵמון באדם והאמונה בערך החיים. במאמץ-מה עלתה בידו להַעֲרוֹת עליה רוח טובה, לשכּך חמתהּ ולנטוע בה שתילי תקווה. ודאי שלא בכוח השִכנוע שבהגיון. אפשר הדוגמה החיה היא שפעלה בזה, דוגמה ללא כוונה מיוחדת, או אולי מעט ההבנה והאחוָוה שגילה כלפיה?
אך השינוי שחל בה לא האריך ימים, ואז תקפוּהָ זעזועים חמורים. עִתים הייתה פורצת בהתייפחוּיות-עֲוִוית ומְצַעקת בו ועושה אותו ללעג ולקלס, על כי “ירוק” הוא ואידיאליסט חשׂוך-מרפא וכי עתיד הוא עוד לעמוד על טיבם האמיתי של המציאות והמוסדות והמנהיגים, וכיוצא בהם דברים אשר האדם נתפס להם בצערו.
מצב חוסר-העבודה נתמשך, והיא לא גילתה שום נכונוּת להסתגל, להתאים עצמה לתנאים ולהיחלץ מן המָצוֹק ולוּ גם במידת הניתן. ככל שנתרחקה מפִתרון בעייתה, כן נראה היה כי היא דבקה יותר ויותר בו ועליו תִתרפּק ובו תֶהגֶה. לימים נתברר לו, כי לא עידוד במצוּקתהּ ולא ידידות בבדידותה ביקשה, אלא – אהבה, והוא רעב שהציק לה יותר מן הרעב ללחם. נִפתה לבה להאמין, כי כל אשר הוא עושה למענה וכן חֵן יחסו אליה, אינו אלא פרי רגשֵי אהבתו אותה. הסבר אחר לא נראה לה. אפשר כי ברגעי התפכחות ידעה, שאך באשליה תָזין רוחהּ; אולם הלב הפצוע ואכוּל-הצער לא השלים, להַשלות עצמו ביקש, להרדים עצמו בשיקוּי-פְּלָאים – ולוּ גם לשעה. האם תזכור את גיבורת סיפורו של סטיפן צוַוייג, בעלת המוּם, שרגש-הרחמים-והאחווה של ידידהּ-מֵיטיבהּ נתחלף לה ברגש האהבה ונפשה נקשרה בנפש הקצין הצעיר, וכוח אהבתה חישל את רצונה כדי מאמץ על-אנושי להונות את הטבע, להתגבר על חולשת המוּם שאין לו תקנה ולזכות בו – וסופה קיפחה את חייה?
בלילה גשום ואפל אחד, המטר ניתך ורוחות-הרים זעפו, באה אליו, לחדרו הקט, רטובה מגשם ודמעות נוצצות בזויות עיניה. נזופה, מבוישת, עלובה. בעלת-ביתה ציעקה בה ותבעה את שׂכר הדירה המגיע לה. כל אותו ערב כיתתה רגליה בבקשת הלוואה. עתה שוב אין היא רוצה לחזור לשם.
והיא נשארה ללון עימו. הוא הרגיעהּ ועודדהּ. חייב האדם הסובל לדעת שאין הוא אחד ויחיד בעולם המשופע צער, וסבלות ועלבונות – ותמוּרות. רבים שנִתנסו באלה ונתחשלו באופיָים ועמדו בהם יצאו למרחב. ולא השפילו כבוד האדם שבהם, לא הנמיכו קומתם, לא התפרקו מעֲרָכים גם ביום רע ולא היו לבָרוֹת לשינֵי ההפקר. לא נחזור על ניסוח קדוּם – טען לה – חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה; אך וַדאוּת היא, כי חובה עליו להיות אדם גם בטובה וגם ברעה. אך דברי שידוּלו נפלו כְגרעינים על קרקע צחיחה. תפוסה הייתה כולה לעצמה, כושר שיפוטהּ כאילו ניטל ממנה. במוקדי צערה פירפרה. הסערה בחוץ גברה והגשם ניתך בזעף והכה בשמשות החלון. המנורה הקטנה זרעה אור דל על ערימות הספרים וכתבי-היד. היא הטילה עצמה על מיטתו, כבשה פניה בכּר – ויבבה חרש. שעה ארוכה ישב לידה, ליטף שׂערה וחלקי גופה הנאה – ושתק. דומיה מעיקה עמדה בחדר – ולבבות בוכים. לפתע נִתנערה, הרימה גופה בכבדות והחלה לסדר את החפצים הפזורים, לערוך את המיטה ולפשוט את בגדיה. לובן גֵווה, איבריה החטובים, הענוגים והערומים של אשה קטנה זו שסערה גדולה נתרגשה בה – הסעירו את יצריו. ברוֹך וברחמים רבים חיבקה ונישקה. יצרי הגבר גָאו והלכו. מי זה פסק שתאוַות-הגוף עַצמית-אנוכית היא? הן מיטב סיפוקו של הגבר הוא בסיפוק רוחה של בת-זוגו. היא נראתה כנרגעת. הן כה רָעבה – זה שנים – למעט מרגוע, לחיבוקי גבר ולאהבתו, הן כה נכספה להתרפק עליו ולהשכיח בו מלוא צערה, להיעָגן בידידוּתוֹ. היא ניסתה להתקרב אליו ולהתמסר לו, אך עֲוִוית-גוף תקפהּ וחרדה גדולה – ותירתע. רק נלפתה אליו בכל חום גופה. לא עצרה כוח לגמוע את גביע-האושר שבא לידה כאילו במפתיע, שסִילסלה אותו בחלומותיה הכמוסים ביותר ושבכל עושר נפש האשה שבה פֵיארה ועיטרה אותו – כפיצוי ותגמול למְרי חייה יומם. האם חרדה שמא יִגוז החלום וקסמיו יפוגו?
ועם בוקר נפרדו. ושוב נמשכה שלשלת הימים כמקודם…
כעבור ימים אחדים העתיק את מקום-מגוריו לתל-אביב, לרגל תפקיד שנקרא אליו. דומם ליוותה אותו לתחנת האוטובוסים, ודומה היה עליה כי עולמה נחרב והולך. אך היא נשכה שפתיה ושתקה. גשם-חורף ירד בעוז, אך עד מהרה נתבהרו השמים וקרני-השמש הבריקו בזוהר שבעתיים. לחיצות-יד של פרידה אילמת וקשוחה.
הוא נסע. והיא שבה – למציאות האבֵלה. טסה הציפור. נמוג חלום-הזהב. מיואשת ומדוכדכת שׂירכה רגליה על המִדרכות שהיו לה לזרא.
והנה לא יצאו ימים מרובים והיא באה אליו, למקום-מגוריו החדש, מבוהלת ומסוערת. חיפשה אותו ושאלה עליו בעיר, ומשנודע לה מקום-מגוריו, באה לחדרו וחיכתה לו שעה ממושכת. בשובו קידמה פניו בצעקה ובבכי. לאחר שנרגעה קמעה החלה טוענת לו, שאת חייה קיפח ועזבהּ לנפשה בחומרת מצוקתה, והיא גם הָרה וטעוּנה טיפול. על מי זנחהּ? להווי ידוע לו, כי את זכותה באה לתבוע ממנו מאחר שהוא בעלה ועתיד להיות אב לילדהּ. אותה לא ירמו, בה לא יתעללו. שָֹבעה תַמרוּרים די והותר… ואם לא ייעָנה לה – נקוֹם תתנקם בו, עד חורמה תרדפנוּ וידה תשׂיגנוּ. הוא לא ימלט מחמת ידהּ –
שפע דבריה המבולבלים הדהימוּהו. לא ידע על מה לתמוה תחילה, אם על זו מנַת היגון והצער המעבירים על הדעת, או על זו האיבה הטרופה שחילחלה בה. איבה זו – הרהר - על שום מה זכה לכך? מה רעה גרם או נתכוון לגרום לה? הן לא הוליכה שולל, שום הבטחות לא הפר ורק את טובתה ביקש, הצלת אדם במשמעוּתה הפשוטה והטהורה ביותר. מדוע איפוא ובשל מה באה עליו כל הרעה הזאת?
אולם הוא לא רחש כל כעס אליה ולא מיחה בעדה. ידע כי רעבה היתה - והזמינה לסעוד עמו. לא שעתה לדבריו, ושוב פתחה באיומים מבוהלים: היא תקפח גם את חייה, אבל קודם לכן תיפרע ממנו, כצֵל תלווה אותו בכל אשר ילך, תבַזה אותו ברבים, תעליל עליו עלילות, תרד לחייו. היא יודעת כוחן של עלילות!
(לא ידע איך ייחלץ מן הסבך, לא ידע איך יעמוד על נפשו ויתגונן מפני הצער המשתולל. אולי יותר מתמיד דרש עתה את שלומה וטובתה, אך מה יעשה ויתקן, את אשר עיוותוּ החיים וכוחות רבים וחזקים?)
וצנחה אין-אונים על מיטתו.
שלושה שבועות שכבה על מיטה זו – חולה ורדוּפת חֶזיונות קודחים – והוא סעד אותה נאמנה. וגם עלתה בידו, בטורח רב, להבטיח בשבילה – מבלי שתדע – משׂרה קבועה ונוחה. ועד שקמה ממִשכבה ונסעה לבית-ההבראה הגיעהּ מכתב-הודעה על כך, כי שמוּר לה תפקיד בירושלים ועליה להתיצב במועד הקבוע – ולקבלו לידיה. חלושה עזבה יום אחד את החדר כמתחמקת - ונעלמה.
חלף החורף ושמש-אביב הפריחה דשאים ואילנות. היא נאחזה בתפקידה וחזרה לאִטה לאיתנה. אולם האֵיבה לא נתנדפה. אי-שם, במעמקי-הנפש, חבוּיה היא, דרוּכה להתגעש ולהתלהט מחדש. והיא קִיימה, במידה שידה השׂיגה, את איומיה. זעמה העצור בה חתר והבקיע לעצמו אפיקים שונים ומוזרים לפרוץ דרכם. לא, אין זו אֵיבת-חינם מסנוורת-מסחררת, אלא תגמול לקֶסֶם חסר-תגמול שעלה ופרח, שיקוּי טל דימיונהּ של האשה עלובת-החיים – והתנדף. זו האיבה – החריף ביֵינות, העז בסמים המרדימים, התקיף בייצרי-הסער-והמִדבּר הטרוּפים, החבויים בקרקע הנפש.
המשרד
מאתאברהם שמואל שטיין
…כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מְכרתיהָ לעגל פז.
חרוּז זה מתוך השיר הנודע של משורר-החיים-והגיל העברי נודע לו ממנה חיבה מיוחדת. היא נהגה לפזמוֹ לעצמה בעִתות שמחה ועצב, וכאילו ביקשה לבטא בו רחשי-לב ומאוויים טמירים, שלא ידעה לנסחם במילים ובמשפטים משלה. הוּלדתה וגידולה בעיירת- הזֶרֶת במזרחה של פולין. בעיבוּרהּ של העיירה רחש יער-עד רווּי-קסמים שנתמשך עד קצה האופק, סביבה שדות בשׂוּמים ואֲפָרים נרחבים, פלגים זכים ואגמים רדומים לוחשי-סוד. כל-אימת שיצאה מרחוב היהודים הצר אל מרחבי השדות הזרים נתעוררו בה געגועים סמוּיים וצורבים. האם היו אלה נעוריה שנחנקו בין החנויות הזעירות ותבעו את תיקונם? לימים נאחזו כל מאווייהָ בארץ רחוקה שכה הִרבו לפַיֵיט עליה, ארץ צעירה וצעירים הם המעפילים אליה ונועזים, ארץ אשר שוחריה צרו אותה במיטב צבעי חלומותיהם ובזהב נפשם עיצבוּהָ.
והיא עלתה לארץ-ישראל. האומנם עלתה? לא, כי אִם נעקרה. כאב-העקירה נתמזג בחדות-ההישׂג והמפנה. נרגשת הייתה חֲוויַת-הפגישה עם החוף החדש ולא תימחה לעולם מפּנקס חייה; כחֲווית אדם המגלה יבשת חדשה בלתי-נודעת, כטְבילה במעיין צלול ששֶׂגב וחרדות בו. כל ניסיון-עולמה וקִנייני חייה וסולם-מושגיה שנתגבשו בצִמצום-התחוּמין של עיירתהּ – נתרחבו לפתע, והיא בת-העיירה התַּמה-תמימה, חלושת-הגֵו-והאופי, מצאה עצמה בתוך כּוורת שוקקת המוני פועלים ונוער, בכִבשן סוער של מאבקים ומושגים חדשים ונועזים. מה רב הניגוד בין הסימטאות שׁם לבין עולם הנשרים הצעירים, החגים מעל סלעים תלולים, נשרים נועזים כובשים!
אל הקיבוץ לא פנתה. רב מדי היה מבחן הגוף והנפש שנדרש – ולא היא תעמוד בו. עם שנתקלה באבני-הנגף הראשונות של הקליטה בארץ החדשה, חזרה והתרפקה על “קֵן ההורים” שזה מקרוב עזבתהוּ. אכן, דל וצר היה הקן, - אך חמימות עמדה בו; קיומו בנס היה, בחרדת-תמיד ליום המחר, בדוחק מנוּול, - אך יציבות מורשת טבוּעה בו ותחושת-בית. והרי גם היא סילסלה בנפשה את חלום הבית והמשפחה, שייבָנו אמנם בחומרים הנושנים, אך צבעיהם רעננים יותר. מולדת? כן, אך בדמות בת-ישראל כשרה וחסוּדה, לבושה מחלצות שלווה אידילית, בחיק הטבע השופע חמוּדות וברכה, ככתוב: איש תחת גפנו. בית הבת כהמשך רצוף לבית האֵם והסבתא. ואילו כאן – הֵיאבקות אכזרית על יום-עבודה ועל גרוש נוסף לשׂכרו, ונוער דלוּק-חזון, סוער ומורד, בנים ובנות…
ואז באה למושבה הקטנה בשרון. קטנה הייתה המושבה וירוקה-רעננה. צעירים הבתים וטורי הפרדסים נודפי-הבושׂם. שלוות-שחר רעננה וטלולה עמדה בה. החנויות הזעירות, האנשים המהלכים שֶפִי ברחובותיה השלווים, הילדים והתינוקות השטופים במשחקיהם ליד הבתים מעלים בזיכרונה את עולם-עֲבָרהּ, ואילו קצת ישמעאלים המשׂרכים דרכם בה כנופֶך מזרחי הם, תוספת נוֹי. אלא שאף במושבה חסרו הבית והאֵם והאווירה ההיא, אווירת המשפחה שאפפה את רחוב היהודים בעיירה הרחוקה. ואף זו: כורח הקיום, ולוּ גם בדוחק, מחייב גם כאן אימוץ השרירים החלושים ומתיחת כוחות-הגוף המעטים. ובפרדס – מנהל-עבודה תַקיף ומִכסות תוצרת וערבים וגם – חוסר עבודה.
הוי, אמא, מה חרדת לבתך הענוגה, איך תחיה ותפרנס עצמה עד שיזדמן לה, בעזרת השם, זיווּג מן השמים – האם בעבודה ממש? בת-טובים – ועבודה! הדוּר הוא הפרדס, בשׂמי-פריחתו משכרים, פריו משובב-נפש, נופוֹ תפארת ושירת חיים מפַכּה בו. אולם הטוּרייה, שמימיה לא אחזה בה, מטילה אימה ופחד. היא המפריחה יַבּלות על הידיים תוך עידור, מאלצת לעבוד בכפיפַת הגב ובהתאמצות כל חלקי הגוף. אלונקות הקטיף כבדות-כבדות ומקצרות את הנשימה. מִנַין לתפוח-הזהב זה כובד המוּעקה?
על אף אימוץ כוחות הרצון והגוף לא נקלטה בעבודת הפרדס. לאחר עבודת ימים אחדים שנסתיימה בידיים פצועות, איברים מיוּגעים ושכר זעום – נפלטה. את מקומו של הפרדס תפס עד מהרה בית-חרושת קטן. ושוב נחלה אכזבה. גופה החלש לא עצר כוח להסתגל אל המאמץ והקֶצב. אותה שעה הוברר לה, כי לא תהיה פועלת-כּפיים לעולם, לא בשדה ולא בחרושת, ובעָמל גוף כאשר קיוותה ותיארה לעצמה – לא תיאחז. ואז נזרע בקרקע נפשה הגרעין הראשון של הנחיתוּת המרה, המכרסמת, המבשילה פרי באוּשים.
ואז בא תורו של המשרד, שבלע את מיטב שנות נעוריה, הֵשֵׁחַ קומתהּ, קיפח חדוות חייה. לא עוד שדות ואופקים ואור-שמש וחירות-תנועה ורחשי-חיים. אבק תיקים, תיקים, תיקים ודפיקותיה החדגוֹניות של מכונת-הכתיבה ומכתבים ורישום מכתבים ומשטר קפדני וכתלים צרים ומנהל קשיח-לב. ימיה – עֲלֵי יומן שנתי – הדומים אחד למשנהו. יום-יום – והיא תולשת דף ואז תדע, כי יום נוסף נעקר גם מפנקס חייה וחלף ללא טעם וחן, יום חולין, כאתמול וכמחר. יום-יום היא טורחת במספרים, תעודות, תיקים, שטרות, ארכיון ללא כל יחס וזיקַת נפש. והשנים חולפות, מאורעות ותמורות מתרחשים ונחתכים בחיי היחיד ובחיי הארץ, ואילו אורח-חייה כביצה של מים עומדים ומעלים ירוֹקָה. גם חברתה הקרובה לה ביותר, בת עיירתה, כבר נישאה לאיש, חוויות הנישואין והאמהוּת עִמה ואושר הילד החדש בנפשה. ואילו היא במקומה עומדת…
(עִתים תשב שעות בחדרה המַשׁמים ותהגה בדמותה של התופרת העלובה, עליה שרו משוררי הגֵיטוֹ, השולחת מזה שנים ידה במחט וחולמת על חתנהּ-נסיכהּ, על עתיד אושרה שיבוא בדהרה בכִרכרת-כסף ויארשֶׂנָּה; ובינתיים אוזל והולך פרי עמלהּ הדל במחלת אבא ובצרכי בית ומשפחה שאינם יודעים שׂוֹבעה – והיא ממשיכה לנענע במכונת-התפירה, שנים על שנים, עד שמלבינות שערותיה…)
לוּ, לפחות, העיזה להַמיר את מקום עבודתה. אפשר ושינוי זה היה גורר אחריו שינויים אחרים בחייה. אולם הדבר נראה לה כחלום רחוק-רחוק וקלוש. ולא רק על שום החרדה מפני חוסר העבודה (שהרי פיקדונות אינם שמורים לה ומִשׂכרהּ הדל גם תפרוס בעין יפה להורים שירדו מנכסיהם), אלא, בעיקר, משום שידעה, שכל אימת שנדמה לה כי תקום ותחרוג מעוּגַת המשרד, אין כוח רצונה מספיק לכך. כי בצבתות-ברזל לופת אותה ההרגל וכובלהּ בחישוקים סמוּיים. את כל מבוֹאיו ובָאיו של המשרד תדע ותכיר, באווירתו המייאשת נקלטה וצמחה, מבוקר ועד ערב היא נושמת בחללוֹ, מזה שנים רצופות, ללא כל שהות לנופש כהלכה, לעלייה בדרגת האחריות, לשינויי תנאים וחילוּפֵיהם, כמעט ללא חֶברה ומגע עם ציבּור. בורג קטן, עלוב וטפל במכונה גדולה… יום רודף יום, חודש רודף חודש, במעגל מַשׁמים וחדגוני. ורק עם ערב, בצאתה מן המשרד – ותחוּש בדופק חיי- הרחוב בתנועתם, מנגינות שיר וזמר יהדהדו באוזניה, ומרחבי-התכלת העליזים של הים מתרוננים ורומזים ומושכים, וברחובות-הקריה הֶמיַת סאון-נעורים ומִצהלות-שמחה – אז תפזם חרש לעצמה את החרוז החביב עליה מִני אז, כאשר יפזם ההלך הבודד והמיוגע במדבר-עַד את שיר נאות-החיים השוקקים –
“כי עוד נפשי דרור שואפת…”
*
ופעם בא לעבודה במשרד עלם צעיר. שביב-תקווה ניעור בלבה. שמא זימן לה הגורל לא רק חבר לעבודה בלבד? חלומות הָגתה ורִקמות-דמיון מופלאות רקמה ופרמה ורקמה שוב, להזין נפשה ולהשכיח מְרי עלבונה. תחילה שׂררו יחסי הבנה ואדיבות ביניהם – בינה, הותיקה, המבקשת לאַזן את נחיתוּתהּ בבקיאוּתהּ, ובינו – העובד החדש. עִתים פרח ועמד על שִׂפתותיה פרפר של חיוך – ונעלם חיש. אף החלה להַדֵר בחיצוניותה ולעשות פניה. זהיר היה בכבודה ובעדינות מוּפלגת נהג בה, הוותיקה והמנוסה בהלכות המשרד – והוא לא ידע כי את דיכאון ייאושה הוא מעמיק. וגם מִקסם-זהב זה שרקמה לעצמה – התנדף.
וגלגל חייה התגלגל במדרוֹנו היָגע. לכאורה לא חל כל שינוי בהליכותיה וגם סִדרי עבודתה לא נפגעו ולא נפגמו. אולם קומתה שחה יותר וזעפהּ תסס בקרבה; העלמה המזדקנת היתה אישה חשדנית ומרת-נפש, רווּית-צער ואכולת-כְּלימוֹת. היום המר ביותר בימיה –יום תשלום השׂכר היה, אף שצרכיה דחקו ותבעו בלא הפסק. עד מה הייתה מבזה בלבה את צרור שטרות-הנייר הירוקים – סמל תלוּתהּ ושיעבּוּדהּ. הניירות הללו – בהם דעכו אורות חדוות-נעוריה וכל חלומותיה הגאים. האם למענם נעקרה מבית-הוריה? מה בזוּיה הייתה אותה שעה בעיני עצמה! צרור שטרות-הנייר – כחוֹדש חיים, עוד חודש שצלל וירד לטמיון. חסרת-אונים עמדה מול הכוח הטמיר האצור בהם, ההורס חיים, מחבל ערכין, מטשטש פני הבריות, הכופה עליהם רצונו הסמוי ומסָאב דמותם המוסרית-אנושית של רבים-רבים.
ופעם חלמה חלום נורא והנה היא באה בברית הנישואין עם… עגל-הזהב המבריק והבוֹגדני, הנעים והבזוּי והוא בידה מכשיר-נקם ושילם, תגמול לעלבון חייה וקיפוח-נעוריה. לנוכח עיניה ריצדוּ חרוזי-הנצח של שקספיר (ב“טימון בן-אתונה”), על –
הזהב האדום ההופך שחור ללבן, כיעוּר לנוֹי / רע לטוב, זִקנה לנעוּרים / פחדנוּת לגבורה, שִפלוּת לאצילוּת… / זה העֶבֶד האדום המתיר קשרי-קודש וקושרָם / האוֹצֵל ברכה לארוּר, מְשַׁווה חֵן לשְׁׂחִין-צרעת / כבוד לגנב, מעלת הדַרְגָה, קידוֹת וחשיבוּת במועצת הזקנים / המזַמֵן צעירי מְעַגְבִים לאלמנה הבָּלָה / מַתֶכת ארוּרה, זונָה בזוּיָה של המין האנושי / המוליכה שולל עַמִים –
וחלום ביעותים זה הֵזין רוחה בשעות של שיכחה ומצוּקת תגמול. לילות רבים ראתה עצמה גבירה שליטה – ורבים הכורעים לה ברך, סוגדים ומחניפים ומנשקים את שולי שמלתה. ככל ששָׁפַל מעמדה בהקיץ, ככל שעמקה והכאיבה נחיתוּתהּ, כן לבשה עוז ורָדְתה באכזריות בזולתה… בחלום. אך עם התפַּכחוּתהּ עמד בה טעם מר של אכזבה, והבוז לעגל-הזהב גבר שבעתיים: לא, היא לא תסגוד לו עוד, ולוּ גם בלילות נדוּדיהָ…
ופעם אחת (אחת!) העיזה, לאחר היסוסים רבים, לחרוג מכּלא מִשׂרדהּ. בפרוץ המלחמה הביאו העיתונים בשׂורות-איוב על מסע הכיבוש והטרף הנאצי. עד שעלה גם שֵם עיירתהּ וכִיליוֹנה. אותו יום קם בה הכוח – ולפתע, בלא הכנה מוקדמת, קמה ותודיע למנהלהּ על החלטתה הנחרצת להתגייס לחייל-העזר לנשים. המנהל תקע בה זוג עיניים תמהות-נדהמות: האומץ הזה, ההחלטה הזאת, מִנַיִֹן לה? גם היא בלוחמים… והמשרד מה יהא עליו? עובדת צייתנית, בקיאה ומנוסה כמותה, מהיכן ייקח? אין זאת אלא שהוּסתה…דומה היה עליו כאילו הוּזזה אבן-יסוד שתמכה את מַסַד ביתו. אולם, חששותיו נִתבדו עד מהרה, שכן גם הפעם לא עמדה בניסיון ומאמצהּ להיחלץ מזרועות המשרד נסתיים במפח-נפש; ועדת הרופאים פסלה אותה לשירות הצבא. נחיתוּתהּ גברה בה עוד יותר וייאושהּ כיבה את אחרוני זיקי המרד בנפשה.
אחוזת דיכאון וכלימה חזרה – למשרד. בשמחה גלויה, שצרבה והעליבה, הקביל פניה המנהל.
ושוב מתגלגל גלגל-חייה לאִטוֹ בדומיה, בצִדי דרכים, בשוּלי החיים. ממעטת בדיבור, מקדמת הבריות בחיוך-שווא, אך מתרחקת מהם, נוחה תדיר להתרגשות. ורק לעתים רחוקות, באנקת בדידותהּ, יש ותֶהמֶה את שיר-האביב החביב עליה, שהֵד ימי נעוריה נענה לה מחרוּזיו; ובין קירותיו הקודרים של חדרה הבודד יסתלסלו הצלילים הגֵאים-עליזים, שרסיסי צערה ועלבונה הוּתכו בהם, אך גם זיקי גאוות האדם והנעוּרים שלא נרמסו כליל, שאין לרומסָם –
כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל-פז.
*
עִם הספר [עלים טרופים ברוח]
מאתאברהם שמואל שטיין
הוד-קדוּמים [ימי קדם במולדת], המַרטירוֹלוגיה [עינוּיי הנרצחים על קידוש השם] של הגולה, ליבוּטֵי [טורח ועמל] התקומה במולדת – הלא הם החוּט המשולש אשר לא יינתק, והוא גם חוט-השני המלכד את הסיפורים והציורים אשר בספר זה.
שלושה יסודות הם – ואחד הוא הגורל ואחד הגיבור: האיש מישראל אשר נסיבות התולדות וחליפות התנאים וכוחותיו הפנימיים מעצבים את דמותו ומְנַגדים אורחות חייו. שלושה רמזים הם – והמשכם יבוא גם ביצירת המחבר.
אחדים מן הסיפורים והציורים הכלולים בספר זה כבר ראו אור, בארץ ובגולה, לפני שנים, באכסניות שונות, מהם שעוד ברל כצנלסון עיין בהם בסוף חייו.
תודתי מלב לא. קריב שהופעתו של הספר בעידודו ובזכותו.
א.ש. שטיין